א הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ, הֲרֵי הַגּוּף שֶׁל בֵּן מִזְּמַן הַשְּׁטָר, וְהַפֵּרוֹת לָאָב עַד שֶׁיָּמוּת, לְפִיכָךְ, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר מִפְּנֵי שֶׁהֵם נְתוּנִים לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר מִפְּנֵי שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת הָאָב. הַגָּה: הַמַּקְדִּישׁ קַרְקַע מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מוֹתוֹ, אוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, לֹא קַדִּישׁ כְּלָל, דְּהָא אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר גּוּף מֵהַיּוֹם וּפֵרוֹת לְאַחַר זְמַן, דְּהָא קָא אָכִיל פֵּרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תקס"ג) הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, צָרִיךְ לְמָכְרָן וְלִקְנוֹת בִּדְמֵיהֶן קַרְקַע וְלֶאֱכֹל מֵהֶן פֵּרוֹת, כְּדִין בַּעַל בִּנְכְסֵי אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה לַעֲשׂוֹת בִּנְכָסָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק י"נ).
ב מֵת הָאָב וְהִנִּיחַ פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, הֲרֵי הֵן שֶׁל בֵּן, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ. הָיוּ תְּלוּשִׁים אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ לִבָּצֵר, הֲרֵי הֵם שֶׁל יוֹרְשִׁים. הַגָּה: מָכַר הַבֵּן כֹּחוֹ לְאַחֵר, אֵין לַמְּקַבֵּל אֲפִלּוּ בְּפֵרוֹת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִתְלֹשׁ אֶלָּא הֵן שֶׁל יוֹרְשֵׁי הָאָב, וְנוֹתְנִין לְזֶה דָּמִים כְּפִי מַה שֶּׁשָּׁוִין הַפֵּרוֹת בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת, אוֹ מַנִּיחַ הַפֵּרוֹת בְּשָׂדֵהוּ עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ. וְכֵן הַדִּין אִם כָּתַב הַקַּרְקַע לְאַחֵר וְלֹא לִבְנוֹ (טוּר). אֲבָל אִם כָּתַב לְבֶן בְּנוֹ, הָוֵי כְּאִילוּ כְּתָבָהּ לִבְנוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש"נ).
ג עָבַר הָאָב וּמָכַר, מְכוּרִים (הַפֵּרוֹת) עַד שֶׁיָּמוּת. וַאֲפִלּוּ חָזַר וּלְקָחָהּ הָאָב לֹא הָיָה בִּמְכִירָתוֹ כְּלוּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין), וּכְשֶׁיָּמוּת הָאָב מוֹצִיא הַבֵּן אוֹ יוֹרְשָׁיו (טוּר) מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְאִם הָיוּ שָׁם פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין, שָׁמִין אוֹתָם לַלּוֹקֵחַ וְנוֹתֵן הַבֵּן דְּמֵיהֶם. הָיוּ תְלוּשִׁים, אוֹ שֶׁהִגִּיעוּ לִבָּצֵר, הֲרֵי הֵם שֶׁל לוֹקֵחַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּין הַבֵּן עִם הַלּוֹקֵחַ כְּמוֹ עִם הָאָב (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם).
ד עָבַר הַבֵּן וּמָכַר, אֵין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.
ה מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, וּמֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב, כְּשֶׁיָּמוּת הָאָב קָנָה הַלּוֹקֵחַ, שֶׁאֵין לָאָב אֶלָּא פֵּרוֹת וְקִנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף.
ו מַתְּנַת בָּרִיא שֶׁכָּתַב בָּהּ: מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, שֶׁמַּשְׁמָע דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה הַגּוּף מֵהַיּוֹם וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֵינוֹ זוֹכֶה בּוֹ וְאוֹכֵל פֵּרוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. הַגָּה: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ וְהִתְנָה לָדוּר בָּהֶן כָּל יְמֵי חַיָּיו וְלִהְיוֹת נִזּוֹן מֵהֶן, יָכוֹל לָדוּר בָּהֶן עִם אִשְׁתּוֹ וְשַׁמָּשִׁים הַצְּרִיכִין אֵלָיו. וְכֵן נוֹתְנִים לוֹ מְזוֹנוֹת הַצְּרִיכִים לוֹ, אִם אֵין לוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר כְּפִי הַנִּרְאֶה לְבֵית דִּין. וְאִם מָכְרוּ לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹת, וּבָא לוֹ מָמוֹן אַחַר כָּךְ, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁלָּקַח (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ז כָּתַב לוֹ: מֵהַיּוֹם אִם לֹא אֶחֱזֹר בִּי עַד לְאַחַר מִיתָה, הִיא לְגַמְרֵי כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו אַף מֵהַגּוּף. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ קִנְיָן בְּמַתְּנַת בָּרִיא, וְלָא אַמְרִינָן בִּכְהַאי גַּוְנָא דְּבָרָיו כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמֵי. וְלָכֵן בָּרִיא שֶׁרוֹצֶה לַחֲלֹק נְכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָרִיבוּ יוֹרְשָׁיו אַחֲרָיו, וְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת סֵדֶר צַוָּאָה בְּעוֹדוֹ בָּרִיא, צָרִיךְ לְהַקְנוֹת בְּקִנְיָן, וַאֲפִלּוּ קִנְיָן אֵינוֹ מְהַנֵּי אִם רוֹצֶה לִתֵּן לָהֶן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְיָדוֹ אָז, דְּאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בִרְשׁוּתוֹ, וְאֵין מְהַנֵּי אֶלָּא דֶּרֶךְ הוֹדָאָה שֶׁמּוֹדֶה שֶׁחַיָּב לְכָל אֶחָד מֵהֶן כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה (בֵּית יוֹסֵף סִימָן ר"נ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ד וּמַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָאה סִימָן נ"ב). וע"ל סִימָן ס' סָעִיף ו'.
א סָעִיף א הכותב כו' ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' קנ"א ובן לב ס"ב סי' ל"ו ובמבי"ט ח"א סי' ק"ס ובמהרי"ט סי' קט"ז):
ב סָעִיף ב או שהגיעו ליבצר. כן דעת הרמב"ם והרא"ש וטור אבל רשב"ם פי' תלושים דוקא אבל מחוברי' אפי' הגיעו ליבצר הרי הם של בן. ובתו' י"ט פי"נ תמה עליו דהאיך יפרש הא דהכונס והא דפ' נערה ולא ירד לדקדק לעומק דברי הפוסקים שהבאתי לעיל סי' צ"ה כי לפי מ"ש שם לא קשה מידי ואדרב' פשט דמתני' משמע כרשב"ם וגם ק' להרמב"ם וסייעתו הא דקאמר בש"ס טעמא משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואי במחוברי' שהן צריכים לקרקע הא לכ"ד דינן כקרקע אלא שי"ל בזה שאל"כ הוה אמרי' מסתמא לא היה דעתו ליתן רק הנכסים שהיו אז וה"ל כאלו התנה בפי' חוץ מפירו' שעתיד להיות לכך צריך לטעמא דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו אבל לפי' רשב"ם אתי כפשוטו ודו"ק ומ"ש הב"ח בזה בדעת הרמב"ם והרא"ש אינו נכון וקושייתו מעיקר' ליתא ואולי ט"ס יש בדבריו ע"ש:
ג סָעִיף ב אבל אם כתב לבן בנו. צ"ע על מ"ש בסמ"ע לעיל סי' ר"י ס"ק ה' ע"ש ויש ליישב בדוחק (וע' מ"ש שם) ע' בס' א"א דף ק' ע"ב ע' בתשו' ר"א ן' חיים סוף דף קי"א ע"ש ובתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"א נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו ע"ש:
א סָעִיף א הכותב כל נכסיו לאחד מהיום ולאחר מיתה ויש בהן מטלטלין או חובות צריך למוכרן כו'. כצ"ל וכן הוא ל' נ"י שם מ"ה ראוי להגיה כאן כן בדברי מור"ם וסיים שם וכתב ז"ל ואם נפסד מהקרן נפסד. ולא נשתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין עכ"ל פי' אם הנכסים שכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה שכל ימי היותו הוא אוכל מהן הפירות לא אמרי' אותן הפירות והריוח שנהנה מהן האב בחייו ישתעבדו לגוף הנכסים לענין שאם יפסדו בידו בחייו ממה שהיו באותה שעה שכתב לבנו ימלא אותו הפסד מהפירות שנוטל מהן האב קמ"ל דלא. וע"ל סי' קע"ו סט"ו וי"ז שם נתבאר דין רווחא לקרנא משתעבד בשותפין:
ב סָעִיף ב או שהגיע זמנם ליבצר כו'. עמ"ש בפרישה בסימן צ"ה ובסי' קצ"ג ובסי' רט"ו ס"ה מ"ש שם פלוגתת הרמב"ם והטור:
ג סָעִיף ב אין להמקבל אפי' בפירות כו' כיון דנתגדל ברשות הנותן ודוקא כשבנו מקבלו בעצמו אמרינן דדעתו דהאב היה להקנות לבנו בעין יפה ולא כשימכור כחו לאחר וכ"ש כשהמקבל הוא איש אחר משעה ראשונה:
ד סָעִיף ב ונותנין לזה דמים. כן צריך להיות פי' המקבל נותן להיורשים דמים כפי שומא שהיו שוים הפירות שנתגדלו קודם שמת הנותן וכ"כ בטור:
ה סָעִיף ב ומ"ש או מניח הפירות פי' ואז אחר שיגמרו יטלום היורשים לנפשם וא"צ ליתן להמקבל כלום בעד מה שנגמרו לאחר שבא הקרקע לידו ועפ"ר:
ו סָעִיף ב אבל אם כתב לבן בנו הוה כאלו כתבו לבנו. פי' כי אף שאמרו שבן בנו אינו בכלל בניו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' רמ"ז מ"מ אם כ' בהדיא מתנה לבן בנו אמרי' מסתמא בעין יפה נתן לו אותו מתנה כמו שאמרינן כאן בכתבו לבנו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובעין יפה נתנה לו וכ"כ בת"ה בסי' ש"ן אבת בנו וה"ה או כ"ש לבן בנו:
ז סָעִיף ג ה"ג מכורים הפירות עד שימות כו':
ח סָעִיף ג ואפילו חזר ולקחם האב. פי' חזר ולקח מהבן גוף הקרקע מה שנתן לו ומ"ש לא היה במכירתו כלום היינו אחר מות האב אבל בחייו אוכל הלוקח הפירות וקמ"ל דלא אמרינן דהרי הוא כאלו לא נתנו לבנו מעולם ותשאר הקרקע ביד הלוקח מהאב אלא כיון דמתחלה בשעה שמכר לזה לא היה כח ביד האב למכור כ"א הפירות כל ימי חייו תו לא אמרי' דיהי' מכירתו למפרע מכירה גמורה אחר שקנאו מבנו וכ' שם דה"ה אם מת הבן בחיי האב וירשה האב ממנו ג"כ יצא השדה מיד הלוקח כשימות האב מה"ט דכתיבנא:
ט סָעִיף ג שמין אותו ללוקח כו'. כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש שיטת' בדרישה בפי' הגמרא דס"ל דדוקא אב שנתן לבנו אמרי' דעתו קרובה אצל בנו המקבל ונתן לו ג"כ כל הפירות שעל הקרקע שלא הגיע זמן ליתלש וא"צ ליתן ליורשי הנותן כלום אבל לאו כל כמיניה דאב זה (הנותן) לגרוע כח של הלוקח וליפות כח של בנו המקבל אלא אמרינן כל מה שנתגדל ברשותו שמין אותו וצריך בנו המקבל ליתן אותן דמים להלוקח והי"א שמביאו מור"ם ע"ז ס"ל דלא מכר האב ללוקח אלא זכותו מה שהי' לו בו ומ"ה אין צריך ליתן הבן כלום ללוקח בעד הפירות שגדלו ברשותו כמו שלא היה נותן כלום ליורשי האב אם נשאר השדה ביד האב עד יום מותו:
י סָעִיף ה וקנין הפירות אינו כקנין הגוף פירוש שנאמר שלא תהיה בקנין של הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דבר שלא היה בא לעולם קא משמע לן דז"א דהרי גוף השדה היה של הבן מיד בשעת נתינה אף שנשארו הפירות להנותן אות' קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין פרישה כאן ובטור לעיל סי' רי"א:
יא סָעִיף ו מתנות בריא שכ' כו'. פירוש כשעשה ק"ס על מתנתו כדין מתנת בריא וקמ"ל דמהני אמירת מהיום דאינו יכול לחזור בו ואמירתו לאחר מיתה דאינו אוכל המקבל פירות עד לאחר מיתה:
יב סָעִיף ו יכול לדור בהן עם אשתו. שם בתשובה דאפילו לא היה לו אשה בשעה שהתנה כן (ואפשר שמור"ם השמיט כאן הא דנשא אשה אח"כ משום דהסברא היא ג"כ לומר דמיעט אשתו טפי כשהיה לו אשה ולא זכרה בשעת המתנה ממי שאין לו אשה בשעת המתנה מ"ה סתם ללמדינו דבתרווייהו איירי ועיין בתשובתי מ"ש עוד מזה) דלא עלה על דעתו להיות בלא אשה ובלא שמש והוא יעשה כל מלאכתו בעצמו ואף ע"פ שאמר שמשייר לעצמו לא בא בל' זה אלא למעט אפילו לבניו הקטנים ושאר הנטפלים לו ע"ש:
יג סָעִיף ו א"צ לשלם מה שלקח. דומה לזה כתב הטור בי"ד סי' רנ"ג ז"ל בעל הבית ההולך ממקום למקום ונתנו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מהצדקה ולכשיגיע לביתו א"צ לשלם דבשעה שלקח היה עני וה"ל כעני שהעשיר שא"צ לשלם מה שלקח עכ"ל:
א סָעִיף א או לאחר שלשים יום לא קדוש כלל. והוא מתשובת הרשב"א סי' תקמ"ג וז"ל אבל הקדש בדק הבית אינו כן שאני סבור שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר שלשים לא אמר כלום לפי שכל הנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה קי"ל גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה אבל לגבוה והקדש א"א לו' כן לפי שא"א שהאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אא"כ שייר מקום היניקה והראיה מהאי דשלהי המוכר בית ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש חרוב המורכב וסדין השקמה ותני עלה מ"ט הואיל ויונקין משדה הקדש כו' אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפי' א"א כ"ש זה שמשייר כל הפירות וא"ת ומה ראית לבטל כל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטל השיור מפני ההקדש הלא היה הקרקע בחזקת בעלים וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מאריה וכדגרסי' בירושלמי גבי פלוגתא דר' ורבנן באומר זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דרבי סבר מגורשת דתנאה הוי ורבנן סברי מגורשת ואינה מגורשת דמספקא להו אי תנאה אי חזרה וגרסי' התם בירושלמי אף בהפקר כן שדה זו מובקרת מעכשיו ולאחר שלשים על דעתי' דר' מובקרת ועל דעת' דרבנן אינה מובקרת שאי אפשר לו' שיהי' השדה מובקר לאחרים והפירות לבעלים וכיון שכן הרי ההפקר בטל לגמרי ואע"ג דגבי גט מגורשת ואינה מגורשת לא דמי דהתם כיון דמספקא לן אי תנאה אי חזרה הלכך אזלינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת כו' ואתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מאריה עכ"ל. והנה מזה דכת' הרמ"א דהמקדיש קרקע מהיום ולאחר שלשים לא קדיש כלל כיון דאי אפשר לו' גוף מהיום. ולפי שיש בזה מקום עיון צריך אני להאריך קצת בנדרים דף כ"ט בהא דתנן נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדישות עד שיקצצו נקצצו פודאן פעם אחת ודיו ועול' אמר כיון שנקצצו שוב אין פודאן כו' ומשום דס"ל קדושה פקעה בכדי א"ל אביי וקדושת הגוף לא פקעה בכדי והתניא שור זה עולה כל שלשים ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר ל' יום שלמים אמאי קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי הבמ"ע דאמר לדמי אי הכי אימא סיפא לאחר שלשים עולה ומעכשיו שלמים אא"ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאיצטריך למתני תרתי וכו' לימא תיהוי תיובתי' דבר פדא דאמר קדושת דמים לא פקעה בכדי אמר רב פפא אמר לך בר פדא הכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי מידי דהוי אאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים דמקודשת אע"ג שנתאכלו המעות פשיטא לא צריכא דהדר ביה הניחא למ"ד אינה חוזרת אלא למ"ד חוזרת מאי איכא למימר אפי' למ"ד חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכת' שם הר"ן ז"ל וא"ת ותיהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד אחר שלשים דנהי דאמרינן משוך פרה זו ולא תיקנה לך עד לאחר שלשים דעומדת בחצירו קנה היינו דוקא כי לא חזר בנתיים אבל חזר בו ודאי אפילו עומדת בחצירו מצי הדר ביה כיון דלא קנה עד לאחר שלשים ולגבוה נמי נהי דהוי כמסירה כיון דהשתא לא חייל אמאי לא מצי הדר ביה וי"ל דכי אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמאן דאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום קאמר וכו'. ומיהא שמעי' דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים דלא מצי הדר ביה דאמירה כמסירה גמורה להדיוט דמי אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפשר דכי אמר הכי הני מילי לבד פדא דס"ל קדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לאביי ורבא דס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי מוקי ברייתא כפשטיה ונהי דתיקשי ליה תרוייהו בקדושת דמים למה לי אפשר דדחיק אנפשיה לו' זו ואצ"ל זו כדאשכחן בש"ס טובא הלכך לדידהו אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הני מילי כמסירה גרידא בלא מעכשיו אבל במסירה דמעכשיו לא דאי אפשר שיקנה יותר אמירה ממסירה הלכך לדידהו האומר הרי זו עולה לאחר שלשים יוכל לחזור בו וע"ש ומתבאר מדבריהם דהמקדיש לאחר שלשים קדוש מיהא הוי אליביה דכ"ע אלא דלדעת הרשב"א יכול לחזור בו ולדעת הר"ן אינו יכול אבל כל זמן שלא חזר בו חלה קדושה דלא גרע ממסירה בלא מעכשיו. וא"כ במקדיש מהיום ולאחר שלשים דלא שייך ביה גופא מהיום ופירי לאחר שלשים לא גרע ממקדש את האשה מהיום ולאחר שלשים דפסק הרשב"א בתשו' סי' תש"ז כרב דהוי ספיקא אי תנאה אי חזרה ע"ש וא"כ ה"נ גבי מקדיש מהיום ולאחר ל' דה"ל ספיקא אי תנאה אי חזרה ממה שאמר מהיום ורוצה להקדיש לאחר ל' א"כ לאחר שלשים מיהא קדוש אם לא חזר. וא"כ הרשב"א בתשו' סי' תתקס"ג מיירי שחוזר בו קודם שלשים אבל הרמ"א שכת' לא קדוש כלל ומשמע דלא חלה הקדושה כלל ואמאי לא ליהוי בספיקא דתנאה או חזרה וכן במפקיר נמי מיירי ע"כ כשחזר תוך שלשים ואם לא חזר אינו יוצא מידי ספיקא דתנאה או חזרה והוי הפקר ואם כן ה"ל לרמ"א לו' אם חוזר בו אינו קדוש ועמ"ש בסי' רנ"ח סק"א: ועוד נראה לענ"ד ברור דע"כ לא קאמר הרשב"א דלא שייך גופא מהיום אלא בהקדש בדק הבית דא"א שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש וכמ"ש הרשב"א מהאי דשלהי המוכר הבית אבל הקדשות שלנו דאינו אלא דין הדיוט ולעניים הוא וכמ"ש הטור וש"ע סי' נ"ה ע"ש א"כ שפיר מהני ביה גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום וכיון דהשתא ליכא דין הקדש בדק הבית לא היה לרמ"א להביא דין זה. שוב מצאתי להדיא כדברינו אלה ברי"ו נתיב י"ט ח"א דף קפ"ז וז"ל המקדיש שדה ושייר פירות לעצמו לא אמר כלום דגוף להקדש ופירות להדיוט לא אפשר כן דיקדק הרשב"א פרק המוכר הבית מהאי דהקדיש שדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב כו' ונ"ל דבהקדש עניים דבריו קיימים עכ"ל ואם כן השתא דלית לן הקדש בדק הבית ליתיה להאי דינא דרשב"א וז"ב:
ב סָעִיף ב לבן בנו הוי כאלו נתנה לבנו והוא בד"מ ז"ל ובתה"ד סי' ש"ן משמע דה"ה אצל בן בנו ע"כ ועמ"ש בסי' ר"י ס"ק ד' דדברי הרמ"א סתרי אהדדי דשם פסק כדברי הרא"ש דבן בנו כאחר ואין לחלק דהתם לענין מזכה לעובר הוא דהוי כאחר והכא הוי כמו בנו דהא למדו מדברי תה"ד ושם כתבו לענין דעתו של אדם קרובה אצל בנו דאמרו פ' מי שמת לענין מזכה לעובר וע"ש וכיון דהתם לענין מזכה לעובר פסק כדברי הרא"ש א"כ ה"ה הכא ה"ל כאחר וצ"ע ונראה שהש"ך הרגיש בזה ברמיזה:
ג סָעִיף ה וקנין פירות אינו כקנין הגוף. והוא בס"פ החולץ דאיפסק' הלכת' כריש לקיש בתלת וזהו חדא מינייהו ובתוס' ס"פ השולח הקשו בהא דאמרו שם בגמ' אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד וא"כ אנן היכי מצינו ידינו ורגלינו כיון דקי"ל כריש לקיש דלאו כקנין הגוף וקי"ל נמי האחין שחלקו לקוחות הן וע"ש שכתבו דדוקא בהאי לחודיה קי"ל כריש לקיש משום דאבא לגבי בריה מחיל אבל בעלמא קנין פירות קנין הגוף ע"ש אבל לשטת הפוסקים נראה דבכל דוכתי קנין פירות לאו כקנין הגוף: ובחידושי הרמב"ן כתב בפ' בית כור וז"ל בשם הרב ז"ל ופריך דשאני בכורים דגלי בהו רחמנא קנין פירות מדכתיב ולביתך כו' ומיהו האי טעמא דאמרן דשאני בכורים לא דייק ובפ' ?י"כ אקשינן והא אפלגי חדא זימנא ולא מפרקינ' בכורים שאני ובמציעא מייתי ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה אלא אי איכא לאפלוגי הכי הוא דאיכא לאפלוגי דבענין האחין יש ברירה משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל מה שאין אתה יכול לו' כן בבכורים של מוכר שדהו לפירות וזהו הטעם המפו' בגמ' עכ"ל ואין לזה ביאור כלל במ"ש דגבי אחין יש ברירה משום דאבא לגבי בריה כו' ונראה שכיון למ"ש תוס' דלא קי"ל כריש לקיש אלא במכר הבן ומשום דאבא לגבי בריה מחיל ומ"ש דבענין האחים יש ברירה נראה שט"ס הוא והכי קאמר אלא אי איכ' לאפלוגי הכי הוא דאיכ' לאפלוגי משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל. ולענ"ד נראה דאע"ג דק"ל כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף היינו דוקא היכא שאין לו אלא פירות ולית ליה בגוף כלום כמו האי דמכר הבן אבל קנין פירות דיובל הוי כקנין הגוף טפי ומשום דבשדה יובל רשאי לחפור בו בורות שיחין וברמב"ם פ' כ"ג מהל' מכירה ז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זו מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כו' ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותו לפירותיו שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יהרוס ולא יבנה אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל והיינו נמי דינא דיובל דה"ל קונה לזמן קצוב וחופר ובונה והורס וכן נראה שם מדברי הראב"ד ז"ל עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל עכ"ל. וא"כ ה"ל קנין הגוף ממש אלא הא דקרי ליה בש"ס קנין פירות היינו משום דכל שאינו קנוי קנין עולם ה"ל קנין פירות וכמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט באומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי ז"ל דנהי דס"ל לאביי דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי באומר לאשה היום את אשתי כו' לא נפקא בלא גט והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי כדמוכח בפ' השולח גבי מוכר שדהו לחבירו בזמן שהיובל נוהג כו' וקנין דמים באשה לא אשכחן א"א להיות אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה לאו קנין הגוף הוא עכ"ל וא"כ טעמא דריש לקיש אינו אלא משום דכיון שאינו קנוי קנין עולם אינו אלא קנין פירות אע"ג דקנוי לו הגוף עד היובל ואנן ס"ל דקנין פירות כהאי דהיינו מה שאינו קנוי קנין עולם הו"ל כקנין הגוף ובהאי קנין פירות דלית ליה לאב אלא קנין פירות ולית ליה בגוף כלום דהא נתנו לבן מהיום בזה הוא דלא הוי כקנין הגוף וזה הטעם נראה מפורש בגמ' ס"פ השולח שם בהא קאמר ריש לקיש דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית אבל בהך אדעתא דגוף נחית והיינו כמ"ש דביובל הגוף שלו עד היובל להרוס ולחפור בגוף השדה כאדם העושה בשלו והא דמייתי בפ' השואל ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה היינו משום דקנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו נמי יכול לבנות ולהרוס בגוף הקרקע דקנאה לגמרי כל ימי חייו וכמ"ש בסמ"ע סי' רי"ב ע"ש ודו"ק ועמ"ש בסי' קי"ז סק"ג ומ"ש בסי' קמ"ט סק"ב וע' רשב"ם דף קל"ו בהא דאמר ריש לקיש מביא ואינו קורא וז"ל דלהכי מביא משום דכתיב אשר תביא מארצך דארצך קרינא ביה והקשו בתוס' דאי קרינן ביה מארצך ומשום קנין פירות א"כ אמאי אינו קורא וליהוי נמי קורא על האדמה אשר נתת לי ע"ש: ונראה ליישב פי' רשב"ם לפמ"ש הר"ר אביגדור כהן צדק והוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה ז"ל ואותה ששנינו אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון בלולבו של חבירו אע"ג דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמקני' ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות התם היינו טעמא דכתיב לכם משלכם דקנין הגוף סגי ולא בהנאת שימוש לחוד וא"ת הלא מתנה ע"מ להחזיר קנין פירות בעלמא קרי לה בפ' י"נ ונפיק ביה י"ל דלהכי קרי ליה קנין פירות שאינו יכול לאוכלו אבל מיהא קנין הגוף לשעה מיקרי ובהכי סגי דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהיה משלו והא איכא והכי מסיק התם בהדיא דאפי' מאן דפליג במכיר' ואכילה למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק עכ"ל ע"ש ולפ"ז ניחא דכיון דביובל קנין הגוף לשעה הוי וכמ"ש דרשאי לחפור עד היובל אלא לפי שאינו קנין עולם קרי ליה קנין פירות ואם כן מביא דכיון דכתיב אשר תביא מארצך וא"כ בשעת הבאה קפיד רחמנא שיהיה מארצך וסגי בזה שהיה בשעת הבאה שלו ממש כמו באתרוג דקרינן בקנין הגוף לשעה ולקחתם לכם משלכם ואינו קורא על האדמה אשר נתת לי כיון דאינו קנוי קנין עולם לא הוי אלא קנין פירות לא מצי אמר על האדמה אשר נתת לי כיון דהאדמה השתא אינו שלו אלא לשע' לא הוי אלא קנין פירות ודו"ק. ועמ"ש בסי' רמ"א דיוצאין באתרוג הקנוי קנין הגוף לשעה וכדברי הר"ר אביגדור כהן צדק וראיה ברורה לזה כיון דלריש לקיש מביא מה"ט שכתבנו דקרי' ביה מארצך ודו"ק:
א סָעִיף א המקדיש קרקע והוא דלא קדיש במקדיש בלאחר שלשים היינו כשחזר בו קודם חלות הל' יום ומשום דמספקינן ליה בספק תנאי ספק חזרה ואוקי בחזקת מרא קמא וכן כתב בקצה"ח ופשוט ועמש"ל בסימן קצ"ז וע"ש עוד בקצה"ח ודוקא בהקדש בדק הבית אבל בהקדש עניים כהדיוט דמי:
ב סָעִיף ג ואפילו חזר ולקחה ועיין בנימוקי יוסף דל"ד הא לחזור ולקחה המבואר בסימן שע"ד דש"ה כיון דתחילת המכירה היה חל במקצת דהיינו על הפירות לא שייך שוב דליקום בהימנותא ולא דלא לקרי' גזולה:
ג סָעִיף ו ולהיות ניזון מהן לכאורה תימה כיון שהתנה שיהיו ניזון כאילו הנכסים מה בכך שיש לו נכסים ממקום אחר ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י משמע קצת שהתנאי היא שיזין מהנכסים כשלא יהיה לו מזונות ממקום אחר וקמ"ל דאף שבאו לו אח"כ נכסים ממקום אחר א"צ להחזיר בעד המזונות שאכל בשעה שלא היו לו הנכסים:
א סָעִיף א נכסיו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קנ"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' ל"ו ובמבי"ט ח"א סי' ק"ס ובמהרי"ט סי' קי"ו:
ב סָעִיף א מהיום ולאחר מיתה. ויש בהן מטלטלין או חובות צריך למוכרן כו' כצ"ל וכן הוא ל' נ"י וסיים שם ז"ל ואם נפסד מהקרן נפסד ולא נשתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין עכ"ל פי' אם הנכסים שכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה שכל ימי היותו הוא אוכל מהן הפירות לא אמרינן אותן הפירות והריוח שנהנה מהן האב בחייו ישתעבדו לגוף הנכסים לענין שאם יפסדו בידו בחייו ממה שהיו באותה שעה שכת' לבנו ימלא אותו ההפסד מהפירות שנוטל מהן האב קמ"ל דלא וע"ל סי' קע"ו סט"ו וי"ז שם נתבאר דין רווחא לקרנא משתעבד בשותפין. סמ"ע:
ג סָעִיף ב ליבצר. כן דעת הרמב"ם והרא"ש והטור אבל רשב"ם פי' תלושין דוק' אבל מחוברים אפי' הגיעו ליבצר הרי הן של בן ובתי"ט פ' י"נ תמה עליו דהיאך יפרש הא דהכונס ודפ' נערה ולא ירד לדקדק לעומק דברי הפוסקים שהבאתי בסי' צ"ה כי לפי מ"ש שם לק"מ ואדרבה פשט דמתני' משמע כרשב"ם וגם קשה להרמב"ם וסייעתו הא דקאמר בש"ס טעמו דדעתו של אדם כו' ואי במחוברים שהן צריכין לקרקע הא לכ"ע דינן כקרקע אלא שי"ל בזה דאל"כ הוה אמרינן מסתמ' לא היה דעתו ליתן רק הנכסים שהיו אז וה"ל כאילו התנה בפירוש חוץ מפירות העתידין להיות לכך צריך לטעמא דדעתו של אדם קרובה כו' אבל לפרשב"ם אתי כפשוטו ודוק ומ"ש הב"ח בזה בדעת הרמב"ם והר"ש אינו נכון וקושייתו מעיקרא ליתא ואולי ט"ס יש בדבריו ע"ש. ש"ך:
ד סָעִיף ב אפי'. כיון דנתגדלו ברשות הנותן ודוקא כשבנו מקבלו בעצמו אמרינן דדעת האב היה להקנות לבנו בעין יפה ולא כשימכור כחו לאחר וכ"ש שהמקבל הוא איש אחר משעה ראשונה. סמ"ע:
ה סָעִיף ב ונותנין. פי' המקבל נותן להיורשים דמים כפי שומא שהיו שוים הפירות שנתגדלו קודם שמת הנותן וכ"כ הטור ומ"ש או מניח הפירות ר"ל ואז אחר שיגמרו יטלום היורשים לנפשם וא"צ ליתן להמקבל כלום בעד מה שנגמרו לאחר שבא הקרקע לידו. שם:
ו סָעִיף ב לבנו. דאף שאמרו שבן בנו אינו בכלל בניו וכמ"ש הט"ו בסי' רמ"ז מ"מ אם כת' בהדיא מתנה לבן בנו אמרינן מסתמא בעין יפה נתן לו כמו דאמרינן בנתן לבנו דדעתו של אדם קרובה כו' וכ"כ בת"ה אבת בנו וה"ה או כ"ש בבן בנו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דצ"ע על מ"ש הסמ"ע בסי' ר"י ס"ק ה' ויש ליישב בדוחק עיין בס' א"א דף ק' ע"ב ובתשובת ראנ"ח סוף דף קי"א ע"ש ובתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"ח נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו ע"ש. עכ"ל:
ז סָעִיף ג ולקחה. פי' חזר ולקח מהבן גוף הקרקע שנתן לו ומ"ש לא היה במכירתו כלום היינו אחרי מות האב אבל בחייו אוכל הלוקח הפירות וקמ"ל דלא אמרינן דהרי הוא כאלו לא נתנו לבנו מעולם ותשאר הקרקע ביד הלוקח מהאב אלא כיון דמתחלה בשעה שמכר לזה לא היה כח ביד האב למכור רק הפירות כל ימי חייו תו לא אמרינן דתהא מכירתו מכירה גמורה למפרע. סמ"ע:
ח סָעִיף ג וי"א. דס"ל דלא מכר האב ללוקח אלא זכותו שהי' לו בו ומש"ה א"צ הבן ליתן כלום להלוקח בעד הפירות שגדלו ברשותו כמו שלא הי' נותן כלום ליורשי האב אם נשאר הקרקע ביד האב עד יום מותו. שם:
ט סָעִיף ה הגוף. פי' שנאמר שלא יהא בקנין הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דשלב"ל קמ"ל דזה אינו דהרי גוף השדה הי' של הבן מיד בשעת נתינה ואף שנשארו הפירות להאב אותו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין בטור סי' רי"א. שם:
י סָעִיף ו בריא. פי' כשעשה ק"ס על מתנתו כמתנת בריא. שם:
יא סָעִיף ו אשתו. בתשובת הרשב"א שם כתוב דאפי' לא הי' לו אשה בשעה שהתנה כן דלא עלה על דעתו להיות בלא אשה ובלא שמש והוא יעשה כל מלאכתו בעצמו כו' ע"ש. שם:
יב סָעִיף ו שלקח. דומה לזה כ' הטור ביו"ד סי' רנ"ג ז"ל בעה"ב ההולך ממקום למקום ונתנו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מן הצדקה ולכשיגיע לביתו א"צ לשלם דבשעה שלקח היה עני וה"ל כעני שהעשיר שא"צ לשלם מה שלקח עכ"ל. שם:
א סָעִיף א או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל. ע' בתשו' רע"ק איגר סי' קמ"ב שתמה מאד על דין זה דבתשובת הרשב"א מבואר הטעם כיון דא"א בהקדש לומר גופא מהיום ופירי לאחר ל' דא"כ ינקי מהקדש ממילא הוי כמו בגט במהיום ולאח"מ דהוי ס' תנאי ס' חזרה (ע' באה"ע סי' קמ"ה ס"ג) וספק הקדש אוקי ממונא בחזקת מרא. וקשה על זה לו יהא דהוי חזרה מן מהיום וכאילו אמר לאחר ל' יום הא זהו גם כן מהני בהקדש כדאיתא בסוגיא דנדרים דף ל"א (צ"ל כ"ע ע"ב ע"ש בהר"ן ריש דף ל' שכתב ומהא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום דלא מצי הדר ביה כו' אבל הרשב"א ז"ל כתב כו' ע"ש) ובשלמא מהיום ולאח"מ שפיר י"ל דבטל הקדש דבשעה שראוי לחול א"א לחול דאין הקדש לאח"מ כו' אבל במהיום ולאחר ל' שפיר קשה הא לא גרע מאומר רק לאחר ל' וברשב"א עצמו י"ל דכוונתו רק דיכול לחזור תוך ל' וה"ק דאם היינו מפרשים דתנאי הוי היה הדין דחזרה לא מהני רק כיון דהוי ס' חזרה אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא אך ל' הרמ"א דלא קדיש כלל קשה. גם לדינא אף בחזר לא ידעתי אם יש להקל כיון דהר"ן ס"ל דא"י לחזור וגם הרשב"א בחידושיו מספקא ליה כו' וביותר קשה שדברי הרשב"א בתשובה שם הוא רק בהקדש בדק הבית דהיניקה אסור משא"כ בהקדש דידן דהיינו הקדש עניים לכ"ע קדיש וא"י לחזור דבזה שפיר מקיימין דבריו בגיפא מהיום ופירי לאחר ל' כמו במתנה להדיוט דמה בכך דהפירות ינקי מהקדש עניים וא"כ דברי הגהת ש"ע אלו צע"ג. והאריך שם בג' תשובות שאחר זה לפלפל עם דודו הגאון מהר"ל איגר ובנו הגאון מהר"ר זאבל איגר ז"ל בענין זה ושם בסי' קמ"ד מבואר קצת ישוב לקושיא א' הי"ל ע"פ דברי הר"ן שם דף כ"ט ע"ב בד"ה פשיטא עש"ה:
ב סָעִיף א צריך למכרן ולקנות בדמיהן קרקע. ע' בת' נו"ב סי' כ"ט שכ' דאם עבר ומכרן בלי ידיעת המקבל מתנה ולא קנה בהם קרקע הרי שלח יד בשל חבירו ונתחייב בדמיו ואפי' הפסיד הדמים שקיבל במכירתן צריך לשלם משלו כדין שולח יד בשל חבירו ואפי' מת חייבים היורשים לשלם אם נתברר שמכר ואינם יכולים לטעון שמא פרע שהרי לא הגיע זמן הפרעון עד המיתה כו' ע"ש
ג סָעִיף ב כאילו וכתבה לבנו. עבה"ט ומ"ש: ובתשובת מבי"ט נסתפק אי דור רביעי כו' עמ"ש בזה לעיל סימן רמ"ז ס"ג הק"ב:
ד סָעִיף ג מוציא הבן כו' מיד הלקוחות. ע' בתשובת עבוה"ג סימן פ"ט דהרב השואל רצה לומר דהיינו דוקא כשמכרן האב שלא לצורך מזונותיו ופרנסתו אבל כשמכרן לצורך מזונותיו ופרנסתו אין הבן טורף מן הלקוחות לאחר מיתת האב כי יש אומדנא דמוכח שלא כתב לבנו אלא כשיהיה לו יתרון על כל עמנו כל ימי חייו אבל לא שבק נפשיה ערטילאי אם יהיה לו מן הצורך למזונות ולפרנסה והוא ז"ל השיב שזה אינו ובהדיא כתב הרשב"א בתשובה הובא בב"י סימן ר"ן מחו' ט"ו דאפי' מכר האב לצורך מזונותיו אינו מכור אלא עד שימות האב כו' עש"ב:
ה סָעִיף ז מהיום אם לא אחזור בי כו'. ע' בתשובת נו"ב סימן כ"ט שכתב דבזה אם מכר איזה דבר המכירה עצמה היא החזרה ולא אמרינן ששעבד נפשו בשעת המכירה להיות לוה על המעות הללו כי מה לו לצרה בזאת עבד לוה כיון שבידו לחזור בו בהיתר ואפי' משום מחוסר אמנה איננו שכרי ע"מ כן נתן ע"ש:
ו סָעִיף ז דבר שאינו בידו אז כו'. ב"י סי' ר"נ בשם הרשב"א כו' ע' בתשובת נו"ב סי' כ"ט דרב אחד הקשה דמדברי רמ"א משמע דוקא בדבר שאינו בידו אז לא מהני קנין והרי מדברי הרשב"א שם משמע דאפילו דברים שהם בידו אז אינו יכול להקנות שהרי כתב שם ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלטלין שאינם מסויימים ורוצה לחלקם ולהרבות לאחד ולמעט לאחד איני יודע לו דרך שיוכל לזכותם להם במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה ולפיכך אין לו תקנה בזה אלא בחיובים כו' אלא שדברי הרשב"א הללו תמוהים אמאי א"י להקנות כו' והוא ז"ל השיב דלק"מ ודברי הרשב"א ודברי הרמ"א נכונים כי הרשב"א שם על הדרך השני הוא שכתב כן (דז"ל הרשב"א שם תחלת כל דבר כו' ולפיכך ראובן זה אין מתנותיו קיימין אא"כ נתן במתנת בריא ויכול הוא ליתן מהיום ולאח"מ ובכך קני מקבלי המתנות הגוף מהיום כו' אבל אם רצה לשייר ושייר בפי' כן שאם רצה למכור שיהא רשות בידו או שיכתוב בשטרי המתנות וכשלא אחזור בי כו' ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה כו') דהיינו במשייר כח לעצמו לחזור בו בזה כ' ומ"מ אם יש לו עסק כו' איני יודע לו דרך כו' שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה דהיינו שימכרם או יאכלם ובזה לא נתחייב בדמיהם ואין כוונת הרשב"א שאינו יכול להקנות כלל דז"א דודאי בשעת הקנין קנו רק כוונתו דאם אח"כ ימכרם ממילא חזר בו בשעה שמכר (ע"ל ס"ק ה') אבל הדרך הראשון שכ' הרשב"א שיקנה באופן שלא יהיה לו כח לחזור בו אז אפי' לא יהיה בעין בשעת פטירה יתחייבו היורשים בדמיהן (עמ"ש לעיל ס"א סק"ב) ומעתה גם דברי הרמ"א נכונים דהרמ"א קאי אמה דכ' המחבר כתב לו מהיום אם לא אחזור בי כו' ע"ז כ' רמ"א מ"מ צריך קנין כו' ואפי' קנין לא מהני אם רוצה ליתן דבר שאינו בידו כו' כוונתו שאם ירצה ליתן מה שברשותו כעת ודאי שיוכל ליתן אבל כיון שבידו לחזור יקחנו היורשים שכבר מכרם ואכלם וצריך הוא אם ירצה לבטל טענת היורשים בזה ליתן מה שיהי' לו בשעת פטירה שע"ז לא שייך טענה שחזר בו ומכרן אבל בטל הוא מטעם דבר שאינו ברשותו וציין כן בשם הרשב"א שכיון שכתב הרשב"א שאינו מוצא לו דרך וקשה הרי יכול למצוא דרך שיתן בפירוש מה שיהיה לו בשעת מותו א"ו שזה מתחלת המתנה בטילה דהוי דבר שאינו ברשותו וממילא צריך ליתן מה שיש לו עכשיו וע"ז יש ליורשים לומר שאח"כ מכרם ועיקר כוונת המציינים ב"י בשם הרשב"א הוא עמ"ש רמ"א שאינו מהני אלא דרך הודאה זהו מדברי הרשב"א מפורש וכ"ז פשוט עכ"ד. וע"ש עוד ע"ד השאלה שחילק כל נכסיו לאשתו ולבת אחיו בעודו בריא בק"ג והעביר נחלה מבני אחיו שהם יורשי דאורייתא וכעת רוצים היורשים לבטל הקנין של המתנה שמבררים שהסחורה שנמצא עתה לא היתה ברשותו בעת המתנה כי הסחורות שהיו בעת הקנין נמכרו כבר וקנה אחרים תחתיהן ונמצא כל המתנה בטילה דהוי כמקנה דבר שהוא ברשותו עם דבר שאינו ברשותו דדמי לקני את וחמור שיש בזה ג' דעות כמבואר בח"מ סי' ר"ג בהג"ה וטוענים היורשים קים לן כדעה ראשונה דלא קנה כלום. וכתב דאם לא שייר הנותן כח לעצמו לחזור בו דברי היורשים בטלים לגמרי דהרי גם מה שמכר נתחייבו בדמיהם אך אם שייר כח לחזור בו אז שפיר טוענים היורשים לענין הסחורות שכיון שמכרם חזר בו ולא יזכו המקבלים בדמי מכירם אבל עכ"ז כל שאר חפצים ומטלטלים וקרקעות שעדיין בעין זכו המקבלים ומה שטענו דדמי לקני את וחמור וטוענים קי"ל כדעה ראשונה זה אינו טענה רק לפי סברת הרב השואל הנ"ל שהיה סבור שכוונת הרשב"א במ"ש ומ"מ אם יש לו עסק כו' היינו שאינו יכול להקנות כלל אבל לפי מה שמפורש לעיל כוונת הרשב"א שודאי בשעת הקנין קנו אלא שאח"כ חזר בו בשעה שמכר א"כ ממה שחזר חזר אבל מה שלא מכר עדיין לא חזר בו ודאי שנשאר כח המקבלים קיים ע"ש עוד והובא לעיל סי' ר"ג ס"י סק"ד ועמ"ש לעיל סי' רנ"ג ס"כ ס"ק י"ז:
א סָעִיף א המקדיש כו' דהא כו'. כמש"ש וכי כתיב כו' אבל הכא כו':
ב סָעִיף א דהא כו'. כמש"ש ע"א ב' אר"ש מ"ט כו' ה"נ וכ"ת מה ראית לבטל דהקדש ליבטיל שיור הפירות ליתא כיון דמספקא לן ע"כ כמו גבי גט דאמרינן לחומרא חולצת כו' ה"נ חומרא לתובע כמש"ל סי' ר"ן ס"ג וכמ"ש בירושלמי על פלוגתא דר' ורבנן בגטין ע"ב ב' (ובקדושין נט ב' ע"ש) במהיום ולאח"מ אם בהפקר מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דר' מופקרת וע"ד דרבנן אינה מופקרת שא"א לומר שתהא השדה מופקרת והפירות לבעלים וכיון דס"ל דספיקא הוי אוקי ממונא בחזקת מאריה:
ג סָעִיף א הכותב כו'. כמש"ש קלז א' אין לראשון כו' וכ"ש כאן:
ד סָעִיף א כדין כו'. כמ"ש בפ"ח דכתובות:
ה סָעִיף ב או שהגיע כו'. וכ"כ הרא"ש שם וכמ"ש בפ' הכונס דקי"ל כר"ש כו':
ו סָעִיף ב מכר כו'. גמ' שם וערשב"ם ד"ה ה"ג וד"ה כאן כו':
ז סָעִיף ב או מניח כו'. כ"כ המ"מ ג"כ בשם רש"י:
ח סָעִיף ב אבל אם כו'. כמ"ש במ"ר על פ' אם תשקר לי כו' שע"כ רחמי האב כו' אבל צ"ע דבסי' ר"י ס"א כ' להיפך:
ט סָעִיף ג ואפי' כו'. ול"ד למ"ש בב"מ טו ב' חזר כו' דשם לא חל המכר כלל וניחא ליה כו' משא"כ כאן שמכר לו הפירות:
י סָעִיף ג או יורשיו. רשב"ם ד"ה מכר וכמ"ש בס"ה:
יא סָעִיף ג ואם היו כו'. כ"פ הרי"ף מש"ש והתניא שמין כו'. ר"ל ללוקח מהאב והבן נוטל הגוף מהלוקח צריך ליתן דמי הפירות ללוקח ל"ק כאן כו' ר"ל הלוקח שהוא אחר אינו מוחל אצל בן המוכר:
יב סָעִיף ג וי"א כו'. לפי שיטת רשב"ם ופי' לא עדיף הלוקח מגברא דאתי מחמתיה. המ"מ. וכ"נ כמ"ש רשב"ם שם בד"ה ומשני כו' דמ' דאזלינן בתר המתנה מעיקרא:
יג סָעִיף ו מתנת כו'. ערשב"ם שם ד"ה דלא כו':
יד סָעִיף ו הכותב כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ד דכתובות על מ"ש ר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו לבנו כו' מהו מסבתיה אשה וכו' אע"ג שאין ה' כר"ל מ"מ למדנו להתנה בפירוש:
טו סָעִיף ז ומ"מ כו'. וכ"ה בתוספתא פ"ח ברי שכ' דייתיקי כו' לא עשה כלום:
טז סָעִיף ז דאין כו'. כמש"ל סי' רי"א:
יז סָעִיף ז אלא כו'. כמ"ש קמט א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.