א מִי שֶׁפָּגַע בַּחֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ וּבְהֶמְתּוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָהּ, בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ מַשָּׂא הָרָאוּי לָהּ בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ יוֹתֵר מַמַּשָּׂאָהּ, הֲרֵי זֶה מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שְׁמוֹת כג, ה). הָיָה דֶרֶךְ הַבְּהֵמָה לִרְבֹּץ תָּמִיד תַּחַת מַשָּׂאָהּ, אוֹ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת תַּחַת מַשָּׂאָהּ, אֵינוֹ חַיָּב (טוּר ס"ה). וְלֹא יִפְרֹק וְיַנִּיחֶנּוּ נִבְהָל וְיֵלֵךְ, אֶלָּא יָקִים עִמּוֹ וְיִטְעֹן מַשָּׂאוֹ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הָקֵם תָּקִים (דְּבָרִים כב, ד), וְאִם הִנִּיחוֹ נִבְהָל וְלֹא פָרַק וְלֹא טָעַן, בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ (שְׁמוֹת כג, ה).
ב הָיָה כֹּהֵן וְהַבְּהֵמָה רוֹבֶצֶת בֵּין הַקְּבָרוֹת, אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ.
ג וְכֵן אִם הָיָה זָקֵן שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִפְרֹק וְלִטְעֹן, הוֹאִיל וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, פָּטוּר (טוּר ס"ח). זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאִלּוּ הָיְתָה שֶׁלּוֹ הָיָה פוֹרֵק וְטוֹעֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיָה חָסִיד וְעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֲפִלּוּ הָיָה הַנָּשִׂיא הַגָּדוֹל וְרָאָה בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָהּ שֶׁל תֶּבֶן אוֹ שֶׁל קָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, פּוֹרֵק וְטוֹעֵן עִמּוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רס"ג (טוּר ס"ט בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ד פָּרַק וְטָעַן וְחָזְרָה וְנָפְלָה, חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק פַּעַם אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עָזֹב תַּעֲזֹב (שְׁמוֹת כג, ה) הָקֵם תָּקִים (דְּבָרִים כב, ד) (עִמּוֹ) לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְדַדּוֹת עִמּוֹ עַד פַּרְסָה, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר לוֹ בַּעַל הַמַּשָּׂא: אֵינִי צָרִיךְ לְךָ.
ה מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן עִמּוֹ, מִשֶּׁיִּרְאֵהוּ רְאִיָּה (שֶׁהִיא) כִּפְגִיעָה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: כִּי תִרְאֶה (שְׁמוֹת כג, ה) וְנֶאֱמַר: כִּי תִפְגַּע (שְׁמוֹת כג, ד) וְכַמָּה, שִׁעֲרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה בֵינֵיהֶם רס"ו אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי אַמָּה, שֶׁהוּא אֶחָד מִז' וּמֶחֱצָה בְּמִיל; הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִזֶּה, אֵינוֹ זָקוּק לוֹ:
ו מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק עִמּוֹ בְּחִנָּם כְּמוֹ בַּאֲבֵדָה, וע"ל סִימָן רס"ה; אֲבָל לִטְעֹן עָלָיו, הֲרֵי זוֹ מִצְוָה וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַדֶּה עִמּוֹ עַד פַּרְסָה יֵשׁ לוֹ שָׂכָר.
ז מָצָא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ רְבוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים עִמָּהּ, מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ וְלִטְעֹן עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָזֹב תַּעֲזֹב (שְׁמוֹת כג, ה) הָקֵם תָּקִים (דְּבָרִים כב, ד) מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: עִמּוֹ, (שְׁמוֹת כג, ה) שֶׁאִם הָיָה בַּעַל הַבְּהֵמָה שָׁם וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר לְזֶה שֶׁפָּגַע בּוֹ: הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רָצִיתָ לִפְרֹק לְבַדְּךָ פְּרֹק, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: עִמּוֹ (שְׁמוֹת כג, ה) וְאִם הָיָה בַּעַל הַבְּהֵמָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק לְבַדּוֹ.
ח בֶּהֱמַת גּוֹי וְהַמַּשָּׂא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַגּוֹי מְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ אֵינוֹ זָקוּק לָהּ; וְאִם לָאו, חַיָּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר יִשְׂרָאֵל.
ט וְכֵן אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַמַּשּׂוֹי שֶׁל גּוֹי, חַיָּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בֶּהֱמַת גּוֹי וּמַשָּׂאוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בּוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם אֵיבָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לִפְרֹק חַיָּב אֲפִלּוּ אֵין הַגּוֹי שָׁם, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּהָוֵי דְאוֹרַיְתָא, וְכֵן בְּכָל מָקוֹם דְּפָטוּר לִפְרֹק מִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים מִיהוּ חַיָּב, וְנָפְקָא מִנָּהּ שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל שָׂכָר (טוּר סי"ד).
י הַפּוֹגֵעַ בִּשְׁנַיִם, אֶחָד רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְאֶחָד פָּרַק מֵעָלָיו וְלֹא מָצָא מִי שֶׁיִּטְעֹן עִמּוֹ, מִצְוָה לִפְרֹק בַּתְּחִלָּה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, וְאַחַר כָּךְ טוֹעֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שׂוֹנְאִים אוֹ אוֹהֲבִים, אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד שׂוֹנֵא וְאֶחָד אוֹהֵב, מִצְוָה לִטְעֹן עִם הַשּׂוֹנֵא תְּחִלָּה, כְּדֵי לָכֹף אֶת יִצְרוֹ הָרַע. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּשׂוֹנֵא בְעָלְמָא דְּלָא עָבִיד אִסּוּרָא, אֲבָל אִם עָבִיד אִסּוּרָא וְשׂוֹנְאוֹ מִשּׁוּם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, אֵין צָרִיךְ לִטְעֹן עִמּוֹ כְּדֵי לָכֹף יִצְרוֹ, דְּהָא יָפֶה עוֹשֶׂה שֶׁשּׂוֹנְאוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת).
יא הַשּׂוֹנֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, לֹא מִאֻמּוֹת הָעוֹלָם הוּא אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל. וְהֵיאַךְ יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא (מִיִּשְׂרָאֵל), וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (וַיִּקְרָא יט, יז), אָמְרוּ חֲכָמִים: כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ לְבַדּוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהִתְרָה בּוֹ וְלֹא חָזַר, הֲרֵי מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵרִשְׁעָתוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אִם מְצָאוֹ נִבְהָל בְּמַשָּׂאוֹ מִצְוָה לִטְעֹן וְלִפְרֹק עִמּוֹ, וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ נוֹטֶה לָמוּת, שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בִּשְׁבִיל מָמוֹנוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בֵּין רְשָׁעִים בֵּין צַדִּיקִים, מֵאַחַר שֶׁהֵם נִלְוִים אֶל ה' וּמַאֲמִינִים בְּעִקַּר הַדָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה (יְחֶזְקֵאל לג, יא).
יב חֲמוֹרִים שֶׁרַגְלָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶם רְעוּעוֹת, אֵינָם רַשָּׁאִים חֲבֵרָיו לְהַקְדִּים וְלַעֲבֹר מֵעָלָיו. נָפַל, רַשָּׁאִים לַעֲבֹר מֵעָלָיו.
יג הָיָה אֶחָד טָעוּן וְאֶחָד רָכוּב, וְהַדֶּרֶךָ צַר, מַעֲבִירִים אֶת הָרָכוּב מִפְּנֵי הַטָּעוּן. אֶחָד טָעוּן וְאֶחָד רֵיקָן, מַעֲבִירִים הָרֵיקָן מִפְּנֵי הַטָּעוּן. שְׁנֵיהֶם טְעוּנִים, שְׁנֵיהֶם רוֹכְבִים, שְׁנֵיהֶם רֵיקָנִים, עוֹשִׂים פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם.
יד וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת הָעוֹבְרוֹת וּפָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ, אִם שְׁתֵּיהֶן עוֹבְרוֹת (בְּבַת אַחַת) שְׁתֵּיהֶן טוֹבְעוֹת, וְאִם בְּזוֹ אַחַר זוֹ עוֹבְרוֹת; וְכֵן ב' גְּמַלִּים הָעוֹלִים בְּמַעֲלָה גְבוֹהָה וּפָגְעוּ זֶה בְּזֶה, אִם עוֹבְרִים שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת נוֹפְלִים, וְאִם בְּזֶה אַחַר זֶה עוֹלִים; כֵּיצַד הֵם עוֹשִׂים, טְעוּנָה וְשֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה, תִּדָּחֶה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מִפְּנֵי הַטְּעוּנָה; קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה, תִּדָּחֶה קְרוֹבָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה; שְׁתֵּיהֶן רְחוֹקוֹת אוֹ שְׁתֵּיהֶן קְרוֹבוֹת אוֹ טְעוּנוֹת, הוֹאִיל וְכֻלָּן בְּדֹחַק אֶחָד, הַטֵּל פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם וְהֵם מַעֲלִים שָׂכָר זֶה לָזֶה. וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (וַיִּקְרָא יט, טו).
טו שַׁיָּרָא שֶׁחָנְתָה בַמִּדְבָּר וְעָמַד עָלֶיהָ גַּיִס לְטָרְפָהּ, וּפָסְקוּ עִם הַגַּיִס מָמוֹן, מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹנָם וְאֵין מְחַשְּׁבִין לְפִי נְפָשׁוֹת. וְאִם שָׂכְרוּ תַּיָּר לִפְנֵיהֶם לְהוֹדִיעָם הַדֶּרֶךְ, מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹן וּלְפִי נְפָשׁוֹת; וְאַל יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג הַחַמָּרִים.
טז רַשָּׁאִים הַחַמָּרִים לְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶם: כָּל מִי שֶׁתֹּאבַד מִמֶּנּוּ חֲמוֹר מִבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא מַעֲמִידִים לוֹ חֲמוֹר אַחֶרֶת, וְאִם פָּשַׁע הוּא וְאָבְדָה, אֵין חַיָּבִין לְהַעֲמִיד לוֹ. אָבְדָה חֲמוֹרוֹ וְאָמַר: תְּנוּ לִי דָּמֶיהָ וְאֵינִי רוֹצֶה לִקַּח חֲמוֹר, וַהֲרֵינִי שׁוֹמֵר עִמָּכֶם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא מַעֲמִידִין לוֹ חֲמוֹר אַחֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּזְדָּרֵז עַצְמוֹ וְיִשְׁמֹר בְּהֶמְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה אַחֶרֶת בַּשַּׁיָּרָא, שֶׁיּוֹתֵר מוֹסֵר נַפְשׁוֹ לִשְׁמֹר עַל שְׁנַיִם.
יז סְפִינָה שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם וְעָמַד עָלֶיהָ נַחְשׁוֹל לְטָבְעָהּ וְהֵקֵלוּ מַמַּשָּׂאָהּ, מְחַשְּׁבִין לְפִי מַשּׂאוֹי וְאֵין מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹן (וְע"ל ש"א ס"א) ; וְאַל יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג הַסַפָּנִים.
יח רַשָּׁאִים הַסַפָּנִים לְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶם: כָּל מִי שֶׁתֹּאבַד לוֹ סְפִינָה, מַעֲמִידִים לוֹ סְפִינָה אַחֶרֶת. פָּשַׁע בָּהּ וְאָבְדָה, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לְמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִין בּוֹ בְּאוֹתוֹ זְמַן, אֵין חַיָּבִין לְהַעֲמִיד לוֹ.
א סָעִיף ד עד פרסה. כן איתא בש"ס ופוסקים ובטור כ' עד מיל ועפ"ר שם כתבתי שנראה דהטור גריס בש"ס מיל עכ"ל סמ"ע וברמזים כ' הטור פרסה וכ"כ בב"ח דט"ס הוא בטור:
ב סָעִיף י אבל אי עביד איסורא כו'. והב"ח פסק אף בשונא דעביד איסורא וע"ש:
ג סָעִיף יא מעכו"ם כו'. ע' בב"ח שכ' דקי"ל צער ב"ח דאורייתא היינו כשאין שם עכו"ם ולפי דבריו ה"מ בש"ס לתרץ הא דקאמ' אבל לא שונא עכו"ם היינו כשיש שם עכו"ם וע"ש בתוספות ודוק:
ד סָעִיף טו שיירא שחנתה כו'. עיין ביש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ב:
ה סָעִיף טו ועמד עליה גייס לטרפה. ע' בב"ח בשם המרדכי ועיין ביש"ש:
ו סָעִיף טז להתנות ביניהם בלא קנין כמו שותפין מהרש"ל פ"י סי' מ"ג ע' בס' א"א דף ק"ב ע"א:
ז סָעִיף טז חמור אחרת. ולפ"ז ה"ה אם אמר תנו לי ואני אקח חמור נותנים לו ולא חיישינן שמא לא יקח ולא כפירש"י וגירסתו עיין ביש"ש ובב"ח:
ח סָעִיף יז ואל ישנו ממנהג הספנים. כלומר אם נהגו איפכא אזלי' בתרייהו כ"כ הנ"י:
א סָעִיף א בין שהי' עליה יותר ממשא' כו'. לאפוקי ממ"ד דדרש מדכתי' בפרשת משפטים כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו תחת משאו הראוי לו:
ב סָעִיף א דרך הבהמה לרבוץ כו'. דדרשינן רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד:
ג סָעִיף א אלא יקום עמו ויחזור ויטעון. פי' כשהוא רובץ תחת משאו מחמת שניתק המשא ממקומו שהניחו מתחלה ע"ג החמור אזי יפרוק המשא מאותו המקום ויחזור ויטעננו ויניחנו על המקום החמור שרגילין להניח בו המשא:
ד סָעִיף א ביטל מ"ע. ר"ל עזוב תעזוב הקים תקים הנ"ל:
ה סָעִיף ב היה כהן וכן אם היה זקן כו' כל זה ילפינן מדכתיב וחדלת מעזוב לו פעמים שאתה מתעלם:
ו סָעִיף ג וי"ח בזה כמ"ש בסי' רס"ג שם כ' דאם רצה ליכנס לפנים משורת הדין ישלם מכיסו ולא יבזה נפשו כי בזה מבזה כבוד התורה ולא אמרו חכם שמחל על כבודו כבודו מחיל אלא כבודו דוקא ולא שיבזה את נפשו ועמ"ש בפרישה ובסמ"ע ועפ"ר כאן שהוכחתי דאף מפריקה פטור אף דצער ב"ח דאורייתא ע"ש ועמ"ש בסמוך בסמ"ע ס"ט על מ"ש מור"ם בהג"ה וכן בכ"מ כו': (הג"ה הב"י כ' בס"ס רפ"ג דלהרמב"ם י"ל דלא מיקרי זלזול גבי' כ"א כבוד שמים מאחר דאין דרכו לעשות כן בשלו ומטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין):
ז סָעִיף ד שנאמר עזוב תעזוב. לא מיתור' וכפל דעזוב תעזוב והקים תקים דרש כן אלא עזוב והקם משמע אפי' ק' פעמים ותעזוב ותקים דרשי' בגמרא ללמד אתא דאפילו אין בעליו עמו חייב להקים עמו וכמ"ש המחבר בסמוך בס"ז ועפ"ר:
ח סָעִיף ד עד פרסה. כן איתא בגמרא ובפוסקים ובטור כתב עד מיל ועפ"ר שם כתבתי שנראה דהטור גרס בגמרא מיל וכתבתי טוב טעם לדבריו:
ט סָעִיף ו כמו באבידה ע"ל סי' רס"ה שם נתבאר דפועל מותר ליטול שכר וכמה יטול וכמ' פרטי דינים מזה גם פה בפרישה כתבתיה ע"ש:
י סָעִיף ו אבל לטעון כו'. בגמרא הוכיח כן דאל"כ קשה לא לכתוב רחמנא פריקא דהא ילפי' לה בק"ו מטעינה דלית בה צער ב"ח ולית בה חסרון כיס וחייבו בה התורה ק"ו בפריקה דאית בה חסרון כיס וצער ב"ח אלא משום דבטעינ' מותר לקבל עלי' שכר וכדי שלא נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון להיות גם כן בשכר קמ"ל:
יא סָעִיף ו וכן בשעה שמדד' עמו כו' ואפי' הולך משום פריק' מותר לקבל עליה שכר ועפ"ר:
יב סָעִיף ח אינו זקוק לה. עפ"ר שם כתבתי דהרמב"ם לא איירי כאן אלא מטעינ' ומ"ה אין זקוק לה דמצות טעינה לא נצטו' ישראל על של עכו"ם אבל לפרוק מהבהמה גם הרמב"ם ס"ל דחייב עליה מדאורייתא משום צער ב"ח אלא דמותר לקבל עלי' שכר ומ"ש אח"ז ז"ל ואם לאו חייב לפרוק ולטעון כו' ה"ק ואם לאו אלא הישראל ג"כ שם חייב בטעינ' כמו שהוא חייב בפריחה כלומר ובפריקה פשיטא דחייב וגם מ"ש בסיפא שהבהמה ומשאה תרוייהו של עכו"ם דאינו חייב ליטפל בה אלא משום איבה איירי ג"כ בטעינה לחוד והא דכתב כאן אינו זקוק לה ולא כ' דיזקוק לה משום איבה ס"ל דשאני הכא דכיון דהמשא של ישראל ואינו מסייעו לטעון בשביל משא דישראל לית ביה משום איבה הא דלא מסייעו בטעינ' משום בהמתו דלא עדיף העכו"ם מישראל דרואה דאינו מסייעו במשאו משא"כ בשניהן של העכו"ם וכן כתב ב"י בזה אבל הטור סבירא ליה דגם בכה"ג שייך איבה ומ"ה השיג על הרמב"ם גם בזה ע"ש ובדרישה:
יג סָעִיף ח משום צער ישראל פי' אם לא סייעו לטעון אזי יצטרך הישראל לשהות שם ואע"ג דצער דישראל לא נזכר בשום מקום ס"ל להרמב"ם דלא גרע צער דישראל מצער דב"ח דבהמה וכ"ש הוא ומיהו מותר לקבל עליה ג"כ שכר ונקט צער ישראל ולא נקט צער ב"ח דבהמה משום דבטעינה לית בה צער ב"ח דבהמה וק"ל:
יד סָעִיף ט וכן אם היתה הבהמה כו'. כלל דמצות פריקה שחייב לפרוק בחנם אינו אלא כששניהן של ישראל הבהמה והמשא מ"ה כתב החיוב משום צער ישראל ור"ל ומותר לקבל עליה שכר אבל הטור השיג ע"ז וכתב דבכה"ג דבהמה של ישראל חייב לפרוק בחנם משום מצות פריקה ע"ש ובדרישה כל זה כתבתי כאן ובדרישה לפי מה שנראה מדברי הטור בהבנת דברי הרמב"ם אבל ממה שסיים הרמב"ם שם וכתב. המחבר ג"כ בסי"א נראה דס"ל דמצות פריקה וטעינה הוא משום צער ישראל ע"ש ודוק:
טו סָעִיף ט ויש אומרים דלפרוק חייב אפי' אין העכו"ם שם נראה דקאי אמאי דמסיק הרמב"ם וכתב דאם הבהמה והמשא של עכו"ם דאינו חייב ליטפל בה אלא משום איבה ואיבה ליכא אלא כשהעכו"ם רואה שהישראל זה עומד ואינו מסייעו ואזה כ' מור"ם דחייב לפרוק אפי' אין העכו"ם שם דאף דלית בה משום איבה חייב משום צער ב"ח ולפי מ"ש בסמוך דגם הרמב"ם ס"ל דצער ב"ח דאורייתא אלא שקאי אטעינ' ולא אפריק' לא קשה מידי אהרמב"ם:
טז סָעִיף ט וכן בכ"מ דפטור לפרוק כו'. פי' כשהבהמה היתה רבצנית או עמדנית כנ"ל בס"א וכל כיוצא בזה הנזכרים לעיל אבל אם הוא זקן ואינו לפי כבודו אינו בכלל זה וכמ"ש בס"ז לפני זה:
יז סָעִיף ט ונ"מ שיכול לקבל שכר כל' זה כתב ג"כ הרא"ש והטור ובפרישה כתבתי דדקדקו וכתבו מותר לקבל שכר לאפוקי מה שהוא עליו לעשות משום מצוה כגון פריקה ודין ולימוד תורה וכיוצא בו דאסור לקבל עליה שכר אף אם ירצו ליתן לו גם כתבתי דאפי' בזה הוא אסור לתלות הפריק' בהשכר ולומר אם לא תתנו לי שכר לא אפרוק דאף אם לא ירצה ליתן לו הבעל שכר חייב לפרוק משום צער ב"ח:
יח סָעִיף י ודוקא בשונא בעלמא כו'. פי' שהקניטו ועשה עמו דבר שלא כהוגן מ"ה שונאו ובזה ציוו חז"ל לכוף את יצרו כיון שהוא דבר שבינו לבינו אבל בשונא דקרא דמיירי באיש דעביד איסורא שבינו לבין המקום וכדסיים וכתב בסעיף שאחר זה דבכזה מצות פריקה קודמת וזהו שסיים מור"ם וכתב דבכזה א"צ לטעון עמו כדי לכוף את יצרו ור"ל להקדימו לטעינ' אלא מצות פריקה קודמת ועיין בנ"י הביאו בר"מ שכתב בשם הרמב"ן בל' זה ודוקא בשונא דעלמא דעביד ביה איסורא ושונא ליה אבל אם שונאו שעבר עבירה כגון דחזא בו דבר ערוה דמצר לשנאותו למה יכוף את יצרו עכ"ל ונראה כונתו כמ"ש:
יט סָעִיף יא לא מעכו"ם כו'. דאין מצות פריקה וטעינ' בחמור דעכו"ם וכנ"ל:
כ סָעִיף יב חמורים שרגליו של א' מהם רעועות כו' פי' כשסיעת אנשים הולכי' בדרך כל א' עם חמורו כולם טעונים או אינם טעוני' כיון שנתחברו לילך ביחד ואירע שרגל של חמור א' הוא רעוע מחמת מכה שאינו יכול לילך כ"כ במהירות אין חביריו רשאין ליפרד עם חמוריה' ולהניח זה עם חמורו לבדו בדרך אם לא שנפל ואינו יכול לילך כלל אזי אין צריכין להתעכב בשבילו יותר מדאי ☜ ומכאן יש ראייה שבני עיר אחד שנסעו יחד ג' ד' אנשי' על עגלה זו וג' ד' אנשים על עגלה אחרת וכן הרבה עגלות ונצטרך לעגל אחד לתקן דבר א' בעגלה או בסוסי' שבעגלותו ולשהות עבור זה קצת בדרך שגם בני עגלים אחרים ישהו עמו ולא יניחוהו לבדו כמו באנשים עם חמוריהן:
כא סָעִיף יג היה אחד טעון ואחד רכוב. פירוש חמור אחד טעון במשאוי שהטעינו עליו וחמור אחד רכוב באיש שרוכב עליו:
כב סָעִיף יג והדדך צר מעבירין כו' עיין פרושו שם הוכחתי דלא איירי כשהן פוגעין ובאין זה כנגד זה דמזה איירי בסעיף שאחר זה ומ"ה לא כתב כאן הלשון פוגעין זו בזו וגם מ"ה לא כתב לשון תדחה כמ"ש בסמוך אלא לשון מעבירין וגם אינו מזכיר שיעלו שכר זל"ז כמ"ש בסעיף שאחר זה אלא מיירי כשהרכוב והטעון הולכין בדרך ביחד זה בצד זה דומה לדין שלפני זה וכשבאין לדרך צר שאין יכולין לילך זה בצד זה קאמר דמעבירין את הרכוב וכ"ש הריקן מפני הטעון והוא מל' מעבירין את המת מלפני הכלה שפי' שמקדימין הבלה לפני המת בצרכיו או בהיותם יחד בדרך וכמ"ש הטור בי"ד סי' ש"ס ע"ש ומפני שלא איירי כאן מהעברה לאחריו אלא שיעמוד אחד במקומו עד שיעבור השני תחלה מ"ה לא הזכירו כאן שיעלו שכר זה לזה אלא פשרה דהיינו שזה יעבור תחלה פעם זה וזה פעם אחר. ולא כע"ש שכתב גם בזה דמיירי שפוגעין זה בזה ושניהם טעונין או רוכבין יעשו פשר' ויעלו שכר זה לזה:
כג סָעִיף יג א' טעון ואחד ריקן כו'. וכ"כ בטור אע"ג דכ"ש הוא מ"מ כתבו שלא תהפך הסברא ולומר שהריקן הוא קל ויעבור במהירות הוא יעבור תחלה שלא ישה' עבורו הטעון הרבה משא"כ ברכוב שגם הוא משהה קצת בהעברתו:
כד סָעִיף יד תדחה קרובה. כן הוא הגירסא בגמ' ובפוסקים ונראה דר"ל אח' קרובה לנטות וכמעט שתחזור לאחריה תמצא לחברת' מקום לעבור בצדה מ"ה מעבירין ודוחין אותה הקרובה ולא האחרת אבל רש"י פי' קרובה לעיר' ובטור כ' תדחה שאינה קרובה מפני קרובה וכתבתי בפרישה דכ"כ לפירש"י שפי' קרובה לעירה והוכחתי שר"ל שקרובה לעיר שרוצה לילך שם ואז אינו מן הסברא שתדחה הקרובה לבא לעיר' מפני האינ' קרובה ועמ"ש עוד שם:
כה סָעִיף יד נאמר בצדק תשפוט את עמיתך ר"ל מדכתיב צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט את עמיתך ודרשינן א' לדין וא' לפשרה:
כו סָעִיף טו מחשבין לפי ממונם כו'. שהרי בשביל ממון לבד באו:
כז סָעִיף טו להודיעם הדרך. שלא יסתכנו מפני חיות ולסטים כן הוא ל' הטור ומ"ה מחשבינן חצי לפי ממון בשביל ליסטי' וחצי לפי נפשות משום חיות שהוא סכנות נפשות ולעיל בסי' קס"ג ס"ג שכתב מור"ם בריש הג"ה שנייה וכן אם טעו חבורה ההולכת במדבר ואיכא סכנת נפשות גובין לפי הנפשות אפשר דר"ל אף לפי הנפשות כדברי המחבר דקאי עליה וכתב וכן א"נ מיירי שם בדליכא שוללים הבאים בשביל ממון:
כח סָעִיף טו ואל ישנו ממנהג החמרים. פירש"י אם נהגו שבכל ענין גובין לפי הנפשות או איפכא ילכו אחריו ונראה שגם בזמנינו כשנוסעים יחד מעיר לעיר על היריד ובאין אנשי חיל לשוללן מפשרין עמהן ברב או במעט שגובין אותו לפי הממון וה"ה אם צריכים לשלוח שלוחים לתור להם הדרך בטוח מפני השוללים אותו ההוצאה היא לפי ערך הממון אם לא שיש סכנות נפשות ג"כ בדבר שאז יגבו ההוצאה חציה לפי הנפשות וחציה עכ"פ לפי הממון אם לא שיש בין החבורות מנהג קבוע ידוע שילכו אחריו:
כט סָעִיף יח למקום שאין הולכין באותו זמן. פי' כגון בניסן שהנהר גדול מהפשרת שלגים וגשמים אין מדרך הספנים להתרחק משפת הנהר אלא מלא חבל א' ובתשרי שהמים חסרים אין הספינה יכולה לשוט בטוב אצל שפת הנהר וצריכין להתרחק משפת הנהר והוא הולך בניסן כמו שהולכין בתשרי:
א סָעִיף ג לעיל. שם כתב דישלם מכיסו ולא יבזה נפשו כי בזה מבזה כבוד התור' ולא אמרו אלא חכם שמחל על כבודו דוקא ולא שיבזה את נפשו. סמ"ע:
ב סָעִיף ד פרסה. כן אית' בש"ס ובפוסקים ובטור כת' עד מיל ונרא' דהטור גריס בש"ס עד מיל עכ"ל הסמ"ע וברמזים כת' הטור פרסה וכ"כ הב"ח דט"ס הוא בטור. ש"ך:
ג סָעִיף ו שכר. ואפילו הולך משום פריקה יש לו שכר. סמ"ע:
ד סָעִיף ח ישראל. פירוש אם לא יסייעו לטעון יצטרך הישראל לשהות שם ומיהו מותר לקבל ג"כ שכר עליה ונקט צער ישראל ולא נקט צער ב"ח דבהמה משום דבטעינה לית בה צער ב"ח דבהמ'. שם:
ה סָעִיף א לפרוק. פירוש כשהבהמ' רבצנית או עמדנית כמ"ש בס"א וכל כיוצא בזה הנזכרים לעיל אבל אם הוא זקן ואינו לפי כבודו אינו בכלל זה ואפילו בפריקה פטור אף דצער ב"ח דאוריית'. שם:
ו סָעִיף י איסורא. והב"ח פסק דאף בשונא דעביד איסור' צריך להקדימו ע"ש:
ז סָעִיף יא מעובד כוכבים. עיין בב"ח שכת' דהא דקי"ל דצער ב"ח דאוריית' היינו כשאין העובד כוכבים שם ולפי דבריו הוה מצי לתרוצי בש"ס הא דקאמר אבל לא שונא עובד כוכבים היינו כשיש שם עובד כוכבים וע"ש בתוספות ודו"ק. ש"ך:
ח סָעִיף יג ריקן. וכ"כ בטור ואע"ג דכ"ש הוא מ"מ כתבו שלא תהפך הסברא ולו' שהריקן הוא קל ויעבור במהירות הוא יעבור תחלה שלא ישהה עבורו הטעון הרבה משא"כ ברכוב שגם הוא משהה קצת בהעברתו. סמ"ע:
ט סָעִיף יד קרובה. כן הגירסא בש"ס ובפוסקים ונרא' דר"ל אחת קרובה לנטות וכמעט שתחזור לאחוריה תמצא חברתה מקום לעבור בצדה מש"ה מעבירין ודוחין הקרוב' ולא האחרת ובטור כת' תדחה שאינה קרוב' כו' וכ"כ לפרש"י שפירש קרובה לעיר. שם:
י סָעִיף יד בצדק. ר"ל מדכתיב צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט ודרשינן אחד לדין ואחד לפשרה. שם:
יא סָעִיף טו שיירא. עיין ביש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ב ועיין בב"ח מ"ש בשם המרדכי:
יב סָעִיף טו הדרך. שלא יסתכנו מפני חיות ולסטים כן הוא לשון הטור והא דבסי' קס"ג ס"ג בהג"ה שניה כת' הרמ"א וכן אם תעו חבורה ההולכת במדבר ואיכ' סכנת נפשות גובין לפי נפשות. אפשר דר"ל אף לפי הנפשות כדברי המחבר שם דקאי עליה וכת' וכן א"נ שם מיירי בדליכא שוללים הבאים בשביל ממון:
יג סָעִיף טז להתנות. בלא קנין כמו שותפין. מהרש"ל שם סי' מ"ג עיין בס' א"א דף ק"ב ע"א. ש"ך:
יד סָעִיף טז אחרת. ולפ"ז ה"ה אם אמר תנו לי ואני אקח חמור נותנים לו ולא חיישינן שמא לא יקח ולא כפירש"י וגירסתו עיין ביש"ש ובב"ח. שם:
טו סָעִיף יז ממנהג. כלומר אם נהגו איפכ' אזלינן בתרייהו. כ"כ הנ"י שם:
טז סָעִיף יח זמן. פירוש כגון בניסן שהנהר גדול מהפשרת שלגים וגשמים אין מדרך הספנים להתרחק משפת הנהר אלא מלא חבל אחד ובתשרי שהמים חסרים אין הספינה יכולה לשוט בטוב אצל שפת הנהר וצריכין להתרחק משפת הנהר והוא הולך בניסן כמו שהולכין בתשרי. סמ"ע:
א סָעִיף טו גייס לטרפה בהגמיי' פי"ב מה' גזילה אות ט' כתב וז"ל בירושלמי ל"ג לטרפה כדגרס הכא בברייתא וכ' בא"ז מדלא קתני בירושלמי לטורפם כדתני הכא בברייתא משמע דבטרפה גייס עסקינן כו' עכ"ל וכן הוא במרדכי פ"י דב"ק סימן קע"ה וכתב שם על הגליון בחידושי אנשי שם לפרש, דאם כבר התחילו לטרוף א"כ נתברר שבאו על עסקי ממון הוא דמחשבין ההוצאה לפי ממון אבל עומד לטרפה שעדיין עומדין בספק נפשות אין מחשבין לפי ממון לבד ע"ש ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ק' שהזכיר פירוש זה וכתב עליו שזה דוחק ונראה לו לפרש דלאו לענין הוצאה שנתפשרו עסקי' רק דמיירי בעירבו המעות וטרפו קצת מהם דההיזק לפי ערך המעות וכבסימן רצ"ב ס"י בהג"ה ע"ש בש"ך ס"ק כ"ד. ועיין ביש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ב (שרמז עליו הש"ך הובא בבה"ט) שהביא ג"כ דברי המרדכי בשם אור זרוע הנ"ל (ומבואר מדבריו שמפרש ג"כ דלא בנתפשרו עסקינן רק לענין מה שטרפו ממקצתן) וכתב וז"ל ולא ידעתי איך לפרש בעמד עליהם גייס וטרף מהם אי מיירי שיכולין להציל ע"י הדחק ואין מצילין א"כ למה חולקין לפי ממון הלא כל א' אייאש מה שנטל ואי אין יכולין להציל פשיטא שהפקר הוא כו' ונ"ל לפרש דאיירי לעולם ביכולין להציל ע"י הדחק וא"כ מה שאינם רוצים לדחוק ולטרוח ולהציל כל אחד חבירו אדעתא דהכי שיחלקו ביניהם לפי סך הממון כאילו לא טרפו כלל וכן מסתבר דהא כל אחד מחוייב להציל את חבירו ואדעתא דהכי מסתמא לא הצילו שיהא היזק לכולם לפי ערך הממון, וגם הברייתא שלנו ג"כ יכולה לסבור כהירושלמי וכן הירושלמי כהברייתא ושניהם אמת עכ"ל [ע' בתשובת ח"צ סי' קל"ב שכ' דמה שהוצרך רש"ל לאוקמי ביכולין להציל ע"י הדחק דוקא משום דביכולין להציל אפילו שלא ע"י הדחק פשיטא דפטורים דל"ש לומר סברתו דודאי דעתו לשלם ולכן לא הלך והציל, אדרבה אם היתה דעתו לשלם לפי ערך הממון היה הולך ומציל דאין אדם מאבד את שלו מדעת בלי שום דחק כו' ע"ש) גם הב"ח סי"ט מייתי דברי המרדכי בשם א"ז הנ"ל וכתב וז"ל נראה דמסקנתו דאע"פ שכבר טרפו מזה הרבה ומזה מעט אי נמי טרפו ממקצתן בלבד אפ"ה מחשבין אח"כ לפי ממונם, ולא דמי למ"ש מהר"ם במושל שמעליל וברחו מקצתן דפטורין כדלעיל בסימן קס"ג (ס"ו בהג"ה) דהתם ודאי הבורחין אינן בסכנה, אבל בגייס שעמד לטרוף את השיירא כולם בסכנה (ר"ל סכנת ממון) שאין יכולין לברוח מפניהם הלכך חייבים ליתן כפי החשבון אף על פי שלא טרפו אלא ממקצתן והכי נקטינן עכ"ל ומשמע מדבריו דאפילו באין יכולין להציל ושלא כדברי מהרש"ל הנ"ל. וע' בתשובת ח"צ סימן קל"ב בעובדא כיוצא בזה. והאריך שם לסתור דברי מהרש"ל ודברי הב"ח הנ"ל בראיות עצומות, ומסיק וכתב דבגזלנים ושודדים הרגילים בזמנים הללו שהם מזוינים גם מהרש"ל מודה שאין האחרים אשר לא שלטה יד הלסטים בממונם צריכים לסייע להם כלל דטעמא מאי קאמר ר"ל דמחשבין לפי ממון, משום שהם יכולים להציל ע"י הדחק ובלסטים הללו שהם מזויינים אונס מקרי ובכלל אין יכול להציל הוא וכדאיתא בסוף הפועלים כו' לא פש גבן זולתו סברת הב"ח שהוא יחיד בדבר זה ואפילו אם היה הדבר מפורש בירושלמי לא היינו סומכין עליו דבתלמודן מבואר הפכו כ"ש דאפילו מכללא לא איתמר כו' ונודע מ"ש מהרי"ק דאפילו בדיני ממונות אין לומר קים לי כפלוני יחיד במקום שכל חכמי ישראל חולקין עליו ועל ידו החזיקו אחרוני הפוסקים ז"ל (עב"ש באה"ע סימן נ"ג ס"ק י' ועמ"ש לעיל ס"ה כ"ה בדיני תפיסה) והרדב"ז הוסיף שאפילו בשנים אין לנו לומר קי"ל במקום שכל חכמי ישראל חולקים עליהם וא"כ בנ"ד אפילו בעל הממון מוחזק מעיקרא אין אומר קים לי בכה"ג ק"ו באינו מוחזק מעיקרא אלא ע"י תפיסה דאין בתפיסתו כלום דהו"ל תרתי לריעותא סברת יחיד ותפיסה לאחר שנולד הספק אעכ"ו בבא להוציא מיד המוחזק הראשון בסברת יחיד דאין ב"ד נזקקין לו באופן שהדבר ברור בעיני שכל בני השיירא פטורין מלסייע להנגזל וכאשר גזר אומר בנ"ד הרב הפוסק כו' (שהזכיר שם בתחלת התשובה) ואפריון נמטייה עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף טו והקילו ממשאה כו'. ע' בתשובת צ"צ ס"ס י"ח שכתב דדוקא קתני והקילו ממשאה שכבר הקילו דהיינו אם כבר השליך זה מאה לטרין זהב היא דא"צ זה להשליך אלא מאה לטרין של ברזל אבל לכתחלה יכול זה של זהב לכוף לאידך שישליך מאתים לטרין של ברזל וזה ישלם לו מאה לטרין של ברזל מתוך הזהב כדאיתא סוף מרובה ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר תנאי ב"ד הוא שיהיה זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו כו' (ע' לעיל סימן רס"ד ר"ה דיש בזה ב' דעות) אבל בשיירא (לעיל סט"ו) לא קתני (בברייתא) ונתפשרו משום דלא תלי מידי בשכבר נתפשרו אלא אפילו לכתחלה הדין כן שצריכין להתפשר ואין שום א' יכול לעכב עכ"ד ע"ש [ויש לעיין לפי דבריו למה שינו הרמב"ם והטור והש"ע גבי שיירא לכתוב ופסקו כו'. גם א"י דלפ"ז יהיה קשה מכאן על שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאין הלכה כר' ישמעאל בזה עי' באה"ג ס"ס ער"ד וצ"ע) ועמ"ש לעיל סימן קנ"ה סכ"ב ס"ק ו':
ג סָעִיף יז ממנהג הספנים. ע' בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג ס"ס כ' שכתב דדוקא אם נהגו שבעל הזהב יתן יותר מזה מועיל מנהגן לפי שיש לקרב קצת שהוא דומה כמו ע"פ ד"ת [עמ"ש לעיל סימן קס"ג ס"ג ס"ק ט"ז] אבל אם נהגו שבעל הזהב יתן פחות מבעל הברזל בזה לא מועיל מנהגן ע"ש ואין דבריו נראין וכבר תמה עליו הרב המגיה בהשמטה שבסוף הספר ע"ש וע' בנחלת צבי מזה:
א סָעִיף א היה דרך כו'. ר"ל משום פריקה אבל חייב משום צער ב"ח וכ"ה בטור בהדיא בסי"א דת"ק ל"פ עליה דריה"ג אלא משום צער ב"ח כמ"ש ל"ב ל"ג א' ונ"מ שאינו חייב רק בשכר וכמ"ש שם מי סברת פטור כו' ועתוס' שם ד"ה מה לי כו' וכמ"ש בס"ט בהג"ה וערא"ש שם סעי' ל' ונ"מ כו' ורבנן ועומד כו' אלא שכ' הרמב"ם וש"ע דאפי' יותר ממשאו חייב מ' אפי' בחנם וצ"ל דפ' כמ"ש שם דלמא בתחת משאו פליגי ועתוס' שם ד"ה מכלל כו' וראיה ממ"ש ל"ג א' ה"נ מסתברא כו' אלמא רבנן לא דרשי תחת משאו אף שיש לדחות דלס' המקשה קאמר דבעי לאוקמיה כרבנן ול"ל נער ב"ח וא"כ ע"כ לא דרשי תחת משאו מ"מ מדקאמר מאן שמעת ליה כו' מ' דהכי המסקנא כמ"ש הסוגיא בכ"מ:
ב סָעִיף א ולא יפרוק כו'. שם תנא ומדדה כו' ועתוס' שם ד"ה ונוטל כו' וכן מוכחי קראי דפ' כי תראה בפריקה איירי כמ"ש ל"ב א' הכא כתיב רובץ כו' וכמש"ש ב' והא וחדלת ועזב תעזב בפריקה כו' וז"ש בס"א עזב וכאן הקם וכ"ה במתני'.
ג סָעִיף א ועבר כו'. אינו אלא בטעינה כמש"ו:
ד סָעִיף ב היה כו'. ל"ב א' ת"ר מנין כו' יליף כל המצות משבת:
ה סָעִיף ג וכן כו'. ל' ב' כמש"ו:
ו סָעִיף ו כמו באבידה. ר"ל כמש"ש דוקא אם הוא בטל וכל הדינים שנת' ה"ה כאן. הרא"ש וטור.
ז סָעִיף ז מצא כו'. ל"א א':
ח סָעִיף ח בהמת כו'. כתי' דגמ' שם רישא בחמר עכו"ם:
ט סָעִיף ט וכן כו'. ר"ל בחמר ישראל ואסיפא דס"ח ואם לאו קאי וכמש"ש בגמ' סיפא כו':
י סָעִיף ט אבל כו'. שם לימא מסייע כו':
יא סָעִיף ט וי"א לפרוק כו'. דקי"ל כרבנן דצער ב"ח דאורייתא כרבנן וכמו דאוקים שם בגמ' כל אלו הברייתות בטעינה או כריה"ג ובפריקה וכן ס"ל לר"ש וכמש"ש א"ר מדברי שניהן כו' וכן ס"ל לרב יהודה ורב בשבת קכ"ח ב' והרמב"ם שהשמיטה וכ' אינו חייב כו' מ' דס"ל צער ב"ח לאו דאורייתא ומ"ש בס"א בין כו' משום דלא דריש תחת משאו וכן רובץ ולא רבצן כו' לא דריש ובזה אתי שפיר וא"א כאן ליישב בדרך אחר אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה אבל בפי"ח ופכ"א דשבת פ' דצער ב"ח דאורייתא ועבא"ח סי' ש"ה סי"ח וסי"ט:
יב סָעִיף ט ונ"מ כו'. כמש"ש מי סברת כו' ועתוס' ד"ה אמאי וד"ה מה לי שונא כו' וד"ה מה לי רבצן כו':
יג סָעִיף י הפוגע כו' בד"א כו'. שם ת"ש אוהב כו' ואי ס"ד כו' ואפי' צער ב"ח דרבנן דל"צ למיפרך דוקא למ"ד דאורייתא אלא משום דשונא וידע המקשה דשונא עדיף אלא דס"ד צער ב"ח עדיף יותר וז"ש אפ"ה כו' וזה להרמב"ם אבל אנן קי"ל דאורייתא וא"צ לכ"ז:
יד סָעִיף י ודוקא כו'. תוס' שם ד"ה לכוף כו':
טו סָעִיף י דהא יפה כו'. כמ"ש בע"פ מצוה לשנאותו וכמ"ש בסי"א אלא דקרא לא מיירי בשונאו שלא כהוגן והרמב"ם וש"ע בסי"א אשונא דקרא קאי וכמ"ש השונא האמור בתורה כו' וקמ"ל בזה שמצוה אעפ"כ לפרוק ולטעון אע"פ שהוא בעל עבירה ולא כ' הרמב"ם שמצוה להקדימו וכן מדוייק לשון הרמב"ם וש"ע:
טז סָעִיף יא השונא כו' והאיך כו'. הכל שם בע"פ ומזה דייק הרמב"ם דצער ב"ח דרבנן וא"צ לפרוק בעכו"ם ממש"ש והא תניא ובב"מ שם אמרו ת"ש שונא כו' מי סברת כו' אלא דקי"ל כריה"ג. אבל דעת המפרשים דפ' דאורייתא ס"ל כמ"ש תוס' ד"ה מי לי שונא. ה"מ כו' ולעולם אשונא דקרא קאי:
יז סָעִיף יג היה כו'. תוספתא שם הביאו הרי"ף ורא"ששם:
יח סָעִיף יח באותו כו'. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.