א הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: כְּשֶׁאֶמְכֹּר שָׂדֶה זוֹ הֲרֵי הִיא מְכוּרָה לְךָ מֵעַכְשָׁיו בְּמָנֶה, וְקָנָה מִיָּדוֹ עַל כָּךְ, וּלְאַחַר זְמַן מְכָרָהּ לְאַחֵר בְּמֵאָה, קָנָה הָרִאשׁוֹן. לֹא הִזְכִּיר סְכוּם, רַק אָמַר לֵהּ: כְּשֶׁאֶמְכְּרֶנָּה אֶמְכֹּר לְךָ, לֹא קָנָה הָרִאשׁוֹן (טוּר). וְכֵן אִם מְכָרָהּ בְּיוֹתֵר עַל מָנֶה, קָנָה הָאַחֲרוֹן, שֶׁלֹּא אָמַר לֵהּ אֶלָּא כְּשֶׁאֶמְכֹּר, שֶׁיִּהְיֶה מוֹכֵר מִדַּעְתּוֹ כְבַתְּחִלָּה, וְזֶה לֹא הָיָה רוֹצֶה לִמְכֹּר, וְלֹא מָכַר אֶלָּא מִפְּנֵי הַתּוֹסָפוֹת שֶׁהוֹסִיף זֶה, וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁנֶּאֱנָס וּמָכַר. הַגָּה: וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁאָמַר בְּלָשׁוֹן כְּשֶׁאֶמְכֹּר אֶמְכֹּר לְךָ וְכו', אֲבָל אָמַר: לֹא תִמְכֹּר אֶלָּא לִי (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ'), אוֹ שֶׁהִתְנָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁאַף אִם יִתְּנוּ לוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁקָּצַב יִמְכֹּר לוֹ, תְּנָאוֹ קַיָּם (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק ח' דִּמְכִירָה).
ב אָמַר לֵהּ:: כְּשֶׁאֶמְכְּרֶנָּה הֲרֵי הִיא קְנוּיָה לְךָ מֵעַכְשָׁיו כְּמוֹ שֶׁיָּשׁוּמוּ בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה, אֲפִלּוּ עַל פִּי שְׁנַיִם מֵהַשִּׁלשָׁה. אָמַר לֵהּ: כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁלֹשָׁה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הַשְּׁלֹשָׁה.
ג וְכֵן אִם אָמַר: כְּמוֹ שֶׁיָּשׁוּמוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין אַרְבָּעָה, עַד שֶׁיָּשׁוּמוּ הָאַרְבָּעָה כֻּלָּם וְיַסְכִּימוּ, וְיִמְכֹּר לְאַחֵר כְּמוֹ שֶׁיַּסְכִּימוּ, וְאַחַר כָּךְ קָנָה הָרִאשׁוֹן.
ד שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה, וְאָמַר הַמּוֹכֵר: עַד שֶׁיָּבוֹאוּ ג' אֲחֵרִים אוֹ אַרְבָּעָה וְיָשׁוּמוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁהֲרֵי קָנוּ מִיָּדוֹ תְּחִלָּה שֶׁמָּכַר מֵעַכְשָׁיו. הַגָּה: אֲבָל לֹא מָכַר מֵעַכְשָׁיו, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁכְּשֶׁיִּמְכֹּר יְהֵא מוֹכֵר לוֹ, לֹא קָנָה, דְּהָוֵי קִנְיַן דְּבָרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ר"ג; וְעוֹד, דְּהָוֵי אַסְמַכְתָּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר"ז.
א סָעִיף א האומר לחבירו כו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קל"ג שהאריך בדינים אלו ובישוב דברי העיטור שהביא ב"י ע"ש ותמצא נחת ובתשובת רשד"ם סי' ר"ס ובתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ד:
ב סָעִיף ב א"ל כשאמכרנה כו' עיין בתשובות מבי"ט ח"א ס"ו וסי' כ"ו וקפ"ה ובשאלות השניות סי' קט"ו דף קצ"ב ובתשובת רשד"ם סי' קפ"ג:
ג סָעִיף ד שלשה אחרים עיין בב"י אפי' ג' אחרים הם בקיאים יותר וצ"ע לדינא:
א סָעִיף א מעכשיו במנה כו' הא דצריך לומר מעכשיו כ' בב"י ובד"מ דאל"כ ה"ל אסמכתא או קנין דברי' וכ"כ מור"ם בהגהתו ס"ס זה ובדרישה כתבתי דאין כאן אסמכתא גמורה ולא קנין דברי' גמור אלא משום דנצטרף לריעותא מה שגילה דעתו שלא יתחיל הקנין מיד וע"ד שנתבאר לעיל ס"ס קצ"ה ועד"ר:
ב סָעִיף א לא הזכיר סכום כו' דאז לא סמכה לו דעת המוכר שמא לא יתרצה הלוקח לקנות אלא בפחו' מכדי שווין ולא דעת הלוקח שמא לא יתרצה המוכר ליתנה כ"א ביותר משויה וכמ"ש לעיל סי' ר':
ג סָעִיף א שלא א"ל אלא כשאמכור שיהיה מוכר מדעתו כ"כ תחלה במיימוני ליתא שם תיבת כ"כ גם בש"ע דפוס ישן שהוא בלא הגהות ליתא שם תיבת כ"כ ונ"ל דה"פ שלא א"ל כשאמכור ולשון זה דכשאמכור משמעותו הוא שימכרנו מדעתו תחלה ותחלה ר"ל עיקרו שעיקר מכירתו יהי' מדעתו ומרצונו ולא מכירה כזו שהיתה ע"י תוספת דמים שהדמי' אנסוהו למכרו שוב ראיתי בש"ע שהגיה מור"ם בכתיבת ידו ומצאתי בו שהוגה שם וכ' כבתחלה ונראה שטעות נפל בדפוס שמור"ם הגיה ב' אותיות הללו כ"כ על תיבת תחלה והוא הכל תיבה אחת כבתחלה ור"ל כבתחלה כמו שהיה דעתו בראשונה וק"ל:
ד סָעִיף א תנאו קיים דכל תנאי שבממון קיים:
ה סָעִיף ב ב"ד של ג' בטור לא כתב ב"ד אלא ז"ל אמר כפי מה שישומו אותו בי תלתא כו' וס"ל דהחילוק יש בין א"ל ל' שומא דהולכין בה אחר הרוב ובין אם אמר כדאמרי בי תלתא דבעינן שיסכימו כולן אבל המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם דמצריך דיאמר ב"ד של שלשה ובב"י משמע דנוסח הרמב"ם שבידו היה כמו שישומו בי תלתא כו' בי ארבעה כו' וס"ל דל' בי הוא כאלו אמר לשון ב"ד של שלשה בפירוש ואליביה אין חילוק בין אם אמר לשון שומא בין לשון כדאמרי אלא מחלק בין הזכיר ב"ד של שלשה ובין לא הזכיר ב"ד וכ"כ המ"מ פרק ח' דמכיר' ע"ש וברמב"ם ובטור והמחבר כתבו דין זה אאמר כשאמכרנו אמכרנו לך כו' וכמ"ש אחר זה אבל דין זה נמי שייך במוכר לחבירו מיד וא"ל תהא מכורה לך כמו שישמוהו תלתא או ארבע ועפ"ר שם כתבתי טעם למה כתבוהו אדין הנ"ל:
ו סָעִיף ג כמו שישומו בין דין של ארבע כו' הטעם דכיון דנחית למנין יותר מסתם ב"ד אמרינן דדוקא קאמר ובעינן שיסכימו כולם וקמ"ל רבותא דאע"ג דאמר ב"ד של ארבע אין הולכין אחר הרוב וכן כתב המ"מ שם ובטור מסיים על זה וכ' זה לשונו וא"צ לומר אם אמר כפי מה שיאמרו הארבע והמחבר שנמשך אחר לשון הרמב"ם לא כתבו משום דאליביה אין חילוק בין לשון ישומו ללשון יאמרו וכמ"ש לפני זה:
ז סָעִיף ג וימכור לאחר כמו שיסכימו לאפוקי אם מכרו ביותר דהוה אמרינן תוספות הדמים שנתן לו אנסוהו להמכירה וכנ"ל:
ח סָעִיף ד שלשה או ארבעה ר"ל אם נעשה כמ"ש תחלה כפי מה שיאמרו שלשה או ארבעה:
ט סָעִיף ד שהרי קנו מידו תחלה שמכר מעכשיו ר"ל ומשום הכי מיד ששמוהו כפי דבריו נתקיים המקח מיד למפרע ושוב אין לו טענה לדחותו:
י סָעִיף ד דהוי קנין דברים כו' עיין מה שכתבתי בדרישה ריש סי' זה סתירת הדברים הללו:
א סָעִיף א מכורה לך מעכשיו. כ' הריב"ש בתשובה סי' קע"ה ז"ל אלא שאם כתב לראשון שימכרנו לו בסך כך וכך שלא ימכרנו לאחר אף אם יתן לו בדמיו יותר מן הסך ההיא בענין זה קנה הראשון ע"ש ובמשנה למלך פ"ה מהל' מכירה כת' עלה וז"ל ויש לתמוה בלשון זה דל"מ כלל אלא בעי' שיאמר שתהא מכורה לו מעכשיו וכמ"ש רבינו בפרקין ואולי נאמר דמיירי בלשון חיוב דקאמר שהוא מתחייב למוכרה לו וכבר כ' מוהרח"ש סי' קל"ג דבלשון חיוב מהני לישנא דאמכרנו לך וכו' ואין דבריו נראין אצלי ואדרבה נראה לי דבלשון חיוב אפי' מכרה לשני בסך שקצב לאחר זכה השני משום דמחייב עצמו אינו מכירה אלא שמחויב למוכרו וכל שמכרה לאחר זכה השני עכ"ל. וזה אינו קושיא לענ"ד דכיון דכ' שטר בלשון חיוב שימכרנו לזה ה"ל דין שטר ממש וגוב' ממשעבדי וא"כ ה"נ כי מכרה לאחר טורף מיני' דמשעבדי לי' ודו"ק אמנם דברי הש"ע נראין עיקר דבעי מעכשיו ומשום דלשון חיוב ל"מ בזה כלל והיכא דליכא חיוב באחריות שיהי' החיוב חל על גופו לא הוי דין חיוב וכמ"ש בסי' ר"ג סק"ב בשם מוהרי"ט חלק ח"מ סי' פ"ד ז"ל וכדי שיחול החיוב על גופו צריך שיתחייב מעכשיו באחריות ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ואם אין בו חיוב אחריות לפרוע ממקום אחר רק חיוב על הדבר שרוצה ליתן ה"ל קנין דברים וע"ש ה"נ כיון שאין בזה חיוב אחריות לא הוי חיוב כלל ודוק:
ב סָעִיף ד לא מכר מעכשיו. בב"י וברמ"א כתבו הטעם משום דהוי קנין דברים ואסמכתא והב"ח כ' כיון דבלא קנין לא קנה וקנין לא מהני בלא מעכשיו דהדרא סודרא למארי' ע"ש. ונראה דאפי' בכסף ושטר נמי כיון דאינו מקנה מעכשיו ה"ל כאומר לאחר שלשים דיכול לחזור תוך שלשים וכיון שמוכרו לאחר הרי חוזר מראשון ומש"ה בעי מעכשיו:
א סָעִיף א הרי היא מכורה לך. ובטור כתב לשון אמכרנו לך וכתב הרמ"א ששון סי' קל"ג דהטור ס"ל כמ"ד בסי' רמ"ה סעיף ד' דאם אמר מעכשיו מהני אפי' לשון אתן והמחבר כתב כן אליבא מאן דס"ל דלא מהני מעכשיו בלשון אתן ולכך כתב בלשון הרי היא מכורה לך ועסמ"ע ס"ק א' שדחק מאוד בטעם תיבת מעכשיו ולפענ"ד נראה דלא מיבעיא אם אמר לשון אמכור ודאי דצריך מעכשיו כמש"ל אלא אפי' אמר הרי היא מכורה לך מ"מ דאין לומר הטעם משום דכשאמר כשאמכור א"כ אין המכירה של הראשון חל עד גמר מכירה של השני ואין אדם מקנה דבר שברשותו לכשיצא מרשותו כמבואר בנדרים דף מ"ב דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לכך צריך מעכשיו דזה אינו דלשון כשאמכור משמע כשאתרצה למכור אך מ"מ צריך מעכשיו דמיירי בק"ס ודאי דצריך מעכשיו דהא הדרא סודר למריה וכתב עוד המהר"א ששון דאם אמר בלשון חיוב מהני בלא מעכשיו וה"ה אם כתב בסוף השטר וקנינא מיניה שהחזיר הקנין בשטר מהני כמו לשון חיוב ודמי להא דסי' רי"ב סעיף א' בהג"ה ובהכי מיירי התשובות הרשב"א שהביא הב"י בס"ס קצ"ה דאפי' אם כתב בלשון אמכור אם כתב הקנין בשטר הוי בלשון חיוב והיינו שהחזיר הקנין בסוף השטר:
ב סָעִיף א לא תמכור אלא לי דין זה תמוה מאוד דהא לשון זה לא מהני מידי וצריך להקנות במעכשיו בק"ס דוקא ולומר לו הרי היא מכורה לך מעכשיו ואי מיירי שאמר ג"כ לכשאמכור הרי היא מכורה לך מעכשיו במנה ולא אמכור אלא לך חדא דהלשון אינו סובל זה וגם הלשון דלא תמכור אלא לי קשה דהאי לישנא דהלוקח הוא ואנן צריכין שהמוכר יתחייב עצמו בזה ולכך היה לו לו' לא אמכור אלא לך וגם הדין באם אמר כשאמכור מכורה לך במנה ולא אמכור אלא לך מוכח במהרי"ק בהדיא דכשמכרו לאחר ביותר דקנה השני דהא ל' כשאמכור הוא כשאמכור מדעת וכשמכר בק"ס נאנס ובמה שאמר לא אמכור אלא לך לא מוכח שאפי' ימכור ע"י אונס. וכן כתב הנ"י בב"מ פ' א"נ גבי לכשתמכור לא תמכור אלא לי בדמים הללו דקנה השני כשמכרו ביותר. והנה מרא דהאי דינא הוא המהרי"ק ועיינתי שם במהרי"ק שורש ק' ושם מיירי בשותפין לזמן והתנו שבתוך הזמן כשירצה אחד מהשותפים למכור חלקו שלא ימכור אלא לו מהני וכתב שם הטעם דשותפין לא בעי קנין ותנאי שלהם נגמר בדיבור בעלמא אף בלשון זה לא תמכור אלא לי ע"ש ובזה הדין שפיר ונראה דגם הרמ"א מיירי בכיוצא בזה בדבר דלא בעי קנין רק תנאי בעלמ' כגון בשותפין וכעין הא דמיירי במהרי"ק או דמיירי בראובן שמכר לשמעון והתנה עמו בע"מ שלא ימכרנו אלא לו ובכה"ג שפיר קאמר הרמ"א כיון דלא אמר בלשון לכשאמכור דדוק' כשאמר בלשון לכשאמכור משמע לכשאמכור מדעת אח"כ מצאתי במשנה למלך בפ"ה מהל' מכירה שהקשה כן על הריב"ש סי' קמ"ה שכתב ג"כ בהאי לישנא ותי' דמיירי שהתחייב עצמו בלשון חיוב אמנם ברמ"א א"א ליישב כן גם אפי' אי נימא דמיירי בלשון חיוב כמ"ש המשנה למלך מ"מ קשה אמאי קנה הראשון הא הראשון אין לו קנין בגוף החפץ רק שיש לו חיוב על המוכר למכור לו וממיל' הוי מכירת שני מכירה מעליא. ובקצה"ח כתב כיון דחייב לו למכור הוי כשט"ח וטורף מבתרא מטעם טריפת משועבדים ולדידי הדבר מסופק דכיון שאין בו חיוב ממון רק שהתחייב עצמו למכור וכיון שבתרא קני מן הדין הוי כאלו התחייב עצמו על דבר שאינו בידו שאין החיוב חל כמש"ל בסי' ס'. גם מ"ש בקצה"ח שאין חייב על דבר ידוע כבר הארכתי בזה בסי' ר"ג ע"ש:
א סָעִיף א לך. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קל"ג שהאריך בדינים אלו ובישוב דברי העיטור שהביא הב"י ע"ש ותמצא נחת ובתשובת רשד"ם סי' ר"ס ובתשו' רש"ך ס"ג סי' פ"ד. ש"ך:
ב סָעִיף ב שישומו. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ו' וסי' כ"ו וקפ"ה ובשאלות השניות סי' קט"ו ובתשו' רשד"ם סי' קפ"ג (התנה כשארצה לעקור דירתי מפה הרי שדי מכורה לך מעכשיו אע"פ שמכרה בסתר לאחר לא קנאה אלא הראשון מהר"י טאייטצק בתשובת כ"י מהרי"ק שרש כ'. אם מת הלוקח אינו מחוייב למכור לשני מהרי"ט צהלון סי' קס"ג וקס"ד והמבי"ט ח"ב סי' כ'. ורי"ח כתב דבהטבות הנהוגות עכשיו חייב להחזיר בין הוא בין יורשיו בין לו בין ליורשיו. אם נכתב התנאי וכתוב בו זמן ה"ל כאילו אמר מעכשיו רשד"ם ח"מ סי' רכ"ג וע"ש עוד ובהריב"ל ח"ד סי' כ"ו. מכרה לאחר ויש שבועה בדבר אם קנאה השני עיין בהר"ש יונה סי' ל"א בני חיי):
ג סָעִיף ד אחרים. עיין בב"י דאפילו אם ג' האחרים הם בקיאים יותר וצ"ע לדינא. ש"ך:
א סָעִיף א מכרה ביותר על מנה. ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' נ"ח שכ' דה"ה אם החליף על שדה או על בית אחר אע"פ שאינו שוה יותר על מנה קנה השני דזה הוי כמו מכרה ביותר על מנה דאמרי' זוזי אנסוהו בשביל המעות שהוסיף ה"ז כחליפין דהא מבואר בסי' רכ"ז ס"כ דאין בחליפין דין אונאה מטעם דיש רוצה במחט יותר מבשריון וק"ו בבתים דיש דניחא ליה בית קטן יותרמן גדול או עומד במקום דמרווח ליה טפי מביתו פשיטא די"ל דאילו לא נתן לו השני בית אחר לא מכר מביתו כלל בשום ממון דמה"ט נמי אם החליף חצר בחצר לא שייך דין דבר מצרא כמ"ש בסי' קע"ה סכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א מעכשיו. עס"ס בהג"ה:
ב סָעִיף א וקנו מידו. דאל"כ ה"ל דברים בעלמא:
ג סָעִיף א לא הזכיר כו'. שם א"ל אביי כו' ת"ש כו':
ד סָעִיף א וכ"ז כו'. כמ"ש שם זוזי אנסוהו וכמ"ש הרמב"ם וש"ע שלא א"ל אלא כו' ונמצא כו'. ר"ל שלא הבטיח לו אלא כשימכור מדעתו דהא אמר כי מזבניתא כשיהיה ברצוני למכור ועכשיו אין מוכר מרצונו: (ליקוט) וכ"ז מיירי כו'. ל"ד כשאמכור דה"ה אם אמר הלה כשתמכור וכמ"ש במהרי"ק שם דדוקא כשתלה בשיהיה רצונו למכור אבל אמר לא תמכור כו' כמש"ו אבל אמר כו' וכ"מ מדברי הגמ"ר ונ"י כמ"ש למטה (ע"כ):
ה סָעִיף א או שהתנה כו'. כמ"ש הרמב"ן דהטעם דלא קנה דאונס לא מקבל אינש עד דמקבל בפירוש וע"ל סי' רכה ס"ב וס"ג: (ליקוט) או שהתנה כו'. ממ"ש בב"מ ס"ה ב' משכן כו' בדמים הללו והקשה בהגמ"ר שם דהא אמרי' כאן מכרה ביותר כו' ותי' דמיירי כה"ג שהתנה בפירוש כו' ונ"י תי' בע"א (ע"כ):
ו סָעִיף ב א"ל כו'. מחלק בין ב"ד לג' סתם ורש"י מפ' שהחילוק בין שיימי לאמרי:
ז סָעִיף ד ועוד כו'. כמ"ש בב"מ ס"ו א' איתביה רבא לר"נ כו' אב"א כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.