א מִי שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁמָּכַר וְלָקַח דְּמֵי הַמִּקָּח, אֲפִלּוּ תָּלוּהוּ עַד שֶׁמְּכָרוֹ, מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר בֵּין בְּמִטַּלְטְלִים בֵּין בְּקַרְקַע, שֶׁמִּפְּנֵי אָנְסוֹ גָמַר וְהִקְנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח הַדָּמִים בִּפְנֵי הָעֵדִים. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְבָעֵינָן שֶׁרָאוּ הָעֵדִים נְתִינַת הַמָּעוֹת, אֲבָל הוֹדָאָתוֹ לְחוּד לָא מְהַנֵּי (טוּר וְרַאֲבַ"ד פ"י דִמְכִירָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעֵינָן דַּוְקָא שֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּעוֹת, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ שְׁטָר עָלָיו, אֵינוֹ קוֹנֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד לְדַעַת הָרִי"ף) ; וְיֵשׁ חוֹלְקִין (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ). לְפִיכָךְ, אִם מָסַר מוֹדָעָא קֹדֶם שֶׁיִּמְכֹּר, וְאָמַר לִשְׁנֵי עֵדִים: דְּעוּ שֶׁזֶּה שֶׁאֲנִי מוֹכֵר חֵפֶץ פְּלוֹנִי אוֹ שָׂדֶה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי מִפְּנֵי אֹנֶס, הֲרֵי הַמֶּכֶר בָּטֵל, וַאֲפִלּוּ הֶחֱזִיק כַּמָּה שָׁנִים מוֹצִיאִים אוֹתָהּ מִיָּדוֹ וּמַחֲזִיר הַדָּמִים. וּצְרִיכִים הָעֵדִים לֵידַע שֶׁהוּא מוֹכֵר מִפְּנֵי הָאֹנֶס וְשֶׁהוּא אָנוּס וַדַּאי, לֹא שֶׁיִּסְמְכוּ עַל פִּיו. וְכָל מוֹדָעָא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: "אָנוּ הָעֵדִים יָדַעְנוּ שֶׁפְּלוֹנִי זֶה אָנוּס הָיָה ", אֵינָהּ מוֹדָעָא.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמֶכֶר; אֲבָל בְּמַתָּנָה אוֹ מְחִילָה אֵין צְרִיכִין לְהַכִּיר אוֹנְסוֹ.
ג פְּשָׁרָה, דִּינָה כְּמֶכֶר; וּמְחִילָה, דִּינָהּ כְּמַתָּנָה. מַתָּנָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ אַחֲרָיוּת נְכָסִים, דִּינָהּ כְּמֶכֶר (רִיבָ"שׁ סִימָן ר"ן).
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְאַמְרִינָן דִּכְשֶׁלֹא מָסַר מוֹדָעָא מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר, אִם הוּא בְּקַרְקָעוֹת אֲפִלּוּ לֹא נָתַן לוֹ כָּל שָׁוְיוֹ, לְפִי שֶׁאֵין אוֹנָאָה לְקַרְקַע. אֲבָל בְּמִטַּלְטְלִים, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי אוֹנָאָה אוֹ כְּדֵי בִּטּוּל מֵקָּח, אֵין כָּאן תּוֹרַת מֵקָּח. וְהָנֵי מִלֵּי, כְּשֶׁאֵינוֹ כּוֹפֵהוּ אֶלָּא עַל הַמְּכִירָה, אֲבָל בִּסְכוּם הַמָּעוֹת אֵינוֹ כּוֹפֵהוּ. אֲבָל אִם כּוֹפֵהוּ לִתֵּן לוֹ פָּחוֹת מִשָּׁוְיוֹ, אַף בְּקַרְקַע אֵין כָּאן תּוֹרַת מֵקָּח, וְהָוֵי כְּמוֹ שֶׁאֲנָסוּהוּ לִתֵּן, שֶׁאֵינָהּ מַתָּנָה. (מִיהוּ, לְעִנְיַן זֶה הָוֵי כְּמֶכֶר, דְּאִם מָסַר מוֹדָעָא בָּעֵינָן שֶׁיֵּדְעוּ הָעֵדִים בְּאָנְסוֹ כְּמוֹ בְּמֶכֶר (רִיבָ"שׁ סִימָן קנ"ז).
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּ לִי שֶׁמָּסַרְתִּי מוֹדָעָא בִּפְנֵיכֶם וּכְשֶׁיִּוָּדַע עַל פִּי עֵדִים הָאֹנֶס שֶׁאָנְסוּנִי יִצְטָרֵף עֵדוּתְכֶם לְבַטֵּל הַמִּקָּח, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִיהוּ, אִם כְּבָר נִכְתְּבָה הַמּוֹדָעָא, וְהֵבִיא אַחַר כָּךְ רְאָיָה דְּאָנוּס הָיָה, הַמְּכִירָה בְּטֵלָה (בֵּית יוֹסֵף).
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהוּא אָנוּס, בְּמוֹכֵר אוֹ בְּעוֹשֶׂה פְשָׁרָה; אֲבָל בְּמַתָּנָה אוֹ בִּמְחִילָה, אִם מָסַר מוֹדָעָא קֹדֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אָנוּס, הֲרֵי הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה, שֶׁאֵין הוֹלְכִים בְּמַתָּנָה אֶלָּא אַחַר גִּלּוּי דַעַת הַנּוֹתֵן, שֶׁאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַקְנוֹת בְּכָל לִבּוֹ לֹא קָנָה הַמְקַבֵּל מַתָּנָה; וְהַמְחִילָה, מַתָּנָה הִיא.
ז אֶחָד הָאוֹנֵס אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֶׁהִכָּהוּ אוֹ תְּלָאוֹ עַד שֶׁמָּכַר, אוֹ שֶׁהִפְחִידוֹ בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת, הַגָּה: בֵּין אֹנֶס הַגּוּף בֵּין אֹנֶס מָמוֹן. מִיהוּ, יֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְאִם הִפְחִידוֹ לָאו כְּלוּם הוּא, דְּעָבִיד אִינִישׁ דְּגָזִים וְלֹא עָבִיד (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קפ"ה), בֵּין בִּידֵי גּוֹיִים בֵין בִּידֵי יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר פַּרְדֵּס מֵחֲבֵרוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים, וְלֹא הָיָה שְׁטָר חוֹב בְּיַד הַמַּשְׂכִּיר, וְאַחַר שֶׁאָכַלוֹ הַשּׂוֹכֵר ג' שָׁנִים אָמַר לוֹ: אִם לֹא תִמְכְּרֶנּוּ לִי אֶכְבֹּשׁ שְׁטַר שְׂכִירוּת וְאֶטְעוֹן שֶׁהוּא לָקוּחַ בְּיָדִי, וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהוּא אֹנֶס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ, אִם תְּבָעוֹ הַמַּשְׂכִּיר בְּבֵית דִּין, וְכָפַר בּוֹ וְטָעַן שֶׁהַפַּרְדֵּס שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מָסַר הַמַּשְׂכִּיר מוֹדָעָא, וְאַחַר כָּךְ מָכַר לַשּׂוֹכֵר שֶׁכָּפַר בּוֹ, הֲרֵי הַמִּמְכָּר בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא אָנוּס, וְהֵם הָעֵדִים שֶׁכָּפַר בְּבֵית דִּין, וְהֵם הֵם עֵדֵי הַמּוֹדָעָא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּזֶּה.
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֹנֶס, שֶׁהֲרֵי הוּא חַמְסָן מִפְּנֵי שֶׁכּוֹפֶה אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכֹּר שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ. אֲבָל הַגּוֹזֵל וְהֻחְזַק בְּגַזְלָן, וְאַחַר כָּךְ לָקַח שָׂדֶה שֶׁגָּזַל, אֵין הַמּוֹכֵר צָרִיךְ לִמְסֹר מוֹדָעָא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ט עֵדֵי הַמּוֹדָעָא יֵשׁ לָהֶם לַחְתֹּם הֵם עַצְמָם בְּאוֹתוֹ הַמִּמְכָּר שֶׁנִּמְסַר לָהֶם הַמּוֹדָעָא עָלָיו, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם; וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהֶם בִּפְנֵי הָאַנָּס: בִּרְצוֹנִי מָכַרְתִּי בְּלֹא אֹנֶס, הָוֵי הַמּוֹדָעָה קַיֶּמֶת; כְּשֵׁם שֶׁאֲנָסוֹ שֶׁמָּכַר בְּלֹא רָצוֹן, כָּךְ אֲנָסוֹ עַד שֶׁאָמַר: בִּרְצוֹנִי אֲנִי מוֹכֵר. ע"ל סִימָן מ"ו אִי נֶאֱמָנִים לוֹמַר: מוֹדָעָא הָיָה דְּבָרֵינוּ. הַגָּה: שְׁטָר מוֹדָעָה שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן וְאֵין הָעֵדִים כָּאן וְלֹא יָדְעֵינָן אִי נַעֲשֵׂית קֹדֶם הַמֶּכֶר אוֹ אַחַר כָּךְ, הַמּוֹדָעָא כְּשֵׁרָה וּמְבַטֶּלֶת הַמִּקָּח, מֵאַחַר דְּיָדְעִינָן בְּאָנְסֵהּ מִסְתָמָא מָסַר מוֹדָעָה קֹדֶם לָכֵן (מ"כ בְּמָרְדְּכַי יָשָׁן וְדַעַת עַצְמוֹ).
י וְכֵן אִם הוֹדָה בִּפְנֵיהֶם שֶׁלָּקַח הַדָּמִים אַחַר שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא עַל כָּךְ, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר כְּלוּם, שֶׁהָאַנָּס אֲנָסוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה וְהָעֵדִים כְּבָר יָדְעוּ שֶׁהוּא אָנוּס. אֲבָל אִם מָנָה הַדָּמִים בִּפְנֵיהֶם, חַיָּב לְהַחֲזִיר.
יא הֵעִידוּ עָלָיו עֵדֵי הַמֶּכֶר שֶׁבִּטֵּל הַמּוֹדָעָא, הֲרֵי הַמּוֹדָעָא בְּטֵלָה. וְאִם אָמַר לְעֵדֵי הַמּוֹדָעָא: הֱווּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל קִנְיָן שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ לְבַטֵּל הַמּוֹדָעָא שֶׁהַכֹּל בָּטֵל, וְאֵינִי אוֹמֵר כָּךְ אֶלָּא מִפְּנֵי הָאֹנֶס שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים וְאֵין בִּרְצוֹנִי לְהַקְנוֹת לְזֶה הָאַנָּס לְעוֹלָם, הֲרֵי הַמֶּכֶר בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ לְבַטֵּל הַמּוֹדָעָא. הַגָּה: מִיהוּ, אִם חָזַר וּבִטֵּל כָּל הַבִּטּוּלִין שֶׁעָשָׂה בַּתְּחִלָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְהַנֵּי (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), וְכֵן נוֹהֲגִין לִכְתּוֹב בַּשְּׁטָרוֹת לְבַטֵּל כָּל מוֹדָעֵי דְנָפִיק מִגּוֹ מוֹדָעֵי עַד עוֹלָם (רַ"ן פֶּרֶק הַכּוֹתֵב). וְדַוְקָא בְּמֶכֶר, אֲבָל בְּמַתָּנָה; כָּל זְמַן דְּיָדְעִינָן בְּאָנְסֵהּ אַף עַל גַּב דְּבִטֵּל מוֹדָעָא לָא הֲוֵי מַתָּנָה. אֲבָל אִי לֹא יָדְעֵינָן אָנְסֵהּ מְהַנֵּי בִּטּוּל מוֹדָעָא אַף בְּמַתָּנָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס' וְרַ"ן וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ח) ; וְכֵן אִם הוֹדָה בְּאֵיזֶה דָבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב, הָוֵי כְּמַתָּנָה לְכָל דָּבָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יב בְּאֵיזֶה אֹנֶס אָמְרוּ שֶׁהוּא מְבַטֵּל הַמִּקָּח, בְּאֹנֶס דְּאָתִי לֵהּ מֵאַחֲרִינֵי; אֲבָל בְּאֹנֶס דְּאָתִי לֵהּ מִנַּפְשֵׁהּ, כְּגוֹן מִי שֶׁמּוֹכֵר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָחוּק לְמָעוֹת, לֹא. וַאֲפִלּוּ בְּאֹנֶס דְּאָתִי לֵהּ מֵאַחֲרִינֵי, דַּוְקָא שֶׁאֲנָסוּהוּ לִמְכֹּר, אֲבָל לֹא אֲנָסוּהוּ לִמְכֹּר, אֶלָּא לִתֵּן מָעוֹת, וּמֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ הַמָּעוֹת הֻצְרַךְ לִמְכֹּר, לָא הֲוֵי אוֹנְסָא, וּזְבִינֵהּ זְבִינֵי. וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּאֲנָסוּהוּ לִמְכֹּר, דְּאַמְרֵינָן אַגַּב אוֹנְסֵהּ גָּמַר וּמַקְנֵי; אֲבָל אֲנָסוּהוּ לִקְנוֹת, אֵינוֹ קִנְיָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר).
א סָעִיף א מי שאנסוהו כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"א דף ק"נ ובתשובת מהרא"ן ששון סי' קי"ז ורכ"ד ובתשו' רשד"ם סי' מ"ד וס"ג סימן כ"ח וע' מדינים שבסי' זה בתשובת ר"ש כהן ס"ג סימן כ"ד וסימן ר"ז ובתשובת מהרי"ט סי' ל"א:
ב סָעִיף א אם נתן לו שטר עליו כו'. ר"ל שטר מקח לחוד ולא נתן לו מעות כלל לא גמר ומקני וע"ז מסיק דיש חולקין ול"ד לסקריקון דלא יהיב זוזי כלל לעולם משא"כ גזלן דהכא רוצ' ליתן והוא רוצה לקבל אמרי' דגמר ומקני בשטר מקח לחוד אף שלא זקף עליו במלוה כלל בש"ח וכן מבואר בב"י ודלא כמ"ש בסמ"ע ס"ק ה' ודוק כן נ"ל:
ג סָעִיף א ואפי' החזיק כמה שנים כו' ואם בנה בו הלוקח והשביח ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' קי"ז ורכ"ד וצ"ע:
ד סָעִיף א וצריכים העדים כו'. בש"ס פ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק"י ע"א) ומביאה ב"י לעיל ר"ס פ"ה מוכח לכאורה דמי שחייב לחבירו והמלוה מוכר לו שדה וקודם המכירה מוסר מודעא ואומר אני מוכר השדה מפני שזה רוצה להבריח נכסיו ולא ישלם לי ואוכל למשכן ממנו השדה הוי מסירת מודעא והמכר בטל מיהו י"ל דהתם לא מהני רק לענין שלא הפסיד חובו ומ"מ המכר קיים וע"ש ודוק עיין בתשובת דברי ריבות סי' ש"א פסק תמוה בעכו"ם שנתן רבית שחייב לו יהודי דלא הוי מתנה באונס ע"ש ודבריו צ"ע עיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן ע"א ובתשובת ר"י לבית לוי סימן כ"ד דף קכ"ט ובתשובת ן' לב ס"ב סי' מ"ז ובתשובת מ"ע ס"ס מ"ב ובתשובת רמ"א סי' כ"ב ונ"ב:
ה סָעִיף ג פשרה דינה כמכר כו' ע"ל סימן י"ב סי"א מ"ש ובב"ח סט"ו מ"ש בזה ובתשובת רשד"ם סימן מ"ד נסתפק באם מסר מודעא על המחילה שלא יצטרך האידך להחזיר לו משכון שלו שפרע לו החוב שעליו אי הוי כתלוהו ויהיב או כתלוהו וזבין ע"ש בתשובת רשד"ם סימן ר' ורפ"ה. כתב בספר ב"ה באחד שנשבע לתת מתנה לאחד ובשעת המתנה מסר מודעא שמפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר לו' שאין מתנתו כלום עכ"ל ור"ל דבשעת שבועה אמר כי אינני נותן לו ברצון נפשי אלא מה שאתן לו אהיה מוכרח ליתן לו מחמת השבועה וק"ל נ"ל וצ"ע לדינא:
ו סָעִיף ו שצריך כו' עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שי"ד ובתשובת רמ"א סי' כ"ב:
ז סָעִיף ו גילוי דעת הנותן עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ו ובתשובת ר"א ן' חיים סי' פ' ובתשובת רמ"א סימן פ"ו דף קס"ו ע"ג:
ח סָעִיף ט שטר מודעא עיין בס' א"א דף נ"ה ע"ג ובתשוב' ר"א ן' חיים סימן ס"ג דף ק':
ט סָעִיף י וכן אם הודה ע"ל סי' רל"ו ס"ד:
י סָעִיף יא הרי המודעא כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן ק"כ ובשאלות שניות סי' קפ"א ורכ"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ה וברשד"ם סי' תי"ט ותל"ז ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ל"ד:
יא סָעִיף יב לא הוי אונסא עיין בספרי שכתבתי דנ"ל דוקא כשמכרו לאחרים אבל לגזלן עצמו לא מהני כשמסר מודעא דע"כ האונס בא מחמתו ועיין בב"י ודו"ק:
א סָעִיף א מי שאנסוהו כו' אפי' תלוהו עד שמכרו כו' בפריש' כתבתי והוכחתי מל' הרי"ף והרמב"ם והמחבר שס"ל דאפי' לא ראינו וידענו מאונסא דהמוכר כלל וגם נראה דעת המוכר שאינו מכרו ברצון אמרי' כיון דמכרו וקיבל דמים גמרו והקנהו ומכרו מכר ושמל' הטור והרא"ש לא משמע הכי אלא כל שנראה מהמוכר שאינו מכרו ברצון אף שקיבל דמי המקח אין מכרו מכר אם לא שהמכירה היה באונס דאז אמרי' דאגב אונסא וזוזי גמר והקנה להלוקח ע"ש ועמ"ש עוד מזה בסמוך ס"ז:
ב סָעִיף א ולקח דמי המקח. פי' אפי' לא אמר בהדיא מתוך האונס שנתרצה למכור לו מרצון נפשו מ"מ אמרינן כיון דלקח דמי המקח דאגב אונסו וזוזי שקיבל גמר והקנה לו כל שלא מסר מודעא תחלה. ובטור כ' דאפילו לא מנה המעות אלא לקחם והשליכם לכיסו דיש גילוי דעת דבע"כ קיבלם אפ"ה הוה זביני' זביני.
ג סָעִיף א אפי' תלוהו כו' עד שמכרו כו' נקט אונס גדול וגם עובדא היה כן בגמרא ר"ל וכ"ש אונס הקטן ממנו דאינו יכול לבטל המקח ולומר אנוס הייתי:
ד סָעִיף א אע"פ שלא לקח הדמים כו'. פי' אלא יש עדים שהודה בפניהן שקיבל המעות ועכשיו טוען שמעולם לא נתן המעות אלא שהוצרך להודות לו מפני האונס אין שומעין לו דא"כ ה"ל למסור מודעא והחולקין ס"ל כיון דידעי' דאונסי' על המכירה מסתמא אנסוהו גם על ההודאה:
ה סָעִיף א אבל אם נתן לו שטר כו'. פי' זקף דמי המקח בהלואה עליו ונתן למוכר שטר חוב עליו ורוצה ליתן לו דמי המקח שבשטר אפ"ה אמרי' דבשעת מכירה לאגמר להקנותו לו כל שלא קיבל אז מעות מזומנים:
ו סָעִיף א אם מסר מודעא. מודע' הוא ל' ידיעה שמודיע לעדים הענין איך היה וי"מ מודע' ל' יסורים כמ"ש ויודע בהם אנשי סכות ור"ל מוסר יסוריו לעדים ושמחמתן מוכרח למכור ובמתנ' ובמחילה ובגט אע"פ שא"צ להיות יסורין למודעתו וכדלקמן מ"מ כיון דבמכר ובפשר' היא ע"ש יסורין נשאר שם זה עליהם בכולן ועפ"ר:
ז סָעִיף א וצריכין העדים לידע שהוא מוכר כו' ושהוא אנוס כו' הל' משמע דבעי' שיהא ידוע שגם המכירה לא היתה כ"א מחמת אונס שלא גמר והקנה לו ובפרישה כתבתי דלא בעינן כולי האי אלא סגי כשידוע שבא עליו באונס למכרו לו ושאותו אונס לא סר מהמוכר בשעת המכירה ואפשר דע' המחבר ג"כ כן וכ' תחילה שצריכין לידע שהוא מוכר מפני האונס וחזר ופירש דבריו דהיינו שיהא ידוע שהוא אנוס פי' עדיין אנוס כבתחילה מיהו אף על פי שלא ידעו שלא גמר והקנה גם כן סגי בהכי:
ח סָעִיף ב אבל במתנה כו' ז"ל הטור ואפינו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן או מוחל מדעתו אין המתנה או המחילה כלום דדוקא לגבי מכר אמרינן כיון שקיבל המעות גמר ומקני משא"כ במתנה ומחילה עכ"ל וכן כתב המחבר בסמוך ס"ו:
ט סָעִיף ג פשרה דינה כמכר דכל פשרה היא באה ע"י טענת התובע שאומר שח"ל כך וכך והנתבע טוען שאינו ח"ל כלום נמצא שהפשרה שנעשית ביניהן שכל א' מוותר מטענותיו זה מוחל קצת וזה נותן קצת ה"ל כמין מכירה שזה נותן לו המקח וזה נותן דמים בעד המקח ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ח ס"א דשם מדמה שטר פשרה לשטר מתנה ולא לשטר מכר דשאני התם דתלוי הפסול בדברים הנעשין ונתקיימין ע"י השטר וכמבואר שם ודוק:
י סָעִיף ג מתנה שכתוב בה אחריות נכסים כו'. מפני שאין מדרך העולם שהנותן מתנה מקבל עליו אחריות להמקבל ובודאי מכירה היתה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קע"ה סנ"ד בדין מצרנות וכ"כ בריב"ש ודלא כמ"ש בע"ש הטעם ז"ל כיון שכ' לו אחריות ודאי בחנם לא נתן לו אם לא שגם הוא נהנה ממנו הרבה וה"ל כמכר כו' דז"א דא"כ בסתם מתנה אף דלא כ' בה אחריות נמי נימא הכי וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' רל"ה ע"ש והא דכ' הטור והמחבר לקמן ר"ס רמ"ב דאפילו אם קיבל עליו אחריות נכסי' בשטר אינ' מתנה כו' התם מיירי כשידוע היא דאותה המתנה עם כתיבת אחריות נכסים הכל היתה באונס והכא מיירי כשאין ידוע שאנסוהו על כך עמ"ש שם עוד בישוב זה:
יא סָעִיף ד אבל אם כופהו ליתן בפחות כו' עד והוי כמו שאנסוהו כו' פירוש כשידוע לב"ד שמכרוהו באונס אז אף אם לא מסר מודעא מכרו בטל כאלו לא קיבל ממנו דמים כלל אלא נתנו לו במתנה באונס אבל אם אין ידוע לב"ד שנאנס ואז צריך למסור מודע' ע"ז כתב מור"ם בהג"ה דלענין זה הוה כמכר כו' ור"ל דאף במתנה אין צריכין עידי מודע' לידע באונס דשאני בזה כיון דעכ"פ נתן לו קצת דמים ונהנה י"ל דלמא גמר והקנהו לו כ"כ שם בריב"ש:
יב סָעִיף ה יצטרף עדותכם לבטל כו'. דבעידי אונס לבד אין יכולין לבטל המקח דאמרינן דילמא אגב אונסיה וזוזי גמר להקנותו וכמ"ש בס"א ובעי' שיצטרף לזה עדות שמסר מודעה לפניהן קודם המכירה שאינו מוכרה כ"א מחמת אונס אשר יברר בעדים אפ"כ:
יג סָעִיף ה אין שומעין לו דחיישינן לב"ד טועין שיראו בידו כתיבה זו ולא יחקרו אחר עדים שיעידו אם באונס היה כאשר אמר לברר ופסק מור"ם דדוקא לכתחלה חששו לזה אבל אם כבר נכתבה והוא עומד ומברר בעדים מודעתו מודעה:
יד סָעִיף ו בד"א שצריך שידע וכו'. ל' הרמב"ם זה כתוב במיימוני מיד אחר סעיף ראשון והמחבר כתב אחר סעיף ראשון עניינים הדומים לו מדברי הטור ושאר המחברים ואח"כ חזר להעתיק דברי הרמב"ם וזהו גרם לו שחזר וכתב מה שכתב כבר וק"ל:
טו סָעִיף ז בין בידי ישראל פירוש ולא אמרי' דאין זה מיקרי אונס כיון דיכול לתבעו בדין ישראל ולא עשה ואח"כ למדונו דאפילו אונס ממון חשוב אונס כההיא דשכר פרדסא כ"כ בטור:
טז סָעִיף ז ולא היה שט"ח ביד המשכיר פירוש שטר מהשוכר שאין השדה בידו אלא בתורת שכירות ולאחר זמן תחזור השדה לידו דזהו מיקרי שט"ח שכתב בו זכותו וחובתו של כנגדו:
יז סָעִיף ז ואחר שאכלו ג"ש דאז היה יכול לטעון לקוח היא בידו ואכלתיהו שני חזקה ואבדתי שטר קניני:
יח סָעִיף ז וכפר בו וטוען שהפרדס שלו אח"כ מסר המשכיר מודעא כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שם בפ"י דמכירה וכ' המ"מ עליו ז"ל נתכוון רבינו לומר שהמעשה הנזכר בגמ' כך היה שהעדים לא שמעו ההפחדה אלא שראו הכפירה ואח"כ מסר מודעא ומכר שאם שמעו ההפחדה לא היה כאן אונס שהרי לא היה אפשר למלוה לכפור שכבר שמעו העדים אלו שהודה שהוא ממושכן בידו (וה"ל לתובעו ע"פ עדים אלו ומדלא תבעו ומכר לו עלינו לו' דגמר והקנה) כך שמעתי בכוונת רבינו ונכון הוא עכ"ל ועפ"ז נראה דהכי הוא הצעת דברי הרמב"ם והמחבר שמתחלה כתבו המעשה ללמד ממנו שאונס כזה אף שאין בו אלא אונס ממון אם נתברר שכן היה הוה אונס לבטל המכר אם מסר מודעה ואח"כ כתב לפיכך אם תבעו ללמדינו היאך נתברר זה האונס דהא ודאי העדים לא שמעו ההפחדה דאם שמעו אינו אונס ובודאי גמר להקנותו דאל"כ ה"ל לתבעו בעדי' ששמעו ממנו שאמר אם לא תמכור לי אכבוש את השטר וכמ"ש המ"מ ע"ז כ' לפיכך אם תבעו כו' ור"ל דנודע זה ע"י התביעה שתבעו המשכיר וכפר ואמר התובע לב"ד הריני מוסר מודעה לפני כ' כי אברר שזה שכופר אינו עושה אלא כדי שאמכרנו לו כי כן א"ל תחלה ותוודעו זה שהרי כשארצה למכור לו יתן לי דמי שוייה כשאתן לו שטר מכירה וכשיהיה כן שיחזור ויבא המשכיר לפני הב"ד ויראה שאצל השוכר שטר המכירה שקנאו ממנו אזי יבורר אמיתתו שא"ל תחלה בינו לבינו אם לא תמכרנו אכבוש שטרי ובכה"ג נודע שהוא אנוס ומהני מודעתו לבטל המכירה אבל בלא מסירת מודעה אף שניכר אונסו מ"מ איכא למימר שמ"מ ע"י המעות נתרצה וגמר והקנה וק"ל ונראה שגם הטור שקיצר ולא כתב אלא ריש דברי הרמב"ם (ולא כתב האי "לפיכך "אם "תבעו כו' שכ' הרמב"ם והמחבר) וסיים וכ' עליו דהוי אונס לבטל המקח כוונתו לא שהיו עדים ששמעו שא"ל אם לא תמכרנו לי אכבוש כו' אלא שנתוודע זה ע"י התביעה וכפירה ובסוף קנה וכמ"ש וזה לעד"נ ברור ובע"ש כתב כל' הטור והוסיף וכ' שהטמין עדים אחורי הגדר כו' וכ"כ כדי ליישב קושיות דהמ"מ הנ"ל ולא הועיל כלום דאכתי איכא למימר דלא ה"ל למכרו לו דאם יכבוש המלוה השטר ויטעון לקוחה היא בידי יביא המשכר עדי' שהטמין לו ויעידו ששמעו ממנו שאמר שיכבוש את שטר השכירות וממילא ידעו הב"ד שכן עשה ויוציאו השדה מידו ועד"ר מ"ש עוד מזה ודו"ק:
יט סָעִיף ח שהרי הוא חמסן כו'. ל' הרמב"ן בכמה מקומות לכתוב בל' "שהרי ואינו לנתינת טעם אלא ה"ל כאלו כ' "באונס "שהוא "חמסן וכל חמסן נותן דמי' אלא "מפני "שכופה את המוכר למכור שלא מרצונו:
כ סָעִיף ח ומ"ש אבל הגוזל והוחזק בגזלן כו' כ"כ המחבר ג"כ לעיל בס"ס קנ"א ושם כתב עליו מור"ם ז"ל די"א דאם לא מסר מודעא מכירתו מכירה כו' ע"ש וכאן לא כ' מור"ם על דברי המחבר שיש חולקין ע"ז ועד"ר שם כתבתי ישוב לזה וגם על דברי הטור שהקשה עליו ג"כ קושיא זו שבש"ס קנ"א כ' פלוגתת הרמב"ם והרא"ש בזה וכאן לא כ' אלא דברי הרמב"ם וכאלו אין חולק עליו וחלקתי דכאן מיירי שהשדה שהוא ידוע שבאה לידו בתורת גזילה וקנאה אח"כ ממנו דבזה הרא"ש מודה כיון שהוחזק גזלן עליה בהיות' כבר בידו אף שאח"כ נתן לו דמי שוויה לא אמרי' דגמר להקנותו משא"כ לעיל בס"ס קנ"א דשם מיירי שנתן לו דמי השדה קודם שבאה לידו בתורת גזילה ואף שגם שם כתב שהוחזק עליה גזלן היינו שכבר יצאה מידו פעם אחת בתורת גזילה ומ"מ כיון שלא חזר ובאה לידו בתורת גזילה אמרי' דגמר והקנהו לו ועד"ר ששם הוכחתי זה מל' הרמב"ם וטור דבהכי איירי ודוק:
כא סָעִיף ח ומ"ש כמו שיתבאר ברמב"ם כתוב כמו שביארנו בהל' גזילה והמחבר שינה וכ' כמו שיתבאר וכ"כ בע"ש משום דבסדר הטור הל' גזילה כתובה לקמן מסי' שנ"ט והלאה משא"כ בהל' הרמב"ם שכתב הל' גזילה לפני הל' מכירה הלזה ע"ש אבל לכאורה יותר נראה דט"ס בדברי המחבר וצ"ל כמו שנתבאר דהא עיקרא דדינא זה כתב הט"ו לעיל בסי' קמ"ט וקנ"א ע"ש:
כב סָעִיף ט יש להם לחתום הם בעצמ' כו'. רבותא קמ"ל בזה דאע"ג דאין העדי' נאמני' בדיבורם לומר מודעא הי' דברינו כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' מ"ו סל"ו דלא בא דיבורם ומבטל חתימת' מכל מקום כשהן חתומין בשטר מודעא בא אותו שטר בחתימתן הנכתב קודם שטר הקנין ומבטל שטר הקנין אשר חתימתן עליו הנכתב והנחתם אחריו וכ"ש כשעדים אחרי' מעידי' על המודעא שנמסר לפניהן קודם המכירה דמהני:
כג סָעִיף ט מאחר דידעי' באונסי' פי' ע"י שטר מודעא זה ידעי' אונסיה דהרי העדי' מעידין ע"ז בהשטר:
כד סָעִיף ט מסתמא "מסר מודעא כצ"ל וה"ט דמוקמינן עדי' על החזקה דלא היו חותמין אם לא ידעו שהיתה קודם המכירה.
כה סָעִיף י וכן אם הודה בפניהן כו' עד אינו חייב כו'. בכאן דמסר מודעא דוקא ס"ל להרמב"ם והמחבר דאין הולכין אחר הודאתו משא"כ בס"א דאיירי דלא מסר מודעא שם כתב אע"ג דלא לקח הדמים בפני עדים ור"ל אלא שהודה אזלי' בתר הודאתו לענין זה שהמקח קיים ועד"ר מ"ש מזה בביאור דברי הטור:
כו סָעִיף יא הרי המודעא בטיל' דאמרינן אגב אונסיה וזוזי גמר והקנה וכמ"ש לעיל אלא כשמסר מודעא אמרי' דאינו מקח כיון דגילה דעתו שאינו רוצה להקנותו והרי חזר וביטל המודעא והרי כאלו לא מסר מודעא מעולם ועד"ר שם כתבתי דהרי"ף והרמב"ם ורבינו האי והרמ"ה ס"ל דכל שמסר מודעא תחלה אפי' סתם ג"כ לא מהני הביטול מודעא שאח"כ כשידוע שמבטלה מכח אונסא וכמ"ש הטור בשמם אלא שהרא"ש חולק עליהן ולא כב"י דכ' דמודי' הרי"ף והרמב"ם דמהני ביטול מודעא סתם ע"ש והמחבר כאן אזיל לשיטתיה.
כז סָעִיף יא לבטל כל מודעי דנפק מגו מודעי כו' דוקא בהאי לישנא צריך לכתוב אבל לא מהני כשכתב בו שמבטל כל מודעות עד עולם דאין בכלל זה ביטול מסירת מודעא שמסר תחלה על ביטול המודעא דאח"כ ועד"מ מיהו גם לסברא קמייתא מהני כשכתוב בשטר הקנין "שפוסל "כל "עדים שיעידו שמסר לפניהן מודעא ועד"מ ובא"ע סי' קלד:
כח סָעִיף יא כל זמן דידעינן באונסיה כו'. כבר נתבאר טעמו דבמתנה גילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה בהמתנה מבטל המתנה וה"ה☜ במודה לו בדבר שאינו חייב בו אף שאמר לפני עדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני כך וכך כשידוע שאינו ח"ל אלא שבא לחייב נפשו בטענתיה בהודאתו זו הו"ל כדין מתנה:
א סָעִיף א לשני עדים דמי. כת' בנימוקי יוסף פ' חז"ה ז"ל מחאה בפני שנים ואין צריך לצוות להם שיכתבו שטר מחאה זו לעדות שמיח' בתוך שלש דכתיבה זו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דכיון שמיחה בפניהם כמאן דאמר כתבו דמי וכאלו עשאן שלוחין וכתבו האחרונים ז"ל דצריך שיכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה אבל כתבו שמענו מפ' שמיחה כה"ג לאו עדות היא ומפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא ואע"ג דבעלמא בכל שטר בעינן צוואת מקנה דומיא דספר המקנה היינו בדבר שבינו לחבירו אבל במחא' ומודעא אין הדבר תלוי אלא בו עכ"ל והאחרונים רצו בזה לישב קושית תוס' שהקשו פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') דברי המתחיל מחאה בפני שנים דהיכי כתבו מחאה ומודעא שלא מדעת המתחייב דהוי ליה מפי כתבם וע"ש שכתבו דבמחאה מהני משום דבקל הפקיעו' חזקה וגבי מודעה הקילו כדי להציל הנאנס מיד אונסו ע"ש. ומש"ה כתבו האחרונים דכותבין בל' שליחות ותו לא הוי מפי כתבם וכמ"ש בעל המאור בטעמא דמהני שטר חוב ושטר קנין מדעת המתחייב ולא הוי מפי כתבם ומשום דה"נ מפי כתבם והוא נמי שטת רש"י והובא אצלינו בסי' כ"ט סק"ז וכיון דהמחא' ומודעא אין הדבר תלוי אנא בו מש"ה מהני מפי כתבו כל שכתבו בלשון שליחות דה"ל כאלו שמענו מפי המוחה במיח'. והרמ"א שכ' בסי' קמ"ו כדברי האחרונים לכתוב בלשון שליחות וכאן במודעא לא הביא דבריהם. ומדברי הנ"י מבואר דבמודעא ומחאה צריך לכתוב לשון שליחות. ונרא' שהרמ"א ראה דבריהם במחאה ולא במודעא וטעמא משום דהתינח הא דכתבו עדים שמסר מודעא שייך בו ל' שליחות וה"ל מפי כתבו וכאלו הוא עצמו כותב שאינו רוצה במקום המקח אבל הא דכתבו במודעא והכרנו באונסו בזה לשון שליחות נ"מ מידי דהוא עצמו אינו נאמן בכך ובע"כ צ"ל דבמודעא הקילו מטעמא שכתבו תוס' כדי להציל הנאנס א"כ כיון דהקילו להציל הנאנס א"כ תו לא בעי לשון שליחות ובזה ניחא הא דמהני כ' המודעא אפילו אחר הזבינא ואי משום שליחות לא הוי מהני כ' המודעא אלא דוקא קודם המכר וכמ"ש בסי' קמ"ו ס"ק ג' דל"מ מחאה בכתב אלא דוקא תוך שלש דכיון דאינו אלא משום שליחות ומשום דהוי דבר שאינו תלוי אלא בו וה"ל כאלו הוא עומד ומיחה אבל אחר שלש אין רשאין לכתוב שמיחה תוך שלש דכה"ג ה"ל מפי כתבם דלשון שליחות תו ל"מ דאינו נאמן אחר שלש וע"ש. וה"ה הכא במודעה לפי טעמא שכתבו האחרונים לכתוב בלשון שליחות לא הוי כ' המודעא אלא דוקא קודם המכר דאחר המכר ל"מ לשון שליחות כיון דהוא עצמו אינו נאמן אח"כ לו' שלא הי' מרוצ' בזביני ואלו מדברי הפוסקים נראה פשוט דמהני כתיבת המודעא אפי' אחר המכר. ובר"ן פ"ב דכתובות מפרש הא דאמרי מודעה ניתן ליכתוב שיכולין לכתוב אחר המכירה ע"ש וכן פשוט בדברי הפוסקים ובזה אינו נאמן הוא עצמו ודוקא קודם המכר הוא דשייך לשון שליחות דה"ל כאלו הוא כותב שאינו רוצה למכור אבל אחר המכר לא. וע"כ במודעא הטעם כדי להציל הנאנס ולא בעינן כלל לשון שליחות וזה ברור ודוק:
ב סָעִיף ג פשרה דינה כמכר והא דכ' בש"ע סי' י"ב דאם הפחידו יכול לחזור בו ע"ש משום דהכא מיירי בדין מסופק שאינו ידוע להיכן נוטה או בדבר שיש בו הכחש' ועסק שבועה ביניהם וה"ל תורת פשרה אבל התם מיירי שהי' הדין ברור בלי שום ספק ואינו בתורת פשרה כלל ומש"ה ה"ל אונס גמור וע' ב"י מ"ש בשם הרשב"א מחודש ח' ומוהרי"ט ח"ד סי' צ"ח:
ג סָעִיף ד לענין זה הוי כמכר. כ' הריב"ש בסי' קצ"ז וז"ל דאע"ג דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני מ"מ לענין זה דינו כמכיר' דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכי דאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו ע"ש:
ד סָעִיף ה יצטרף עדותכם. נרא' דהיינו לשטת תוס' בהא דמהני שלשה כתי עדות לחזקה ולא הוי חצי דבר כיון שראו כל מה שהיו יכולין לראות כמ"ש תוס' במרוב' (דף ע') אבל לשטת הרי"ף טעמא דחזקה דמהני לשלומי פירי ע"פ כת הראשון א"כ הכא ה"ל חצי דבר כיון דמודעא בלא אונס וכן אונס בלא מודעא לאו כלום:
ה סָעִיף ו במתנה אחר גלוי דעת. בפ' חז"ה (דף מ') אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתב בה אנן ידעינן באונסו דפלניא לאו מודעא ופריך מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא וכת' הרמב"ן בחידושיו ז"ל הא דאקשינן בשמעתין אי גיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא איכא למידק עלה בגיטא ומתנתא למה לי מודעא דאונס והא קי"ל שאם אמר לשלוחו קודם שיגיע הגט לידה גט שנתתי לך בטל הוא בטל והרב ר' שמואל ז"ל כתב ודוקא מודעה שיש בה אונס אבל בלא אונס אמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול כיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה ול"מ ביה ביטול קודם אא"כ בטלו אחר כתיבה זה כתב הרב ז"ל ולדעתי יפה כוון והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב שאם אמר כל הגט שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הוא הרי זה בטל וזו הוא מסירת מודעא על הגט וזה ודאי אפשר דמסתמא נימא אונס הוא אבל אם פירש ואמר שאינו אנוס ומבטל לפי שעתו כשר וכדברי הרב ר' שמואל עוד יש לחלק לו' שאם אמר בטל הוא מבוטל אבל אנוס אני אלמלא שנאמן הוא בכך הרי הגט כשר שהרי לא ביטלו בפיו ואפילו חשבת לי' גילוי דעתא הא קי"ל גילוי דעתא לאו מלתא וכ"ש דלאו לגילוי דעת הוא כלל דכיון דלאו אנוס לבטולי בהדיא אלא רוצה לגרש גירושין גמורין ולקלקל עליה בלעז וכדי לצערה הוא אומר הלכך אין פיסולו של גט אלא בשביל שהוא נאמן באונסו עכ"ל. ומדברי הרשב"א והרא"ש והב"י נראה דאפי' ידוע שאינו אונס נמי מהני המודעא ומשום דלא גרע מביטול וסגי בלי אונס כלל ומפרשי הא דפריך אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא היינו מה דגלוי אדעתיה שאינו רוצה בקיומו של גט ומתנה. אלא דהרשב"ם שם והרמב"ן לא ניחא להו לפרש גילוי מילת' דאמר בש"ס היינו על הביטול ומשמע להו הא דפריך גילוי מלתא היינו על האונס ומש"ה קשיא ליה לרמב"ן הא אפי' בלא אונס ה"ל ביטול ולכן צריך לתרץ הא דבעי נאמנות על האונס: ולענ"ד נראה לישב קושיות הרמב"ן לפמ"ש תוס' להקשות דהיכי מהני מודעא בכתב הא ה"ל מפי כתבם ותירצו דמודעא הקילו כדי להציל הנאנס מיד אונסו ע"ש וא"כ אי לאו אונס הוא אלא שרוצה לבטל הגט או המתנה בזה לא הוי מהני מפי כתבם כיון דליתא גבי' תקנת אונס ולזה פריך גילוי מלתא בעלמא שבודאי נאנס ושפיר מהני מפי כתבם ולפ"ז נרא' היכא דידוע שלא נאנס וליכא עדים שיעידו בעל פה אלא מש"כ מודעה בעדים כל כה"ג פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם דליתיה בזה כדי להציל הנאנס וכמ"ש:
ו סָעִיף ז אחד האונס את חבירו. כ' בתשובת חוות יאיר סי' מ' וז"ל כי מה שרוצה שמעון לחזור בו מצד שראובן מסר מודעא על הפשר נרא' אם הי' המודעא מודעא גמורה הי' בזה הדין עם שמעון כי ענין מסירת מודעא היא דמודיע אונסי' ודלא גמר ומקני לחבריה כמבואר בסי' ר"ה בח"מ וא"כ ודאי חבירו האונסו למכור לו הדבר ההיא מצי לחזור בו מצד הדין דהוי מקח טעות דאלו ידע דחבירו מצי אחר זמן לחזור בו וגם הוא לא גמר ויהיב דמי ולא דמי למה דקי"ל בסי' רכ"ז דאין המאנה יכול לחזור בו אם המתאנה רוצה לקיים המקח משום שלא יהא חוטא נשכר שאני התם שבא לישכר מצד החטא והוא מה שאינהו משא"כ כאן שאין ביטול המקח מצד החטא והוא שאונסו שהרי קי"ל תלוהו וזבין זביניה זביני רק מצד מעשה חבירו והוא מסירת המודעא שבזה ביטל כל ענין המכר עכ"ל והנה מה שמחלק דבאונס ליכא צד חטא לפי שתלוהו וזבין זביניה זביני אין זה נראה דודאי חמסן מיקרי אע"ג דיהיב דמי וחבירו נתרצה אלא דאפ"ה זביניה זביני משום דנתרצה. אלא דבעיקר הדין דבריו נכונים דכל שהמוכר מסר מודעא א"כ לא קנה הלוקח כלום וממילא יכול נמי לוקח לחזור כיון שלקח החפץ שלא מדעת בעלים ומאי דקשיא ליה מהאי דסי' רכ"ז דאין מאנה יכול לחזור התם נמי דוקא כל זמן שלא חזר בו המתאנה אבל אם כבר חזר בו המתאנה גם השני יכול לחזור בו וכמבואר בסי' רכ"ז והכא כיון שהמוכר מסר מודעא הרי חזר במקחו כבר א"כ בטל המקח ואין בו תורת מקח כלל ויכול גם הלוקח לחזור:
ז סָעִיף ט מסתמא מסר מודעא. בסמ"ע כתב מוקי העדים בחזקתן דלא היו חותמים אם לא ידעו שהיתה קודם המכירה והב"ח כ' דכיון דספיקא הוא מוקי ארעא בחזקת בעלים הראשונים והמכירה בטילה ע"ש ולפ"ז בפשרה שדינה כמכר אם התובע הוציא מסירת מודעא כזו אוקי ממונא בחזקת הנתבע והפשרה קיימת:
ח סָעִיף יא אי לא ידעינן אונסו. והוה מדברי הרא"ש ומשום דבמכר תלוהו וזבין זביני' זבינא אא"כ מסר מודעא ומש"ה היכא דבטל המודעא הוי תלוהו וזבין המקח קיים אבל במתנה דתלוהו ויהיב לא הוי מתנה אע"ג שביטל המודעא המתנה בטילה כיון דהי' אונס והיכא דלא ידעינן מאונסו ולא הוי ביטול אלא מחמת המודעא לפיכך כשבטל המודעא המתנה קיימת וע"ש. ולפ"ז נראה דלדעת הרשב"ם והרמב"ן דמפרשי בהא הא דפריך אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא היינו דודאי אנוס הי' בדבר דאי לאו אנוס למה יהיב והובא בסק"ה ע"ש א"כ אפי' לא ידעינן מאונסו אמרינן מסתמא אונס הי' בדבר ואפי' בטל המודעא ה"ל תלוהו ויהיב והמתנה בטילה ועיין בדברי הרשב"ם שכת' שם בסוגיא (דף מ') ז"ל אבל הכא אם ברצון נפשו הוא נותן גט ומתנה בלא אונס למה כותב מודעא בחנם לא יתן גט ולא יצטרך למיכתב אלא ודאי אנוס הי' ומש"ה תיקנו בגיטין דלא למיכתב גיטא עד שיבטל הבעל כל המודעות שמסר וכך הוא מפורש בערכין פ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כ"א) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי' מודעא פשיטא לא צריכא דעשיי' וארצי' מ"ד כיון דארצי' בטולי בטליה קמ"ל עד דאמר בטלתי כו' וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו שיתן אמאי קתני עד שיאמר רוצה אני אלא קמ"ל עד דמפרש דבטליה עכ"ל ולפמ"ש תיקשי כיון דודאי אנוס הוא א"כ היכי מהני הביטול מודעא ונראה דהרשב"ם מיירי מהנך גיטין שכופין אותו להוציא וכדמייתי הך דערכין דמיירי שם מאלו שכופין להוציא וה"ל תלוהו וזבין כיון דמחויב ליתן גט וכדאי' שם פ' חז"ה ומש"ה ביטל המודעא ודוק:
ט סָעִיף יב אנסוהו לקנות מ"ש בסי' ט' ס"ק א':
א סָעִיף א מי שאנסוהו. עסמ"ע ס"ק א' עד כל שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון אף שקיבל דמי המקח וכו' ולכאורה אין ביאור לדברים אלו ולפרש דבריו נראה דבב"ק דף ס"ב ס"פ הכונס מוקי להא דתלוהו וזבין באומר רוצה אני והב"י בטור ובפרישה כתב דהא דקאמר בש"ס דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא דכיון שקיבל המעות בשתיקה הוי כאומר רוצה אני ע"ש ודבריהם דחוקים מאוד דהא בש"ס שם מקשה אהא דאמרת חמסן דיהיב דמי אי דיהיב דמי חמסן קרית לה הא תלוהו וזבין זביני' זבינא ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ולדבריהם דבסתם הוי כאלו אמר רוצ' אני עד שיאמר בפי' איני רוצה קשה הל' מאד דאמר הא דלא אמר רוצה אני והי' לו לומר הא דאמר איני רוצה ועוד תמה במהרש"ך הובא במהרח"ש בקונטרס המודעא והאונס שדברי הח"מ סותרין זא"ז דבפ"ד מה' אישות כתב דבמכר לא בעינן שיאמר רוצה אני ובפ"א מה' גזילה גבי החומד עבדו כתב דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני ועוד תמה שם דלישני בש"ס בב"ב מ"ח הא דהקשה מסקריקון דמיירי בלא אמר רוצה אני. ועוד תמה שם דמאי מקשה בש"ס בב"ק שם אי דיהיב דמי חמסן קרית לי' הא תלוהו וזבין זביני' זבינא דמה בכך דזביניה זבינא מ"מ עבירה היא בידו וחמסן הוא וע' בלח"מ פ"י מה' מכירה שהקשה ג"כ הקושיות האלו עוד הקשה המהרח"ש דהרמב"ם פ"י דמכירה ה"ה כתב וז"ל בד"א באנס שהוא חמסן וכו' משמע דחמסן צריך למסור מודעא ובב"ק שם מוכח דא"צ למסור מודעא. לכן נלפע"ד להכריע דאם אנסו באונס הגוף או באונס ממון כדי למכור ובהאי הנא' שנפטר מהאונס במכירה זו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה וכיון דאמרי חז"ל דאומדנא דמוכח הוא דגמר ומקני שוב אין צריך לאמירתו דהא אנן סהדי דגמר ומקני דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הווין דברים שבלב ג"כ דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין ד' נ' ואפי' להתיר אשת איש מתירין מכח אומדנא זו דאגב אונסא גמר ומגרש ושפיר כתב הב"י דהא דקאמר בש"מ הא דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא דבתלוהו וזבין הוי מן הסתם כאלו אמר רוצה אני משא"כ בחמסן שלא אנסו בשום אונס רק שחטף החפץ ונתן דמיו שלא נפטר משום אונס במכירה זו ולא שייך לומר אגב אונסי' גמר ומקני דהא לא נפטר משום אונס וליכא אומדנא שנתרצה צריך שיאמר רוצה אני בפי' וכשאומר רוצה אני ודאי דעדיף מתלוהו וזבין דבשעת מכירה אינו עושה שוב שום איסור כיון דהמוכר מעצמו נתרצה בלא שום אונס אח"כ דהא לא הי' לו שום אונס לומר רוצה אני ובודאי ברצון גמור זבין ובזה א"ש דלא יסתרו דברי ה"ה זא"ז דבה' אישות גבי תלוהו וזבין כתב ה"ה דלא בעינן שיאמר רוצה אני ומטעם שכתבתי דהא איכא אומדנא דמוכח שנתרצה ובפ"א מה' גזילה דמיירי בחמסן שלא אנסו באונס אחר כתב ה"ה שפיר דבעינן שיאמר רוצה אני וכמש"ל וא"ש ג"כ מה שכתב הרמב"ם פ"י מה' מכירה דבחמסן בעי מודעא ובב"ק שם מוכח דחמסן לא בעי מודעא דברמב"ם שם מיירי באנסו באונס אחר כמבואר שם דאמרינן מן הסתם דנתרצה דמשום אונסא וזוזי גמר ומקני ואף שאמר רוצה אני מ"מ מהני מודעא דמסר מודעא שאמירת רוצה אני הי' ג"כ מחמת פחד האונס ובב"ק שם מיירי בחמסן שלא אנסו בשום אונס דכשלא אמר רוצה אני אפי' בלא מודעא בטל המקח וכשאמר רוצה אני נראה דלא מהני מודעא דמאן אנסו לומר רוצה אני ונראה להביא ראיה דבתלוהו וזבין לא בעינן שיאמר רוצה אני דמקשה בב"ב שם אהא דאמר התם גזלן שמביא ראיה אין מעמידין שדה בידו מאי קמ"ל תנינא לקח מסקריקין וכו' ופי' רשב"ם כיון דבע"ב מיירי בהודה דאי במנה אפי' בגזלן זביני' זבינא וכו' ואי בעי' רוצה אני קשה דאימא דמיירי במנה ולא אמר רוצה אני ולענין שיהי' המקח בטל ור"ה קמ"ל דלא מהני הודאה לענין שמחזיר המעות מטעם דאי לאו דאודי לי וכו' א"ו לא בעינן רוצה אני ונידון הקושיא שהקש' המהרח"ש דמאי מקשה בש"ס אי דיהיב דמי חמסן קרית לי' הא תלוהו וזבין וכו' דילמא אף דזביני' זבינא מ"מ עובר נראה לתרץ דהוכחתו הוא דודאי לא עבר דאי עבר ממילא זבינ' לאו זבינא דהא אמר רבא בתמורה דף ד' דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דהרמב"ם דפסק דעובר אע"ג דמכירתו מכירה הוא מטעם שכתב ה"ה דבשעת מכירה כבר נתרצה שאמר רוצה אני והעבירה הוא החימוד הקודם אבל בשעת מכירה שוב ליכא עבירה כלל כשאמר רוצה אני משא"כ בס"ד דהש"ס דסבר דתלוהו וזבין זביני' זבינא אפי' לא אמר רוצה אני הוכיח שפיר דליכא שום עבירה ביהיב דמי דאלת"ה אי עביד לא מהני ובגט שכתב הרמב"ם דבעינן רוצה אני אף דבש"ס מדמה גט למכיר' ובמכירה לא בעי' רוצה אני בתלוהו וזבין נראה דבש"ס לא מדמה גט למכירה רק לענין גמר ומגרש אבל מ"מ חלוקין הן דבגט בעינן גם שיהיה ריצוי בלב תדע דבפ"ב מה' גירושין ה"ך כתב וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו' אבל מי שתקפו יצ"ה וכו' ובמכירה לא שייך זה כמ"ש בעצמו ומה יתרץ במכירה א"ו דמכירה לא בעינן שיהיה ריצוי בלב משא"כ בגט. ולפי הנ"ל א"ש דברי הסמ"ע וכוונת הסמ"ע הוא כך דמהרי"ף והמחבר משמע דאפי' לא ראינו שאנסו באונס אחר של אונס הגוף או ממון רק זאת ראינו שאינו מוכר ברצון שהו' חוטף בע"כ החפץ ונותן דמיו דאמרינן ג"כ דכיון שמכרו וקיבל דמיו דודאי נתרצה כיון דקיבל דמיו ונתנו לכיסו ובב"ק דאמרי' דכשלא אמר רוצה אני דהמקח בטל מיירי שלא קיבל המוכר בעצמו הדמים רק שהלוקח הטילו בע"כ לתוך כיסו או תיבתו אבל לדעת הרא"ש והטור כל שלא אנסו באונס אחר שחטף החפץ בע"כ או שקיבל דמיו אין המקח קיים אם לא שידוע שאמר רוצה אני דאז ודאי שהמקח קיים דהא לא היה לו שום אונס שנאמר שמחמת אונס אמר רוצה אני ובודאי נתרצה ומשמע ליה להסמ"ע מלשון הרי"ף והרמב"ם שכתבו מי שאנסוהו עד שמכר ואפי' תלוהו וזבין כו' משמע דברישא מיירי דלא אנסו באונס אחר רק שהמכירה היה באונס כגון שחטף או שהרבה עליו ריעים ולא אמר רוצה אני אבל באמת העיקר דבכה"ג אין המקח קיים עד שיאמר רוצה אני כדמוכח מהש"ס ופוסקים וגם לשון הרי"ף והרמב"ם והמחבר יש לפרש כן דמ"ש ואפי' תלוהו היינו דברישא מיירי אפי' באונס קטן של ממון או הכאה ואח"כ כ' דאפי' תלוהו שהוא אונס נפשות המקח קיים אבל בחטף חפץ לכ"ע צריך שיאמר רוצה אני וכן עיקר:
ב סָעִיף א אף ע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים. עסמ"ע סק"ד דהיינו שיש עדים שהודה וטוען שהוצרך להודות מפני האונס אין שומעין לו וכו' וע' ב"י שפי' דהרמב"ם מפרש ארצי ולא ארצי בעדים ולכאורה הוא תמוה דהא בבבא בתרא שם דף מ"ח אמר רבא הילכתא תלוהו וזבין זביניה זבינא ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי (בעדים רק שהודה) אבל ארצי זוזי לא וכו' והילכת' בכולהו זביניה זבינא ואפי' בשדה זו (והיינו אפי' לא ארצי זוזי בעדים רק שהודה) דהא אשה כשדה זו דמי' ואמר אמימר תלוהו וקידש קידושיו קידושין וכו'. ולפ"ד הרמב"ם הא תמוה דמאי ראיה מייתי מקידושין הא בקידושין איכא נתינת מעות דהודאה לא מהני וכן תמה המהרח"ש וגם קושי' התוס' שם בד"ה ואפי' בשדה זו תמוה מאוד דלענין הודאה איזה סברא יש לחלק בין שדה סתם לשדה זו: ונראה ליישב דבב"י בשם הרי"ף הביא עוד פי' בארצי ולא ארצי דהיינו שלא נתן המעות מיד וא"ל תא שקול זוזך וכו' קנה ג"כ דכיון שנתחייב לו מעות בשעת מכירה דמי לנתן לו מעות מזומן. ונראה דהא בהא תליא דהנה קשה על הנך דסברי דהודאה לגזלן לא מהני מטעם דאי לאו דאודי ליה הוי ממטי ליה ולחמרי' לשחוור כמבואר בש"ס וכי לא מהני שום הודאה נגד גזלן אפי' לחייב עצמו וזה לא שמענו מעולם דמה"ת נאמר כך הא לא אנסו על הודאה וע"כ צ"ל דכל הודאה שהוא נוגע לקיום המכירה לא הוי הודאתו הודאה דהא אנסו על המכר ואף שלא ביקש ממנו ההודאה רק שאר קניינים והוא הודה מעצמו מ"מ כיון דגם זה לקיום המקח אמרינן שעשאו בשביל האונס דכן מצינו גבי נדרי אונסין בפ' ארבעה נדרים דמותר אף במה שלא אנסו להדירו כגון בקונס אשתך והוא אומר קונם אשתי ובני וא"כ ה"נ כיון דבעינן לקיום המקח גבי אנוס שיתן ממון דוקא דהא בעינן אונס' וזוזי מש"ה אמרינן דהודאתו שהודה שקיבל המעות היה בשביל אונס שאנסו שיקיים המקח משא"כ אם נאמר דאפי' אנסו למכור ולא נתן לו מיד מעות קנה א"כ תיכף כשמכר נקנה המקח והוא נתחייב לו רק מעות א"כ הודאה זו שקבל המעות אינו שייך לקיום המקח ולא הוי רק כהודה שקיבל ממנו חובו והוא לא אנסו רק על המקח והוא נתחייב לו רק מעות ומהני הודאתו והשת' א"ש לשון הש"ס דארצי זוזי דאמר רבא כולל תרווייהו שיתן מעות בשעת תלי' מכירה דוקא ולא מהני מה שנתחייב לו וגם שיראו נתינת המעות ולא מהני ההודאה וע"ז מסיק הילכתא דאפי' לא ארצי זוזי והיינו דאפי' לא נתן לו בשעת מכירה מעות קנה כשאומר לו תא שקול זוזך וכן נמי קנה כשהודה בשעת מקח שקיבל כבר המעות ומייתי ראיה מקידושי אשה דתלוהו וקידש קידושיו קידושין ואפי' בקידושי שטר מטעם שכתבו התוס' דהחיוב של שאר וכסות שנתחייב חשיב כנתינת כסף אף שלא נתן לו עדיין רק שנתחייב לו א"כ מוכח דה"ה כשמכר לו השדה בקנין המועיל דקנה אף שלא נתן מעות רק שאומר לו תא שקול זוזך דהא במכר שדה בקנין המועיל ממילא הלוקח נתחייב לו מעות תמורת המכר כמו חיוב שאר וכסות שנתחייב כשמקדש והרי המקח קיים והוא נתחייב לו מעות מיד וא"כ ממילא מוכח דגם הודאתו שמודה שכבר קיבל המעות מהני כיון דההודאה לא שייך לקיום המקח ולא הוי רק כהודאת קבלת חובו בעלמא כנ"ל. ולפ"ז גם קושי' התוס' הנ"ל לא קשה דבשדה סתם כיון דמהני אפי' לא נתן תיכף מעות מש"ה גם הודאתו מהני. ולפ"ז נראה דבמקום דלא קנה המקח בלא כסף כגון במכר בשטר דבעינן כסף דוקא וקבלת המעות שייך להקנין אף המחבר מודה דהודאתו לא מהני כיון דההודאה שייך לקיום המקח והוא אנסו על קיום המקח. ונסתפקתי באם תלוהו ואמר לו לך חזק וקני והחזיק שלא בפניו אם נאמר כיון דבשעת אמירת לך חזק לא נתן לו מעות וגם לא נתחייב לו מעות ואח"כ כשהחזיק לא החזיק בפניו לא שייך לומר גמר ומקנה או דבכה"ג שייך ג"כ לומר גמר ומקנה וכעת צ"ע:
ג סָעִיף א אבל הודאתו לחוד לא מהני ואם כתב לו שטר עם אחריות לא הוזכר כאן ויש לומר דסמך עצמו על מ"ש לעיל בסי' קנ"א סעיף נ' בהוחזק בגזלן די"א אם כתב לו אחריות נכסים דקנה ושם מיירי אפי' בהודאה אמנם נראה דתליא במחלוקת של הסמ"ע והט"ז לקמן סעיף ג' במתנה שכתב בו אחריות נכסים דלדעת הסמ"ע שם דדוקא כשידוע שהיה כתיבת אחריות ג"כ באונס לא מהני אבל מן הסתם מהני אחריות ה"ג הדין כן אבל להט"ז שם שכ' דמן הסתם תלינן שהאונס היה ג"כ על אחריות אם לא שידוע שכתיבת אחריות הי' שלא באונס א"כ גם הכא לא מהני כתיבת אחריות בסתם. אך לדעת הט"ז ג"כ צריך לחלק בין הך דסי' קנ"א להך דהכא ונראה דהחילוק הוא דשם כיון דעכשיו לא אנסו כלל רק שאומר שהיה מפחד מחמת שכבר גזלו פעם אחת ומסר נפשו עליו י"ל דבכתיבת אחריות דדמי לשדה אחר אינו ירא מפניו משא"כ הכא דאנסו ותולה אותו גם עכשיו י"ל שאנסו גם על האחריות. וע"ש בט"ז לכשידוע שלא אנסו על האחריות והלוקח כתב אחריות מרצונו דבזה אפילו מסירת מודעה לא מהני כיון דחזינן דכ' לו אחריות מרצונו ע"ש:
ד סָעִיף א ואפי' החזיק כמה שנים עיין ש"ך ס"ק ג' שרימז לתשובת מהר"א ששון שם שכתב שיש לו דין גזלן וזה פשוט אמנם במ"ש שם מסברא באם נמצא מום במקח שחייב ליתן לו ההוצאה אף אם לא השביח ע"ש אישתמיטתיה מ"ש הטור והמחבר בסי' רל"ב סעיף י"ד ע"ש:
ה סָעִיף א ומחזיר הדמים ואף דבסעיף יו"ד פסק דאם מסר מודעה א"צ להחזיר הדמים כשהודה והמחבר פסק בשלא לקח הדמים בפני עדים ומשמע דאף במודה מחזיר הדמים תי' מהרח"ש בקונטרס האונס דבסעיף יו"ד מיירי שמסר מודעה גם על ההודאה להכי דקדק שם וכתב שמסר מודעה על כך והיינו על ההודאה וכאן מיירי שלא מסר מודעה רק על המכר ולא אהודאה ולא מסר מודעה על ההודאה אף שלא ידעינן שאנסו על ההודאה רק שידעינן שאנסו על המכר סגי וא"צ להחזיר שוב הדמים ולדעה הפוסקים שהביא הרב בהג"ה לעיל דהודאה לא מהני אפילו מסירת מודעה א"צ:
ו סָעִיף א וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס עיין סמ"ע סק"ז עד שאותו אונס לא סר מהמוכר וכו' ולפענ"ד הדברים תמוהין מאוד דבהרמב"ן בחי' הביאו ב"י בטור אף שכתב ולמאן דס"ל דבאונס לחוד סגי בעינן שידעו העדים שהיה אנוס בשעת מכירה ובלא"ה חיישינן לשמא נתרצה אח"כ מ"מ כשמסר מודעה כתב בהדיא דשוב לא חיישינן לזה וכן מוכח מדברי הרשב"ם שהביא הב"י וכמו שהוכיח מדבריו המהרח"ש בקונטרס מודעה ואונס ע"ש אף שהמהרח"ש שם כתב גם כן שמדברי הרמב"ם שהן דברי המחבר משמע קצת דבעינן שידעו שהיה אנוס בשעת מכירה מ"מ הא כתב שם שיש לפרש פי' אחר ברמב"ם וגם כתב שכל המפרשים לא סבירא להו כן וא"כ נהי שהרמב"ם ס"ל כן מ"מ בטלו דבריו נגד כל הפוסקים החולקים עליו ואפי' התירו מהאונס ואח"כ מכר כתב במהרי"ק הביאו הב"י באה"ע סי' קל"ד דכל שי"ל שעדיין מפחד מאותו אונס מיקרי אונס אם לא שנשתנה האונס קצת דהיינו שתש כחו של האנס קצת וגם מעשים בכל יום שמכשירין שטרי מודעות שנכתבו מקדם לשטר מכירה ולפ"ד הסמ"ע הן פסולין דאימר בשעת מכירה נתרצו וגם לפע"ד הסמ"ע היו צריכין לכתוב בשטר מודעה שיודעין שהיה אונס בשעת מכירה דוקא כמו שהצריך הרמב"ן בשטר מודעה שנכתב לראיה על האונס לבד כשלא היחה שם מסירת מודעה ואליבא דרבא לשיטת הרמב"ן ועיין בב"י ואנו לא נוהגין הכי. לכן נראה שגם כוונת הסמ"ע הוא כך במ"ש שאותו אונס לא סר מהמוכר כוונתו שלא נעשה תש כוחו בתוך הזמן: ועש"ך סק"ד שכתב שבתשובת דברי ריבות סי' שי"א פסק פסק תמוה ויש ט"ס בהעתקת הש"ך דבריו וכצ"ל דלא הוי מתנה כיון שהוא באונס וכן הוא בתשובה שם והנה המעשה בתשובה כך היה שיהודי אחד היה חייב לעכו"ם מעות ולא היה לו מה לפרוע ואמר העכו"ם שימתין לו עוד שנה רק שיתן לו ריבית ומחמת פחד העכו"ם המציק נתרצה לו על הריבית כך וכך ואח"כ היה צריך היהודי לאיזה טובה מהעכו"ם ולא רצה לעשות לו עד שיתן לו שט"ח על הקרן והריבית בכולל ואח"כ מכר השט"ח ליהודי אחר ותובע ממנו היהודי זה הקרן והריבית ופסק שם כיון שריבית מתנה היא ולא נתרצה לו רק מחמת האונס אין לו חיוב והנה לכאורה דין ברור הוא דכיון שמעיקרא היה החוב בלא ריבית ועתה שאין לו לשלם ודאי דהריבית ששם עליו מחמת אונס הוא דכשאין לו אין עליו חיוב ואפי' נתרצה לו מחמת אונס הוי כתלוהו ויהיב ואפשר שמה שכ' הש"ך שהוא פסק תמוה הוא כיון שנתן לו אחר כך שט"ח היה בעד איזה טובה שעשה לו העכו"ם הוי כזביני א"נ הש"ך הבין בדברי התשובה שגם מתחלה היה החוב בריבית והריבית הן חוב ברור על היהודי עוד רימז הש"ך לתשובת אלשיך סי' ע"א וכוונתו שכתב שם דאף שהעדים כתבו והכרנו באונסה וע"פ האונס שהגידו לפנינו ראינו שאין זה נקרא אונס העדים נאמנין ולא מיקרי חוזרין ומגידין דעבידי עדים דטעו בכה"ג למחשבי' אונס:
ז סָעִיף ב אבל במתנה עסמ"ע ס"ק ח' דאפי' אינו אונס כלל מהני ע"ש אבל הרשב"ם ותוספות ושאר הרבה פוסקים סוברים דהא דמהני במתנה אפילו בלא הכרת האונס הוא מטעם דאמרינן ודאי נאנס דאי לא נאנס למה לו ליתן גט ומתנה ולמסור מודעא אלא ודאי אנוס הוא ע"ש בדבריהם ובב"י שהביאם ולכאורה קשה דא"כ אמאי מהני ביטול מודעא אפילו כשמבטל מודעא עד עולם בשלמא במכר דבעינן תרוייהו אונס ומודעא כיון שמבטל המודעא אתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון ונשאר אונס בלא מודעא ותלוהו וזבין זביניה זביני אבל בגיטא או מתנתא דבחדא סגי לבטל או באונס או במודעא וכיון שמסר מודעא ודאי אנוס הוא כמ"ש הרשב"ם א"כ מאי מהני הביטול נהי דאתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון מ"מ נשאר האונס תלוהו ויהיב לאו כלום הוא אמנם אחר העיון לק"מ דהא איכא במתנה גוונא דאף דאיכא אונס מ"מ בעינן מודעא כגון בהאי דמייתי שם בש"ס דף מ"ם בהאי גברא דאזיל לקידושי איתתא ואמרה לי' אי כתבת לי לכולהו ניכסך הוינא לך כו' מודעא לחברתה כו' ואונסא כי האי לא מבטל ליה למתנתא דהא אונסא דנפשיה הוא וע"כ אף הרשב"ם מודה דבמתנה אונסא דנפשיה עם מודעא מבטלתיה להמתנה ולגט דנהי דאית לן הוכחה שבודאי נאנס דאל"כ למה הי' לו ליתן גט ומתנה ולמסור מודעא מ"מ אפשר שהיא אונסא דנפשא רק דאפילו אונסא דנפשא ומודעא ג"כ מבטלת וכדמוכח בש"ס שם בהדיא כנ"ל מש"ה כשמבטל מודעא מהני כיון דאין כאן מודעא ואין לנו מהמודעא הוכחה יותר מאונסא דנפשיה ואונסא דנפשיה בלא מודעא לאו כלום הוא אפי' במתנה ולפ"ז צ"ל דמ"ש התוס' שם בד"ה מחאה בפני שנים דהא דכתבינן מודעא שלא מדעת שהוא מתקנת חכמים כדי להציל הנאנס ואף במודעא דבמתנה אין לנו הוכחה רק מאונסא דנפשיה ובזה לא שייך להציל הנאנס כמו בעובדא דמייתי התם בהאי גברא דאזיל לקדושי איתתא דודאי לא שייך בזה להציל הנאנס וע"כ צ"ל שתקנה התקינו רבנן במודעא ותקנה כוללת היה לכתוב מודעא שלא מדעת וראיתי בקצה"ח דאם ידעינן שלא נאנס דאין כותבין ודוקא בסתם כותבין מטעם דאמרינן ודאי נאנס וכמ"ש הרשב"ם וניחא וכמש"ל. וכן כתב שם לדעת הרשב"ם לא מהני ביטול מודעא בגט ובמתנה והא ודאי ליתא וכמבואר בכל הפוסקים באה"ע אלא מ"ש הוא נכון:
ח סָעִיף ב מתנה או מחילה. וה"ה דאונס בלא מודעא מבטל המתנה דתלוהו ויהיב לא הוי מתנה אמנם זה דוקא כשאנסו בפי' ליתן לו מתנה זו אבל אם אנסו סתם והוא נתן לו מתנה זו להיפטר מהאונס תלוי בשני תירוצים שתי' הב"י בשם הרשב"ם על הך דסיקריקון בגיטין דבהרוגי מלחמה המקח קיים אף שלא קיבל דמים דקשה דהא תלוהו ויהיב הוא ותי' ב' תירוצים. א' דשם לא היה האונס על המתנה רק הוא נתן מתנה בעצמו להיפטר מהאונס ובזה הוי מתנה. תירץ ב' הואיל והפקירם המלך להריגה ואינן מקוים לשוב לנחלתם עוד עיין שם: ובהרח"ש בקונטרס מודעא ואונס מסיק כתי' הראשון ולכך באנסוהו ונתן מעצמו מתנה להיפטר מהאונס הוי מתנה אבל כשמסר מודעא המתנה בטילה ע"ש וכן הדין במכירה כשאנסו סתם וידוע כשימכור לו יפטרנו מהאונס נתבטל המכר כשמסר מודעא וזה דוקא במתנה שהגיע לידו אמרינן גמר והקנה אבל אם נתן שט"ח על עצמו במתנה כדי להיפטר מאונס שאנסו סתם פטור דלא שייך בזה גמר והקנה כיון שעדיין לא נתן לו המעות ועיין במהרח"ש בקונטרס מודעא ואונס:
ט סָעִיף ג פשרה דינה כמכר עמ"ש מהרי"ט חלק ד' סי' צ"ח דדוקא בדין מסופק הוי כמכר לענין זה דאונס בלא מודעא לא מהני אבל בדין ברור שהנתבע פטור והוא כפהו להתפשר עמו הוי כתלוהו ויחיב וכן מבואר בתשובת הרשב"א שהביא הב"י סוף סי' זה ע"ש ואין להקשות דאפי' בדין מסופק כל שנתברר ע"פ ב"ד דהדין עמו להוי כמחילה בטעות כמו לעיל בסי' י"ב בנתפשר עמו ובאו עדים אח"כ דהוי פשרה בטעות דזה אינו דלא מיבעיא לדעת הרא"ש בב"מ דף ס"ו שכתב דדוקא גבי אונאה דלא ידע כלל אי נותן לו משלו לא הוי מחילה אבל כשיודע שנותן לו משלו רק שטועה בדין הוי מחילה ודאי דהכא ג"כ הוי מחילה אלא אפי' לדעת התוס' שם דס"ל דבכל גוונא מחילה בטעות לא הוי מחילה דדוקא במכר דשלב"ל מהני מחילה בטעות משום דניחא ליה למיקם בהימנותא מ"מ נראה דהכא שאני כיון דמתחילה נסתפק לו וקנה הספק ואדעתא דהכי נחית לקנות הספק חשיב זביני ולא הוי פשרה בטעות ומ"מ נראה דדוקא באנסו לפשר עמו סתם ולא כפהו על הסך בשעה שכפה לפשר רק שנתפשרו מעצמם אח"כ והנאנס פסק סך הפשר בלא כפי' מהני אבל כשכפה אותו על סך הפשר כגון שלא פטרו מהאונס עד שנתרצה בהסך שאמר האנס ודאי לא מהני דהא אפי' במכר כשכפוהו על הסך נתבטל המכר כמבואר בסעי' ד' ע"ש ואם הפשר היה מחמת הכחשה כגון ראובן שתובע לשמעון ק' ושמעון כפר ונתפשר בחמשים אז אם אח"כ באו עדים ודאי נתבטל הפשר כמבואר לעיל בסי' י"ב וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו הב"י בטור ס"ס זה מתרי טעמא דהוי פשרה בטעות וגם פשרה באונס דמחמת אונס הכפירה הוכרח לפשר ולא חשיב זוזי דלא הוי רק כהחזיר מקצת גזילה ונראה דכן הדין כשהודה הנתבע אח"כ על כל סך ג"כ נתבטל הפשר דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי אבל אם לא הודה רק על הסך שנתפשר עמו כגון שתבעו ק' וכפר ונתפשר בנ' ואחר כך הודה על נ' ועכשיו רוצה התובע להשביע על הנ' של הכפירה באמרו שלא מחל לו השבועה רק משום אונס הכפירה מבואר מדברי הרא"ש בתשובה כלל ע"ב סי' ח' דהפשרה קיים דזה לא הוי הכרח האונס דאימר האמת כך הוא רק מחמת שזה תבע יותר כפר לו וכשנתרצה על הסך כפי האמת הודה לו ע"ש ברא"ש ואף שיש קצת לגמגם דמה"ת יהיה פשרה זו נידון בדין מכירה כיון דהודה לו א"כ לא קיבל שום זוזי דהא שלו מהדר ליה וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' י"ב דכל שלא מחזיר לו רק שלו לא חשיב זביני א"כ ה"נ במאי נפטר מהשבועה מאותן העשרים כיון דלא נתן לו רק השמונים שהיה חייב לו באמת וא"כ מחילת השבוע' דמי למתנה דמהני מודעא לחוד ונראה דדעת הרא"ש כל שאינו ידוע לו שהוא מתנה באמת שאפשר שנתרצה בשמונים מחמת שהאמת הוא כך שאינו חייב לו יותר לכך לא מבטלין הקנין: ולולי דמסתפינ' הייתי או' כיון דעיקר הדין דפשרה הוא כמתנה הוא מהרמב"ם שהוא בלשון המחבר והרמב"ם והמחבר לא הזכירו זה רק נגד מודעא בלא אונס הייתי או' דאפי' בפשרה בדין מסופק אינו כמכר רק לענין מודעא בלא אונס מטעם דל"מ לדעת הרשב"ם שכתב הטעם דבמתנה מוכח שהוא אונס ממילא בפשרה ליכא הוכחה די"ל דעושה כן דאם יתוודע לו דהדין עמו יתבטל הפשר ואם הדין עם שכנגדו יתקיים הפשר אך אפילו לדעת שאר פוסקים אינו מן הדין שיפשר עצמו וימסור מודעה שיהיה הברירה בידו לחזור בו אם ירצה ושכנגדו לא יהיה יכול לחזור בו אבל לענין אונס בלא מודעא דהטעם דבזביני קיים משום דגמר ומקנה אגב אונסא וזוזי משא"כ בפשרה יכול חלה לו' לדידי היה הדין ברור שהדין עמי וממילא לא הוי רק כהחזיר מקצת הגזילה כמ"ש הרשב"א הנ"ל הביאו הב"י בסי' י"ב רק כיון שמהרי"ט ושאר פוסקים כתבו דבדין שאינו ברור פשרה כמכר אפי' לענין אונס בלא מודעא בטלה דעתו ומ"מ כל שי"ל שידע הדין ולא נתפשר רק מחמת האונס יש לבטל הפשר ועש"ך סק"ה מה שהביא בשם תשובת רשד"ם אין ספרו תחת ידי והוא תמוה ומ"ש בשם בדק הבית באחד שנשבע וכו' כ' הש"ך וז"ל ור"ל דבשעת שבוע' אמר וכו' והוא תמוה ונ"ל שהוא ט"ס וכצ"ל דבשעת מתנה אמר וכו' וכוונתו שהיה קשה לו דמה בכך שאמר שמפני חיוב שבועה הוא נותן הא ודאי כשנותן מפני חיוב שבועה מתנה הוא דהא כופין אותו לקיים שבועתו ובודאי כשאינו רוצה לעבור על השבועה ונותן בפי' מתנה הוי מתנה ולכך פי' הש"ך דמיירי שאמר בפי' שאינו נותן לו וכו' פי' שאינו מקנה לו ברצונו וכל זמן שאינו מקנה לו ברצון לא נקנית לי ונפקא מיניה דכ"ז שלא נקנה המתנה להמקבל יכול הנותן לשאול על נדרו משא"כ כשכבר נקנה להמקבל לא מהני שאלה ולכך כשמסר מודעא ושאל על שבועתו מחוייב להחזיר לו המתנה ובגוף הדין אי שבועה או קנס חשיב אונס לענין מתנה כשלא מסר מודעא מחמת שהאונס זה הביאו על עצמו נראה דאף בגט חשיב ליה אונס כשמתחרט והוי בכלל גט מעושה להרבה פוסקים באה"ע סי' קל"ד דמ"מ כמתנה נראה כיון שאמר רוצה אני הוי מתנה משא"כ בגט דבעינן דוקא ריצוי בלב כמבואר ברמב"ם פרק כ' מה' גירושין ועמש"ל בסק"א לדבריו ולכך חיישי' שמא בלבו לא ניחא ליה ואינו נותן הגט רק מפני חומר השבועה או הקנס כיון דלא שייך כאן הטעם שכתב הרמב"ם דשם כיון דמצוה לשמוע דברי חכמי' אמרינן דודאי גם בלבו ניחא ליה כמ"ש הרמב"ם שם משא"כ כשעושה משום קנס ושבועה י"ל דבלבו לא ניחא ליה ולכך מחמירין הפוסקים משא"כ במתנה כשאו' רוצה אני לא משגיחין מה שבלבו לא ניחא ליה:
י סָעִיף ד אבל במטלטלין מוכח מדברי הפוסקים שהביא הב"י דאפי' ידע בשעת מכירה מהאונאה ואפילו שהה בכדי שיראה מכל מקום אין מכירתו מכירה דלא אמרינן אגב זוזי גמר והקנה רק אם היה שיעור ראוי להתרצות אבל בשיעור שאין ראוי להתרצות לא אמרינן וכ"כ המהרח"ש בהדיא:
יא סָעִיף ה מיהו כבר נכתבה ואף דלא תיקנו חכמים לכתוב מודעא כי האי מ"מ לא גרע משטר שלא נכתב כתיקון חכמים הכשר ולא הוי מפי כתבם כמו שמסיק הש"ך בסי' ל"ט סק"ט ועל עיקר דין שכתב המחבר תמה המהרח"ש דהא קיי"ל בכמה דוכתי דלא חיישינן לב"ד טועין:
יב סָעִיף ז דעביד איניש דגזים הנה לכאורה לפי מה דמשמע בדברי מהרי"ט בתשובה שם לפי מה שמפרש דברי הרא"ש בתשובה שם דכשמסר מודעא והראה לעדים שמחשיבו באונס דמקרי אונס וכ"כ המהרח"ש בד' י"ג ע"ב ע"ש ואם כן תימה על הרב כיון דהכא במכר מיירי כדמייתי עלה מעשה דפרדיסא דמיירי בזביני וע"כ במסר מודעא מיירי וא"כ אף המהרי"ק מודה עוד הביא במהרח"ש שם בד' י"ג ע"ב דאם הפחידו להביא בערכאות של גוים דלכ"ע לא הוי אונס דדוקא במפחידו בדבר דברי היזיקא כגון במלשינות וכיוצא אבל ערכאות לא ברי היזיקא שלא כל המביאים בערכאות נוצחים וכמה עשו ולא הצליחו ע"ש:
יג סָעִיף ז וטוען שהפרדס שלו עסמ"ע ס"ק י"ח שהקשה על הע"ש שתי' דמיירי שהטמין עדים אחורי הגדר דא"כ יביא עדים ששמעו בהטמנה וכו' ועיין בפתיחה לסי' זה בד"ה רבה ורב יוסף מה שכתבתי לפרש דברי הנימוקי יוסף וא"ש דברי הע"ש דהא קיי"ל כאביי ורבא בב"מ דף מ"ז דאמרי תרווייהו דכתבינן מודעא אפי' עלי ועליך עיין שם ברשב"ם דאפי' ציית דינא דאימר לא היה הב"ד מזומן והוא היה צריך למעות תיכף ועיין בב"י כאן ובמרח"ש בקונטרס מודעא ואונס שפסקו כן להלכ' וא"כ א"ש דברי הע"ש דהא דהי' קשה להם לרשב"ם ושאר פוסקים דאם שמעו העדים כשאמר אי לא מזדבנית לי אכבוש לשטר משכנתא וכו' יביא העדים לב"ד עיקר קושייתם הוא על דבריו של האנס דאם או' כן לפני העדים מה תועלת הוא לו להאנס כמה שכובש השטר משכנתא כיון שהעדים יודעין מזה לכן תי' הע"ש דמיירי שהטמין העדים אחורי הגדר והא ודאי דלא קשה מידי מה שהקשה הסמ"ע דהמודעא לאו כלום הוא כיון דמצי לתבוע אותו בב"ד על פי העדים ששמעו זה דזה אינו דהא כותבין מודעא אפילו אמאן דציית דינא משום דאימר אין הב"ד מזומן כמ"ש הרשב"ם או משום דאי בעי לא ציית כמ"ש הרמב"ן ולענין דינא עיין בחידושים ס"ק י"ט:
יד סָעִיף ז והם הם עידי המודעא משמע דהביטול מקח הוא מטעם אונס ומודעא וקשה לי דהא בלא"ה המקח בטל דהא במטלטלין כה"ג אם גזל מטלטלין או אפילו בפיקדון דכפריה אין הנגזל ולא המפקיד יכול לקנותן שוב דמטלטלין דכפריה הוי כגזילה ובגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו ועיין בב"ש באה"ע סי' ך"ח ס"ק ט"ז שכתב בשם השארית יוסף דאפילו לגזלן עצמו או לנפקד עצמו א"י להקנות ע"ש ומבואר בב"מ דף ז' דאפילו בקרקע כל ממון שא"י להוציאו בדיינין אם הקדישה אינה מקודשת ועיין רש"י שם דהיינו שאין לו עדים וא"כ הכא שהיה טוען לקוח הוא בידו והלה אין לו עדים ממילא א"י להקנותן אפילו להגזלן כמו במטלטלין וא"כ מוכח כדעת הב"ש שם דלגזלן עצמו יכול להקנות:
טו סָעִיף ח הגוזל והוחזק בגזלן עסמ"ע ס"ק כ' וע' פרישה שכתב די"ל דהרמב"ם מיירי שגזל ואחר כך מכרה להגזלן בעודה תחת ידו. ונראה דלפי זה לא קשה מה שתמהו הכל על הרמב"ם מהא דאמר בש"ס דר"ה לית לי' דרב ביבי הא רב ביבי מיירי בגזלן ולפי דעתו הפרישה לא קשה דהרמב"ם כ' דין זה וסברא דהא לא שייך לו' אגב אונסא וזוזי דהא לא נפטר משום אונס אחר וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף מ' דהיכא דליכא אונס רק מהאי מיהו לא בעי מסירת מודעא משא"כ רב הונא ורב ביבי ע"כ מיירי אפילו בגזלן שהוחזק גזלן על עסקי נפשות דאי בהוחזק גזלן על שדה זו א"כ אמאי אמר אין ראייתו ראיה הא עכ"פ אחריות מהני ועוד דהא קי"ל אחריות ט"ס וא"כ אפילו שטר מהני כמ"ש התוס' שם ועוד דהא קאי על דמתניתין דמיירי אפי' בגזלן על עסקי נפשות ובזה שייך שפיר לו' אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה וכיון דמסיים רב ביבי קרקע אין לו מוכח שפיר דר"ה לית ליה דרב ביבי ולפ"ז נראה דאפילו הוא כבר ת"י הגזלן ואנוס ליה באונסא דאחרינא למכור לו דקנה בשלא מסר מודעא וכ"כ הרמב"ן שם וז"ל אבל היכא דאנסי' באונסי' דממונא אחריני ואפילו גזלה נמי האי מידי ובתר הכי זבני' ניהלי' דגמר ומקני אף דהרמב"ן ג"כ ס"ל כהרמב"ם דבגזל האי מידי וזבין לי' דלא בעי מסירת מודעא ואפ"ה באנסו גם באונס אחריני מודה דקנה כשלא מסר מודע':
טז סָעִיף ט מאחר דידעינן באונסי' עסמ"ע ס"ק ך"ג שכתב וז"ל פי' ע"י שטר מודעא זו ידעינן האונס וכו' נראה דלאו דוקא דאפילו ידעינן האונס מעדים אחרים מבטלין המקח בצירוף מודעא זו דבזה ג"כ שייך דטעם שכתב הסמ"ע ס"ק כ"ד וע"ש:
יז סָעִיף יא דידעינן באונסי' עסמ"ע ס"ק כ"ח הטעם דבמתנה בגילוי דעת סגי והוא תמוה מאוד דהמודעא כבר נתבטל בהביטול רק הטעם הוא נהי דהמודעא נתבטל מ"מ במתנה האונס בלא מודעא מבטל המתנה עוד כתב הסמ"ע במודה בידוע שאינו חייב לו רק שבא להתחייב עצמו הוי כמתנה ומשמע מדבריו דבמודה שחייב לו מכבר וא"י אם הוא אמת שחייב לו שאין המודעא בלא אונס מבטל. ולפמ"ש בפתיחת בד"ה ועיין מהרח"ש נראה דגם בכה"ג מבטל מודעא בלא אונס מטעם שכתב הרשב"ם דאיכא הוכחה שנאנס דאל"כ למה לו להודות ועוד כיון דגילה דעתו מקודם במסירת מודעא שאינו מודה רק מפני האונס אין זה הודאה גמורה:
יח סָעִיף יב אנסוהו לקנות אבל אנסוהו למכור אף שאנסוהו לקבל חילוף המכיר' מטלטלין כמו דאמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה ה"נ אמרינן אגב אונסא ושוה כסף גמר ומקני דהא יכול למכור השוה כסף בעד מעות והוי כקיבל דמים ואין לומר הא הנאנס לא קנה החפץ שנתן לו האונס בחליפין דהא אנסוהו לקנות לא קנה וא"כ גם האנס לא יקנה דזה אינו דכל המוכר בעד שוה כסף בתורת דמים אין לו קנין בגוף החפץ רק שנעשה בחיוב על הלוקח כמבואר בב"מ ד' מ"ה דהזהב מחייב את הכסף ועיין בסי' ר"נ סעיף ג' בט"ז שם וכיון דאין להנאנס קנין בגוף החפץ ל"ש גבי' לומר אנסוהו לקנות רק אנסוהו למכור דגמר ומקני: ולפ"ז אם האנס ייחד לו החפץ ואנסו ואמר לו מכור לי באלו דאז דין חליפין יש לו כמבואר בסי' ר"ג מש"ה כמו שהנאנס אינו קונה החפץ דהוי אנסוהו לקנות גם האנס אינו קונה וכעין שאמרו בסי' ר"ג. ועוד נראה דאפי' נתן לו האנס רק משכון בעד הדמים קנה דהא אפילו נתחייב לו הדמים קנה להרבה פוסקים כמבואר בסעיף א' בהג"ה ובנתן משכון נראה דכ"ע מודים דהוי כקיבל זוזי ועיין באה"ע סימן מ"ב שהביא דעת האומר גבי תלוהו וקדיש דמקודשת מטעם דאנסוהו לקנות ג"כ קונה והה"מ והב"ש שם תמהו אמאי לא הביא דיעה זו בח"מ כאן ונראה דרק משום חומרא דקידושין הביא דיעה זו בקידושין ונראה דהמאנס את חבירו לקנות אף שהלוקח יכול לבטל המקח מ"מ המאנס א"י לבטל המקח דדמי להא דסי' ר' סעיף י"א דאין המוכר יכול לחזור בו וה"נ הוי כתולה הקנין ברצון הקונה:
א סָעִיף א שאנסוהו. עיין בתשובת ן' לב ס"א דף ק"נ ובתשובת מהר"א ששון סי' קי"ז ורכ"ד ובתשובת רשד"ם סי' מ"ד ועיין מדינים שבסי' זה בתשובת רש"ך ס"ג סי' כ"ד וסי' ר"ז ובתשובת מהרי"ט סי' ל"א:
ב סָעִיף א ולקח. פירוש אפילו לא אמר בהדיא מתוך האונס שנתרצה למכור לו מרצון נפשו מ"מ כיון דלקח דמי המקח אמרינן דאגב אונסיה וזוזי שקיבל גמר והקנה לו כל שלא מסר מודעא תחלה ובטור כ' דאפי' לא מנה המעות אלא לקחם והשליכם לכיסו דיש גילוי דעת דבע"כ קיבלם אפ"ה הוה זביניה זביני. סמ"ע:
ג סָעִיף א העדים. פירוש אלא שיש עדים שהודה בפניהן שקיבל המעות ועכשיו טוען שמעולם לא קיבל המעו' אלא שהוצרך להודות לו מפני האונס אין שומעין לו דה"ל למסור מודעא והחולקין ס"ל כיון דידעינן באונסי' על המכירה מסתמא אנסיה גם על ההודאה: שם.
ד סָעִיף א שטר. ר"ל שטר מקח לחוד ולא נתן לו מעות כלל לא גמר ומקני וע"ז מסיק די"ח ול"ד לסקריקון דלא יהיב זוזי כלל לעולם משא"כ גזלן דהכא רוצה ליתן והוא רוצה לקבל אמרינן דגמר ומקני בשטר מקח לחוד אף שלא זקף עליו במלוה כלל בשט"ח וכך מבואר בב"י ודלא כמ"ש בסמ"ע כן נ"ל. ש"ך:
ה סָעִיף א מודעא. (כל מודעא עיקרה ג' דברים שידעו העדים שמה ששואל ממנו הוא שלא כדין וששמעו מפיו שהי' מאיים עליו לאנסו ושיש כח בידו לעשות. המבי"ט ח"ג סי' קפ"א. היה תפוש ביד השלטון וכדי להציל עצמו הוצרך למכור נכסיו ומסר מודעא על המכירה אין כאן מודעא דלא נתקנה אלא לגזלן ולאנס אבל לא לזה שגמלו טובה והזמין לו מעות לפדות את עצמו כך השיב הרי"ף בפסקי ריקאנטי סי' תע"ב. מי שבקשו ממנו בעת נשואין שלא יוציא את אשתו ממקומה ומן הדין לא היו יכולים לכופו ונתרצה ומסר מודעא שלא הודה אלא בשביל שלא יפסיד ההוצאה אין כאן מודעא כיון שלא היה כאן אונס. תשו' הרי"ף שם סי' תצ"ד. ביאור פרטי דיני המודעא במכר ובפשרה ומחילה ומתנה עיין באורך בס' דרכי נועם למהר"ם הלוי ז"ל חח"מ בתשובה סי' ט"ז. מוהר"א ששון סי' פ"ו הסכים לדברי מהריב"ל ח"ג סי' נ"ח דאונס ממון הוי אונס אלא דבאונס הגוף לא בעינן שיאמר היום ובאונס ממון צריך שיאמר היום ובלחם רב סי' קע"ז כתב דאונס ממון אפילו שיאמר בלבו היום לא הוי אונס לרובא דרבוותא ואע"ג דבכ"מ דאיכא פלוגתא המוחזק י"ל קים לי שאני הכא דאיכא שבועה דיש להחמיר וע"ש סי' ל"א. כל זה הובא בס' בני חייא להגהת הטור סי' זה וע"ש עוד תשובה אחת באריכות באחד שהיה חייב לעובד כוכבים שכירות מה ונתנו העובד כוכבים בבית הסוהר והוכרח ע"י כך למכור חזקתו להעובד כוכבים ומסר מודעא שמכר באונס אי הוי מכירה או לא וע"ש עוד הרבה פרטי דינים בעניני מודעא באורך:
ו סָעִיף א כמה. ואם בנה בה הלוקח והשביחה עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קי"ז ורכ"ד וצ"ע. ש"ך:
ז סָעִיף ב במתנה. עיין בתשובת ד"ר סי' ש"א פסק תמוה בעובד כוכבים שנתן רבית שחייב לו יהודי דלא הי' מתנה באונס ע"ש ודבריו צ"ע עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע"א ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד דף קכ"ט ובתשו' ן' לב ס"ב סי' מ"ו ובתשו' מ"ע ס"ס מ"ב ובתשו' רמ"א סי' כ"ב ונ"ב. שם:
ח סָעִיף ג פשרה. ע"ל סי' י"ב סי"א מ"ש שם ובב"ח (סט"ו) [סט"ז] מ"ש בזה. ובתשובת רשד"ם סי' מ"ד נסתפק באם מסר מודעה על המחילה שלא יצטרך האידך להחזיר לו משכון שלו שפרע לו החוב שעליו אי הוה כתלוהו ויהיב או כתלוהו וזבין עיין שם ובסי' ר' ורפ"ה שם וכתב בס' ב"ה באחד שנשבע לתת מתנה לאחד ובשעת המתנה מסר מודעא שמפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר לו' שאין מתנתו כלום עכ"ל ור"ל דבשעת שבועה אמר כי אינני נותן לו ברצון נפשי אלא מה שאתן לו אהיה מוכרח ליתן מחמת השבועה וק"ל נ"ל וצ"ע לדינא. שם:
ט סָעִיף ג אחריות. מפני שאין דרך העולם לקבל אחריות במתנה ובודאי מכירה היתה וכמ"ש הט"ו בסי' קע"ה סנ"ד בדין מצרנות וכ"כ בריב"ש והא דכתב הט"ו בר"ס רמ"ב דאפילו אם קיבל עליו אחריות נכסים בשטר אינה מתנה התם מיירי שידוע דגם כתיבת האחריות היה באונס והכא מיירי כשאין ידוע שאנסוהו על כך ועמ"ש [שם] עוד בישוב זה עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז לחלק בזה ע"ש). מתנה שגילה דעתו שהוא אונס ולא נסתלק האונס ואח"כ עשה שט"ח עליו מחמת השטר הראשון. אפילו מודעא א"צ בשטר השני כיון ששטר זה הוא מחמת שטר הראשון שהיה באונס מהר"ל ן' חביב סי' ל"ד ולפי דברי הרדב"ז צריך מודעא ועיין בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ד. בני חיי):
י סָעִיף ד כופהו. פי' כשידוע לבד שמכרוהו באונס אז אפי' לא מסר מודעא מכרו בטל כאילו נתן לו מתנה באונס ולא קיבל ממנו דמים כלל אבל אם אין ידוע לב"ד שנאנס מאז צריך למסור מודעא ע"ז כ' הרמ"א בהג"ה דלענין זה הוי כמכר כו' ור"ל דאף במתנה א"צ עידי מודעא לידע באונסו שאני בזה כיון דעכ"פ נתן לו קצת דמים ונהנה י"ל דלמא גמר והקנהו לו כ"כ שם בריב"ש. סמ"ע *):
יא סָעִיף ה יצטרף. דבעדי אונס לבד א"י לבטל המקח דאמרינן דלמא אגב אונסיה וזוזי גמר להקנותו ובעינן שיצטרפו עדי מודעא שעשה קודם המכירה שאינו מוכר כי אם מחמת אונס אשר יברר אח"כ בעדים. שם:
יב סָעִיף ו דעת. עיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ג ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ש"ו וסי' שי"ד ובתשו' ראנ"ח סי' פ' ובתשו' רמ"א סי' כ"ב וסי' פ"ו:
יג סָעִיף ז דגזים. (אפילו למ"ד דאונס דהפחדה לא הוי אונס היכא דגזים בדבר דמורה היתרא כגון בפלוגתא דרבוותא דהמוחזק זוכה מטעם קים לי וזה מגזם אותו שיוליכנו בערכאות ויוציאנו מידו הוי אונס. לחם רב סי' ל"ז. בדין זה דעביד איניש דגזים ולא עביד אין חילוק בין איסור חמור לאיסור קל. מהרי"ק שורש קפ"ז הרשד"ם חלק י"ד סי' ק"ב וחח"מ סי' של"ד וע"ש סי' י"ג. מיהו נראה דהכל לפי ראות עיני הדיין אם המגזם הוא גבר אלים ומוחזק בכך לאנס הבריות ויש כח בידו לעשות כן והוא רגיל בכך לא אמרינן בכיוצא בזה עביד איניש כו' מקור ברוך דף פ"ו. בני חיי):
יד סָעִיף ז חוב. פי' שטר מהשוכר שאין השדה בידו אלא בתורת שכירות ולאחר זמן תחזור השדה בידו דזהו מקרי שט"ח שכתוב בו זכותו וחובתו של כנגדו. סמ"ע:
טו סָעִיף ז תבעו. כתב הסמ"ע דבא ללמדנו בזה דל"ת היאך תברר זה האונס דהא ודאי העדים לא שמעו ההפחדה ובודאי גמר לקנותו דאל"כ ה"ל לתבעו בעדים ששמעו ממנו שא"ל אם לא תמכור לי אכבוש כו' לכך כתב אם תבעו כו' ור"ל דנודע זה ע"י התביעה כדמסיק כו' ע"ש מה שביאר עוד בזה (ועמ"ש הט"ז בזה ליישב השגת הסמ"ע על הע"ש):
טז סָעִיף ח והוחזק. כ"כ המחבר בס"ס קנ"א ג"כ ושם כתב הרמ"א די"א דאם לא מסר מודעא מכירתו מכירה כו' ע"ש וכאן לא כתב כלום גם על הטור יש לתמוה כן דשם כתב פלוגתא דהרמב"ם והרא"ש וכאן לא כתב אלא דברי הרמב"ם כאילו אין חולק עליו ונ"ל לחלק דכאן מיירי דידוע שהשדה בא לידו בתורת גזילה וקנאו אח"כ ממנו דבזה מודה הרא"ש כיון שהוחזק גזלן עליה בעודו בידו אף שאח"כ נתן דמי שוויה לא אמרינן דגמר להקנותו אבל שם מיירי שנתן לו דמי השדה קודם שבא לידו בתורת גזילה ואף דגם שם כתב שהוחזק עליה גזלן היינו שכבר יצא מידו פעם א' בתורת גזילה ומ"מ כיון שלא חזר ובא לידו בגזילה אמרינן דגמר והקנהו לו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב ע"ז דבהרמב"ם לא משמע לחלק כן דהא בהל' מכירה כתב דין זה דבגזלן אין צריך מודעא וסיים כמ"ש בהל' גזילה והיינו הדין שבס"ס קנ"א ש"מ דדא ודא אחת היא ונלע"ד דהטור והרמ"א סמכו עצמן כאן על מ"ש בס"ס קנ"א ואין חילוק בין הכא להתם כנ"ל ברור ונכון עכ"ל):
יז סָעִיף ט מסתמא. ה"ט דמוקמינן העדים על חזקתן דלא היו חותמין אם לא ידעו שהיתה קודם המכירה כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ראנ"ח סי' ס"ג ובס' א"א דף צ"ה ע"ב:
יח סָעִיף יא בטלה. עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"כ ובשאלות שניות סי' קפ"א (ורכ"ו) [ורכ"ז] ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ה ובהרשד"ם סי' תי"ט ותל"ז ובתשוב' ר"ל ן' חביב סי' נ"ד:
יט סָעִיף יא דנפיק. דוקא בהאי לישנא צריך לכתוב אבל לא מהני כשכותב בו שמבטל כל מודעו' עד עולם דאין בכלל זה ביטול מסירת מודעא שמסר תחלה על ביטול המודעה דאח"כ מיהו גם לסברא קמייתא מהני כשכתוב בשטר הקנין שפוסל כל העדים שיעידו שמסר לפניהן מודעא ועי' בד"מ ובא"ע סי' קל"ד. סמ"ע:
כ סָעִיף יב זביני. ונ"ל דהיינו דוקא כשמכרו לאחרים אבל לגזלן עצמו לא מהני כשמסר מודעה דע"כ האונס בא מחמתו ועיין בב"י. ש"ך:
א סָעִיף א בין בקרקע שמפני אונסו כו'. כתב בספר שער משפט ויש להסתפק בתלוהו וזבין ולקח דמי המקח ועדיין לא נתן לו שטר והוא במקום שכותבין את השטר אי נקנה הקרקע או לא אם לשאר מכר מדמינן ליה דאינו קונה בכסף לבדו במקום שכותבין כמבואר בסי' ק"צ ס"ז או דילמא כיון דשם הטעם משום דלא סמכא דעתיה דלוקח עד שיתן לו השטר א"כ בכהאי גונא דחזינן שהלוקח רודף אחר המקח לאנסו עד שימכור לו הקרקע דעתו לקנות בכל מה שיוכל ודמי לאם פירש הלוקח שרוצה לקנות בכסף לבד שקונה כו' ולזה הדעת נוטה וצ"ע ע"ש:
ב סָעִיף א שטר עליו. עבה"ט עד ודלא כמ"ש בסמ"ע ועיין בתשו' בית אפרים חח"מ סי' כ' מ"ש בזה:
ג סָעִיף א הרי המכר בטל. ע' בתשו' חות יאיר סי' מ' באמצע התשובה בדיני בכור. מבואר שם דלאו דוקא רא בן המוכר והמוכר מודעא מצי לבטל המכר אלא ה"ה שמעון מצי לבטל המכר לאחר שנודע לו שראובן מסר מודעא משום דהוי מקח טעות דאיליו ידע דחבירו מצי אחר זמן לחזור בו גם הוא לא גמר ויהיב דמי ולא דמי למה דקי"ל בסי' רכ"ז דאין המאנה יכול לחזור בו אם המתאנה רוצה לקיים המקח משום שלא יהא חוטא נשכר שאני התם שבא לישכר מצד החטא והוא מה שאינהו משא"כ הכא שאין ביטול במקח מצד החטא והוא שאנסו שהרי קי"ל חלוהו וזבין זביניה זביני רק מצד מעשה חבירו והוא מסורת המודעא שבזה ביטל כל ענין המכר. אך דוקא במודעא כשרה ע"פ הדין כו' וה"ה בפשרה כה"ג דקי"ל פשרה דינה כמכר כו' ע"ש וע' בקצה"ח שהביאו ופקפק עליו ומ"מ כתב שלדינא דבריו נכונים כו' עש"ה ועמ"ש לעיל סי' ק"צ ס"ז סק"ה:
ד סָעִיף ב במתנה או מחילה. ע' בנה"מ שכתב וה"ה דאונס בלא מודעא מבטל המתנה אמנם זה דוקא כשאנסו בפירוש ליתן מתנה זו אבל אם אנסו סתם והוא נתן לו מתנה להפטר מהאונס תלוי בשני תירוצים שתירץ הב"י על הך דסיקריקון כו' ובמהרח"ש מסיק כתירוץ הראשון ולכך באנסוהו ונתן מעצמו מתנה להיפטר מהאונס הוי מתנה כו' עכ"ל. ולע"ד כן מוכח נמי דעת הרמ"א ז"ל בד"מ אות א' שכ' מ"כ במרדכי ישן כו' עד וכן נ"ל דמאחר דידעינן באונסיה אלא דלא ידעינן אי מסר מודעא מסתברא דמודעא זו נכתבה קודם המכר או מתנה כו' ע"ש ודוק. ומהא דבהגהת ש"ע לקמן ס"ט נקט רק מכר והשמיט או מתנה עיין בזה לקמן ס"ט סק"ח ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קל"ד סקי"א:
ה סָעִיף ג פשרה דינה כמכר. עבה"ט שכתב ע"ל סי' י"ב סי"א ובב"ח סט"ז מ"ש בזה. וכונתו דלכאורה יש סתירה מסי' י"ב סי"א דשם איתא אם ראובן הפחיד את שמעון כו' ועשה פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור בו. משמע דא"צ אפי' למסור מודעא דממילא בטל. וכאן איתא דפשרה דינה כמכר א"כ הוי כמו תלוהו וזבין דצריך מסירת מודעא אך בדברי הב"ח סט"ז מבואר ישוב לזה שכתב על דין דהכא וז"ל מיהו דוקא בא' שיש לו דין על חבירו ואיני יודע אם יהיה זוכה בדין או לאו וה"ל כאילו מוכר כ"א לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם אבל אם ידוע שאין לראובן זכות בדין והפחידו כו' פשרה כזו ה"ל כתלוהו ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונס וחייב להחזיר מה שנתן לו ע"פ פשרה זו וכ"כ ב"י בשם הרשב"א כו' עכ"ל וכמו כן בס' קצה"ח סק"ב דהכא מיירי בדין מסופק שאין ידוע להיכן נוטה או בדבר שיש הכחשה ועסק שבועה ביניהם וה"ל תורת פשרה אבל בסי' י"ב מיירי שהיה הדין ברור כו' ע"ש (וע' בנה"מ סק"ט מ"ש בזה) ובהגה שבבה"ט בשם הגאון מוהר"ר עוזר ז"ל מחלק בענין אחר דהא דאמרינן פשרה דינה כמכר דוקא לענין שצריכים לידע שהוא אנום כו' ע"ש וע' בתשובת ושב הכהן סי' כ"ה מענין זה באריכות. וע' בתשו' חמדת שלמה סי' י"ג שנסתפק במי שכפאוהו ליתן שטר חיוב ובענין דהוי תלוהו וזבין שקיבל הוא טובה בשביל זה אי מהני כמו תלוהו וזבין או אפשר נומר דע"כ לא אמרי' תלוהו וזבין זביניה זביני רק היכא דהוציא תיכף דבר מרשותו כגון מכר או קדישי אשה או גירושין דהמעשה נגמר תיכף אבל היכא דכפאוהו להתחייב עצמו בדבר מה כיון שלא הוציא שום דבר מרשותו לרשות הלה י"ל כיון דהוי אונס לא מהני ואח"כ מצא בהגהת מיי' סוף הל' שבועות שכתב להדיא כן דתלוהו וזבין לא מהני רק היכא דהוציא דבר מרשותו אבל בנתחייב ע"י כפיה לא מהני כו'. וכת' דעפ"ז אפשר ליישב ג"כ קושיא הנ"ל מסי' י"ב די"ל דשם מיירי שעדיין לא נתן מש"ה לא מהני מה שחייבוהו הפשרנים אבל כאן י"ל דמיירי שכבר נתן או שהפשר היה על דבר ידוע והחזיק השני תיכף במה שזיכוהו הפשרנים וקמ"ל דהוי כמו תלוהו וזבין ע"ש:
ו סָעִיף ה אין שומעין לו. כתב הסמ"ע דחיישינן לב"ד טועין שיראו בידו כתיבה זו ולא יחקרו אחר עדים כו' וכ"כ הב"י על דעה זו ע' במ"ש הרא"ש בפמ"ח גבי הא דאמר רבא אין חולצין אא"כ מכירין משום דחיישי' לב"ד טועין עכ"ל וכ"כ הלבוש והב"ח ע"ש וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ב' שתמה ע"ז מהא דאית' בפי"נ דף קלח ע"ב שכ"מ שאמר מנה יש לי אצל פלו' העדים כותבין אע"פ שאין מכירין דחין חוששין לב"ד טועין ופריך מהא דאין חולצין אא"כ מכירין משום דחוששין לב"ד טועין ומשני ב"ד בתר ב"ד לא דייקי ב"ד בתר עדים דייקי וכ"כ הטור וש"ע בר"ס רנ"ה אלמא דלא חיישי' לב"ד טועין שלא ידקדקו אחר עדים ע"ש עוד וע' בס' שער משפט שהביאו וכ' עליו דבשט"מ פח"ה העתיק לשון רבינו יונה בעליות ומבואר שם טעם נכון לדין זה שאין לנו לכתוב חנם מסירת מודעא שמוסר ולאורועי כח המכר שהמכר ודאי ואחזוקי עליה אונסא בלי שום אמתלא לא מחזיקינן ואי כתבינן עליה מודעא תתזיל ארעיה מפני שיאמרו בני אדם לא לחנם חתמו עדים על מודעא זו ויחושו ב"א שמא נמצא לו עדות על האונס ויתבטל המכר ע"י מודעא זו ע"ש ולפ"ז ניחא דלב"ד טועין ל"ח אבל לסתם ב"א טועין ודאי חיישי' וזילי נכסיה עכ"ד. וכה"ג כתב הסמ"ע לקמן סי' רלח סק"ה בהא דאין כותבין שטר ללוקח כו' דאפי' אם יכתבו שכך אמר לנו כו' מ"מ יהיה קצת קול ויזולו נכסיה ע"ש:
ז סָעִיף ו או במחילה כו' אע"פ שאינו אנוס. ע' בתשו' נו"ב תניינא סי' ל"ה אודות א' שמסר שט"ח לשליח להתפשר עם הלוה בעיר פלו' וסך פלו' והשליח שינה ונתפשר בפחות כו' (הובא לעיל סי' קכג ס"ה סק"ב) וכתב בסוף וז"ל וע"ד מסירות מודעא שמסר המלוה ג"כ קשה שיועיל ואיזה הכרה באונסו יש כו' הי"ל להרשות את השליח שיתבענו ללוה שם בעירו לדון ואפי' אם יאמר השליח שהיה מדחהו והיא תקיף בעירו הי"ל להשליח למסור מודעא וכיון שהשליח לא מסר מודעא הפשר קיים ובפרט שהלוה יאמר למלוה לאו בע"ד דידי את ואולי מכרת השטר להשליח או נתת במתנה עכ"ל ובהגה מבן המחבר שם תמה עליו עמ"ש שצריך הכרה באונסו דהא פסקי' בסי' רה ס"ו דבמחילה א"צ הכרת אונס וסגי בגלוי דעת הנותן שאינו נותן בכל לבו וכ' ואפשר כיון שהיה ע"י שליח דומה טפי לפשרה ע"ש. ולפמש"ל ס"ג בהגה שבבה"ט מהג' מוה"ע ז"ל דהא דפשרה דינו כמכר דוקא לענין שצריכין לידע שהוא אנוס אבל אי ידעי' באונסו אפי' לא מסר מודעא כו' ע"ש א"כ לא הועיל הרב ז"ל בתירוצו דאכתי א"צ מסירת מודעא רק עדי אונס ועמ"ש לעיל ס"ג סק"ה ועיין בנה"מ שם:
ח סָעִיף ט מסתמא מסר. עבה"ט שכתב היינו טעמא דמוקמינן העדים על חזקתן כו' (וכ"כ בלבוש) ועיין בתשובת שיבת ציון סי' קי"א שהביא דבתשובת מהרי"ט ס"ב סימן מ"ג מקפח על טעם דעדי המודעא אין צריכין לחקור אם עדיין לא מכר והעדים מעידין רק על האונס בלבד ואח"כ יברר המוכר שהמודעא היה קודם ולכן כ' טעם אחר דכיון שיש ספק אימת נעשה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה (וכיוצא בזה כתב הב"ח ס"ו וז"ל אלא נראה הטעם דכיון דאיכא ספק אי נעשית קודם המכירה או אח"כ אין להוציא מיד המוחזק ואוקי קרקע בחזקת מרא קמא והמכירה בטילה עכ"ל) והוא ז"ל כתב דהפקפוק של מהרי"ט נכון באם היה המודעא על דבר שאין לו קול כגון במכירת מטלטלין או עסק אחר שאין לו קול בזה צדקו דבריו שאין על העדים לחקור אם עדיין לא נעשה דבר אבל אם היה המודעא על מכירת קרקעות שיש לו קול בזה צדקו דברי הסמ"ע דמוקמינן העדים אחזקה כו' דאילו היה המכירה קודם מסתמא היו יודעין העדים ממכירה זו ולא היו רשאין לכתוב המודעא שהיא שלא כדין והיה להם להרחיק מדבר שקר דהא לשון המודעא בל' עתיד שהוא אנוס למכור כו'. וע"ש עוד שכתב דהרמ"א כאן דנקט רק מכר ובאמת בד"מ כתב דין זה בשם מרדכי ישן וכן נקט בלשונו מכר או מתנה י"ל משום דבחידושי אנשי שם הנדפס בגליון המרדכי פ' חזקת הבתים סי' תקמ"ד מביא ג"כ דין זה של מרדכי ישן וכ' על זה ז"ל ורבינו יצחק ור"מ הודו במכירה אבל לא בשטר מתנה משום דבמתנה אין לעדים לחקור שום דבר הואיל ואין צריכים לכתוב וידענו באונסיה משא"כ במכר עכ"ל ולפ"ז י"ל דגם הרמ"א בהגהת ש"ע ס"ל כן מש"ה השמיט מתנה ונקט רק מכר אולם לטעמא שכתב הסמ"ע דמוקמינן העדים על חזקתן דלא היו חותמין כו' גם במתנה שייך טעם זה (וס"ל דהרמ"א לאו דוקא נקט רק מכר. כן צ"ל לפי דרכו אך באמת אין מובן לי ונראה דרבינו יצחק והר"מ ס"ל ג"כ טעם הסמ"ע ומ"מ כתבו דבמתנה לא שייך זה והיינו כיון דבמתנה אין כותבין עדותן שיודעין בעצמם רק מה שאמר להם אין להם לחקור כלל אולם לטעם הב"ח ומהרי"ט הנ"ל פשוט דגם במתנה הדין כן וצ"ע) ועוד יש נפקותא לדינא בין טעם שהביא רמ"א ובין טעם הסמ"ע באם העדים לא כתבו המודעא רק שהעידו בעל פה בפני ב"ד שפלוני מסר מודעא בפניהם ולא ידעו הזמן אם הוא קודם המכירה או אח"כ דלטעם הסמ"ע לא שייך בזה חזקת העדים דהא לא חתמו כלל א"כ אין עדות המודעא מבטל המכר אמנם לטעם הרמ"א דמאחר דידעינן באונסיה מסתמא מסר קודם לכן המכר בטל. ועפ"ז כתב בנדון השאלה שם בראובן שיש לו טו"ת על שמעון וכאשר תבע אותו הוציא שמעון פטורים מראובן שמחל לו על כל התביעות וראובן מביא עדים שמסר מודעא בפניהם שהוא מוכרח ליתן לשמעון פטורים מחמת שיש בידו כתבים שיכול להעליל עליו והעדים העידו בב"ד על זה אבל לא כתבו כתב מודעא ולא נתברר אם הפטורים קדמו או אם נעשה המודעא קודם ופסק דאין במודעא זו ממש לא מבעיא לדעת רבינו יצחק והר"מ שהביא בחידושי אנשי שם שחולקין על המרדכי ישן במודעא שהוא על המתנה בודאי המודעא בטילה דהא מטילה מתנה היא כמ"ש בש"ע ס"י אלא אפילו לדעת המרדכי ישן דמשוה מתנה למכירה היינו היכא שהעדים חתמו המודעא בזה שייך טעמא שכ' הסמ"ע דמוקמינן העדים אחזקה דלא היו חותמין כו' משא"כ היכא דעדים לא חתמו המודעא רק שעתה מעידין בפני ב"ד ליתא להאי חזקה כלל גם לא שייך לומר כיון שמידי ספיקא לא נפקא יד בעל השטר דהיינו שמעון שבידו הפטורים על התחתונה זה אינו כיון דשמעון הוא המוחזק וראובן בא להוציא ממנו ע"י המודעא על ראובן להביא ראיה אימת מסר מודעא וכל זמן שלא נתברר הרי הפטורים שביד שמעון בתוקפו כו' עכ"ד ע"ש. ולכאורה בנד"ז דהיה המודעא לא על מתנת קרקע רק על מחילת תביעות של ממון אפילו אם היה המודעא חתימה גם כן היה המודעא בטילה כל זמן שלא נתברר שמסר המודעא קודם הפטורים לפי מה שהחליט הרב ז"ל בעצמו בריש דבריו דאם היה המודעא על דבר שאין לו קול בזה צדקו דברי מהרי"ט שאין על העדים לחקור כו' וצ"ל דהרב בעל שיבת ציון לרווחא דמלתא קאמר דבכה"ג שלא חתמו המודעא גם הסמ"ע מודה אבל לדינא גם במודעא חתימה הדין כן דעל התובע להביא ראיה. וע' בקצה"ח דמשמע מדבריו ג"כ שמסכים לטעם הב"ח (ומהרי"ט) הנ"י וכתב ז"ל ולפ"ז בפשרה שדינה כמכר אם התובע הוליא מסירת מודעא כזו אוקי ממונא בחזקת הנתבע והפשרה קיימת עכ"ל ור"ל אפילו המודעא חתימה. וע' בס' עטרת צבי (וכן במאמר קדישין) ס"ק י"ב שהביא טעם הסמ"ע דמוקמינן העדים על חזקתן כו' וכתב ז"ל ונ"ל באם שנראה לדיינים שהעדים אינן יודעין זה שצ"ל המודעא מתחלה יש להסתפק לכן נראה בכמה תקנות שהמסירת מודעא אינו מועיל רק לפני הרב התופס ישיבה ונכון הוא עכ"ל ולע"ד לדינא אפי' אם ברור לן שהעדים אין יודעים זה אפ"ה המכירה בטילה מטעם הב"ח ומהרי"ט הנ"ל אלא נראה טעם התקנות הנ"ל משום דהעדים צריכין לידע שהוא מוכר מפני אונס כו' כדלעיל ס"א וכמה פעמים העדים אין יודעים אם הוא אנוס ממש וכמ"ש מהר"ם אלשיך סי' ע"א הובא בנה"מ סק"ו דעבידי עדים דטעו בכה"ג לכן תיקנו שיהא דוקא לפני הרב וצ"ע:
ט סָעִיף יא הרי המודעא בטילה. עבה"ט וע' עוד בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ג ובתשו' משה רוטנבורג חח"מ סי' כ"א עש"ה:
י סָעִיף יב וזביניה זביני. עבה"ט עד אבל לגזלן עצמו כו' וע' בתשו' בית שמואל אחרון חאה"ע סי' י' מ"ש בזה:
יא סָעִיף יב אבל אנסוהו לקנות. ע' באה"ע סי' מ"ב ס"א בח"מ וב"ש שתמהו על דין זה והוכיחו מדברי הרמב"ם דאין חילוק בין קונה למקנה ע"ש גם בס' שער משפט כ' דכן מבואר בחי' הרשב"א רפ"ק דקדושין דאי אגב אונסוה גמר וזבין כ"ש דגמר וקני ע"ש וע' בפ"ת לא"ה שם סק"ב בשם ת' ח"ס אה"ע סי' קי"ב שכ' דבחדושיו עשה סמוכים לדברי רמ"א כאן בשם בעל העיטור דמי שכופין אותו ליקח לא מהני כו' ע"ש וע' בנה"מ מ"ש בזה:
א סָעִיף א ולקח דמי המקח. ר"ל כמ"ש בהג"ה וי"א דבעינן כו'. ואמר ולקח פרט לשנתן לו בע"כ המעות ולקח דבר הנמכר דאינה מכורה כמ"ש בס"פ הכונס ל"ק הא דאמר רוצה אני כו' ובריש ב"מ ובפ"ד דקדושין ל"צ דנקט מתרוויהו כו' ומחד בע"כ וז"ש ולקח דמי המקח והוי כמ"ש רוצה אני: (ליקוט) מי שאנסוהו כו'. ולא הזכירו הא דאמרינן ס"פ הכונס דוקא דשאמר רוצה אני דס"ל דסוגיא דשם ס"ל דחמע הוא דאורייתא כמ"ש מה בין גזלן כו' אבל לסוגיא דפ"ג דסנהדרין דחמסן מדרבנן א"כ ל"ק מדר"ה דאמר תלוה וזבין כו' כיון שהוא מדרבנן אין יוצאה בדינין וזביניה זביני אפילו לא אמר רוצה אני וכן הרמב"ם בפ"א מה' גזילה לא הזכיר החמסן רק שעובר משום לא תחמוד אפילו אמר רוצה ומשום זה אינה יוצאה בדיינין וכן אין נפסל לעדות דלא תחמוד לאינשי כו' וכ"כ תוס' שם ד"ה חמסן כו' אלא דמפרשי מה בין כו' גם כן בחמסן שאסור מדרבנן אלא דהסוגיא ק' לפי' מאי פריך מר"ה וע"ל סי' שנ"ט ס"ט הכופה כו' וא"צ לזה דאפילו הפציר בו כו' אסור כמש"ש ס"י אלא דקמ"ל דאין נפסל לעדות מדאורייתא ולא שייך הדין שם וכבר השמיענו הדין בסי' ל"ד סי"ג אבל הרמב"ם השמיטו (ע"כ):
ב סָעִיף א אפילו כו'. שם:
ג סָעִיף א בין כו'. קרקע הוא שם בסוגיא וכן מטלטלין ממ"ש מה בין גזלן לחמסן כו' והאר"ה תלוהו כו' ועיקר גזלן במטלטלין כמ"ש ה"ד גזלן כגון ויגזול את כו' ועוד מדלא קמתרץ דחמסן הוא במטלטלין:
ד סָעִיף א אע"פ כו'. עבה"ג ור"ל שמפ' כפי' הרי"ף בפ' הניזקין לא ארצי זוזי שלא נתן מעות וא"א לומר שלא נתן מעות כלל וקונה בשטר דהא קי"ל כשמואל דאף בשטר לא קנה כמ"ש שם ובב"ב מודה שמואל היכא דיהיב זוזי אלא בכה"ג:
ה סָעִיף א ויש חולקין כו'. כמ"ש שם בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו כו' ואע"ג דרב הונא פליג על רב ביבי בזה ל"פ וכ"ש לשיטת הרמב"ם דרב הונא ל"פ כלל על רב ביבי כמש"ל ס"ח אלא שהרמב"ם לשיטתו שמחלק בין גזלן לכאן שכאן אינו בחזקת גזלן שיודה מפני האונס כמ"ש שם מ"ז א' האי אע"ג דאודי נמי לא מהימן כדר"נ כו' ה"ד גזלן כו' משא"כ כאן דלא הוחזק גזלן ועברמב"ם סוף פ"ט מה' גזילה ולקמן ס"ח:
ו סָעִיף א וי"א דבעינן כו'. כמ"ש מודה שמואל היכי דיהיב זוזי וקי"ל כשמואל בדיני כמ"ש בפ"ד שם:
ז סָעִיף א ויש חולקין. כמ"ש הרי"ף בפ' הנזקין ופי' דלא ארצי זוזי שלא נתן המעות ופי' מ"ש מודה שמואל היכי כו' ר"ל שנחית אדעתא דמעות וא"ל תא שקול זוזי אע"ג שעדיין לא נתן לו משא"כ באשה וסקריקון דליכא דיהיב להו כלל:
ח סָעִיף א ואפילו כו'. כמש"ש גזלו אין לו חזקה ה"ד גזלן כו' וזה ג"כ הוחזק על שדה זו בגזלנות כיון שמסר מודעא לד"ה גזלן הוא:
ט סָעִיף ג פשרה כו'. כמש"ל ס"ו:
י סָעִיף ג מתנה כו'. כמ"ש בפ' המקבל:
יא סָעִיף ד יש מי כו'. מדמדמינן לסקריקון ומשני מודה שמואל כו' ור"ל שבסקריקון אינו נותן כלל הא אי יהיב ליה מה דיהיב לסקריקון מודה שמואל אע"ג דמוזיל ריבעא כמ"ש בגטין שם:
יב סָעִיף ד וה"מ כו'. ערשב"ם שם ד"ה מודה שמואל כו' אבל תלוהו ויהיב כו':
יג סָעִיף ד מיהו כו'. ערשב"ם מ"ם ב' ד"ה גלוי מילתא כו':
יד סָעִיף ה יש מי כו'. כמ"ש ביבמות ק"ו א' ועתוס' שם ד"ה ורבא ונראה לר"י כו' וקי"ל שם כרבא וכן בב"ב קל"ח ב' וצ"ע דהא אמרינן שם ב"ד בתר ב"ד כו' בתר עדים כו' וע"ל סי' רנ"ה ס"א:
טו סָעִיף ה מיהו אם כו'. דמודעא אפילו בע"פ מהני כמ"ש שם מ"ט א' ה"מ בע"פ כו' ודוקא אותן העדים עצמן משום כיון שהגיד כו' אבל עדים אחרים אפילו בע"פ ולדידן דקי"ל כמר בר ר"א אפילו אותו עדים עצמן ובפ' בתרא דכתובות ה"ל למימסר כו':
טז סָעִיף ז או שהפחידו כו'. כן דייק רב האי גאון בשל"א ממ"ש וכמעשה דפרדיסא וממ"ש אי לאו דאודי הוה מטי ליה ולחמריה לשחוור וז"ש בדבר שאפשר כו' כגון בפרדיסא והגזלן הנ"ל:
יז סָעִיף ז בין אונס הגוף. כמ"ש תלוהו כו' וכמו שהקשה שם ממ"ש בגטין וחובטין כו':
יח סָעִיף ז בין אונס ממון. כמו הפרדיסא וחמריה לשחוור:
יט סָעִיף ז מיהו י"ח כו'. ואמרו דל"ד לפרדיסא דשם לא היה צריך לעשות שום מעשה שכבר הוא הקרקע בידו ועלח"מ והביאו ראיה ממ"ש בס"פ המדיר ל"ק הא במילי שמפחידין אותו לייסרו ואמרינן שם בדברים כו' אלמא אין הפחדה כפיה והשיב עליהם ר"ה גאון דב"ד שאני שהשומע חושב שאין דרכן להכות ב"א ולעשות מה שאין ראוי משא"כ בשאר ב"א:
כ סָעִיף ז דעביד כו'. פ"ג דב"ב ופ"ז דשבועות:
כא סָעִיף ז בין כו'. ממ"ש בסוף גטין גט המעושה בישראל כו' שלא כדין כו' ובעכו"ם כו'. ור"ל כאן אפילו הפחידו בידי ישראל דדוקא הפחדת ב"ד אינו אונס כנ"ל:
כב סָעִיף ח בד"א כו'. ע"ל סי' קכ"א דהרמב"ם ל"ג בגמ' ולרב ביבי דמסיים כו' רב ביבי מימרא כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה ורב ביבי כו' ומחלק בין חמסן לגזלן כמ"ש בספ"ט מה' גזילה שזה האנס אינו רוצה לגזול ולא גזלו עדיין כלום לפיכך אם לא מסר מודעא ממכרו קיים וע"ש בסי' קנ"א בהג"ה:
כג סָעִיף ט ואפילו אמר כו'. כמ"ש שם האי אע"ג דהודה כו' ואף לשיטת הרמב"ם שמחלק בינו לגזלן היינו כ"ז שלא מסר מודעא וע"ל ס"י ובה"ג ס"ק א':
כד סָעִיף ט שטר כו'. עסמ"ע ס"ק כ"ד וכמ"ש בפ"ב דכתובות היינו דר"ל חזקה כו':
כה סָעִיף י וכן אם כו'. כמ"ש בד"א שאמרו כו' ועבה"ג וז"ש אחר שמסר כו':
כו סָעִיף יא ואם אמר כו'. כנ"ל האי אע"ג דאודי כו':
כז סָעִיף יא מיהו אם כו'. חולק על ס' הרמב"ם וש"ע וערא"ש פ"ד דגטין ועתוס' דב"ב שם ד"ה אמר רבא דמשום אגב אונסא גמר ומבטל כמו במקח עצמו ע"ש:
כח סָעִיף יא ודוקא כו'. דא"צ במתנה למודעא כמ"ש רשב"ם שם ד"ה מודה שמואל כו' אבל תלוהו ויהיב כו' כל דידעינן באונסיה ועתוס' הנ"ל:
כט סָעִיף יא אבל אי כו'. דלכך הצריך מודעא שם מ"ם ב' במתנה משום גילוי מילתא:
ל סָעִיף יא וכן. כנ"ל ס"ו:
לא סָעִיף יב באיזה אונס כו'. כ"פ בע"ה מש"ש מודה רבא היכא דאניס כו' וכי ס"ד דאפי' לא אניס ל"ל למכור אלא בכה"ג וז"ש וכמעשה דפרדיסא וכמ"ש שם שאני אונסא דנפשיה כו':
לב סָעִיף יב ודוקא כו'. עמ"ש ב"י בשם בע"ה ועמ"ש בא"ה ר"ס מ"ב דכל הפוסקים חולקין עליו ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.