א כָּל דָּבָר שֶׁל הֶפְקֵר, כָּל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה, בֵּין שֶׁהוּא דָּבָר מֻפְקָר וְעוֹמֵד בֵּין שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעָלִים וְהִפְקִירוּהוּ.
ב הַהֶפְקֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶדֶר, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ נֶדֶר שֶׁאָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ.
ג וּמַה הוּא הַהֶפְקֵר, שֶׁיֹּאמַר אָדָם: נְכָסַי אֵלּוּ הֶפְקֵר לַכֹּל, בֵּין בְּמִטַּלְטְלִים בֵּין בְּקַרְקְעוֹת:
ד כֵּיצַד דִּין הַהֶפְקֵר, כָּל הַקּוֹדֵם וְזָכָה בּוֹ, קָנָהוּ לְעַצְמוֹ וְנַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהִפְקִיר דִּינוֹ בּוֹ כְּדִין כָּל אָדָם: אִם קָדַם וְזָכָה בּוֹ, קָנָהוּ.
ה הַמַּפְקִיר לַעֲנִיִּים אֲבָל לֹא לַעֲשִׁירִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיַּפְקִיר לַכֹּל כִּשְׁמִטָּה.
ו הַמַּפְקִיר עֲבָדָיו; הַגְּדוֹלִים, קָנוּ עַצְמָם; וְהַקְּטַנִּים, כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בָּהֶם, זָכָה.
ז הַמַּפְקִיר אֶת הַקַּרְקַע, כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה. דִּין תּוֹרָה, אֲפִלּוּ הִפְקִיר בִּפְנֵי אֶחָד הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וְנִפְטַר מֵהַמַּעַשְׂרוֹת, אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיַּפְקִיר בִּפְנֵי ג', כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד זוֹכֶה, אִם רָצָה, וְהַשְּׁנַיִם מְעִידִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בֵּינוֹ וּלְבֵין עַצְמוֹ הָוֵי הֶפְקֵר (טוּר ס"ח בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ח הָאוֹמֵר: הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וָזֶה, הֲרֵי הַשֵּׁנִי סְפֵק הֶפְקֵר. וְאִם אָמַר: וְזֶה כְּמוֹ זֶה, אוֹ שֶׁאָמַר: וְגַם זֶה, הֲרֵי הִתְפִּיס הַשֵּׁנִי וְיִהְיֶה הֶפְקֵר וַדַּאי.
ט הַמַּפְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ וְלֹא זָכָה בָּהּ אָדָם; כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; אֶלָּא אִם כֵּן קָדַם וְזָכָה בָּהּ הֲרֵי הוּא כְּזוֹכֶה מֵהַהֶפְקֵר, בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר.
י הָאוֹמֵר: שָׂדֶה זוֹ מֻפְקֶרֶת לְיוֹם אֶחָד, לְחֹדֶשׁ אֶחָד, לְשָׁנָה אַחַת, לִשָׁבוּעַ אֶחָד, עַד שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ הוּא אוֹ אַחֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וּמִשֶּׁזָּכָה בָּהּ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יא דָּבָר הַמֻּפְקָר שֶׁבָּא אֶחָד וּשְׁמָרוֹ וְהָיָה מַבִּיט בּוֹ שֶׁלֹּא יִטְּלֶנּוּ אָדָם, לֹא זָכָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ אִם הוּא מִטַּלְטֵל, אוֹ יַחֲזִיק בְּקַרְקַע, כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹנִים הַלָּקוֹחוֹת:
יב הַמִּדְבָּרוֹת וְהַיַּמִּים וְהַנְּהָרוֹת וְהַנְּחָלִים, כָּל שֶׁבָּהֶם הֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה; כְּגוֹן הָעֲשָׂבִים וְהָעֵצִים וְהַפֵּרוֹת שֶׁל אִילָנוֹת שֶׁל יַעַר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם.
יג הַצָּד דָּגִים מֵהַיַּמִּים וּמֵהַנְּהָרוֹת, אוֹ שֶׁצָּד עוֹפוֹת אוֹ מִינֵי חַיּוֹת, הוֹאִיל וְאֵין לָהֶם בְּעָלִים זָכָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָצוּד בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ; וְאִם צָד שָׁם, קָנָה. וְאִם הָיוּ הַדָּגִים בְּבֵיבָרִין שֶׁל בְּעָלִים, וְכֵן חַיָּה וָעוֹף שֶׁבַּבֵּיבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֵּיבָר גָּדוֹל וְהוּא מְחֻסַר צֵידָה, הֲרֵי זֶה שֶׁל בַּעַל הַבֵּיבָרִים, וְהַצָּד מִשָּׁם הֲרֵי זֶה גַּזְלָן. הַלּוֹקֵחַ דָּגִים מִתּוֹךְ מְצוּדָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַיָּם, אוֹ שֶׁלָּקַח חַיָּה מִמְּצוּדָתוֹ כְּשֶׁהִיא פְּרוּסָה בַּמִּדְבָּר, הֲרֵי זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם הָיָה הַמְּצוּדָה כְּלִי, וְלָקַח מִתּוֹךְ הַמְּצוּדָה, הֲרֵי זֶה גַּזְלָן:
יד הַפּוֹרֵס מְצוּדָה בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְצָד בָּהּ חַיָּה אוֹ עוֹף, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה, קָנָה. וְאִם הָיָה עוֹמֵד בַּעַל הַשָּׂדֶה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, קָנָה בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאֵין לְבַעַל הַמְּצוּדָה כְּלוּם. וְהוּא הַדִּין אִם הֶחָצֵר מִשְׁתַּמֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָמַד בְּצַד שָׂדֵהוּ (טוּר סִימָן רס"ח).
טו דָּגִים שֶׁקָּפְצוּ לְתוֹךְ הַסְפִינָה, קָנָה בַּעַל הַסְפִינָה, שֶׁזּוֹ כְּחָצֵר הַמִשְׁתַּמֶּרֶת הִיא וְאֵינָהּ חָצֵר הַמְהַלֶּכֶת, שֶׁהַמַּיִם הֵם שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתָהּ וְאֵינָה הוֹלֶכֶת מֵחֲמַת עַצְמָהּ.
טז עָנִי הַמְנַקֵּף (פֵּרוּשׁ, חוֹתֵךְ, כְּמוֹ וְנִשְׁאַר בּוֹ עֹלֵלוֹת כְּנֹקֶף זַיִת, (יְשַׁעְיָה יז, ו) רַשִׁ"י) בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּמַשִּׁיר פֵּרוֹתֶיהָ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ; אִם בָּא לִידֵי הֶעָנִי קֹדֶם שֶׁנָּפְלוּ לָאָרֶץ קְנָאָם; וְאִם נְטָלָן (אַחֵר) אַחַר שֶׁנָּפְלוּ לָאָרֶץ, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. אֲבָל אִם לֹא בָּא לְיָדוֹ מִתְּחִלָּה, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גֶּזֵל לְהוֹצִיאָם מִיַּד הַנּוֹטֵל, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לוֹ לִטְּלָם.
יז שַׁחֲלַיִם (פֵּרַשׁ הָרַמְבַּ"ם בְּעַרְבִי חבשא"ר וּבְלַעַ"ז קישרון) הַגְּדֵלִים בִּשְׂדֵה פִשְׁתָּן, מֻתָּר כָּל אָדָם לִטְּלָן, מִפְּנֵי שֶׁהֵם הֶפְקֵר שֶׁמַּפְסִידִים הַפִּשְׁתָּן. וְאִם הֵם עוֹמְדִים עַל הַמֶּצֶר אוֹ שֶׁהֻקְשׁוּ לְזֶרַע, אָסוּר.
יח שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כִּלְאַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ אֶחָד מִכ"ד מִמִּין אַחֵר מַפְקִירִין בֵּית דִּין כָּל הַשָּׂדֶה:
א סָעִיף א בין שהוא דבר מופקר ועומד. פי' כגון אלו שכתב הטור והמחבר בסמוך סי"ב:
ב סָעִיף א בין שהיו לו בעלים. ויכולין אפי' הבעלים עצמן להקדים נפשם לחזור ולזכות בו בהגבהה או במשיכה במטלטלים או בחזק' בקרקע כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז:
ג סָעִיף ב שאינו נדר. ל' הגמרא דאלו נדר הוי לעניים לחוד והפקר בין לעניים בין לעשירים וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ה:
ד סָעִיף ב שאסור לחזור בו פי' בדיבור בעלמא א"י לחזור ולמחות בהבא לזכות בו לומר שלי הוא עדיין אבל אם הקדים הוא נפשו וזוכה בו במשיכה או בחזקה הרי הוא כאחר וכמ"ש בס"ד:
ה סָעִיף ג בין במטלטלים כו'. פי' בשניהן מהני ל' זה להפקירו.
ו סָעִיף ה אינו הפקר פי' וחייב במעשר ואם קדם עני וזכה בה לא עשה כלום כן פי' הר"ש פ"ז דפיאה:
ז סָעִיף ה כשמיטה. פי' כדין התבואה והפירות שנתגדלו בשביעית של שמיטה שהוא הפקר הכל וילפינן לה מדכתיב גבי שמיטה ונטשתה יתירה שבא ללמד שכל נטישה דהיינו הפקר יהי' כמוה:
ח סָעִיף ו הגדולים קנו עצמן שמיד שהפקירן נסתלקה רשות רבן מהן ויש להן דעה ויד לזכות בנפש עצמן משא"כ בקטנים:
ט סָעִיף ז המפקיר את הקרקע כו'. אע"ג דכבר כתב זה המחבר בס"ג שם כ' לשון הטור וכאן נמשך אחר ל' הרמב"ם שכ' דין עבדים וקרקעות גבי הדדי:
י סָעִיף ז אפי' הפקיר בפני הא'. ס"ל דא' מיהא בע. דאותו א' ישמע שהפקירו בעליו ויכול לזכות בו לנפשו אבל בלאו הכי אין שם הפקר עליו ומה"ט גופו אמרו חז"ל דלא יהא הפקר אלא א"כ יפקרנו בפני ג' דאל"ה יכול המפקיר לכפור ולומר לא הפקרתי' מעולם משא"כ בג' דשמעו שהפקירו דכל א' מהן שיקדים נפשו יזכה בו ושנים אחרים יעידו ששמעו שהפקירו וכדמסיק המחבר:
יא סָעִיף ז וי"א דאפי' בינו כו'. גם הני י"א ס"ל דמדרבנן בעי' ג' ומטעם שכתבתי ולא קאי אלא אדין תור' שס"ל דא"צ להפקירו בפני האחד אלא בהפקירו בינו לבינו סגי ונ"מ בהשאיל או בהשכיר באמצע השבוע בהמה לעכו"ם לעשות בו מלאכה וסבר שיחזרוהו לו קודם שבת ולא החזירוהו לו אזי יפקרנה בינו לבין עצמו כדי שלא יעבור על למען ינוח שורך וכל בהמתך דבכה"ג אפי' אחר תקנת חז"ל הוה הפקר דאנן סהדי דניחא לבעלים בהפקירא כדי שלא יעבור אלאו דלמען ינוח כו' כ"כ הרא"ש בפרק אין בין המודר וע' בטור ובדברי המחבר ובטור א"ח סי' רמ"ז:
יב סָעִיף ח הרי השני ספק הפקר. זהו מיקרי יד הפקר ובכה"ג בצדקה והקדש האומר ה"ז הקדש וצדקה וזה אע"פ דאין ידוע אם האח' שאומר עליו וזה ר"ל וזה יהיה ג"כ כמו זה או אם דעתו לומר וזה יהיה שלי כבראשונה קי"ל דהוה הקדש או צדקה וכמ"ש הטור בי"ד וגם המחבר שם בסימן רנ"ח ע"ש ובהפקר הוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא ומשום הכי פסקו בו לקולא דאין מוציאין אותו מחזקת הבעלים:
יג סָעִיף ט כל שלשה ימים הראשונים כו'. כ"כ הרמב"ם בהלכות נדרים פ"ב והוא מברייתא דנדרים (סוף דף מ"ג) וכתב הרא"ש שם הטעם דיכול לחזור בו עד ג' ימים משום הרמאים שרגילים להפקיר פירותיהם ולחזור ולאכול מהן כדי לפוטרן מהמעשר לכן תקנו חז"ל דעד ג' ימים יכול לחזור בו ולומר אני חוזרבו ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הלכך אפי' קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ואם אכל ממנו בין הוא בין אחר חייב במעשר כ"ז שלא כוון לזכות בו ולקנותו וא"ת מאי אהני חז"ל בתקנתם הא עדיין יכול הרמאי להפקירו ולהקדים נפשו מיד לזכותו מן ההפקר ויהי' פטור מן המעשר וי"ל דכל שלא יכול לחזור בו בדיבורו מיד עד שיעשה בו חזקה גמורה הרמאין יראו לנפשם שאחרי' יקדימו נפשם להחזיק בו ואגב שתקנו כן בהפקר קרקע משום הרמאין כנ"ל תקנו נמי בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג' ימים כ"ז שלא זכה בו הוא או אחר וזהו שסיים המחבר וכ' אלא א"כ קדם וזכה כו' ועד"ר מ"ש עוד בזה:
יד סָעִיף י ליום אחד לחדש אחד כו'. פירוש זה שלא הפקירו הפקר גמור אלא לזמן אפי' לזמן ארוך דהיינו לשבוע (פירוש לשמיטה) אפ"ה כיון דלא הפקירו עולמית דינו דאפי' לאחר ג' ימים משעה שהפקירו יכול לחזור בו וחייב במעשר אפי' קודם שחזר בו וכנ"ל כ"ז שלא זכה בו זכייה גמורה בתורת הפקר הוא או אחר וכ"כ הרא"ש ע"פ הגמרא בנדרי' (דף מ"ז) מילתא בטעמא ז"ל כיון שאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וזה שינה לכך אמרו חז"ל דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר עד אתי לרשות זוכה עכ"ל ומיהו כשזכה בו הוי הפקר אע"ג דהוא לזמן דילפינן משמיטה דהוא ג"כ לא הוה הפקר אלא שנה אחד:
טו סָעִיף יא והיה מביט בה כו'. דקי"ל הבטה בהפקר לא הוה כזכייה:
טז סָעִיף יא עד שיגביהנה אם הוא מטלטל. פירוש אם הוא טלטל שאפשר להגביה ואם אין יכול להגביה קנייתו הוא במשיכה וכמ"ש המחבר לשונו ריש סימן קצ"ח והוא דעת הרמב"ם ומור"ם כ' שם דיש חולקין והוא דעת הטור דאף דאפשר להגביה אם אין דרכו להגביה קנה גם במשיכה ואם הגביה דבר שאין דרכו להגביה קנה לכ"ע וע"ש ובטור שכ' שני הדעות ע"ש:
יז סָעִיף יב המדברות והימים כו'. פירוש אלו הן מופקרין ועומדין מאליהן וכל הקודם לזכות בהן זוכה ובמדבר וים עצמו לא שייך זכייה אלא במה שבהם וזה שסיים וכתב כל שבהן הפקר ומפרש כגון העשבים והעצים והפירות כו' ור"ל מכל אלו הוא זוכה מההפקר של המדבר ובסעיף שאחריו כתב מה שזוכה מהימים או נהרות וז"ש הצד דגים מהימים ומהנהרות כו' וק"ל:
יח סָעִיף יג ואם צד שם קנה. דכיון דאינו משתמרת בתוך השדה לא קנה בעל השדה:
יט סָעִיף יג ה"ז גזלן. דביבר שלו קנאוהו:
כ סָעִיף יג מתוך מצודתו של חבירו. היינו כשאין להן תוך דלאו שם כלי עליו ואפ"ה אסור הוא מדרבנן לקחנו ממנו:
כא סָעִיף יד אף על פי שאין לו רשות כו' קנה. כבר כתב זה בריש סעיף שלפני זה ומשום סיפא חזר וכתבו כאן:
כב סָעִיף יד ואמר זכתה לי שדי כו'. כן הוא דברי הרמב"ם הביאם הטור וכתב עליו ז"ל נראה דהיינו דוקא בשיכול ליקח מתוך השדה כדפרישית לעיל ואז זכתה לו שדהו אע"ג דלא אמר כלום עכ"ל. כוונתו שדין זה דומה לדין הנזכר במציאה בסי' רס"ח דשם כתב הטור דאם הי' צבי שבור או שעמד בקרוב אצלו שיכול להגיעו עוד ובתוך שדהו אז. הוא כנשאר בתוכו וקנהו לו שדהו ואפי' לא אמר תזכה לי שדה שלי והרמב"ם ס"ל דגם שם הדין דבעי אמירה תזכה לי שדה שלי וכמ"ש הטור שם בשמו אבל מודה להטור דבעינן שם שיהא הצבי שבור או עומד בקרוב לו וכן הוא במשנה בהדיא שם וכן סתם המחבר שם סס"ד ע"ש וכאן סתם ולא חילק בזה וה"ט משום דכתב המ"מ דהרמב"ם ס"ל דשאני הכא כיון דנתפס בהמצודה המצודה עשאוהו כצבי שבור דאינו יכול לרוץ (ואפשר דמ"ה לא כתב מור"ם ז"ל כאן אדברי המחבר די"א דלא בעינן שיאמר זכת' לי שדי כמ"ש בסי' רס"ח משום דאיירי כאן באין יכול להגיע והיותר נ"ל דס"ל למור"ם דבצבי שבור אפי' יכול להגיעו קי"ל כהרמב"ם דבעינן שיאמר זכתה לי שדי ודוקא בהפקר דכלים וטלית ה"ל דקי"ל כהרא"ש דלא בעינן לאומרו וכ"כ נ"י וכמ"ש בסמ"ע שם סי' רס"ח בס"ד ע"ש) ובודאי אם קדם בעל המצודה ולקחו מהמצוד' הי' שלו אבל עכשיו דקדם בעל השדה קנהו בעל השדה כיון שפרס המצודה בשדהו שלא ברשות ואם פרס המצודה במקום הפקר גם הרמב"ם ס"ל דהלוקחו מהמצוד' הוא גזלן וכמ"ש המחבר בסעיף שלפני זה ועד"ר מ"ש עוד מדברי המ"מ ראי' לזה:
כג סָעִיף טו ואינו כחצר המהלכת לעיל ס"ס ר"ב נתבאר בטור ובדברי המחבר דחצר המהלכת אינו קונה:
כד סָעִיף טז עני המנקף. פי' שחותך פירות מענפי האילן אם באו לידו והיינו שתופס ביד א' בפירי וביד השני חותך ואחר שחתכו משיר פירותיה ליפול בארץ ואח"כ מקבצן יחד אזי מוציאין אותו מיד אחר שבא לקחתן ואם אינו תופס בהם בעת החיתוך אין בהן משום גזל גמור אלא משום דרכי שלום:
כה סָעִיף יז שמפסידין הפשתן וניחא להו לבעל הפשתן שיעקור השחלים מהפשתן והעומד על המיצר אינו מפסיד לפשתן ואם כבר הוקש השחליים עד שראוי ליטול ממנו זרע לזרוע תו אינו יונק מהקרקע שיקלקל הפשתן על ידו ולא ניחא תו לבעלים כשיעקרו אחרים:
כו סָעִיף יח א' מכ"ד ממין כו'. הוא רובע הקב לסאה שהסאה ו' קבין שהשדה נאסרה ממנו כדאיתא בהלכות כלאים:
כז סָעִיף יח מפקירין ב"ד כל השדה. המחבר לטעמו אזיל שכ' בב"י שאינו הפקר עד שהב"ד יכריזו עליו שהוא הפקר אבל מדברי הטור משמע שמעצמו הוא הפקר ועד"ר שם כתבתי טעם לדברי הטור שס"ל שמשעה שנתרבו עוברי עביר' שלא היו נזהרי' באיסור כלאים דשדה עשאו חז"ל תקנה זו שכל שדה שימצא בו א' מכ"ד ממין אחר יהא כל השדה הפקר ע"ש ראיי' לזה:
א סָעִיף ב הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו כו'. והוא ל' הרמב"ם פ"ב מנדרים וכ"כ בטור וע' ב"י שכתב ז"ל כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו פי' שיחזור ויאמר אני חוזר מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב ביה לא יחל דברו ואע"פ שהו' עצמו יכול לזכות בו זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה עכ"ל: והנה מסופקני לפי מה שאבאר דהא דאסור לחזור אינו אלא משום דהוי כמו נדר שאסור לחזור א"כ נראה דהפקר אינו עוש' קנין דאי עושה קנין מאי ענין נדר לכאן הא תיפוק ליה דכבר יצאה מרשותו אלא ע"כ נרא' דהפקר אינו עוש' קנין אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל. וא"כ הפקיר ומת אפשר דהוא של היורשין כיון דאינו אלא משום נדר והנודר ומת אין היורשין מחוייבין לקיים נדרו וכמבואר בסי' נ"ב ברמ"א. והא דאמרי' פ' השולח (גיטין דף מ) המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה ולא אמרינן דכי מת פקע הפקירו היינו משום דהתם כבר זכה העבד בעצמו בעודו חי ואחר שזכה בהפקר ודאי קנין אית ליה בהפקרא אבל הפקיר ועדיין לא זכה בו שום אדם אפשר דכי מית פקע הפקירו: אמנם פ"ק דשבת במה שאמרו שם לב"ש דס"ל שביתת כלים דנר וגיגית אפקורי מפקיר להו נראה דהפקר עושה קנין דאם אינו עוש' קנין אלא משום נדרו הוא דאסור לחזור בו א"כ אכתי שלו הוא ומצווה על שביתת כליו אלא דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו שם דאפקורי מפקר להו היינו הפקר ב"ד ע"ש שכתב דלב ב"ד מתנה עליהן א"כ ניחא דהפקר ב"ד ודאי עוש' קנין ויוצאה לגמרי מרשות בעלים אלא בהא דאמרו פ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"א) גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו ופרש"י דנפיק מרשותיה ותו לא רמו חיובי' עליה ע"ש. א"כ משמע דלגמרי יוצא מרשותו דאי מטעם נדר אכתי שלו הוא אלא שאסור לחזור בו. ואפשר לו' דנהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו כיון דאסור לחזור בו ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב כמו שאינו שלו ופטור מציצית: ובזה נרא' לענ"ד הא דס"ל לרש"י פ"ק דמציעא (דף י"ב) גבי מתגלגל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה וגריס שם אפקרי' ובתוס' הקשו דהא כיון דאפקרינן יצא מרשותו ע"ש אבל דעת רב יהודא גאון נמי היא דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנ' וכ"כ בנ"י שם ונראה דכיון דהפקר אינו יוצא מרשותו אלא שאסור לחזור בו וא"כ הזוכה בו מיד בעלים הוא זוכה כמו נודר לעניים דהעניים הזוכים בו מיד בעלים המה זוכין וחשובה דעת אחרת מקנה אע"ג דהנדר כבר נעשה. ואפשר לומר נמי מה"ט שטת רש"י בביטול חמץ משום דכתי' תשביתו ובתוס' כתבו משום הפקר דכתיב לך שלך כו' אבל אתה רואה של אחרים ע"ש ריש פסחים. דכיון דהפקר אכתי של הבעלים אלא דרביע עליה האיסור בל יחל וא"כ אכתי שלו הוא ולא הוי של אחרים ואע"ג דכתבנו דעכ"פ דבר שאינו ברשותו מיקרי חמץ עשאו הכתוב כאלו ברשותו דהא אמרו שני דברים אינו ברשותו חמץ ובור ומש"ה כתב רש"י משום תשביתו: אמנם מה נעשה שלא מצאתי מקור הדין מאין יצא להם דהפקר הוא משום נדר וכל הפוסקים ראשונים גם אחרונים הלכו אחרי דברי הרמב"ם בזה ולא ידענו איה מקור הדבר הזה והנה שם בפ"ב מה' נדרים כתב הרב המגיד שהוא פשוט ס"פ אין בין המודר וכן רמזו עליו במגדול עוז ובהגהת מיי' ע"ש. ואנחנו לא נדע משם ראיה לזה אלא להא שכת' הרמב"ם שם ואפי' זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם אבל במ"ש הרמב"ם דהפקר הוא כנדר ואסור לחזור בו לא נמצא שם מזה: והנה ראיתי בב"י א"ח סי' תל"ד במ"ש הר"ן דשלוחו אינו יכול לבטל דכיון דביטול מתורת הפקר שליח לא מצי לבטל שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום וכתב עלה הב"י בטעמא דהפקר ליתא ע"י שליח דהיינו משום דהפקר מתורת נדר כדמוכח פ"ק דנדרים וכדכתב הרמב"ם בהל' נדרים וכיון דדין נדר יש לה מש"ה לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום עכ"ל. ונראה מדבריו דהא דהפקר מתורת נדר מקומו הוא בפ"ק דנדרים והיינו מדאמרי' פ"ק דנדרים שם דף ז' יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר אלא לעניים אבל הפקר בין לעניים בין לעשירים. ומדאמרי' הפקר היינו צדקה אלמא דהוא מתורת נדר. אלא דבעיני יפלא דא"כ ה"ל לרב המגיד ומ"ע והגהת מיי' להראות מקום זה. ועוד דכיון דאיבעי' להו בש"ס יש יד להפקר ועלתה בתיקו וע"ש בר"ן דכת' ספיקא לקולא א"כ מוכח דאינו מתורת נדר וצדקה דאי בתורת נדר וצדק' ודאי יש יד לנדר וצדקה והיכי כתבו כולם בפשיטות דהפקר מתורת נדר וכן היא גופה מספקא בש"ס אם הוא מתורת צדקה או לא וצ"ע וע' דרישה:
ב סָעִיף ג ומהו ההפקר. כתב הב"ח ז"ל הרמב"ם שיאמר נכסי אלו הפקר לכל נראה מלשונו זה דאם לא אמר אע"פ שהשליך כיסו לרה"ר לא הוי הפקר ולטעמיה אזיל שכ"כ בפרק י"א מגזילה אלא דקשי' לי עלה מהא דקאמר ר"פ א"מ במכנשתא דבי דרי עסקי' קב בד' אמות נפיש טרחייהו לא טרח איניש ושקל להו אפקורי מפקר להו ותו קאמר התם הכא במכנשת' דבי דרי עסקי' דאבידה מדעת היא אלמא דבסתמא הוי הפקר וע"ש מה שמחלק וע' מ"ש בזה בסי' רס"א סק"א:
ג סָעִיף ט כל שלשה ימים. בירו' פ' כל שעה המבקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר אמר ר"י לר' פנחס נהור את כד הוינן אמרי' אתי דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ אינו כן אלא ר' יוחנן חשש ורשב"ל לא חשש להערמה: וראיתי בשו"ת חות יאיר בסי' מ"ח ושם כתו' תשובת הגאון בעל עבודת הגרשוני וז"ל ולע"ד שכוונתו הוא על פלוגתא דר"מ ור' יוסי בנדרים פ' אין בין המודר בירו' הלכה יוד וז"ל תניא ר"מ אומר כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו ר' יוסי אומרו אין הפקר יוצא מתחת יד בעלים אלא בזכי' ודברי הירו' מבוארים שר' יוסי אמר לר' פנחס שמתחלה היו אומרים שר' יוחנן ס"ל כר' יוסי דאמר אין הפקר יוצא אלא בזכי' כו' ע"כ אסור כי אין הביטול מועיל לו כיון שלא זכה בו אחר ורשב"ל סבר כר"מ כיון שאדם מבקיר יצא מרשותו ע"כ אמר מותר כי סגי במה שביטל אע"פ שלא זכה בו אחר עכ"ל וכת' עלה בעל חות יאיר שם ז"ל לעד"ן דאשתמיטתיה להגאון הזה סוגיות ש"ס דידן דמסכת נדרים סוף דף מ"ג הביאו הרמב"ם והטור ח"מ סי' רע"ג דחילקו בהפקר דשדה בין תוך ג' ימים או אח"כ משא"כ בשאר הפקר לכ"ע נסתלק בעלים ממנו דאי לאו דאשתמיט היה זוכרו עכ"ל: ולא מצינו חילוק זה בשום פוסק לחלק בין הפקר דשדה תוך ג' לשאר הפקר זולת בתוס' ס"פ אין בין המודר כתבו לחלק לר' יוסי דדוקא בקרקע שייך רמאות ובעינן שלש' אבל במטלטלין דליכא רמאות סגי באחד ע"ש וגם בזה נרא' דעת כל הפוסקים שאין לחלק בכך ובתו' פסחים דף ו' נמי כתבו בביטול שהוא משום הפקר הא דסגי בינו לבינו הוא משום דהוי ניחא ליה ולא כתבו משום דהוי מטלטלין ובר"ן שם הקשה לר' יוסי דס"ל עד דאתי לרשות זוכה היכי מהני במחילה ע"ש וגם בהפקר תוך ג' דיכול לחזור לא מצינו לחלק בין קרקע למטלטלין וגם במטלטלין תוך ג' יכול לחזור וכמבואר מדברי הסמ"ע לפנינו וכן נראה מדברי הב"י בא"ח סי' תל"ד ע"ש וזה פשוט ועמ"ש בסי' ס"ו סקי"א גם בתוס' שם סוף פ' אין בין המודר שכתבו לחלק לר' יוסי בין קרקע דשייך רמאות יותר למטלטלין היינו לפמ"ש שם בשם ר"י דטעמא דר' יוסי מדרבנן ע"ש אבל בירו' דס"ד דפליגי ר' יוחנן ורשב"ל בפלוגתא דר' יוסי ור"מ ודאי ס"ל דטעמא דר' יוסי דסבר עד דאתי לרשות זוכה הוא מדאו' וכדס"ד בש"ס דילן ס"פ אין בין המודר שם דלסוף הוא דמסיק טעמא דר' יוחנן משום הערמה וכיון דטעמא דר' יוסי עד דאתי לרשות זוכה אין מקום לחלק בין קרקע לשאר הפקר כיון דאין הטעם משום רמאות ולזה איני רוא' שום השגה על דברי הגאון בעל עבודת הגרשוני:
ד סָעִיף יג הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו בקידושין פ' האומר תוס' ד"ה עני המהפך בחררה כתבו שם בשם ר"ת דליכא איסור אלא בשכירות ומקח וממכר אבל במציאה והפקר לא נקרא רשע והקשו והא דאמרי' פ' לא יחפור מרחיקין מצודת הדג כמלא ריצת הדג אע"פ שהוא הפקר וכתבו בשם רבי' מאיר אביו של ר"ת דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודה דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פורס מצודתו תחלה וע"י מעש' שעשה זה מתאספים שם סביב אותו הדג ודאי אם היה חבירו פורש הוי כאלו גוזל לו ויוכל לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר ע"ש: לענ"ד נראה לולי דברי התוס' דכה"ג ה"ל גזל גמור ומוציאין ממנו בדיינים ומשום דכל כה"ג קנה הראשון קנין גמור במשיכה דה"ל אזלי מחמתי' וכמ"ש תוס' בקידושין פ"ק דף כ"ו בהא דפריך פיל לר' שמעון במה מקנ' ומשני בחבילי זמור' ופי' תוס' בשם הרב ר' משלם דלהכי נקיט חבילי זמורה שהוא מאכל פיל ומגביהין חבילי זמורה למעל' והוא קופץ ומגבה עצמו מן הארץ ואוכלן וחשיב הגבהה בהכי דכה"ג אשכחן ס"פ שלוח הקן דף קמ"ב כי היכי דניגבינהו וליקני' ע"ש וא"כ ה"נ הדגים המה מגביהין עצמן ובאין סביב הדג המת וחשיב הגבהה בהכי: ונראה דלא מיבעי' אם הים הוא סימטא וכהאי דסי' קצ"ח סעיף י"ג גבי ספינ' שיש בים או ברקק מים שהים כסימטא ע"ש א"כ אין לך משיכה גדול' דהא אזלינן מחמתי' וכמו קורא לה והיא באה אלא אפילו אם הים הוא רשות הרבים נרא' דקני לה כיון דהוא מתורת הגבהה וכת' תוס' גבי פיל שמגבי' עצמו מהארץ וה"נ הדגים מגביהים עצמם והגבהה קונ' בכל מקום ואפי' ברשות מוכר ועמ"ש בסי' קצ"ז סק"א דאפילו אם אינו מגביה ממש אלא אפילו הוא מוגבה מכחו וכמו האי דזיל טרוף אקן כי היכא דלגבינה' מכחו נמי קונה בכל מקום: ובחידושי הרשב"א פ"ק דקידושין בהא דאמרו פיל במה יקנ' שם הביא דעת היש מפרשים דבחבילי זמור' היינו הגבה' שהוגב' מכחו וכת' עלה וז"ל וקשיא לי אם אינו מגביה ממש כיון שעומד באויר חצירו של מוכר היכי קונ' לה לוקח והא קי"ל דאויר חצירו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח ע"ג קרקע חשבינן ליה וכדאמרינן במציעא פרק השואל גבי הקולט מן האויר הרי אלו שלו וצ"ע עכ"ל: ולענ"ד נראין דברי הרב ר' משלם דהא אשכחן בהאי דזיל טרוף אקן כת' היכא דליגבינהו ולקנינהו והתם נמי היונים מגביהין מכחו בשובך שהוא בעל היונים וכן נרא' דעת התוס' פרק הגוזל (בבא קמא דף צ"ח) שהקשו בהא דאמרו שם בדוחף מטבע לים בדאדי' אדויי חייב והקשו אע"ג דלא אדיי אמאי פטור הא הי"ל הגבהה מכחו וכ' לחלק בין הגבהה דרך עליה להגבהה דרך ירידה ותיפוק ליה דהתם הגבהה שהוגב' מכחו במה שהפילו לארץ הי' ברה"ר וכן במה שהקשו שם מהא דעני המנקף בראש הזית דאינו אלא מפני דרכי שלום והא ה"ל הגבהה מכחו ע"ש ושם נמי הגבה' שמכחו ברשות בעל הזיתים הוא אלא ודאי דס"ל לתוס' דכל הגבהה הן בידו ממש הן במוגב' מכחו נמי הוי כדין הגבהה שקונ' בכל מקום וכן משמע מהא דאמרו אביי ורבא פ' הספינ' דף ע"ז משיכ' קונ' בסימט' הגבהה קונ' בכל מקום וכיון דהגבה' שמוגב' מכחו נמי בכלל הגבה' היא הרי הוא בכלל דברי אביי ורבא שאמרו הגבה' קונ' בכל מקום וא"כ גבי פיל נמי כיון שהוא מוגב' מכחו מן הארץ הרי הוא קונ' אפי' באויר חצרו של מוכר וכדינא דהגבה' קונ' בכל מקום וא"כ כי היכא דס"ל להרב ר' משלם גבי פיל דקונ' ע"י הגבה' שמוגב' מכחו ע"י חבילי זמור' א"כ הוי במצודו' הדגי' כל כה"ג שמשי' בתוך המצוד' דג מת והדגי' באין סביבותיו ה"ל הגבה': ובחידושי הרמב"ן פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א) ז"ל שאני דגים דובבי סירא מפרש בערוך שהם מביטים למרחוק וכשאוכלין כאן הם נותנים עינים לראות אם יש מזונות במקום אחר ופעמים שנצודו ברשת ומתוך שהם רואים מזונות במקום אחר הם אוכלין שם וזה גזל גמור הואיל וכבר נצודו עכ"ל. ולפמ"ש ראוי להיות גזל גמור ממש אחר שכבר הוגב' מכחו ואפי' ברשת שאין לו תוך והנלע"ד כתבתי:
ה סָעִיף יד הפורש מצוד' בשדה חבירו. כת' הרב המגיד פ"א מזכי' וז"ל לפי שזה שפרס מצוד' בשד' חבירו שלא ברשות לא תיקנו חכמים שיהי' בהם גזל מפני דרכי שלום וכת' תדע לך שהרי אמרו שם דבמצוד' שיש להם הלוקח משם הוא גזלן ואי ברשות חבירו לא קנה ק"ו מכליו של לוקח ברשות מוכר שאע"פ שיש שם דעת אחרת מקנ' דלא קנה אלא ודאי בפורש שלא ברשות אפי' יש למצוד' תוך קנה בעל הקרקע אם היא חצר המשתמר ואם אינו משתמר בעומד תוך שדהו ואמר זכת' לי שדי קנה עכ"ל. וע"פ זה הוא סעיף זה: ובלחם משנה שם ז"ל ותמיהא לי טובא דכי היכ' דקי"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ה"נ קי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וכדכת' בפ"ז ממכיר' וא"כ כי היכי דהרב המגיד דן ק"ו לשלא יזכ' בעל המצוד' גם כן נדון ק"ו לשלא יזכ' בעל השד' ונא' מה התם דעת אחרת מקנ' אותן לא קני רשותו ללוקח משום דמפסיק כליו של מוכר כאן דליכא דעת אחרת מקנ' אינו דין שלא תקנ' רשותו לבעל השדה כיון דהמצוד' שיש לו תוך שהוא כלי מפסיק וע"ש שהאריך בקושיא והניח בצ"ע: ולענ"ד נרא' דכליו לא מיקרי אלא היכא שיש לו רשות להניח שם כליו וכדמוכח מתוס' פרק הספינ' דף פ"ה שהקשו מאי קא מבעיא בכליו של לוקח ברשות מוכר הא אמרינן התם דכליו של לוקח ברשות הרבים לכ"ע לא קנה כו' ותירצו דוקא ברשות הרבים משום דמאן שביק ליה אבל בכליו של לוקח ברשות מוכר מספקא ליה דאפשר משאיל לו מקום כי היכא דליקני ברוצ' למכור וע"ש ובטור סי' ר' כת' בשם הרמ"ה דמיירי דהמוכר נתן לו רשות לאנוחי כליו ברשותו אלא כיון דלא א"ל זיל קני בפירוש לא יהיב ליה אדעתי' לאקנויי ע"ש וכה"ג נמי כליו של מוכר ברשות לוקח משום דהמוכר מכניס כליו ללוקח ברשות לוקח מש"ה מספקא להו בש"ס אי קנה לוקח משום שכליו של מוכר המה מפסיקין ומבעיא להו אם מתבטל הכלי אצל הרשות או לא אבל הכא בפורס מצוד' שלא ברשות בעל השד' לא מיקרי כליו להפסק' כלל וקונ' בעל השד' ומה שכת' הרב המגיד לדון ק"ו מכליו של לוקח ברשות מוכר שאע"פ שיש שם דעת אחרת מקנ' בתרתי הוי ק"ו דכליו של לוקח אינו אלא כשהניח ברשות מוכר וגם איכא דעת אחרת מקנ' ומכ"ש פורע שלא ברשות דלא מיקרי כליו כלל גם ליכא דעת אחרת מקנ' אבל בעל השד' שפיר קונ' דלא מיקרי כליו להפסק' כיון שמכניס שם בשד' שלא ברשות לא מפסיק כלל וזה ברור ודו"ק:
א סָעִיף ו והקטנים כל הקודם והחזיק בהן זכה דין זה נלמד מהא דקידושין דף כ"ג בגר שמת וק"ל דבשלמא בגר שמת שנעשה הפקר ממילא והקטן אין לו יד לזכות מההפקר דממילא ולכך כל הקודם והחזיק בהן זכה אבל המפקיר עבדו נראה דלפי שיטת רש"י שפסק הש"ך כוותי' בסי' רס"ח דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה ע"ש ובדעת אחרת מקנה יש יד לקטן לזכות כמבואר לעיל סי' רמ"ג ס"ק ט"ו בהגה א"כ מה"ת לא יהיה הקטן יכול לזכות נפשיה מהפקר הן אמת דבגיטין דף ל"ט בהא דאמר התם אף עבד איסורא ולא ממונא ועפירש"י שם מוכח דאף הפקר מדעת אינו מועיל בעבד קטן אך שם גופיה ק' כיון דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה אמאי אינו מועיל בקטן וצ"ל דאף רש"י מודה דלענין שאר דברים לא חשיב הפקר דעת אחרת מקנה רק לענין חצר שאינ' משתמרת במשומר לדעת המפקיר סגי וכן מבואר במרדכי שם בפ"ק דמציעא לענין מתנות כהונה ע"ש:
ב סָעִיף ט כל שלשה ימים עסמ"ע ס"ק י"ג וי"ל דכל שלא יכול לחזור בו בדיבורו וכל הרמאין ייראו לנפשם שאחרים יקדמו וכו' ע"ש ולכאורה תמוה מאוד דבשלמ' לרבי יוסי דס"ל דבעינן בהפקר דאתי ליד זוכה שפיר הועילו בתקנתן דבלא תקנתן היו הרמאין יכולין לחזור בדיבורו ולא היו יראין משא"כ אחר התקנה דבעי' זכיה גמורה יראין לנפשן אבל לרבנן דקי"ל כותייהו דאף קודם התקנה בעינן זכיה גמורה א"כ אם נאמר דמחמת שצריך זכיה גמורה יראין לנפשם ולא מפקרי א"כ למה היו צריכין לתקוני כלל מפני הרמאין הא ודאי דלא מפקרי מפני היראה ואי חשו חז"ל דמ"מ יפקירו ולא ייראו כדי לפטור נפשם מהמעשר א"כ גם אחר התקנה יפקירו דכיון שזכי' מהני אחר התקנה כמו קודם התקנה מה הפרש יש בין קודם התקנה לאחר התקנה לכ"נ דלא מהני זכיה כשזכ' בכל השדה בתוך ג' דדמי לחזרה דניכר ברמאות שמפקיר וחוזר וזוכה ולא מהני לפטור המעשר רק כשהשדה עדיין מופקר הוא ואינו חוזר מגוף השדה שהפקיר רק שלוקט פירות מהשדה בתורת זוכה מהפקר כיון שהשדה עדיין מופקר הוא ואז שפיר יש לו דין אחר הלוקט משדה זו המופקרת כיון דהוא ג"כ דמי עכשיו לאחר לשדה זו ולזה שפיר כתב הרא"ש בנדרים בלשונו שירא שהוא ילקוט מצד זו והאחר ילקוט מצר אחר כיון שא"א ללקוט ולאכול בלא מעשר בתוך שלשה רק כשהשדה עדיין מופקרת ואז גם האחר יכול ללקוט ושפיר ירא מלהפקיר:
ג סָעִיף יג הלוקח דגים בקצה"ת כתב דבפורס מצודה כיון שהדגים מגביהין עצמן ליקח הדג מת המונח במצודה הוי גזל גמור דהגבהה מכחו הוי קנין גמור אפי' ברה"ר ואפי' ברשות מוכר ע"ש ולפעד"נ דל"ש בזה גזל גמור דדוקא בפיל שמגביה עצמו לאכול החבילי זמורות בשע' שמחזיק החבילי זמורות דאז הוי כמוגב' מכחו משא"כ כשתלה חבילי זמורות על כלונס והלך משם ואח"כ בא פיל של הפקר והגביה עצמו ואכל או שהניח דבר מאכל ובא בהמה מההפקר ואכל שיהיה זה נקרא משיכה והאי דלא קנהו דבעינן דוקא שיהיה קורא לה והיא באה שעשה מעשה בשעת משיכה והגבהה אבל זה לא נקרא רק גורם לבד כיון שלא עשה מעשה בשעת קנין גם מ"ש בס"ק ה' דכלים אינן מבטלין הרשות כשאין לו רשות להניח שם וקנה בעל החצר לא ידעתי מנא ליה הא דהא מ"מ אין הדבר מונח אלא באויר שאין סופו לנוח על גבי קרקע כיון שהכלי מפסיק ולא קנה ולפענ"ד מוכח בהדיא בב"מ דף ק"ב דאם העמיד כלי ברשות חבירו לקבל דבר הפקר דאין אויר חצירו קונה משום דמפסיק כלי ע"ש ומ"מ על הרמב"ם וה"ה אין לתמוה משום דהם מפרשים שם דמיירי שהיה החצר שכורה לו ויש לו רשות להניח כליו שם ושפיר הוי מפסיק כלי ולפ"ז נראה דדין זה דפורס מצודה שיש לו תוך וניצוד הוא כולו בתוך הכלי הוא מחלוקת הפוסקים דלרש"י ותוס' שם בעל הכלי קונה ולהרמב"ם בעל החצר קונה ואפשר שגם רש"י ותוס' שם מודים כאן דשם אין בעל החצר כאן משא"כ כאן דמיירי שבעל דשדה כאן ועומד בצדו ויכול לסלק הכלי לא חשיב הפסק כלי ועמ"ש בחידושי לגיטין דף ע"ט:
א סָעִיף ב לחזור. פירוש בדבור בעלמא א"י לחזור ולמחות בהבא לזכות בו ולו' שלי הוא עדיין אבל אם הקדים נפשו וזכה בו במשיכה או בחזקה הרי הוא כאחר וכמ"ש בס"ד. סמ"ע:
ב סָעִיף ג בקרקעות. פירוש בשניהן מהני לשון זה להפקירו. שם:
ג סָעִיף ה אינו. פירוש וחייב במעשר ואם קדם עני זכה בה לא עשה כלום כן פר"ש פ"ו דפאה. שם:
ד סָעִיף ו עצמם. דמיד שהפקירן נסתלק רשות רבן מהן ויש להן דעה ויד לזכות בנפש עצמן משא"כ בקטנים. שם:
ה סָעִיף ז אחד. סבירא ליה דאחד מיהא בעי דאותו האחד ישמע שהפקירו בעליו ויכול לזכות בו לנפשו אבל בלא"ה אין שם הפקר עליו וע"ז קאי הי"א שהביא הרמ"א דס"ל דמן התור' אפילו בהפקיר בינו לבינו סגי אבל מדרבנן לכ"ע בעי ג' ועיין בדברי הט"ו בא"ח סי' רמ"ו ס"ג בהג"ה שם ע"ש. שם:
ו סָעִיף ח ספק. זה מקרי יד הפקר ובכה"ג בצדקה והקדש האומר ה"ז צדקה והקדש וזה אע"פ שאינו ידוע אם ר"ל וזה יהי' ג"כ כמו זה או אם דעתו שזה יהי' שלי כבראשונ' קי"ל דהוי הקדש או צדקה כמ"ש הט"ו בי"ד ר"ס רנ"ח ע"ש ובהפקר הוא איבעי' דלא איפשטא בש"ס ומש"ה פסקו בו לקולא דאין מוציאין אותו מחזקת הבעלים. שם:
ז סָעִיף ט שלשה. כת' הרא"ש הטעם משום הרמאים שרגילין להפקיר פירותיהם ולחזור ולאכול מהן כדי לפוטרן ממעשר לכן תקנו חז"ל דעד ג"י יכול לחזור בו ולו' אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הלכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ואם אכל ממנו בין הוא בין אחר חייב במעשר כ"ז שלא כוון לזכות בו ולקנותו וא"ת מאי הועילו חז"ל בתקנתן הא עדיין יכול הרמאי להפקירו ולהקדים נפשו מיד לזכותו מההפקר ויהי' פטור מן המעשר וי"ל דכל שא"י לחזור בדיבורו מיד עד שיעש' בו חזקה גמורה הרמאי ירא לנפשו שאחרים יקדימו עצמן להחזיק בו ואגב שתקנו כן בהפקר קרקע תקנו נמי בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג"י כ"ז שלא זכה בה הוא או אחר וזהו שסיים המחבר אא"כ קדם וזכה כו'. שם:
ח סָעִיף י לשבוע. פירש לשמטה ואפ"ה כיון דלא הפקירו עולמית דינו דאפי' לאחר ג"י יכול לחזור בו וחייב במעשר אפילו קודם שחזר בו כ"ז שלא זכה בו זכיה גמורה בתורת הפקר הוא או אחר וכ"כ הרא"ש מלתא בטעמא וז"ל כיון שאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וזה שינה לכך אמרו חז"ל דלא להוי הפקר לאפקועי ממעשר עד דאתי לעשות זוכה עכ"ל ומיהו כשזכה בו הוי הפקר אע"ג דהוא לזמן דילפינן משמטה דהוי ג"כ רק הפקר לשנה אחת. שם:
ט סָעִיף יא מביט. דקי"ל הבטה בהפקר לא הוי כזכיה. שם:
י סָעִיף יא מטלטל. פירוש שאפשר להגביה ואם א"י להגביה קנייתו במשיכ' וכמ"ש בר"ס קצ"ח ושם כת' הרמ"א דין י"ח דאף דאפשר להגביה אם אין דרכו להגביה קנה גם במשיכ' ואם הגביה דבר שאין דרכו להגביה קנה לכ"ע וע"ש. שם:
יא סָעִיף יג דגים. עי' בתשובת מהרשד"ם סי' קנ"ז:
יב סָעִיף יד השדה. כת' הסמ"ע דבטור אית' וז"ל נרא' דהיינו דוקא כשיכול ליקחה מתוך השדה כדפרישית לעיל ואז זכתה לו שדהו אע"ג דלא אמר כלום עכ"ל כוונתו שדין זה דומה לדין מציאה בסי' רס"ח דשם כת' דאם הי' צבי שבור או שעמד בקרוב אצלו שיכול להגיעו בעודו בתוך שדהו כו' ע"ש:
יג סָעִיף טו המהלכת. ר"ל דאינו קונה כמ"ש בסי' ר"ב סי"ג:
יד סָעִיף יז אסור. דהעומד על המיצר אינו מפסיד לפשתן גם אם הוקשו לזרע שוב אינו יונק מהקרקע שיקלקל הפשתן על ידו ולא ניחא תו לבעלים שיעקרו אחרים. שם:
טו סָעִיף יח מפקירין. המחבר לטעמיה שכת' בב"י שאינו הפקר עד שהב"ד יכריזו עליו שהוא הפקר אבל מדברי הטור משמע שמעצמו הוא הפקר והטעם נ"ל שס"ל דמשעה שנתרבו עוברי עבירה ולא היו נזהרין באיסור כלאים דשדה עשאו חז"ל תקנה זו שכל שדה שימצא בה אחד מכ"ד ממין אחר תהא כל השד' הפקר. שם:
א סָעִיף א בין כו'. עב"ק י"ג ב':
ב סָעִיף ב שאינו נדר. עסמ"ע והוא דברי הגמ' נדרים ז' א':
ג סָעִיף ב שאסור. צ"ל שאינו יכול כו' וכמש"ש היינו צדקה כו' ושם מ"ג ב' איפריך מילתיה דר' יוחנן ע"ש:
ד סָעִיף ג שיאמר כו'. שם במתני':
ה סָעִיף ג בין כו'. שם במתני':
ו סָעִיף ג בין כו'. שם ב':
ז סָעִיף ו המפקיר כו'. כריב"ל בגטין לט א' דפ' כאבא שאול וקי"ל כריב"ל בכ"מ כמ"ש תוס בפ"ד דמגילה:
ח סָעִיף ז וי"א כו'. ממ"ש בפ"ק דשבת גיגית כו' ועתוס' שם: (ליקוט) וי"א כו'. פליג בתרתי דאפי' בפני א' הוי הפקר ועוד דאפי' מדרבנן סגי בכך והא דאמר שם דוקא בפני ג' היינו לפוטרן ממעשר ועמש"ש ואפי' מדרבנן ממ"ש בב"מ ל"ב בריב"י דאפקריה והתם לא הוה אינש אחרינא בהדי' דאל"כ לידלי ליה ויש שתירצו דר"י בר"י לא חשש אלא כדי שלא יכשלו בלא תגזול מדאורייתא וזהו ס' ראשונה ברמב"ם וש"ע וענ"י שם בב"מ כ"ז והסכים לס' הרב בסי' רסא הנ"ל (ע"כ):
ט סָעִיף יא דבר כו'. כלי' בתרא וכן ס"ל לר' יוחנן שם:
י סָעִיף יב המדברות. עספ"ו דסנהדרין מט א':
יא סָעִיף יב והימים כו'. ב"ק פ"א ב' וע"ש תוס' ד"ה ומחכין כו' ועסי"ג הלוקח כו' או כו':
יב סָעִיף יג הצד כו'. כנ"ל בס' שקדם וכמש"ו דאפי' בכלי שלו זכה ואם היה כו':
יג סָעִיף יג ובלבד כו'. דוקא להציל נחילו התירו בב"ק קיד א':
יד סָעִיף יג ואם צד כו'. כמ"ש בסי"ד הפורס כו' וכמ"ש בב"מ י"א א' דוקא עומד בצד שדהו ורץ אחריו ומגיעו כו':
טו סָעִיף יג ואם היו כו' וכן כו'. כמש"ש דבחצר המשתמרת א"צ עומד בשדהו וגם א"צ רץ אחריו ומגיעו כיון שאינו בצד שדהו ואפי' צבי רץ כדרכו ועתוס' שם ד"ה היה צבי כו':
טז סָעִיף יד הפורס כו'. וכשיטתו דאמר דוקא וברץ ומגיעו כנ"ל:
יז סָעִיף יד וה"ה כו'. שם וכנ"ל:
יח סָעִיף טז להוציאם כו'. כמש"ש למנ"מ כו':
יט סָעִיף יח ב"ד. דלא כהטור:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.