א גֵּר שֶׁמֵּת וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים שֶׁהוֹרָתָם שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵידָתָם בִּקְדֻשָּׁה, כָּל נְכָסָיו הֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה
ב גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל כָּל נְכָסָיו, אֵין הַזּוֹכִים בִּנְכָסָיו חַיָּבִים בִּקְבוּרָתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁאָר כָּל יִשְׂרָאֵל.
ג שָׂדֶה הַמְסֻיֶּמֶת בִּמְצָרֶיהָ, כֵּיוָן שֶׁהִכִּישׁ (פֵּרַשׁ רַשִׁ"י, כֵּיוָן שֶׁחָפַר בָּהּ בְּהַכָּאָה אַחַת) בָּהּ מַכּוֹשׁ אֶחָד קָנָה אֶת כֻּלָּהּ. וְאִם אֵינָהּ מְסֻיֶּמֶת בִּמְצָרֶיהָ, קוֹנֶה מִמֶּנָּה בְּאוֹתוֹ מַכּוֹשׁ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַצֶּמֶד בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְיַחֲזֹר.
ד הַמֶּצֶר (פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים (בַּמִּדְבָּר כב, כד) שֶׁעוֹבְרִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם מִשָּׂדֶה לְשָׂדֶה, עָרוּךְ) וְהֶחָצָב (פֵּרוּשׁ, חָצָב נִגְזַר מִן לַחֲצֹב לָהֶם בּוֹרוֹת, (יִרְמְיָה ב, ה), כְּלוֹמַר עֵשֶׂב וְאִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו חוֹצְבִין וְיוֹרְדִים בָּאָרֶץ אַמּוֹת הַרְבֵּה) שֶׁמְּתַחֲמִים (פֵּרוּשׁ, מְתַחֲמִין מַגְבִּילִים, תַּרְגּוּם וְהִגְבַּלְתָּ (שְׁמוֹת יט, יב) וּתְתַחֵם) בּוֹ תְּחוּמִין, מַפְסִיקִין בְּנִכְסֵי הַגֵּר, וְכָל הַמַּחֲזִיק בַּשָּׂדֶה לֹא קָנָה אֶלָּא עַד הַמֶּצֶר אוֹ הֶחָצָב.
ה כָּל הַמַּפְסִיק לְפֵאָה, מַפְסִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר. כֵּיצַד, הָיָה שָׁם נַחַל אוֹ אַמַּת הַמַּיִם, לֹא קָנָה אֶלָּא עַד הַנַּחַל אוֹ עַד הָאַמָּה. וְכָל הַמַּפְסִיק בִּר"ה (נ"א בִּרְשׁוּיוֹת שַׁבָּת) מַפְסִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר. כְּגוֹן, שֶׁהָיָה בֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת רְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ כַרְמְלִית, אֲפִלּוּ הָיָה בֵינֵיהֶם רְשׁוּת שֶׁחוֹלֵק לְגִטִּין, מַפְסִיק.
ו כָּל דָּבָר הַמַּפְסִיק לְטֻמְאָה מַפְסִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנִּכְנָס אָדָם לְבִקְעָה זוֹ וְטֻמְאָה בַּבִּקְעָה בְּצִדָּהּ הָאַחֵר, וְאֵינוֹ יוֹדֵע אִם הִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטֻּמְאָה אִם לָאו, כָּל מָקוֹם שֶׁמַּחֲזִיקִים אוֹתָהּ לְטֻמְאָה הֲרֵי הוּא כְּמָקוֹם אַחֵר מְחֻלָּק בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
ז בִּקְעָה גְדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׂדוֹת רַבּוֹת, וְכֻלָּם שֶׁל גֵּר אֶחָד, וְלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶם לֹא מֶצֶר וְלֹא חָצָב וְלֹא דָּבָר מִדְּבָרִים הַמַּפְסִיקִים, וּבָא אֶחָד וְהֶחֱזִיק בְּמִקְצַת הַבִּקְעָה לִקְנוֹת אֶת כֻּלָּהּ, כָּל הַנִּקְרָא עַל שֵׁם אוֹתוֹ הַגֵּר, קוֹנֶה אוֹתוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּשְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין, אֲבָל בִּשְׂדֵה בֵּית הַבַּעַל אִם פֵּרַשׁ לִקְנוֹת כֻּלָּן קָנָה כֻּלָּן. אֲבָל אִם הֶחֱזִיק סְתָם וְלֹא פֵּרַשׁ לִקְנוֹת כֻּלָּן, לֹא קָנָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁהֶחֱזִיק מַעֲנֶה לְאָרְכּוֹ וּלְרָחְבּוֹ. וְאִם הוּא שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶצֶר, קָנָה כָּל מַה שֶּׁבַּמֶּצֶר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ח שְׁתֵּי שָׂדוֹת בְּנִכְסֵי הַגֵּר וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶם, הֶחֱזִיק בְּאֶחָד מֵהֶם לִקְנוֹתָהּ, קְנָאָהּ. הֶחֱזִיק בָּהּ לִקְנוֹתָהּ וְלִקְנוֹת אֶת חֲבֶרְתָּהּ, זוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ קָנָה, אֲבָל חֲבֶרְתָּהּ לֹא קָנָה. הֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֵי לִקְנוֹת חֲבֶרְתָּהּ, לֹא קָנָה אַחַת מֵהֶן, חֲבֶרְתָּהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּהּ, וְאוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֵי לִקְנוֹתָהּ.
ט הֶחֱזִיק בָּהּ לִקְנוֹתָהּ וְלִקְנוֹת אֶת חֲבֶרְתָּהּ וְאֶת הַמֶּצֶר שֶׁבֵּינֵיהֶם, אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בַּמֶּצֶר לִקְנוֹת אֶת שְׁתֵּיהֶן, הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְאִם בָּא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֵי לִקְנוֹתָהּ, זָכָה הָאַחֲרוֹן.
י וְכֵן שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, שֶׁהֶחֱזִיק בְּאֶחָד מֵהֶם לִקְנוֹתוֹ וְלִקְנוֹת אֶת הַשֵּׁנִי, לֹא קָנָה אֶלָּא זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ בִּלְבַד. הֶחֱזִיק בְּאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת הַשֵּׁנִי, אַף זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לֹא קָנָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֶחֱזִיק בַּפְּנִימִי כְּדֵי לִקְנוֹתוֹ עִם הַחִיצוֹן, קָנָה שְׁנֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וְהָרֹא"שׁ).
יא הַמַּחֲזִיק בִּשְׁטָר מִנִּכְסֵי הַגֵּר כְּדֵי לִקְנוֹת הַקַּרְקַע הַכְּתוּבָה בְּאוֹתוֹ שְׁטָר, לֹא קָנָה אֶלָּא הַשְּׁטָר בִּלְבַד לָצוּר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ.
יב נִכְסֵי גֵר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, וְנִכְסֵי הַהֶפְקֵר, וְשָׂדֶה שֶׁמְּכָרָהּ הַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל וַעֲדַיִן לֹא הֶחֱזִיק בָּהּ, כֻּלָּם דִּינָם שָׁוֶה, כָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶם בְּדֶרֶךְ מִדַּרְכֵי הַחֲזָקָה שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּהִלְכוֹת מְכִירָה קָנָה, חוּץ מֵאֲכִילַת פֵּרוֹת. כֵּיצַד, הַלּוֹקֵחַ קַרְקַע מֵחֲבֵרוֹ וְהֶחֱזִיק בָּהּ בַּאֲכִילַת פֵּרוֹתֶיהָ קָנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ"ב. אֲבָל בְּנִכְסֵי גֵר אוֹ נִכְסֵי הֶפְקֵר, אֲפִלּוּ אָכַל פֵּרוֹת הָאִילָן כַּמָּה שָׁנִים לֹא קָנָה לֹא גוּף הָאִילָן וְלֹא גוּף הַקַּרְקַע, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הָאָרֶץ אוֹ יַעֲבֹד עֲבוֹדָה בָּאִילָן. הַגָּה: לְפִיכָךְ, אִם מָצָא שְׂדֵה הַגֵּר חֲרוּשָׁה, וּזְרָעָהּ וְלֹא כִּסָּה אַחַר הַזְּרִיעָה, וְצָמְחָה וַאֲכָלָהּ, לָא הָוֵי חֲזָקָה (טוּר).
יג יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים, שֶׁאִם הֶחֱזִיק בָּהֶם הַלּוֹקֵחַ לֹא קָנָה, וְאִם הֶחֱזִיק בְּאַחַת מֵהֶם בְּנִכְסֵי הַגֵּר אוֹ נִכְסֵי הֶפְקֵר קָנָה. כֵּיצַד, הַמּוֹצֵא פַּלְטְרִין גְּדוֹלִים בְּנוּיִם בְּנִכְסֵי הַגֵּר אוֹ בְּנִכְסֵי הֶפְקֵר, וְסִיֵּד בָּהֶם סִיּוּד אֶחָד אוֹ כִּיֵּר בָּהֶם כִּיּוּר אֶחָד, כְּגוֹן אַמָּה אַחַת אוֹ יוֹתֵר כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, קָנָה.
יד הַצָּר צוּרָה בְּנִכְסֵי הַגֵּר, קָנָה.
טו הַמַּצִּיעַ מַצָּעוֹת בְּנִכְסֵי הַגֵּר, כֵּיוָן שֶׁיִּפָּה הַקַּרְקַע בְּהַצָּעָתָן, קָנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁשָּׁכַב עַל הַמַּצָּעוֹת, דְּהוֹאִיל וְנֶהֱנֶה מִן גּוּף הַקַּרְקַע וְגַם הִצִּיעַ אוֹתָן, קָנָה (טוּר). עָרַךְ שֻׁלְחָן וְאָכַל עָלָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה (שָׁם בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא"שׁ).
טז הֵנִיר אֶת הַשָּׂדֶה בְּנִכְסֵי הַגֵּר, קָנָה.
יז הַמְפַצֵּל זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן אוֹ שְׂרִיגֵי אִילָנוֹת וְכַפּוֹת תְּמָרִים בְּנִכְסֵי הַגֵּר, אִם דַּעְתּוֹ לַעֲבוֹדַת הָאִילָן, קָנָה, וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַאֲכִיל הָעֵצִים לַבְּהֵמָה, לֹא קָנָה. כֵּיצַד, הָיָה כּוֹרֵת מִכָּאן וּמִכָּאן, חֶזְקָתוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַעֲבוֹדַת הָאִילָן. הָיָה כּוֹרֵת מֵרוּחַ אַחַת, אֵינוֹ מִתְכַּוֵן אֶלָּא לָעֵצִים.
יח וְכֵן הַמְלַקֵּט עֵצִים וַאֲבָנִים מִן הַשָּׂדֶה, אִם דַּעְתּוֹ לְתַקֵּן הָאָרֶץ, קָנָה. וְאִם דַּעְתּוֹ לָעֵצִים, לֹא קָנָה. כֵּיצַד, לָקַט הַגַּס וְהַדַּק, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְתַקֵּן הָאָרֶץ. לָקַט הַגַּס וְלֹא הַדַּק, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְכַּוֵּן לָעֵצִים. וַאֲפִלּוּ אָמַר שֶׁכִּוֵּן לְתַקְּנָהּ, לֹא קָנָה, דְּבָעֵינָן שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִין (טוּר).
יט וְכֵן הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הָאָרֶץ, אִם דַּעְתּוֹ לְתַקֵּן הָאָרֶץ, קָנָה. וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַשְׁווֹת מָקוֹם שֶׁיַּעֲמִיד בּוֹ גֹרֶן, לֹא קָנָה. כֵּיצַד, הָיָה לוֹקֵחַ עָפָר מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ וְנוֹתְנוֹ לַמָּקוֹם הַנָּמוּךְ, הֲרֵי זֶה מְתַקֵּן הָאָרֶץ. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל זֶה, אֶלָּא מַשְׁלִיךְ הֶעָפָר וְהַצְּרוֹרוֹת בְּכָל מָקוֹם בְּלֹא הַקְפָּדָה, הֲרֵי זֶה בַּחֲזָקָה שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵן אֶלָּא לְהַשְׁווֹת מָקוֹם לָדוּשׁ בּוֹ.
כ וְכֵן הַפּוֹתֵחַ מַיִם לְתוֹךְ הָאָרֶץ, אִם לְתַקֵּן הָאָרֶץ, קָנָה. וְאִם לָצוּד דָּגִים, לֹא קָנָה כֵּיצַד, עָשָׂה מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ הַמַּיִם בִּלְבַד, הֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵן לְתַקֵּן הָאָרֶץ. עָשָׂה שְׁנֵי פְּתָחִים, אֶחָד לְהַכְנִיס וְאֶחָד לְהוֹצִיא, הֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לָצוּד דָּגִים.
כא הַבּוֹנֶה פַּלְטְרִין גְּדוֹלִים בְּנִכְסֵי הַגֵּר, וּבָא אֶחָד וְהֶעֱמִיד לָהֶם דְּלָתוֹת, קָנָה הָאַחֲרוֹן. שֶׁהָרִאשׁוֹן לֹא עָשָׂה בְּגוּף הָאָרֶץ כְּלוּם, וַהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁעָשָׂה גַּל אֲבָנִים, שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה; שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹעִיל בְּגָדֵר זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָחָב בְּיוֹתֵר וּמְפֻלָּשׁ, וְאֵין צוּרַת אוֹתוֹ הַבִּנְיָן מוֹעֶלֶת עַד שֶׁיַּעֲמִיד דְּלָתוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין (אִם) עָשָׂה הָרִאשׁוֹן דְּלָתוֹת וְלֹא נָעַל, וּבָא שֵׁנִי וְנָעַל, קָנָה שֵׁנִי (טוּר כ"כ הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בְּבוֹנֶה בְּעֵצִים וַאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, כְּגוֹן בְּעֵצִים וַאֲבָנִים שֶׁל גֵּר, וְלֹא כִוֵּן לִזְכּוֹת בָּהֶן רַק עַל יְדֵי בִנְיָן, אוֹ שֶׁבָּנָה עַל יְדֵי פּוֹעֲלִים. אֲבָל אִם זָכָה בָּהֶן, אוֹ שֶׁהָיוּ שֶׁלּוֹ תְּחִלָּה, שֶׁיּוּכַל לוֹמַר: אֲנִי אֶטֹּל עֵצַי וַאֲבָנַי, הֲרֵי הָאַחֲרוֹן לֹא הֶחֱזִיק בִּכְלוּם, וְלָכֵן הַקַּרְקַע הֶפְקֵר כְּמוֹ שֶׁהָיָה וְכָל הַקּוֹדֵם זָכָה (שָׁם בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בּוֹנֶה בְּשֶׁלּוֹ, הַשֵּׁנִי זָכָה בַּכֹּל. וְהָא דְּרִאשׁוֹן לֹא קָנָה, בְּבִנְיָן שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע, הַיְנוּ כְּשֶׁלֹא בָּנָה בִּנְיָן הַמּוֹעִיל, אֲבָל אִם עָשָׂה בִּנְיָן הָרָאוּי לְהַעֲמִיד בְּהֵמָה אוֹ תַרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁחָפַר בַּקַּרְקַע יְסוֹדוֹת לְבִנְיָן וּבָנָה, קָנָה הַקַּרְקַע בְּבִנְיָנָהּ (הַמַּגִּיד פ"ב דִּזְכִיָּה בְשֵׁם הר"י הַלֵּוִי אִבְּן מִיגַ"שׁ). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (וּסְבִירָא לְהוּ דְלָא קָנָה בַּחֲפִירַת הַיְסוֹדוֹת) (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק ח"ה בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
כב הַמֵּפִיץ הַזֶּרַע לְתוֹךְ הַתְּלָמִים, לֹא קָנָה. שֶׁבְּעֵת שֶׁהִשְׁלִיךְ הַזֶּרַע, לֹא הִשְׁבִּיחַ כְּלוּם; וּבְעֵת שֶׁצָּמַח וְהִשְׁבִּיחַ, שֶׁבַח הַבָּא מֵאֵלָיו הוּא וְאֵינוֹ קוֹנֶה.
כג הָיְתָה מְחִצָּה בְּנִכְסֵי הַגֵּר, וּבָא זֶה וְעָשָׂה מְחִצָּה אַחֶרֶת עַל גַבָּהּ, לֹא קָנָה. וַאֲפִלּוּ נִבְלְעָה מְחִצָּה תַּחְתּוֹנָה וַהֲרֵי הָעֶלְיוֹנָה קַיֶּמֶת; שֶׁבְּעֵת שֶׁבָּנָה לֹא הוֹעִיל, וּבְעֵת שֶׁהוֹעִיל, מֵאֵלָיו בָּא הַמַּעֲשֶׂה.
כד הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר וּבְהֶפְקֵר וְאֵין דַּעְתּוֹ לִקְנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁגָּדַר וּבָנָה, לֹא קָנָה.
כה הָעוֹדֵר בְּנִכְסֵי הַגֵּר וּכְסָבוּר שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ, לֹא קָנָה.
כו עָדַר בְּנִכְסֵי גֵר זֶה וּכְסָבוּר שֶׁהָיָה שֶׁל גֵּר אַחֵר, הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן בְּמַעֲשָׂיו אֵלּוּ לִזְכּוֹת מֵהַהֶפְקֵר, הֲרֵי זֶה קָנָה.
כז הָיָה מַשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַגֵּר, וּכְשֶׁמֵּת הַגֵּר בָּא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחֱזִיק בְּמַשְׁכּוֹן זֶה, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת הַגֵּר בָּטֵל שִׁעְבּוּדוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לוֹ לַגֵּר שְׁטָר חוֹב עַל מַשְׁכּוֹנוֹת קַרְקַע מֻחְזֶקֶת.
כח הָיָה מַשְׁכּוֹן הַגֵּר בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וּבָא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחֱזִיק בּוֹ, לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ הָרִאשׁוֹן כְּנֶגֶד מָעוֹתָיו, וְהָאַחֲרוֹן קוֹנֶה אֶת הַשְּׁאָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹא הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן בַּחֲצַר הָרִאשׁוֹן, אֲבָל אִם הָיָה בַּחֲצֵרוֹ, חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וְאֵין לְזֶה הָאַחֲרוֹן כְּלוּם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְפִקָּדוֹן שֶׁל גֵּר שֶׁבְּיַד יִשְׂרָאֵל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת). מִיהוּ, אִם הוּא דָבָר דְּלָא הֲוָה לֵהּ לֵידַע לְבַעַל הֶחָצֵר, לֹא קָנָה (מָרְדְּכַי פ"ב דִּמְצִיעָא). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רס"ח. הָיָה הַגֵּר חַיָּב לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁטָר אוֹ בְעֵדִים, אֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לְהַחֲזִיק בְּשִׁעוּר הַחוֹב, וְהַמַּחֲזִיק בִּנְכָסָיו יֵשׁ לוֹ דִּין יוֹרֵשׁ, וְהַבָּא לִפְרֹעַ מִמֶּנּוּ כְּבָא לִפָּרַע מִן הַיּוֹרְשִׁין (הַמַּגִּיד פ"ב דִּזְכִיָּה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר).
כט גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו, וְהָיוּ בָּהֶם עֲבָדִים; גְּדוֹלִים, קָנוּ עַצְמָם בְּנֵי חוֹרִין; קְטַנִּים, כָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶם זָכָה.
ל גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו, וְשָׁמְעוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא מֵת אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, כֻּלָּם חַיָּבִים לְהַחֲזִיר. הֶחֱזִירוּ כֻּלָּם, וְאַחַר כָּךְ שָׁמְעוּ שֶׁשְּׁמוּעָה רִאשׁוֹנָה אֱמֶת הָיְתָה, וּבָרִאשׁוֹנָה מֵת אוֹ מֵת בְּנוֹ מִקֹּדֶם אוֹ הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ, כָּל הַמַּחֲזִיק בַּשְּׁנִיָּה קָנָה, וּבָרִאשׁוֹנָה לֹא קָנָה.
לא גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו, וְהָיוּ עָלָיו חוֹבוֹת, כָּל מִלְוָה שֶׁנִּגְבֵּית מֵהַיּוֹרְשִׁים וּמֵהַלָּקוֹחוֹת נִגְבֵּית גַּם מֵאֵלּוּ שֶׁזָּכוּ בָהֶם, וְאֵין גּוֹבִים מֵהֶם אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. הָיוּ רַבִּים שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם, אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִפְסָד; אֵין לוֹ, גּוֹבִין מִשֶּׁלְּפָנָיו:
א סָעִיף ב יותר משאר כל ישראל. ובב"ח לא פסק כן ואין דבריו מוכרחים:
ב סָעִיף ח שתי שדות כו' ע' בתשובת ר"י לבית לוי סימן נ"ט:
ג סָעִיף יא המחזיק כו'. סעיף זה הוא ל' הרמב"ם פ"א מהל' זכיה דין ט' מקורו מן הש"ס פ' שור שנגח הפרה (דף מ"ט ע"ב) (ומהרש"ל שם סי' י"ח אשתמיטתיה דברי הרמב"ם אלו) ולכאורה דבריו צ"ע דבש"ס שם איתא בעי רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דעחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או דילמא דעתיה נמי אשטרא א"ל אני מורי וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך א"ל לצור ולצור ע"כ משמע דהוי בעיא דלא איפשטא ולמה כתב הרמב"ם בפשיטות דקנה הנייר וכן הקש' בספר ל"מ פ"א מה' זכיה והניח בקושיא ומ"ש בספר ג"ת סוף שטר מ"ט בזה דמלישנא דרב נחמן משמע דפשיטא דאי לצור ע"פ צלוחיתו צריך דעתיה נמי אנייר אף שמצאתי כיוצא בדבריו בש"ג פרק ח"ה דף קפ"ט ע"א מ"מ ל"נ לי ועוד דמ"מ קשה דהא משמע דדוקא במחזיק בסתם אבל במחזיק כדי לקנות הקרקע כו' פשיטא דלא קנה הנייר ואיך כ' הרמב"ם המחזיק בשטר כדי לקנות הקרקע כו' ובספר לח"מ שם כתב דמ"ש הרמב"ם כדי לקנות הקרקע ר"ל עיקריה כדי לקנות הקרקע אבל מ"מ דעתיה אשטרא ודוחק ועוד דלמה שינה הרמב"ם ל' הש"ס ולכאורה נראה לתרץ שהיה לרמב"ם גירסא אחרת בש"ס וכן משמע להדיא בהרב המגיד ומגדל עוז שם שכתבו דהך דינא בעי רב ייבא סבא מרב נחמן ופשיט ליה הכי וא"כ אפשר שהיה גורס א"ל לצור ולצור א"ל א"כ אפי' דעתיה אארעא נמי ואין לתמוה שהיו הגירסאות מתחלפות כ"כ שכיוצא בזה הבאתי בספרי תקפו כהן סימן ט' גירסאות בש"ס סוף פרק הפועלים סוף דף צ"ג שהנ"י פרק קמא דמציעא והרב המגיד פרק ג' מהלכות שכירות כתבו שהוא בעיא דלא איפשטא וכן מצאתי בש"ס כת"י על קלף ישן נושן בהך בעיא דפרק הפועלים תיקו ובגירסאות שלנו נפשטא האבעיא להדיא וכן הוא בב"י ובב"ח לקמן ר"ס ש"ג בעיא ואיפשטא בפרק הפועלים כו' ע"ש וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דהוי בעי' דאיפשטא וכמ"ש בסי' ת"כ שם ע"ש אבל יותר נ"ל דהרמב"ם קשיא ליה מאי קמבעיא ליה לרב ייבא ורב נחמן אי דעתיה אשטרא או לא הא אפי' לא הוי דעתיה אשטרא קני דלא גרע מחצרו של אדם דקי"ל כר' יוסי ב"ח דקונה לו ש"מ ועוד קשיא ליה למה השמיטה הרי"ף האיבעיא זו וניחא ליה דרב ייבא ור"נ לא ס"ל כר' יוסי ב"ח אבל אין קי"ל כר"י ב"ח א"כ לא שייך כלל בעיא זו דאפי' לא הוה דעתיה אשטרא ידו של אדם קונה לו ש"מ אע"פ דלא הוי דעתיה עלויה והא דפריך התם אמילתא דרבא ואמאי תיקנה ליה חצרו דהא אמר ר"י ב"ח כו' ולא פריך הכי ארב ייבא ור"נ היינו משום די"ל דאינהו פליגי אר"י ב"ח אבל רבא משמע בפ' השואל (דף ק"ב ע"א) דס"ל כר"י ב"ח ולכך השמיט הרי"ף בעיא זו דכיון דקיימא לן כר"י ב"ח וכדאיתא בב"מ ושאר דוכתי א"כ לא שייכא כלל בעיא זו ולכך שינה הרמב"ם בכוונה ל' הש"ס וכ' כדי לקנות הקרקע כו' דאעפ"י דלא הוי דעתיה אשטרא קנה ואפשר גם דעת הרא"ש כן שהשמיט בעיא זו ולא כמ"ש מהרש"ל שם שהרי"ף ורא"ש לא הביאו דין זה וכן הרמב"ם לא הזכירו הואיל ואינו שכיח ע"ש מיהו בהגהות אשרי מא"ז פרק הפרה וכן בבעה"ת שער מ"ט כתבו דהוי בעיא דלא איפשטא וכן נראה מדברי רבי ירוחם סוף נכ"א וצ"ע (וע' עוד במהרש"ל שם סי' י"ח מדיני תפיסה בדין זה):
ד סָעִיף יא הקרקע הכתובה באותו שטר כו' משמע דמיירי בשטר מכר או מתנה וכן הוא בהרב המגיד וברי"ו ושם וכ"כ הבעה"ת סוף שטר מ"ט וז"ל ומסתברא דה"נ פקע שעבודיה דההיא דמחזיק בשטרותיו של גר מבעיא ולא איפשטא לאו במחזיק בשטרי חובותיו קא שאיל דהתם פשיטא דפריעי (נ"ל שצ"ל דפקיעי ולא כספר ג"ת ע"ש) אלא במחזיק בשטרי מתנות או קניית קרקעות שזנה בהם הגר מאחרים קא בעי עכ"ל ונראה שהזקיקם לזה ממאי דקאמר בש"ס ובארעא הא לא אחזיק כו' דאי בש"ח אפי' אחזיק בארעי נמי לא קנה דלא גרע ממשכון דמטלטלי' דלקמן סכ"ז וכ"כ בספר ל"מ ובס' ג"ת שם עוד נ"ל דפשיטא דלא מבעיא ליה דילמא הוא עם הארץ וטועה בדין דלהא לא חיישינן אלא מבעיא ליה בשטר מכר דדעתיה אארעי ורוצה להחזיק אח"כ בארעא הלכך אי בש"ח היאך אפשר שיהא דעתו אארעא הא מיד שמת הגר פקע שעבודיה וזנה בעל הקרקע בקרקע שלו וכמ"ש הבעה"ת שזה פירש למיתה וזה פי' לחיים ונראה שלז' כוון הבעה"ת במ"ש לאו במחזיק בש"ח קא שאיל דהתם פשיטא דפקיעי כו' כלומר דא"כ פשיטא דלא הוי דעתיה אארעא רק אשטרא וזכה בשטרא ודלא כספר ג"ת שם שדחק עצמו בדברי בעה"ת בזה ולפ"ז בשטר מכר אם החזיק אח"כ בארעא קודם שהחזיק בה אחר זכה גם בשטר דע"כ לא קא מבעי' ליה אלא ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה הא אחזיק בארעא קני שטרא וכ"ז נ"ל ברור ואע"פ שרש"י והגהות אשרי שם פירשוהו בש"ח מ"מ נראה עיקר בזה כהרמב"ם וסייעתו ומ"מ לענין דינא בקרקע עצמה פשיטא דלא פליגי ובין בשטר מכר ובין בשטר שעבוד לא קנה הקרקע לרש"י ולהרמב"ם וכ"כ בש"ג שם וכ"כ מהרש"ל שם דרש"י מפרשו גם כן בשטר מכר ולרבותא נקט ש"ח ע"ש (ועיין מה שכ' לעיל סימן ס"ו סכ"ג):
ה סָעִיף יג יש דברים כו'. עיין בסוף ספר משאת בנימין ובתשובות ר"י לבית לוי סי' נ"ג):
ו סָעִיף כא וי"א דהוא הדין עשה הראשון כו'. ע' בתשובות מהרי"ק ס"ס ק"ן:
ז סָעִיף כז ביד הגר כו'. בנ"י פ' הפרה כ' בשם הרא"ש דאפי' במשכונא שלא בשעת הלוואתו כו' וכן הוא בתוס' פרק הפרה וכ"כ ה"ה פ"ב מהלכות זכייה ולפמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ב אינו כן ע"ש ודוק:
ח סָעִיף כז אם יש לגר כו' לשון הטור אם יש לו משכנות קרקע מוחזקת ביד ישראל ומת חוזר הקרקע לבעליו והגיה הב"ח אם יש לו שטר על משכונת קרקע מוחזק כו' ופי' דהשטר מוחזק ביד אחר אבל במשכון המופקד ביד אחר זכה בו האחר ע"ש ואין נ"ל דכיון שפקע שעבודו במיתת הגר מה זכות יהי' לאחר במשכון ויותר נראה דצ"ל אם יש לו משכונא קרקע מוחזקת בידו מישראל וכמ"ש הטור לעיל סי' ע"ב ס"ל ע"ש וכ"מ בבעה"ת סוף שער מ"ט שממנו מקור דין זה ע"ש:
ט סָעִיף כז על משכנות קרקע כו'. ע"ל סי' ע"ב מסעיף ל"ו ע"ד סוף סעיף מ' דינים השייכים לכאן:
י סָעִיף כח או בעדים. וה"ה בכת"י באופן שגובה מיורשי' וכן משמע מל' בעה"ת הביאו ב"י וזה פשוט שכל מלוה שנגבית מן היורשי' או משועבדים נגבית כמו כן מזה שהחזיק בהם כו':
יא סָעִיף ל ובראשונה לא קנה. עיין בהרב המגיד ספ"ב מהלכות זכייה ובש"ס ב"ב (דף קמ"ב) ובהרא"ש פרק אלמנה לכ"ג ודוק וצ"ע:
א סָעִיף א גר שמת כו'. ועיין בהגמ"ר מדין עבד כנעני שמת ולא ציוה בשעת פטירתו והפקיד כל אשר לו אצל א' והנפקד לא בקש לזכות בו ובאים אחרים לתבוע אותו איך שיש להן זכות באותו ממון ופסק דהדין עמהם וגובים ע"פ השבועה והמותר הוא להקדש ע"ש שהאריך וע' בד"מ סי' זה:
ב סָעִיף ב אין הזוכין חייבין בקבורתו הטעם כתב הטור ז"ל דמיד כשמת הגר הופקרו נכסיו ושיעבוד קבורתו לא מצינו שתהא מוטלת על נכסיו דמחיי' לא חל שיעבוד זה שאם בא בעל חוב ונוטל נכסי המת (לאחר מותו) בחובו אינו מחויב לקוברו עכ"ל ועפ"ר:
ג סָעִיף ג כיון שהכיש בה מכוש א'. פירוש חפירה כל שהוא או עשה שום תיקון להשדה קונה בה וכמו שיתבאר:
ד סָעִיף ג כדי שילך הצמד כו'. פי' שני שוורים שחורשים בהן נקראים צמד ואין עושים תלם א' לכל אורך הקרקע אלא יש שיעור לתלם השדה ואחר כלות השיעור חוזרין לעשות תלם חדשה בצדה וז"ש כדי שילך הצמד ויחזור והוא ל' הגמרא ובאשרי ובטור כתבו שבמלא תלם זה קנאוהו במרובע וכ"כ מור"ם קצת מיניה ס"ס ז' ושם פירשתיו ע"ש:
ה סָעִיף ד והחצב שמתחמין בו תחומין. פי' כשבאין להפסיק בין שדה לשדה עושין מצר הפסק גובה או חריץ בעומק או נוטעין בין שדה לשדה עשב הנקראת חצב ובגמרא איתא שם שבו תוחם יהושע בן נון את הארץ כשחלקה נטעה בין שבט לשבט וכן היו נוטעין איש בין רעהו כי אותו עשב גדל בשוה למטה ואין לו שרשים המתפצלי' לכל צד כדרך שאר נטיעו' ועפ"ר:
ו סָעִיף ה כל המפסיק לפאה כו' דשני הסעיפים הללו ס"ה וס"ו הן מל' הרמב"ם פ"א מזכייה ומקורן מגמרא דפר' חז"ה (דף נ"ה ע"א) ופירשב"ם שם הפסק לפיאה דאם יש נחל או אמת המים בין קרקע לקרקע חולק אותן לשני שדות ולא סגי לבע"ה בהנחתו להן חד פאה אלא צריך להניח לכל אחד פאה בפני עצמו ונחל דקאמר ר"ל קרקע קשה מלאה צרורות ואבנים שאינם ראוים לזריעה מל' נחל איתן אשר לא יעבד בה ולא יזרע בה:
ז סָעִיף ה וכל המפסיק ברשות הרבי' איתא נמי שם (סוף דף נ"ה) ז"ל תניא הוציא חצי גרוגרו' לרשו' הרבים והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרות אחרת לר"ה בהעלם אחת חייב (דשיעור הוצאה באוכלין לחייב עליה הוא בגרוגרות) ואמר רבי יוסי והוא שהוציא שניהן לרשות אח' אבל הוציאן בשני רשויות פטור ומסיק שם בשם רבא ל"מ רה"י וכרמלית דמפסיקין אלא אפי' פיסל' דהיינו חתיכ' עץ או עמוד שגבוה עשרה ואינו רוחב ד' או איפכא דהיא מקום פטור אפ"ה חשיב הפסק כיון דמצינו דשם חשיבות עלה לענין גט והיינו אם הקנה לאשתו חצירו שיהי' כחצירה שתתגרש בגט שזורק לה שם וזרק הגט שם ונפל על פיסלא זה דהוא גבוה עשרה ואינה רחב ד' אינה מגורשת דמחשב לרשות בפני עצמו ואינו בטל לגבי חצר שהשאיל לה דחד מקום מושאל לה ולא תרי:
ח סָעִיף ו כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה עיין בהשגת הראב"ד שהשיג על שני סעיפים הללו והמ"מ שם כתב ישוב ע"ז ע"ש:
ט סָעִיף ז כל הנקרא ע"ש הגר קונה אותו והא דכתב בס"ג דאם אינה מסויימ' במצריה דאינו קונה במכוש א' אלא כדי שילך הצמד ויחזור תירץ המ"מ דהיינו דוקא בשלא עשה בה חזקה גמורה אלא קנאוה במכוש והכא איירי בחזקה גמורה והב"י תירץ דשאני הכא דהחזיק בה לקנות את כולה ובדריש' הוכחתי דהטור לא פי' דברי הרמב"ם כהני פירושים (וגם מור"ם נמשך אחריו וכמ"ש בסמוך) אלא נרא' שהטור ס"ל דשאני להרמב"ם בין נקראו ע"ש הגר דאז קנו כולם ובין לא נקרא ע"ש הגר דל"ק אלא כדי שיהלך הצמד ויחזור:
י סָעִיף ז דוקא בית השלחין. פי' שדות שצריכין להשקות אותן מבור מים ולא די להן במטר השמים נקרא בית השלחין וקאמר דבהן דוקא אמרי' דבמכוש אחד קנה כולה כשנקראים ע"ש הגר אף שלא פי' אלא שכוון לדעתו לקנות כולה סגי וכמ"ש המחבר דקאי עלה. ובטור מוכח דלא נקרא ע"ש הגר לחוד סגי אלא כל שנקראים ע"ש הבאר שמשקי' ממנו השדות שכל שנקראים ע"ש הבאר א' מצטרפין להיות כשדה א' מ"ה קנה כולן במכוש א' משא"כ בשדה בית הבעל שאינו נשקה מהבאר ואין להשדות צירוף מ"ה כל שהחזיק סת' לא קנה כולן וכדמסיק:
יא סָעִיף ז אם פירש לקנות כולן מזה מוכח דגם מור"ם לא ס"ל לא כתירוץ המ"מ ולא כתירוץ הב"י שכתבתי לפני זה בישוב דברי רמב"ם אהדדי דלהב"י דמיירי הרמב"ם והמחבר הכא בהא דכתב בקעה גדול' כו' כדפירש בהדיא שדעתו לקנות כולה א"כ מאי זה שכתב מור"ם די"א דוקא בית השלחין אבל כו' אם פי' לקנות כולה כו' הא גם המחבר איירי לפני זה כשפירש לקנות כולה וה"ל למור"ם לכתוב וי"א דבשדה בית השלחין א"צ לפ' שיקנה את כולה ואין לפרש דדעת הב"י הוא דלהרמב"ם בכוון לקנות את כול' לחוד סגי אף בלא פירש וכמ"ש ולעיל בס"ג מיירי בלא כוון לקנות כולה דז"א מן הסברא שיקנה כולה אף בשדה המסויי' במיצריו כיון שלא הי' דעתו לקנות את כולה וגם תירוץ המ"מ הנ"ל לא סבירא ליה למור"ם דהא י"א זה הוא דברי הטור והטור דמחלק בין שדה בית השלחין לבית הבעל מיירי שקנאוהו במכוש ולא ה"ל למור"ם למסדר דברי הי"א אדברי רמב"ם דמיירי בחזקה גמורה דהא יכול להיות לפי חילוק המ"מ דגם הטור מודה בחזקה גמורה אלא מחוורתא דגם מור"ם ס"ל כמ"ש לפני זה בפירוש דברי הטור ודוק:
יב סָעִיף ז מענה לארכה ומענה לרחבה. מענה הוא התלם הנ"ל דהוא שיעור הליכות השוורי' בשורה אחד וחוזרין לעשות שורה בצדה וכנ"ל ובטור מפרש דהיינו דוקא כשעשה המכוש בקצה גבול שדה הגר אבל כשעשה המכוש באמצע הגבול אז קנה מלא מענה לימינו ומלא מענה לשמאלו ומלא מענה לפניו כגון אם המענה מאה אמה קנה ק' על ר' ואם ניכש באמצע השדה קנה ר' על ר' כזה ור"ל דאם ניכש במקו' שרשום א' קנה במרובע עד מקום. שרשו' ב' ג' ו' ואם ניכש במקום שרשום ב' קנה במקום שרשום א' ד' ג' ה' ואם ניכש במקום שרשום ו' קנה מקום של כל הציור וק"ל:
יג סָעִיף ז ואם הוא שדה שיש לו מצר כו' שהמצר שמסבבו עשוהו כשדה א' ולא כמשמעות הע"ש שכ' ז"ל ואם הוא שדה שיש לו מצר לא קנה אלא מה שבתוך המצר עכ"ל דמשמע שס"ל דקמ"ל דהמצר מגרע כחו וזה ליתא וגם קיצר ודילג שם בע"ש דכ' הני שני חלוקים דאם עשה המכוש באמצע דקנה ר' על ר' ואם ניכש בגבול קנה ר' על ק' ולא חילק לכתוב דאם ניכש בגבול בקצה השדה דלא קנה אלא ק' על ק' כמ"ש הרא"ש והטור ע"ש ובדרישה:
יד סָעִיף ח לקנותה ולקנות חברת' כו'. חברת' לא קנה והיינו דוקא בנכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותו אבל בנותן קרקעות אפילו הן בעשר מדינות נתבאר בסי' קצ"ב דקי"ל החזיק באחד מהן קנה כולן לדעת הרמב"ם ולדעת הרא"ש דוקא אם פי' בו בחזק' דא' מהן יקנה את כולן ע"ש:
טו סָעִיף י קנה שניהן. דוקא בשני בתים שהן זה לפנים מזה והוא החזיק בפנימי שחיצון משועבד לדריסת הרגל של הפנימי מ"ה נקנית גם החיצון ע"י משא"כ כשאינו לפנים מזה או בשני שדות הנ"ל וכ"כ בטור ע"ש:
טז סָעִיף יב ושדה שמכר' העכו"ם לישראל כו' לעיל ר"ס קצ"ד ובס"ס רע"ד כ' הטור והמחבר דכל זמן שלא בא שטר הקנייה מיד העכו"ם המוכר ליד ישראל הלוקח לא סמכה דעתיה ודינו כשדה הפקר דאם קדם אחר לזכות בו קנהו ע"פ הדרכים שנתבארו שם בסי' קצ"ד וכתב שם הרמב"ם דאם קדם זה שנתן דמים וזכה בה בחרישה או באחד ממיני הקנייה קנאוהו והטור ס"ל דאפילו זכה בה הראשון תחלה השני שבא לזכות אחריו קנאוהו משום דלא סמכה דעתו דהראשון בלא שטר וכמ"ש מור"ם שם בסי' קצ"ד ס"ב אדברי הרמב"ם אם לא שהחזיק הראשון בו קודם שנתן הדמים ע"ש והכא ג"כ סתם המחבר כדכרי הרמב"ם וכ' ועדיין לא החזיק בה דמשמע הא אם החזיק בה זכה בה הראשון עכ"פ ומור"ם לא כת' אזה דבר וסמך אמ"ש בסימן קצ"ד ואליבא החולקי' יתפרש דלא החזיק בה קודם שנתן הדמי':
יז סָעִיף יב בהל' מכירה בסי' קצ"ב ע"ש והיינו נעל גדר ופרץ ואינך דכתב שם:
יח סָעִיף יב והחזיק בה באכילת פירות. עיין בטור ובדברי המחבר בסימן קצ"ב דזהו דעת הרמב"ם דס"ל דגבי מכירה קנהו באכילת פירות אבל הראב"ד והטור כתבו שם דגבי מכירה לא קנאוהו באכילת פירות או בהעמדת בהמות כ"א בדבר המהנה לקרקע וכותייהו פסק מור"ם ז"ל וא"כ צריך עיון למה לא גילה מור"ם דעתו כאן לכתוב על דברי המחבר דגם במכירהלא קנאוהו באכילת פירות וצ"ל דסמך אמ"ש בסי' קצ"ב דשם מקומו דהא לא בא כאן לכתוב דין קניית שדה במכירה רק קנין שדה הפקר ובזה כ"ע שוה דלא קנאם באכילת פירות ועפ"ר דכתבתי דקושיא זו קשה גם להטור ושם א"א לתרץ כן דהא דברי הטור עצמו הן שם ולא הל"ל הוא עצמו דבלקיחת הקרקע קנאוהו באכילת פירות וצ"ל דמיירי הטור בטען שקנה השד' בשטר ובחזקה והאכילה דפירות אינו טוען אלא לראייה על הקנייה וע"ש במה שהוצרכתי לדחוק גם בזה מ"ה נראה בישוב דברי מור"ם כמ"ש כאן ודוק:
יט סָעִיף יב לפיכך אם מצא שדה הגר חרושה כו'. כעין זה כתב המחבר בעצמו בסמוך סכ"ב ושם הוא ל' הרמב"ם שכ"כ ע"פ סדרו ולשונו וכאן כ' מור"ם דברי הטור ע"פ סדרו ולשונו:
כ סָעִיף יג או כייר בהן. פירוש שצייר בו צורה ליפותו ומ"ש כנגד הפתח פי' בכותל העומדת נגד הפתח ואז בכניסתו יראה הייפוי דטיחת הסיד או הציור וחשיב: תקון ומעשה בגוף הבית ומ"ה קנאוהו בו אבל בסיוד וציור דלא כנגד הפתח לא סגי באמה על אמה:
כא סָעִיף יד הצר צורה פי' צורת אדם או חיה ועוף שיש בהן נוי יותר משאר ציורים ומ"ה אפילו אין בהן אמה על אמה וגם אינו נגד הפתח קנאוהו בו:
כב סָעִיף טו ונהנה מגוף הקרקע אבל ביפוי הקרקע במצעות כיון דאינו דבר של קיימא לא מחשב מעשה בגוף הקרקע והא דלא קנאוהו באכילת פירות מהקרקע כנ"ל משום דלא מתהני מן גוף הקרקע אלא ה"ל כקונ' עבד דלא קנאוה במה דעבד מבשל לו מאכל אלא בעינן שהעבד יגביה לרבו שאז העבד עושה מעשה ברבו בגופו דהעבד וכמש"ר לעיל סי' קצ"ו ה"נ דכותיה בעינן שהקרקע תעשה מעשה בגוף הזוכה או שהזוכה יעשה תיקון מהבגוף הקרקע ועפ"ר:
כג סָעִיף טז הניר את השדה. דהוא תיקון להשדה מ"ה קנאוהו בו:
כד סָעִיף כא דה"ה עשה הראשון דלתות ולא נעל. עמ"ש בפרישה מזה:
כה סָעִיף כא רק ע"י בנין. ומ"ה כיון דלא קנה הבנין בלא דלתות לא קנה ממנו כלום:
כו סָעִיף כא או שבנה ע"י פועלים. פירוש ואין דעת הפועלים לקנות לו כלום ונמצאו שנשארו הפקר עד שיעמוד השני דלתות:
כז סָעִיף כא שיכול לומר עצי ואבני אני נוטל. לקמן סימן שע"א יתבאר זה שהיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות יכול לו' אחר כך עצי ואבני אני נוטל ומשום הכי כשיאמר הראשון עצי ואבני אני נוטל הרי לא עשה השני כלום בהעמדת הדלתות:
כח סָעִיף כא ולכן הקרקע הוא הפקר כו' הטור בשם הרמ"ה כ' לפני זה (וס"ל להרא"ש בהא כוותיה) ז"ל הלכך אם קדם קמא ומסלק דלתות דבתרא ומוקי דלתות מדיליה קני ואי לא דינא הכי דשקיל קמא לבנין ובתרא דלתות דידיה וארעא הוי הפקר כדמעיקרא ומאן דמחזיק בארעא זכה עכ"ל:
כט סָעִיף כא דאפי' בונ' בשלו השני זכה בכל פי' בקרקע ובבנין דמאחר שהראשון בנה כדי לקנו' הקרקע ולא קנה וא"כ הוה הפקר והשני זכה בכל כ"כ המ"מ בשם ר"י מג"ש והרמב"ם וע' בד"מ שהביאו:
ל סָעִיף כב המפיץ זרע לתוך התלמי' כן הוא ל' רמב"ם ומור"ם כתבו בהגהתו בססי"ב ע"פ סדר הטור ולשונו וכמ"ש שם וכן מצינו הרבה פעמים ואירע כן ע"י שיטפא:
לא סָעִיף כב שבח הבא מאליו הוא. וגם ע"י אכילת פירותיו אינו קונהו כמ"ש לפני זה בסי' בע"ש:
לב סָעִיף כג ואפי' נבלע' מחיצ' התחתונ' ול"ד למ"ש הטו' בא"ח סי' שנ"ז והמחב' שם בסי' שנ"ח בקרפף שלא הוקף לדירה ובנה מחיצ' ע"ג ונבלע' התחתונה דמהני העליונה דשאני מחזיק בנכסי הגר דבעי' שיהא הנאתהקרקע ע"י ניכרת וידוע:
לג סָעִיף כז אם יש לגר שט"ח על משכונא כו'. נ"ל דש"ח ל"ד קאמר אלא ה"ה שטר משכנתא ואכל ממנה פירות כדין כל משכנתא:
לד סָעִיף כח אבל אם היה בחצירו פי' והחצר הוא משומר דה"ל כידו וכמ"ש בסי' רס"ח וכ"כ הטור כאן ע"ש:
לה סָעִיף כח מיהו אם הוא דבר דלא ה"ל לידע כו'. כ"כ המרדכי פ"ב דב"מ במי שמת גר בביתו ובא אחר והחזיק בזהב שבאבנטו כו' ואמר ריב"א דלא קנה מטעם חצירו כיון דלא היה לו לידע יותר משאר דברים עכ"ל והביאו מור"ם בד"מ ע"ש וע"ל ר"ס רס"ח בפרישה ודרישה במ"ש שם אימת חצירו של אדם קונה לו או לא:
לו סָעִיף כח או בעדים כו'. היינו שמת בתוך זמנו וכנ"ל בסי' ק"ח וכן הוא שם בהדיא:
לז סָעִיף כח כבא ליפרע מן היורשים פירוש דאינו נפרע אלא בשבועה כ"כ בד"מ בשם העיטור בהאי לישנא ובס"ס זה כתבו ג"כ המחבר וגם הטור כתב' שם בסוף הסימן ומור"ם אפשר דבא ללמדינו כאן דיש לו דין יורש לשאר עניינים:
לח סָעִיף כט קנו עצמן בני חורין. דמיד שמת הגר נסתלק ידו מעליהם וזכו בעצמן כיון שהן גדולים:
לט סָעִיף ל ובראשונה מת פירוש בשעה שהחזיקו בו הראשונים כבר הי' מת הגר:
מ סָעִיף ל כל המחזיק בשנייה קנה. בפרישה כתבתי דהיינו דוקא שהחזיקו לאחר שכבר שמעו שנית שמת ע"ש:
מא סָעִיף ל ובראשונה לא קנה. הטעם כיון דלא החזיקו אלא מחמת ששמעו שמת ואח"כ כששמעו שאין שמיעתן אמת נסתלקו מחזקתן נפקע מהן לגמרי ול"ד למ"ש הטור והמחבר בי"ד ס"ס ש"מ כששמע שמת אביו וקרע בגדיו ישב עליו קצת שבעה ואח"כ הוגד לו שלא מת ופסק מאבילתו ואח"כ חזרו לומר לו שאמת היה שמת בראשונה שיצא ידי קריעה והימים שנהג באבילתו דשאני התם דהא עכ"פ עשה הקריעה בשעת חימום ונהג אבילות ומי הפקיעתו מידו:
א סָעִיף ג כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה את כולה. נסתפקתי מחזיק בנכסי הגר והיו בתוכ' מטלטלין אם קנה בתורת אגב דאפשר קנין אגב לא מהני אלא בדעת אחרת מקנ' ומעצמו אינו זוכ' בתורת אגב ונ"מ היכא דלית ביה משום תורת חצר וכגון שאינו משתמר ולא אמר זכת' לי שדי והנה לכאור' נרא' מהא דמשמע דקונין בתים בחזק' בנכסי הגר וכדאמרו פ' חז"ה דף ל"ג שני בתים זה לפנים מזה ולדעת הפוסקים דבית ה"ל דין תלוש ולבסוף חיברו דהוי דינו כתלוש כמבואר בסי' צ"ה ע"ש מ"ש בסק"ג בשם מגן אברהם סי' תרל"ז דלשיט' זו הא דבתים נקנ' היינו בתורת אגב וע"ש וא"כ מוכח דהפקר נמי נקנ' בתורת אגב כיון דמוכח בש"ס דבתים נקנ' בחזק' מנכסי הגר אלא דמצינו למימר דהבית נקנ' בתורת חצר כיון דקונ' הקרקע שתחתיו בחזק' לפמ"ש בסי' ר"ב דמהני חצירו ומתנתו באין כאחד ע"ש סק"ג: אמנם נרא' ראי' ברור' דקונ' מעצמו בנכסי הפקר בתורת אגב מהא דאמרי' פרק הגוזל (בבא קמא דף קי"ז) בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן בגוזל קרקע ושטפ' נהר אם קרקע נגזלת כו' וכדתניא הגוזל את הפר' ושטפ' נהר חייב להעמיד לו פרה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך התם במאי קמפלגי אמר רב פפא הבמ"ע כגון שגזל שדה מחבירו והית' פרה רבוצ' בו ושטפ' נהר ר' אליעזר לטעמי' ורבנן לטעמייהו וכת' רש"י ז"ל פרה רבוצ' כו' וגזלן לא משכ' והוי כקרקעות ולר' אליעזר דאמר שדה נגזלת קונ' פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה עכ"ל והתם גבי גזלן דליכא דעת אחרת מקנ' וצריך קנין להתחייב באונסין כמו קנין לקנות וקונ' בקנין אגב לחיוב דידיה א"כ מוכח דמהני קנין אגב אפי' בנכסי הפקר. והא דכת' רש"י משום קנין אגב ולא מפרש לה בתורת חצר כיון שקונ' הקרקע קונ' הפר' שבה דחצר אינו קונ' אלא משום רשות וגזלן לא קנה אלא להתחייב באונסין אבל בגוף החצר אין לו כלום דאע"ג דבכל הני דנגזלין אינו משלם אלא כשעת הגזיל' ואינו צריך לשלם במה שנשתמש בה וכמבואר בש"ע בסי' שס"ג וברמ"א סי' שע"א ע"ש אין זה כמו חצר השכור' דברשות בעל החצר ירד ה"ל רשותו אבל גזלן שלא ברשות ירד וא"ז חצירו כלל לקנות ע"י חצירו אע"ג דלר' אליעזר אינו משלם אלא כשעת הגזיל' ומש"ה מפרש לה בקנין אגב ואם כן מוכח ברור דמהני קנין אגב בנכסי הגר: אמנם חלוקין הם נכסי הפקר מנכסי מתנ' בזה היינו דבנכסי מתנ' קי"ל דאגב לא בעי צבורין וכמבואר בש"ע סי' ר"ב אבל בנכסי הפקר ודאי בעי צבורין ואם אחד מחזיק בנכסי הגר וירצ' לקנות אגב כל המציאות שבעולם ודאי לא מהני וטעמא דהך מלתא נרא' והרי דתורת אגב כיון דצ"ל הנותן קני אגב קרקע א"כ בנכסי הפקר לא שייך זה ואפי' יאמר המחזיק בקרקע אני רוצ' לקנות אגבי' לא מהני זיל קני אלא היכא דאי' דעת אחרת מקנ' ולא דהיכא דצבורין בתוכו דאינו צ"ל קני אגב קרקע כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ב מה' מכיר' ובש"ע סי' ר"ב סעיף ב' ומפרש לה דהא דאמר בש"ס דאגב לא בעי צבורין והיינו היכא דאומר לו זיל קני אגב קרקע אבל אם לא אמר קני אגב קרקע בעי צבורין ע"ש בדברי הרב המגיד ומשום דכל שבתוך הקרקע המה צבורין הרי הוא כמו הקרקע ממש וכמ"ש בסמ"ע סי' ר"ב ע"ש. ומש"ה מהני נמי בנכסי הפקר כל שצבורין כיון דהוא כמו קרקע ממש וכיון דקנ' הקרקע קונ' המטלטלין שבתוכ' אבל כל שאינו צבורין דצ"ל קני אגב והך אמיר' דזיל קני אגב צריך דעת אחרת ומש"ה לא מהני בהפקר לזכות בתורת אגב אלא המטלטלין שצבורין בתוכם. ומה"ט אמרו בש"ס פ' הגוזל שם הבמ"ע שגזל שדה מחבירו והית' פרה רבוצ' בתוכ' ולמה אמרו רבוצ' בתוכ' כיון דהוא בתורת אגב וכמ"ש רש"י ואגב לא בעי צבורין אלא הוא מה"ט שכתבנו דהך אמיר' זיל קני אגב צריך דעת אחרת ובגזלן ליכא דעת אחרת אבל פרה רבוצה בתוכ' לא בעי אמיר' אלא שנקנ' אג"ק משום דה"ל כמו הקרקע ומש"ה מהני אפילו בלא דעת אחרת. ומזה נרא' לענ"ד ראי' ברור' לדברי הרמב"ם במ"ש לחלק באגב בין צבורין לאינן צבורין לענין אמיר' דזיל קני אגב וכבר הקש' עליו הרב המגיד שם והר"ן והרא"ש במ"ש הרמב"ם דצבורין לא בעי למימר זיל קני אג"ק. ולפמ"ש ראי' ברור' להרמב"ם מהא דאמרו בפ' הגוזל כגון שהית' פרה רבוצ' בתוכו והוא מטעם אג"ק וכמ"ש רש"י וא"כ מי אמר הגזלן בשע' שגזל' הנני קונ' לגזיל' את הפר' אג"ק אע"כ דלא בעי למימר בצבורין זיל קני אג"ק אלא הרי הוא כמו הקרקע ומש"ה אמרו כגון שהית' פרה רבוצ' בתוכ' וכמ"ש ודו"ק וזה נכון: אמנם לפי זה קשה בהא דאמרו פ"ק דמציע' ד' י"א והוא שעומד בצד שדהו איתבי' ר' אבא לעולא מעש' בר"ג וזקנים אמר ר"ג עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכ' לו וכו' וכי ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של ר"ג היו עומדין א"ל דמי האי מדרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא ר"ג מטלטלין אג"ק הקנ' להם ר' זירא קיבלה רב אבא לא קיבלה אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא הי' להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנא' אינה ממון לקנות ממנו בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות עג"ק ופירש"י אינה ממון לקנות ע"ג קרקע בקנין שהקרקע נקנית אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגר להו מקומו קנת' לו חצירו כשאר הפקר וע"ש: ולפי מ"ש דהפקר נקנה אג"ק כל שצבורין בתוכו א"כ מאי פריך רבא מחליפין הא בחליפין ודאי לא נקנה כיון דטובת הנאה אינה ממון והפקר הוא וא"כ לא מצי בעלים להקנותו בחליפי סודר כיון דלאו דבעלים נינהו אבל אג"ק שפיר נקנה כיון דטובת הנאה אינ' ממון ולאפקורי בעלמא הוא שפיר קונין מנפשייהו אג"ק כמו שזוכה הפקר בתורת חצר: ונראה ליישב לפמ"ש בשטה מקובצת שם ז"ל טובת הנאה אינה ממון נ"ל דאפי' תימא ממון אינו ממון חשוב לקנות ע"י חליפין ואתיין סוגיא בין למ"ד טובת הנאה אינו ממון ובין למ"ד ט"ה ממון ואע"ג דאינו נקנה בחליפין ולא אג"ק הני מילי מפני שאין קנינים אלו חשיבי אלא גריעי אבל אם אמר אדם לחבירו הרי לך מנה ונתן לו והקנה ט"ה שיש לך בפירות אלו קנה דאלת"ה ה"ל למימר ט"ה אינה ממון ואינ' נקנית ומדקאמר אינה ממון לקנות בחליפין משמע דאין גווני דנקנה טובת הנאה עכ"ל ודבריו מוכרחין דהא אשכחן רבא דס"ל בהדיא טובת הנאה ממון בנדרים דף פ"ה ע"ש. אלא ודאי דהכי קאמר רבא וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין והיינו משום דקנין חליפין הוא קנין גרוע ואינו נתפס בטובת הנאה שהיא ממון קל ה"נ ט"ה אינה ממון לקנות אג"ק דהוא נמי קנין גרוע וע' שו"ת מוהרי"ט חלק י"ד סי' ה' ועמ"ש בסי' ש"ן סק"א. ולפ"ז ר' יושיע ור' עקיבא מעצמן לא מצי זכי בתורת הפקר דנקנה אג"ק כיון דס"ל לרבא טובת הנאה ממון ויש לו בעלים והבעלים לא מצי להקנותן בקנינים הגרועי' שהוא חליפין ואג"ק וא"כ אכתי דבעלים נינהו ולאו הפקר הוא: ובזה ניחא ליישב דברי הרי"ף בפ"ק דמציעא דכת' דבעינן עומד בצידו ואפי' בדעת אחרת מקנה ודלא כר"פ שם דאמר דעת אחרת מקנה שאני וכן דעת הרמב"ם והש"ע סי' י' ע"ש והקשו עליו דא"כ האי עובדא דר"ג וזקנים משום תורת אגב הוא וכיון דאנן קי"ל ט"ה אינה ממון ודאי הבעלים לא מצי להקנותו ובתורת חצר לא הוי כיון דלא היו עומדין בצד שדהו ובש"ך סי' ר"ג כתב להקשות על דברי הרמ"א שכת' טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין והוא מדברי הגהת מיי' בשם בעל העיטור והקשה על בעל העיטור שכת' באות שכירות דבשכירות לחודי' לא קנה בלא אגב וכיון דע"כ מפרש להך עובדא דר"ג וזקנים בתורת אגב דהא בחצר לא זכה כיון דחצר שכורה ס"ל דלא קנה וא"כ מוכח דטובת הנא' נקנה באגב ובחליפין וע"ש: ולפי מ"ש יתיישב דברי הרי"ף דכיון דהרי"ף והרמב"ם ס"ל טובת הנאה אינה ממון וא"כ אפקורי בעלמא הוי ומצי זכי ר' יושיע ור"ע מדנפשייהו בתורת אג"ק כיון דהפקר נקנ' אג"ק ורבא דס"ל טובת הנא' ממון בנדרים דף פ' הוא דלא מצי קני רבי יושיע ור"ע מנפשייהו כיון דאית להו בעלים והבעלים לא מצי להקנותו בקנין חליפין ואגב משום דהוא קנין גרוע וכמ"ש אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם דטובת הנאה אינה ממון ולית ליה בעלים כלל מצי זכי מנפשייהו בתורת הפקר ואג"ק כל שצבורין בתוכו וכמ"ש. ודברי בעל העיטור נמי ניחא דודאי ס"ל טובת הנאה אינה ממון ואין הבעלים יכולין להקנותו ואפילו להוריש איכו יכול וכמ"ש הרמ"א בסי' רע"ו ע"ש אלא דכת' הש"ך שם דהיינו דוקא כשהוא ביד אחר לא מצי בעלים כלל להקנותו כיון דלאו דידהו נינהו אבל כשהוא בידו זוכה בו ע"ש וא"כ שפיר זכו ר' יושיע ור"ע כיון שהוא תחת ידם בתורת אגב כמו בהפקר וכמ"ש. ובמרדכי שם פ"ק דמציעא הקש' בהא דמשני רב פפא ושם דעת אחרת מקנה שאני דהא כיון דטובת הנאה אינ' ממון ליכא דעת אחרת מקנה אלא מעצמו זוכין בו וע"ש שכת' כיון דהקנה להם את החצר גם כן ובחצר ה"ל דעת אחרת עיין שם: ולפי מ"ש ניחא כיון דקושיות רבא אינו אלא משום דס"ל ט"ה ממון וכמ"ש ומש"ה רב פפא שפיר משני דעת אחרת מקנה שאני דהא אגב וחליפין חשיבי קנינים גרועים ואינם נתפשים בטובת הנאה אבל חצר דהוא קנין טוב שפיר נקנה להם בתורת חצר דעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה ממון. ולכן נראה דהרי"ף והרמב"ם לטעמייהו במה דלא ס"ל הא דרב פפא וכן דעת הש"ע בסי' ר' אלא אפי' בדעת אחרת בעינן עומד בצדו דהא ליכא למימר טעמא דר"ג וזקנים משום דעת אחרת מקנה וכדרב פפא כיון דס"ל ט"ה אינה ממון אם כן ליכא דעת אחרת כלל וכמו שהקשה במרדכי אבל הרא"ש דפסק כדר' פפא שם בפ"א דמציעא משום דאזל לטעמיה שכת' דטובת הנאה ממון כמבואר ברא"ש פרק האיש מקדש דס"ל כר' חננאל דט"ה ממון א"כ שפיר אתיא כדרב פפא משום דקונה בתורת חצר שהוא קנין טוב: אמנם אכתי איכא למידק כיון דהתם בעובדא דר"ג וזקנים הי' שנת הביעור דצריך להוציא מתחת ידו המתנות לכהן וללוי ולעני כמ"ש תו' שם בעובדא דר"ג וזקנים. וכיון דאפי' למ"ד טובת הנאה ממון אינו אלא בערך טובת הנאה הוא דאית להו לבעלים חלק וכמ"ש תוס' פ"ק דמציעא דף ז' בהא דאמרו שם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו והקשה אמאי אין מוציאין יאמרו הבעלים ליתן לכהן אחר ותירצו דאינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד ט"ה ממון עכ"ל ואם כן אכתי תיקשי נהי דט"ה ממון אכתי היכי מצי זכי בתורת חצר ובדעת אחרת מקנה לרב פפא נהי דזכה בערך טובת הנא' ע"י דעת אחרת מקנ' אבל גוף המתנות היכי מצי זכי כיון דאין להם לבעלים כלום בגוף המתנות וליכא דעת אחרת בגוף התבוא': והנה לדעת הריטב"א ס"פ האיש מקדש דכת' בגונב תרומ' למ"ד ט"ה ממון הוי כל התרומ' שלו וצריך הגנב לשלם כפל כפי ערך כל התרומ' ע"ש א"כ ניחא לרב פפא משום דט"ה ממון הוי כל התבוא' של ר' גמליאל ע"י טובת הנא' ממון ושפיר נקנ' להם ע"י חצר ובדעת אחרת מקנ' אבל לפי מה שמבואר מדברי תוס' פ"ק דמציעא דאפי' למ"ד טובת הנא' ממון אינו אלא בערך ט"ה אם כן קשיא היכי זכו בגוף התבוא' ע"י חצר ודעת אחרת וכמ"ש. ולדברי ריטב"א יתעורר קושיות תוס' פ"ק דמציעא בהא דתקפו כהן אין מוציאין יאמרו הבעלים ליתן לכהן אחר וצ"ע. ולכן נרא' דלתירוצא דר' פפא הוי זכיית רבי יושיע ור"ע בתורת חצר וגם בתורת אגב דהיינו גוף התבוא' כיון דלית להו בעלים זכו בתורת אגב כמו שאר דבר הפקר ובערך ט"ה דהוי ממון ויש לו בעלים וקנין אגב אינו נתפס בו משום דה"ל קנין גרוע נקנ' בתורת חצר ודעת אחרת מקנ' כיון דבערך טובת הנא' ממון יש לו בעלים שפיר מהני בהו חצר ודעת אחרת מקנ'. ובזה ניחא ליישב מה דהקש' בש"ך בסי' ר' לדעת הרא"ש דפסק כר' פפא דחצר ודעת אחרת הי' הקנין א"כ הא דבעיא בש"ס פ"ק דקידושין דף כ"ו שדה במכר ומטלטלין במתנ' ופשוט לה מעובדא דר"ג וזקנים דהא לר' פפא ה"ל בתורת חצר ואם כן היכי פשיט מיניה קנין אגב. ולפמ"ש דלר' פפא נמי צריך קנין אגב דע"י חצר ודעת אחרת לא הי' נקנ' להם גוף התבוא' אלא בערך ט"ה שהוא ממון לבעלים ואינו נקנ' גוף התבוא' אלא בתורת אגב א"כ שפיר פשיט מינה קנין אגב והא דבעי למיפשט שם דבעי צבורין מדהקנ' להם מקומו דוקא. ולפי מ"ש בהפקר ודאי בעי צבורין אין זה קושיא דכבר דחו לה שם בטעם אחר שאמרו כי היכי דלא לטרחינהו אלא הא דפשיט שכירות בקרקע קשיא ולפמ"ש ניחא דגם לר' פפא צ"ל קנין אגב. ובזה נכון שיטת הרי"ף והרמב"ם ובעל העיטור ושטת הרא"ש הכל מיושב כהוגן ותן לחכם וגו': וכאשר כתבתי הדברים לגדול אחד השיב וז"ל ונ"ל ראי' ברור' מש"ס פ"ק דקידושין דף כ"ז דבעי שדה לא' ומטלטלין לאחד מאי ואמאי לא בעי בש"ס איפכא שאם קנה קרקע אצל א' ומטלטלין אצל אחד ואמר הקונ' שיקנ' המטלטלין אלו אג"ק של זה אלא ודאי דלא אזלינן כלל בתר דעת הקונ' רק בתר דעת המקנ' א"כ בהפקר לא קנה המטלטלין אג"ק ועוד ראי' מתוס' פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו) ד"ה בדשתיק וא"ת וליקנ' ליה חצירו לבעל הגל ע"ש ואמאי לא הקש' דליקני ליה לבעל הגל בתורת אגב אלא ודאי לא שייך אגב בהפקר וגם תירוצם לא הוי שייך על קושיות אגב עכ"ל. אין זו השג' דמ"ש דאמאי דלא בעי בקנ' קרקע אצל א' ומטלטלין אצל אחר ודאי מודינא בשני בני אדם דהבעלים מחלקין דהא בקונ' מאדם אחד וליכא מצר מפסיק קנה בחזקה אחת כולה ואילו קנה משני בני אדם אע"ג דליכא מצר מפסיק צריך חזק' לכל א' וא' דרשות המוכרין מחלקן. וכיון דטעמא דקונ' הפקר בתורת אגב כל שצבורין בתוכו היינו משום דה"ל כמו גוף הקרקע ובשני בני אדם אפי' הן מחוברין רשות המוכרין מפסקת ביניהם: ומה שהביא ראי' מדברי ר"י פ' א"מ במה דלא הקשו מתורת אגב אינ' ראי' כלל דודאי כל הקנינים משיכ' ומסיר' וחזק' צריך דעת לקנין אלא חצירו של אדם הוא דזוכ' שלא מדעתו ומש"ה לא קשיא להו דליקני בתורת חצר דקונ' שלא מדעת אבל אגב צריך דעת לקנין ועיין שו"ת מוהרי"ט ח"א סי' ק"נ וז"ל מיהו י"ל דידו עדיף מעודר דאשכחן חצירו של אדם קונ' שלא מדעתו כו' וכיון דחצירו קונ' שלא מדעתו כ"ש ידו וכו' ועודר שאני דמדין חזק' היא ולא מתורת זכי' ע"ש. וא"כ אגב הרי הוא כמו כל הקנינים דצריך דעת ועמ"ש בסי' רס"א סק"ב: ושוב מצאתי להדיא בחידושי הרשב"א כדברינו דהפקר נמי נקנ' בתורת אגב ע"ש פ' הפר' דף נ"ב וז"ל ושטרא נמי לא קנה דלאו אדעתא דשטרא מחזיק כלומר וכל שהחזיק בקרקע יכול להוציא השטר מידו דהמחזיק בקרקע קנה השטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא עכ"ל. וזה שהחזיק בקרקע דקונ' השטר בכל מקום שהוא אינו אלא בתורת אגב וכמבואר בפ' הספינ' דף פ"ו בהא דתני שם שלש' שטרות כו' ע"ש והתם פ' הפר' מיירי בנכסי הגר א"כ מוכח דקונ' אג"ק בהפקר ואע"ג דכתבנו דהפקר בעי צבורין היינו משום דשטרא אפסרא דארעא ה"ל כמו קרקע ואינו צ"ל קני השטר אג"ק וזה ברור:
ב סָעִיף יא המחזיק בשטר מנכסי הגר. משמע דמיירי בשטר מכר א"כ בעה"ת ז"ל לאו במחזיק בשטרי חובותיו קא שאיל דהתם פשיטא דפריעי נינהו ועש"ך סק"ז ועמ"ש בסי' ש"ו סקכ"ד:
ג סָעִיף כד ואין דעתו לקנות. ונרא' דאם עשה שליח לגדור ולבנות בנכסי הגר כדי לקנותו אע"ג דהשליח לא ידע שהם נכסי הגר וכסבור שהוא של המשלח נמי קנה המשלח כיון דשליח של אדם כמותו והרי המשלח נתכוין לקנות וכן משמע בשטה מקובצת פ"ק דמציעא דף י' א"ר יוחנן המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וכ' עלה הקשו בתוס' דהא אמרינן פ"ק דגיטין כל האומר תנו כאו' זכה כו' והרא"ש תירץ דהכא לא הוי תן כזכי שהרי הרכוב אינו רוצ' שידע המהלך שהוא מציא' שלא יזכ' בו לעצמו אלא רוצ' שיהי' סבור שממנו נפל ואו' תן לי דבר זה ולא הי' בדעתו לזכות הלכך אם אחר שהגבי' הרגיש ואמר אע"פ שהגבהתי לצורכך אני רוצ' לזכות בה זכה בה עכ"ל ומבואר דאע"ג דלא ידע המהלך שהוא מציא' אפ"ה הוי קנה חבירו כמו המגבי' מציא' לחבירו אי לאו משום דאמר תנה לי דלא עשאו שליח אלא ליתנו לו אבל אם אמר לו הגב' לי דבר זה והשליח לא ידע שהיא מציא' קונ' המשלח בהגבהה של זה. וכן משמע בתוס' פ"ק דמציעא דף י' בהא דאמרו אין שליח לדבר עביר' והקשו מהא דתנן הי' מושכו ויוצא דחייב כו' הגונב במשיכת השומר ותירצו כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב וה"ל כחצר דבע"כ מותיב ביה ע"ש. וכיון דגנב וגזלן להתחייב באונסין צריך קנין כמו במכיר' ונתינ' וזה השליח לא נתכוין לקנותו לגזיל' כיון דלא ידע שהוא גנוב היכי יתחייב המשלח אלא ודאי כיון דשליח של אדם כמותו והמשלח מתכוין לקנין סגי בכוונת המשלח מיהו בשליחות הגט בשליח להולכ' כה"ג שהשליח לא ידע שהוא גט ודאי לא מתגרשת כיון דהשליח צריך להתירה ולומר הרי את מגורשת ומותרת לכל אדם:
ד סָעִיף כה וכסבור שהם שלו לא קנה. ודע דכל זה הוא דוקא במציא' ובנכסי הגר אבל במתנ' כה"ג קנה כיון דאית דעת אחרת מקנ' אע"ג דהמקבל לא ידע כיון שהחזיק בו זכה ולמדנו אותו מתורתו של הראב"ד הובא בנימוקי יוסף פ' חזקת גבי ר' ענן וז"ל ושמעינן מהכא דאלו ידע המזכ' אע"ג דלא ידע ר' ענן שהוא הזוכ' קנה כו' ואע"ג דאמרי' פ' ר"ג העודר בנכסי הגר וכסבור שלו לא קנה כיון שזוכ' גופי' לא ידע תי' הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנ' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו פ"ב דגיטין דף כ' גבי זקן שהלו' לכל בני הכפר וכת' שטרותיו ופריך עלה והא בעי' שטר מקנ' ואמרו דאקנויי מקנ' להם ע"ש והקש' דהא הלוים לא ידעו דזקן מקנ' להם ומ"ש מעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קנה ותי' משום דשאני דעת אחרת מקנ' ע"ש. ועמ"ש בסי' קמ"ב סק"א וכל זה נרא' שנעלם מעיני האחרונים לפי שראיתי שכתבו בפשיטות בתשו' צמח צדק בסופו גבי הקנאת פרה לאפקועי מבכור' שאע"פ שמשכו עכו"ם כל שלא נתכוין לקנותו בזה לא קנה כמו בעודר בנכסי הגר וכ"כ בפשיטות בתשו' עבודת הגרשוני סי' ק"ב וכתבו ג"כ שם בשם תשו' מוהר"י מינץ דאע"פ שהעכו"ם יוליך הבהמ' להשקות' לא קנה כיון שלא נתכוין לקנין כמו בעודר בנכסי הגר וע"ש והרי מבואר מדברי הראב"ד והנימוק"י והרשב"א דכל כה"ג דאי' דעת אחרת מקנ' קונ' המקבל אפי' לא נתכוין לשום קנין. ואין להקשות מדברי הרשב"א הובא בב"י סי' קצ"ח בהא דמסיר' קונ' ברה"ר ומשיכ' דוקא בסימטא וז"ל ואע"ג דמסיר' בכלל משיכ' משום דכיון שמשך גלי אדעתי' במשיכ' ניחא לי' דליקני במסיר' לא ניחא ליה דליקני ע"ש והא בדעת אחרת מקנ' לא בעי כוונ' לקנין משום דהיינו דוקא בלא כוונ' אבל אם כוון שלא לקנות ודאי אינו קונ' בע"כ וכיון דגלי אדעתי' דבמסיר' לא ניחא ליה דליקני אלא במשיכ' אינו קונ' בע"כ במסיר' והא דכת' הטור בסי' זה וז"ל וכ' הרמ"ה ז"ל ה"ה נמי בלוקח דינא הכי אבל רב האי כת' דלוקח יקנ' בכל ענין דלעולם איכא הוכח' דאדעתא למיקני עבד דאי בפניו כל זמן שעסוקין באותו ענין ואי שלא בפניו וא"ל לך חזק וקני מסתמא שליחותי' דמקנ' עבד ואדעתא למקני עבד עכ"ל. ותיפוק לי' דבדעת אחרת לא בעי כוונ' לקנין כלל. היינו משום דשאני התם דצריך חזק' שיהי' מעשיו מוכיחין לתיקון הקרקע ואם אין מעשיו מוכיחין לכך אפי' הי' הכוונ' שלו לתיקון הקרקע אינו חזק' עד מעשיו מוכיחין שעוש' לתיקון הקרקע ומש"ה ס"ל להרמ"ה דה"ה בלוקח נמי דינא הכי כיון דכל שאין מעשיו מוכיחין שעוש' לתיקון הקרקע אינו חזק' כלל א"כ אפי' בדעת אחרת לא מהני אלא היכא שהמקבל עוש' חזק' הידוע שמעשיו מוכיחין לתיקון הקרקע דהוא חזק' המועיל אלא דצריך נמי כוונ' לקנין ובדעת אחרת א"צ כוונ' לקנין וסגי לה בדעת מקנ' אבל כל שמחוסר אופן החזק' לאו כלום הוא ורב האי ס"ל דבלוקח ה"ל מעשיו מוכיח דאי באומר בפניו כו' אי שלא בפניו כו' אדעתא למיקני עבד ע"כ ה"ל מעשיו מוכיחין אבל בחזק' דנעל גדר דודאי עוש' תיקון הקרקע אלא שמחוסר כוונת קנין סגי בדעת אחרת מקנ' וכמ"ש ודו"ק: אך קשה מהא דכת' בטור י"ד סי' קל"ב ז"ל הי' עכו"ם מודד הגביהו תחל' לקנות קנאו כו' וכת' עלה הב"י ז"ל פי' אע"פ שהגבי' בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאות' הגבהה לא הי' לקני' אלא למדיד' עכ"ל. והא לפמ"ש בדעת אחרת מקנ' אינו צריך כוונ' לקנין. ונרא' דיש ליישב לפמ"ש בסי' רנ"ה סק"ד מדברי הדמב"ם דהא דמהני דעת אחרת מקני גבי קטן שיזכ' מן התור' היינו משום דזכין לאדם שלא בפניו ואע"ג דאין אדם זוכ' בשלו לחבירו אלא ע"י אחר היכא דהמקבל עוש' הקנין אלא שהוא מחוסר כוונ' מהני ליה דעת אחרת מקנ' מצד זכיי' שזוכ' לו שזוכ' שלא בפניו ע"ש. וא"כ בעכו"ם אפשר לומר דלא מהני דעת אחרת מקנ' כיון דאין זכי' לעכו"ם. ובזה יתיישב מה דהקש' משנ' למלך פ"ד ממכיר' בדברי הטור שכת' בסימן ר' גבי הכניס לוקח את החמרים שכת' שם וז"ל והראב"ד כת' דאפי' מדד ללוקח על החמרים לא קנה שלא נתכוין למשיכ' ולקנות במדיד' זו דלמדיד' בעלמא נתכוין וכת' עליו הטור ולא מסתברא ואלו בי"ד ס"ל סברא זו ע"ש. ולפמ"ש י"ל הא בעכו"ם הא בישראל דמהני דעת אחרת ומשום זכי' ועמ"ש בסי' רנ"ה סק"ד שם דגם במקח שייך זכי' כל שרוצ' לקנותו ובעכו"ם לא מהני זכי'. אלא דקשיא דברי הראב"ד שכת' שלא נתכוין אלא למדיד' הא הראב"ד ס"ל דמהני בדעת אחרת אפי' בלא כוונ' וכמ"ש הנ"י בשמו ואולי תרי ראב"ד נינהו וצ"ע. ובשו"ת חכם צבי סי' א' ז"ל צריך חקירת חכם אי הוי הך כוונ' דבעינן בחליצה היינו מטעם דמצו' היא וכעין כוונת המצות דפסקו רוב הפוסקים דמצות צריכות כוונ' או כעין כוונת הקנאות דבעינן דעת מקנ' וקונ' וכאותו שאמרו העודר בנכסי הנר וכסבור שלו הוא דלא קנה משום דלא מכוין למיקני כו'. והנרא' לע"ד דכוונ' זו האמור' בחליצ' אינ' אלא מטעם הקנא' ובהכי ניחא לי מה דקש' להו לתוס' פ' מצות חליצ' אמאי אמרינן דקטנ' חולצת והא לאו בת דיע' היא ולדידי לא קשה משום דכיון דמתורת הקנא' אתינן עלה והרי הוא זוכ' לעצמ' מן התור' היכא דדעת אחרת מקנ' אותו וכמ"ש תוס' ר"פ בן סורר ומור' עכ"ל ולפמ"ש דבדעת אחרת מקנ' אין המקבל צריך כוונ' לקנין א"כ היכא מצינו לומר דכוונת חליצ' הוא כוונת הקנא' א"כ למה אמרו עד שיתכוונו שניהם הא דעת האש' אינ' צריכ' להקנא' כיון דאין דעת אחרת מקנ' ועמ"ש בסי' רמ"ג סק"ה דהא דקטן קונ' בדעת אחרת מקנ' היינו משום דאין צריך כוונת הקנא' למקבל בדעת אחרת מקנ' ע"ש: עוד שם בתשו' הנזכר וז"ל וראיתי להרב מוהרי"ט בתשו' שכ' וז"ל איברא דלא אמרו שם בגמ' עד שיכוונו שניהם אלא למעוטי חליצ' מועטת כו' אבל היכא דסברי ליה וסבר שבחליצ' זו נפטרת ממנו אינו צריך שיהא בכוונת הלב באותו שעה וע"ש שהשיג על ראיות מוהרי"ט: אמנם מצאתי בחידושי הרמב"ן כדברי מוהרי"ט ע"ש דף ק"ז בהא דאמרו שם גבי חליצת חרש משום דלאו בני קריא' נינהו והקש' תיפוק ליה דבעי עד שיתכוונו שניהם כו'. ואיכא למימר אע"פ שחרש כשוט' לענין מצות מ"מ יש לו מקצת כוונ' כשאחרים עומדים על גביו והא דתניא עד שיתכוונו שניהם לאפוקי חלוץ ובכך אתה כונס' וכיוצא בה אבל נתכוין להוציא' ממנו בחליצ' זו היינו כיוונו וחרש יכול לכוין כוונ' זו ברמיז' דדעת' קלישא אית ליה ומשום הכי לא מעכב' ביה אלא קריא' וע"ש והרי כתוב' על הספר להרמב"ם כדברי מוהרי"ט:
ה סָעִיף כח והמחזיק בנכסיו יש לו דין יורש. עמ"ש בסי' קי"ז סק"ג ובסי' רמ"ה סק"ג:
ו סָעִיף לא אחרון נפסד. עמ"ש בסי' רנ"ג סק"ה ובסי' ק"ז סק"י:
א סָעִיף ג מכוש אחד בקצה"ח כתב דהפקר נקנה ג"כ באג"ק ולא בעינן דעת אחרת מקנה באג"ק ולפעד"נ דליתא כיון דאג"ק נלמד מקרא דויתן להם וגו' ערי מצורות ושם היה דעת אחרת מקנה והראיה שהביא בעצמו מהא דר"ג וזקנים שלא הקנו באג"ק מחמת דט"ה אינ' ממון ואי מועיל בהפקר אג"ק מה בכך שאינו ממון ולא יהא אלא הפקר הא בהפקר מועיל ג"כ אג"ק א"ו דלא מהני והוא ראיה ברורה ומ"ש בישוב זה נראה לכל מעיין שדבריו דחוקים ואין מן הצורך להשיב ועוד דאפי' אי ט"ה אינ' ממון מ"מ קשה דהיה להם להפקיר הט"ה דמועיל הפקר בטובת הנאה כמ"ש בספרי מקור חיים ה' פסח סי' תל"א ע"ש ומ"ש ראיה מהרשב"א בחי' לב"ק דף נ"ב שכתב גבי המחזיק בשטרות דהמחזיק בקרקע הגר קנה השטר דשטר אפסרא דארעא הוא ומזה הוציא בקצה"ח דבהפקר מהני אג"ק וז"א דשטר אפסרא דארעא הוא עדיף דהוי כאילו הוא מחובר בקרקע ונקנה עם הקרקע עוד כ' בקצה"ח דאם עשה שליח להחזיק והשליח לא נתכוין לקנות דמ"מ כיון שהמשלח נתכוין קנה ולכאורה מבואר בהג"ה סעיף ך"א שכתב וז"ל ולא כוון לזכות או שבנה ע"י פועלים וע' סמ"ע ס"ק ך"ו דהיינו שלא נתכוונו הפועלים לזכות וכו' ומזה מוכח להפך ועמש"ל בסי' קפ"ח והגיע לידי ס' מחנה אפרים וראיתי שחקר כמה חקירות בה' זכיה והפקר במי שאסר נכסיו בהנאה על עצמו אם הן הפקר ויכולין אחרים ליטול בע"כ ובנדרים דף פ"ה הביא הר"ן בשם הרשב"א גבי הא דכהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ ולמד הרשב"א מזה דמי שאסר נכסיו על עצמו דיכולין אחרים ליטול בע"כ עיין שם ותמה בס' הנ"ל דבשלמא תרומה דאין בו אלא ט"ה וכיון דאסרינן עליו תו לא נשאר לו שום זכות והילכך נוטלים בע"כ מה שאין כן במי שאסר נכסיו נהי דאסור ליהנות מהן מ"מ יכול ליתן לבניו וללוות ובע"ח באין ונפרעין מהן וכמבואר בנדרים דף מ"ז וכתב הר"ן שם דהא דקתני אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דהנכסים אלו אסורין לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני ויתן לבניו ובע"ה באין ונפרעין מהן א"ו נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן וא"כ ה"ה הכא כיון דיכול ליתן לבניו נמצא דקנין דידיה לא פקע ואין אחרים יכולין ליטול בע"כ ולפעד"נ דברי הרשב"א ברור מללו דהא למאן דס"ל ט"ה ממון גמור יש לו בגוף החפץ ויכול למכרו שיהיה הט"ה במה שיכול לקנות וליקח מישראל וליתן לבן בתו כהן שיהיה שייך להלוקח ולפעמים הט"ה שוה קרוב לכל דמי החפץ ואי קידש בו אשה מקודשת כמבואר בקידושין דף נ"ח ולפז"נ דה"ה אם לוה מאחרים מעות ואין לו לשלם ויש לו תרומות שהבע"ח באין ונפרעין מדמי ט"ה שבהן דהא ממון גמור הן ולפז"נ דה"ה מי שאסר נכסיו על בנו ונשאר ממנו תרומות ומעשרות דג"כ יכול ליתנו לבניו ולאחיו ולוה ובע"ח באין ונפרעין מדמי ט"ה שבהן דכיון דס"ל טובת הנאה ממון גמור הוא כשאר ממון ואין שום חילוק בינייהו ולפ"ז קשה בהא דכהנים ולוים נהנין לי אמאי יטלו בע"כ הא לא פקע קנין דידיה מהממון דהא יכול ליתנו לבניו או לפרוע לבע"ח א"ו כיון שאסור בהנאה בנכסים אלו ומה שנותן לבניו כתב הר"ן בנדרים דף מ"ז היינו שמראה להן מקום והן יטלו לעצמם ובגוונ' דהפקר ע"ש מדלא אסור למחות בשום אדם הבא ליטול דאי לא תימא הכי אין לך הנאה גדולה מזו דיעכב כל אדם מליטול עד שיבא מאן דעביד ליה נייח נפשיה ויראה לו מקום ליטלו וה"ז כנותן מדעתו ומתנה כמכר מה"ט א"ו דאסור לו למחות לשום אדם הבא ליטלו כי אסור לו ליהנות בו הנאה של כלום בענין שאמרו בשור הנסקל יצא פ' נקי מנכסיו וא"ל בהם הנאה של כלום וכיון שאסר נכסיו וכל אדם יכול ליטלו באין מוחה ואסור לשומרו ולעכב בשום אדם הבא ליטלו ממילא הוי כהניח חפיצו ברה"ר ובמקום שאינו משתמר דאבידה מדעת הוא והוי הפקר כמבואר בסי' רמ"א סעיף ד' וכן כתב הר"ן שם בנדרים דף מ"ז והיינו טעמא דהפקר זה של איסור הנאה חלוק משאר הפקר דהא לא הפקירו בפה ובהפקר צריך שיאמר בפה ה"ז הפקר רק דכיון שכל אדם יכול ליטלו באין מוחה אייאושי מייאש נפשיה מיניה וביאוש חשיב ולא כהפקר וביאוש כ' התוספות בב"ק ד' ס"ו דיאוש אינו כהפקר גמור ועמש"ל בסי' רס"ב דהיינו דבהפקר קי"ל דאף דלא אתי ליד זוכה יצא מרשותו משא"כ ביאוש בעינן דוקא דאתי ליד זוכה וכל כמה דלא אתי ליד זוכה ברשות בעלים קאי ומש"ה כשהבע"ח תפסו בשביל פרעון חוב ולא לזכות מהפקר נפרע זה מחובו ואפשר שזהו כוונת הסמ"ע בסי' רמ"ה ס"ק י"ח שכתב דאם בא בע"ח וזכה בו נפטר מחובו ולא מצי לומר פרעון ומחילה בטעות הוא דנכסי אלו לאו דידך הן רק דהפקירא נינהו והוא מטעם שכתבתי דקודם דאתו ליד זוכה נכסים דידיה נינהו וכיון שנטלן לפרעון חובו נעשה הפרעון מנכסי בעלים ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש הר"ן בנדרים פ"ה דאי זכה בו אחר אפי' איתשיל עלייהו לא מהני להפקיע זכותן של אלו שאינו מוצא שאלה בהפקר ע"ש ולכאורה תמוה דכיון דהחכם עושה לנדרו נדר טעות הפקר בטעות הוא ומאי שנא מקנין בטעות דחוזר ולפמ"ש א"ש כיון דבעוד דלא שאל עלייהו אסור לו למחות בשום אדם הבא ליטלו אפי' לעכו"ם או לאדם שאינו מכירו שיוליכהו למדה"י ויאבד זכרו לכך מייאש נפשיה מהן בעודו בנדרו כיון שלא ידע שישאל על נדרו ומש"ה אם קדם אחר וזכה קודם ששאל הוי כזוכ' ביאוש קודם שנסתלק היאוש דאף שנסתלק היאוש אח"כ מהמתייאש היא של הזוכה ובאמת אי שאיל עלייהו קודם שבא ליד זוכה אין הנודר צריך לזכות בו דהוי כנסתלק היאוש קודם דאתי ליד זוכה ודמי לניצול מפי ארי וכמו שהארכתי לעיל בסימן רס"ב ע"ש גם מ"ש בס' הנ"ל דמי שאסר נכסיו יכול ליתן מהן צדקה דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדאמרי' בעירובין דף ל' ככרי עלי מערבין לו בה ולפענ"ד נשתקע הדבר דהא מבואר בנדרים דהנודר ממעין דטובל בי' טבילו' מצוה בימות הגשמי' ולא בימות החמה דאף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ במצוה שיש בה הנאת הגוף ג"כ אסור וא"כ מתנה לעני נהי דאית ביה ג"כ מצות צדקה מ"מ אית ביה ג"כ הנאת מתנה דהעני יחזיק לו טובה וכמו שאסור נתינה לנכרי מה"ט ועוד דהא פוטר עצמו מפרוט' דידיה ועדיף מפרוטה דר"י דפרוטה דר"י לא שכיח והיינו שיזדמן לו עני בשעת נעור משא"כ הכא נהנה בשעה שהעני עומד ונותן לו והא דקתני מערבין לו בה נראה ג"כ דדוקא כשמערב לדבר מצוה שאין לו בה הנאה ואינו מחויב בדבר אבל הולך לדבר מצוה שיש בו הנאה כגון לנישואין או שהוא מחוייב בדבר כגון להציל ואלו לא היה לו ככר זה היה מוכרח לקנות בפרוטה שאר דברים לצורך עירוב ומערב מזה הרי נהנה בזה שמשתכר פרוטה אסור וכענין שאמרו בנדרים פרק אין בין דחשיב מהאי טעמא אפילו הנאה המביאה לידי מאכל ע"ש גם מה שתמה עצמו בספר הנ"ל על הרשב"א שכתב בסי' תר"ב במי שאסר נכסיו על האשה וחזר וקידשה בהן דאינה מקודשת דכיון דאיסור הנאה הוא א"י לזכות בה ותמה בס' הנ"ל דהא יכולה לזכות לענין שתתן לבניה או לבע"ח שלה ע"ש לק"מ דודאי אסור לה לזכות בשביל זה דאין לך הנאה גדולה מזו גם מה שהקשה מהאי דנודר הנאה מחתנו דאסור ליתן מתנה לבתו משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה הא לא מצי לזכות באיסורי הנאה ע"ש ל"ק כלל דהא כשאומר נכסי עליך מכרו לאחר מותר כמבואר בנדרים וכיון שנותן לבתו והוי כמכרו לאחר ובעלה מינה דידה קא זכי גם מה שהקשה מהא דאמר בנדרים פרק אין בין המודר ככרי עליך ונתנה לו במתנה לימעול מקבל איסורא לא ניחא ליה דלקני משמע דאי הוי ניחא ליה מעל ואי לא קנה אמאי מעל וכדאמרינן בב"מ פרק השואל גבי השואל קורדם של הקדש דפריך אי לא קנאו אמאי מעל אלא מוכח דאף דאסור ליהנות מ"מ זכה להורישו או ליתנו לבניו עכ"ל תמוהין דבריו דמה יענה בדברים שיש בהן קדושת הגוף שאין בו זכי' של כלום ואפ"ה מעל כשנתנו לחבירו וע"כ צ"ל הטעם כיון דרוצה לזכות בו וכמ"ש הרשב"א בטעם בהא דאמרינן כי מגב' ליה נעשה ע"א של ישראל כיון דרוצה לזכות זוכה בה והכי נמי דכוותיה:
ב סָעִיף יא המחזיק בשטר עש"ך ס"ק ג' ואישתמיטתיה שקושיתו קושית התוס' בב"ב דף נ"ד בד"ה אדעתא דציבי ע"ש:
א סָעִיף ב בקבורתו. הטעם כתב הטור ז"ל דמיד כשמת הגר הופקרו נכסיו ושעבוד קבורתו לא מצינו שתהא מוטלת על נכסיו דמחיים לא חל זה השעבוד שאם בא בע"ח ונטל נכסי המת (לאחר מותו) אינו מחויב לקוברו ע"כ וכתב הש"ך דבב"ח לא פסק כן ואין דבריו מוכרחים עכ"ל:
ב סָעִיף ה נחל. ר"ל קרקע קשה מלאה צרורות ואבנים שאינה ראוי לזריע' מלשון נחל איתן אשר לא יעבד וגו'. סמ"ע:
ג סָעִיף ז ולרחבו. עיין פירושו בסמ"ע מ"ש בשם הטור. ע"ש:
ד סָעִיף ז מצר. שהמצר שמסבבו עשאו כשד' אחד סמ"ע:
ה סָעִיף ח שתי. עיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' נ"ט:
ו סָעִיף י שניהם. ודוקא בשתי בתים שהן זה לפנים מזה והחזיק בפנימי שהחיצון משועבד לדריסת הרגל של פנימי מש"ה נקנה גם החיצון על ידו משא"כ כשאינו לפנים ממנו או בשתי שדות הנ"ל וכ"כ בטור ע"ש. סמ"ע:
ז סָעִיף יא בשטר. עיין בש"ך שהאריך בדין זה לפלפל בש"ס ופוסקים והניחו בצ"ע ע"ש באורך:
ח סָעִיף יב לישראל. עיין מדינים אלו לעיל ר"ס קצ"ד ובסי' רע"ד ועמ"ש שם:
ט סָעִיף יג רבים. עיין בסוף ס' משאת בנימין ובתשובת ר"י לבית לוי סי' נ"ג:
י סָעִיף יג הפתח. פי' בכותל העומד נגד הפתח ואז בכניסתו יראה הייפוי דטיחת הסיד או הציור דחשוב תקון ומעש' בגוף הבית ומש"ה קנאו בו אבל בסיוד וציור שלא כנגד הפתח לא סגי באמה על אמה. סמ"ע:
יא סָעִיף טו גוף. ובאכילת פירות הקרקע לא קנה משום דלא מקרי מתהני מגוף הקרקע אלא דה"ל כקונ' עבד דלא קנאו במה שבישל לו מאכל אלא דבעינן שהעבד יגביה לרבו שאז עוש' מעש' בגוף העבד כמ"ש בסי' קצ"ו וה"נ דכוותיה ובניר השדה דהוי מעש' בגוף השדה מש"ה קנאוהו. שם:
יב סָעִיף כא ונעל. עיין בתשובת מהרי"ט ס"ס ק"נ:
יג סָעִיף כא בנין. ומש"ה כיון דלא קנה הבנין בלא דלתות לא קנה ממנו כלום סמ"ע:
יד סָעִיף כא פועלים. פי' ואין דעת הפועלים לקנות לו כלום ונמצא שנשאר הפקר עד שיעמיד השני דלתות. שם:
טו סָעִיף כא ואבנים. לקמן סי' שע"א יתבאר שהיורד לתוך חורבת חבירו ובנאה שלא ברשות י"ל אחר כך עצי ואבני אני נוטל ומש"ה כשיאמר הראשון עצי ואבני אני נוטל הרי לא עשה השני כלום בהעמדת הדלתות. שם:
טז סָעִיף כא הקודם. כתב הטור בשם הרמ"ה ז"ל הלכך אם קדם קמא ומסלק דלתות דבתרא ומוקי דלתות מדיליה קנה ואי לא דינא הכי דשקיל קמא לבנין ובתרא דלתות דידיה. וארעא הוה הפקר כדמעיקרא ומאן דמחזיק בארעא זכה עכ"ל:
יז סָעִיף כא בכל. פי' בקרקע ובבנין דמאחר שהראשון בנה כדי לקנות הקרקע ולא קנה וא"כ הוי הפקר וזכה השני בכל כ"כ הה"מ בשם ר"י מיגאש והרמב"ם. ועד"מ שהביאו. סמ"ע:
יח סָעִיף כג ונבלעה. ולא דמי למ"ש הטור בא"ח סי' שנ"ו והמחבר שם סי' שנ"ח בקרפף שלא הוקף לדיר' ובנה מחיצ' ע"ג ונבלעה התחתונה דמהני העליונ' שאני בנכסי הגר דבעינן שתהא הנאת הקרקע ניכרת וידוע על ידו. שם:
יט סָעִיף כז משכונות. ל' הטור אם יש לו משכנות קרקע מוחזקת ביד ישראל ומת חוזר הקרקע לבעליו והגיה הב"ח אם יש לו שטר על משכונת קרקע מוחזק כו' ופי' דהשטר מוחזק ביד אחר אבל במשכון מופקד ביד אחר זכה בו האחר ע"ש ואינו נ"ל דכיון שפקע שעבודו במיתת הגר מה זכות יהי' להאחר במשכון ויותר נרא' דצ"ל אם יש לו משכונת קרקע מוחזק בידו מישראל וכמ"ש הטור לעיל סי' ע"ב סעיף ל' עיין שם וכן משמע בבעל התרומות סוף שער מ"ט שממנו מקור דין זה ועיין לעיל סי' ע"ב מסל"ו עד ס"ס מ' דינים השייכים לכאן. ש"ך:
כ סָעִיף כח בעדים. היינו שמת תוך זמנו וכמ"ש בסי' ק"ח וה"ה בכת"י באופן שגוב' מיורשים וכן משמע מלשון בעה"ת הביאו ב"י וזה פשוט שכל מלו' שנגבית כו' כמ"ש המחבר בס"ס זה. שם:
כא סָעִיף כט עצמם. כמו גבי הפקר לעיל סי' רע"ג ס"ו ע"ש:
כב סָעִיף ל בשנייה. ול"ד למ"ש הט"ו בי"ד ס"ס ש"מ כששמע שמת אביו וקרע בגדיו וישב עליו קצת שבע' ואח"כ הוגד לו שלא מת ופסק מאבילתו ואח"כ חזרו לו' לו שאמת הי' שמת בראשונ' שיצא ידי קריע' והימים שנהג באבילתו שאני התם דהא עכ"פ עשה הקריע' בשעת חימום ונהג אבילתו ומי הפקיעתו מידו. סמ"ע:
כג סָעִיף ל ובראשונ'. עיין בהה"מ בפ"ב מהל' זכי' ובש"ס בבא בתרא דף קמ"ב והרא"ש פ' אלמנ' לכ"ג ודו"ק וצ"ע. ש"ך:
א סָעִיף ג מכוש א' קנה את כולה. כתב בקצה"ח נסתפקתי מחזיק בנכסי הגר והיו בתוכם מטלטלין אם קנה בתורת אגב דאפשר קנין אגב לא מהני אלא בדעת אחרת מקנה אותו ומעצמו אינו זוכה בתורת אגב ונ"מ היכא דלית ביה תורת חצר כגון שאינו משתמר ולא אמר זכתה לי שדי כו' והאריך בזה ומסיק דהפקר נמי נקנה בתורת אגב ע"ש. ובספר נתיבות המשפט כאן ולעיל סימן ר"ב סק"ב חולק עליו והוכיח מדברי הר"ן בקידושין דא"ק הוי זבינא ריעא ולכן אין לך בו אלא חידושו דלא מצינו אג"ק בקרא רק בדעת אחרת מקנה אותו ע"ש וכ"כ בפשיטות בתשובת נו"ב תניינא חא"ח סימן ס"ג דדוקא במתנה דדעת אחרת מקנה מצינו בו קנין אגב קרקע אבל לא בהפקר ע"ש וט' בתשובת באר יצחק חח"מ סימן ד' שהאריך בזה להכריע כדברי קצה"ח הנ"ל ע"ש:
ב סָעִיף יא המחזיק בשטר. עבה"ט ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' צ"ח מענין זה באריכות:
ג סָעִיף יא אלא השטר בלבד. שכולן אין דעת אחרת מקנה אותן: עש"ך סק"ג וע' בתשובת באר יצחק חיו"ד ס"ס ט"ו מ"ש בזה:
ד סָעִיף כא ולא כוון לזכות בהן כו'. עמ"ש לעיל סי' רס"ח ס"א סק"א:
ה סָעִיף כא ע"י פועלים. ע' בה"ט וע' בנה"מ לעיל סימן קפ"ח הובא קצת בפ"ת לעיל סי' קצ"ב כ"א סק"ב עש"ה:
ו סָעִיף כה וכסבור שהם שלו לא קנה. ע' בקצה"ח שכ' ודע דכל זה הוא דוקא במציאה ובנכסי הגר אבל במתנה כה"ג קנה כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו אע"ג דהמקבל לא ידע כיון שהחזיק בו זוכה ולמדנו אותו מתורתו של הראב"ד הובא בנ"י פרק חזקת גבי רב ענן כו' עד ובזה יתיישב מה דהקשה מל"מ פ"ד מה' מכירה בדברי הטור כו' ע"ש וע' בתשובת חתם סופר חלק ששי סימן ל"ב מ"ש בזה עש"ה ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סימן ש"כ סק"ה:
א סָעִיף א גר כו'. דאין הנכסים משועבד לקבורה דאפי' ביורשים אמרינן בכתובות מח א' דוקא משום לאו כל הימנו כו' וע"ל סי' קז ס"ב בהג"ה וכן כו' ובא"ע סי' קיח סי"ח:
ב סָעִיף ד שמתחמים כו'. נ"ו א':
ג סָעִיף ה כל המפסיק כו'. כגי' הרי"ף לפאה כו' ומפ' מה שמפסיק לטומאה שיפסיק בנכסי הגר וזה שהביא הרי"ף בהלכות והביא ג"כ המתני' מאי היא דתני כו' ופ' כר' יוחנן ורבא וז"ש ג"כ בס"ו כ"ד כו':
ד סָעִיף ה אפי' כו'. כרבא שם:
ה סָעִיף ז וי"א דוקא כו'. וכמש"ש בי גרגותא:
ו סָעִיף ז אבל כו'. כן תי' הרא"ש דההיא דלעיל ס"ג בבית הבעל וב"י תי' דשם בהחזיק סתם וכאן בפי' לקנות כולה וכמ"ש הרמב"ם וש"ע והחזיק כו' לקנות את כולה וכ' הרב ב' הפירושים:
ז סָעִיף ז אלא כו'. כפי' הרא"ש שם סי' סד וכפי' תוס' שם ד"ה ושאינה כו':
ח סָעִיף ז לארכו ולרחבו. בגבול אבל באמצע לד' רוחות. רא"ש וטור:
ט סָעִיף ז ואם כו'. כנ"ל ס"ג:
י סָעִיף ט ואם בא כו'. הרא"ש שם:
יא סָעִיף יב נכסי כו' בדרך כו' כמ"ש במתני' שם ובגמ' נב ב' חסורי מחסרא כו':
יב סָעִיף יב ונכסי ההפקר ושדה כו' נ"ד ב' נכסי כו' וכל כו':
יג סָעִיף יב בגוף כו'. נ"ז א':
יד סָעִיף יג יש כו'. כמש"ו שבכולם מפ' בגמ' להדיא בנכסי הגר כו':
טו סָעִיף טו (ליקוט) וי"א דוקא כו'. דבלא"ה הוי אכילת פירות ר"ן פ"ק דקדושין וע"ל סי' קצב ס"ט ומש"ש ובי"ד סי' רסז סך"ג בהג"ה (ע"כ):
טז סָעִיף טו ערך כו'. הרא"ש שם ממה שקדם:
יז סָעִיף יח ואפי' כו'. הרא"ש שם ממ"ש ה"ד אלמא דבמעשה תליא:
יח סָעִיף כא וי"א דה"ה כו'. עמ"ש בסי' קצב ס"ג: ואף שכאן לא נזכר בגמ' נכסי הגר מ"מ קאי אנכסי הגר וכ"כ הטור בשם ר"ה גאון ע"ש דבאמצע מילתה דגר מתניא דמשהתחיל שם המוצא פלטרין כו' שקיל וטריא עד מתני' הכל בננסי הגר ונכסי עכו"ם כו' שהן כנכסי הגר כנ"ל והא דלא מפרש בשתי שדות ומצר כו' שהן בנכסי הגר משום דגם במתנה מיתוקם וכמ"ש תוס' שם ד"ה אותה אלא שאין דעת הרמב"ם כן וע"ל סי' קצב סי"ב:
יט סָעִיף כא וי"א כו' שיוכל כו'. כמ"ש בב"מ ק"א נמצא דלתות בלא בית ומאי אהני:
כ סָעִיף כא וי"א כו'. שכיון שבנה הראשון נעשו מכלל נכסי הגר שהרי הוא עצמו הוציאן מרשותו משעה שבנאן כו'. המ"מ בשם הרי"מ:
כא סָעִיף כא והא דראשון כו' אבל כו'. כמש"ש נז א' מ"ש רישא כו' אמר עולא כו'. שם בשם הרי"מ:
כב סָעִיף כא או כו'. דחפירה ליסודות כמו ניר לשדה שקנה אע"ג דלא זרע כמש"ש והרי ניר כו' ושם נד א' שם:
כג סָעִיף כא וי"ח כו'. תוס' שם ד"ה ליבני כו' והרא"ש שם:
כד סָעִיף כז וה"ה כו'. כ"ש הוא ממשכון וע"ל סי' סו ס"ח ועבה"ג:
כה סָעִיף כח וה"ה כו'. כ"ש הוא:
כו סָעִיף כח מיהו כו'. כמש"ש:
כז סָעִיף כח היה כו'. כמ"ש בסל"א:
כח סָעִיף כט גר כו'. עבה"ג וכריב"ל בגטין לט א':
כט סָעִיף ל גר כו'. הרמב"ם מפ' מ"ש א"ב ששמעו בו שמת. ר"ל הגר ר"ל בתחלה קודם שבזבזו הנכסים. ולא מת. קאי אשמעו ר"ל שאח"כ שמעו שלא מת ורפיא בידם הירושה אז דלא כפי' רשב"ם. ואח"כ מת. קאי נמי אשמעו ששמעו אח"כ שמת ששמועה ראשונה היתה אמת לרבא המחזיק בראשונה לא קנה כיון דרפיא בידו ולאביי קנה ובלא הי"ל בן ועובר כלל וכן מש"ש רבא שאני התם כו' ר"ל בשעה ששמעו שיש לו בן כו' וז"ש ג' בבות ישמעו שעדיין לא מת הוא הא"ב או כו' הוא הנז' בברייתא וה"ה די"ל א"ב במיתת הבן ועובר אלא דיותר רבותא קמ"ל דאפי' לא היה עובר כלל דלאביי בראשונה לא קנה אינו אלא משום העובר ועמ"מ ודבריו מגומגמין מאד ועלח"מ: (ליקוט) גר כו' ואח"כ כו'. לשון הרמב"ם ועמ"מ שהאריך בה והכל שלא לצורך וכבר השיגו מש"ל אבל דברי הרמב"ם תמוהין מצד אחר שלא כ' הנ"מ שבין אביי לרבא דקא' שם בגמ' אבל גי' הרמב"ם שם א"ב ששמעו בו שמת ולא מת ומת ור"ל מתחלה שמעו שמת הגר ואח"כ שמעו שלא מת הגר ואח"כ חזרו ושמעו ששמועה ראשונה היתה אמת שמת הגר מכבר וז"ש הרמב"ם ושמעו שעדיין לא מת כו' ואח"כ שמעו ששמועה ראשונה אמת היתה ובראשונה מת שכ"ז לא נזכר בגמ' לפי גי' שלנו דבמיתת הגר לא קמיירי כלל דלגי' שלנו ק' שמעו שהפילה הל"ל כלשון הברייתא אבל לפי' הרמב"ם קאי על הגר וה"ה להפילה ומת הבן אלא דדבר פשוט יותר נקט ועתוס' קמב ב' ד"ה והלכתא כו' פי' ריב"ם כו' וכ"פ הרא"ש שם ובפ' אלמנה לכ"ג וכ' שם שכ"פ הרמב"ם ודחק בפ' אלמנה שם לפרושי הא דרבא דפליג אאביי וס"ל ירושה הבאה מאליה לא קני כמ"ש מאי בינייהו כו' ודחק שם מאד והג"א בב"ב שם ד"ה גר כו' כ' דהלכה כאביי לדברי ריב"ם ורמב"ם אבל לפי הנ"ל הכל ניחא דרבא ל"פ אאביי בזה וז"ש מאי בינייהו דהא רבא מודי לאביי וכ"מ לכאורה הסוגיא דנדה מג א' דקא' ודוקא בן כו' דהוא מיית ברישא כו' ואם איתא הא בלא"ה עובר לא קני אבל יש לדחות דהוא הכל מדברי רבששת והוא אזיל לטעמיה דס"ל בב"ב שם דא' זה וא' זה קנה ובזה מתי' קושית תוס' דשם ובב"ב שם ד"ה נוחל כו' תימא כו' אבל בזה ניחא דודאי ידע נוחל בנכסי אם כו' אבל לא ידע מ"ש דהוא מיית כו' ורב ששת תי' אהא דנדה נוחל בנכסי כו' וחהא דב"ב דהוא כו' וגמ' קבען יחד מ"מ גי' הרמב"ם נכונה כנ"ל (ע"כ):
ל סָעִיף לא גר כו'. דבהפקר לא נפקע שיעבודו דלא עדיף הפקר מהקדש דקי"ל בערכין דמוסיף עוד דינר והא דקאמר בסכ"ח משכון הגר ביד הישראל כו' משום סיפא דאפ"ה קונה האחרון השאר ובתוספתא דכתובות ס"פ עשירי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצתה עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מן האחרון אין להן גובין משלפניו אין להן גובין משלפני פניו וז"ש היו כו':
לא סָעִיף לא ואין כו'. כמו מנכסי יתומים. שם. ול"נ שדין משועבדים להם שלכן גובין מן האחרון וכמו מתנה כמ"ש בגטין נ"ב ת"ש כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.