א שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיִּקְנֶה פְלוֹנִי שָׂדֶה פְלוֹנִית לְאַחַר מִיתָה, בֵּין שֶׁהָיָה בַשְּׁטָר קִנְיָן בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ קִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב בּוֹ זְמַן וּבַזְּמַן הַזֶּה חַי הָיָה, הַזְּמַן מוֹכִיחַ שֶׁמֵּחַיִּים הִקְנָה לוֹ וְלֹא שֶׁאֵינוֹ (וְאֵינוֹ) זוֹכֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַקְנוֹת לוֹ בִּשְׁטָר זֶה לְאַחַר מִיתָה לֹא הָיָה כּוֹתֵב בּוֹ זְמַן, לְפִיכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ: מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, קוֹנֶה לְאַחַר מִיתָה. וְהָוֵי כְּאִלּוּ כָּתַב לוֹ מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, שֶׁנִּתְבָּאֵר דִּינוֹ סִימָן רנ"ז. וְזֶה שֶׁכּוֹתְבִים בְּכָל הַמַּתָּנוֹת וְהַמִּמְכָּרוֹת: מֵעַכְשָׁיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר זְמַן, לְהַרְוִיחַ הַדָּבָר (כּוֹתְבִין) כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ.
ב וְכֵן אִם יֵשׁ בּוֹ קִנְיָן, קוֹנֶה הַגּוּף מִיָּד אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ זְמַן. הַגָּה: דְּכָל קִנְיָן מֵעַכְשָׁיו הוּא. וְהָא דְאַמְרִינָן זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, הַיְנוּ בְּכוֹתֵב לוֹ: לְאַחַר מִיתָה, אֲבָל בְּכוֹתֵב לוֹ: לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵין אוֹמְרִים זְמַן שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו; וְלָכֵן אִם מֵת נוֹתֵן אוֹ הַמְקַבֵּל תּוֹךְ ל', בָּטְלָה הַמַּתָּנָה. וְהוּא הַדִּין דְּנוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר תּוֹךְ ל' (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה). וְהָא דְּאַמְרֵינָן זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, הַיְנוּ שֶׁצִּוָּה הַנּוֹתֵן לִכְתֹּב זְמַן, אוֹ שֶׁצִּוָּה לְעֵדִים לַעֲשׂוֹת שְׁטָר מְעַלְּיָא; אֲבָל צַוָּאָה שֶׁלֹּא נִכְתַּב בָּהּ זְמַן, רַק לְזִכָּרוֹן בְּעָלְמָא, אֵין אוֹמְרִים זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ו' וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָאו דַּוְקָא זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר, אֶלָּא בְּעַל פֶּה נַמֵּי הַזְּמַן מוֹכִיחַ (רַ"ן ס"פ מִי שֶׁאָחֲזוֹ).
א סָעִיף א שטר מתנה כו' ע' בתשו' רשד"ם סי' ת"כ:
ב סָעִיף ב לאחר ל' יום. אמנם הש"ס פ' מי שאחזו סותר דין זה ומוכח שם דגם בנותן מכאן ועד י"ב חדש מהני הזמן כשמת תוך י"ב חדש והב"ח יישב דעת הרמ"ה אכן בדברי המ"מ לא נוכל לומר תירוצו של הב"ח ודו"ק וצ"ע וע' בא"ע סי' קמ"ד ס"ב מוכח להדיא דלא כהרמ"ה (הג"ה וע' בספרו ביישוב דברי הרמ"ה):
ג סָעִיף ב וה"ה דנותן כו' ע' בב"ח וע' בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ז':
ד סָעִיף ב אלא בע"פ. פי' דכתב המתנה בסתם וכתב בה זמן הכתיבה וכשנותן לו השטר מתנ' התנה בע"פ שנותן לו לאח"מ אפ"ה אמרי' דזמן הכתוב בשטר מהני לתנאי שבע"פ והוי כמו שמפרש בהדי' בשטר שמקנ' מהיום ולאח"מ כך מוכח בש"ס פ' מ"ש (דף ע"ב ע"ב) ע"ש בפירש"י ופי' תנאי בגט הוא בע"פ ע"ש וכן הוא דעת הר"ן ע"ש והסמ"ע לא נחית לעומקא בזה ופי' פי' זר גם דבריו צ"ע לדינא וע' בא"ע סי' קמ"ד תמצא מפורש כן להדיא ע"ש:
א סָעִיף א שטר מתנה שכתוב כו'. פי' שטר מתנות בריא והא דמסיק וכתב בין שלא היה בו קנין אע"ג דכל מתנת בריא בעי קנין כאן מיירי בכתב לו בשטר שדי נתונ' לך לאחר מיתה כו' דבשטר כזה קונין בה ג"כ בבריא וכמו שכתוב הטור והמחבר לעיל סי' קצ"א וקמ"ל דאע"ג דכ' בו שדי נתונה לך לאחר מיתה ולא כתב בה "מהיום ולאחר מיתה ואין קנין דשטרא לאחר מיתה אפילו הכי כיון דכתב בו זמן קנה הגוף מהיום ואין יכול לחזור בו והפירות לאחר מיתה דאל"כ למה כתב בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דס"ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחלת השטר בין בסופו ועפ"ר:
ב סָעִיף א ולא שאינו זוכה כו' פי' ולא אמרי' שכוונתו היה שלא יזכה בו אלא לאחר מיתה ואז אין במתנתו כלום וכנ"ל:
ג סָעִיף א קונה לאחר מיתה. ל' הטור קנה את הגוף מיד ואין הנותן יכול לחזור בו עכ"ל והאי מיד ר"ל עם כתיבת ומסירת השטר לידו דהא בזמן שכתוב בשטר הקנהו מהיום ופשיטא דכל זמן שלא הגיע השטר לידו דיכול לחזור בו:
ד סָעִיף ב וכן אם יש בו קנין קונין הגוף מיד. לשון הטור כיון שהוא בקנין קנה את הגוף מיד כשהגיע השטר לידו עכ"ל ובפרישה כתבתי דאע"ג דבעלמא קי"ל דסתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנהו מיד אפילו קודם שנכתב השטר שאני הכא דהזכיר במתנה זו "ולאחר "מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו וז"ש הטור והמחבר וכן אם יש בו קנין כו' דל' "וכן מוכח שדינו כמו דין הראשון בנכתב בו זמן ואין בו קנין דבו פשיטא דלא קנה הגוף עד דימטא השטר דשדה נתונה לך לידו וכמו שכתבתי ולא מצאתי חולק ע"ז וא"כ יש לתמוה על מור"ם במה שסיים וכ' ז"ל דכל קנין "מעכשיו הוא דמשמע דקנהו מיד משעת הקנין אבל המחבר שכתב סתם מיד ולא הזכיר דהיינו לאחר שימטא לידו י"ל דסמך אל' "וכן דכ' ומה שכתב "מיד אינו ר"ל מיד ממש אלא לאפוקי שלא תאמר דלא היה כוונתו להקנותו אלא לאחר מיתה והב"י כתב בפנים אל' הטור דכוונתו כשיגיע השטר לידו יקניהו למפרע משעת הקנין וללא צורך פירש כן ע"ש ודו"ק:
ה סָעִיף ב אין אומרים זמנו של שטר מוכיח כו'. הטור כתב בשם הרמ"ה מילתא בטעמא ז"ל דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מבוררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר על כרחך להקנות לו מאותו זמן קמכווין אבל היכא דצריך לכתוב הזמן בשטר כדי לברר מאימתי מתחילין הל' יום אין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו עכ"ל והב"י הקשה אדבריו דא"ה לא יצטרך לכתוב זמן דה"מ למכתב נכסי נתונה לך ליום פלוני והיה ג"כ זמן הנתינה מבורר עכ"ל ומ"ה נראה שהשמיט המחבר דברי הרמ"ה הללו כאן בש"ע אבל בדרישה כתבתי דאין זה קושיא בעיני דאף דבאם היה כתוב כך לא היה צריך לכתוב זמן מ"מ אין הוכחה מדלא כ"כ דכוונתו היה להקנותו מהיום דשמא לא שם לבו וכתב נכסי נתונים לך מהיום ולאחר ל' יום (וכן רגילין בני אדם לפעמים לכתוב) ואז הוצרך ג"כ זמן כדי לברר מאימתי יתחילו ונראה דמה"ט כתבו מור"ם ז"ל ולא כע"ש שהשמיטם ג"כ:
ו סָעִיף ב אלא בע"פ נמי הזמן מוכיח. פי' היכא שצוה הנותן לעדים לזכור הזמן דודאי לא עדיף בע"פ מכתיבת הזמן בשטר דבעי' שיצוה עליו הנותן לכתבו וכמ"ש מור"ם לפני זה:
א סָעִיף א הזמן מוכיח. בירושלמי תמן תנינא הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום לאיזה דבר כתוב בה לאחר מיתה לשייר לו פירות בגט אין גיטו ברור לאיזו דבר כתב לה לאחר מיתה לשייר לו גופה אמר רבי אבון בר כהנא קומי רבי אילא שייר לו מעשה ידיה אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של זה והוי רבי זעירא מקלס ליה וצווח ליה בנייה דאוריית' אף בגט שחרור כן הרי זה שחרורך מהיום ולאחר ל' על דעתיה דר' הרי זה גט על דעתיה דרבנן אינו גט אף בהפקר כן שדי מובקרת מעכשיו ולאחר שלשים על דעתיה דר' מובקרת על דעתיה דרבנן אינה מובקרת ע"ש היינו משום דרבנן אית להו באומר מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ומשום דספקא להו אי תנאה אי חזרה וה"נ נחלקו באומר מהיום ולאחר ל' יום וחוזר תוך ל' דהוי נמי לרבנן גט ואינו גט כיון דמספקא להו בחזרה או בתנאה ואם חזרה יוכל לחזור תוך שלשים ולרבי דס"ל תנאה הוי ודאי גט ובמשנה למלך פרק ח' מעבדים הביא הירושלמי והקשה עלה בהא דאמרו אף בהפקר כן דבשלמא בשחרור ניחא משום דלא מצינו עבד משוחרר ומעשה ידיו לרבו אבל בהפקר למה לא נימא כמו בכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה דגופא מהיום הפקיר ופירי לאחר שלשים וע"ש שהניח בקושיא ונעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו פרק מי שאחזו שהביא הירושלמי הנז' כו' אף בהפקר כן כלו' שא"א שיהיה השדה הפקר והפירות לבעלים וע"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג הובא בסי' רנ"ז סק"א ע"ש ונראה טעם הדבר משום דהפקר בעי' דומיא דשמיטה שיהיה מופקר לכל דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה יש לך נטושה אחרת זו הפקר וכיון דשייר פירי לעצמו אין זו נטישה גמורה. והא דכתב בטור וש"ע א"ח סי' רמ"ו דאם השאיל או השכיר בהמתו לעכו"ם והתנה עמו שיחזירנה קודם שבת ועכבה בשבת יפקירנה היינו משום דהתנה שיחזירנה קודם שבת א"כ הוי הפקר גמור ולפ"ז אם שכח והשכירו לחודש לא מהני הפקירו כיון דגוי משתמש בו בשאלה או בשכירות לא מצי מפקיר לגוף ואפשר לחלק דהיכא דשייר פירי לעצמו הוא דלא מצי מפקירו אבל השכירו מתחל' יוכל להפקירו בימי משך השכירות כיון דאין השכירות לעצמו אלא לשואל או לשוכר ואכתי צ"ע בזה: אמנם בטור א"ח שם בסי' רמ"ו כתב בשם הסמ"ג להשכיר בהבלעה ולהפקיר ובשם הרב פרץ להפקיר ליום השבת ע"ש והא בשכירות הפירות לעכו"ם וע"ש ב"י שכתב דביום השבת שום אדם לא יזכה כיון דרשות עכו"ם עלה או בשאלה או בשכירות ע"ש ומוכח מזה דשאלה או שכירות יכול להפקיר עוד שם במשנה למלך הקשה כיון דלרבנן ס"ל במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ומספקא להו אי תנאה או חזרה א"כ בשחרור כיון דהעבד מוחזק בעצמו גם לרבנן ליהוי גט משום ספיקא דתנאה ע"ש ולפמ"ש בסי' פ"ח סק"ט דעבד לא הוי מוחזק מספיקא כיון דעבד גופו קנוי לבעלים והוא כשורו וחמורו ואם עדיין עבדו הרי הוא וחזקתו לרבו וכבר כתב מוהרי"ט ח"א סי' קנ"א ומוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ל"ז דהיכא דהספק הוא בתפיסה עצמה בזה לא מהני תפיסה מספק וגבי עבד חשיב תפיסה מספק דאם עדיין עבד הוא אינו תפיס כלל כיון דהוא כשורו וחמורו ויד עבד כיד רבו וכיוצא בזה כתב הרא"ה סוף פ"ק דכתובות וז"ל דוקא מחצה על מחצה אבל רוב עכו"ם משלם נזק שלם ותימה אכתי לימא להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב איכא למימר דכיון דאם איתיה דהוי עכו"ם לית ליה חזקה דממונא והשתא מספקא לן בגופי' אי הוי עכו"ם לא אמרי' בהא אין הולכין בממון אחר הרוב דלא אתמר אלא להוציא מחזקתו עכ"ל וכ"כ הרשב"א ספ"ק דכתובות ע"ש והיינו משום דכיון דטעמא דעכו"ם דכתיב ראה ויתר גוים ולית ליה חזקה דממונא כיון דמדין הפקר אתי' עלה והשתא דמספקא לן אי הוי מוחזק או לא אין חזקתו כלום וכ"כ הרב המגיד בפ' ט"ו מה' איסורי ביאה דברוב עכו"ם אם נגח תורא דידיה לתורא דידן צריך לשלם ולא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא מסופק אם הוא עכו"ם עכ"ל ובחידושי מוהרי"ט ספ"ק דכתובות הקשה דכיון שהוא מסופק ה"ל איני יודע אם נתחייבתי ע"ש. אבל דברי המגיד המה דברי הרשב"א והרמ"ה. משום דעכו"ם לית ליה חזקת ממון ה"ל ספק בחזקתו. וא"כ מכ"ש בעבד דאין לו חזקה נגד רבו דהוי כמו יד רבו וכמ"ש וכיון דמספקא בתפיסה עצמה לא הוי חזקתו חזקה וא"כ מוקמינן אותו בחזקת מאריה קמא ודו"ק ועמ"ש בסי' דמ"א ס"ק ג': אמנם קשיא לי מאי נפקא מיניה בין תנאה לחזרה בשיחרור ובהפקר. לפמ"ש רש"י ר"פ האומר גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל' ע"ש דאמרו דרב מספקא ליה אי תנאה אי חזרה ופרש"י תנאה אם לא אחזור תוך שלשים או חזרה ממה שאמר מעכשיו ע"ש וא"כ לר' דאמר תנאה נמי לא הוי שחרור אם חזר תוך שלשים כיון שהתנה אם לא אחזור וכן בהפקר ואם לא חזר תוך שלשים אם כן לרבנן נמי דסברי ספיק' דחזרה והיינו שחזר ממה שאמר מעכשיו מכל מקום כל שלא חזר שחרורו שחרור וכן הפקירו הפקר וגבי שחרור אפשר דהוי נפקא מיניה בנקרע גט שחרור קודם שלשים ולא חזד דלר' תנא' הוי ושחרור מהני ולרבנן דסבירא להו ספק חזרה א"כ כל שנקרע תוך שלשים לא מהני אלא דאכתי תיקשי מהפקר וצ"ע לפמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תש"ז לפרש בהא דאמר רב תנאה גבי מעכשיו ולאחר שלשים דתנאה היינו אם שלשים ואם כן למ"ד תנאה אינו יכול לחזור ולרבנן דסברי חזרה יוכל לחזור תוך ל' וא"כ ניחא דנ"מ אם חזר תוך ל' אבל לפי פירוש רש"י קשה ואמרו שם בירושלמי אף בהקדש כן כל עמא מודי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ונראה ביאורו דס"ל דבהקדש לאחר ל' אינו יכול לחזור תוך ל' וכמ"ש הר"ן בנדרים (דף כ"ט) במקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור ואע"ג דבמסירה להדיוט ואמר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' וקיימא בחצר המקבל וחזר תוך ל' יכול לחזור אפ"ה מסירה דהקדש הוי כאלו פירש מעכשיו וע"ש דמסיק ז"ל ומהא שמעינן דאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' דלא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש וא"כ בהקדש כ"ע מודי דנהי דנימא חזר ממה שאמר מעכשיו כיון דאם אמר לאחר ל' גרידא נמי אינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כו' אבל דעת הרשב"א הובא בשם הר"ן דיכול לחזור במקדיש אחר ל' תוך ל' ע"ש א"כ קשיא הך דירושלמי ועמ"ש בסימן רנ"ז סק"א. ואפשר לפרש כוונת הירושלמי לפמ"ש הרמב"ם פט"ו ממעשה קרבנות והתוס' במנחות (דף פ"א) דבהקדש אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ומשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והארכנו בזה בסי' רנ"ה סק"ב ע"ש א"כ בהקדש כי אמר מעכשיו ולאחר ל' כ"ע מודי דליכא לספוקי בחזרה כיון דאינו יכול לחזור אפי' תוך כדי דיבור ומשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ ה"ל כאלו לא אמר אלא מעכשיו גריד'. אי תנאה הוי. וא"כ אינו יכול לחזור תוך ל' וכמ"ש דתנאה הוי היינו אם יהיה ל' אבל אם אמר לאחר ל' גרידא גם בהקדש יכול לחזור תוך ל'. אלא דאכתי תיקשי הך דרמ"א סי' רנ"ז סעיף א' במקדיש מהיום ולאחר שלשים אינו קדוש כלל והוא מתשובת הרשב"א סי' תקס"ג והא ממ"נ קדוש אי חזרה לא מהני בהקדש ואי תנאה נמי הוי הקדש וצ"ע ועמ"ש בסי' רנ"ז סק"א:
ב סָעִיף ב וה"ה דנותן יכול לחזור תוך ל' והוא מדברי הטור בשם הרמ"ה וז"ל הא דאמרי' זמנו של שטר מוכיח היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מותו אבל הכותב נכסיו לאחר או לבנו לאחר ל' ומת תוך ל' לא קנה וכו' וה"ה אם מת מקבל בתוך ל' לא קנה מקבל בקבר להנחיל ליורשיו וה"ה היכא דאקנינהו נותן לנכסים לאחריני ביני וביני בתרא קני עכ"ל וכתב הב"י עלה בשם הרב המגיד שלא ראה לא' מן המפרשים שחילק כן וע"ש שהעלה דלעולם אמרינן זמנו של שטר מוכיח: אמנם נראה דאפי' נימא גם בזה זמנו של שטר מוכיח לא עדיפא מאומר בפירוש מהיום ולאחר שלשים דכתבו תוס' פ' האומר (דף ס"ג) דקי"ל כר' יוחנן דאמר שיורא הוי וקידושי שני חיילי וגבי קנין צריך להיות עומד בסוף ל' במקום הראוי לקנין דהיינו סימטא ולא ברה"ר ומהיום לאחר מיתה אינו לא תנאה ולא חזרה אלא שיורא והיינו שמתחיל מהיום וכלה לאחר ל' ע"ש וא"כ כל שמת מקבל או נותן או חוזר קודם ל' לא הוי קנין כיון דשיורא הוי עד אחר ל' וגמר הקנין הוא סוף שלשים וכל שחזר קודם גמר הקנין ודאי מהני חזרה וה"ה מת נותן או מקבל תוך ל' דלא מהני וע"ש בתוס' פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג) בהא דלא ס"ל לר' יוחנן במעכשיו ואחר ל' דה"ל ככותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה דהכונה גוף מהיום ופירי לאחר מיתה ומשום דדוקא בכותב מהיום ולאחר מיתה שייך למימר הכי אבל מעכשיו ולאחר שלשים שיורא וכן נראה דהרמ"ה לא ס"ל כדעת תוס' דקי"ל כר' יוחנן דאמר שיורא אלא כשמואל שם דאמר תנאה הוי ומשום הכי צריך לומר דלא אמרו בזה זמנו של שטר מוכיח אבל לפי מה דקי"ל כר' יוחנן דאמר שיורא וכמ"ש תוס' ועמ"ש בסי' קצ"ה סק"ד ובסי' קצ"ז סק"ה א"כ אפי' נימא זמנו של שטר מוכיח כיון דאומר לאחר ל' ה"ל כאומר מהיום ולאחר ל' דשיור הוי ואין כאן לא תנאה ולא חזרה אלא שיורא וממילא כל שחזר או מת מקבל או נותן קודם גמר הקנין לא הוי קנין כלל כן נראה ודו"ק:
א סָעִיף א מתנה. פי' שטר מתנת בריא והא דמסיק בין שלא היה בו קנין כאן מיירי דכתב לו בשטר שדי נתונה לך לאחר מיתה כו' דבשטר כזה קונים גם בבריא וכמ"ש הט"ו בסי' קצ"א וקמ"ל דאע"ג דכת' שדי נתונה לך לאחר מיתה ולא כת' מהיום ולאחר מיתה ואין קנין ושטרא לאחר מיתה ואפ"ה כיון דכת' בו זמן קנה הגוף מהיום וא"י לחזור בו והפירות קנה לאחר מיתה דאל"כ למה כת' בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דס"ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחלת השטר או בסופו עכ"ל הסמ"ע (עיין בתשו' מהר"מ פדוואה סי' נ"ד מהריב"ל ח"א סי' ס"ג וח"ב סי' ל"ו הרשד"ם סי' ש"ז ש"ט שכ"ו ות"כ דברי ריבות סי' ר"ס וסי' תי"ד מהרי"ט ח"א סי' מ"ו וסי' ס"ז וצ"ו בני שמואל סי' ל"ה פני משה ח"א סי' ל"ד וצ"ד בני אהרן סי' ע"ו מהר"א ששון סי' קנ"א. בני חיי):
ב סָעִיף ב קונה. לשון הטור קנה את הגוף מיד ור"ל עם כתיבת ומסירת השטר לידו דהא בזמן שכתוב בשטר הקנהו מהיום ופשישא דכל זמן שלא הגיע השטר לידו דיכול הנותן לחזור בו. סמ"ע:
ג סָעִיף ב מיד. לשון הטור כשהגיע השטר לידו עכ"ל. ואע"ג דבעלמא קי"ל דסתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנה מיד אפי' קודם שנכתב השטר שאני הכא דהזכיר במתנה זו לאחר מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו וז"ש הט"ו וכן אם יש כו' דלשון וכן מוכח שדינו כמו דין הראשון דשם פשיטא דלא קנה הגוף עד דמטי שטרא לידיה כנ"ל ולא מצאתי חולק ע"ז וא"כ יש לתמוה על הרמ"א במה שמסיים דכל קנין מעכשיו הוא דמשמע דקנהו מיד משעת הקנין. שם:
ד סָעִיף ב ל' יום. אמנם הש"ס פרק מי שאחזו סותר דין זה ומוכח שם דגם בנותן מכאן ועד י"ב חדש מהני הזמן כשמת תוך י"ב חודש והב"ח יישב דעת הרמ"ה אכן בדברי המ"מ לא נוכל לו' תירוצו של הב"ח ודוק וצ"ע ועיין בא"ע סי' קמ"ד ס"ב מוכח להדיא דלא כהרמ"ה. ש"ך:
ה סָעִיף ב בעל פה. פי' דכת' המתנה בסתם וכת' בה זמן הכתיבה וכשנתן לו השטר מתנה התנה בע"פ שנותן לו לאחר מיתה אפ"ה אמרי' דזמן הכתוב בשטר מהני לתנאי שבע"פ והוי כמו שמפרש בהדיא בשטר שמקנה מהיום ולאחר מיתה כך מוכח בש"ס גיטין דף ע"ב ע"ב ע"ש בפרש"י ופי' תנאי בגט הוא בע"פ ע"ש וכן הוא דעת הר"ן ע"ש והסמ"ע פי' כאן פירוש זר גם דבריו צ"ע לדינא ועיין בא"ע סי' קמ"ד תמצא מפורש כן להדיא ע"ש. שם:
א סָעִיף ב קונה הגוף מיד. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש לשון הטור כו' עד לכך בעינן שיגיע השטר לידו. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ז שכתב שדברי הסמ"ע בזה תמוהים דאם הקנין רעוע בשביל שהזכיר לאחר מיתה א"כ מה מועיל מסירת השטר והרי השטר מפורש לאחר מיתה: והזכיר שם מ"ש בגליון ש"ע שלו בסי' רנ"ח בזה"ל ע' בסי' קצ"ה ס"ה והדברי' סותרין זא"ז (דשם בסי' קצ"ה כ' דאם אמר לו הקונה תקנה סודר זה ותקנה לי החפץ אחר שלשים יום לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה וכאן בסי' רנ"ח בשטר שכתוב בו שיקנה לאח"מ כ' שאם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפי' אין בו זמן) ונראה דדוקא כאן שנתן שטר וא"כ הקנין הוא ללא צורך ובודאי בא לייפות כח ע' בגמ' ב"ב דף קל"ו שמתחלה רצה הגמרא לחלק בין נזכר הקנין פעמיים והיינו משום דודאי ע"י כפל הלשון בא לחזק ואף דמסיק דלא שנא מ"מ עיקר הטעם כיון שגוף הקנין לא היה נחוץ א"כ ודאי לחזק בא שיקנה מעכשיו. אבל שם בסי' קצ"ה מיירי בקנין לחוד אבל אין לחלק דשם בסי' קצ"ה מיירי במטלטלין וכאן מיירי בשדה שהיא קרקע. חדא דהרי האי דס"ל קנה מקורו מדברי הגמרא בנדרים מ"ח ע"ב ושם סתם אמרו אהרינהו לנכסיה כו' ולא נזכר אם הי' קרקע או מטלטלין ועוד דאיזה סברא יש לחלק בין שדה למטלטלין דכי היכי דבשדה י"ל שקנה הגוף מיד והפירות לאח"מ גם במטלטלין י"ל כן דכמה מטלטלין העשויין להשכיר וגם תשמיש הכלים כל ימי חייו עכ"ל בגליון ע"ש עוד מה שהאריך על נדון השאלה שם:
ב סָעִיף ב לאחר ל' יום. עבה"ט ועב"ש באה"ע שם סק"ד ובס' ק"נ פ' מי שאחזו אות ס"ה מ"ש בזה. וע' בתשו' שבו"י ח"ב סי' ק"ס שהאריך בישוב דברי הרמ"ה על נכון ומסיק לדינא הלכה למעשה דאין להוציא מיד היורשים ע"ש:
א סָעִיף ב דכל כו'. עתוס' דב"מ ס"ו א' ד"ה ומניומי כו':
ב סָעִיף ב והא כו'. עספ"ז דגטין ע"ו ב' וכ' הב"ח דבא לתרץ קו' רשב"ם שם ד"ה מוכיח כו' וכן הרי"ף וש"פ וס"ל דמש"ש לאפוקי מדר' יוסי היינו דשם לאחר יב"ח דבזה אין ה' כר"י של"ת דרב אדרב:
ג סָעִיף ב וי"א כו'. ר"ל זמן הכתוב בשטר מהני לתנאים שבע"פ וכן ל' הר"ן שם דלא מיבעיא כו' ועבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.