א מִי שֶׁנָּתַן דָּמִים וְלֹא מָשַׁךְ הַמִּטַּלְטְלִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְנוּ לוֹ הַמִּטַּלְטְלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ, בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר, לֹא עָשָׂה מַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל וְחַיָּב לְקַבֵּל "מִי שֶׁפָּרַע"; וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן אֶלָּא מִקְצָת הַדָּמִים.
ב נָתַן דְּמֵי הַמִּקָּח וְנֶאֱנַס קֹדֶם שֶׁיִּקָּחֶנּוּ, וְאָמַר לֵהּ: תֵּן לִי מִקְחִי אוֹ הַחֲזֵר לִי מְעוֹתַי, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁאָבַד בְּאֹנֶס וְלֹא הָיָה כֹחַ בַּמּוֹכֵר לְהַצִּילוֹ וְלֹא נִתְרַשֵּׁל בַּדָּבָר, הֲרֵי זֶה מַחֲזִיר הַדָּמִים וְאֵין כָּאן מָקוֹם לְ"מִי שֶׁפָּרַע". וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁחוֹזֵר בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרֵא לְהַפְסִיד כָּל הַמִּקָּח.
ג הַפּוֹסֵק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק, וְקִבֵּל דָּמִים וְלֹא הָיָה לוֹ אוֹתוֹ הַמִּין שֶׁפָּסַק עָלָיו, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ר"ט ע"ל סִימָן ר"ט סָעִיף ו'.
ד כֵּיצַד מְקַבֵּל "מִי שֶׁפָּרַע", אוֹרְרִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין וְאוֹמְרִים: "מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דוֹר הַפְלָגָּה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם, הוּא יִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ". וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: "הוּא יִפָּרַע מִמְּךָ אִם אֵינְךָ עוֹמֵד בְּדִבּוּרְךָ" (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹמְרִים לוֹ בָּרַבִּים (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַזָּהָב).
ה הַלּוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ קַרְקַע אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִים, וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְהִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן עַל הַדָּמִים, לֹא קָנָה, וְכָל הָרוֹצֶה לַחֲזֹר מִשְּׁנֵיהֶם חוֹזֵר, וְאֵינוֹ חַיָּב לְקַבֵּל "מִי שֶׁפָּרַע".
ו מָכַר לוֹ בִּדְבָרִים בִּלְבַד, וּפָסְקוּ הַדָּמִים, וְרָשַׁם הַלּוֹקֵחַ רֹשֶׁם עַל הַמִּקָּח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סִימָן יָדוּעַ שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן מֵהַדָּמִים כְּלוּם, כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ אַחַר שֶׁרָשַׁם, מְקַבֵּל "מִי שֶׁפָּרַע". וְאִם מִנְהַג הַמְּדִינָה הוּא שֶׁיִּקְנֶה הָרֹשֶׁם קִנְיָן גָּמוּר, נִקְנֶה הַמִּקָּח וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְכָל זֶה בְּשֶׁרָשַׁם בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: רְשֹׁם מִקָּחֲךָ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר"א.
ז הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בִּדְבָרִים בִּלְבַד, הֲרֵי זֶה רָאוּי לוֹ לַעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח מֵהַדָּמִים כְּלוּם, וְלֹא רָשַׁם וְלֹא הִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ, בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְקַבֵּל "מִי שֶׁפָּרַע" הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְרֵי אֲמָנָה וְאֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
ח וְכֵן מִי שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, וְלֹא נָתַן, הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְרֵי אֲמָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַתָּנָה מוּעֶטֶת, שֶׁהֲרֵי סָמְכָה דַעְתּוֹ שֶׁל מְקַבֵּל כְּשֶׁהִבְטִיחוֹ. אֲבָל בְּמַתָּנָה מְרֻבָּה אֵין בָּהּ חֶסְרוֹן אֲמָנָה, שֶׁהֲרֵי לֹא הֶאֱמִין זֶה שֶׁיִּתֵּן לוֹ דְבָרִים אֵלּוּ, עַד שֶׁיַּקְנֶה אוֹתוֹ בַּדְּבָרִים שֶׁהֵם נִקְנִים בָּהֶם.
ט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם רַבִּים אָמְרוּ לְאָדָם אֶחָד לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם, אֲפִלּוּ אִם הִיא מַתָּנָה מְרֻבָּה.
י מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְאָמַר לֵהּ: מְכֹר לִי מִטַּלְטְלִין אֵלּוּ בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ, וְרָצָה הַמּוֹכֵר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן דָּמִים, וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ מְקַבֵּל "מִי שֶׁפָּרַע"; וְיֵשׁ חוֹלְקִים, וְאוֹמְרִים דְּאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא בַּהֲנָאַת מְחִילַת מִלְוֶה, אֲפִלּוּ לֹא מָחַל לוֹ לְגַמְרֵי רַק שֶׁהִרְוִיחַ לוֹ זְמָן הַפֵּרָעוֹן וְאָמַר לֵהּ: יִקָּנֶה לִי חֵפֶץ שֶׁלְּךָ בְּהַאי הֲנָאָה, הָוֵי כְּנוֹתֵן לוֹ מָעוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יא רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה, וְאָמַר שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן: מִטַּלְטֵל זֶה אֶמְכֹּר לְךָ בְּמָנֶה, וְנָתַן לוֹ רְאוּבֵן הַמָּנֶה, יָכוֹל שִׁמְעוֹן לוֹמַר: מָנֶה זֶה אֲנִי גוֹבֶה בְּחוֹבִי וְהַחֵפֶץ לֹא אֶתֵּן לְךָ, וְאֵינִי בְּ"מִי שֶׁפָּרַע". אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ רְאוּבֵן: הֵא לְךָ עוֹד מָנֶה וְתֵן לִי הַחֵפֶץ, צָרִיךְ לִתֵּן אוֹ יְקַבֵּל "מִי שֶׁפָּרַע". הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁבִּדְבָרִים בְּלֹא מָעוֹת יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו "מִי שֶׁפָּרַע", מִכָּל מָקוֹם רָאוּי לָאָדָם לַעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה שׁוּם קִנְיָן, רַק דְּבָרִים בְּעָלְמָא; וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ, בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְהָנֵי מִלֵּי בְּחַד תַּרְעָא, אֲבָל בִּתְרֵי תַרְעֵי אֵין זֶה מִמְּחֻסְּרֵי אֲמָנָה. וְכָל הָאוֹמֵר לָתֵת לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה מוּעֶטֶת וְלֹא נְתָנָהּ לוֹ, הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְּרֵי אֲמָנָה (הַכֹּל בַּטּוּר). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רמ"ט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בִּתְרֵי תַרְעֵי אָסוּר לַחֲזֹר, וְאִם חָזַר בּוֹ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מְחֻסַּר אֲמָנָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַזָּהָב וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק ו' דִּמְכִירָה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם נ"ט ח"ד), וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר:
א סָעִיף א אע"פ שלא נקנו לו המטלטלים כו'. כ' בשלטי גבורי' דפ' שנים אוחזין דמדברי הגהו' אשרי שם מוכח דאע"ג דקי"ל בדברים בעלמא אינו נגמר המקח מ"מ לאחר שנתקנה שבועת היסת אם ראובן טוען לשמעון אתה עשית המסחר עמי על כלי פלוני ומכרתו לי והלה כופר אעפ"י שהכלי ביד שמעון ואם היה שמעון אומר אני חוזר בי הי' פטור מכלו' עכשיו שכופר מצי להשביעו היסת עכ"ל ואין דבריו נראין כיון דיכול לחזור א"כ למה ישבע ודברי הג"ה אשרי שם יש לפ' שקנה בקנין המועיל וכמ"ש לקמן ר"ס רכ"ב ע"ש ודוק:
ב סָעִיף א וחייב לקבל מי שפרע מי שאינה לחברו בשיעור שתות והלוקח נתן לו דמים ולא משך עדיין והמתאנה רצה לחזור אין צריך לקבל עליו מי שפרע אף דהלה רוצה להחזיר לו האונאה אבל המאנ' צריך לקבל מי שפרע באם רוצה לחזור כ"פ הב"ח בסי' רכ"ז ע"ש שרוצה להוכיח כן מדברי הגאון שהביא הרי"ף פ' המוכר הספינ' ע"ש ולא ירד לעומק דעת הרי"ף גם הדין ליתא אלא דשניה' צריכי' לקבל מ"ש דכללא הוא דמעו' לענין מ"ש הוא כמשיכ' לענין דקנה ומחזיר אונאה וכ"כ בפשיטות הרמב"ן בחדושיו פרק הספינה עיין שם באורך שהוכיח כן ובאורי ירושלמי והגאון נדחים כמבואר ברמב"ן מכמה הוכחות וראיות וזהו כוונת הרי"ף ודו"ק כן נ"ל:
ג סָעִיף ב וי"א דה"ג כו' וכ"פ הב"ח ע' בתשובת רשד"ם סימן ר"צ:
ד סָעִיף ב להפסיד כל המקח ע"ל בי"ד סי' קע"ה:
ה סָעִיף ד ממי שאינו עומד בדבורו כו' וכ"פ הב"ח ודלא כהרא"ש:
ו סָעִיף ח שהם נקנים בהם ע"ל סי' רמ"א סעיף א':
ז סָעִיף י מי שהי' לו חוב אצל חבירו עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ו דף קע"ג ובתשובת רשד"ם סי' שנ"ב:
ח סָעִיף יא וכן נראה עיקר ובב"ח נסתפק בזה לדינא מאחר דבירושלמי מפורש כהרז"ה והרא"ש ועיין בספר המאור והמלחמות האריכו בטענותיהם:
א סָעִיף א כמו שנתבאר היינו בסי' קצ"ח וקצ"ט ור"ג:
ב סָעִיף א לקבל מי שפרע בסמוך ס"ד כתב המחבר נוסחו:
ג סָעִיף א ואפילו לא נתן אלא מקצת הדמים פירוש אפילו אם רוצה לחזור מהמותר מה שלא קיבל דמים נגדו וה"ט דכבר נתבאר סימן ק"ץ דבקרקע קונה במקצת הכל כשאינו עייל ונפיק אזוזי ע"ש וגם לענין מי שפרע במטלטלים הדין כן וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ץ סי"ז ע"ש ועפ"ר ובד"מ:
ד סָעִיף ב מפני שהוא ירא להפסיד פירוש אע"פ שעדיין לא הפסיד כלל ואין המוכר יכול לומר לו כשתפסיד אחזיר לך דמי מקחך וכל זמן שלא הפסדת עדיין אין עליך להחזיר כי הלוקח יכול לומר לא ניחא לי למיקם עמך אחר כך בדינ' ודיינא גם שמא אחר שאפסיד לא יהיה לך ממה לפרוע לי:
ה סָעִיף ב להפסיד כל המקח דקדק וכתב כל המקח לאפוקי אם אין לו לירא אלא מקצת הפסד כגון שקנה יין וירא שיחמיץ כ"כ קצת פוסקים וע' בית יוסף. ובד"מ שכתבו דעות בזה:
ו סָעִיף ג נתבאר בסימן ר"ט וע"ל בסי' ר"ט ס"ו ר"ל שם בסימן ר"ט ס"ו כתב המחבר דהפוסק בהיתר וחוזר צריך לקבל עליו מי שפרע ומור"ם כתב שם דהפוסק באיסור אין צריך לקבל עליו מי שפרע עיין שם
ז סָעִיף ד אוררין אותו. "אותו ל"ד הוא דהא מסיק ואומרים "ממי שאינו עומד בדיבורו ולא בא כאן אלא לומר שאוררין על זה ולאפוקי ממאן דאמר שאודועי מודעינן מילט לא לייטינן:
ח סָעִיף ד מאנשי דור המבול כו' בפרישה כתבתי דנ"ל דנקט הני משום דבהני נתפרסם השגחת השם יתברך על מעשים הרעים דבני אדם ופרע להן בפומבי לפי מעשיהן ומה"נ אמרו וממצרים שטבעו בים מפני שטביעה בים סוף היה גדול שבניסים ובדרך השגחיית שבדבר שזדו להשליך בני ישראל לים בא עליהן:
ט סָעִיף ד ממי שאינו עומד כו' סבירא ליה להרמב"ם שאין מקללין לנוכח אלא מטילין הקללה בפני זה החוזר בסתם על כל מי שאינו עומד בדיבורו והוא שמע וידע שגם עליו קאי ומור"ם כתב די"א (והוא דעת הרא"ש והטור) דא"ל הוא יפרע "ממך לנוכח:
י סָעִיף ה והניח משכון כו' לא קנה דמנה אין כאן משכון אין כאן וכמ"ש בסי' ק"נ.
יא סָעִיף ו ורשם הלוקח רושם כו' חז"ל תקנו להיות לרושם דין נתינת מעות על המקח:
יב סָעִיף ז ראוי לו לעמוד בדיבורו דרז"ל אמרו מ"ש הין צדק שיהא הן שלך צדק ואפי' נתייקר השער ס"ל להרמב"ם והמחבר דלא יחזור בו מ"ה כתבו סתמא אבל הרא"ש והטור ס"ל דאם חוזר בו המובר משום יוקרא והלוקח משום זולא לית לן בה ע"ש ובד"מ.
יג סָעִיף ז ואין רוח חכמים נוחה הימנו כו' פי' אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ואין דעתם נוחה הימנו פי' בשבילו עפ"ר ומור"ם חזר וכ' דין זה בס"ס זה ונמשך אחר ל' הטור ולא שם לבו שכבר כתבו המחבר כאן והמחבר אזל בשיטת סדר דברי הרמב"ם:
יד סָעִיף ט שאם רבים אומרים לאדם אחד כו' מפני שבזה סמכה דעתו דלא יחזרו בו הרבים גם מפני שאינו מגיע על כל א' כי אם דבר מועט:
טו סָעִיף י שהרי זה כמי שנותן דמים כו' ויש חולקין והחולקים ס"ל דכיון דאין נותן לו עתה כלום אינו יכול לקנות בו ואפילו היה המלוה עדיין בידו מ"מ כיון דלהוצא' נתן בידו המלוה הרי הוא כאלו אינו ידוע והרמב"ם לא ס"ל הא אלא אף ע"פ שאין בידו המלוה שכבר הוציאה ר"ל כאלו היא בעינה ואם קנה בה קרקע דנקנית בכסף קונה אותו בו קנין גמור ובמטלטלי' עומד בה במי שפרע כמי שנותן לו עתה מעות בעין לקנות בהן המטלטלין או הקרקע וכל א' יש לו ראי' מהגמ' ופלוגתתם הוא דוקא כשהחוב בא מחמת הלואה שהלוה לו אבל אם בא החוב מחמת מכר כבר נתבאר בסי' קצ"ט בטור ובדברי המחבר ס"ב דאפי' הרא"ש מודה דקונין בו אפי' מטלטלין קנין גמור כיון דחוב בזה אינו שכיח לא גזרו חז"ל שמא יאמר נשרפו חיטך בעלייה:
טז סָעִיף י רק שהרויח לו זמן הפרעון. ל' הטור היא כגון שהגיע זמנו לפרוע והרויח לו כו' ודקדק לומר "שהגיע זמן לפרוע דאז מחשב הנאה גמורה אבל אם עדיין לא הגיע הזמן אף שמרויח לו הזמן יותר לא מחשב בזה הנאה כ"כ ועפ"ר:
יז סָעִיף יא אבל אם א"ל ראובן הא לך עוד כו' ע"ל בסי' ק"ץ ס"ו מ"ש מור"ם בהג"ה דין כזה לענין קנין קרקע ושם פרשתיהו בס"ד ע"ש.
יח סָעִיף יא אע"פ שבדברים בלא מעות כו' כל זה כבר כ' המחבר בעצמו לפני זה בס"ו וכמ"ש שם ע"ש:
א סָעִיף א וחייב לקבל מי שפרע. ואם כופר ואומר שלא קיבל הדמים על המקח כלל אלא אומר שנתן לו המעות דרך הלואה או פקדון מחזיר המעות עמ"ש בסי' פ"ח סקכ"ב דכה"ג דאין בזה כפירת ממון אין אוררין אותו לנוכח כיון שכופר אלא אוררין סתם בב"ד הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו:
ב סָעִיף ה והניח משכון על הדמים. והוא דעת הרי"ף והוא מבואר בשטה מקובצת בפ' הזהב מהא דאמרינן שם (בבא מציעא דף מ"ז) תנן אבל אמרו מי שפרע אא"ב מעות קונות מש"ה קאי באבל אא"א מעות אינן קונות אמאי קאי באבל משום דברים ובדברים מי קאי באבל ומשני דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ומשמע דלר' יוחנן דקי"ל כוותי' דאמר דבר תורה מעות קונות ובמשכון דאינו קונה דבר תורה אינו באבל ואע"ג דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל היינו לריש לקיש אבל לר' יוחנן טעמא משום דד"ת מעות קונות וע"ש שכ' עלה ז"ל ומיהו איכא למידק מהא דאמרי' פ' א"נ האי סטימתא קניא למאי הלכתא כו' למי שפרע אלמא אע"ג דמדינא לא קני מוסרין אותו למי שפרע ומשום דסמכ' דעתי' ואמרי נמי בהאי פרקא האי גברא דיהיב זוזי אנדוניא דבי חמוה זל נדוניא אתא לקמי' דרב פפא ומסיק דאם משלח לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא ואי לא מקבל מי שפרע ואע"פ שלא היתה נדוניא לשליח זה באותו שעה וע"ש שהאריך וכת' בשם תשובת הר"ן מג"ש דס"ל דאפי' לדידן דקי"ל כר' יוחנן אפ"ה דברים ומעות אפי' במקום שאין מעות קונות ד"ת קאי באבל וע"ש באורך. ולענ"ד נראה בהא דמקשי אא"ב מעות קונות דלכאורה כיון דכבר עקרוה חכמים קנין מעות א"כ לענין מי שפרע נמי מאי אולמי' לר' יוחנן מלריש לקיש ולכן נראה דודאי כל שנותן הכסף על המקח אע"ג שאינו קונה ראוי למיקם במי שפרע דלא גרע מסטימתא דמוסרין אותו למי שפרע אלא דהכי פריך בשלמא לר' יוחנן דס"ל דבר תורה מעות קונות וכיון דקונה דבר תורה רשאי המוכר להשתמש במעות וכמ"ש תוס' פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) דלר' יוחנן לא הפקיעו חכמים כח שיש למוכר במעות ויוכל להשתמש בהן אבל לריש לקיש דמשיכ' קונה אין המוכר רשאי להשתמש במעות ע"ש וא"כ לר' יוחנן דזכה המוכר הכסף ורשאי להשתמש בו ראוי למיקם במי שפרע כיון שכבר קיבל תכסף וכמ"ש דלא גרע מסטימתא אבל לריש לקיש דמעות אינו קונה דלא זכה המוכר בכסף ואינו רשאי להשתמש בו עד אחר משיכת הלוקח במקחו וא"כ אין הכסף ביד מוכר אלא כמו פקדון אמאי קאי באבל הא הכסף שנתן עדיין ברשות לוקח ופקדון כל היכא דאי' ברשות מאריה אית' וליכא תורת מעות כלל ומשני משום דברים ופריך ובדברים מי קאי באבל כיון דכסף ליכא כלל וכמ"ש ולזה מסיק דאפ"ה דברים ואי' בהדי דברים מעות קאי באבל אע"ג דכסף אינו כלום ולא זכה כלל בכסף אפ"ה בהדי דברים קאי באבל. ובזה הוא דקי"ל כר' יוחנן דאינו במי שפרע אלא היכא דאי' כסף והיינו שהמוכר זוכה בכספו ומש"ה במשכון כיון דקי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן ואין אדם יכול לשעבד משכון בלי חיוב גופו וכמ"ש אשר"י פ"ק דקידושין וכן כת' בש"ע סי' ר"ז לענין שידוכין א"כ ליכא כסף כלל כיון דלא זכה המוכר במשכון כלל וברשות לוקח הוא עדיין וגבי סטימתא דאי' מעשה קנין עכ"פ אפי' כל דהו קאי באבל ובמשכון משום דנתינת המשכון לאו מעשה הוא כלל כיון דאינו זוכה במשכון וניחא נמי האי דפ' א"נ דמקבל מי שפרע אע"ג דהנדוניא לא הי' ברשותו משום דהתם אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם כמ"ש תו' פ' המפקיד שם (בבא מציעא דף מ"ג) שהקשו לריש לקיש דאסור המוכר להשתמש הא דאמרי פוסק עמו על הגדיש או על השער שבשוק מה מרויח בהקדמת המעות ותירצו דאפי' בסתמא כיון שהלה פוסק ומקדים לו מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ אדעתא דהכי נותן שישתמש בהן ע"ש וא"כ התם גבי נדוניא דמקדים מעות אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם ואיכא מעות שזוכה בהם המוכר ודאי קאי באבל אע"ג דאינו קונה וכמ"ש דה"ל כמו סטימותא אבל היכא דאינו מקדים המעות לזמן אין המוכר רשאי להשתמש עד שיזכה הלוקח במקחו למ"ד מעות אינו קונה והיינו דפריך לריש לקיש ממתני' דקאי באבל ומש"ה במשכון דליכא שום זכות במשכון ה"ל דברים בעלמא ודוק ונכון. ולשטת הרמב"ן והרשב"א פ"ק דקידושין דזוכה במשכון והא דאמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן היינו דאינו ראוי לקנין כיון דלא יצא מרשותו ואגיד גביה והוא מבואר אצלינו בסי' ק"ל סק"ו א"כ במשכון נמי ה"ל במי שפרע אלא דאנן קי"ל דאינו זוכה במשכון כלל ומבואר בש"ע סי' ר"ז:
ג סָעִיף ח במתנ' מועטת בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) אמר רב פפא ומודה ר' יוחנן במתנ' מועטת דסמכ' דעתי' ה"נ מסתברא דאמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אא"ב לא מצי למיהדר מש"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אשתכח דקא אכיל טבלים ופי' רש"י מש"ה רשאי שיש לו לסמוך על מ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה ולא יתננו ללוי אחר והיא מתנה מועטת ע"ש. וקשה נהי שמובטח לו שבודאי יתננו לו אכתי במאי קנה לעשותו עכשיו תרומת מעשר כיון דעכשיו עדיין אינו שלו ולא זכה בו. וראיתי בשטה מקובצת שהרגיש בזה וכת' ז"ל רשאי בן לוי לעשות כתב ר"מ אע"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לוי' דחשיב כאלו בא לידו כדאי' פ' כל הגט א"כ לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרו' מכריו על תבואה שלו הרא"ש ז"ל עכ"ל ואכתי לא אתברר דמ"ש דמיירי במכירי לוי' קשה ממ"נ אי נימא דמכירי כהונה חשיב כמו קנין ממש א"כ היכי מוכח מינה מתנה מועטת כיון דמכירי כהונה חשיב קנין ממש והוי זכיה גמורה ואי נימא שמכירי כהונה אינו קנין ממש אלא דמכירי כהונה ה"ל כמתנ' מועטת דאסור לחזור וכמבואר בתוס' פ' י"נ (דף נ"ג) ד"ה הכא במכירי כהונה ע"ש שכתבו טעמא דמכירי כהונה משום מתנה מועטת דאסור לחזור ואע"פ שאם רצה לחזור בו יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר הוי מוחזק ע"ש ועמ"ש בסי' ער"ח סקי"א וא"כ אכתי אינו אלא כמו מתנה מועטת דאינו קנין ואינו שלו והאיך יכול לעשותו מעשר ונהי דגבי בכור חשיב מוחזק אבל קנין אינו ומ"ש עוד דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבוא' שלו נמי קשה לי דהא מעשר אינו שלו ואין לו בו אלא טובת הנאה וא"כ היכי מצי ליתן רשות לתרום משל אחרים ואפי' למ"ד טובת הנאה ממון אינו אלא בערך טובת הנאה אבל גוף התבואה אינו שלו ואפשר דהרא"ש ס"ל דלמ"ד טובת הנאה ממון ה"ל כאלו כל המעשר שלו ועמ"ש בסי' ער"ח סק"א סברא זו בשם הריטב"א אלא דאכתי תיקשי כיון דאנן קי"ל טובת הנאה אינו ממון וצ"ע ובעיקר הקושיא נראה לפמ"ש הרא"ש בנדרים (דף ל"ד) בשם הר"ר אליעזר ממיץ דהיכא דהיה לפניו ככר של הפקר ואין אדם סמוך לו אלא הוא שיכול לזכות בו יכול להקדישו כיון דבידו לזכות בו כדאמר בפ' אע"פ גבי שדה שמשכנתי לך יהי' הקדש משום דבידו לפדות' ע"ש. וה"נ כיון דודאי לא יחזור משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ה"ל כבידו לזכו' כיון דודאי יתננו לו ולא יחזור ובידו מהני לכל הדברים לתרומה ולמעשרות כדאי' פ' האומר גבי בידו לתלוש ע"ש וה"נ ודאי יתננו לו אלא שמחוסר קנין והרי בידו לפדותו וכמ"ש ודוק:
ד סָעִיף י בחוב שיש לי אצלך והוא דעת הרמב"ם פ"ו מהל' מכירה ע"ש במ"ש הרב המגיד דס"ל להרמב"ם דהא דאמרי' בפ"ב דקידושין ושוין במכר שלא קנה אידחי' מהאי סוגיא ר"פ הזהב ויש דמים שהן כחליפין דמי שור בפרה ואינו מחלק בין הנאת מחילה ע"ש אבל החולקין ס"ל דלא אידחי' האי סוגיא דפ"ב דקידושין והאי דפ' הזהב מיירי באומר להדיא בהנאת מחילת מלוה דכה"ג ודאי מהני במקום כסף וחוב הבא מחמת מכר משום דאינו שכיח אוקמה אדיני תורה שקונה במעות ובב"ח סי' קצ"ט הביא בשם הרמב"ן והרשב"א במה שהקשו בהאי סוגיא דדמי שור הרי הוא כחליפין דהא מלוה אינו קונה ומה שתי' דמיירי בהנאת מחיל' מלוה וכת' עלה ז"ל והא ודאי ליתי' דא"כ בחוב שלא מחמת מכר נמי יהא קונה בהנא' מחיל' מלוה ומ"ש זה מזה וכ"כ רבינו בסי' ר"ד להדיא דבהנא' מחיל' מלוה קונה אפילו בחוב שלא מחמת מכר עכ"ל ואינו קושיא דודאי הנאת מחיל' מלוה לא עדיף מכסף ממש וכיון דכסף אינו קונה מדרבנן ה"ה הנאת מחיל' מלוה דלא עדיפא אלא החוב הבא מחמת מכר דהוי מלתא דלא שכיחא אוקמה אדאורייתא בקרקע דנקנה בכסף מהני מחיל' מלוה כיון דהנאה זו כמו כסף ואם אינו בהנאת מחיל' אינו כסף כלל ומקדש במלוה אינ' מקודשת וכן במכר אינו קונה וזה פשוט. וכת' הב"ח בי"ד סי' ש"ך וז"ל והכי נקטינן דאפי' דיעבד דלא עביד אלא חדא או מעות או משיכ' הוי ספק בכור והארכתי בזה בתשו' ואפילו עביד תרוייהו מעות ומשיכ' אלא דלא נתן לו המעות מיד ליד בשעת הקנין אלא שהבטיח ליתן והאמין לו אע"פ שנתן אח"כ אין מעות אלו קונות ואין צ"ל אם הישראל היה חייב לגוי וא"ל פרתך קנוי' לי במעות כך וכך שאתה חייב לי והקנה לו הישראל דפשיטא דאין זה קנין מעות וכל זה נתבאר בתשובתי בס"ד עכ"ל וכ"כ בש"ך יו"ד שם ע"ש. ולפי מה שנתבאר דהנאת מחילת מלוה מהני כמו כסף א"כ ה"ה גבי בכור היכא דהי' הישראל חייב מהני ליה משיכה ושיאמר הרי פרתך קנוי' בהנא' מחיל'. אמנם לענ"ד נרא' דהיכא דאיכא משיכ' ומוכר לו בעד חובו מהני אליבא דכ"ע אפי' אינו אומר בהנאת מחיל' דלפמ"ש תוס' בע"ז פ' השוכר (דף ע"א) דאפי' למ"ד מעות קונות במציא' ומתנ' דליכא מעות לכ"ע במשיכ' ע"ש וכ"כ בהגהת אשר"י פ"ק דבכורות במוכר עובר פרתו דסגי בכסף אליבא דכ"ע כיון דאין לו מה למשוך ע"ש. וא"כ ה"נ במוכר בעד חובו סגי במשיכ' דלא גרע ממציא' ומתנ' כיון דאינו מחוסר כסף וה"ה בזה אינו מחוסר כסף דמוכר לו בעד חובו והרי נתקבל חובו ודוקא היכא שמוכר לו בעד כסף ועדיין לא קיבל את הכסף הרי מחוסר כסף אבל זה המקח אין אלו דמים ואינו קונה אלא בעד חובו והרי מוחל לו חוב וחשיב כאלו קיבל דמיו וכיון דאינו מחוסר כסף קונה במשיכ' גרידא כמו במתנה וזה נראה ודוק:
ה סָעִיף י שהרויח לו זמן פרעון. ז"ל הטור כתב הרמב"ם אבל אם היה לו חוב עליו כו' ובקרקע כה"ג קנה אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שלא קנה אפי' המעות עדיין בעין דמלוה להוצא' ניתנה כו' אבל אם אמר לו יקנה שדך בהנאת מחילת מלוה קנה ואפי' לא מחל לו כולו אלא הרויח לו הזמן כגון שהגיע הזמן לפרוע והרויח לו הזמן ואמר לו יקנה שדה שלך בהאי הנא' שהרוחתי לך קנה עכ"ל ונרא' דהרא"ש לא קאמר אלא למיקני שדה גופה אבל דמי השדה צריך להחזיר דהא ה"ל רבית קצוצה וכדאמרי' פ' א"נ גבי גלימא דרבית דקנה גלימא ומטעמא שכתבו הפוסקים דמקח הנעשה באיסור קנה ובפ"ק דקידושין (דף ו) במקדש בארווח לה זימנא דמקודשת והוי הערמ' רבית ופי' רש"י דלא הוי רבית קציצ' כיון דלא קץ לה מידי אלא שנתקדש' לו ע"ש והכ' בקנין שדה דאי הוי רבית קצוצה בארווח ליה זימנא ואפי' אחר הלוא' הוי רבית קצוצה וכמ"ש בטור וש"ע י"ד סי' ק"ס. ולדעת תוס' שם אפי' בקידושי אשה כה"ג ה"ל רבית קצוצה אלא שפי' שם דמיירי באיש אחר שנתן פרוטה וכו' ע' שם וא"כ ודאי רבית קצוצה הוי אלא דאפ"ה קונה השדה כמו בגלימ' דרבית דמקח הנעש' באיסור קונה. ולפ"ז נראה דהיינו דוקא בקרקע אבל במטלטלין כה"ג אינו במי שפרע דמקח הנעשה באיסור אינו במי שפרע וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"ט סעיף ו' דאם פוסק באיסור כגון עד שלא יצא השער ליתיה במי שפרע וע"ש ומכ"ש הכא דה"ל איסור תורה דליתיה במי שפרע ולזאת תמהני על הרמ"א שכתבו לענין מי שפרע ולענ"ד כה"ג דארווח זימנא הוי באיסור אין בזה משום מי שפרע וז"ב:
ו סָעִיף יא אני גובה בחובי. עי' מה שכתבתי בסי' ק"ל סק"ה:
א סָעִיף א וחייב לקבל מי שפרע. הגיע לידי ס' מחנה אפרים וראיתי שכתב בה' קנין מעות סי' ה' באם קנה מטלטלין ולא היה לו מעות ונתן שט"ח על עצמו ופסק דקנה לגמרי כיון שכתבו התוספות בב"ב מ"ו ד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין דבק"ס ליכא למיחש לשמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה מטעם דכיון שלא נתן המעות עדיין טרח ומציל ה"נ בנתן לו שט"ח י"ל כך דטרח ומציל ע"ש ולפענ"ד הא ודאי ליתא דלפ"ד א"כ הכסף אמאי אינה קונה הזהב הא במעות ל"ש נשרפו מעותיך כמ"ש התוס' בב"מ מ"ג וכן בק"ס אם כבר נתן המעות לא ליקני דהא שוב ל"ש תי' התוס' אלא ודאי דלא פלוג רבנן וכל ששם קנין מעות עליו לא קנה וכל ששם שאר קנינים עליו אף דלפעמים שייך גבי' החשש דנשרפו חיטך מ"מ כיון שברוב קנין זה ל"ש החשש לא פלוג רבנן וכן כתב הסמ"ע בהדיא בסי' ר"נ ס"ק ט"ו וכיוצא בזה כתב הש"מ בב"מ מ"ח ע"ש וה"נ שטר חוב ודאי קנין מעות שמו ולא קנה ולא פלוג רבנן וק"ו הוא מנתן לו מקצת מעות דכשנתן לו שטר חוב אפשר לומר דהוי כאילו נתן לו כל המעות דהא יכול למכור השט"ח לאחר ולקבל מעותיו כפי שומא וע' ש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט דמשמע דלא קנה גם מ"ש בספר הנ"ל דאם קנה מטלטלין ואמר המוכר תן מנה לפ' דהוי קנין גמור ליתא לפענ"ד דלא כתב הר"ן בקידושין דהוי כחליפין רק בהילך מנה באדם חשוב דלא קיבל רק הנאה והך הנאה חשיב כחליפין אבל תן מנה לפ' לא עדיף מתן מנה לי דלא קנה רק למי שפרע:
ב סָעִיף י בהנאת מחילת מלוה נראה להסביר קצת הטעם דהא גם כשנותן לו המלוה בעד המטלטל הוי כאומר שמוחל לו המלוה ונראה הטעם דהש"מ בב"מ דף כ' כתב לחלק בין שאמר אני מוחל לך המלוה ובין אני מקנה לך ומש"ה כשאומר שמקנה לו המלוה בעד המטלטלין לא קנה המלוה ולכך צ"ל בלשון אני מוחל לך ואח"כ מקנה לו בהנאת מחילת מלוה:
ג סָעִיף י שהרויח לו זמ"פ בקצה"ח הקשה הא הוי ריבית והוי כמקח שנעשה באיסור דלא מחייב במי שפרע כמבואר בסי' רי"ח ע"ש ויפה הקשה ואפשר לומר דמיירי כאן דפסק לו דמים בעד החפץ כגון ליתן לו מנה ורוצה ליתן לו כל המנה רק משום הנאה שירויח ליה זמנא של ההלוא' רוצה שיהיה נקנה לו החפץ משום הך פרוטה שהיה צריך ליתן לאחר לפייס אותו שירויח לו הזמן שיהיה ככסף לעשות קנין דהא אפי' בנתן פרוטה ע"מ להחזיר הרי קנין כמבואר בסי' ק"ץ ע"ש וליכא הנאה להלוקח המלוה רק במה שנקנה לו המקח ולפ"ז נוכל לומר דמיירי בזבינא דרמי על אפי' בהנאת מוכר הוא ולא הנאת לוקח כמבואר בנדרים ל"א ומ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ז דקודם שהגיע זמן פ' לא חשיב הרווחת הזמן להנאה הוא תמוה בעיני טובא וצ"ע טובא בזה:
א סָעִיף א שלא. כתב בש"ג בפ' שנים אוחזין דמדברי הג"א שם מוכח דאע"ג דקי"ל דבדברים בעלמא אינו נגמר המקח מ"מ לאחר שנתקנ' שבועת היסת אם ראובן טוען לשמעון מכרת לי כלי פלוני והלה כופר אע"פ שהכלי ביד שמעון ואם היה אומר אני חוזר בי היה פטור מכלום עכשיו שכופר מצי להשביעו היסת עכ"ל ואין דבריו נראין דכיון דיכול לחזור למה ישבע ודברי הג"א יש לפרש שקנה בקנין המועיל וכמ"ש ר"ס רכ"ב ע"ש. ש"ך:
ב סָעִיף א מי שפרע. מי שאינה לחבירו בשיעור שתות והלוקח נתן לו הדמים ולא משך עדיין והמתאנה רצה לחזור א"צ לקבל עליו מי שפרע אף דהלה רוצה להחזיר לו האונא' אבל המאנה צריך לקבל מי שפרע אם רוצה לחזור כ"פ הב"ח בסי' רכ"ז ע"ש שרוצה להוכיח כן מדברי הגאון שהביא הרי"ף פ' המוכר את הספינה ע"ש ולא ירד לעומק דעת הרי"ף גם הדין ליתא אלא דשניהם צריכין לקבל מי שפרע דכללא הוא דמעות לענין מי שפרע הוי כמשיכה לענין דקנה ומחזיר אונאה וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם בפשיטות ע"ש באורך שהוכיח כן. שם:
ג סָעִיף א מקצת. פירוש אפילו אינו רוצה לחזור רק מהמותר שלא קיבל דמים נגדו וה"ט דכבר נתבאר בסי' ק"צ דבקרקע קונה הכל במקצת כשאינו עייל ונפיק אזוזי וגם לענין מי שפרע במטלטלים הדין כן כמ"ש הט"ו שם סי"ז ע"ש. סמ"ע:
ד סָעִיף ב וי"א. וכ"פ הב"ח ועיין ביו"ד סי' קע"ה ובתשובת רשד"ם סי' ר"צ:
ה סָעִיף ב ירא. פירוש אע"פ שעדיין לא הפסיד כלל והמוכר א"י לומר כשתפסיד אחזיר לך דמי המקח כי הלוקח יכול לומר לא ניחא לי למיקם עמך בדינא ודיינא גם שמא אחר כך לא יהי' לך ממה לפרוע. סמ"ע:
ו סָעִיף ד אותו. לאו דוקא הוא דהא מסיק ממי שאינו עומד כו' אלא לאפוקי ממ"ד שאודועי מודעינן מילט לא לייטינן. שם:
ז סָעִיף ד המבול. נ"ל דנקט הני משום דבהן נתפרסם השגחת הש"י על מעשים הרעים דבני אדם ופרע להן בפומבי לפי מעשיהן ומשה"נ אמרו וממצרים שטבעו בים מפני שזה הי' גדול שבניסים ובדרך ההשגחיית שבדבר שזדו להשליך בני ישראל במים בא עליהם. שם:
ח סָעִיף ה משכון. שלא תקנו לקללו כי אם נתן המעות דוקא אע"פ שלשון הקללה הוא מי שאינו עומד בדיבורו אפ"ה כיון דהמעות קונות ד"ת אין לו לחזור וכתב הנ"י פרק הזהב דאיתא בירושלמי הנותן ערבון טבעת לחבירו ורצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל עליו מי שפרע ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב א"ל טבעת א"ל מה בין זהוב לטבעת אמר ליה זהוב עשוי להשתנו' טבעת בעינא הוי. פירוש דאם נתן לו זהוב למשכון צריך לקבל מי שפרע משום דלפעמים קונין לו בתורת דמים משא"כ טבעת דלעולם חוזרת בעינא עכ"ל הב"ח:
ט סָעִיף ו רושם. חז"ל תקנו להיות לרושם דין נתינת מעות על המקח. סמ"ע:
י סָעִיף ז בדבורו. סתם המחבר משום דסבירא ליה דאפילו נתייקר השער לא יחזור אבל להרא"ש והטור ס"ל דאם חוזר בו משום יוקרא וזולא לית לן בה ע"ש ובד"מ שם:
יא סָעִיף ט רבים. מפני שבזה סמכה דעתו דלא יחזרו בו הרבים גם מפני שאינו מגיע על כל אחד כי אם דבר מועט. שם:
יב סָעִיף י חולקים. היינו כשהחוב בא מחמת הלוא' אבל אם בא החוב מחמת מכר כבר נתבאר בסי' קצ"ט ס"ב דאף הרא"ש מודה דקונין בו קנין גמור אפילו מטלטלין כיון דחוב כזה אינו שכיח לא גזרו משום נשרפו חטיך בעלייה. שם:
יג סָעִיף י שהרויח. מל' הטור משמע דאם עדיין לא הגיע זמן הפרעון אף שמרויח לו הזמן יותר לא מחשב בזה הנאה כ"כ. שם ועיין בתשובת ראנ"ח סי' קט"ז ובתשובת רשד"ם סי' קנ"ב:
יד סָעִיף יא בחובי. ע"ל סי' ק"צ ס"ו בהג"ה * ועיין בנדון כעין זה בתשוב' פנים מאירות ח"א סי' פ"ב ובתשוב' שבות יעקב ח"ב סי' קנ"ח ע"ש:
טו סָעִיף יא עיקר. והב"ח נסתפק בזה לדינא מאחר דבירושלמי מפורש כהרז"ה והרא"ש ועיין בס' המאור והמלחמות שהאריכו בטענותיהם. ש"ך:
א סָעִיף א שלא נתנו לו. עבה"ט עד ודברי הג"א יש לפרש שקנה בקנין המועיל כו' וע' בתשובת ח"ס חח"מ ר"ס ק"ג מ"ש בזה:
ב סָעִיף א המטלטלי'. ע' בב"י ס"ה בענין אי שייך קבלת מי שפרע בקרקעות היכא שלא נגמר המקח כגון אם נתן כסף במקום שכותבין השטר שלא קנה בכסף ע"ש שהביא מחלוקת הראשוני' בזה וגם בד"מ לעיל סי' ק"צ אות א' מזה. וע' בתשו' ר"ע איגר זצ"ל סי' קל"ד כ' שם בפשיטות דגם בקרקע שייך מי שפרע היכא דלא קנה במעות כמבואר בתוס' כתובות דף צ"ג ע"א בד"ה עד וכ' דחידוש בעיניו דבסי' ק"ל ס"ז איתא אבל במקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה ולא נזכר בשום פוסק דצריך לקבל מי שפרע עכ"ל (וחידוש בעיני שלא הזכיר דברי הב"י והד"מ הנ"ל ואולי מ"ש ולא נזכר בשום פוסק כוונתו על האחרונים מפרשי הש"ע. וגם מ"ש כמבואר בתוס' כתובות כו' הנה גם בתוס' ב"מ דף י"ד ע"א בד"ה עד שלא החזיק מבואר כן אלא דבתוס' כתובות שם מבואר כן להדיא טפי) . וע' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ו שהאריך בדין זה ומסיק מאחר שדעת הרבה גדולי הראשונים דגם בקרקעות יש מי שפרע ה"ה הרי"ן והמרדכי והעיטור ובעלי התוס' והר"ן והריטב"א והג"א ולא מצינו חולק בהדיא על דבריהם זולת הרמב"ם והרשב"א שהיו כמסתפקים בדבר אבל לא חולקים בודאי יש לפסוק כן לדינא ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קעה סמ"ט ס"ק כ"א:
ג סָעִיף א לקבל מי שפרע. עבה"ע שכ' מי שאינה לחבירו שיעור שתות כו' עד אלא דשניהם צריכין לקבל מי שפרע כו' וע' בחידושי רע"ק איגר זצ"ל למסכת ב"מ דף מ"ט ע"ב והובא קצת לקמן סי' רכ"ז ס"ח סק"ה:
ד סָעִיף ב וי"א דה"ה למי שחוזר בו כו'. ע' בתשו' נו"ב חיו"ד סי' ס"ט בד"ה וראיה לדבר:
ה סָעִיף ב מפני שהוא ירא להפסיד כל המקח. עסמ"ע סק"ה שכ' דקדק לכתוב כל המקח לאפוקי אם אין לו לירא אלא ממקצת הפסד כגון שקנה יין וירא שיחמיץ כו'. וכ' בספר שער משפט דמדברי רי"ו שהביא ב"י משמע דאף שכבר נפסד יש חילוק זה דאם נפסד לגמרי אינו מקבל מש"פ אבל משום הפסד קצת כגון יין והחמיץ מקבל מש"פ ונראה דדוקא ביין והחמיץ מקבל מש"פ אבל אם נאנס קצת מהמקח וליתא בעינא אף שנשאר הרבה אינו מקבל מש"פ דכיון שנחסר לגמרי ואינו בעין הוי כנפסד הכל ואינו מקבל מש"פ נגד החסרון ול"ד ליוקרא וזולא ויין החמיץ שהדבר בעין אלא שנתקלקל אבל מה שנחסר מהמקח גרע טפי וכן מוכח מדברי התוס' בבכורות די"ג ע"ב בד"ה הכי קאמר כו' ע"ש:
ו סָעִיף י וי"ח. עבה"ט וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' סי' ק"ע ע"ד ראובן שנתן לשמעון מאה זהו' דראן גאב על מקח עשר ככר צמר בעד חמשים זהו' כל ככר וכן השער ושוב כשהגיע זמן הצמר ונתן לו עשר ככר בעד ה' מאות זהו' שילם לו ראובן כל הסך ה' מאות זהו' ולא ניכה לו מאה זהו' דראן גאב כי אמר שמניחם על מקח פאטאשען שעתיד לבשל בקיץ הסמוך וכשהגיע זמן הפאטאשען מכרו שמעון לאחר ביוקר ועתה תובע ראובן משמעון הריוח שהרויח במעות הסחורה כי שלו מכר והריוח שלו ועתה יש להסתפק אם קנה ראובן הסחורה ע"י אותן מאה זהו' או לא ואת"ל לא קנאו אם שמעון רוצה ליתן לו הריוח אי יש בזה איסור רבית או לא והשיב דפשוט מאד דאין כאן קנין גמור בשום אופן דממ"נ אם נאמרו מסתמא מאה זהו' ראשונים שנתן על הצמר הם נחשבים בעד הצמר וכשנתן לו ה' מאות זהו' הארבע הראשונים הם בעד הצמר לתשלום ה' מאות דמי צמר ומאה זהו' האחרונים הם דראן באב על הפאטאשען א"כ הרי קנה בכסף ממש ואינו קונה אלא למי שפרע ולא קנין גמור ואי נימא דמאה הראשונים נעתקו מדמי צמר ונעשה מלוה ונתנו לד"ג על הפאטאשען א"כ לרוב הפוסקים לא קנה כלל במלוה ולרמב"ם קונה למי שפרע אבל לא לקנין גמור דאין זה חוב מחמת מכר. ובענין אם שמעון רוצה למיקם בהימנותיה ולומר דפאטאשען דראובן מכר ובעי למיהב ליה ריוח שלו אי יש בזה איסור רבית האריך שם בסיגיא דיין אין לו בב"מ ס"ב ע"ב בשיטת התוס' ונ"י שם ובדברי הפ"י שם ומסיק בנ"ד דאפי' אי נניח דפרעון ה' מאות היה בעד הצמר וחוב של מאה היה לד"ג של פאטאש ולרוב הפוסקים לא קנה אפי' למי שפרע מ"מ אי בעי למיקם בהימנות וליתן הריוח של הפאטאש מה שמגיע נגד ה' מאות זהו' מותר ליקח ממנו ולסמוך אפוסקים דיש לו ממון הוה כיש לו פאטאש וכיון שעכ"פ ה' מאות מזומנים היה בידו בשעת פיסוק ומסתמא יצא השער של פאטאש אז דאל"ה לח היה השוחל מסתפק וא"כ יש לסמוך אנ"י בשם רשב"א ורוקח ורבינו האי דבכה"ג נחתינן דרגא דביש לו מהני אפי' קנין ע"י חוב שלא בא ע"י מכר ולא מחילת מלוה וליכא אבק רבית אבל יותר מחמש מאות תליא בהימנותיה אי היה לו אז זוזי בריוח לקנות פאטאש ולהניחו או לא עש"ה וע' ביו"ד סי' קסג ובט"ז שם סק"ד ובש"ך סק"א ובס' חות דעת שם ס"ק ב' וג' מענין זה:
ז סָעִיף יא גובה בחובי. עבה"ט ומה שרמז לעיין בתשו' פנים מאירות ובתשו' שבו"י עמש"ל סי' רצב ס"ז סק"ה הובא שם דבריהם באריכות ע"ש עוד:
א סָעִיף א בין לוקח כו'. שם ע"ד ב':
ב סָעִיף א לא עשה כו'. שם מ"ח ב' דכתיב בעמך כו' ועיין רש"י ולשון הרי"ף וש"מ דכה"ג לאו מעשה ישראל הוא:
ג סָעִיף א ואפי' כו'. עבה"ג וכ"ה בירושלמי להדיא שם חד ב"נ יהיב דינרין למטכסין חזר ביה אתא עובדא קומי ר"ח בר יוסף ור' יוחנן ר"ח בר יוסף אמר או יתן לו כדי ערבונו או ימסור אותו למי שפרע ור' יוחנן אמר או יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע:
ד סָעִיף ב נתן כו'. שם מ"ז ב' אלא גזירה שמא תפול כו' וכתב הרי"ף ושמעינן מיהא כו וכ"כ הרמב"ם ע"ש ובחולין ובעירובין בד' פרקים כו' לפיכך אם מת כו' מ' דאף מי שפרע אינו מקבל וכן בד' פרקים פריך שם והא לא משך כו':
ה סָעִיף ב וי"א כו'. מעובדא דבי פרזק רופילא שם מ"ט ב' ול"ק ר"ח לקבולי עליה מי שפרע ועתוס' שם מ"ז ב' ד"ה אי. ור"ת מפרש כו' וס' הראשונה ס"ל דבאמת צריך לקבל אלא דלא אתשיל אלא אם יכול לחזור וכמ"ש שם מ"ע א' והא בעי לקבולי כו' א"ל ה"נ ואעפ"כ לא אמר בראשונה משום דלא אתשיל להא: (לקוט) וי"א כו'. עבה"ג ועתוס' דבכורות י"ג ב' בד"ה ה"ק כו' א"נ כמו כו' ועוד דכאן כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ד בב"ד. תוספתא כיצד מקבל מי שפרע עומדין ב"ד ואומרים מי שפרע כו':
ז סָעִיף ד ומאנשי כו'. שם מ"ח א':
ח סָעִיף ד ממי כו'. כן לשון המתני' ו גמרא:
ט סָעִיף ד וי"א כו'. ממ"ש שם ב' לייטינן ליה:
י סָעִיף ה הלוקח כו'. עבה"ג וה"ל כנושא ונותן בדברים לבד ולכן לא הצריכו למי שפרע ובירושלמי סוף מס' שביעית ר"ז ר"א בשם ר"י הנותן עירבון טבעת לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו ואינו מקבל מי שפרע ר"ז בעא קומי ר' אבהו זהב א"ל טבעת מה בין זהב ומה בין טבעת זהב דרכו להשתנות טבעת בעינא הוא ר"ל כשנותן זהב למשכון מקבל מי שפרע משא"כ בטבעת וענ"י שם וכ"ה בירושלמי פ' הזהב על עובדא דמטכסין הנ"ל ר"א בשם ר"י טבעת אין בו משום עירבין כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע:
יא סָעִיף ט יש מי כו'. דלגבי רבים ה"ל מתנה ועוד דרבים א"י לחזור כמש"ל ס"ס קס"ג כל דברי הקהל א"צ קנין ממ"ש ויכולין להתנות ופי' ר"ח אפילו בלא קנין:
יב סָעִיף י מי כו'. ע"ל סי' קצ"ט ס"ב:
יג סָעִיף י (ליקוט) וי"ח כו'. וכן בסי' קצ"ט ס"ב בהג"ה מיהו י"א כו'. ובזה מתו' קושית תוס' בפ"ה דב"מ ס"ב ב' ד"ה הרי וכן סתם בי"ד ס"ק ס"ג (ע"כ):
יד סָעִיף י (ליקוט) ואומרים כו'. מ' דאף בהנאת מלוה לא קני אלא לענין מי שפרע וליתא דלדידהו אין חילוק בין דמי מכר או דמי הלואה כי הרמב"ם לבדו מחלק כנ"ל סי' קצ"ט ס"ב אבל לדידהו בהמעות לא קני כלל בין בדמי מכר או הלואה ואף למי שפרע ובהנאת מחילה בשניהם קנה לגמרי ועב"מ פ"ה מה"מ שכ' ומ"מ נראה שהוא ז"ל מחלק כו' וכ' שם אבל נלדעת הרמב"ן והרשב"א כו' ובכל גוונא כו' ועתוס' דב"מ ס"ב ב' ד"ה הרי שנושה כו' נימא כו' ושם מ"ו ב' ד"ה יש כו' (ע"כ):
טו סָעִיף יא ראובן כו' כמש"ל סי' ק"צ ס"ו בהג"ה וכמ"ש שיכול למשכנו וכן כאן יכול למשכנו אבל א"י להחזיקו כמ"ש שם:
טז סָעִיף יא אע"פ כו'. גמ' שם וכנ"ל ס"ז:
יז סָעִיף יא וה"מ בתר כו'. כמו לר"ש שם ע"ד ב' דיכול לחזור בתרי תרעי וז"ש שם מ"ח ב' ור"ח בר יוסף סבר כו' וכי היה ר"ח בר יוסף ח"ו ממחוסרי אמנה וכן בפ"ק דקדושין בני רב הונא בר אבין זבין אמתא כו' וכי גרע מדברים לבד:
יח סָעִיף יא וי"א דאפילו כו'. כמ"ש מ"ט א' רב כהנא יהבו ליה כו' ואידך דברים כו' דאיתמר כו' מ' דר"י פליג אף בכה"ג וכ"כ תוס' שם ד"ה מודה כו' ויוקר כו' וערש"י שם ד"ה שלא ידבר כו' אבל כו' מ' דלר"י אף בכה"ג אף שדברי רש"י אין מוכרחין דא"צ לפרושי בשינוי השער ומהא דר"ח בר יוסף אין ראיה דלמא ס"ל כרב כמו דסבר כרב בעירבון וב"י ובירושלמי פ' הזהב מ' ?כסברא ראשונה דאמר שם סוף הלכה ג' והביאו נ"י בב"ב פ' המוכר את הספינה על מתני' ד' מדות במוכרין. מכר לו שוה חמשה בששה לא הספיק לישא וליתן עד שהוקיר בשבע ר"י בר אידי ר' אבהו בשם ר' יוחנן כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מזה תמן תנינן ד' מדות במוכרין מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור ולא מוכר רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו א"ר יוסי בר בון אתי כהדא דתני הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע דקס"ד דנתן כסף ולכך פריך ממתני' דמאנה אין חוזר בלא מי שפרע ואת אמרת דשניהם יכולין לחזור ומשני דה"ק שלא הספיק ליתן מעות דאין כאן מי שפרע וקמ"ל דבכה"ג אף משום מחוסר אמנה אין כאן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.