א הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּשְׁמִישִׁים, לֹא מָכַר אֶת הַתַּשְׁמִישִׁים אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ. כֵּיצַד, מָכַר אֶת הַבַּיִת לֹא מָכַר אֶת הַיָּצִיעַ שֶׁסְבִיבוֹת הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּתוּחַ לְתוֹכוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ מְצָרִים הַחִיצוֹנִים, (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וב"י ר"פ הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה רֹחַב הַיָּצִיעַ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר; אֲבָל פָּחוֹת מִזֶּה, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ אֵינוֹ פָּתוּחַ לְתוֹכוֹ (טוּר). וְכֵן הָעֲלִיָּה שֶׁעַל גַּבֵּי הַבַּיִת הַפְּתוּחָה לְתוֹכוֹ בַּאֲרֻבָּה (פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ חַלּוֹן שֶׁבַּגַּג הַבַּיִת שֶׁהוּא קַרְקָעִית הָעֲלִיָּה) בְּמַעֲזִיבַת הַבַּיִת, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַבַּיִת. הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִשְׁעַת הַמֶּכֶר אוֹ מַתָּנָה, אֲבָל מִי שֶׁהוֹדָה שֶׁמָּכַר בֵּיתוֹ אוֹ נְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ, הַכֹּל בִּכְלָל, דְּאֵין צָרִיךְ לְהוֹדוֹת רַק עַל הַכְּלָל וְלֹא עַל הַפְּרָטִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ב הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת, לֹא מָכַר אֶת הַחֶדֶר שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצַר לוֹ מְצָרִים הַחִיצוֹנִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּחֶדֶר שֶׁרָחָב אַרְבַּע אַמּוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן) וְלֹא אֶת הַגַּג בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲקֶה גָבוֹהַּ י' טְפָחִים וְיֵשׁ לוֹ רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת; וְלֹא אֶת הַבּוֹר (פֵּרוּשׁ בּוֹר, בַּחֲפִירָה, דוּת, בְּבִנְיָן) וְלֹא אֶת הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ עֻמְקָא וְרוּמָא, וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצַר לוֹ הַמְּצָרִים הַחִיצוֹנִים. הַגָּה: וְכָתַב לוֹ גַם כֵּן: וְלֹא שַׁיָּרִית בִּזְבִינָא אִלֵּין כְּלוּם (טוּר) ; וְיֵשׁ חוֹלְקִין אִם כָּתַב לוֹ: וְלֹא שַׁיָּרִית וְכו' (רַ"ן וּב"י פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת). וְצָרִיךְ הַמּוֹכֵר לִקְנוֹת דֶּרֶךְ מֵהַלּוֹקֵחַ כְּדֵי לְהִכָּנֵס לְבוֹר זֶה אוֹ לְדוּת זֶה שֶׁשִּׁיֵּר. וְאִם אָמַר לֵהּ: מָכַרְתִּי לְךָ הַבַּיִת חוּץ מֵהַבּוֹר אוֹ הַדּוּת, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְנוֹת לוֹ דֶּרֶךְ. וְכֵן הַמּוֹכֵר בּוֹר אוֹ דוּת בִּלְבַד, אֵין הַלּוֹקֵחַ צָרִיךְ לִקְנוֹת לוֹ דֶרֶךְ, אֶלָּא נִכְנָס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל מוֹכֵר עַד הַדּוּת וּמְמַלֵּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאֵין לַלּוֹקֵחַ דֶּרֶךְ אַחֵר חוּץ מִזֶּה; אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ אַחֵר, אֵין לוֹ דֶּרֶךְ בְּבֵיתוֹ שֶׁל מוֹכֵר (רִיבָ"שׁ סִימָן רמ"ח).
ג הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ: הִקְנֵיתִי לְךָ עָמְקוֹ וְרוּמוֹ, צָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ: קְנֵה מִקַּרְקַע הַתְּהוֹם עַד רוּם רָקִיעַ, שֶׁהָעֹמֶק וְהָרוּם אֵינוֹ נִקְנֶה בִּסְתָם. וְכֵיוָן שֶׁקָּנָה הָעֹמֶק וְהָרוּם, קָנָה הָרוּם שֶׁהוּא הָאֲוִיר בִּלְבַד וְהָעֹמֶק שֶׁהוּא עֳבִי הָאָרֶץ, אֲבָל לֹא קָנָה הַבִּנְיָנִים שֶׁבָּעֲמָקִים וְשֶׁבָּאֲוִיר. וְכֵיוָן שֶׁכָּתַב לוֹ: מִקַּרְקַע הַתְּהוֹם עַד רוּם הָרָקִיעַ, קָנָה הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבְּעֳבִי הַקַּרְקַע וּמַעֲזִיבוֹת וְהַמְּחִילוֹת שֶׁבֵּין הַמַּעֲזִיבוֹת לְמַעְלָה. הַגָּה: וְגַם הַגַּג, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֹּבַהּ עֲשָׂרָה וְרֹחַב ד'. אֲבָל כָּל שֶׁאֵינוֹ רֹחַב ד' וְגֹבַהּ עֲשָׂרָה, בִּכְלַל בַּיִת הוּא, וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתַב לֵהּ: עֻמְקָא וְרוּמָא, קָנָה גַּג בְּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן).
ד אִם לֹא כָּתַב לוֹ עֹמֶק וָרוּם כְּלָל, אֶלָּא מָכַר הַבַּיִת סְתָם, אֵין לוֹ בָּאֲוִיר שֶׁעַל גַּג הַבַּיִת וְלֹא לְמַטָּה וְלֹא כְּלוּם, בֵּין בַּבַּית בֵּין בֶּחָצֵר, שֶׁלֹּא קָנָה אֶלָּא עַד רֹאשׁ כָּתְלֵי הֶחָצֵר. וְאִם בָּא לְהַגְבִּיהַ וְלִבְנוֹת עַל אֲוִיר הַבַּיִת אוֹ לַחְפֹּר תַּחַת הַקַּרְקַע, אֵינוֹ רַשַּׁאי, דְּעֹמֶק וָרוּם מְשֻׁיָּר הוּא. וְאִם בָּא מוֹכֵר לִבְנוֹת עָלֶיהָ בָּאֲוִיר עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים, בּוֹנֶה, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִבְנוֹת עַל הַכְּתָלִים שֶׁמָּכַר. וְכֵן אִם בָּא לַחְפֹּר מִבַּחוּץ וּלְהַשְׁפִּיל תַּחַת קַרְקַע הַבַּיִת, עוֹשֶׂה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזִּיק בַּחֲפִירָתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְפֹּר תַּחַת הַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק; וְאִם כֵּן מַה מּוֹעִיל שִׁיּוּר עֻמְקָא, שֶׁאִם חָפַר הַלּוֹקֵחַ בּוֹ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת הֲרֵי הֵם שֶׁל מוֹכֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאִם מָכַר לוֹ חֻרְבָה וְלֹא כָּתַב עֻמְקָא וְרוּמָא, כֵּיוָן דִּסְתָם חֻרְבוֹת עֲשׂוּיוֹת לִבְנוֹת, יֵשׁ לוֹ בָּאֲוִיר כְּדֵי רוּמוֹ שֶׁל בַּיִת, וְהוּא כְּדֵי שֶׁיִּקַּח אָדָם חֲבִילָה בֵּינוֹנִית עַל רֹאשׁוֹ וְיַכְנִיס וְיוֹצִיא וְלֹא יִצְטָרֵךְ לָכֹף רֹאשׁוֹ. וּבְשָׂדֶה וּבְכֶרֶם מִן הַסְתָם קָנָה הָרוּם, שֶׁהֲרֵי אֵין עֲשׂוּיִים לִבְנוֹת עַל גַּבֵּיהֶם וְאֵינוֹ מְשַׁיְּרוֹ; אֲבָל לֹא קָנָה הָעֹמֶק, שֶׁהֲרֵי הֵם עֲשׂוּיִם לַחְפֹּר. וּכְשֶׁכָּתַב לוֹ: עֹמֶק וָרוּם, אִם בָּא לְהַגְבִּיהַּ וְלִבְנוֹת בָּאֲוִיר אוֹ לְהַעֲמִיק וְלַחְפֹּר, מַעֲמִיק וּמַגְבִּיהַּ; אֲבָל לֹא קָנָה בַּבִּנְיָנִים שֶׁבָּעֲמָקִים וְשֶׁבָּאֲוִיר, וְאִם כָּתַב לוֹ: מֵאַרָעִית תְּהוֹמָא עַד רוּם רְקִיעָא, לְבַד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב: עֻמְקָא וְרוּמָא, קָנָה הַכֹּל. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר בַּיִת לְשִׁמְעוֹן וְכָתַב לוֹ: מִתְּהוֹם אַרְעָא וְעַד רוּם רְקִיעָא, וְהָיָה לוֹ בַּיִת סָמוּךְ לְזֶה, וְנִכְנַס בֵּית הַכִּסֵּא מִבַּיִת הַנִּשְׁאַר לִרְאוּבֵן לַבַּיִת שֶׁמָּכַר, אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לִסְתֹּם הַחֲפִירָה שֶׁתַּחַת בֵּיתוֹ, דְּלָא מָכַר לוֹ שֶׁיַּפְסִיד בֵּיתוֹ; וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָר"י בֶן הָרֹא"שׁ).
ה יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְחָצֵר קָנָה כָּל הָאֲוִיר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ רוּמָא, כֵּיוָן שֶׁאֵין מָקוֹם מְסֻיָּם לְמַעְלָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק. הַגָּה: וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ. וּסְבָרַת יֵשׁ אוֹמְרִים, נִרְאֶה לִי שֶׁכֵּן רָאוּי לְהוֹרוֹת. מָכַר לִרְאוּבֵן בַּיִת וְלֹא כָּתַב לוֹ עֻמְקָא וְרוּמָא, שֶׁאֵין הָאֲוִיר נִקְנֶה לוֹ לְמַעְלָה, וּמָכַר אַחַר כָּךְ כָּל בָּתִּים שֶׁלּוֹ לְשִׁמְעוֹן, לֹא קָנָה שִׁמְעוֹן הָאֲוִיר שֶׁעַל הַבַּיִת שֶׁמָּכַר לִרְאוּבֵן; אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לְשִׁמְעוֹן: מִתְּהוֹם אַרְעָא עַד רוּם רְקִיעָא, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁמָּכַר בַּיִת זֶה כְּבָר לִרְאוּבֵן, וְלֹא שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ רַק הָאֲוִיר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וְלֹא יוּכַל לְהַקְנוֹתוֹ כִּדְלְעֵיל סִימָן רי"ב. וְאִם יֵשׁ גַּג עַל הַבַּיִת שֶׁמָּכַר לִרְאוּבֵן, מֵאַחַר שֶׁנִּמְכַּר לְשִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, הוּא הַדִּין הָאֲוִיר שֶׁעָלָיו. וְכֵן אִם הַבַּיִת עוֹמֵד בַּחֲצַּר הַמּוֹכֵר, וּמָכַר הֶחָצֵר וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, נִמְכַּר הָאֲוִיר עִמּוֹ, וּקְנָאוֹ שִׁמְעוֹן הַקּוֹנֶה בֶּחָצֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א).
ו הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ בַּיִת, וְלֹא כָּתַב לוֹ עֻמְקָא וְרוּמָא, אִם נָפַל הַבַּיִת אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לִבְנוֹת אֶלָּא כַּשִּׁעוּר הָרִאשׁוֹן. וַאֲפִלּוּ כָּתַב לוֹ: עֻמְקָא וְרוּמָא, וְהָיְתָה עֲלִיָּה בְּנוּיָה עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָנָה הַלּוֹקֵחַ, אִם נָפְלָה חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ. אֲבָל אִם מְכָרָהּ הַמּוֹכֵר לְאַחֵר, וְנָפְלָה, אַזְדָא לֵהּ וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִבְנוֹתָהּ, אֲבָל הַקּוֹנֶה עֲלִיָּה בְּנוּיָה עַל גַּבֵּי בַּיִת, וְנָפְלָה, חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ.
ז הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ בַּיִת בְּבִירָה גְּדוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצַר לוֹ מְצָרִים הַחִיצוֹנִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מְעַט שֶׁקּוֹרִים לְבִירָה בַּיִת, לֹא קָנָה אֶלָּא הַבַּיִת בִּלְבַד, שֶׁמְּצָרִים הוּא שֶׁהִרְחִיב לוֹ, וְאִלּוּ מָכַר לוֹ כָּל הַבִּירָה, הָיָה כּוֹתֵב לוֹ: וְלֹא הִנַּחְתִּי בְּמֶכֶר זֶה כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אִם כָּתַב לוֹ זֶה הַלָּשׁוֹן, אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיִּקְרָא לְבִירָה בַּיִת, וַאֲפִלּוּ מִעוּטָא, לֹא קָנָה אֶלָּא הַבַּיִת בִּלְבַד. הַגָּה: וְאִם הַכֹּל קוֹרִין לְבִירָה בַּיִת סְתָם, וּלְבַיִת יְחִידִי אֵין קוֹרִין בַּיִת סְתָם עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ בַּיִת לְבַד, אָז כֻּלּוֹ מָכַר, אֲפִלּוּ לֹא מָצַר לוֹ מְצָרִים הַחִיצוֹנִים (טוּר). מִי שֶׁנָּתַן לַחֲבֵרוֹ שְׁמִינִית בְּבַיִת פְּלוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁאֵין לוֹ רַק חֲצִי הַבַּיִת אוֹ רְבִיעִית, אֵין אוֹמְרִים שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁמִינִית מֵחֶלְקוֹ, אֶלָּא אָזְלֵינָן אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם וּבְוַדַּאי שְׁמִינִית מִכָּל הַבַּיִת קָאָמַר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת). וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן רי"ח סָעִיף כ"א.
ח הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַל מְנַת שֶׁדְּיוֹטָא עֶלְיוֹנָה שֶׁלִּי, הֲרֵי זֶה שֶׁלּוֹ, וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא בָּהּ זִיזִין מוֹצִיא; וְאִם נָפְלָה, חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ. וְאִם רָצָה לִבְנוֹת עַל גַּבָּהּ, בּוֹנֶה כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: חוּץ מִבּוֹר וָדוּת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן).
ט שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, הִקְנָה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד, וְהִקְנָה לִשְׁנֵיהֶם בְּמֶכֶר אוֹ בְּמַתָּנָה, אֵין לָהֶם דֶּרֶךְ זֶה עַל זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָתַן לַחִיצוֹן וּמָכַר לַפְּנִימִי. אֲבָל אִם מָכַר לַחִיצוֹן וְנָתַן לַפְּנִימִי, יֵשׁ לוֹ (דֶּרֶךְ), שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן בְּעַיִן יָפָה נוֹתֵן יוֹתֵר מֵהַמּוֹכֵר.
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִקְנָה לִשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. אֲבָל אִם מָכַר אוֹ נָתַן לַפְּנִימִי, וְאַחַר כָּךְ מָכַר אוֹ נָתַן לַחִיצוֹן, תֵּכֶף שֶׁקָּנָה הַפְּנִימִי זָכָה בַּדֶּרֶךְ וְשׁוּב אֵין זְכוּתוֹ מִסְתַּלֵּק. וְכֵן חִיצוֹן בְּמֶכֶר וּפְנִימִי בְּמַתָּנָה, אִם הָיָה מֶכֶר הַחִיצוֹן תְּחִלָּה, שׁוּב לֹא יִזְכֶּה הַפְּנִימִי בַּדֶּרֶךְ.
יא הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת מָכַר כָּל הַדְּבָרִים הַקְּבוּעִים, כְּגוֹן דֶּלֶת וְנֵגֶר וּמַנְעוּל וְהָאִצְטְרוֹבָּל וּמַכְתֶּשֶׁת הַקְּבוּעָה, וְהַתַּנּוּר וְהַכִּירַיִם וְהָרֵחַיִם אִם הֵם קְבוּעִים, וְאֶת מַלְבְּנוֹת הַפְּתָחִים הַמְחֻבָּרִים בְּטִיט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחִבּוּר בִּיתֵדוֹת לֹא מִקְרֵי חִבּוּר (עַיִּןִ בב"י). וְלֹא מָכַר אֶת הַמַּפְתֵּחַ, אֲפִלּוּ הוּא קָבוּעַ בַּדֶּלֶת, וְלֹא מַכְתֶּשֶׁת הַמִּטַּלְטֶלֶת, וְלֹא אֶת הַקֶּלֶת, וְלֹא אֶת מַלְבְּנוֹת כַּרְעֵי הַמִּטָּה, וְלֹא אֶת מַלְבְּנוֹת הַחַלּוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים בְּטִיט, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְנוֹי. וְאִם אָמַר לֵהּ: הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, כָּל אֵלּוּ מְכוּרִים, אֲבָל לֹא גַּג וְיָצִיעַ וּבוֹר וְדוּת וּמְחִילוֹת (הָרַ"ן וְנ"י פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם כָּתַב לוֹ: כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, הָוֵי כְּאִלּוּ כָתַב לוֹ: וְלֹא שַׁיָּרִית וכו' וע"ל סִימָן זֶה סָעִיף ב'.
יב הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: בַּיִת מִבָּתַּי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ, נוֹתֵן לוֹ הַקָּטָן שֶׁבָּהֶם. נָפַל אֶחָד מֵהֶם, מַרְאֶה לוֹ זֶה שֶׁנָּפַל, שֶׁיָּד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְהוּא הַדִּין לְאוֹמֵר: שׁוֹר בִּשְׁוָרַי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. הַגָּה: אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ עֲלִיָּה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ רַק: בַּיִת אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, יָכוֹל לִתֵּן לוֹ עֲלִיָּה, דְּהוּא נַמֵּי מִקְרֵי בַּיִת (טוּר, וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק).
יג הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת בַּיִת אוֹ רֶפֶת בָּקָר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בֵּית אַלְמְנוּת לְבִתּוֹ אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ (טוּר), עוֹשֶׂה לוֹ ד' אַמּוֹת עַל ו'. מָכַר לוֹ בַּיִת גָּדוֹל, עוֹשֶׂה ח' עַל י'. מָכַר לוֹ מְקוֹם טְרַקְלִין, עוֹשֶׂה י' עַל י'. תַּרְבֵּץ (פֵּרוּשׁ, חָצֵר גָּדוֹל שֶׁעוֹשִׂים הַשָּׂרִים בְּצַד אַפַּדְנִי שֶׁלָּהֶם, וְתַרְבֵּץ ע"ש שֶׁמַּרְבִּיצִין אוֹתוֹ בְּמַיִם לְהַשְׁכִּיב הֶעָפָר, רַשְׁבָּ"ם) שֶׁל חָצֵר, י"ב עַל י"ב מִלְבַד עֳבִי הַמְּחִצּוֹת (טוּר שָׁם) ; וְרוּם כָּל בַּיִת וּבַיִת, כַּחֲצִי אָרְכּוֹ וַחֲצִי רָחְבּוֹ:
א סָעִיף ב המוכר את הבית כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן רע"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' מ"ו וסי' קנ"ג וח"ב סי' ע"ד ובתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ח ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' קכ"ז:
ב סָעִיף ב שמצר לו המצרים כו' כתב בסמ"ע ס"ק ט' נרא' כולה הג"ה אחת היא ומקומ' במקום הג"ה השני' כו' לא ידענא מי דחקו לזה שהרי כמו שהיא הג"ה זו בש"ע דפוס שס"ז כן הוא בטור:
ג סָעִיף ד ראובן שמכר בית לשמעון כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' מ' דף ע"א:
ד סָעִיף ז ואם הכל קורין לבירה כו' עיין בספר א"א דף צ"ה ע"ד ובתשובת רמ"א סי' ק"ו סוף דף רכ"ג ובתשובת ר"א בן חיים סי' פ"ח:
ה סָעִיף ט שני בתים כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"ה:
א סָעִיף א לא מכר את היציע שסביבות הבית. בגמ' מפורש דהאי יציע היא דומי' דיציע דקרא שהיו סביב לכותל המקדש בנינים קטנים ג' חדרים זה למעלה מזה והיו פתוחין אחד לתוך חבירו עולין דרך ארובה מזה לזה וכאן מיירי נמי בבנין קטן דוגמתו בנוי בצד הכותל ועפ"ר:
ב סָעִיף א אע"פ שהוא פתוח לתוכו. פי' שאין לה פתח אחר אלא שמן הבית נכנסים לתוכה אפ"ה לא אמרינן שבטילה גבי בית להיות נמכר עמה מסתמא:
ג סָעִיף א מצרים החיצונים. פי' כשכתב לו מצרי הבית שמכר לו מד' רוחות כנהוג והיציע בנוי דרך משל בצד כותל דרום מהבית והוא לא כתב לו מצד דרום מביתי הוא היציע אלא כתב לו למיצר דרום הבית או החצר העומד משם והלאה לצד דרומי לא אמרינן שמכר לו גם היציע העומד בתוך המיצר אלא אמרי' דהוצרך לכתוב לו מצר שניכר משא"כ היציע דאינו ניכר כ"כ:
ד סָעִיף א הפתוחה לתוכו בארובה במעזיבה. פי' שאין להעלייה פתח אחר רק שעולין מהבית דרך סולם להעלייה בתוך ארובה שנעשה במעזיבת תקרת הבית אז אמרינן שהיא ג"כ נקרא בית ונמכר בכלל הבית כיון שהוא ע"ג משא"כ יציע הבנוי מן הצד כשהוא רחב ד"א:
ה סָעִיף א מי שהודה שמכר כו'. ז"ל רשב"א בתשובתו הביאה הב"י בסימן זה סס"י כל זה לא איירי אלא בשעת מכירת הבית או בשעת מתנתו כו' אין אנו מכניסין בקניית' יותר ממה שהקנה ואמרי' מדה"ל למכתב מכרתי לך כך וכך ולא שיירתי לי בזביני אילין כלום ולא כתב ש"מ שייר ליה אבל אם הודה לפנינו שמכר ביתו לחבירו אין צריך להודות רק על הכלל ואז אמרינן שהכל בכלל כמו מי שאמר גירשתי את אשתי דנאמן להבא ולא דייקינן כיצד גירש' אם גירש' לגמרי או שייר מעשה ידיה וכיוצא בזה וזה נ"ל ברור כו' עד שאני אומר אם כתב והודה לו כמספר מה שהי' עם מה שרוצה להוסיף לו עכשיו כו' עוד כתב הרשב"א בתשובה האחרת הביא' ב"י בר"ס זה ז"ל ואע"ג דהמוכר בית לא מכר בור ודות אם כתב והודה לו כמספר מה שהיה עם מה שרוצה להוסיף לו עכשיו ואמר מכרתי ביתי לפלוני ומיצריו פלוני ופלוני והרי מיפה לו עכשיו בכך וכך אמרי' דהודה לו בכל מה שהוא בתוך המצרים שאין זה שעת הקנאה עד שנאמר מדהל"ל ולא שיירית ולא כתב שיורי שייר עכ"ל וגם הד"מ הביא שני התשובות בסימן זה והם ענין א' ☜ מכל זה נראה דדוקא בהודה דרך סיפור בעלמא אמרי' דאף דלא פירש כל הפרטים קנה גם הפרטים אבל אם כוון המוכר או הנותן להקנותו בהודאה זו ודאי צריך לפרט כל הפרטים כיון דזה תחלת קנינו הוא לפנינו שבא להקנותו לו ע"י הודאה אף שאומר בלשונו שהקנהו לו כבר. גם מור"ם נראה דס"ל הכי אלא שקיצר בלשונו ונתן מכשול לפני המעיינים בדבריו:
ו סָעִיף ב את החדר שלפנים ממנו רגילין היו לבנות חדר לפנים מהבית להצניע שם ממונם וכליהן ואין תשמישן לדור בו כתשמיש הבית והיציע מ"ה י"א דאף שאין בו ד"א וגם הוא בתוך המצרים אינו נמכר בכלל הבית משא"כ ביציע דהכל מודים בו שאם אין בו ד"א והוא בתוך המצרים דהוא נמכר בכלל הבית כמ"ש בס"א אלא שהרא"ש והטור ס"ל דרין חדר ויציע שוים הן והן הי"א שכתב מור"ם ז"ל בסעיף א' ב':
ז סָעִיף ב ולא את הגג. אפי' אינו מקורה ומגופף נ"י:
ח סָעִיף ב הבור ודות. שניהן חפירות בקרקע נינהו מכונס בו מים ששואבים בני הבית והחצר ממנו אלא שהבור הוא חפור בקרקע קשה שאינו מאבד את מימיו בקרקעו' שלו ודות הוא חפירה בקרקע שאינו קשה ואין המים משתמרים בתוכו עד שיעשה סביבו כותל של בנין בתוך החפירה גמרא ור"ש ובבור ודות אפי' אינן רחבים ד' אינן נמכרין עם הבית ונראה דמ"ה דקדק מור"ם וכ' בסוף סעיף שאחר זה ז"ל אבל כל שאינו רחב ד"א כו' "עד קנה גג בזה עכ"ל ואלו בור ודות לא הזכיר ולא "כמ"ש בע"ש שם ז"ל קנה הגג וכל אלו עכ"ל דס"ל דשווין הן ולא דק:
ט סָעִיף ב ואע"פ שמצר לו מצרים החיצונים וכ' לו ג"כ ולא שיירי' כו' נראה דכולה הג"ה א' הוא ומקומה במקום הג"ה השנייה והמחבר לא כ' אע"ג דמצר לו מצרים חצונים דסמוך אמ"ש כן בתחלת הסעיף בחדר אלא כתב אע"פ שמכר לו עומקא ורומא וקאי ג"כ אגג שלפניו ובעומקא קמ"ל דל"ת דבור ודות החפורים בקרקע יהיו בכנל עומקא ורומא קמ"ל דל"ת שהגג הוא בכלל אלא שמור"ם אגב דבעי להוסיף ולכתב אע"ג דכ' לו ג"כ ולא שיירית בזביני אילין כלום וזה קאי אמצר לו מצרים מ"ה הוסיף נמי וכ' תחלה אע"פ שמצר לו מצרים וכתב לו ולא שיירית כו' וק"ל.
י סָעִיף ב וכתב לו ג"כ ולא שיירית כו' עד"ר סי' רט"ו שם כתבתי דאם מצר לו מצרים וכ' לו קנה לך כל מה שבתוכו דכ"ע מודים דנמכר כל מה שבתוכו דל' זה מהני טפי מכתיבת ולא שיירי' בזביני אילין ע"ש:
יא סָעִיף ב לקנות לו דרך כו' דהמוכר בעין יפה מוכר ובפרישה כתבתי דדוקא בכעין זה דהבור ודות מעצמן נשארו להמוכר בלא תנאי ואפשר להתקיים שיורו דבור ודות ע"י קניית הדרך מהלוקח אבל במוכר דקלו לחבירו ושייר פירותיו לנפשו כיון שגילה דעתו שמבקש לשייר לנפשו גם א"א לו להיות השיור דפירות אם לא שייר לו מקום מוציא פירות הדקל בזה אמרי' דבעין יפה שייר לנפשו כל הצריך לו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ט ע"ש:
יב סָעִיף ב אין צריך לקנות לו דרך דכיון דלא היה צריך להתנות שיורו דבור ודות אמרינן דלכך התנה כדי שישארו בידו כדמעיקרא דהיינו עם הדרך שיכנס ויצא בו:
יג סָעִיף ב וכן המוכר בור ודות פי' דהאי וכן הוא ללמדינו דגם בזה אמרי' דבעין יפה מכר לו ומכר לו עם הדרך ול"ד למוכר לחבירו פירות דקלו דלא אמרי' דבעין יפה מכר לו עם מקום מוציא הפירות כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' ר"ט דשאני התם דמה שמכר לו לא חל בו קנין כיון שאינו בעולם ולא שייך בו לו' בעין יפה מכר.
יד סָעִיף ג שהעומק והרום אינו נקנה בסתם. פי' עומק כולל עובי הארץ שיכול הלוקח לחפור תחת ביתו שקנה ורום כולל האויר שע"ג הבית שיכול הלוקח לבנות ע"ג ביתו מה שירצה וכמ"ש הטור והמחבר בסעיף שאחר זה ואם היו נמכרים אף אם לא כתב הוה אמרי' דביתור ל' דכ' עומקא ורומא בא המוכר ליפות כחו דהלוקח ולהקנות לו אף הבנינים שהם בנויים מתחת הבית וע"ג ומ"ה כ' דמסתמא לא היו נמכרין לו ומ"ה צריכין שיכתוב קנה מקרקעית התהום עד רום הרקיע שבזה הל' נכלל הכל ואז א"צ שיכתוב לו ג"כ עומקא ורומא כמ"ש הטור והמחבר בסעיף שאחר זה ודוק:
טו סָעִיף ג קנה גג בזה כבר כתבתי בסמור דוקא גג דתליא בחשיבות הוא דקאמר דבאין ד"א קנהו אבל בור ודות לא קנה ע"ש ולא כע"ש דכתב כאן ז"ל קנה גג וכל אלו:
טז סָעִיף ד שלא קנה אלא עד ראש כותלי החצר פי' בחצר אינו יכול לבנו' גבוה מכותלי החצר ועיין בריש סעיף שאחר זה שכ' דעות החולקו' בזה:
יז סָעִיף ד דעומק ורום משויר פי' משויר להמוכר:
יח סָעִיף ד אבל אינו יכול לבנות על הכתלים דמכביד עליהן ויתקלקלו מהר' ע"י כבידת הבנין. ועוד יש בזה נ"מ להלוקח אם בנה עליה המוכר ומכר אח"כ הבנין לאח' ונפלה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ו ע"ש:
יט סָעִיף ד לחפור מבחוץ. פי' בחצירו סמוך לבית שמכר ויעמיק החפירה גם תחת הבית שמכר:
כ סָעִיף ד כדי שלא יזיק פי' דהאי י"א ס"ל דאפילו סובר החופר שלא יזיק אפ"ה אינו יכול לחפור משום חשש רחוק שמא יזיק וכשלא יחפור יהיה ניצול הלוקח ודאי מאותו היזק וז"ש כדי שלא יזיק:
כא סָעִיף ד וא"כ מה מועיל כו' פירוש להאי י"א ק' מאי מועיל שיור עומקא פי' מאי מועיל למוכר שלא כת' ללוקח עומקא ורומא אלא שייר לנפשו וכן הוא בטור:
כב סָעִיף ד ויכניס ויוציא כו' פי' דאז הוא צריך להיות גבוה יותר דאם אינו נכנס שם בחבילה כ"א במקרה פעם א' דאז י"ל דצמצם נפשו ונכנס ועפ"ר:
כג סָעִיף ד אבל לא קנה העומק כו' וב"י כ' בשם הרמ"ה דבשד' וכרם אף עומקא הקנה ליה בסתמא דהא צריך הקונה ליניקת זרעים והאילנו' מן התהום:
כד סָעִיף ד אע"פ שלא כתב עומקא ורומא לאפוקי ממ"ד דבעינן שיכתוב גם זה ואז מיתור לשון אמרינן שהקנה לו כל אלו ומ"מ תקנו חז"ל לכתוב לפעמים עומקא ורומא היכא דמכר לו האויר או לחפור תחתיו לחוד ואינו רוצה להקנות לו בניינים הבנוים שאינם נכללים בכלל סתם בית וכנ"ל:
כה סָעִיף ה י"א דבחצר קנה כו' בטור כ' בשם הרא"ש דה"ה בחורבה והמחבר אפשר דס"ל דכ"ש הוא כיון דחורבה עומד לבנין משא"כ חצר והראייה דהרשב"א חולק בחצר ולא בחורבה וכמ"ש המחבר בסעיף שלפני זה מיהו אין ראייה גמורה מזה דשם כתבו דבונה החורבה עד כדי שיעור בית לבד וכאן כ' דקנה בחצר כל אויר שע"ג אפילו גבוה מיניה וגם בחורבה כ' הרא"ש כן ע"ש וכמ"ש בריש סעיף שקודם זה:
כו סָעִיף ה אע"פ שכ' לשמעון מתהום ארעא כו' עד ולא שיירי' לעצמו כ"א האויר כו' שם בתשובה מבוארין הדברים יותר והוא דאע"פ שכ' לשמעון בפירוש עומקא ורומא של אותו בית שמכרו לראובן וכתב לו הבית לרומא אפ"ה לא קנה ולא דמי למוכר דקל לפירותיו דשאני דקל דאין הפירות בעולם לפיכך א"א לשיירן אא"כ שייר הגוף לפירות אבל האויר של בית ממילא משויר דלא נכנס בכלל מקחו דראובן כיון דלא כתב לו רומא נמצא דאין לו בגוף הבית כלום מ"ה איך יקנה לזה הא' האויר ע"י גוף שהוא של אחר ואין למוכר עצמו חלק בו כן הוא תוכן כונת הרשב"א ולא לשונו ממש כי קצרתי ושניתי לתוספת ביאור ונלמד מזה דאף אם נשאר האויר משוייר ביד המוכר ויש לו רשות לבנות בו ע"ג עמודים וכנ"ל אפ"ה א"י לחזור ולמכור זכותו לאחר דמ"מ אינו מקנה לו אלא האויר והאויר לאו בר הקנאה הוא ואף לפי מ"ש בפרישה דאפי' הרמב"ן החולק עם הטור מודה דבשייר לנפשו מתחלה דיכול למכור זכותו לאחר ולא פליגי אהדדי כ"א כשבא המוכר למכור כאחד לזה הבית ולזה העלייה היינו דוקא העלייה דהוא דבר שיש בו ממש ובר אקנויי הוא ולא בנדון זה שאויר לאו בר ממש הוא:
כז סָעִיף ה נמכר האויר עמו וקנאו שמעון כו' כצ"ל נמכר דהא אויר לחוד א"א לקנותו וצ"ע בתשובת הרשב"א שם לא משמע הכי גם בד"מ לא הביאו בהאי לישנא שכתב הכא אלא ז"ל ומ"מ אם מכר לו כל חצירו וסיים לו מצרים וכתב לו כל מה שהוא בתוך המצרים אלו מכרתי לך ולא שיירתי כו' עומקא שתחת הבית שמכר לראובן מכר לשמעון וכן בור ודות החפורים וכן גג שעל בית ראובן אם יש גג על ביתו של ראובן כיון שהוא נכנס בכלל מכר לשמעון אף האויר שעל גג עד רום רקיעא קנוי לשמעון שהרי נקנה עם גוף הגג עכ"ל הרי דלא כתב דנקנה במצרים וממילא אלא הבור ודות ועומק ולא האויר שעל בית ראובן אם לא שיש לו ע"ג גג וכדמסיק וצריכין לומר שכונת מור"ם במ"ש וכן אם כו' דגם כאן איירי ביש לו גג ונמכר לשמעון בכלל מ"ש לו כל מה שבחצר אני מוכר לך אע"ג דלא פרט לו מכירת הגג וכיון שקנה הגג קנה גם האויר שעליו עמו:
כח סָעִיף ו והיתה עלייה בנויה ע"ג עמודים רבותא קאמר דאע"ג דבנוייה באויר אפ"ה אם נפלה יכול לחזור ולבנות וכדמסיק וכ"ש אם העלייה בנויה על גבי הבית עצמו:
כט סָעִיף ו אם נפלה חוזר ובונה אותה פירוש המוכר והיינו דוקא אם נפל העלייה והבית של הלוקח עדיין קיים אבל אם גם הבית דלוקח נפל כ' המ"מ בשם ר"י אבן מג"ש בספכ"ד דמכירה דאין לה מוכר כח לחזור ולבנות העלייה ע"ג אפילו ע"ג עמודים ע"ש וצ"ע אם קי"ל כותיה להלכה ואף שהוא לא כ' דבריו אנדון דידן אלא בלא כתב לו רום נראה דכ"ש הוא בנדון דידן:
ל סָעִיף ו אזדא ליה כו' ה"ט כיון דעלייה זו בנויה באויר ואויר אין אדם יכול להקנות לחבירו מ"ה כשנפלה לא נשאר אלא האויר ומתחלה לא חל הקנין עליו אלא אעצים ואבנים דעלייה כל זמן שהן בעין וכדנפלה אזדא ליה אבל כשלא מכר העלייה לאחר וגם לוקח הבית לא קנאה נמצא דנשאר' להמוכר עם האויר וכל שמשייר האויר לנפשו ממילא נשאר בידו לעולם וכמ"ש בסעיף שלפני זה ודוק:
לא סָעִיף ו בנויה על גבי בית כו' דכיון דמשועבד הבית לעלייה אף כשנפלה הרי מקומו נשאר עומד קיים ויש בו ממש ואין שם אויר עליה:
לב סָעִיף ז בבירה גדולה לשון הטור בירה שהוא בית גדול ובתים קטנים. פתוחים לתוכה והוא עומד בא' מהן ואומר בית זה אני מוכר לך כו' והביר' אינה עשוי לתשמיש אלא לדירה והילוך:
לג סָעִיף ח על מנת שדיוטא עליונה שלי. רשב"ם פי' דיוטא גג שיש בו מעקה גבוה י' ורחב ד' ורמב"ן פי' דיוטא הוא שורה העליונה שע"ג בנין ביתו שמכר ורגילין לבנות עליה בנין ואז נקראת דיוטא (ועיין בדרישה שהארכתי בזה) ולשני הפירושים לא היה צריך המוכר להתנות זה התנאי דמסתמא נמי הדיוטא אינה נמכרת בכלל הבית ודרשינן יתור לשונו כדמסיק:
לד סָעִיף ח ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא ל' הטור פי' שאם מכר החצר עם הבית יכול להוציא ממנו זיזין לחצר דחשבי' יתור לשונו כאלו שייר מקום בחצר להוציא זיזין (דה"ק ע"מ שיהיה דיוטא שלי בכל אופן כמו שהיה בראשונה) וכן אם לא מכר החצר יכול להוציא זיזין ממנו על הדיוטא עכ"ל:
לה סָעִיף ח ואם נפלה חוזר ובונה אותה. ואף על גב דכתב המחבר לפני זה בסעיף ו' דאף בלא יתור ל' כשנפל העלייה אפילו בנוי ע"ג עמודים יכול המוכר לחזור ולבנותה שאני עלייה דחשיבה טפי מדיוטא ועפ"ר:
לו סָעִיף ח כשהיה מקודם. הל' משמע דה"ק דוקא כשהיה בנויה ע"ג מקודם יכול לחזור ולבנות ע"ג ולאפוקי אם לא היה בנוי ע"ג מתחלה ועד"ר שם כתבתי דהראב"ד השיג על זה "ובע"ש כתב בזה ז"ל כמו שהיה מקודם שמכרה ומהשגות הראב"ד דכתב עליו אפי' בנין חדש מותר משמע כמו שכתבתי ראשונה:
לז סָעִיף ט זה לפנים מזה וא"א לפנימי לצאת חוצה כ"א דרך החיצונה:
לח סָעִיף ט אין להם דרך זע"ז דכמו שמכר או נתן לפנימי בעין יפה כך מכר או נתן לחיצון בעין יפה באופן שלא יהיה לשום אדם זכות במה שמכר או נתן לו וצריך לפייס החיצון שיניחנו לעבור:
לט סָעִיף ט ואצ"ל אם נתן כו' דלעולם למאן דנותן במתנ' הוא אוהב יותר ובודאי בכל יפוי זכות נתנו לו ומה"ט מסיק וכתב דאם מכר לחיצון ונתן לפנימי דאמרינן שהיה דעתו לשייר לפנימי דרך שיעבור על החיצון כיון דאוהבו יותר:
מ סָעִיף י תכף שקנה הפנימי זכה כו' דבשעה שמכר או נתן לפנימי ושייר לנפשו החיצון כבר נתבאר דלגבי נפשו אמרי' דבעין יפה מכר או נתן וזכה הפנימי לעבור דרך בית החיצון ושוב כו':
מא סָעִיף י אם היה מכר החיצון תחלה. רבותא קאמר דאף דהחיצון במכר והפנימי במתנה אפ"ה כיון דמכר החיצון תחלה ושייר לנפשו הפנימי בעין יפה מכר לו:
מב סָעִיף יא ונגר. פי' ברית הקבוע בכותל:
מג סָעִיף יא האצטרובל הוא העיגול שסביב אבן הרחיים והוא ג"כ קבוע:
מד סָעִיף יא מלבנות הפתחי' הם כמו לבזבזי' סביב מזוזת הבית והדלת שוקף עליהן:
מה סָעִיף יא המחוברי' בטיט איבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא במחוברי' ביתידות אי אמרי' דבטילין במזוזת הבית ונמכרין עמו או לאו וקאמר שם דאם מחוברי' בטיט לא קמב"ל דפשיטא דמחשב מחובר ומה"נ פסקו כל הפוסקי' דמחובר בטיט היא ודאי נמכרת עם הבית וביתדות פסקו דאין נמכרת עמו ככל תיקו דממונא דהיא חומרא לתובע וקולא לנתבע דהמע"ה והמוכר הוא הנתבע ומור"ם כתב בהג"ה ז"ל וי"א דחיבור ביתידו' לא הוה חיבור עכ"ל לא ידעתי מאן קא פליג עליה ודוחק לומר משום דאחר איבעיא הנ"ל איתא שם בגמרא ז"ל בעי רב זירא מלבנות של חלונות מהו כו' ופירשב"ם דאיבעיא ליה באת"ל את"ל דמלבנות של פתחים היכי דמחברי ביתידות הוה חיבור ונמכרי' עם הבית מלבנות של חלונות המחוברי' ביתידות מהו מי אמרינן כיון דהני דשל חלונות אינן נקבעין שם כ"א לנוי מ"ה לא הוה חיבור או לא כו' כיון דלפי' רשב"ם זה באת"ל קאמר דחיבור יתידות בשל פתחי' הוה חיבור מ"ה כתב מור"ם ז"ל די"א דלא הוה חיבור ור"ל דיש דלא ס"ל כפי' רשב"ם בזה אלא ס"ל דפי' האיבעיא הוא כדפרשו המ"מ דפי' האיבעיא של מלבנות של חלונות אהיכי דמחברי בטיט קאי וקאמר את"ל דשל פתחי' הוה חיבור בשל חלונות דעבידי לנוי מהו אבל פי' זה הוא דוחק דכיון דהמחבר גופיה כתב המחוברי' בטיט מוכח דס"ל דדוקא בשל טיט הוה חיבור ולא ביתידות ושוב לא יתיישב עליו מ"ש וי"א דבשל יתידות לא הוה חיבור דמאי קמ"ל והל"ל איפכא די"א (דהן המפרשי' האיבעיא כרשב"ם) דגם ביתידות הוה חיבור ועוד דאין שייך לומר בכזה דהאת"ל הוא פשיטותא דאיבעיא הראשונה כיון דכבר סלקו בתיקו ולא ה"ל להגמרא לסתום ולכתוב בל' תיקו כיון דנפשט מכח האיבעיא דאח"כ הלכך אני אומר סמי מכאן תיבת וי"א אלא מור"ם בא לפרש דברי המחבר דכתב המחוברי' בטיט כדי שלא תטעה לו' דמכ"ש המחוברי' ביתידות דמן הסברא המחובר ביתידות היא מחובר קבוע ועומד בבית טפי ממה כשהוא מחובר בטיט מ"ה כתב מור"ם דז"א אלא דוקא קאמר ודחיבור ביתידות לא מיקרי חיבור ואפשר דהטעות נפל בדפוס כיון דהג"ה זו שייכ' לסעיף י"א יכול להיות שהי' מסי' כתוב בצדו י"א לרמוז ששייכא לסעיף י"א וטעה הסופר או המעתיק והוסיף וי"ו וכתב וי"א דחיבור כו' וק"ל (ולפי מ"ש ל' בכמה מקומות דדרך מור"ם לכתוב בל' ויש מי שאומר אף שאין בו פלוגתא א"כ לא קשה מידי דגם כאן צ"ל כן) ואין לתמוה על המחבר דכ' בפשיטות דמלבנות חלונות אפילו מחוברי' בטיט אינם נמכרי' ולרשב"ם הנ"ל הם נמכרי' בכה"ג דבזה י"ל דנמשך אחר פי' המ"מ ועיין בפסקי הרי"ף והרא"ש דלא הביאו האבעיא ודין דמלבנות בפסקיהן ועד"ר שם כתבתי טעם להדבר:
מו סָעִיף יא ולא את מלבנות כרעי המטה. פי' דרכן היה להניח חתיכת עץ תחת כרעי המטה כדי שלא ירקבו בקרקע וגם הוא אבעיא דלא איפשטא בגמרא והוה קולא לנתבע ואפילו אם מחוברי' הם בקרקע בטיט או ביתידות כיון דאין להן שייכות כלל לקרקע כ"א להמטה מ"ה אין נמכרין בכלל הבית ולא כע"ש דכתב אמלבנות כרעי המטה דמיירי דאינן מחוברין בקרקע ולא דק דל"מ לפי' המ"מ דהאיבעיא דקאמר בגמ' דאיבעיא ליה היכי דלא מטלטלי ר"ל שהוא מחובר בקרקע ועלתה בתיקו דאליביה מוכח מהגמרא דאפי' מחוברין אינן נמכרין אלא אפי' לפי' רשב"ם דפי' היכא דלא מיטלטלי עם המטה ולא נשמע מיניה דמיירי דמחובר בקרקע אפ"ה נראה דגם הוא מודה דאינו נמכר עם הבית אף אם הוא מחובר לקרקע כיון דאין לו שייכות להבית והכי משמע מדברי הטור שתמה על הרמב"ם למה הוצרך לכתבן ולא ניחא ליה דמיירי במחובר לקרקע ודוק:
מז סָעִיף יא כאלו כת' ולא שיירית כו' עד סעיף ב' פי' שם כתב בהג"ה דיש חולקי' וס"ל דבכתב להו ולא שיירית כו' קנה הבור והדות ואינך ולסברא הראשונה שכתב שם והוא דעת הטור דגם אי כתב ולא שיירית כו' ל"מ למכירתן כ"ש דל"מ כאן אי כתב וכל מה שבתוכו וכמ"ש המחבר כאן ועמ"ש בסי' רט"ו סס"א:
מח סָעִיף יב אבל אינו נותן לו עליה דעליה גרוע טפי מהבית מפני העלייה והיריד' אע"פ דעלייה ג"כ מיקרי בית כדמסיק ויד בעל השטר על התחתונה מ"מ מדדקדק וא"ל בית בביתי ולא קא"ל סתם בית אני מוכר לך משמע דבא לומר דהמיוחד טפי בשם בית מכר לו וזהו דלא כמ"ש הר"ן והב"י וגם הד"מ דכולהו כתבו דהרמב"ם דכתב בל' המחבר ס"ל דגם באומר בית בביתי כו' הרשות בידו דהמוכר ליתן לו עלייה ושם בהגד"מ כתבתי דנראה דדקדקו כן מל' הרמב"ם דכתב נותן לו הפחות ולא פי' דבריו דהיינו דוקא הפחות בביתו אבל לא עלייה ע"ש ואף א"ת שהרמב"ם אינו חולק בהדיא וכמ"ש שם מ"מ הר"ן חולק בהדיא וכמ"ש שם ואפשר שמור"ם לא חשש להאריך כאן לכתוב פלוגת' בזה וכתבו בפשיטות מאחר דהרא"ש והטור סתמו וכ"כ:
מט סָעִיף יג המוכר מקום לחבירו כו'. וכן המקבל מחבירו לעשות כו' המחבר שהתחיל בלעשות "בית סתם וכ' עליו "וכן המקבל עליו לעשות בית "חתנות ל' המשנה דפרק המוכר פירות נקט כאשר היו בנוסחאות הרי"ף והמ"מ ע"ש ולשון הטור מסודר יותר שכתב ז"ל המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית סתם או רפת בקר או בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו או המקבל עליו לעשות' עושה אותם ד' על ו' כו' וא"ש דאכולהו כתב הן שמוכר מקום לחבירו שחבירו יבנה עליו א' מכל אלו או שמקבל המוכר על עצמו לעשות בקרקעות שלו ועל הוצאותיו א' מכל אלו ומור"ם שהוסיף וכ' או שקיבל עליו לעשותו נראה דפי' דברי המחבר שכ' המקבל מחבירו דר"ל מקבל דמי' מחבירו דמי מחיר בניני' הללו לעשות לו והוסיף וכת' או שקיבל עליו לעשות כן לחבירו בחנם וק"ל וכל זה דוקא במקבל עליו או מוכר לעשות לו בית בא' מאלו מתחלה אבל אם אומר בית אני מוכר לך יכול ליתן לו בית ד' על ד' כ"כ ר"ן והביאו הב"י והד"מ לא ידעתי למה השמיטוהו כאן בש"ע:
נ סָעִיף יג בית חתנות לבנו כו' בימיהן היה האב משיא לבנו בביתו והיה דר עם אשתו אצלו ובונה לו בשעת נישואין חדר אחד בצד ביתו שידור בנו עם אשתו שמה ובית אלמנות לבתו היינו כשנתארמל' וחזרה מבית חמיה לאביה דקודם שנתארמל' היתה דרה אצל בעלה כמ"ש דדרכן היה דהבני' היו רגילין לדור עם נשותיהן אצל אביהן ואז כשחזרה לאביה באלמנותה בונה לה חדר לדור בו:
נא סָעִיף יג טרקלין עשוי למושב שרים ולא לתשמישן ע"כ מרובע בעינן:
נב סָעִיף יג תרביץ לשון הטור תרביץ אפדני והוא חצר גדול שעושים השרים בתוך אפדנייהו ועל שם שמרביצין אותו תמיד במים להשכיב העפר קרי תרביץ:
נג סָעִיף יג כחצי ארכו וחצי רחבו כגון בבית סתם או רפת הנ"ל דשיעורו ד' על ו' רומו ה' דזהו חצי ארכו דהיינו ג' וחצי רחבו דהיינו ב' ורומו דבית גדול ט' ושל טרקלין י' ושל אפדני י"ב:
א סָעִיף ב המוכר את הבית כת' בתשו' הרא"ש כלל ע"ה סי' ג' ז"ל דאובן הי' לו בית ונפלו בו הקורות ונשארו האבנים והקורות בביתו ולא בנאו לסוף נפטר ונתן חצי הבית לשתי בנותיו והחצי הנשאר נתן לאשתו ושאר מטלטלין וטוענות הבנות הקורות והאבנים שנפלו מן הבית הם בכלל מתנות חצי הבית והאשה טוענת שכל הקורות והאבנים הם בכלל מטלטלין שנתן לה הדין עם הבנות כיון שהיו הקורות והאבנים ברשות ראובן ולא שלח בהם יד למוכרן נראה שהיה בדעתו שאם תשיג ידו שיחזור לבנות הבית ודמי' להא דאמרינן בפ' המוכר את הבית המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצורכה ואת הקנים שבכרם שהן לצורכה גם אלו הקורות והאבנים היו עומדין לבנות בגוף הבית וכ"ש הכא דהוי מתנה דנותן בעין יפה נותן עכ"ל וכיון דמדמה לה הרא"ש להאי דמכר את השדה אם כן אפי' במכר דינא הכין ולפי שנדונו במתנה כתב כ"ש במתנה:
א סָעִיף א לתוכו. פירוש שאין לו פתח אחר אלא מן הבית נכנסים לתוכו אפ"ה לא אמרינן שבטל לגבי הבית להיות נמכר עמו מסתמא. סמ"ע:
ב סָעִיף א החיצונים. פירוש כשכתב לו מצרי הבית שמכר לו מד' רוחות כנהוג והיציע בנוי דרך משל בצד כותל דרום מהבית והוא לא כת' לו מצד דרום ביתי הוא היציע אלא כת' לו למיצר דרום הבית או החצר העומד משם והלאה לצד דרומי לא אמרינן שמכר לו גם היציע העומד בתוך המצר אלא אמרינן דהוצרך לכתוב לו מצר ניכר משא"כ היציע דאינו ניכר כ"כ. שם:
ג סָעִיף א לתוכו. פירוש שאין להעלייה פתח אחר רק שעולין מהבית דרך סולם להעלייה בתוך ארובה שנעשה במעזיבת תקרת הבית אז אמרינן שהיא ג"כ נמכרת בכלל הבית כיון שהוא ע"ג משא"כ יציע הבנוי' מן הצד כשהוא רחב ד"א. שם:
ד סָעִיף א מיירי. עמ"ש הסמ"ע והט"ז בזה ע"ש:
ה סָעִיף ב הבית. עיין בתשו' רשד"ם סי' רע"ו ובתשו' מבי"ט ח"א סי' מ"ו וסי' קנ"ג ובח"ב סי' ע"ד ובתשו' ראנ"ח סי' פ"ח ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' קכ"ו:
ו סָעִיף ב הגג. אפילו אינו מקורה ומגופף נ"י. סמ"ע:
ז סָעִיף ב המצרים. ואם מצר לו מצרים וכת' לו קנה לך כל מה שבתוכו כ"ע מודו דנמכר כל מה שבתוכו דלשון זה מהני טפי מכתיבת ולא שיירית כו'. שם:
ח סָעִיף ב דרך. דהמוכר בעין יפה מוכר ודוקא בכעין זה דהבור והדות מעצמן נשארו להמוכר בלי תנאי ואפשר להתקיים שיור' ע"י קניית הדרך מהלוקח אבל במוכר דקל לחבירו ושייר פירותיו לנפשו כיון שגילה דעתו שמבקש לשייר לו וא"א לשיור הפירות בלי מקום מוצאן מהדקל בזה אמרינן דבעין יפה שייר לנפשו כל הצריך לו וכמ"ש בסי' ר"ט ע"ש. שם:
ט סָעִיף ב חוץ. דכיון דלא היה צריך להתנות שיור דבור ודות אמרינן דלכך התנה כדי שישארו בידו עם הדרך שיכנס ויצא בו. שם:
י סָעִיף ב וכן. פירוש דגם בזה אמרינן דבעין יפה מכר לו עם הדרך ול"ד למוכר פירות דקלו בסי' ר"ט דלא אמרינן דבעין יפה מכר לו עם מקום מוצא הפירות דשאני התם דמה שמכר לו לא חל בו קנין כיון שאינו בעולם ולא שייך ביה לומר בעין יפה מכר. שם:
יא סָעִיף ג גג. ודוקא גג דתליא בחשיבות הוא דקנה באין בו ד"א אבל בור ודות אפילו אינן רחבין ד"א לא קנה ודלא כע"ש שכת' קנה גג וכל אלו. שם:
יב סָעִיף ד כותלי. פירוש בחצר א"י לבנות גבוה מכותלי החצר ועיין בר"ס שאח"ז שכת' דעות החולקות בזה. שם:
יג סָעִיף ד הכתלים. דמכביד עליהן ויתקלקלו מהרה על ידי כבידת הבנין ועוד יש בזה נ"מ להלוקח אם בנה עליה המוכר ומכר אח"כ הבנין לאחר ונפל וכמ"ש בס"ו. שם:
יד סָעִיף ד מבחוץ. פי' בחצירו סמוך לבית שמכר ויעמיק החפירה גם תחת הבית שמכר. שם:
טו סָעִיף ד כדי. פירוש דהאי י"א ס"ל דאפילו סובר החופר שלא יזיק אפ"ה א"י לחפור משום חשש רחוק שמא יזיק וכשלא יחפור יהי' הלוקח ניצול ודאי מאותו היזק וז"ש כדי שלא יזיק ומ"ש וא"כ מה מועיל כו' ר"ל להאי יש אומרים קשה מאי מועיל למוכר שלא כת' ללוקח עומקא ורומא אלא שייר לנפשו וכן הוא בטור שם:
טז סָעִיף ד ויוציא. פי' דצריך גבוה יותר דאם אינו נכנס שם בחבילה כי אם במקרה פעם אחת אז י"ל דצמצם נפשו ונכנס. שם:
יז סָעִיף ד העומק. ונ"י כת' בשם הרמ"ה דבשדה וכרם אף עומקא הקנה ליה בסתמא דהא צריך הקונה ליניקת זרעים והאילנות מן התהום. שם:
יח סָעִיף ד הכל. לאפוקי ממ"ד דבעינן שיכתוב שניהן ואז מיתור לשון אמרינן שהקנה לו כל אלו ומ"מ תקנו חז"ל לכתוב לפעמים עומקא ורומא היכא דמכר לו האויר או לחפור תחתיו לחוד ואינו רוצה להקנות לו בנינים הבנויים שאינן נכללין בכלל בית סתם שם:
יט סָעִיף ב שיפסיד. (משמע דוק' היכ' דהוי הפסד ביתו בכללו וא"א בענין אחר אבל אם יש לו במקום אחר לעשות בית הכסא אף שיהי' לו הוצאה יתירה לא איכפת לן בזה מידי דהוי אדרך שצריך המוכר לקנות לו לבור ודות כמ"ש בס"ב. ט"ז) עיין בתשובת ראנ"ח סי' מ' דף ע"א:
כ סָעִיף ה רום. שם בתשובה מבואר יותר דאע"פ שכת' לשמעון בפירוש עומק' ורומא של אותו הבית שמכר לראובן אפ"ה לא קנה ול"ד למוכר דקל לפירותיו דשם א"א לשייר הפירות אא"כ שייר להן הגוף אבל האויר של הבית ממיל' משוייר נמצא דאין לו בגוף הבית כלום ואיך יקנה לזה האויר ע"י גוף של אחר ואין לו חלק בו ומזה נלמד דאף אם נשאר האויר להמוכר ויש לו רשות לבנות שם ע"ג עמודים אפ"ה אינו יכול למכור זכותו לאחר דמ"מ אינו מקנה לו אלא האויר ולאו בר הקנאה הוא. סמ"ע:
כא סָעִיף ה עמו. ע"כ גם כאן איירי ביש לו גג ונמכר לשמעון בכלל מ"ש לו כל מה שבחצר כו' אע"ג דלא פרט לו מכירת הגג וכיון שקנה הגג קנה גם האויר שעליו עמו. שם:
כב סָעִיף ו עמודים. רבות' קאמר דאע"ג דבנויה באויר אפ"ה אם נפלה יכול לחזור ולבנותה וכ"ש אם בנויה ע"ג הבית עצמו. שם:
כג סָעִיף ו ובונה. פי' המוכר והיינו דוקא אם הבית של הלוקח עדיין קיים אבל אם גם הבית נפל כת' המ"מ בשם ר"י מג"ש דאין להמוכר כח לחזור ולבנות העלייה אפי' ע"ג עמודים ע"ש וצ"ע אם קי"ל כן להלכה כ"כ הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה):
כד סָעִיף ו בית. כיון דמשועבד הבית לעלייה אף כשנפלה הרי מקומה נשאר עומד קיים ויש בו ממש ואין עליה שם אויר. סמ"ע:
כה סָעִיף ז בבירה. לשון הטור בירה שהוא בית גדול ובתים קטנים פתוחים לתוכו והוא עומד בא' מהן ואומר בית זה אני מוכר לך כו' והבירה אינה עשויה לתשמיש אלא לדירה והילוך. שם:
כו סָעִיף ז הכל. עיין בס' א"א דף צ"ה ע"ד ובתשובת רמ"א סי' ק"ו ובתשובת ראנ"ח סי' פ"ח:
כז סָעִיף ח שדיוטא. רשב"ם פ' דיוטא גג שיש בו מעקה גבוהה ד' ורמב"ן פ' דיוטא הוא שורה עליונה שע"ג בנין ביתו שמכר ורגילין לבנות עליה בנין ואז נקרא דיוטא ולב' הפירושים לא היה צריך המוכר להתנות תנאי זה דמסתמ' נמי הדיוטא אינו נמכר בכלל הבית ודרשינן יתור לשונו כדמסיק. סמ"ע:
כח סָעִיף ו אותה. והא דבס"ו אף בלא יתור לשון כשנפלה העלייה אפי' היתה בנויה ע"ג עמודים יכול המוכר לחזור ולבנותה שאני עלייה דחשיבא טפי מדיוטא. שם:
כט סָעִיף ח מקודם. הל' משמע דה"ק דוקא כשהיתה בנויה ע"ג מקודם יכול לחזור ולבנות ע"ג ולאפוקי אם לא היתה בנויה ע"ג מתחלה ובע"ש כתב דר"ל מקודם שמכרה ומהשגת הראב"ד לא משמע כן. שם:
ל סָעִיף ט לפנים. וא"א לפנימי לצאת חוצה כי אם דרך החיצונ' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"ה:
לא סָעִיף יא המטה. דרכן היה להניח חתיכת עץ תחת כרעי המטה כדי שלא ירקבו בקרקע ואפי' אם מחוברים הן בקרקע בטיט או ביתדות כו' ע"ש בסמ"ע ובט"ז מ"ש בפי' האבעיא בש"ס בזה:
לב סָעִיף יב עלייה. מדא"ל בית בביתי ולא א"ל סתם בית אני מוכר לך משמע דבא לומר דהמיוחד טפי בשם בית מכר לו וזהו דלא כמ"ש הר"ן כו' ע"ש בסמ"ע:
לג סָעִיף יג לעשותו. (הג"ה זו מקומה בתחלת הסעיף אחר מ"ש המחבר המוכר מקום לחבירו וע"ז הגיה הרמ"א או שקיבל כו' ור"ל דל"ת דדוקא בבית חתנות כתב המחבר המקבל לעשות אבל לא ברישא קמ"ל דהכל א' וטעם הרמב"ם שכתבו בבית חתנות נראה דאורחא דמלתא לעשות חדר מיוחד לבנו ואין שם שייכות מכירה ומ"ש הסמ"ע דבריו דחוקים. ט"ז):
לד סָעִיף יג רחבו. וכתב הר"ן דכל זה דוקא במקבל עליו או מוכר לעשות לו בית בא' מאלו בתחלה אבל אם א"ל בית אני מוכר לך יכול ליתן לו בית ד' על ד' והביאו הב"י וד"מ. ולא ידעתי למה השמיטוהו כאן בש"ע. סמ"ע:
א סָעִיף ב לא מכר את החדר. עיין בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ל"ב באחד שצוה בצוואת ש"מ לתת ביתו עם כל החדרי' לפלוני ויש שם בבית שני חדרים שתשמישן שוה לשל בית ועוד יש שם חדרים המושכרים למוכרי קמח ונשאל אם קנה את כולן והשיב נלע"ד דלא מבעיא בנ"ד שפירש ואמר עם כל החדרים דודאי נקנה גם החדרים שאינם דומין לתשמיש הבית דכל רבויא הוא ורבו כל מילי ששם חדר עליו כו' וא"ל דלא אתי לרבויי רק אותן החדרים שתשמישן כתשמיש הבית ז"א דאף אי לא אמר כלל רק עם החדרים היה הדין כן כיון שאין בבית יותר משני חדרים שתשמישן כתשמיש הבית ע"כ מה שאמר כל החדרים כולל הכל אף אותן שאין תשמישו כתשמיש הבית דגם הנך חדרים מקרי. אלא אפי' אי לא אמר כל נלע"ד דגם חדרים אלו בכלל לפי המבואר ברשב"ם ובתוס' ונ"י ובב"י ובב"ח שתיבת חדר פתרונו שאין תשמישו כשל בית כו' ולא עוד אלא שנראה מדברי הרשב"ם דאותו שתשמישו שוה לבית ופתוח לו בלא"ה הוא מכור בכלל בית סתם כו' וא"כ לענין הקאמרין שאצל השטובין לא היה צריך לפרש אותם בפ"ע שהם בכלל הבית וזה שפירש החדרים היינו אף אותם שלא נכללו בכלל הבית ואפי' תימא דלהרשב"ם נמי לא מיזדבן אף בשוה תשמישו כ"א במצר לו מצרי אבראי מ"מ נראה שבנ"ד ודאי החדר שתשמישו שוה לבית נתון בכלל בית דהרי שנינו בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה (וכ"ה בש"ע לקמן סימן רט"ו ס"ו) והך דינא פשיטא דהוא נמי במתנת ש"מ כו' וא"כ אף שלא מצר לו מצרים החיצונים מ"מ כיון דנותן בעין יפה נותן ולא היה לו לפרש הוא נתון בכלל הבית וא"כ לישנא יתירא דקאמר בהדיא החדרים היינו אף אותן שאין תשמישן דומה לבית ומכ"ש שכבר כתבתי דלשון חדרים גופיה פתרונו כן שאינו כתשמיש הבית ומכ"ש בזה שאמר כל החדרים שכולל כולם איברא דצ"ע לפי לשון השאלה שאותן החדרים מושכרים למוכרי קמח א"כ אפשר שאין זה בכלל חדרים רק בכלל חנויות וחניות אף בחצר אין נמכרין אא"כ רוב תשמישן לגאו אבל כמדימה שאין המוכרי קמח מוכרים שם על יד רק שמכניסין שם קמחן לאוצר ונראה דבכל כי הא מלתא בתר שמא אזלינן כו' ולעיקרא דדינא מבואר ברמב"ם פכ"ו מה' מכירה דאין כל הדברים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג כו' וכן במקום שאין קורין אלא לבית בית לבדו או שקורין לבית בית ולכל סביבותיו ולכל שעל גביו הולכין אחר הלשון שאנשי המקום כו' והדבר ידוע דבזמנינו לשון בית פתרונו על כל הבניינים והחדרים העומדים על קרקע השייך לו כל גבולו מסביב כו' אך צ"ע בלשון המצוה שכפי המדומה אמר בלשון אשכנז רק שהעדים העתיקו בלשון הקודש וכפי שמות הערוכים באותו מקום כלשון אשכנז אחריהם נלך והעדים נאמנים להעיד באיזה לשון אמר המצוה ואין בו משום חוזר ומגיד כל שלא יהא סתירה גדולה למשמעות הלשון הכתוב בשטר כו' עכ"ד ע"ש עוד ועמ"ש לקמן סי' רט"ו ס"ו סק"א:
ב סָעִיף ב דוקא בחדר שרחב ד"א. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' ק"פ בא' שהשכיר חדר לחבירו ובתוך אותו חדר יש עוד חדר קטן שאין בו ד"א אי מושכר עמו. והשיב לכאורה אפשר לחלק בין מוכר למשכיר כו' אך ברמב"ם פ"ו מה' שכירות (הובא בב"י ר"ס שי"ג) מבואר דשכירות שוה לגדרי נמכירה בענינים כאלה וכן משמעות הטור סי' שט"ז אכן יש לחלק מצד אחר דדוקא לשון בית משמע לכל תשמישי בית ואפילו תשמישין הרבה בכלל משא"כ חדר בל' ב"א חדר מיוחד משמע אין בכלל אלא מה שבפרט ויד כשוכר על התחתונה ועליו להביא ראיה וכמבואר להדיא בסימן שי"ב ע"ש:
ג סָעִיף ז רק חצי הבית כו' שמינית מכל הבית קאמר. עיין בת' כנסת יחזקאל סי' פ"ו שכתב דדוקא אם הוא חד בית (אף שיש בו כמה חדרים) אבל אם הבית נחלק חלק לראובן וחלק לשמעון רק שהיא תחת גג א' משום הא לא נקרא בית א' והוי דומיא דשדה דלקמן סי' רי"ח סכ"א ע"ש עוד:
ד סָעִיף יא המחוברים בטיט. עיין בתשובת פני יהושע ח"ב סי' צ"ח בענין הקדרה המחובר בתנור שקורין העלטאפ ובענין היורה גדולה שקורין ברייקעסיל וכן יורה ששורפין י"ש ומחובר ע"י טיט ותחתיהם חלול להצית האש אם נמכר בכלל בית או לא והשיב הדבר פשוט דאין מכורים חדא ע"פ המנהג דכל כה"ג המנהג הוי עיקר גדול כמ"ש הרמב"ם הביאו הטור סי' רט"ו ועוד דגם מעיקר הדין נראה דאין מכורים כו' עש"ה:
ה סָעִיף יא ביתדות לא מיקרי חיבור. עיין באה"ג אות ק' עד כיון דלא איפשטא לא קנה כו' וע' בת' שיבת ציון סי' ק"י לענין מזוזות הקבועות בפתחי חדרים הבאתיו בפ"ת ליו"ד סי' רצ"א סק"ז ושם בתשובה מסיים וכל זה אנו צריכין למדינות אחרות אבל במדינתנו חק המדינה שכל מי שמוכר בית גם כל מה שמחובר בטיט וביתדות שייך לבית ונמכר עם הבית אף שלא מפורש בשטר המכר אם כן בלא"ה אין להמוכר על הלוקח שום טענה אודות המזוזות ודינא דמלכותא דינא עש"ך וע"ש לעיל סי' ע"ג ס"ק ט"ל:
ו סָעִיף יב יכול ליתן לו עלייה. ע' בתשובת עבודת הגרשוני סי' ה' במעשה בראובן ואשתו נתנה במתנה לשמעון חתנם דירת חצי ביתם על ט"ו שנים אחר כך מת ראובן והוצרכו אלמנה ובנה למכור חצי ביתם כי היה חצי ממנו ממושכן לאחר ולולא פדוהו היה נחלט לו ומכרו חצי של אותו בית לשמעון חתנם הנ"ל ואחר כך נשדכה האלמנה לבן גילה והתרצה חתנה להלוות לה על חצי השני (שניתן לה בכתובתה) מעות נדונייתה לדור בנכייתא ואחר כך נפלה קטטה ביניהם והדר ממה שהתרצה להלוות לה וכאשר ביקשה למשכן אותו לאחר מיתה בידה בטענה שחציו קנוי לו לדירה וחצי השני קנויה לו לחלוטין והיא משיבה אין לך בבית הזה אלא החצר ואותו שקנוי לך לדירה הוא קנוי לך גם הגוף וחצי האחר שלי הוא ורשות בידי לעשות בו מה שארצה וזה לא עלה על לבך מעולם רק עתה מחמת הקטטה נתעוררת לזה עכ"ל השאלה. ופסק בזה הרב השואל שהדין עם האלמנה שאין לחתנה זכות בחצי האחר דאמרינן שאותו החצי הקנוי לו לדירה נמכר לו הגוף כיון שנמכר לו סתם וכדאיתא בש"ע סימן רי"ד האומר לחבירו בית אני מוכר לו יכול ליתן לו עליה ואפילו א"ל בית בביתי שא"י ליתן לו עלייה מיהו נותן לו הפחות שבבתים ואע"פ שכתב בשטרו שתהא ידו על העליונה ונימא בכל לשון מסופק יד בעה"ש על העליונה הלא זהו דוקא בדאיכא תרי לישני דסתרי אהדדי או לשון א' מסופק פירושו אבל באומר בית סתם אני מוכר לך שיכול ליתן לו הפחות אינו מכח ספק אלא מפני שהוא הפחות שבמשמעות ובזה אין ידו על העליונה כדאיתא בב"י סימן מ"ב גבי שטר שכתוב בו דינרים סתם כו' והאריך בזה (גם בתשובת גאוני בתראי סי' נ"ח תשובת גדול אחד על נדון הזה והשיב שם כדברי הרב השואל הנ"ל ורוב דבריהם מכוונים זה לזה) . והוא ז"ל השיב שאינו מסכים לזה רק הדין עם שמעון ומה שהביא מסי' רי"ד אין הנדון דומה לראיה דע"כ לא אמרינן התם שניתן לו הפחות שבבתים אלא משום דבית קטן נמי אקרי בית וה"ה נמי אם היו שני חצאי בתים מחולקים ידועים וא"ל חצי בית אני מוכר לך יכול ליתן לו הפחות שבחצאי הבתים אבל בנ"ד אינו כן אלא א"ל אני מוכר לך החצי מן ביתי אין במשמעות זה כ"א החצי מכל הבית וא"י ליתן לו החצי הגרוע וראיה ממה דאיתא בס"פ בית כור ובש"ע סי' רי"ח ס"כ האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משכנין ביניהם ונוטל חצי שדה מהכחוש מה ששוה חצי של כל השדה כו' וזה נ"ל ראיה ברורה שאין המוכר יכול לומר בנ"ד לא מכרתי לך כ"א החצי הגרוע שקנוי לך כבר לדירה אמנם לפ"ז היה נראה לפסוק שללוקח יהיה זכות להשתמש משך ט"ו שנים בג' חלקי הבית ולא יותר דהיינו בחצי הבית מצד זכותו שהיה לו כבר לדור ט"ו שנים ובחלק רביע מצד קניינו ולאחר ט"ו שנים יש לו חצי הבית לחלוטין כו' אבל כד נעיין שפיר לאו הכי הוא אלא בנ"ד יש לנו לומר שמכירה זו בסתם היה כסתם מכירה אחרת שהוא גוף ופירי כו' ובר מן דין מלשון השטר משמע להדיא שמכרה לו החצי בית האחר שהרי כתוב בו ומעתה ומעכשיו יש לשמעון לדור בו ולהשכי' ולהשכין כו' ואם נא' שכוונתם על החצי בית שמשועבד לו כבר לדירה א"כ אין שמעון זוכה לדור בו מעכשיו בקניה זו אלא דר בו מחמת זכותו הקודם כו' והגם דלכאורה מלשון השטר יש להוכיח בזכות האלמנה שהרי כתוב וחצי השניה שיירה לעצמה לגבות ממנו כתובתה כו' והוא לישנא יתירא ויש לנו לומר לטפויי קאתי ששיירה אותו חצי בית לעצמה כמו שהיה שלה מקדם כמ"ש גבי על מנת שדיוטא עליונה שלי (בש"ע לעיל ס"ח) אבל באמת אין זה לישנא יתירא כלל כי בתחלת השטר כתוב שהאשה ובנה מכרו חצי בית הנ"ל וא"כ היא משמע שחצי השני משוייר לאשה ובנה לכך הוצרך לכתוב שהחצי השני משוייר להאשה לבד לגביית כתובתה כו' כללא דמלתא לפענ"ד נראה שהדין עם שמעון ויש לו זכות בהבית לדור בו ט"ו שנים בכל הבית ואח"כ יזכה במקחו בהחצי בית לבד עכ"ד ע"ש שמסיים מ"מ אין אני אומר שמכ"ת טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת דהיינו דסוגיא דעלמא אזלי דלא כוותיה כי נדון זה חדוש הוא והסכמות בו רבות ואין הדעות שוות רק אני אומר אם היה בא מעשה לפני הייתי מזכה לשמעון מטעמים הנ"ל:
א סָעִיף א וי"ח אפי'. שפי' מ"ש שם ל"צ דאע"ג כו' דממשנה יתירה אשמעינן כן ועתוס' שם ורמב"ן שם שנסתפקו בזה:
ב סָעִיף א אפי' אינו כו'. דאי בפתוח דוקא א"כ לא הוי פריך מבור ודות:
ג סָעִיף א וכן העלייה כו'. שם למ"ד בדקא כו' וכפי' הרי"ף וסוגיין כרב יוסף ובלא"ה דרכם לפסוק כמ"ד כו': (ליקוט) וכן העליה כו'. לשון הרי"ף וסוגיין כרב יוסף והיינו ממש"ש ס"ג ב' ת"ש ולא את הגג כו' ולא פריך מיציע אבל ממש"ש תני רב יוסף שלש כו' אינה ראיה דהוא לטעמיה (ע"כ):
ד סָעִיף א וכ"ז כו'. כמ"ש האומר גירשתי את אשתי נאמן ואצ"ל ואמרתי הרי את מותרת לכל אדם וא"צ לפרש כמו המגרש:
ה סָעִיף ב וי"א כו'. מדפריך השתא יציע כו' ואם איתא הקמ"ל. וש"ע לא כ' אלא לשון הרמב"ם שכ' כלשון הגמ': (ליקוט) וי"א דוקא כו'. מדפריך שם אלא מעתה כו' מ' דוקא בור ק' ליה אבל חדר בעינן (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. עמש"ש ועוד מדמשני האי תשמישא לחוד משא"כ בחדר. הרא"ש. ועוד מדפריך השתא יציע כו' ולא קמשני בדל"ל ד"א. הרמב"ן (ע"כ):
ו סָעִיף ב ויש לו רחב ד"א. בירושלמי שם והוא שיהא בה ארבע על ארבע על רום עשרה כו' ע"ש. כן גריס רב האי גאון ולא את הגג כו' אמר מר זוטרא והוא דהוי ד"א ור"ל ביציע וגג דהוי ד"א:
ז סָעִיף ב ואע"פ כו' וכתב כו'. דהא סתמא כותבין כן כמ"ש שם האי מאן דמזבני כו' ואעפ"כ אמר רב דימי מנהרדעא האי כו' צריך למיכתב כו' ול"ק דמהכי ולא שיירית כו': (ליקוט) ואע"פ כו' וכ' לו כו'. מדקא' ס"א ב' ל"צ דאיכא כו' מ' הא אם הכל קורין לבירה בירה לא מהני וה"ה לבור ודות ומחילות וגג ועמש"ש. הרא"ש ס"ב ע"ש (ע"כ):
ח סָעִיף ב ויש חולקין. כמו במוכר בית בבירה גדולה וע"ל ס"ז: (ליקוט) וי"ח כו'. דל"ד לשם דשם הוא נגד הלשון וערא"ש פ"ו ס"ב שכ' בכה"ג ורב דימי עיקר דינא אתא לאשמעינן ובשלא כ' ולא שיירית כו' (ע"כ): (ליקוט) וי"ח כו'. נ"ל שלמד ממש"ש ס"ה א' במרחץ ובית הבד שאם אמר ואילין מצרנהא כו' וכל תשמישיו הוי כמו ולא שיירית וכמש"ל סי"א בהג"ה וס' ראשונה ס"ל כמ"ש רשב"ם שם בד"ה הכי כתב כו' הואיל וחזו פורתא כו' ואע"ג דאמרן לעיל כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ב בד"א כו'. כמ"ש ס"ד ב' אין אדם רוצה שיטול מעות כו' ור"ע סבר בתר דעתא דלוקח אזלי' ואע"ג דלא קיימא כן במסקנא היינו דס"ד דוקא כאן ומסיק דה"ה בכ"מ שצריך ללוקח כמו כאן ומ"מ נשמע מסוגיא דמיירי באין דרך אחר:
י סָעִיף ג המוכר כו'. כל ס' זה הוא לשון הרמב"ם ומפ' מחילות למעלה ובזה א"ש דאמר עד רום רקיעא ולכן הוצרך תוס' שם ד"ה אהני לפ' אגג וכמ"ש בהג"ה ואמר ומעזיבות דשייך לעלייה והוא בכלל המחילות וכמש"ל סי' קסד ס"א ועסי' קנ"ה ס"ג:
יא סָעִיף ג וגם הגג כו'. הלא"ה לא קני אע"פ שכ' לו עומקא ורומא דמ"ש במתני' אע"פ שכ' לו עומקא ורומא קאי נמי אגג וז"ש ורומא ועברי"מ וברמב"ן ועתוס' שם ד"ה אהני כו' לכן נראה לר"י כו' וכ"כ הרא"ש שם: (ליקוט) וגם הגג כו'. דלא כרשב"ם ודחקו לרשב"ם דלא קאי אגג ממש"ש ת"ש ולא את הגג כו' ועתוס' שם ד"ה ת"ש כו' ועוד דחקו ממה שלא אמרו למאי אהני רום רקיעא ועתוס' שם ד"ה אהני כו' וה"מ למימר כו' אבל לדברי הרמב"ם ניחא דאמר מחילות ועתוס' ס"ד א' ד"ה ואי כו' (ע"כ):
יב סָעִיף ג אבל כל שאינו כו' ואפי' כו'. ממ"ש שם ת"ש ולא את הגג כו' כיון דגבוה כו' אבל באינו גבוה מודה ליה דקני אע"ג דלא כתב:
יג סָעִיף ד אם לא כו'. כל ס' זה הוא לשון המ"מ שם:
יד סָעִיף ד אין לו כו'. גמ' שם:
טו סָעִיף ד ואם בא כו'. כ"פ הרשב"ם ד"ה האי כו' אלא שהרשב"ם מפ' שם לקנות הגג אבל תוס' ורי"מ וש"מ חולק' ע"ז כמ"ש בהג"ה במ"ד והרי"מ והמפרשים דע"ג ממש הוא א"א דאפי' לשנות אמרי' בסוף ב"מ דאינו רשאי כמ"ש עליון שבא לשנות כו' כ"ש מחדש וכ"כ תוס' בד"ה ואי ס"ד:
טז סָעִיף ד וכן אם בא כו'. כ"פ רשב"ם שם ובזה הוא העומקא למוכר:
יז סָעִיף ד וי"א שאינו כו'. כ"כ הרי"מ וכמ"ש שם תחתון שבא לשנות כו' וכ"ש לחפור תחתיו אלא דלהכי מועיל כו': (ליקוט) וי"א שאינו כו'. ע"ש ס' א' אין עושין כו' ורבנן זמנין כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ד ויש מי כו'. ירושלמי פ"ג דב"ב הל' דחרבה עשוי להבנות וגנות אינו עשוי להבנות ע"ש:
יט סָעִיף ד שהרי הם כו'. שם בירושלמי שנייא היא בגנות שניתנו לחפירה א"ר נסא וחרבות כו':
כ סָעִיף ד וכשכתב לו כו' ואם כו'. גמ' שם וירושלמי שם לאיזה דבר כתב עומקא ורומא שאם רצה להשפיל ישפיל להגביה יגביה ר"ל לחפור ולבנות על גבה ועברמב"ן וכן פירשב"ם שם בלחפור וברומא לא הוצרך לפרש שלס' הכל שלו כנ"ל:
כא סָעִיף ד אע"פ כו'. כן מ' שם דקא' אע"ג כו' ול"ק שצריך לכתוב שניהם ש"מ דלא מעלה ולא מוריד: (ליקוט) ואם כ' לו מארעית כו'. הרא"ש שם וש"פ ועמש"ש (ע"כ):
כב סָעִיף ד ראובן כו'. דוקא הפסד בית בכללו דאל"כ הוי כמו דרך ט"ז:
כג סָעִיף ה י"א כו'. דהא קני לאוירא כמ"ש שם ס"ז א' אבל עומקא לא אע"פ דקני לבורות שיחין ומערות כמ"ש שם משום דשם חצר כוללן:
כד סָעִיף ה (ליקוט) וכמ"ש בסמוך. לשון המ"מ וש"ע בס"ד בין בחצר שלא כו' (ע"כ):
כה סָעִיף ה מכר כו'. כמ"ש בירושלמי המוכר אויר חורבתו כו' כמש"ל:
כו סָעִיף ה ואם יש כו' וכן כו'. כמ"ש בדקל לפירותיו וכמש"ל:
כז סָעִיף ו המוכר כו'. כיון שהאויר למוכר כמש"ל:
כח סָעִיף ו (ליקוט) ואפי' כתב כו'. דאם לא כ' אף מחדש יכול לבנות כמש"ל ס"ד (ע"כ):
כט סָעִיף ו (ליקוט) והיתה עליה כו'. משום סיפא דאין הלוקח יכול לחזור ולבנותה משא"כ אם בנויה על הבית כמש"ו אבל הקונה כו' (ע"כ):
ל סָעִיף ו אבל אם כו'. דהא האויר א"י למכור כמש"ל ועבה"ג וכמ"ש במשכיר ס"פ השואל ובאילנות ב"ב לח א' ופ"א א' הקונה שני כו':
לא סָעִיף ו אבל הקונה כו'. כשיטתו שפי' מתני' דבית ועליה בלוקח ושם עליון שבא לשנות כו' ושם אין לו לא לזה כו' כמש"ל: (ליקוט) אבל הקונה כו'. דלא כרשב"ם סג ב' ד"ה רפ"א כו' והא דתנן הבית כו' אבל הרמב"ן הרבה עליו להקשות דכל המפ' פי' שם בלוקח ועוד אמרי' שם אין לו לזה ולא לזה כו' אלמא דבעל העליה י"ל אפי' בקרקע ול"ד למשכיר והאריך שם מאד להקשות על דבריו ופי' הסוגיא כפיר"ת בתוס' ס"ד א' ד"ה ואי כו' אבל הרמב"ם כ' כדברי הרשב"ם וכמ"ש בס"ח המוכר כו' ואם נפלה כו' מ' הלא"ה לא רק זאת קושיא גדולה הוא על הרשב"ם בד"ה ת"ש כו' האיך ס"ד בלא ע"מ לבנות ע"ג הא מכביד הוא וכמ"ש עליון שבא לשנות כו' וכן הקשה הרמב"ן אבל הרשב"ם מיירי לבנות ע"ג העמודים וכמ"ש ס"ג ב' בד"ה האי מאן וכמש"ל ס"ד וזה דמשני דאי נפיל כו' לא בבנין שבאויר אלאע"ג הבית ממש אלא דלזה אפי' ע"מ לא מהני להכביד מחדש אלא דאי נפיל הדר בני לה וז"ש הרמב"ם וש"ע ס"ח ואם רצה כו' ולכאורה הוא תמוה דזה אפי' בלא ע"מ יכול כמש"ש ואי ס"ד בסתמא לא קני כו' אלא דשם מיירי ע"ג עמודים וכאן מיירי על הדיוטא ור"ל במש"ש דאי נפיל כו' ר"ל לבנות את הדיוטא עם הבנין שע"ג בונה וז"ש ר"פ שאם רצה לבנות ע"ג בונה דמ' על הדיוטא וכמו שהקשה הרמב"ן וכן בתוס' ד"ה ואי הנ"ל ועוד דמאי דמפרש מילתיה כו' אלא דמ"מ צ"ע לל"ל ע"ג הל"ל בדיוטא עצמה דיכול לבנותה וצ"ע (ע"כ):
לב סָעִיף ז ואפי' אם כו'. מדאמר ל"צ דרובא כו' וכגי' הרי"ף וכן גי' הרמב"ם כמ"ש ואע"פ שיש שם מעט ול"ק דאיכא דקרי כו' ואיכא כו' דהא ודאי אף בכה"ג מצרים הרחיב מדה"ל כו' אלא דלרבותא אמר אע"ג דרובא כו' מ"מ אם כתב ולא שיירית כו' ש"מ דאם אין אפי' מיעוטא לא מהני וכן בבור ודות כיון שאין נקראין בשם בית כמש"ל ס"ב:
לג סָעִיף ז ואם הכל כו'. כמ"ש אלא דלבירה כו' ל"צ כו' וכפי' תוס' בשם ריב"ם ולשון ש"ע הוא כפי' ר"י בתוס' שם וע"ש ד"ה אלא כו': (ליקוט) ואם הכל כו'. אבל אם הכל קורין נמי לבית בית דוקא אם מצר לו מצרים החיצונים אז כולו מכור אלא דא"צ ושיירית כו' וכפי' ר"י בתוס' שם (ע"כ):
לד סָעִיף ז מי שנתן כו'. ר"ל אע"ג דשם ס"ב ב' פלגא דאית כו' שם דהכל נק' ארעא משא"כ כה"ג דחצי אין נק' בית וכמ"ש כאן ה"ד אילימא כו': (ליקוט) מי שנתן כו'. עמש"ש וז"ש אחר לשון ב"א וז"ש וע"ל סי' רי"ח כו' (ע"כ):
לה סָעִיף ח המוכר כו'. כ"ז לשון הרמב"ם:
לו סָעִיף ח (ליקוט) ואם רצה כו' ואם כו'. לשון הוי"ף ורפ"א שאם רצה לבנות עליה ע"ג בונה ואי נפיל הדר בני לה והלכתא כר"ז דאמר אפי' אם רצה להוציא בה זיזין מציא וכ"ש אם רצה לבנות ע"ג דגרסי' בפ"ט אר"נ את"ל כו' ואליבא דר"ז כו' ר"ל אלמא הסוגיא כר"ז וכ"ש לדר"פ ודלא כרשב"ם ד"ה רפ"א כו' שכ' דאף ר"ז פליג אר"פ וגם ס"ל דאי נפיל מלתא אחריתי היא ועמ"ש במ"א והן הן דברי הרמב"ם כאן (ע"כ):
לז סָעִיף ח ואש נפלה כו'. כפי' רשב"ם כנ"ל וכ"פ הרי"מ וזה סותר למ"ש בס"ו וכ"כ הרמב"ן שם דאין מסכים להרי"מ:
לח סָעִיף ח ואם רצה כו' כשהיה מקודם. ר"ל דאם היתה בנויה מקודם עלייה בנויה ע"ג הדיוטא ונפל הדיוטא בונהו ובונה העלייה ג"כ ודוקא כשהיה מקודם דאל"כ אינו רשאי לבנות כמ"ש עליון שבא לשנות כו' ומ"ש דרומא שלו דוקא ע"ג עמודים כנ"ל. ומפ' מ"ש אהני ליה ע"מ דאי נפיל כו' דלא כפי' רשב"ם דקאי על הדיוטא אלא כפשטא דשמעתא על גב הדיוטא וגי' הגאונים שאם רצה לבנות ע"ג בונה ולא הוזכר עלייה וכן לשונו:
לט סָעִיף ט (ליקוט) יותר מהמוכר. ר"ל אע"ג דגם במוכר קי"ל כר"ע דג"כ בעין יפה מוכר ועוד נתכוון למ"ש הרמב"ן ורי"ף דגם בנותן לא אמרי' עין יפה לרבנן וכמש"ל סי' רטו ס"ו ע"ש (ע"כ):
מ סָעִיף י בד"א כו'. כמ"ש בפ"ק דב"ק מה מכר ראשון לשני כו' וכן להיפך כמ"ש:
מא סָעִיף יא מכר כל הדברים הקבועים. רשב"ם שם ד"ה מכר כו' וכמש"ו:
מב סָעִיף יא ומכתשת הקבועה. כסתם מתני' ואע"ג דת"ק דברייתא פליג הלכה כסתם מתני' כמ"ש בפ' החולץ סתם מתני' כו' ודוקא היכא שהגמ' בהדיא אמרו מתני' יחידאה ידוע להן שאין הלכה כמתני':
מג סָעִיף יא והתנור. כגי' שבסדר המשנה וכן גי' בה"ג ורב האי גאון ורי"ף וש"פ ודלא כברייתא: (ליקוט) והתנור כו'. כמתני' וי"ל דמתני' ל"פ אברייתא אלא דמתני' ר"א היא ע"כ ממכתשת ור"א פליג גם על תנור וכירים ורחים ואמר כל המחובר כו' וז"ש והרחים ואמר אם הם קבועים (ע"כ):
מד סָעִיף יא (ליקוט) ואת מלבנות כו'. וכ"פ רשב"ם שם דלא כתוס' דפ' אשומירה (ע"כ):
מה סָעִיף יא (ליקוט) המחוברים בטיט. בגמ' שם ועבהג"ה ובה"ג ס"ק ק' (ע"כ):
מו סָעִיף יא אבל לא כו'. דברייתא נקט הנך וה"ה להני: (ליקוט) אבל לא גג כו'. וערשב"ם ד"ה לא מכר כו' וה"ה לגג ומחילות (ע"כ):
מז סָעִיף יא וי"א כו'. ט"ס וצ"ל להיפך: (ליקוט) וי"א דאם כו'. צ"ע לי"ח דס"ב בולא שיירית אפי' גג ויציע כו' קני ולס' ראשונה דשם שהוא דעת הרא"ש שכ' שכל שאינו בכלל הלשון לא מהני לא שיירית אפי' מה שבתוכה לא קני (ע"כ):
מח סָעִיף יב האומר כו'. כסוגיא דמנחות וסוגיא דנדרים מחלפא להא דמנחות והוא כס"ד דשם ועבר"ן שם:
מט סָעִיף יב אבל כו'. הוא דעת הרא"ש שם שמיישב הסוגיות דודאי כיון שאמר בית מביתי ע"כ בית קאמר ומ"ש במנחות אפ"ת עלייה דגריעא ר"ל מבתים הגרוע דס"ד החשוב שבבתים וחולק על הרמב"ם וש"ע דלדידהו נותן אפי' עלייה ומ"מ אתיא כרבנן דלרבותא קאמר בית מביתי:
נ סָעִיף יב אבל כו'. נדרים שם:
נא סָעִיף יג או שקבל כו'. צ"ל קודם וכן כו' והרמב"ם אורחא דמילתא נקטי' ט"ז:
נב סָעִיף יג בית גדול כו'. והשמיט דין בית קטן כמ"ש הרי"מ מ"ש שם וא"ד ר"י קתני לה וה"ק כו' ר"ל דגם מ"ש בית קטן כו' הוא דברי ר"י והוא בית חתנות דר"ע אבל ר"ע ל"פ על ר"י ברפת בקר כמו ללישנא קמא ופ' כלישנא בתרא כדרכו בכ"מ:
נג סָעִיף יג (ליקוט) מלבד כו'. כרש"ש במתני' כבנין ההיכל וכמ"ש בספ"ד דמדות (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.