א כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִים זֶה אֶת זֶה בַּחֲלִיפִין; אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אֵין הַמַּקְנֶה מַקְפִּיד לֵידַע שִׁוּוּי הַחֵפֶץ שֶׁנּוֹטֵל בַּחֲלִיפִין, כְּעֵין שֶׁקּוֹנִין בְּסוּדָר, שֶׁזֶּהוּ קִנְיָן גָּמוּר שֶׁמּוֹעִיל לְכָל הַדְּבָרִים, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלֵי, חוּץ מִשְׁטָרוֹת, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ו, בֵּין בַּעֲלֵי חַיִּים. וּפֵרוֹת נַמֵּי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹנִין בָּהֶם נִקְנִים בַּחֲלִיפִין. חוּץ מִמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין וְלֹא קוֹנֶה. וְכֵן דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ אֵין קִנְיָן מוֹעִיל בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיֵּלֵךְ עִם פְּלוֹנִי לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁיְּחַלְּקוּ חָצֵר שֶׁבֵּינֵיהֶם וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנ"ז (סָעִיף ב') וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ, שֶׁהֵם קִנְיַן דְּבָרִים וְאֵין לוֹ עַל מָה לָחוּל. הַגָּה: וְטוֹבַת הֲנָאָה לָאו מָמוֹן, וְאֵינָהּ נִקְנָה בַחֲלִיפִין (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה דִּמְכִירָה). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רמ"ה, הָאוֹמֵר: אֶתֵּן דָּבָר לִפְלוֹנִי, אִי הָוֵי קִנְיַן דְּבָרִים. מִי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שְׁטָר מְחִילָה לַחֲבֵרוֹ, הָוֵי קִנְיַן דְּבָרִים, דִּשְׁטָר מְחִילָה אֵינוֹ אֶלָּא סִלּוּק בְּעָלְמָא. אֲבָל אִי קָנוּ מִמֶּנּוּ לְהַחֲזִיר לַחֲבֵרוֹ כָל זְכֻיּוֹתָיו שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו, לָא הֲוֵי קִנְיַן דְּבָרִים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף נ"ג). אֶלָּא אֲפִלּוּ מַקְפִּיד לֵידַע שִׁוּוּי הַחֵפֶץ שֶׁנּוֹטֵל, דְּהַשְׁתָּא דוֹמֶה לְדָמִים, אֲפִלּוּ הָכִי נִקְנֶה. כֵּיצַד, הָיָה לְזֶה פָּרָה וּלְזֶה חֲמוֹר, וְהֶעֱרִיכוּ אוֹתָם כַּמָּה שָׁוֶה כָּל אֶחָד מֵהֶם, וְהִסְכִּימוּ לְהַחֲלִיפָם זֶה בְּזֶה, כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ בַּעַל הַפָּרָה אֶת הַחֲמוֹר, נִקְנֵית פָּרָתוֹ לְבַעַל הַחֲמוֹר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, וְאֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֶעֱרִיכוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה, קוֹנִין אַף בְּפֵרוֹת; וְיֵשׁ חוֹלְקִין. (עַיִּןִ בב"י שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת).
ב הֶחֱלִיף חֲמוֹר בְּפָרָה וְטָלֶה, וּמָשַׁךְ אֶת הַפָּרָה וְלֹא מָשַׁךְ אֶת הַטָּלֶה, לֹא קָנָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כָּאן מְשִׁיכָה גְמוּרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בִּכְהַאי גַוְנָא, מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַחֲמוֹר רָאוּי לֵחָלֵק; אֲבָל אִם אָמַר: פָּרָה וְטָלֶה בְּכוֹר חִטִּים, וּמָשַׁךְ הַפָּרָה וְלֹא מָשַׁךְ הַטָּלֶה, קָנָה בַּחִטִּים כְּנֶגֶד דְּמֵי הַפָּרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם רְאוּבֵן הֶחֱלִיף עִם שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, וְנִתְבַּטֵּל אֵצֶל אֶחָד, בָּטֵל גַּם כֵּן נֶגֶד הַשֵּׁנִי (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי"א).
ג לְשׁוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וְשֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת, הֲרֵי הֵם כִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִים וְנִקְנִים בְּקִנְיָן, וְקוֹנִים זֶה אֶת זֶה בְּהַחְלָפָה. אֲבָל הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁל כֶּסֶף אוֹ שֶׁל זָהָב אוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת, הֲרֵי כֻּלָּם דָּמִים כְּנֶגֶד שְׁאָר מִטַּלְטְלִים, וְהַנּוֹתֵן אֶחָד מֵהֶם בִּדְמֵי מִטַּלְטְלִים לֹא קָנָה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם נִקְנֶה בְּקִנְיָן, וְלֹא נַעֲשָׂה קִנְיָן. הַגָּה: וּלְפִיכָךְ, הַמְיַחֵד מָעוֹת וְהִקְנָה לְאֶחָד בַּחֲלִיפֵי הַמִּטַּלְטְלִים, הוֹאִיל וְלֹא קָנָה זֶה הַמָּעוֹת לֹא קָנָה זֶה הַמִּטַּלְטְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשָׁכָן. וְדַוְקָא בְּתוֹרַת חֲלִיפִין, שֶׁיִּחֵד לוֹ הַמָּעוֹת; אֲבָל בְּתוֹרַת דָּמִים, מִשֶּׁמָּשַׁךְ הַחֵפֶץ נִתְחַיֵּב בְּדָמָיו מִיָּד (טוּר).
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁמָּכַר שְׁאָר מִטַּלְטְלִים בְּאֶחָד מִמִּינֵי מַתָּכוֹת אֵלּוּ. אֲבָל הַמּוֹכֵר מַטְבֵּעַ בְּמַטְבֵּעַ, הַדִּינָרִים שֶׁל זָהָב לְגַבֵּי מַטְבְּעוֹת שֶׁל כֶּסֶף הֲרֵי הֵם כְּפֵרוֹת. הַגָּה: וְאִם הִקְנָה לוֹ הַכֶּסֶף בְּתוֹרַת דָּמִים, שֶׁלֹּא יִחֵד דַּוְקָא מָעוֹת אֵלּוּ, מִשֶּׁמָּשַׁךְ הַזָּהָב נִתְחַיֵּב לוֹ הַכֶּסֶף כְּפִי מַה שֶּׁפָּסַק עִמּוֹ (טוּר). וְכֵן הַמָּעוֹת שֶׁל נְחֹשֶׁת כְּמוֹ פֵּרוֹת לְגַבֵּי מַטְבְּעוֹת שֶׁל כֶּסֶף. כֵּיצַד, נָתַן לוֹ דִּינָר זָהָב בְּכ"ה דִּינְרֵי כֶּסֶף, כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ הַדִּינָר זָהָב, נִתְחַיֵּב לִתֵּן לוֹ הכ"ה דִּינְרֵי כֶּסֶף כְּמוֹ שֶׁפָּסַק עִמּוֹ, אִם חֲדָשִׁים חֲדָשִׁים, וְאִם יְשָׁנִים יְשָׁנִים. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ כ"ה דִּינְרֵי כֶּסֶף בְּדִינָר זָהָב, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּקַּח הַדִּינָר שֶׁל זָהָב.
ה נָתַן לוֹ שְׁלֹשִׁים אִסָר שֶׁל נְחֹשֶׁת בְּדִינָר כֶּסֶף, חַיָּב לִתֵּן לוֹ דִינָר כֶּסֶף כְּמוֹ שֶׁפָּסַק עִמּוֹ, אִם חָדָשׁ חָדָשׁ, וְאִם יָשָׁן יָשָׁן. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ דִּינָר כֶּסֶף בִּשְׁלֹשִׁים אִסָרוֹת נְחֹשֶׁת, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּקַּח הָאִסָרוֹת שֶׁל נְחֹשֶׁת. וּמָעוֹת שֶׁלָּנוּ, שֶׁכֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת מְעֹרָב בְּיַחַד, הָוֵי טִבְעָא לְגַבֵּי כֶסֶף (ר' יְרוּחָם נ"י ח"ב).
ו נְחֹשֶׁת, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי טִבְעָא לְגַבֵּי דַהֲבָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: דְּהָוֵי פֵּירָא לְגַבֵּי דַּהֲבָא.
ז כֻּלָּם יֵשׁ לָהֶם דִּין מַטְבֵּעַ לְגַבֵּי שְׁאָר מִטַּלְטְלִים, וְכֻלָּם זֶה כְּנֶגֶד זֶה, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר דִּינָר זָהָב בְּדִינָר זָהָב, אוֹ דִינָר כֶּסֶף בְּדִינָר כֶּסֶף, אוֹ דִינָר נְחֹשֶׁת בְּדִינָר נְחֹשֶׁת, יֵשׁ לָהֶן דִּין מַטְבֵּעַ.
ח מָעוֹת הָרָעוֹת, שֶׁפְּסַלְתָּן מַלְכוּת אוֹ מְדִינָה, אוֹ דִּינָרִים שֶׁאֵין יוֹצְאִים בְּאוֹתָהּ מְדִינָה וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בָּהֶם עַד שֶׁמְּשַׁנִּים אוֹתָם לְמַטְבֵּעַ אַחֵר, הֲרֵי הֵם כְּפֵרוֹת לְכָל דָּבָר, וְנִקְנִין בְּקִנְיָן, וּמִתְחַיְּבִין עַל יְדֵי מְשִׁיכָתָן לָתֵת מָעוֹת שֶׁפָּסְקוּ, וְאִם נָטְלוּ כְּנֶגְדָן מָעוֹת, לֹא נִקְנוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ מָעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלֹּא נִפְסְלוּ לְגַמְרֵי, רַק שֶׁאֵינָן יוֹצְאִין בְּהוֹצָאָה לְהֶדְיָא, נִקְרְאוּ מִטַלְטְלִין (טוּר וְנ"י פֶּרֶק הַזָּהָב וְהַמַּגִּיד פ"ז דִּמְכִירָה), וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר:
ט הַמַּטְבֵּעַ, אֵין דֶּרֶךְ שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ מֵעַתָּה מִי שֶׁאֵינוֹ בִרְשׁוּתוֹ אֶלָּא עַל גַּב קַרְקַע, כְּגוֹן שֶׁקָּנָה קַרְקַע וְעַל גַּבּוֹ מָעוֹת, אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר מְקוֹם הַמָּעוֹת, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה בַּקַּרְקַע, בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה אוֹ בְּקִנְיָן, זָכָה בַּמָּעוֹת; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָם מָעוֹת קַיָּמִים, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִים בְּמָקוֹם אַחֵר וְלֹא כָּפַר הַנִּפְקַד. אֲבָל רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל שִׁמְעוֹן, וְהִקְנָה לְלֵוִי קַרְקַע וְעַל גַּבּוֹ הַחוֹב, לֹא קָנָה הַחוֹב, אֲבָל יָכוֹל הוּא לְהַקְנוֹת לוֹ הַחוֹב שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ"ו; וְכֵן יָכוֹל הוּא לְהַקְנוֹתוֹ לוֹ עַל יְדֵי שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ אוֹ יִתֵּן בְּמַתָּנָה שְׁטָר הַחוֹב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס"ו. וְע"ל סִימָן קכ"ג בְּדִינֵי הַרְשָׁאָה.
י הַמַּחֲלִיף קַרְקַע בְּקַרְקַע, אוֹ מִטַּלְטְלִים בְּקַרְקַע, אוֹ קַרְקַע בְּמִטַּלְטְלִים, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה נִתְחַיֵּב זֶה בַּחֲלִיפָיו. הַגָּה: הֶחֱלִיף מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִים, אוֹ מָעוֹת וְקַרְקַע בְּיַחַד, יֵשׁ אוֹמְרִים הוֹאִיל וַחֲלִיפִין אֵינָן קוֹנִין בְּמָעוֹת נִתְבַּטֵּל כָּל הַקִּנְיָן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל הַקִּנְיָן קַיָּם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּקַיָּם אֵצֶל הַקַּרְקַע וְהַמִּטַּלְטְלִים וּבָטֵל אֵצֶל הַמָּעוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). וְהוּא הַדִּין אִם קָנוּ בְּאֵיזֶה דָבָר הַמּוֹעִיל בּוֹ קִנְיָן עִם דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, דְּהָוֵי קִנְיַן דְּבָרִים. שְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ מִזֶּה לָזֶה לְהַחֲלִיף עַל כָּל אֲשֶׁר לָהֶן, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא מְהַנֵּי בְּזֶה קִנְיָן (רִיבָ"שׁ סִימָן רס"ג) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְהַנֵּי, אַךְ כָּל אֶחָד יַעֲמֹד בְּשֶׁלּוֹ וַחֲבֵרוֹ יִתֵּן לוֹ הַמּוֹתָר בִּנְכָסָיו, דְּעִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לְהַרְוִיחַ וְלֹא לְהַחֲלִיף מַמָּשׁ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי"א). וע"ל סִימָן ר"ט סָעִיף ב'.
א סָעִיף א וטובת הנאה לאו ממון כן כתב בהג"ה מיי' פ"ה דהלכות מכיר' (ומביאו ב"י לעיל סי' קצ"ו ס"ח) והבעה"ע דטובת הנאה אינה ממון ואינה ניקנית בחליפין ואג"ק דשנוייא דמטלטלי' אג"ק ליתיה אלא קי"ל כרב פפא ותמוה לי דהא בש"ס פ"ק דקידושין (דף כ"ז ע"א) ס"ל לסתם הש"ס להדיא כהאי שנויא גבי קרקע במכר ומטלטלים במתנה דלעיל ר"ס ר"ב ונראה דגם רב פפא ס"ל דטובת הנאה מיקני אג"ק ואפשר עוד דס"ל דעובדא דר"ג מטלטלי אג"ק הוי אלא דס"ל דבלא"ה נמי לק"מ דדעת אחרת מקנ' שאני ונראה עוד דאפי' טובת הנאה אינה ממון וכמו שכתבתי לקמן סי' ש"ן מ"מ לענין חליפין ואגב קרקע הוי ממון רק גבי מתנו' כהונ' דכתיב נתינה לא מהני חליפין דהוי דרך מקח וממכר וכל זה נ"ל ברור ודלא כהר"ב והגהות מיי' ובעל העיטור ריש מאמר שני קנין ד"ה ע"א גם תמי' ליה על בעל העיטור שהרי הוא עצמו כתב באות שכירות דף ל"א ריש ע"ג דבשכירות לחודיה לא קנה בלא אגב דאי ס"ד בשכירות לחודיה קנה וכחצרו משוינן ליה כי קמבעיא לן שדה במכר ומטלטלים במתנה מהו ואמר ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו תיפוק ליה דקנה משום שכירות אלא ש"מ דלא קנה אלא באגב עכ"ל הרי להדיא דמפרש דעובדא דר"ג מטלטלי אג"ק הוי הגם דבלא"ה דבריו דבה' שכירות צ"ע כי נראה דשוכר מקומו מהני לכ"ע בלא אגב וכדלעיל סימן קצ"ח ס"ה והא דקאמר ת"ש עישור שאני עתיד למוד כו' היינו משום דס"ל לש"ס דלא כר"פ דדעת אחרת מקנה אותה שאני או דס"ל כר"פ לדינ' וכפירושא דר"ג דמטלטלי אג"ק הוי (גם מ"ש בעל העיטור שם דהא דאמרי' גבי בהמה שוכר את מקומו היינו דוקא באגב לא נהירא דמתני' דפרק הספינה דף פ"ד ע"א ואם היה פקח שוכר את מקומו משמע אפי' בלא אגב וכן משמע מדברי הפוסקים בכמה דוכתי) ומ"מ בהך דמוכח מבעל העיטור באות שכירות דטובת הנאה מקני אג"ק נראה כן ברור וכמ"ש ודלא כהבעל העיטור באות קנין והגהות מיימוני והר"ב אלא כמ"ש ע"ל סי' ס"ז סל"ה בהג"ה ובי"ד סי' ק"ס ס"ד בהג"ה:
ב סָעִיף ח הרי הם כפירות לכל דבר. והטור כתב דהם ככלי לכל דבר וקונין בהם וכ"כ ב"י לעיל סי' קצ"ה בשם כמה פוסקים וכ"כ מור"ם בהג"ה שם ס"ב יע"ש וע' בב"ח:
ג סָעִיף ט כגון שהיו מופקדים כו'. עיין בתשובת ר"ל ן' חביב סי' צ"ד ובתשובת ר"א ן' חיים סי' ע"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ז ובתשו' רמ"א סי' צ"ב דף קצ"ה ע"א:
ד סָעִיף ט אבל ראובן שהיה לו כו' ולא קנה החוב כו'. עיין במרדכי פרק הגוזל קמא הרבה פוסקי' דיכול להקנות חוב בקנין אג"ק וכן הוא במרדכי פ' הכותב בשם ר' אלעזר בר' שמשון ומביא דעה זו בהג"ה סי' ס"ו סכ"ו וצ"ע:
ה סָעִיף י החליף מעות כו'. ע' בתשובת רשד"ם סי' רנ"א ובספר א"א דף צ"ה ע"א:
ו סָעִיף י וי"א דמהני כו'. ולי נר' דגם הת"ה מודה לריב"ש דהוי אסמכת' ולא קמיירי בסי' שי"א אלא היכא דמועיל הקנין דאזלא מהני מחילה לגבי עצמו וכ"ש גבי לוי ע"ש אבל מאסמכתא לא מיירי ומיירי באופן המועיל כגון בקנו בב"ד חשוב וכה"ג ע"ש ודוק ועמ"ש בסי' ר"ט:
א סָעִיף א כל המטלטלין קונין זה את זה בחליפין כו'. ילפינן לה מדכתיב (במגלת רות) וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר שלף איש נעלו וילפינן מיניה דקונין דוקא בכלי דומיא דנעל כמ"ש לעיל סי' קצ"ה אבל להיות נקנה בחליפין מרבינין אפי' פירות מדכתיב לקיים "כל דבר וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסעיף זה:
ב סָעִיף א אם אין המקנה מקפיד לידע שיווי החפץ כו' פי' ואח"כ נותן לו כל דמי החפץ דאל"כ אלא תאמר שזהו דמי תשלומי' קשה הא אפי' בלא חליפין הוא קונה כמ"ש הטור והמחבר בר"ס קנ"ט בהיו בידו מעות בלי מנין כו' ועפ"ר:
ג סָעִיף א ופירות נמי אע"ג שאין קונין בה כו'. דבר שאינו כלי ואינו ב"ח נכלל בשם פירות וע"ל סי' קצ"ה ובפרישה כתבתי דס"ל להטור וכמה גאונים דדוקא בתורת קנין סודר שאינו בשיווי דמים הוא דאינו קונה בפירות אבל חליפין שהם בתורת שווי דמים שעושין בפירות ע"ש ומור"ם כתבו בפלוגתא בסוף סי' זה בהג"ה:
ד סָעִיף א חוץ מטבע כו'. משום דעיקר סמיכת דעת של הקונה והמקנה כשעושין חליפין במטבע הוא על הצורה והצורה עבידי דבטלה ע"י המלך שפוסלה והוה כאותיות שאינן קונין ונקנין:
ה סָעִיף א אלא אפי' מקפיד לידע כו' אדלעיל קאי אמ"ש בריש הסעיף אצ"ל אם אין המקנה מקפיד כו' ע"ז מסיק ואמר כאן אלא אפי' מקפיד לידע כו'.
ו סָעִיף א נקנית פרתו לבעל החמור כו'. וממילא נמי אם מתה הפרה או נתייקרה או הוזלה אחר שמשך זה החמור דאז מתה או הוקרה או הוזלה הפרה ברשות בעל החמור:
ז סָעִיף ג והנותן א' מהן בדמי מטלטלין לא קנה ואין אחדנקנה בקנין ולא נעשה קנין הרי לך ג' עניינים מתחלה אמר שאם בא ראובן לקנות משמעון דבר מטלטלין ונותן לו שווי מטבעות הללו לא קנה המטלטל כדין מעות שאינו קונה מטלטלין בהן מטעם שמא יאמר נשרפו חיטך בעלייה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ח ואח"כ אמר שאינו נקנה בקנין ר"ל קנין חליפים אלא אפי' אם ייחד ראובן מעות ממטבעות הללו כדי שווין של טלטול שקונה משמעון ומושך ראובן הטלטול של שמעון לא נקנו לשמעון המטבעות שייחד לו דגם בזה שם קנין חליפים יש עליו שהרי אם נאבדו המעות שייחד לו פטור ראובן מליתן לו אחרים ואע"ג דהמחליף פרה בחמור וייחדו זה כנגד זה קנה זא"ז אע"פ דאם נאבד זה שלא משך א"צ לשלם לו אחר שאני התם דאביד' ומיתה לא שכיחי כולי האי משא"כ בצורה דעביד' דבטל' וזה בכלל אמרו שאם נאבד הוא פטור משא"כ כשלא ייחד לו מטבע אלא ראובן משך (דמי) טלטל שקנה ממנו ע"מ ליתן לו בעדו דרך משל י' זהובים דאז הן בחוב על ראובן דאף אם נגנבו המעות שביד ראובן עכ"פ חייב ליתן לשמעון דמי טלטל שקנה ממנו שהן בחוב עליו וזהו שכ' מור"ם ז"ל בהג"ה ודוקא בתורת חליפים שייחד לו המעות אבל בתורת דמים כו' והוא מטעם שכתבתי וקאי מור"ם אמ"ש המחבר ואין א' מהן "נקנין "בקנין דגם זה בכלל שם קניה הוא הואיל ויחד לו המעות וכמ"ש ואח"כ כתב המחבר לא נעשה קנין ור"ל שאין קונים בהן בתורת חליפים והוא אשר כבר כתב דאף אם אמר קח מידי דינר זה בחליפי חפץ שבידך כדין חליפים דק"ס אף ע"פ שג"כ שם כלי עליו ששוקלין כנגדו ותולין לבתו בצווארה אפ"ה ל"מ מטעם דכבר נתבאר דצורה עבידי דבטלה והמקנה מטלטלים לקנות מטבע דעתו אצורת' וק"ל:
ח סָעִיף ד בד"א בזמן שמכר כו' פי' הא דאמרי' דבזהב אינו קונה מטלטלי' היינו כשרוצה לקנות בו שאר מטלטלין הוא דאינו קונה אבל יכול לקנות בזהב מטבעות של כסף כדסיים אח"כ:
ט סָעִיף ד לגבי מטבעות של כסף כו'. דכיון שהן חריפין ומהירין בהוצאה יותר משל זהב לכן נקרא מטבע של זהב פירות גבי של כסף וכן הטעם בכל הני דקתני והולך דזה שהוא חריף להוציא הוא נחשב מטבע לגבי האידך שאינו חריף כ"כ להוציא:
י סָעִיף ד אם הקנה לו הכסף. כצ"ל ובספרים ישנים כתב "ואם והוא ט"ס וצ"ל דפרושי קא מפרש דמ"ש המחבר דמטבע של כסף נקנית במשיכת מטבע של זהב היינו דוקא כשלא ייחד לו מטבע של כסף בתורת דמים ומטעם שכתבתי לעיל דאם ייחד לו מטבע נגד מטלטלים אין המטבע נקנית במשיכת המטלטלים בכה"ג שם חליפים יש עליו:
יא סָעִיף ד אם חדשים חדשים כו'. סתם ישנים עדיפים מחדשים אם לא שבא לישן הדינרים ולהניח' באוצר שאיש כזה ניחא ליה טפי בחדשים דהישנים ישחירו טפי ויעלו חלוד':
יב סָעִיף ד לא קנה עד שיקח כו'. פי' שניהן לא קנאו כדין הנותן מטבע על מטלטלים ונראה דעומד גם בזה במי שפרע החוזר בו וכמ"ש בסי' קצ"ט:
יג סָעִיף ה הוה טיבעא לגבי כסף. פי' גבי מטבע של כסף צרוף:
יד סָעִיף ו וי"א דהוי פירי לגבי דהבא הטעם דאע"פ דשל נחשת הן חריפים להוציא יותר מ"מ כיון דשל זהב חשוב יותר מצד עצמו בפרט נגד של נחושת מ"ה מיקרי זהב טיבעא נגד נחושת משא"כ נגד של כסף דגם של כסף הן חשובין אף דאינן חשובין כ"כ כמו של זהב מועיל להן מה שהן חריפין להוציא להיות חשובין טיבעא נגד של דהבא:
טו סָעִיף ח ואם נטלו כנגדן מעות לא נקנו. כ"כ גם הטור ובפרישה כתבתי דקמ"ל בזה דל"ת דוקא כשקונה מטלטלין ונותן להמוכ' דמי שוין תקנו שלא יקנו אותן משום גזירה שיאמרו נשרפו חיטך בעלייה כמ"ש בסי' קצ"ה אבל כשיקנה מעות הללו במטבע טובים שהם קלים להוציאן ה"א דקנו קמ"ל דלא פלוג:
טז סָעִיף ט שיזכה בו מעתה דקדק וכ' שיזכה בו דאלו דרך מקח וממכר יש דרך שיקנה בו וכמ"ש לעיל דאם משך ראובן מטלטלין של שמעון נתחייב ראובן לשמעון דמי שווין של המטלטלין אבל שיזכה בהן במתנה אין דרך כ"א ע"י אגב קרקע או ע"י ששוכר או קונה מקום המעות דאז ה"ל המקום חצירו וקונה לו חצירו המעות שבתוכו ומה"נ כ' שיזכה בו מעתה ר"ל מעתה מיד בלי שום משיכת דבר אחר כנגדו גם י"ל דמ"ש מעתה קאי אמ"ש לפני זה והכי קאמר מעתה דנתבאר דאין קונין המטבע בחליפין נמצא דאין להן זכייה כ"א ע"י אגב כו' וראשון נראה עיקר וע' פרישה מ"ש עוד מזה:
יז סָעִיף ט והוא שיהיו אותן מעות קיימי' כו' ולא כפר המפקיד כו' אהקנאה אג"ק דלפני זה קאי דאם כפר או שהוא בידו בתורת חוב לא שייך ביה לומר שיקנהו לו חצירו או על גב קרקע כיון דאין כאן דבר בעין שיקנה וגם נתבאר לעיל בר"ס קכ"ג דאין כותבין "הרשאה מן הדין אלא מכח תקנה ומזה לא איירי כאן כ"א במי שבא להקנותו לחבירו לגמרי ומכח דין וז"ש ע"ל בסי' קכ"ג "בדיני "הרשאה גם י"ל שרומז למ"ש שם דלהרא"ש כותבין הרשאה אפי' אמלוה ע"פ מכח דינא דגמרא וכמ"ש שם בסמ"ע ובפרישה מ"ש:
יח סָעִיף ט אבל יכול הוא להקנות החוב של ישראל דקדק מור"ם לכתוב של ישראל דאי בשל עכו"ם יש בו חלוקי דינים כמו שכ' הטור והמחבר בסי' קכ"ו סכ"ב:
יט סָעִיף י החליף מעות ומטלטלים כו' פירוש שנותן ראובן לשמעון סודר שלו ואמר ליה קח סודר שלי ותן לי חליפיו מעות ומטלטלין כו' בזה יש פלוגתא כדמסיק וצריכין ליתן טעם אהא דכ' מור"ם כאן השלשה דעות ובסי' ר"ט ס"ד במקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם לא כ' אלא דיעה אחת לחוד דקנה דבר שבא לעולם ולא קנה הדבר שלא בא לעולם ע"ש וליישב זה צריכין להקדים מ"ש המרדכי בפ' מי שמת דשם כתב הג' דעות רצופין זא"ז ומלתא בטעמא והביאן ג"כ מור"ם בדרכי משה והוא דכתב שם ז"ל מעשה בא' שהקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות בבת אחת ונחלקו בדבר חכמי הדור ויש אומרים דדמי לאת וחמור דפ' מי שמת כמו שלא קנה המעות לא קנה ג"כ המטלטלין והקרקעו' וי"א קנה הכל במיגו שחל הקנין על הקרקעות ומטלטלין חל נמי אמעות ור' שמחה כ' אע"ג דמעות לא קנה קרקעות ומטלטלין קנה דאלת"ה הא דאמרינן פ' קמא דקדושין נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ואמרינן בגמ' דבעינן אגב ל"ל אגב ליקני מטלטלין במיגו דחייל אקרקע וליכא למימר דדמי לקני את וחמור דחמור לאו בר קנין הוא אבל מטבע נקנית במשיכה בהגבהה ובתורת חצר עכ"ל והנה י"ל כיון דר' שמחה ס"ל דקנה מטלטלים אף דלא קנה מעות וסתר דעות הראשונות בדברים של טעם והביאו המרדכי באחרונה מ"ה לא כ' מור"ם בסי' ר"ט אלא דעתו והא דכ' כאן כל שלשתן משום דכאן במקור הדין דקאי עליה המרדכי העתיק לשונו ומ"מ רמזו גם כאן דס"ל כדעת ר' שמחה הנ"ל מדכתב דעתו באחרונה ועי"ל דמ"ה כ' בסי' ר"ט בפשיטות כדעת ר' שמחה משום דאותו דעה דאמר ל"ק כלל הוא משום דמדמי ליה לקני את וחמור וס"ל דבקני את וחמור ל"ק כלל וכדעת המ"ד דפליג עם רב נחמן ואמר כן בפ' מי שמת ואנן קי"ל כרב נחמן דאמר אף דלא קנה החמור הוא קנה מחצה וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ר"י וזהו נמי שכתב מור"ם שם בסי' ר"ט דקנה הדבר שבא לעולם כמו דקנה את וחמור הרי דגילה דעתו שם דפסק כן ממה דגם בקנה את וחמור קי"ל דקנה מחצה (וכאן העתיק ל' המרדכי וכתב דהי' דעה א' לפסוק כמ"ד דבקני את וחמור ל"ק כלום ומטעם שאכתוב בסמוך) וגם הדעה שפסק בהקנ' מעות ומטלטלין בק"ס דקנה גם המעות היינו דוקא במעות דהן בעולם ושייך בהו קנין דהגבהה ומשיכה מ"ה נמי אמרינן דחל נמי עליו הקנין דק"ס במיגו דחל על המטלטלין משא"כ בדבר שלא בא לעולם דלא שייך בו שום קנין וק"ל וע' בכתבי מהרא"י בסי' קע"ג דנסתפק בכה"ג אי אמרי' מיגו דלא חל הקנין אזה לא חל נמי אזה בקני את וחמור או לא והביאו בד"מ כאן וכתב עליו שם מור"ם בד"מ דלפי דברי המרדכי הנ"ל לא אמרי' מיגו כו' וכוונתו למ"ש המרדכי בשם ר' שמחה הנ"ל וע' בתשובתי שכתבתי טעם למה כתב המרדכי הנ"ל וגם מהרא"י בפסקיו הנ"ל דיש לדמותו לקני את וחמור דמשמע דסבירא ליה דבקני את וחמור לא קנה כלום והוא דלא כר"נ דקי"ל כוותיה בדיני וכנ"ל וכתבתי דנראה דה"ט משום דסתם גמ' הקשה בפ"ק דקידושין מדברי המ"ד בקני את וחמור דלא קנה כלום ואפשר משום דכיון דאיכא בזה פלוגתא בגמ' אוקימנא הממון בחזקת מרא קמא ואמרי' דלא קנה כלום וע' בריטב"א שנדפס שם בגמ' בפ"ג דקידושין דהקשה ג"כ קושיא זו למה מקשה הגמ' ממ"ד דל"ק הא ק"ל כר"נ דאמר דקנה ע"ש וע"ל סי' רי"ב מ"ש מור"ם בהג"ה בס"ג בשייר לנפשו וגם לאחר דאמרי' מיגו שם כתבתי דל"ד למ"ש הכא ע"ש ודו"ק:
כ סָעִיף י וה"ה אם קנה באיזה דבר כו'. פי' גם בזה פליגי כל הני:
כא סָעִיף י דהוה קנין דברים פי' הקנין שעושה לדבר שאין בו ממש הוא קנין דברים רק שעמו חיבר בקנין הדבר שמהני בו קנין מ"ה פליגי בו וק"ל:
א סָעִיף א וטובת הנאה. כ' בש"ך ז"ל. ותמי' לי דהא בש"ס פ"ק דקידושין (דף כ"ז) ס"ל לסתם ש"ס להדיא כהאי שינוייא גבי קרקע במכר ומטלטלין במתנה וכו' ונראה דאפי' טובת הנאה אינו ממון וכמ"ש לקמן סי' ש"י מ"מ לענין חליפין ואג"ק הוי ממון רק גבי מתנות כהונה דכתיב נתינה ל"מ חליפין דהוי דרך מקח וממכר וכל זה נ"ל ברור דלא כהרב והגה' מיימוני ובעל העיטור ריש מאמר שני קנין עכ"ל. ודבריו תמוהין דהא טובת הנאה אפילו בירושה ליתי' וכמ"ש מוהרי"ק סי' קמ"א ומהר"ם פדאוי סי' ס"ה וכ"כ הרמ"א סי' ער"ו וכן כת' הש"ך שם ע"ש וכיון דאינו יכול להוריש מכ"ש דליתי' בהקנאה דיותר בקל יוכל להוריש מלהקנות ועמ"ש בסי' ער"ה סק"א:
ב סָעִיף ג שייחד לו המעות ז"ל הטור מיהו דוקא בתורת דמים שלא יחד לו המעות לפיכך משמשך הלוקח נתחייב במעות אבל בתורת חליפין שיחד לו המעות ואמר לו באלו המעות לא קנה כיון שיחדו אם אבדו אינו חייב באחריותן לפיכך לא סמכה דעתי' דבעל המקח עד שיגיע המעות לידו וכמו שלא זכה המוכר במעות כך לא קנה הלוקח החפץ אע"פ שמשכו לא קנה עכ"ל ועיין סמ"ע מ"ש בזה ובט"ז מ"ש בזה: ובמסגרת השלחן ראיתי שכ' ע"פ דברי הט"ז דבעי' דוקא דבר מסוים והיינו דבר שיש בו סי' כגון פרה וכלי שיש בו סי' שהיא שלו אבל המחליף בעד חביות יין שרף אף שיש לו סי' בחביות יכול הוא ליטול את היין מתוכה ואינו נקנה בחליפין ומשום דלא סמכה דעתיה ע"ש. והוא דבר זר לו' בדבר שאין בו סי' ל"מ חליפין ובמטבע דודאי אין בו סי' לא אמרו אלא משום דדעת' אצורתא ותיפוק ליה דאין בו סי'. וביאור דברי הטור נראה והוא דחיוב ל"מ אלא היכא דהחיוב חייל על גופו והוא חייב באחריותו דהיינו היכא שמחייב בפירות אם אין לו פירות מחויב ליתן דמיהן כיון דחייב את עצמו אבל היכא דמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פ' ואינו מקבל עליו חיוב אחריותו אין זה נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל ומש"ה במשיכת הלוקח נתחייב בדמיו וחל החיוב על גופו בחיוב אחריות ושעבוד הגוף אבל אם מייחד לו המעות דליכא חיוב אחריות וא"כ לא הוי חיוב כלל בזה מה שחייב עצמו ליתן מעות המיוחדים ואינו חיוב ובתורת קנין אינו נקנה דמטבע אינה נקנה בחליפין. וכן מבואר מתשובת מוהרי"ט חלק ח"מ סי' פ"ד דהיכא דאין בחיוב אחריותו לא הוי חיוב כלל ע"ש וז"ל וכדי שיחול החיוב על גופו צ"ל דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיתחייב באחריות עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב לתתו בידו כשיבאו לעולם ולא יהא באחריותו א"כ לא חל החיוב על גופו כלל וה"ל כקנין דברים כמו שקנו מידו לחלוק כדאמרי' ריש ב"ב ואם באת לו' שיהיה חיוב על תנאי שלא יתחייב באחריותו ה"ל תרתי דסתרן אהדדי והוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכדאי' פ' מי שאחזו דאם אמר ע"מ שהנייר שלי מעכשיו לאו כלום הוא עכ"ל וכיון דאין חיוב בלא אחריות ומש"ה ביחד לו מעות דליכא אחריות אין בו חיוב הגוף ואינו חיוב כלל ובתורת הקנאה נמי ליתי' כיון דאין מטבע נקנה בחליפין וע"ש במוהרי"ט דהוקשה לו מהאי דסוף מנחות האומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא ואקשינן והא מקטל קטלי' ומשני נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו והא הכא דמיד שאומר הרי עלי עולה נתחייב ואפ"ה כי אמר אח"כ ע"מ שלא אתחייב באחריותו מהני וע"ש מ"ש בישובו ואין לו ביאור וראיתי בס' בני יעקב (ד' צ') שהביא דברי מוהרי"ט הנז' וז"ל ותירץ לזה ודבריו סתומים כדברי ספר החתום והנראה לענ"ד שכונתו לומר דהתם לא נתחייב בעולה ע"מ שלא יתחייב באחריותו ולא קרא עלה שם עולה אלא תנאי היא שהתנה שאם לא יקריבנה לזאת בבית חוניו יתחייב בעולה ונמצא שזו אינו עולה כלל אבל ודאי האומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו ל"מ מידי זהו כונת דבריו לענ"ד וכו' אמנם הדבר קשה לי טובא הוא דהתם אמרי' בפירוש דאם הקריבה בחוץ חייב כרת משום דהרי קרא עלה שם עולה וכן פסק הרמב"ם פ"ד מהל' מעשה קרבנות והשתא לדברי מוהרי"ט אמאי חייב כרת והרי לא חלה על זאת שם עולה כלל ותו קשה טובא מהא דאמרי' רפ"ק דר"ה גבי ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואקשינן הא למה לי קרא כו' ואקשינן אמר ולא אפריש והא נדבה כתיבא ותנן איזהו נדבה האומר הרי זה עולה ומשני באומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו וכתבו שם התוס' ז"ל דלא הוי כמתנ' עמש"ב ופי' עוד דכיון דאמר הכי הוי נדר כיון שאמר הרי עלי עולה והוי כנדב' כיון שאמר שלא אתחייב באחריותו הרי בפי' דמצי להתנות ע"מ שלא יתחייב באחריותו וצ"ע עכ"ל. ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא דודאי כל חיוב שהוא בלא אחריות אינו חיוב ול"מ מידי דה"ל כמו קנין דברים וכמ"ש מוהרי"ט והתם באומר הרי עלי עולה הרי נתחייב גופו באחריותו עד הפרש' שמחויב ונשתעבד לכסיו להפריש עולה וזהו הרי עלי עולה אלא דבעולה אפי' מפריש הרי הוא מחויב באחריות עד דאתי לעזר' ויוכשר בד' עבודות וזה שמתנ' ע"מ שלא אתחייב באחריות והיינו בתר הפרש' אבל עד הפרשה נתחייב בחיוב גמור וע"ש בתוס' ר"ה (דף ו') חד דאמר ולא אפריש ז"ל אלא דמשכחת לה דאמר ולא אפריש כמו האומר הרי עלי ועל כל זאת היא כנדבה שהרי רוצה שלא יתחייב באחריותה כנדבה עכ"ל והיינו כמו בנדבה שאינו באחריות בתר הפרשה ותיכף מכי אמר הרי זו יצא נדרו וזה אומר הרי עלי עולה ומתנ' שלא יהי' חייב באחריות בתר הפרשה וא"כ עד הפרשה הרי הוא חיוב גמור בשעבוד נכסים והתם אין החיוב רק הרי עלי עולה עד הפרשה והרי הוא חיוב גמור להביא עולה ולמ"ד שעבוד' דאורייתא מחוייבין אפי' היורשין לשלם וכן בהאי דע"מ שאקריבנה בבית חוניו נמי עיקר חיוב הרי עלי עולה חיוב גמור באחריות להפרישו ואח"כ לא יתחייב באחריותו וכמו האי דר"ה וזה ברור:
ג סָעִיף ג משמשך החפץ נתחייב בדמיו מיד. עיין ב"י סי' ל"ט שכ' בשם הרשב"א להוכיח דהיכא דראובן הבטיח להלוות לשמעון מנה ונתן לו שמעון שט"ח על המנה ואח"כ חזר בו ראובן ואינו רוצה להלות דרשאי ולא אמרי' כיון שזכה ראובן בשעבוד נכסיו ע"י השט"ח נתחייב להלוות והוא מהא דאמרי' פ"ב דקידושין במלוה ברשות בעלים לחזר' קמפלגי ר"מ סבר מלוה לאו להוצא' נתנה ורבנן סברי מלוה להוצא' ניתנ' ואמרו שם לאונסין כ"ע לא פליגי דלא גרע משאל' והתם נמי זכה המלוה בשעבוד נכסיו דאפי' במלו' ע"פ נמי נשתעבדו נכסיו דשעבוד' דאורייתא ואפ"ה יכול לחזור ע"ש. אבל דעת הרמב"ן הובא בטור שם דאינו יכול לחזור אחר שזכה בשעבוד נכסיו ולישב דברי הרמב"ן כי היכי דלא תיקשי מיני' מהאי דפ"ב דקידושין שם. נרא' כיון דמבואר כאן דהיכ' דמייחד לו מעות מיוחדים שאינו חייב באחריות אינו נקנה בחליפין א"כ התם אימת זכה המלו' בשעבוד נכסיו משמשך הלוה במעות ונתחייב הלוה באונסין וא"כ אם אבדו מעותיו אין המלו' חייב להלוות לו מעות אחרים וכיון דאין בו אחריות יכול המלו' לחזור בו ואין הלו' קונה מעות הלוא' שבידו בחליפי שעבוד שזכה המלו' דמעות מיוחדים ה"ל מטבע ואינו נקנה בחליפין אבל בשט"ח שזכה המלו' בשעבוד נכסיו נתחייב תיכף בדמיו והוא להלוות לו חליפי שעבוד דכיון דלא הוי יחוד מעות שפיר נתחייב בדמיו ודו"ק ועמ"ש בסי' ל"ט סק"ח:
ד סָעִיף ה ואם ישן ישן כתב בנימוקי יוסף פ' הזהב וז"ל תניא כמות שהוא כמות שהתנ' עמו וכו' ודכוות' במטלטלין מי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטים חדשים חייב ליתן לו כמה שפסק עכ"ל. ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה הכהן ש"ן הקשה ממ"ש הר"ן בע"ז פ' השוכר שהשוכר את הפועל והתנה ליתן לו בשכרו כור חטים זה או אפי' כוד חטים סתם אינו חייב ליתן לו חטים אלא מעות ומשום דמחסרא משיכ' ע"ש וכ"כ הרמ"א סי' של"ג וא"כ אמאי צריך ליתן כמו שהתנ' ואח"כ מצאתי בס' בני יעקב דף קי"א שהקש' קושי' זו וע"ש מ"ש בישובו ואינו נראה. ולכן נרא' לענ"ד דודאי הזהב קונה את הכסף מפרש לה בגמ' דהיינו נתחייב בכסף דמטבע אינו נקנ' בחליפין וא"כ ע"כ הא דתנן הכסף אינו קונה את הזהב היינו אפי' התנה ליתן לו זהב עבור הכסף נמי ל"מ ומשום דדהבא פירי לגבי כספא ומחסרא משיכ' ומוכח מזה דאפי' מחייב עצמו ליתן זהב עבור כסף ל"מ וא"כ אפי' פירי סתמא אינו מתחייב עבור מעות והוינו דינא דהר"ן דמעות אינו קונה אפי' להתחייב בכור חטים סתמא ומש"ה בשוכר את הפועל דמלאכ' הפועל אינו אלא כמו נתינת מעות אבל מי שמשך בפירות והתנה ליתן לו חטים במקום דמי הפירות שפיר מתחייב כמו שהתנ' דאע"ג דפירי לא עבדי חליפין היינו דוקא דרך קנין זה תחת זה אבל להתחייב בפירו' כיון שאחריותו עליו ועמ"ש בסק"ב ודאי מהני חיובו ומעות אפי' לחייב את הפירות ל"מ וכדמוכח מהאי דכסף אינו קונה את הזהב דמיירי בחיוב וכמ"ש ושכירות דפועל אינו אלא כמו מעות וכמ"ש כללא דמלתא מעות אינו מתחייב את הפירות והיינו הך דשכירות אבל פירי שפיר מחייב את הפירות והיינו הך דנימוקי יוסף ודוק:
ה סָעִיף ט אותם מעות קיימים כת' בתשו' שארית יוסף סי' כ"ח ז"ל מדברי הנימוקי יוסף משמע דוקא בפקדון מטלטלין דכ' ז"ל ומיהו מטלטלין דפקדון יכול להקדיש דבכל דוכתי ברשות דידי' נינהו וכמ"ש הרי"ף משמיה דגאון עכ"ל הרי שמפרש פקדון מטלטלין ולא מעות והטעם נראה לפי שמעות פקדון יכול הנפקד להוציא כדתנן פ' המפקיד דמותרין ואין קשור קשר משונה ישתמש בהן משא"כ במטלטלין עכ"ל והרי מבואר כאן מדברי הש"ע שלפנינו דאפי' מעות קיימים נמי נקנה ומשום דכל זמן שלא הוציא ולא השתמש בהן והמפקיד בא לתבוע פקדונו כל זמן שמעותיו בעין אינו יכול להחליפן וליתן מעות אחרים תחתיהם וכמ"ש בסי' מ"ז סק"ה ע"ש והנ"י לא בא לאפוקי מעות פקדון אלא מטלטלין כדפרי':
ו סָעִיף י המחליף קרקע בקרקע והוא תוספתא פ' הזהב החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין כו' כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומדברי שטה מקובצת נראה דקרקע בקרקע לא עבדי חליפין אלא שוה בשוה ע"ש פ' הזהב וז"ל כת' הר"פ תמורה זו חליפין דהך חליפין דמפיק מתמורה לאו היינו של סודר דלאו חדא מלתא הוא אלא מיירי בחליפין שוה בשוה דעדיפא מחליפין דק"ס דאותן חליפין לא הוי לא בפירות ולא בקרקעות ואותן חליפין דשוה בשוה ישנן בין בפירות בין בקרקעות בין בעבדים עכ"ל. אמנם לשטת הפוסקים דפירי לא עבדי חליפין אפי' שוה בשוה א"כ צ"ל הא דתני' המחליף קרקע בקרקע דנתחייב בחליפין משום דסברי דקרקע נמי כלי איקרי וא"כ עבדי חליפין אפילו אינו שוה בשוה כיון דכלי הוא:
א סָעִיף א אם אין המקנה מקפיד. עסמ"ע ס"ק כ' שכתב דבאומר שזהו דמי תשלומין אפי' בלא חליפין קנה דדמי להא דסי' קצ"ט בהיה בידו מעות בלא מנין ע"ש משמע מדבריו דאם קונה מטלטלין ונותן לו שאר מטלטלין בדמי מכירתו בלא שומא דאף שנותן לו המטלטלין בתורת דמים ולא בתורת חליפין דקנה ולפענ"ד הוא תמוה מאוד הא בקידושין דף ז' סבר רב יוסף דשיראי צריך שומא אמר שם הטעם משום דאיתתא לא בקיאה בשומא משמע דגברי אמרינן דבקיאי בשומא וכיון דא"ל בכל דהו יש לנו לו' דודאי קפיד עליה ושם אותו בדעתו ונתרצה בשוויו ולא דמי כלל לאחד בידו מעות ואמר מכור לי באילו דשם א"א בשומא דמאין ידע זה כמה מעות יש ביד השני משא"כ במטלטלין שרואה אותן ויכול לשומן בדעתו ומה שכ' רש"י בב"מ דף מ"ז בד"ה מכור לי באלו דגם אם נתן לו חפץ קנה מיירי בפירות אכסר' שאין רואה אותן כלל ובב"מ דף מ"ו גבי יש דמים שהן כחליפין פרש"י שבשעת משיכ' הפרה התנה עמו שיתן לו חמור ותמה עליו הריטב"א הא דבר זה שכיח ולכך פירשו כל הפוסקים שכבר נתחייב לו דמים בעד הפרה ואח"כ הקנה לו השור בדמי הפרה ואי כדברי הסמ"ע היה לו לאוקמי בפשיטות שהחליף השור בפרה בתורת דמים ולא הקפיד בשומתן אלא ודאי דאף בכה"ג לא קנה דכל שהוא בתורת דמים לא קנה וגם אין לומר דקונה בכה"ג מטעם דלא שייך נשרפו חיטיך דהא אם לא יקנה יאמר הלוקח נשרפו החיטין שמשכתי דזה אינו דלא פלוג רבנן וכל שנותן בתורת דמים לא קנה:
ב סָעִיף א וט"ה לאו ממון. עש"ך ס"ק א' שהקשה דהא סתמא דש"ס דקידושין דף כ"ו אמר דמתורת אגב הקנה להן ע"ש ולפמש"ל סי' ר' סק"א דבקדושין ממעשר עני שהקנה לר"ע מוכיח ומיירי שהקנה אותו בטבלו וכמ"ש הש"מ שם ל"ק דבמעשר עני ממון גמור איכא כיון דהנאה של כילוי מותר בה ושפיר יכול לקנות להם בתורת אגב ועוד נראה דאף דקי"ל כהך תירוצא דמטלטלין אג"ק ונקנה באג"ק מ"מ כיון דקי"ל דט"ה אינו ממון אינו נקנה בחליפין דהא מטבע ושטר ממון גמור הוא לענין קידושין ומ"מ לא מיקני בחליפין מטעם דאין גופו ממון כמ"ש הנ"י בסוגיא דמטבע נעשה חליפין מכ"ש בט"ה דלאו ממון הוא לשום ענין אינו דין דלא ליקני בחליפין וכן כתב השטה מקובצת בהדיא דלענין חליפין ט"ה אינו ממון והא דקאמר בש"ס בב"מ י' ולא היא חליפין דרך מו"מ וכו' דשם רצה לחלק אפילו למ"ד ט"ה ממון אבל לדידן דקיי"ל דט"ה לאו ממון נראה דלא מיקני בחליפין:
ג סָעִיף א דאם העריכו. והוא הדין אפי' לא העריכו לשיטת ר"ת דס"ל דבחליפין שוה בשוה קונה אף בפירות ועב"י בד"ה כתב רי"ו אך קשה דהא המחבר גם כן ס"ל כר"ת דהא כתב בסעיף ג' דלשונות של זהב קונין זא"ז בהחלפה ובסי' קצ"ה סעיף כ' כתב בהדיא דאין קונין אלא בכלי וכתב שם הרמ"א בהדיא דשאר מטלטלין שאינן כלי דאין קונין בהם וע"כ צריך לחלק כמ"ש ר"ת דבחליפין שוה בשוה א"צ כלי ובסעיף ג' היה לו להרב בהג"ה לציין עצמו דיש חולקין וס"ל דכל המטלטלין אין קונין זא"ז בהחלפה רק כלים או בעלי חיים דעשויין למלאכה והויין ככלים וכן מטבע שנפסל משום דראוי לתלותו בצואר בתו דלדעה זו חליפין שוה בשוה וק"ס שווין הם ומה שאינו מועיל בק"ס אינו מועיל ג"כ שוה בשוה והנה לדיעה זו דס"ל דבחליפין שוה בשוה קונה בכל מילי נראה דלאו דוקא כשמשך האחד נתחייב זה בחליפיו אלא אפי' נקנה להאחד באחד משאר קניינים כגון שהחליפו שור בפרה הקנה בעל השור לבעל הפרה השור בק"ס או באג"ק נקנה הפרה לבעל השור דבהדיא קתני במתני' בקידושין דף כ"ו כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומשמע דכל שזכה באיזה אופן שיהיה נתחייב זה בחליפיו. והנה הא דחליפין שוה בשוה קונה ולא שייך גבי' החשש דנשרפו חיטיך תירצו התוס' בב"מ דף מ"ו בד"ה ש"מ מטבע דלא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפין מעות שאינן שווין דמי המקח דדרך חליפין שאינן שווין מעות המקח וכו' ע"ש והרמב"ן והר"ן תי' הביאם השטה ב"מ דף מ"ז דבחליפין לא שייך לתיקוני דלא יקנה משום חשש דנשרפו חיטיך דאם יתקנו דלא ליקני א"כ אותו שמשך יכול לומר לחבירו נשרפו חיטיך שמשכתי בעלי' ע"ש. ונראה דשני התי' צריכין דבתי' הרמב"ן והר"ן לא סגי דמ"מ תקשה למ"ד מטבע נעשה חליפין ותנינן במשנה כל הנעשה דמים באחר ומשמע דאפילו במעות ומטלטלין קונה בחליפין ושם ודאי יקשה דמה"ת יקנה המעות להמטלטלין בחליפין הא גבי המטלטלין ודאי שייך נשרפו חיטיך משא"כ במעות דאין טורח להצילן כמ"ש התו' בעירובין דף פ"א בד"ה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך א"נ כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כמ"ש התוספות בב"מ דף מ"ג ובשטה ב"מ דף מ"ז וע"כ צ"ל כתירץ התוספות ב"מ דף מ"ו בד"ה ש"מ מטבע דחליפין שוה בשוה לא שכיח דדרך חליפין שאינו שוה כ"כ וגם בתי התוספות לחוד לא סגי דמ"מ תקשה במטלטלין שהעריכו זה כנגד זה ע"פ שומת בקיאין דלא שייך תי' התוספות וע"כ צ"ל כתי' הרמב"ן והר"ן הנ"ל ואפשר לדעת התוספות דכיון דדרך חליפין שאינן שווין דמי המקח ולא שכיח שיהיו שווין ממש כדמי המקח לא עשו תקנה בחליפין אף שהוא שוה בשוה וכן לתי' הרמב"ן והר"ן אפי' אם החליף עם לשונות של כסף אף שאין להם שמירה אלא בקרקע או שהתנה עמו שיתחייב באחריות אונסין דשוב שייך החשש דנשרפו חיטיך אפ"ה קני בחליפין כיון דברוב חליפין לא שייך החשש דנשרפו חיטיך:
ד סָעִיף ב קנה בחיטים כנגד דמי הפרה. ע"ל בסי' קס"ב סעיף ח' ובסי' ר' סעיף ז' מ"ש בזה:
ה סָעִיף ב החליף עם שמעון ולוי. אין דין זה שייך למ"ש המחבר כלל דדין זה הוא מתה"ד סי' שי"א ושם מיירי שהחליף ראובן עם שמעון ולוי עם כל אשר להם וכתב שם דאם היה בק"ס עם כל אחד דקנה ואף שמחל אחד מהן הקנין לא נתבטל נגד השני ובסוף סי' זה מביא הרב דעתו ע"ש ולא כתב בת"ה שם דאם נתבטל נגד אחד נתבטל גם נגד השני רק כשהיה בלא קנין רק בקנס לצדקה ופסק שם כיון דנתבטל נגד אחד שנתפייס עמו נפטר מהצדקה ע"ש:
ו סָעִיף ג המייחד מעות. בטור כתב הטעם משום מדלא סמכא דעתיה כיון שאם אבדו אין חייב באחריותן ותמה הסמ"ע דהא בכל חליפין אינו חייב באחריותן ותי' דאבידה לא שכיח משא"כ פסול מטבע שכיח ואבדו שכתב הטור כוונתו פסול מטבע ע"ש ותמוהין לי דבריו מאוד דמה"ת יהיה סמכ' דעתיה יותר כשלא ייחד מייחד דהא אף אם לא ייחד אם התנה לשלם לו במעות או במטבע היוצא דוקא ונפסל נותן לו ממטבע שהיה יוצא באותו שעה כמבואר בסי' ע"ז וכ"ש כשהתנה לתת לו ממטבע פלונית דוקא דאף כשנפסל' נותן לו המטבע שנפסל וא"כ מה לי ייחד ומה לי לא ייחד והנה בעיקר הדין שכתב הטור דבמייחד מעות דמשמע מדבריו דאפילו אמר בפי' שמייחד לו בתורת דמים שלא בתורת חליפין דאפי' משך המטלטלין לא קנה נ"ל להביא ראיה לדבריו מהש"ס ב"מ דף מ"ו דמוקי למתניתין דהזהב קונה את הכסף בדמים ותני מחייב מקשה הש"ס מברייתא דקתני נקנה הכסף בכל מקום שהוא ומשני כמות שהוא דאם אמר לו מארנקי חדשה דא"י ליתן לו מישנה משום דאמר לישן קא בעינא ואי נימא דאפי' במייחד מעות מהני א"כ אפי' מחדשים לחדשים א"י לשנות דהא נתחייב לו ליתן אותן מעות דוקא והי' לו לו' כפשוטו דנתחייב ליתן לו מ"מ שהוא דהיינו ממקום שייחד אלא ודאי דבכה"ג לא קנה כלל והטעם נ"ל כעין מ"ש הט"ז כיון דבכל מוכר בתורת דמים צריך שיהיה על הלוקח שום ענין חיוב וכשייחד לו המעות ואמר לו מכור באילו משמע שלא יהיה על הלוקח שום חיוב לענין אבידה ושום דבר רק שאילו המעות יהיו של המוכר ומשום הכי אף אם אמר לו בתורת דמים מ"מ עינינו רואות שזה חליפין הוא ולא דמים ומטבע אינו נקנה בחליפין וממילא גם המטלטלין לא קנה אבל אם קנה סתם במעות וייחד לו דמים ואמר לו בפי' שמתחייב עצמו ליפרע דוקא מדמים אילו או שייחד לו מטלטלין והתחייב עצמו שישלם לו ממעות אילו דוקא חל החיוב דיכול אדם לחייב עצמו ומ"מ לא מצי לאוקמי ברייתא דנקנה הכסף בב"מ שהוא בכה"ג שחייב עצמו בפי' דהבריי' לא מיירי רק מסתם מכירה ולא מחיוב וכן אם הלוקח אמר להמוכר שלא יהיה לו פרעון אלא מאלו המעות נראה דמהני דדוקא באמר לו מכור לי באילו אין שום חיוב על הלוקח כלל דמשמעות לשונו של לוקח הוא שאין עליו שום חיוב אפי' לפרוע רק שאילו המעות הן שלך והמוכר יקחנו בחזקת שלו אבל כשלא אמר רק לא יהיה לך פרעון אלא מזה יש עליו חיוב הגוף לפרוע ויכול ג"כ לסלק אותו בזוזי אחריני כמו באפותיקי מפורש ולכך קנה ובקצה"ח כתב כאן הטעם דאף דאדם יכול לחייב עצמו מ"מ אם מחייב עצמו בחפץ ידוע ואינו מקבל אחריות כיון דליכא חיוב על גופו לא נתחייב ולפענ"ד הוא תמוה דלפ"ד אפילו אם ייחד לו הלוקח מטלטלין בתורת דמים לא מהני משיכת המטלטלין ולא משמע כן מהפוסקים וכן ברש"י ב"מ מ"ו בד"ה כיצד החליף דמי שור מוכח דקני בכה"ג ע"ש וגם עיקר דינו בחיוב תמוה דבסי' ס' מבואר דיכול לחייב עצמו בדשלב"ל ומשמע דמחייב עצמו שיתן לו פירות דקל שיבואו לעולם שהוא דבר ידוע דג"כ חייב ועוד דהבעה"ת למד דין חיוב משיעבוד ושיעבוד מהני אפילו בדבר ידוע וכן הוא מעשים בכל יום ומה שמוכיח המהרי"ט חלק ח"מ סי' פ"א לא מוכח כלום דשם קאי על הקושיא דיכיר למה לי הא נאמן במיגו דיכול לחייב עצמו ובזה תי' שפיר דכיון דהאב ודאי דא"ר לחייב עצמו שיתן להבן תיכף הנכסים כשיבואו לעולם דאולי יצטרך לאוכלם או למוכרם רק רצונו שיתנו לו בניו פי שנים כשישארו הנכסים ובניו א"י לחייב ועל עצמו לא קיבל שום חיוב משא"כ כשמחייב עצמו ליתן לו אפי' דבר ידוע החיוב חל על גופו ליתן לו אותו דבר הידוע גם מה שהביא הקצה"ח בשם בית יעקב קושיא על המהרי"ט במ"ש לענין אם יכול לחייב עצמו ע"מ שלא אתחייב באחריות במה דלא מקשה מר"ה דף ו' דאמר דבהדיא הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה ל"ק לפמ"ש דשם עכ"פ יש חיוב עליו כשהיא בעין להביאה לעזרה אף שלא נתחייב באחריות דגניבה מ"מ חל החיוב כמו מי שמתחייב עצמו ליתן לפי כשיהיה בעין דחל החיוב אף שאינו מקבל אחריות וכמש"ל והמהרי"ט לא כתב דלא מהני רק כעין האי דב"ב ביכיר שאין מתחייב עצמו שיתן הוא להבן רק שאחר מותו יתן היורש וזה ודאי דלא הוי שום חיוב הגוף עליו משא"כ מהא דמנחות מקשה שפיר כיון דהתנה שיכול להקריבה בב"ח דהוי כהורגה וכיון דהתנה שיהיה הרשות בידו להורגה א"כ אין שום חיוב עליו אפילו להביאה לעזרה והרי התנאי סותר ממש להמעשה ממה שאמר הרי עלי דמשמע דיש עליו שום חיוב וכשהתנה שיהיה הרשות בידו להורגה פוטר עצמו מכל חיוב והוי כתנאי ומעשה בד"א ועל זה מתרין דאפי' בכה"ג אין התנאי סותר להמעשה דמ"מ חל עליו חיוב כשלא יקריבנו בב"ח שהוא מחוייב להביאה לעזרה ואפילו בגניבה חייב ולא פטר עצמו רק כשיהרגנה ע"י הקרבה בב"ח ואף אם ישרף הב"ח הרי הוא מחוייב בכל החיובים ע"ש וכאן באמר מכור לי באלו שייחד לו המעות שלא קנה הוא מטעם שכתבתי לעיל דליכא שום חיוב עליו והוי חליפין מש"ה במטבע לא קנה ובמטלטלין כה"ג קנה מטעם חליפין וברש"י דף מ"ו דמשמע דקנה בתורת דמים מיירי שאמר בלשון חיוב על עצמו ליתן כגון שאמר מכור לי בשר שור ובעד הדמים אתן לך פרה זו והוי כאומר אפרע לך בזו דמהני וכמש"ל:
ז סָעִיף ד אם חדשים חדשים מזה למד הנ"י דאם פי' בשעת מכירת מטלטלין ליתן לו כור חטים ומשך המטלטלין חייב ליתן לו חטין דוקא ומשמע מדבריו דאפי' לא היה ברשותו בשעת קנין המטלטלין חייב ליתן לו הכור חטין כיון דמשיכה במטלטלין מחייב ליה כשנגדו כדאמרי' בהזהב דף מ"ו דהזהב מחייב את הכסף וחיוב מהני אפי' בדבר שלב"ל ואח"כ הגיע לידי ספר מחנה אפרים וראיתי שכתב כן בהדיא בה' דשלב"ל אך הקשה שם מלק' סי' של"ב בהבטיח ליתן לו חפץ בשכרו דיכול ליתן לו דמים ותי' דפעולתו הוי כנותן מעות על החפץ ומעות לא קנה ע"ש ומ"מ תמוה לפענ"ד דהא בסי' של"ב משמע דיכול ליתן דמיו אפי' לכתחלה ואי שכר הפעולה נחשב לנתינת מעות א"כ יהיה חייב לקבל מי שפרע כשא"ר ליתן לו החפץ ולכן נלפענ"ד דודאי אם היה או' לו עשה עמי כפועל ויהיה הפץ זה שלך ודאי דחשיב כנתינת מעות על החפץ וחייב לקבל מי שפרע כשא"ר ליתן לו החפץ דהא בקידושין כה"ג אם אמר עשה עמי כפועל ואתקדש אני לך מקודש' וכן בזונה נכרית שקונה בכסף אם אמר לה תבעלי לי בטלה זה קנתה אותו בביאה כמבואר כע"ז ר"פ השוכר את הפועל וא"כ ה"נ כפועל ישראל קונה למי שפרע בשכר פעולה רק שבסי' של"ב מיירי שאמר עשה עמי כפועל ואתן לך חפץ זה בשכרך דאתן לאו קנין הוא הוי כאומר לו לוה לי מעות ואפרע לך בחפץ זה דיכול ליתן לו דמיו ואפי' אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה או רק מזה אפרע לך יכול לסלקו בזוזי אמנם עדיין קשה באם עשה קנין להפועל בק"ס שאין הפועל יכול לחזור בו כמבואר בסי' של"ג מה"ת לא יתחייב לו במה שהבטיח לו כמו הקנה מטלטלין לכ"נ דבפועל אין שום קנין חל על גופו וע' ש"מ פ' האומנין דרק עבד עברי גופו קנוי אבל פועל אין גופו קנוי והקנין שמועיל בפועל אינו רק על התחייבות שהפועל התחייב עצמו לעשות מלאכה בקנין ומש"ה לא דמי להזהב מחייב את הכסף דשם יש קנין בגוף הזהב וכך הוא דינא דאורייתא דכשקנה דבר אחד מחבירו נתחייב במה שהבטיח לשכנגדו דעל אופן זה נעשה לו הקנין בשל חבירו משא"כ בפועל שלא נקנה לו הפועל רק נתחייב לו לעבודתו כנ"ל:
ח סָעִיף י וי"א דכל הקנין קיים נראה דלא פליגי רק בק"ס אבל כשקונה קרקע בחזק' אין קנין של האחד תולה בחבירו כלל דבביטול האחד לא נתבטל חבירו לחוד לא שייך לומר מגו דקנה זה קנה זה משא"כ בק"ס דבחליפי שניהם מקנה לו הסודר אמרינן מגו ובזה אפשר ליישב קושי' המרדכי מאג"ק די"ל דמשכחת לה כגון שקנה קרקע בחזקה אך קשה להך דיעה דס"ל דקנה הכל מהא דמקשה בב"מ למאן דס"ל דמטבע נקנה בחליפין מהך להיה עומד בגורן וא"כ עדיין קשה אפי' למ"ד דמטבע אין נקנה בחליפין מ"מ ליקני לו המעות עם דבר אחר בקנין סודר דיקנה הכל:
א סָעִיף א לידע. פירוש ואח"כ נותן לו כל דמי החפץ דאל"כ אלא שזהו דמי תשלומיו קשה הא אפילו בלא חליפין הוא קונה כמ"ש הט"ו בר"ס קצ"ט אם היו בידו מעות בלא מנין כו' עכ"ל הסמ"ע: (והט"ז דחה דבריו ע"ש באורך):
ב סָעִיף א ופירות. דבר שאינו כלי ואינו בע"ח נכלל בשם פירות וע"ל סי' קצ"ה ובפרישה כתבתי דס"ל להטור וכמה גאונים דדוקא בתורת ק"ס שאינו בשווי דמים הוא דאינו קונה בפירות אבל חליפין שהן בתורת שיווי דמים עושין בפירות והרמ"א כתבו בפלוגתא בס"ס זה בהג"ה. סמ"ע:
ג סָעִיף א ממטבע. משום דעיקר סמיכת הקנין במטבע הוא על הצורה והיא עבידא דבטלה ע"י המלך שפוסלה והוי כאותיות שאינן קונין ונקנין. שם:
ד סָעִיף א הנאה. כ"כ הגמיי' פ"ה מהלכות מכירה ובעל העיטור דטובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית בחליפין ואג"ק דשינויא דמטלטלים אג"ק ליתא אלא קי"ל כרב פפא וכתב הש"ך דתמיה לו דהא בפ"ק דקידושין ס"ל לסתם הש"ס בהדיא כהאי שינויא גבי קרקע במכר ומטלטלין במתנה ונראה דגם רב פפא ס"ל דטובת הנאה מיקני אג"ק ואפשר עוד דס"ל דעובדא דר"ג מטלטלים אג"ק הוה אלא דבלא"ה לק"מ דדעת אחרת מקנה שאני ונראה עוד דאפילו טובת הנאה אינה ממון וכמ"ש בסי' ש"נ מ"מ לענין חליפין ואג"ק הוי ממון רק גבי מתנות כהונה דכתיב נתינה לא מהני חליפין דהוי דרך מקח וממכר כנ"ל ברור וכו' ע"ש באריכות וע"ל סי' פ"ז סל"ה בהג"ה וביו"ד סי' ק"ס סכ"ג בהג"ה:
ה סָעִיף א שקנו. והט"ז כת' שדברי הרמ"א בזה צ"ע דבתשובת הרשב"א כתוב שיש מחלוקת בין הגאונים כו' ע"ש):
ו סָעִיף א נקנית. וממילא נמי אם מתה הפרה או נתייקרה או הוזלה אחר שמשך זה החמור דאז הוי הכל ברשות בעל החמור. סמ"ע:
ז סָעִיף ג המייחד. (עיין בט"ז שהאריך בביאור דין זה ובסמ"ע):
ח סָעִיף ד כפירות. כיון שהן חריפין ומהירין בהוצאה יותר משל זהב וכן הטעם בכל הני דחשיב והולך דזה שהוא חריף להוציא נחשב מטבע לגבי האידך שאינו חריף כ"כ להוציא. שם:
ט סָעִיף ד ישנים. סתם ישנים עדיפי מחדשים אם לא שבא ליישנם ולהניחם באוצר דאז ניחא ליה טפי בחדשים דהישנים ישחירו טפי ויעלו חלודה. שם:
י סָעִיף ד שיקח. פירוש שניהם לא קנאו כדין הנותן מטבע על המטלטלין ונרא' דגם בזה עומד במי שפרע החוזר בו וכמ"ש בסי' רי"ד. שם:
יא סָעִיף ה כסף. פירוש לגבי מטבע של כסף צרוף. שם:
יב סָעִיף ח כפירות. והטור כתב דהן ככלי לכל דבר וקונין בהן וכ"כ הב"י בסי' קצ"ה בשם כמה פוסקים וכ"פ הרמ"א בהג"ה שם ס"ב ועיין בב"ח. ש"ך:
יג סָעִיף ט שיזכה. היינו במתנה דאילו במקח וממכר יש דרך שיקנה בו וכמש"ל דאם משך ראובן מטלטלים של שמעון נתחייב דמי שווין של המטלטלין לשמעון. סמ"ע ועיין בתשובת הגאון חכם צבי ז"ל סי' ט"ז:
יד סָעִיף ט מופקדים. עיין בתשובה ר"ל ן' חביב סי' צ"ד ובתשוב' ראנ"ח סי' ע"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ז ובתשובת רמ"א סי' צ"ב:
טו סָעִיף ט החוב. עיין במרדכי פ' הגוזל קמא הרבה פוסקים דס"ל דיכול להקנות חוב באג"ק וכן הוא במרדכי פ' הכותב בשם ר"א ב"ר שמשון ומביא דעה זו בהג"ה סי' ס"ו סכ"ו וצ"ע. ש"ך:
טז סָעִיף י החליף. פירש הסמ"ע שנותן ראובן לשמעון סודר שלו וא"ל קח סודר שלי ותן לי חליפיו מעות ומטלטלים כו' בזה יש פלוגתא כדמסיק וצריך ליתן טעם בהא דכתב הרמ"א כאן ג' דעות ובסי' ר"ט ס"ד במקנה דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם לא כתב רק דעה אחת לחוד ע"ש. וליישב זה צריכין להקדים כו' ע"ש באריכות ועיין בתשובת רשד"ם סי' רנ"א ובס' א"א דף צ"ה ע"א:
יז סָעִיף י קנו. פירוש גם בזה פליגי כל הני. סמ"ע:
יח סָעִיף י דמהני. ולי נראה דגם ת"ה מודה לריב"ש דהוי אסמכתא ולא מיירי אלא היכא דמועיל הקנין דאז לא מהני מחיל' לגבי עצמו וכ"ש גבי לוי ע"ש אבל מאסמכתא לא מיירי ומיירי באופן המועיל כגון קנו בב"ד חשוב וכה"ג ע"ש ודוק. ועמ"ש בסי' ר"ט. ש"ך:
א סָעִיף א חוץ ממטבע. עיין בתשו' חתם סופר חח"מ סי' קנ"ג שכתב דנ"ל דבאנקי צעטל נקנין בחליפין כי אין גופן מטבע אלא שעבוד נכסי הקיר"ה והם נקנין בחליפין ע"ש אולם בסי' קפ"ז שם כתב דבאנקנאטן אינם נקנין בחליפין (ואותה השיב באחרונה) והובאו דבריו לעיל סי' צ"ה ס"א ס"ק א' ע"ש עוד:
ב סָעִיף ב וי"א דדוקא בכה"ג כו'. וכן פסק בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ת"ן ע"ש:
ג סָעִיף ט אין דרך שיזכה. עבה"ט. ומה שרמז לעיין בתשו' ח"צ סי' טז. ר"ל דשם כתב עוד דרך שיזכה בו המטבע והיינו באודיתא כדמצינו גכי איסור גיורא בב"ב דף קמט (ובש"ע לקמן סי' ר"ן ס"ג ובסי' רנה ס"ב דגם בבריא מהני קנין אודיתא וכתבו התוס' בפ' חז"ה דף מד ע"ב דאף דידעי' בבירור שהיה איסור משקר קנה ומבואר עוד בח"צ שם דיכול להקנות באופן זה אף המעות שיש לו במקום אחר ואינם בעין ע"ש. וע' בש"ך לעיל סי' ס' ס"ק ל"א (בדפוס חדש הוא בס"ק לב) דבבעה"ת הובא דעת החולקין וס"ל דבבריא לא מהני אודיתא אך הש"ך כ' שם וז"ל דמ"ש החולקים בבעה"ת דהך איסור גיורא מיירי דוקא בש"מ ולא בבריא ליתא וכל הפוסקים חולקים ע"ז עכ"ל וע' בהגהות הג' אב"ד דק"ק לבוב שנדפס בסוף תשו' הח"צ ז"ל שכ' דכן מבואר בתשו' הרא"ש כלל סו סי' ח הובא בב"י אה"ע סי' סו דמועיל אודיתא אף בבריא ובש"ת תשב"ץ ח"א סי' קנג ובח"ג סי' שכ"ה דעתו דרק בשכ"מ מועיל אודיתא ולא בבריא ולא ראה דברי הרא"ש וראיות התשב"ץ כבר דחה בקצה"ח סי' קצד עכ"ל וע' עוד מדין אודיתא בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שכה ובס' קצה"ח סי' מ' סק"א ובנה"מ שם ובס' משובב נתיבות שם ובמ"ש בפ"ח שם ס"קג בשם נו"ב. וע' בס' ארעא דרבנן אות קצא בהגהות עפרא דארעא שם הביא תשו' מוצל מאש סי' נ' שנסתפק מי שהודה על הלולב בי"ט א' של חג שהוא של ראובן מי אמרי' דבהודאה זו חשיב של ראובן אע"פ שיודע שאינו שלו דלא דמי להך אודיתא דאיסור גיורא דשאני לענין לצאת י"ח מצוה דקמי שמיא גליא והדר פשיט מדברי התוס' דחשיב כאילו נתנו לו. וחזר הרב ז"ל ונסתפק אם אח"כ צריך שראובן יקנהו לבעליו או די שיאמר זה של פלו' ומדין הודאה או דילמא ממ"נ למפרע לא יצא א' מהם. והוא ז"ל כ' עליו ולע"ד פשוט דשניהם יוצאין ידי חובתן כיון דבהודאת ממון קי"ל דבהודאה גרידא חשיב כאילו נתנו לו ואפי' היינו יודעין שאינו שלו זכה בממון אותו פ' דההודאה היא ההקנאה א"כ גם בלולב דתלי רחמנא במה שנק' שלו ובהודאת חבירו חשיב שלו הה"נ כשיחזור ויודה לשכנגדו חשיב כנתנו לו בתורת הקנאה דיפה כח ההודאה להפקיע זכותו כמו גוף ההקנאה עכ"ל. וע' בס' ברכי יוסף לעיל סי' מ אות ב' האריך הרבה בענין זה עש"ה:
ד סָעִיף י החליף מעות. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש וצריך ליתן טעם בהא דכ' הרמ"א כאן ג' דעות ובסי' רט כו' והנה בסמ"ע מבואר דהעיקר להלכה כדעה האחרונה ולכן בסי' רט לא כ' הרמ"א רק דעה זו והיינו טעמא משום דאותו דעה דאמר ל"ק כלום הוא דמדמה לה לקני את וחמור והרי אנן קי"ל גם בקני את וחמור כר"נ דקנה מחצה וכמ"ש לקמן ס"ס ר"י והא דכתב רמ"א כאן כל הג' דעות העתיק ל' המרדכי אבל ליה לא ס"ל רק כדעת רבינו שמחה ולכן כתב דעתו באחרונה כו' ע"ש. אמנם בתשובת נו"ב מסי' כ"ה עד סי' כ"ח במה שפלפל שם עם חתנו הגאון מו"ה יוסף ז"ל על דבר השאלה בשטר שלם זכר שלא נכתב בל' הודאה על חוב ידוע (והזכרתי אותו קצת בפ"ת לאה"ע סי' ק"ח סק"ג) מבואר דס"ל דהוא ספיקא דדינא כי יש פוסקים כרב המנונא דלא קנה כלל ולכן א"א להוציא מן המוחזק ע"ש (וכן מבואר מדבריו בנו"ב תניינא סי' מ"ה וסי' מ"ז ע"ש) . ושם בס"ס כ"ט כ' דבר נכון ליישב דברי הרמ"א הנ"ל במ"ש כאן ג' דעות בהחליף מעות ומטלטלין. ובסי' ר"ט במקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם לא כתב רק דעה א' דקנה הדבר שבא לעולם ולא קנה הדבר שלב"ל והיינו דדוקא הכא איכא ג' דעות אבל לא התם והוא ע"פ דברי הח"מ והב"ש באה"ע סי' מ"א ס"ג שכתב שם המחבר קידש נשים רבות ובהן שתי אחיות כו' ואם אמר כולכם מקודשות לי נכריות מקודשות וי"א אף נכריות אינן מקודשות והביא שם הח"מ וב"ש לחלק בין זה לקני את וחמור דקי"ל דקנה מחצה דשם שני דברים הם את וחמור אבל כולכם דבר א' הוא ובשם הרב המגיד והר"ן כתבו דשם אף שאין לזה יד לקנות מ"מ השני שיש לו יד קונה אבל הכא הקונה הוא אחד ודרך ליקח טוב ורע יחד והכל מקח אחד ואם לא יקנה א' בטל כל המקח. ומעתה י"ל דס"ל להרמ"א דהקנה מעות ומטלטלי' ביחד כיון שהמעות בעין נוכל לומר שני טעמים הנ"ל דלטעם האחד מיירי שהמעות והמטלטלים מונחים לפניו ואמר כל מה שמונח כאן אני מקנה לך (לכאור' ק' איך יפרנס עפ"ז סוף דברי הרמ"א בכאן במ"ש וה"ה אם קנו כו' עם דבר שאין בו ממש כו' וצ"ל שמפרש דברי הרמ"א ז"ל דלא כפי' סמ"ע דגם בזה פליגי כל הני רק דקאי עמ"ש מקודם דקיים אצל הקרקע כו' עז"כ וה"ה אם קנו כו' ור"ל דגם בזה קיים אצל דבר המועיל בו קנין ובטל אצל דבר שאין בו ממש ובזה הוא לכ"ע ודוחק וכן לטעם הג' הקונה אין דעתו לקנות זה בלא זה. אבל בדבר שאינו ברשותו עם דבר שברשותו א"א לומר שמונחים לפניו שהרי אכתי אינו ברשותו ובפרט בסי' ר"ט דמיירי שלב"ל עדיין וא"כ אינו לפניו ולא שייך לכללו בדיבור אחד וכן טעם השני דנימא שאין דעת הקונה לזכות זה בלא זה כיון שזה עדיין אינו בעולם וזה ישנו והוא מקנה לו מעכשיו וזה יודע הלוקח שא' מהם אינו בעולם ובשום ענין לא יהנה בו עכשיו לא שייך לומר שאינו רוצה לזכות בזה בלא זה וחילוק נכון הוא לדעתי ועפ"ז כ' בנדון דידיה שהיה כתוב בשטר המתנה כל החפצים והמטלטלים ובודאי מעות בכלל חפצים דאין לך מה שאדם חפץ יותר ממעות וא"כ הוי כמו החליף מעות ומטלטלין וכו' וכתב דאם בסוף השטר נאמר וקנינא על כל הנ"ל א"כ נכלל הכל בקנין א' כמו בכולכם ושייכי ביה שני טעמים הנ"ל דשייכי בכולכם מקודשות לגריעותא ואם נאמר בתחלת השער קנו ממני איך שאני נותן כו' א"כ כל אחד דבר בפ"ע רק להטעם שהקונה הוא אחד יש ריעותא כו' אבל אם נאמר בלשון הודאה לשון עבר שהקניתי כו' אין כאן ריעותא כלל שכל מה שהודה הודאת בע"ד כמאה עדים וגם המעות נקנו שאנו אומרים שכבר הקנה אגב קרקע עכ"ד ע"ש. ומזה מבואר שתופס בפשיטות כן להלכה דבמקנה דבר שברשותו עם דבר שאינו ברשותו או שלב"ל כאותה שכ' הרמ"א בסי' ר"ט קנה הדבר שברשותו בלי שום פקפוק וע"כ לא פליגי אלא בהקנה מעות ומטלטלים אך מדבריו שבסי' כ"ה הנ"ל מבואר דגם בכה"ג הוא ספיקא דדינא מטעם דיש פוסקים כרב המנונא ע"ש. ושם בסי' כ"ו וכ"ח כתב דאפי' אם נימא בהקנה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל לא קנה כלום והיינו כרב המנונא מ"מ יש לחלק בין עביד דאתי או לא עביד דאתי דהרי טעמא דרב המנונא דאמר בקני את וחמור לא אמר כלום פי' רשב"ם בב"ב דף קמ"ב כיון דבקנין א' שותף לשניהם לא היה דעתו להקנות לזה בלא זה וא"כ גם במקנה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל אבל ודאי דאתי כגון פירות דקל איכא למימר ג"כ שאנו אומדין דעתו שאינו רוצה להקנות זה בלא זה אבל במקנה רכוש שיש לו עם כל הרכוש אשר ירכוש עוד כל ימי חייו אף שלא קנה מה שרכש אח"כ אפ"ה קנה מה שכבר יש לו דבזה לא שייך לומר שאין דעתו להקנות זה בלא זה דהרי אינו ודאי שיתוספו לו נכסים כלל וא"כ בודאי לא קפיד לתלות זה בזה ולכן בודאי קנה נכסים שהיו בעין לדברי הכל (ומיושב בזה דברי הרמ"א באה"ע סי' ק"ח ס"ג שכ' בפשיטות דנוטל שהי' לו בשעת הכתיבה ע"ש) והביא ראי' ברורה לזה מדברי התוספתא שהביא בעה"ת שער מ"ג הובא בב"י בסי' ס' הנותן מתנה לחבירו מה שקנ' ומה שיקנה לא זכה במה שיקנ' כו' וחתנו הגאון מהר"ר יוסף ז"ל פקפק ע"ז והוא ז"ל חזר וכ' לו להעמיד דבריו (ומבואר שם דגם בדין קני את וחמור הוא דוקא בחמור שיש בעולם אבל אם אמר קני את וחמור אם יוולד בשנה זו לחמורתי בזה גם רב המנונא מודה שקנה זה חלקו) ע"ש עוד וגם בנו"ב תניינא סי' מ"ה ומ"ז מענין זה וע' בס' בית מאיר לא"ה סי' מ' סעיף ג' מ"ש בזה עש"ה. וע' בתשו' ח"ס חלק מ"מ סי' ק"א וסי' ק"ו וסי' קע"ג וסי' קפ"ו מ"ש בענין זה:
א סָעִיף א (ליקוט) כל המטלטלין כו'. רפ"ד דב"מ ומיירי בחליפין כמש"ש מ"ו ב' תנן כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) אצ"ל אם כו'. כמש"ש מ"ז א' דכיון דלא קפיד כו' דכי חליפין כו' ושם תנא קינין בכלי כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א (ליקוט) כעין שקינין כו'. כמש"ש ז' א' וספ"ה דנדרים וש"מ (ע"כ):
ד סָעִיף א בין כו'. קדושין כב ב' אלא לתנא ברא כו':
ה סָעִיף א בין בע"ח. דאף במפקיד נקנין כמש"ל כיצד היה כו': (ליקוט) בין בע"ח. כמש"ש ת"ש הרי שהיה תופס כו' (ע"כ):
ו סָעִיף א (ליקוט) ופירות נמי כו'. שם י"א ב' וכי לא ה"ל כו' ועבה"ג וכמש"ש מ"ז לר"ן נמי כו' לקיים כ"ד דנקנין במנעל וערש"י מ"ה ב' (ע"כ):
ז סָעִיף א וטובת הנאה כו'. וכ"פ בס"ס רע"ו וכמ"ש בב"מ י"א ב' ולפימ"ש בסי' קנח ס"ה וריש סי' ר' דקי"ל כההוא מרבנן א"כ לא קי"ל כרבא וצ"ל דר"ג וזקנים ס"ל כמ"ד טובת הנאה ממון ולא קי"ל כוותייהו וע"ל סי' פז סל"ה מש"ש וצ"ע ועש"ך: (ליקוט) וטובת הנאה כו'. כשיטתו שכ' בהג"ה בסי' ר' ס"א וי"א כו' (ע"כ):
ח סָעִיף א וע"ל סי' כו'. די"א דלא קנה כמו בשטר בפ"ד דגטין מ"ם ב' וי"א דקנה ול"ד לשטר וראיה ממ"ש בפ"ב דע"ז ע"ב א' ההוא גברא דא"ל כו' ועתוס' דריש ב"ב ג' א' ד"ה כי רצו כו' וס' ראשונה ס"ל דלאו ראיה משם ההוא דע"ז כבר פי' הרי"ף בס"פ בית כור בדא"ל מעכשיו דההוא דריש ב"ב פי' הראב"ד דלמ"ד גודא מיירי שהתחייבו בדמי מחצית הכותל וע"ל סי' ר"ו ס"ד ובהג"ה ולעיל סי' קנ"ז ס"ד בהג"ה:
ט סָעִיף א מי שקנו כו'. כ"כ הרשב"א למ"ד אתן לא הוי קנין דברים דהוי נקנו מידו שנתחייב מיד משא"כ בשטר מחילה דאינו חייב אלא שקונה מידו להסתלק השעבוד מעליו ובזה לכ"ע הוי קנין דברים אבל להחזיר הזכיות הוא חיוב וכ"ז למ"ד לא הוי קנין דברים וכן הסכים שם ברשב"א ובסי' רמ"ה פ' בהג"ה כס' ראשונה דהוי קנין דברים:
י סָעִיף א תנא אפילו כו' כיצד כו'. שם מ"ז א' פשיטא דמים כו' ת"ש כו' אמר רבא כו':
יא סָעִיף א וי"א כו'. דעת ר"ת דבהמה נקרא נמי פירות כפשטא דגמ' דכל שאינו כלי נקרא פירות וברייתא הנ"ל דמחליף פרה בחמור משום דמקפיד דלא אמרו אין קונין כו' אלא בקנין כעין סודר ועתוס' שם מ"ו ב' ד"ה ופירי. ומיהו לפר"ת כו' ושם מ"ז א' ד"ה גאולה כו' ומפרש ר"ת כו' ובב"ק ע' ב' ד"ה באומר כו' ותי' הר"י דחוק שם ופשטא דגמ' מ' כר"ת דקנייה ליה בחליפין: (ליקוט) וי"א כו'. וכן עיקר דהא אמרינן בתוספתא והביאו הרא"ש בריש ב"ב החליף קרקע בקרקע כו' וכמ"ש סעי' יו"ד וסי' קנ"ז ס"ב וכ"ש פירות ועתשו' רשב"א סי' אלף רכ"ו (ע"כ):
יב סָעִיף א ויש חולקין. דס"ל דבהמה נקרא כלי כמ"ש בתוס' שם וע"ל סי' קנ"ה ס"ב בהגה:
יג סָעִיף ב וי"א דדוקא כו' אבל. כמ"ש בפ"א דקדושין אבל לא נתן כו' אלא נגד מעותיו וה"ה כאן:
יד סָעִיף ב וי"א כו'. נלמד מהנ"ל:
טו סָעִיף ג לשונות כו'. שם מ"ו א' אידי ואידי בפרוטטות ועבה"ג וע"ל ס"ח:
טז סָעִיף ג ונקנין כו' וקונים. כמ"ש שם בדינר אניקא כו' ובפרוטטות:
יז סָעִיף ג אבל כו' הרי כולם כו'. כמ"ש במתני' מטבע אינו קונה את המטלטלין וקאי אכולהו דכולם נקראין מטבע ושם מ"ה ב' תנן הזהב כו' לא בדמים כו' ה"נ מסתברא כו' אלמא דמתני' בדמים ואפ"ה תני מטבע אינו קונה כו' ושם מ"ח א' רש"א אע"פ שאמרו כו' ובדמים מדאמר טלית קונה כו' ושם מ"ד ב' אבל פירות על דינרין כו' מידי דהוה אכסף לב"ה כו' ואע"ג דר"ל פליג על ר"י וס"ל דאפי' פירות על דינרין אין מחללין חדא דהלכה כר"י לגבי ר"ל ועוד אף לר"ל ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ועוד דקי"ל בכ"מ כלישנא בתרא ואמרינן משום שמא ישהא עליותיו ולא פליג ר"ל על ר"י אף לב"ש דטבעא הוי לשאר דברים וז"ש והנותן א' כו':
יח סָעִיף ג ואין כו'. כמ"ש שם מטבע אינו כו' וכן ס"ל לר"פ שם ורב יהודה ועולא ור"א ור"י ומ"ד נעשה ה"ל יחידאה וכן מסקנא דגמ' שם ובקדושין כ"ו ב' ה"נ מסתברא כו' ומטבע אף של זהב ונחשת כמ"ש שם משום דדעתיה אצורתא כו' ושם תנן הזהב כו' וש"מ כו' ושם מ"ו ב' תנן כל המטלטלין כו' אלמא אף בנחשת והוצרך לומר בדינר אנקא כו' ששניהן מפסלי אלמא דאף של נחשת אינו נקנה בחליפין:
יט סָעִיף ג ולפיכך כו'. כמ"ש שם מ"ז א' חליפין ומקפיד כו' ת"ש הרי כו' אלמא במקום שאינו קונה בחליפין אף הדבר שמשך אינו נקנה ול"ד משום שמת דהא פשיט לחליפין ומקפיד:
כ סָעִיף ג אבל בתורת כו'. כמ"ש במתני' המטלטלין קונין את המטבע ומתנ' בדמים ובגמ' רש"א אע"פ שאמרו טלית כו' ועגמ' שם א"ה הזהב קונה כו' ושם אא"ב בחליפין היינו כו' אא"א כו':
כא סָעִיף ד בד"א כו' אבל כו'. כסתם מתני' וכזקנותיה דר' וכל סייעתא שם אידחיא לה רק סייעתא דרבא ויחידאה הוא דר' יוחנן ס"ל כסתם מתני' כמ"ש שם מ"ה א' ועתוס' שם ד"ה אלא. א"נ כו':
כב סָעִיף ד ואם הקנה כו'. הוא פי' על דברי ש"ע וכמ"ש בגמ' שם תנן הזהב קונה כו' לא בדמים כו' וכנ"ל דאין מטבע נעשה חליפין כלל:
כג סָעִיף ה נתן לו שלשים כו'. תוספתא שם והביאו הרי"ף והרא"ש שם:
כד סָעִיף ה ומעות כו'. משום דחריפי טפי וכמ"ש שם איצטריך סד"א הני פריטי כו' קמ"ל כיון כו' אבל אי סגיין בכל דוכתי וחריפי טפי הוי טיבעא לגבי כספא:
כה סָעִיף ו י"א כו'. מדס"ד דאפילו לגבי כספא הוא טבעא:
כו סָעִיף ו וי"א כו'. דנהי דלא קי"ל כילדותיה דר' וכמה תנאים כוותיה מ"מ לגבי נחשת כ"ע מודים וכן סדרן דמתני' דאחרון אחרון גרוע והוא פירא לגבי ראשון נחשת לזהב ומעות הרעות לנחשת ואסימון למעות הרעות. רא"ש. וכ"ה בירושלמי שם ר"פ הזהב זהו כללו של דבר כל הירוד מחבירו קונה את חבירו ואע"ג דבכסף וזהב פליגי ולא קי"ל כן בשאר ל"פ:
כז סָעִיף ז כולם יש כו'. כמש"ל ס"ג:
כח סָעִיף ז וכולם זה כו'. כמ"ש שם מ"ה אילימא כו' לגביה נפשיה מי איכא כו' אלא כו' לא לעולם כו' ושאני כו' ואף דינר זהב לגביה נפשיה טבעא רק לענין הלואה וכן שם מ"ו ב' תנן כל כו' תרגמא כו' אבל בלא"ה אפילו זהב בזהב:
כט סָעִיף ח מעות כו'. ל' הרמב"ם ומפרש כפרש"י במתני' מעות הרעות שנפסלו:
ל סָעִיף ח שפסלתן כו'. גמ' שם:
לא סָעִיף ח או דינרים כו'. דהוי כפסלתן מדינה. מ"מ וערי"ף:
לב סָעִיף ח ה"ה כפירות כו'. שם כל המטלטלין כו':
לג סָעִיף ח ומתחייבין כו' ואם כו'. מתני' מעות הרעות כו' והיפות כו':
לד סָעִיף ח וי"א דאפילו כו'. ט"ס וחסר כאן דתוס' שם ורא"ש וש"פ מפרשים מעות הרעות שלא נפסלו נגמרי אלא שאין יוצאין להדיא וכן פי' באסימון שאינו יוצא להדיא והם פירא לגבי מעות היפות אבל הם מטבע לגבי מטלטלין ועתוס' מ"ד א' ד"ה הזהב לכך נראה כו' ולר"ת כו' ומטלטלין כו' וכמ"ש הרא"ש שם ומ"ט דמ"ש מטבע אינו קונה את המטלטלין קאי אכולהו דחשיב במתני' ואפילו מעות הרעות לגבי אסימון הוי מטבע כנ"ל ומ"ש בגמ' אניקא ואניגרא היינו שאין יוצאין כלל ולכך נעשין ונקנין בחליפין אבל מעות הרעות ואסימון אינן נעשין ולא נקנין בחליפין כיון שהן מטבע ובזה פליגי הטור והפוסקים על הרמב"ם דהרמב"ם מפרש מעות הרעות שנפסלו לגמרי והוי מטלטלין לכ"ד כמו אניקא ואניגרא וכמ"ש בש"ע וכן אסימון מפ' בלא צורה והוא כמו פרוטטות דהן ג"כ כמטלטלין לכ"ד כנ"ל ס"ג ומתני' דקא' מטבע אינו קונה' את המטלטלין וכן מ"ש מטבע אינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין לא קאי אלא אזהב וכסף ונחשת כנ"ל ס"ג וס"ז אבל מעות שאינן יוצאין להדיא לא נזכר בגמ' כלל לפי' והן בכלל מעות היפות לשיטתו אבל לדעת הפוסקים הוי כמטלטלין לגבי מעות היפות שקונה את מעות היפות בדמים אבל לא בחליפין כנ"ל ס"ד וכצ"ל נקראו מטלטלטלין לגבי מעות היפות לענין שקונות אותן בדמים וכמ"ש בטור ומ"מ וכ"כ בהג"ה בסי' קצ"ה ס"ב מטבע שנפסל לגמרי כו' לגמרי דוקא. ושינה לשון הרמב"ם וש"ע ה"ה כפירות לכ"ד כו' משום דדעת הרמב"ם כדעת ר"ת דחליפין ומקפיד קונין אף בפירות וכמ"ש ריש פ"ה כל המטלטלין קונין זא"ז כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן. ועמ"מ שם וכ"מ פשטא דגמ' בכל הסוגיא וקני ליה פירא לטבעא דהבא פירא כו' ושם מ"ה ב' ה"נ מסתברא כו' תרווייהו ליקני אהדדי אע"ג דהוא פרי לגבי כספא ולדעת תוס' צ"ל דכל הסוגיא כרב ששת דלא כהלכתא אבל דעת ההגהה כדעת תוס' ורא"ש וטור דפירא אין קונה כלל אף במקפיד ומטבע שאני דהוא כלי ואף לאחר שנפסל ממ"ש ואפילו כיס מלא כו' בדינר אניקא כו" וכן בפרוטטות וכמ"ש תוס' שם מ"ה ב' ד"ה אין כו' וז"ש לעיל סי' קצ"ה ס"ב בהג"ה בהמה כו' אבל כו' מטבע שנפסל כו' וכ"ז שלא כדעת ר"ת והרמב"ם. כנ"ל:
לה סָעִיף ט המטבע כו' אלא כו'. שם ואף ר"פ הדר ביה כו' אקנינהו כו' ובע"א דקדושין כ"ו ב' הב"ע לדמי ה"נ מסתברא כו': (ליקוט) המטבע כו'. עבב"ב קמ"ט א"ר היכי ניקנינהו כו' (ע"כ):
לו סָעִיף ט או שישכור כו'. דרשות קונה מטעם משיכה כמ"ש בפ"ה דב"ב ומשיכה קונה אף במעות כמ"ש שם ואלא מאי לדמי ניקנינהו וכן בהזהב ושאר מקומות:
לז סָעִיף ט כיון שזכה כו'. מתני' בקדושין שם ובב"ב ק"נ ב' זוזי איקרי נכסי דתנן כו' כי הא כו':
לח סָעִיף ט והוא כו'. ע"ל סי' קכ"ג ס"א: (ליקוט) והוא כו' ולא כו'. כמ"ש בב"ק ע"א (ע"כ):
לט סָעִיף ט (ליקוט) אבל ראובן כו'. עתוס' דב"ב ע"ז ב' ד"ה ר"פ כו' (ע"כ):
מ סָעִיף ט אבל כו' וכן כו'. ע"ש ושם: (ליקוט) אבל יכול כו' וכן כו'. שניהן בקדושין מ"ז ב"ז ב' מ"ח א' ועוד בב"ב שם וקמ"ט א' וש"מ (ע"כ):
מא סָעִיף י המחליף כו'. תוספתא פ"א דקדושין והביאו הרא"ש בריש ב"ב:
מב סָעִיף י י"א כו'. עסמ"ע בשם המרדכי וצ"ע למה כ' ס' ראשונה הא קי"ל באת וחמור דקנה מחצה וע"ל סי' ר"ט ס"ד שסתם כס' האחרונה שכ' מי שמקנה כו' וראיית ס' האחרונה היא חזקה מדמצריך אגב וס' הראשונה בטילה כיון דקי"ל כרב נחמן וכל שקלא וטריא של המרדכי שם לרב המנונא וס"ל כרב המנונא אע"ג דק"ל כר"נ בדיני משום דסוגיא דפ"ב דקידושין מסייעתו ואנן קי"ל כר"נ כמ"ש המפרשים דההיא סוגיא דלא כהלכתא ועסמ"ע אבל נראה ליישב דעת המרדכי ורמ"א דס"ל למרדכי כמ"ש בה"ג ורמב"ם בקדושין דההוא סוגיא אף לר"כ דר"נ מודה כל שכולל בדבור אחד ועא"ע סמ"ב) וכן כאן וז"ש ביחד ובזה מתורץ קושית ר' שמחה ל"ל אגב שאני התם שאינן כוללן ביחד ושם מודה ס' שניה ונמצא בשאין כוללן בדבור אחד כל הב' דעות שוין דהוי כאת וחמור ובזה צדקו דברי רמ"א שכאן כ' ב דעות ובסי' ר"ט סתם כס' אחרונה וטעם ס' שניה עכ"ל רי"ב ס"ג בהג"ה וע"ש אבל אינה כלום ועמ"ש בסי' ר"ט ס"ה בהג"ה:
מג סָעִיף י וה"ה כו'. כנ"ל:
מד סָעִיף י שנים כו' י"א. כמ"ש הרמב"ם וש"ע בסי' ר"ט ס"ב אבל האומר כו' וע"ש בהג"ה וטעם הרמב"ם משום אסמכתא לא קניא אף במכר כמש"ל בסי' ר"ז וז"ש במשחק בקוביא ואזיל לשיטתו שפ' דמשחק בקוביא הוי גזל כמ"ש בפ"ו מה' גזילה וש"ע לקמן סי' ש"ע יש דברים שאסרו משום גזל כו' ולכן כתב הרמב"ם וש"ע שם ה"ג דהמשחק עם העכו"ם כו' ומ"ש שם וחלקו עליו לומר כו' וכ"כ בטור שם דבריהם אינן מדוקדקין שגם הרמב"ם מודה לזה כמ"ש הפ"י מה' עדות וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מין הקוביא שהוא אבק גזל אלא דהרמב"ם סבירא ליה כרמי ב"ח דאסמכתא היא ואעפ"כ דוקא שאין לו אומנות אחרת כר"י כמ"ש שם כ"י ב' אר"א הלכה כר"י ואף על פי כן קי"ל דהטעם משום אסמכתא כמ"ש שם כ"ה וא"דך תנא תולה כו' וצריכא כו' וספ"ק דר"ה ואלו הן הפסולין כו' זאת אומרת גזלן דדבריהם כו' אלמא קרי ליה גזלן ובפכ"ג דשבת מנה גדולה כו' משום קוביא ועתוס' שם שדחקו עצמן לומר דאתי כר"י משום ר"ע ועבש"ע א"ח סי' שכ"ב ס"ו דקי"ל שם דאסור אלא ודאי אסמכתא היא ומ"מ אינו פסול הואיל ואינו אלא אבק גזל אא"כ מתפרנס ממנו כר' יהודה וז"ש ה"ז בחזקת שאוכל מן הקוביא כו' ולא משום שאינו עוסק ולכן ה"ל המשחק עם העכו"ם כשר שבכה"ג אין משום גזל עכו"ם אבל לכתחלה אסור כו' דאל"כ למה אמרו ברבית דאפילו לעכו"ם לא מוזפי וכאן לא אמר לעכו"ם אלא דכאן בלא"ה אסור כיון דעוסק להרויח בזה אינו עוסק ביישובו של עולם וע"ז חלקו דאף עם העכו"ם פסול כשיטתם דס"ל כר"ש דפסול משום יישובו של עולם אבל אסמכתא ס"ל דקניא בכה"ג וכמש"ל סי' ר"ז סי"ג בהג"ה ז"ש כאן וי"א דמהני:
מה סָעִיף י אך כ"א כו' דעיקר כו'. כמ"ש בגיטין ע"ד ב' דרבנן מודי לרשב"ג דכל היכא דלהרוחא קא מכוין דל"ד הן כמ"ש שם ואסברא כו' ואע"ג דשם ע"ה א' אמרינן מתקיף לה אביי אימור כו' שם משום דעיקר כוונתו על האיצטלא משא"כ כאן וז"ש דעיקר כו' וכמ"ש בב"מ ס"ג א' מ"ל הן מ"ל דמיהן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.