א סֵדֶר נְחָלוֹת כָּךְ: מִי שֶׁמֵּת, בְּנוֹ יוֹרְשׁוֹ. לֹא נִמְצָא לוֹ בֵּן, רוֹאִים אִם יֵשׁ לַבֵּן זֶרַע, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְיוֹרֵשׁ הַכֹּל, לֹא נִמְצָא זֶרַע לַבֵּן, אִם יֵשׁ לוֹ בַּת תִּירָשֶׁנּוּ. לֹא נִמְצָא לוֹ בַּת, אִם יֵשׁ לָהּ זֶרַע, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, יוֹרֵשׁ הַכֹּל. לֹא נִמְצָא לָהּ זֶרַע, תַּחֲזֹר הַיְרֻשָּׁה לְאָבִיו שֶׁל מֵת. וְאִם אֵין אָבִיו קַיָּם, תַּחֲזֹר לְזַרְעוֹ שֶׁהֵם אֲחֵי הַמֵּת. אִם יֵשׁ לוֹ אָח, יוֹרֵשׁ הַכֹּל. לֹא נִמְצָא לוֹ אָח, אִם הִנִּיחַ זֶרַע עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ לִירָשׁ. לֹא נִמְצָא לוֹ אָח וְלֹא זֶרַע מִמֶּנּוּ, תַּחֲזֹר הַיְרֻשָּׁה לַאֲחוֹת הַמֵּת אוֹ לְזַרְעָהּ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. לֹא נִמְצָא לוֹ אָחוֹת וְלֹא זֶרַע מִמֶּנָּה, תַּחֲזֹר הַיְרֻשָּׁה לַאֲבִי אָבִיו שֶׁל מֵת. וְאִם אֵינוֹ קַיָּם, חוֹזֵר לְזַרְעוֹ שֶׁהֵם אֲחֵי אֲבִי הַמֵּת, אִם יֵשׁ לוֹ אַחִים, אוֹ לְזַרְעָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְאִם אֵין אַחִים לַאֲבִי הַמֵּת, וְלֹא זֶרַע מֵהֶם, חוֹזֶרֶת לַאֲחוֹת אֲבִי הַמֵּת אוֹ לְזַרְעָהּ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְאִם אֵין אָחוֹת לַאֲבִי הַמֵּת וְלֹא זֶרַע מִמֶּנָּה, חוֹזֶרֶת לַאֲבִי אֲבִי אָבִיו שֶׁל מֵת. וְאִם אֵינוֹ חַי, מוֹרִישׁוֹ לְזַרְעוֹ שֶׁהֵם אַחֵי אֲבִי אָבִיו שֶׁל מֵת אוֹ לְזַרְעָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. לֹא נִמְצְאוּ אֲחֵי אֲבִי אָבִיו שֶׁל מֵת וְלֹא זַרְעָם, חוֹזֶרֶת לַאֲחוֹת אֲבִי אָבִיו שֶׁל מֵת אוֹ לְזַרְעָהּ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ נַחֲלָה מְמַשְׁמֶשֶׁת לְמַעְלָה עַד רְאוּבֵן:
ב מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בַּת וּבַת הַבֵּן, אֲפִלּוּ בַּת בַּת בַּת הַבֵּן עַד סוֹף כַּמָּה דוֹרוֹת הִיא קוֹדֶמֶת וְתִירַשׁ הַכֹּל, וְאֵין לַבַּת כְּלוּם. וְהוּא הַדִּין לְבַת הָאָח עִם הָאֲחוֹת, וּלְבַת בֶּן אֲחִי אָבִיו עִם אֲחוֹת אָבִיו, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּחַיָּיו, וְהִנִּיחַ הָאֶחָד שְׁלֹשָׁה בָּנִים וְהַשֵּׁנִי לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא בַּת אַחַת, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַזָּקֵן, בַּת הַבֵּן יוֹרֶשֶׁת חֲצִי הַנְּכָסִים, וּשְׁלֹשֶׁת בְּנֵי הַבֵּן הָאַחֵר יוֹרְשִׁים הַחֵצִי הָאַחֵר, שֶׁאָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ הַבָּנִים קַיָּמִים וְיוֹרְשִׁים בְּשָׁוֶה, וְכָל אֶחָד מוֹרִישׁ לְבָנָיו חֶלְקוֹ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה חוֹלְקִים בְּנֵי הָאַחִים וּבְנֵי אֲחֵי הָאָב עַד רֹאשׁ הַדּוֹרוֹת.
ד מִשְׁפַּחַת הָאֵם אֵינָהּ קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה, שֶׁאֵין הָאֵם יוֹרֶשֶׁת אֶת בְּנָהּ וְלֹא אֶת בִּתָּהּ. וְאַחִין מֵאֵם וְלֹא מֵאָב אֵין יוֹרְשִׁים זֶה אֶת זֶה, אֶלָּא כָּל אֶחָד, מִשְׁפַּחַת אָבִיו יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ שְׁתוּקִי שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין מִן הָאָב, אֵין מִשְׁפַּחַת אִמּוֹ יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּגֵר וּנְכָסָיו הֶפְקֵר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שנ"ב). אֲבָל הָאִישׁ יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ, וְכֵן הַבַּת אֶת אִמָּהּ אִם אֵין לָהּ בֵּן, שֶׁדִּינָהּ בְּנִכְסֵי הָאֵם כְּמוֹ בְּנִכְסֵי הָאָב, שְׁנֵיהֶם יוֹרְשִׁים אוֹתָהּ אֶלָּא שֶׁהַבֵּן וְזַרְעוֹ קוֹדְמִין לַבַּת:
ה אֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר לְהַנְחִיל לְאֶחָיו מֵהָאָב. שֶׁאִם מֵת בְּחַיֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ מֵתָה, אֵין אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה עוֹדֶנּוּ חַי הָיָה יוֹרְשָׁהּ, עַכְשָׁיו גַּם כֵּן אִם אֵין לוֹ זֶרַע אֶחָיו מֵאָבִיו יַעַמְדוּ בִּמְקוֹמוֹ לִירַשׁ אוֹתָהּ, אֶלָּא תַּחֲזֹר יְרֻשָּׁתָהּ לְמִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ כֵּיוָן שֶׁאֵין לִבְנָהּ זֶרַע. אֲבָל אִם מֵתָה הָאֵם בְּחַיָּיו, וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא, אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן בֶּן יוֹמוֹ, הוֹאִיל וְחַי אַחֲרֶיהָ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, יוֹרְשָׁהּ וּמַנְחִיל הַיְרֻשָּׁה לְיוֹרְשָׁיו מִמִּשְׁפַּחַת אָבִיו. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנּוֹלַד הַקָּטָן, אֲבָל עֻבָּר אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אִמּוֹ, אִם מֵתָה כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, לְהַנְחִיל יוֹרְשָׁיו מֵאָבִיו (טוּר).
ו כָּל הַקְּרוֹבִים בַּעֲבֵרָה יוֹרְשִׁים כִּכְשֵׁרִים. כֵּיצַד, הָיָה לוֹ אָח אוֹ בֵּן מַמְזֵר, הֲרֵי זֶה יוֹרֵשׁ כְּכָשֵׁר. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַיּוֹרְשִׁים. אֲבָל בֵּן מִשִּׁפְחָה אוֹ גוֹיָה, אֵינוֹ בֵּן לְדָבָר מֵהַדְּבָרִים וְאֵינוֹ יוֹרֵשׁ כְּלָל. הַגָּה: אֵין הַיּוֹרְשִׁין יוֹרְשִׁין דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי סוֹף ב"ב), אוֹ טוֹבַת הֲנָאָה בְּעָלְמָא שֶׁאֵינוֹ מָמוֹן (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קס"א וּמוּרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן ס"ה).
א סָעִיף א תחזור הירושה כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ב' דבריו מגומגמין:
ב סָעִיף ג שאנו רואים כו'. ע"ל סי' רע"ח ס"ג:
ג סָעִיף ה אין הבן כו'. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קצ"ו:
ד סָעִיף ו אין היורשי' יורשין כו'. וכן אפי' הוא עצמו אינו יכול להוציא מיד אחרי' אם הוא תחת ידם כדאית' בתשובת מהר"ם פ' שבועות הדיינים ומהרי"ק שורש קס"א שם וכן ביורש מיירי בכה"ג דאם הוא ביד היורש פשיטא דטובת הנא' הוא שלו וכ' מוהר"מ דכמו שאינו יכול להוריש כך אינו יכול ליתנם עכ"ל ד"מ דהיינו אם הוא תחת יד אחרי' א"י להוציאה מידם וליתנו לאחרי' אבל אם הוא תחת ידו יכול ליתנו לאחרי' לחלקן למי שירצו ודו"ק:
א סָעִיף א רואים אם יש לבן זרע כו'. ילפינן מדכתיב בפרשת נחלות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו והל"ל אן בלא יו"ד כמו מאן יבמי ודרשינן דמ"ה נכתב ביו"ד לפרש בל' אי"ן ואפס בנמצא שום בן ור"ל שאין בנמצא אפי' יורש מיוצאי חלציו ואע"ג דבגמרא אמרו ל' עיין עליו בעי"ן נראה דל"ד קאמרי אלא כונתן דמ"ה נכתב אי"ן ביו"ד לדרשו כאלו נכתב עליו איין והיינו דאין זה הוא מל' איי"ן בנמצא כמ"ש וכנ"ל ולא כמו ששמעתי מפורשים דעיין ממש קאמר ומשום דאותיות אהח"ע מתחלפי' וזהו דוחק וגם י"מ מדהל"ל ואם אין לו בן והקדים לכתוב ובן אין לו ללמדינו אתא דהאי אין לו אבן קאי ולא אאב וה"ל כאלו כתב דלבן אין לו יורשין וז"א דהא בתרי' כתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו דשם הקדים אין לבת ואפ"ה דרשינן ג"כ דדוקא אם אין לבת יורש משום צד אזי דוקא יתנהו לאחיו וכן מה שכתוב בתרי' ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו דבכולם הקדים תיבת אין ואפ"ה דרשינן דוקא כשאין להם יורש עד סוף כל הדורות:
ב סָעִיף א תחזור הירושה לאביו של מת ואע"ג דזה לא מצינו בהדיא בקרא מ"מ דרשינן לה מדכתיב ונתתם את נחלתו לשארו ואביו הוא שארו יותר מאחיו וכן כולם והא דלא כתב הקרא ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו משום דלא ניחא לקרא לנקוט דרך קללה דהיינו שימותו הבנים בחיי אביהן ואגב דהתחיל באחוה דכתי' ונתתם את נחלתו לאחיו סיים נמי וכ' ונתתם נחלתו לאחי אביו אע"ג דהוא ג"כ דרך קללה והל"ל ונתתם את נחלתו לאבי אביו וק"ל:
ג סָעִיף ד ואחין מן האם ולא מן האב אין יורשין כו'. זה תלוי במ"ש לפני זה דאין האם יורשת בנה דאם היתה יורשת אותו היתה ג"כ מורישה לבנים בקבר וכנ"ל באב עם בניו:
ד סָעִיף ד אבל האיש יורש את אמו. כן הוא ג"כ ל' הטור ושניהן נקטו לשון המשנה ואגב דנקט המשנה בהדיא איש את אשתו נקט נמי איש את אמו ועפ"ר:
ה סָעִיף ה אין הבן יורש את אמו כו'. למדנו זה מקרא וכתבתיהו בפרישה ע"ש:
ו סָעִיף ה אלו היה עודנו חי יורש כו' כן הוא נמי לשון הטור ושניהן קצרו במובן ור"ל היה יורש' ובאו הנכסים לרשותו כאלו הם שלו מעולם להנחיל אותם לאחיו מן האב עכשיו ג"כ כו':
ז סָעִיף ה אבל עובר אינו יורש כו'. וז"ל הגמרא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) מ"ט דהוא מיית ברישא ע"כ וכ' התוס' עלה ז"ל ה"ט כדאמרי' בפרק קמא דערכין דאיידי דזוטרי' חיותיה עייל ליה טיפתא דמלאך המות ומחתכי' ליה לסימנים והאי דאמר בפ' המקש' (ומייתי לה הטור בי"ד סי' י"ג) השוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי כו' היינו דוקא כששחטה או הרגה שאז היא מתה תחלה כדאמרינן בפ"ק דערכין והא דאמרינן בהשוחט דמתה אמו והדר ילדתו היינו מתה ע"י אדם א"נ ע"י מלאך המות וכגון שנעקר הולד לצאת דאז אין הולד מת כדמשמע בפ"ק דערכין וא"ת כיון דבהריגה (אי נעקר לצאת היא מתה תחל') היא מייתא ברישא ולא הולד א"כ אמאי נקט בן יום אחד עובר נמי נוחל ומנחיל וי"ל דבן יום אחד פסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה למתני נוחל ומנחיל עכ"ל וכן הוא ברמב"ם פ"א מנחלות ולא כע"ש דכ' דאפי' אם זה העובר יצא אח"כ לאויר העולם ומת ולא נעשה בר קיימא עכ"ל ז"א דכיון שיצא חי נוחל ומנחיל וכמ"ש התוס' וא"ל שכונתו הוא במ"ש ולא נעשה בר קיימא דהיינו שהפילה העובר כשהיה בן ח' ולא היה ראוי להיות חי בר קיימא דא"כ מאי אריא עובר אפי' נולד בחיי אמו נמי ואף דהרמב"ם כ' בפ"א דהלכות נחלות דכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש אמו הלא כ' המ"מ שם עליו דדבריו צ"ע ושלא ידע ראיי' ברור' לדבריו ובפ"א דהל' יבום כ' דהרמב"ם מיירי דוק' כשגמרו לו שעריו וצפרניו וכמ"ש כ"ז בד"מ ע"ש וא"כ הוא אפי' עובר נמי ומנ"ל לחלק ביניהן:
ח סָעִיף ו אבל בן משפח' וכותית כו'. הטעם דאין להם יחוס אחר אביהם בשפחה כתיב האשה וילדיה תהי' לאדוניה ובעכו"ם ילפינן מדכתיב כי יסיר בנך מאחרי מדכתיב כי יסיר ל' זכר והיינו בת ישראל כשתנשא לעכו"ם שהוא יסיר זרעו ולא כתיב נמי כי תסיר בנך מאחרי והיינו כשישא בנו לכותית אלא ודאי אותו זרע אינו נקרא ע"ש אביו ועיין בא"ע סי' ד':
ט סָעִיף ו או טובת הנאה כו' וכתב מוהר"ם פדוא"ה סימן ס"ה דכמו שאין יכול להוריש טובת הנאה כך אינו יכול ליתנם לאחרי' עכ"ל ד"מ ס"ס זה. וע"ל סי' ל"ז ס"ט ובסי' פ"ז סל"ה בדיני טובת הנאה:
א סָעִיף ה אפילו הי' קטן בן יומו. כת' הרמב"ם פ"א מנחלות ז"ל אפי' הי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחל' ליורשיו ממשפחת אביו עכ"ל. וע"ש בדברי הרב המגיד שהניח בצ"ע מ"ש הרמב"ם דאפי' לא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל ובפ"א מה' יבום מפרש לה הרב המגיד דהיינו בלא גמרו סימניו ע"ש והאחרונים דחאו לדברי הרמב"ם לגמרי ובתשובת לחם רב סי' קפ"ה כתב בנדון ירושת הנפל דאין לומר קים לי כרמב"ם דאין לומר קים לי כפי' גאון היכא שכל חכמי ישראל חולקין עליו וע' בתשובת מוהרש"ך סי' קצ"ו: ולענ"ד דברי הרמב"ם מוכח מדברי הגמ' פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) אמר רב נחמן המזכ' לעובר לא קנה לכשתלד קנה כו' ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהית' אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשני' קנה בראשונ' לא קנה ואי ס"ד עובר לא קנה למה להו אחזוקי בשניה הא אחזיקו לה חדא זמנא אמר אביי ירושה ממילא שאני רבא אמר שאני התם דרפויי מרפיין בידייהו מעיקרא ת"ש תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא. וכתבו תוס' שם וז"ל הקשה הר"ר אפרים דליפרך לה מרישא דהך משנ' דתני רישא פ' יוצא דופן בן יום אחד פוסל ומאכיל דוקא בן יום א' אבל עובר לא אלא המזכ' לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת דהשתא לא מצי לשנויי כדמשני אסיפא וכו' ונראה לר"י דסבר רב ששת דלרבנן דר"י נמי עובר אית ליה זכיה מטעמא דעובר אינו פוסל משום דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות וה"ל זכרים מיעוטא וכו' וא"ת לעיל דאמר החזיק בשניה קנה בראשונ' לא קנה אמאי לא קנה המחזיק בראשונ' כיון דלבסוף הפילה דהא בפ' אלמנה (דף ס"ו) אמרינן דזכרים מיעוטא משום מיעוטא דמפילות ואין לעובר שסופו להיות נפל חלק בעבדים וי"ל דהתם תלינן שמא כבר בשעת אכילת העברים מת העובר בבטן ולית ליה זכיה עכ"ל וכ"כ תוס' פ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ו) ע"ש ד"ה אין חוששין למיעוט וא"כ לפנינו ראיה ברורה לדברי הרמב"ם דנפל בר ירושה הוא מדאמרי' המחזיק בראשונ' לא קנה אע"ג דשמעו שהפיל'. ובסמ"ע השיג על הע"ש וכ' וז"ל דאף דהרמב"ם כת' פ"א מנחלות דכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש את אמו הלא כתב הה"מ שם עליו דדבריו צ"ע שלא ידע ראיה ברורה בדבריו ע"ש והלא לפנינו ראיה ברור' מהא דשמעו שהפילה. וביותר תמה אני במ"ש הפוסקים דאין לומר קים לי כהרמב"ם הואיל וכל חכמי ישראל חלוקין עליו. וכיון דהתוס' נמי סברי הני דנפל נוחל ומנחיל והרמב"ם והתוס' בחדא שיטא קיימי אשר כל בית ישראל נשען עליהם מאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון נגד הרמב"ם והתוס' היכא שאומר קים לי כהרמב"ם והתוס': אמנם קשיא לפי שיטת הרמב"ם ותוס' דנפל בר ירושה מהא דאמרי' פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט) בעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביו הוי כו' ומי מעברא וכו' וכ"ת דאיעברה כשהי' נערה ואולידה כשהי' נערה ובשיתא ירחא מי קא ילדה והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד אלא הכי קא מבעיא ליה יש בגר בקבר ופקע אב כו' ואי נימא דנפל בר ירושה ונוחל ומנחיל א"כ שפיר מצי למימר דבנה הוי ואיעבר' כשהי' נערה ואולידה כשהי' נערה ונולד לחמשה חדשים ויותר וחי אחר אמו כמה ימים ואם יש בגר בקבר דבנה הוי להנחיל למשפחת אביו וצ"ע וצריך נגר דליפרקני'. אולם דעת הרמב"ן והרשב"א פרק אלמנה לכ"ג ונימוקי יוסף שם והרב המגיד וכסף משנ' דנפל לא הוי בר ירושה כלל. ומה שהוכיחו תוס' מהא דתני או שהפילה אשתו המחזיק בראשונ' לא קנה דנפל בר ירושה. כת' בחידושי הרמב"ן שם דהא דתני הפילה אשתו היינו שיצא הפדחת ואח"כ מת ע"ש פ' אלמנה לכ"ג. ולשון הפילה אשתו אינו משמע כדברי הרמב"ן דאם יצא הפדחת והרי הוא כילוד הרי הוא בן קיימא שמת אח"כ ומשמע הפילה לשון נפל ממש וכדברי תוס' ועוד דא"כ היכא מוכח מגר שמת דעובר ירית הא כיון שיצא הפדחת בחיי' הרי יורשו כשיצא הפדחת וממילא נתבטל חזק' הראשונה וצ"ע. והרשב"ם כתב שהפילה אשתו היינו שמת בבטן אמו ע"ש. ונראה לפ"ז דאמרינן ר"פ החולץ גבי חולץ למעוברת והפילה דר' יוחנן אמר אינ' צריכה חליצה וריש לקיש אמר צריכה חליצ' וטעמא דר' יוחנן שם אם יבא אליה ויאמר דהא דמעברה אפילו מפלת מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי אגלי מלתא למפרע וריש לקיש אמר אגלי מלתא למפרע לא אמרינן וכת' בנ"י שם ז"ל ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרינן אגלי מלתא למפרע ואע"ג דבהרבה מקומו' קי"ל אגלי מלתא למפרע שאני הכא אם בשע' שחלץ לה היה ודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה אין ה"נ דהאי עיבור כמאן דליתיה וחליצ' שחלץ לה כשירה אלא שאני הכא דחייש דלמא באותו שעה ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום היא עכ"ל וא"כ ניחא הא דמחזיק בראשונ' לא קנה אף ע"ג דהפיל' אשתו כיון דרוב נשים אינן מפילות והשתא שהפילה אמרי' השתא היא דהפילה וכמ"ש הפוסקים בסי' פ"א בי"ד גבי גבינות כשנמצאת טריפה דמוקי אחזק' מכח רובא ואמרי' השתא היא דנטרפה וה"נ אמרי' כיון דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן א"כ בשעה שהחזיק אותו עובר ראוי להולד ולד קיימא ואח"כ גרם לה איז' דבר שהפיל' ואמרינן השתא דהפילה דקי"ל כריש לקיש שם דאגלי מלתא למפרע לא אמרינן ע"ש ר"פ החולץ ומש"ה המחזיק בראשונ' לא קנה כיון דאז היה העובר ראוי להולד בן קיימא ומשום רובא דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן והשתא דגרם לה איזה דבר להפיל. אבל בפ' אלמנה שם אמרי' סמוך מיעוטא דמפילוח למחצה נקיבות והיינו לומר דהשתא העובר אינו ראוי להולד בן קיימא והוא ולד הראוי להפיל ואע"ג דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן סמוך מיעוטא למחצ' דנקיבות וכיון דהשתא הוא ולד הראוי להפיל אם כן השתא נפל הוא מחמת סמוך מיעוטא ונפל לאו בר ירושה אלא בשמעו שהפילה דהתם אינו אלא מחמת שהפיל' א"כ אמרינן השתא הוא דהפילה משום רובא אלא דרוב נשים אינן מפילות וזה נכון ודוק:
ב סָעִיף ו או טובת הנא' בעלמא שאינו ממון. בשל"ה בענין צדק' ומעשר האריך בפסק זה והעל' דמעות מעשר שביד אדם ירא' שיחלוק בחייו לעניי' כי אם מת ונשאר אחריו מעות מעשר אין היורשין יורשין אוחם כיון דטובת הנא' אינו ממון וע"ש שהאריך בראיה מדברי המרדכי פ"ק דמציע' דאפי' חצר נמי לא זכי בטובת הנא' שאינו ממון כיון דליכא דעת אחרת מקנה והא דזכו זקנים בתורת חצר בעובדא דר"ג וזקנים שאני התם דהיה מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דאינו מקנ' להם משלו אלא מתנות כהונה ולויה ה"ל כמו מציא' דאינו זוכה חצירו. וסיום הפסק ז"ל על כן מבורר פסק זה מי שמת והניח מעות מעשר שאין בהם רק טובת הנאה ליכא שום זכיה ליורשין בה ולא בשום הקנא' שבעולם על כן יחלק בחייו כי אם בניו יחזיקו בטובת הנאה זו שלא כדין הוא ולא שייך למימר דחצירו קונה להם דאין נקנית לאדם דבר שאינו ממון דכמו שאינו יכול להקנות כך אינ' קונה ע"ש. ומדברי הש"ך מבואר דהא דאין אדם יכול להקנות ולהוריש טובת הנאה היינו כשהוא ביד אחרים אבל אם הוא תחת ידם זוכין בה ויכלין לחלוק נמי שירצו עיין שם: אמנם לדינא נראה לענ"ד עיקר כדברי השל"ה והוא דכיון דדעת התוס' בנדרים (דף פ"ד) דאפי' לבעלים אין להם טובת הנאה במעשר עני אלא בימות הגשמים ולא בימות החמה. והובא בר"ן וברא"ש דברי הספרי דרמי כתיב ונתת וכתיב והנחת ומשני כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים הרי מבואר דאפי' לבעלים אין להם ט"ה אלא משום דכתיב ונתת ונתנ' לו התור' רשות ליתן. ומש"ה אית ליה ממילא ט"ה שבה אבל במקום דלא כחי' ונתת אין לו טובת הנא' ואע"ג דהמעשר ברשותו אין לו זכי' לחלוק לכל מי שירצ' אלא צריך להניחו בשד' דכל מי שירצ' יטול וא"כ כשמתו הבעלים וכן כשזכ' בו אחר דלא כתי' ונתת אלא לבעלים א"כ מאין יבא להם זכות טו"ה וכשזכ' בו אחר ומחלקו למי שירצ' עביד שלא כדין דלא כתי' ונתת אלא לבעלים ואפילו לבעלים אין להם ט"ה במקום דלא כתיב ונתת וא"כ יורשין צריכין ליתן לעני הנמצא ראשון או לבזבז לפניהם מי שירצ' יטול אבל טובת הנא' פקע לגמרי מכי מתו הבעלים דלא שייך שום טובת הנא' אלא לבעלים דכתי' בהו ונתת וזה ברור. אך קשה מהא דכת' הרמ"א בסי' ל"ז אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצ' למ"ד טובת הנא' אינו ממון ומ"ש והיינו דקרובי גזבר כשרין להעיד ומאין יבא לו לגזבר לחלק למי שירצ' כיון שאין טובת הנא' אלא לבעלים דכתי' ונתת. וצריך לומר דכל זמן שהבעלים קיימים ומוסרין לגזבר לחלק למי שירצ' שליחותיה דבעלים עביד כיון דהבעלים יש להם רשות לחלק אבל היכא דמתו הבעלים פקע ט"ה לגמרי. או משום דגזבר שאני דיד עניים הוא וסומכין עליו ואית ליה רשות לחלק למי שירצ' אבל אדם אחר ודאי לא וכמ"ש:
א סָעִיף א תחזור הירושה ע' סמ"ע ס"ק ב' עד אע"ג שהוא ג"כ דרך קלל' כו' והוא תמוה מאוד אדרבה הא אין זה דרך קללה ואפשר שזהו כוונת הש"ך במ"ש שדבריו מגומגמין:
ב סָעִיף ה אבל עובר בקצה"ח הביא דברי הרמב"ם שפסק דבן יום א' אפילו לא כלו חדשיו נוחל ומנחיל ומביא בקצה"ח ראיה מדברי התוס' בב"ב קמ"ב ד"ה בן יום א' שמוכח שם מדבריהם דנפל בר ירושה הוא וכו' ע"ש ול"ד זל"ז כלל דשם לא כתבו התוס' רק בעובר שסופו הוא נפל הוא בר ירושה וזה כתבו התוס' שפיר דכיון דעובר בר זכיה הוא לרב ששת ובשעת ירושה היה העובר ראוי להיות בר קיימא א"כ מה בכך שמת העובר אח"כ ע"י סיב' כמ"ש הנ"י בר"פ החולץ ע"ש או ע"י מלאך המות הרי הוא כאדם גדול שמת אחר ירושתו משא"כ כשכבר נולד בשעת ירוש' כשלא כלו לו חדשיו דבודאי ימות כמת כבר הוא חשוב ע"ד שאמרו לענין מילה בשבת מחתך בבשר הוא בזה מודים התוס' דלאו בר ירושה הוא גם מה שהקשה על הרמב"ם מהא דכתובות ל"ט ביש בגר בקבר דמקשה הש"ס בשיתא ירחי מי קא ילדה דהא להרמב"ם מצי למימר דנולד לחמשה חדשים וחי אח"כ כמה ימים וכו' ע"ש לק"מ ואישתמיטתיה דברי המ"מ פ"א מה' יבום שכתב דהטעם דנוחל ומנחיל דלענין ירושה אוקמיה אדאורייתא דאף שהוא בן ח' אמרינן דבן ז' הוא ואשתהוי אשתהי וע"ש שכתב דבעינן גמרו שעריו וצפרניו ולפ"ז בבן שש כ"ע מודי דאינו נוחל ומנחיל דכמת גמור הוא חשוב לכל מילי ועוד דמאן לימא לן שאפשר שיהיה כלל אפילו שעה אחת כשנולד לו' חדשים ועוד כיון דבנה מת והאב יורשו והאב הוא הבועל והוא לעצמו ופקע אביה הוא בכלל מה דמסיק הש"ס בפי' האיבעיא יש בגר בקבר ופקע אב ואין לומר דמשכחת לה ג"כ דבנה הוי להוריש לאחר כגון שאחר ג' חדשים לבועל הראשון נבעלה ג"כ לבועל אחר והיה לה בן מהבועל האחר דז"א חדא דלג' חדשים ודאי לא משכחת לה שיהיה ועוד אפילו איכא עדים שנבעלה לה בזנות מ"מ הולד שתוקי דכי היכי דאפקרה נפשה לגבי האי אפקר' נפשה לגבי אחרים ונכסיו הפקר כמבואר בסימן רמ"ח סעיף ד' בהג"ה גם מה שכ' דלהרמב"ן שכ' דהפילה אשתו היינו שיצא הפדחת ואח"כ מת ע"ש מה שתמה עליו וטעות נזדקר לפניו בהרמב"ן כי בהרמב"ן פ' אלמנה לא נזכר דבר מזה רק ברמב"ן בב"ב קמ"ב כ' זה ושם כתב דמיירי שהיה בן ט' ומיירי שלא יצא הפדחת ע"ש וכוונתו דכיון שהוא כבר בן ט' ומת הוי כבן קיימא שנולד ואח"כ מת כיון דעובר אית ליה זכיה והוא בן ט' לא הוי נפל רק דמי לאדם שמת אך קשה דא"כ עובר בן ט' יפסול עבדים מתרומה לכך נראה דכוונת הרמב"ן הוא רק כשמת בשעת לידה אחר שנעקר לצאת שוב לא חשיב כעובר דעתיד להפיל אבל כשמת קודם שנעקר לצאת ע"כ מחמת הפלה הוא וכעובר שעתיד להפיל דמי ולא הוי יורש למפרע:
ג סָעִיף ה מתה כשהיה מעוברת עסמ"ע ס"ק ז' שכתב לחלק בין מתה לנהרג' וכן בין אם מתה אחר שנעקר הולד לצאת ע"ש ולפ"ז יש תימה על המחבר והרב בהג"ה שהשמיט דינים האלו ולכן נלפנ"ד דאף שאמת הוא שיש חילוק בין מתה לנהרגה כמבואר בש"ס היינו דאם מתה היא ודאי שהולד מת תחלה מטעם האמור בש"ס דאיידי דזוטר חיותיה עייליה ביה טיפתא דמלאך המות וכו' אבל בנהרגה א"א לומר כלל דודאי הוא שהיא מתה תחילה דודאי יכול להיות שמכח הכאת הריגה דהולד דזוטר חיותיה ימות תחילה דמה"ת יהיה זה ודאי שהאשה תמות תחילה ואפילו ראינו אותו מפרכת מ"מ הא אפילו במתה אמרו בש"ס שמפרכת כזנב הלטאה והש"ס לא קאמר רק דבנהרגה או אחר שנעקר הולד לצאת לפעמים יכולה האשה שתמות תחילה והולד ישאר חי. אבל ודאי דמזדמן לפעמים שהולד מת תחילה ומש"ה כשנהרגה האשה ונמצא הולד מת דמי להא דסי' ר"פ סעיף י' בנפל הבית עליו ועל אמו דהנכסים בחזקת יורשי האם והא דאמרו בש"ס היא מייתא תחילה היינו לומר דאפילו להך תנא דס"ל בב"ב דף קל"ח בנפל הבית עליו ועל אמו דיחלוקו מ"מ הכא הכל הוא להאם דודאי הוא שהולד מת תחילה אבל לדידן דקיי"ל בנפל הבית עליו ועל אמו שהנכסים בחזקת יורשי האם ממילא אין חילוק בין מתה לנהרג' והתוספות שהקשו בנדה מ"ד בד"ה איהו מיית ברישא שמצינו עובר נוחל ומנחיל דא"כ משכחת לה עובר נוחל ומנחיל וכן הקשו בב"ב ע"ש להמסקנא פריך דמפרש נוחל ומנחיל למעט חלק בכורה ולענין בכורה ודאי דאפילו הוא ספק אינו נוטל בכורתו כמבואר בסי' רע"ז סעיף י"א ובכמה דוכתי:
ד סָעִיף ו דברים שאין בהן ממש או ט"ח עש"ך ס"ק ד' דדוקא כשבאין להוציא מיד אחרים אבל אם הוא ת"י יורשין אותו ע"ש והוא דלא כמ"ש השל"ה הביאו בקצה"ח שכתב דהצדקה ממעות מעשר שהניח אין היורשין יורשין הט"ה ומחוייבין ליתן לעני הנמצא ראשון ולפעד"נ להביא ראיה לדברי הש"ך מהא דסי' רי"ד סעיף ח' בהג"ה שלא קנה שמעון האויר של ביתו וע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ו שכתב בשם הרשב"א דאף דפירות א"א אפילו לשייר לעצמו כ"א במשייר דקל לפירות מ"מ האויר שעל ביתו ממילא משויר דלא נכנס בכלל המכירה ולכך א"י למכרו ע"ש וכי יעלה על הדעת דכשמת שלא יהיו היורשים יורשים את האויר ויהיה האויר הפקר בנכסי הגר א"ו דהיורש כרע' דאבוהי ומה שהוא שלו היורש יורשו ואף דבב"ב דקמ"ח אמרו דאם אמר יאכל פ' פירות דקל דלא אמר כלום ובהלוואתו לפ' מהני משום דהיורש יורשו וכתבו התוספות דאף דהיורש יורש ג"כ פירות דקל היינו משום שיורש ג"כ הדקל משמע דפירות בלחוד אין יכול להוריש ע"ש שאני פירות דקל דכשם שא"י לשייר אותן לעצמו בלא הדקל מהטעם שכתב הסמ"ע בשם הרשב"א הנ"ל א"י להורישו ג"כ וכן דירת הבית א"י לשייר לעצמו בלא הדיר' א"י להורישו אבל אויר וט"ה שיכול לשייר לעצמו יכול ג"כ להורישו כנ"ל ברור:
א סָעִיף ה להנחיל. עיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' קצ"ז:
ב סָעִיף ה עובר. ז"ל הש"ס ב"ב דף קמ"ב מ"ט דהוא מיית ברישא וכתבו התוס' ז"ל ה"ט כדאמרינן פ"ק דערכין דאיידי דזוטרא חיותיה עייל ליה טיפתא דמלאך המות ומחתכי ליה לסימנים והא דאמרינן בפ' המקש' (הביאו הטי"ד סי' י"ג) השוחט בהמ' ומצא בה בן ט' חי כו' היינו דוקא כששחט' או הרג' שאז היא מתה תחל' והא דאמרינן בהשוחט דמתה אמו והדר ילדתו היינו מתה ע"י אדם א"נ כגון שנעקר הולד לצאת דאז אין הולד מת כדמשמע בערכין שם וא"ת א"כ אמאי נקט בן יומו עובר נמי נוחל ומנחיל וי"ל דבן יום א' פסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה למתני נוחל ומנחיל עכ"ל וכן הוא ברמב"ם פ"א מנחלות ולא כע"ש שכת' דאפי' אם עובר זה יצא אח"כ לאויר העולם ומת ולא נעש' בר קיימא ע"כ. וז"א דכיון שיצא חי נוחל ומנחיל כמ"ש התוס' וא"ל שכונתו הוא שהפילה אותו כשהי' בן ח' ואינו בר קיימא דא"כ מאי אריא עובר אפי' נולד בחיי אמו נמי ואף דהרמב"ם כת' שם לכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש אמו כ"כ הה"מ דדבריו צ"ע ושלא ידע ראיה ברור' לזה ובפ"א דיבום כתב דמיירי דוקא כשנגמרו שערו וצפרניו וכמ"ש כל זה בד"מ ע"ש וא"כ אפילו עובר נמי ומנ"ל לחלק ביניהן. סמ"ע:
ג סָעִיף ו ממש. וכן אפילו הוא עצמו א"י להוציא מיד אחרים אם הוא תחת ידם כדאיתא בתשו' מהר"ם פ' שבועת הדיינים וכן הוא במהרי"ק וגם ביורש מיירי בכה"ג דאם הוא ביד היורש פשיטא דטובת הנאה הוא שלו ויכול ליתנו לאחרים לחלקן למי שירצו. ש"ך:
א סָעִיף א בנו יורשו. ע' בתשובות ח"ס חאה"ע ס"ב סי' קנ"ח ע"ד אחד שחבל באמו וממוני הקהל כפו אותו בדרך קנס עד שאמר רוצה אני לסלק עצמי מירושת אמי לכשתמות ונכתב בפנקס הקהל וחתם היא עצמו ועתה כשמתה טען שאין סילוקו מועיל כלום ורוצה לירד לנכסי אמו המגיע על חלקו והשיב אמת נכון שאין סילוק ולא שום קנין מועיל לסילוק עצמו מירושת מורישיו כמ"ש הר"ן ר"פ הכותב וכמ"ש הב"ש ס"ס צ"ב וכן הסכים בס' בית מאיר שם לאפוקי ממה דמשמע בתשובת חו"י סימן נ' כו' אמנם הכא דמטעם קנס אתינן עלה נ"ל דכופין לקיים ומכ"ש שלא לעבור על נדרו שלא לירד לנכסים ההמה כו' מ"מ נ"ל אע"ג דאין להורידו לנכסי אמו כי היכי דתהוי לי' כפר' אבל אם יש לו בני' יורדים בניו לנכסי' מכח אמא דאבוה כו' ע"ש:
ב סָעִיף ד ואפילו שתוקי כו'. ע' בתשובות מים חיים חח"מ סי' כ"ד אודות שבעיר אחת נפטרה אשה שלא נודע מי היה אביה מחמת שזה זמן כביר שבא אחד מרחוק ונשא אמה לאשה והוליד ממנה אשה זאת ואח"כ גירשה ונסע למקומו ולא נודע מי היה וזאת האשה היה לה בית והשכירה לאיש אחד ואחר פטירתה רצו משפחת אמה לירש הבית הנ"ל ולא הניחו אותם מחמת שמשפחת אם אינה קרויה משפחה לענין ירושה. אך נסתפק השואל אולי הוי כמו נכסי שתוקי שהוא הפקר. והשיב דנ"ד לא דמי לנכסי שתוקי דשאני שתוקי שאין למשפחת אביו שום חזקת קרוב ואין להם שום זכות בירושה ואף כשיבא אליהו ויגלה ממי נתעברה ואז יהיה שייך לאביו ולמשפחתו היורשים של השתוקי מ"מ קודם שיבא אליהו לא היה להם שום זכות דהא ירושה אע"פ שא"צ עדות מ"מ בעי חזקת קרוב כמ"ש בש"ע סי' רפ"ד וא"כ ממילא שהמחזיק בירושה של השתוקי בהיתרא אחי לידיה וזוכה מתורת הפקר אבל בנ"ד שהיה ידוע אבי האשה בשעה שנשא אמה והיה דר עמה בעירה עד שילדה זאת אף שעתה נשתכח מ"מ יכול לבא לידי בירור מי הוא וא"כ דמיא ממש להדין המבואר בסי' רס"ד ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה כו' ואם לא ראה ממי מהם נפל ואין בו סי' יהא בידו עד שיבא אליהו עש"ך שם סק"ג כו' ובדין יהא מונח עד שיבא אליהו איתא בסימן ש' ס"א ב' דעות המחבר סובר דיהא מונח אצלו והרמ"א הביא י"א דיהא מונח ביד ב"ד ויראה דבנ"ד כ"ע מודו דיהא מונח ביד ב"ד דבשלמא התם אינהו אפסידו אנפשייהו שהפקידו בידו בכרך אחד כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סי' רנ"ו ס"א סק"ב וגם עמ"ש לקמן סימן רפ"ה ס"ך סק"ג:
ג סָעִיף ד ונכסיו הפקר. ע' בתשובת חות יאיר ס"ס רל"א שכתב דצ"ע דיתכן טפי לומר יהא מונח עד שיבא אליהו וגר שאני שאין לו יורשים ע"ש ועמ"ש לעיל סימן רנ"ו ס"א סק"ב ועי' בס"ק הקודם:
ד סָעִיף ה את אמו בקבר. ע' בתשובת שב יעקב חח"מ סי' י"ז בעובדא ביעקב אלמון שהכניס לנדן בנו שמעון בק"ס החצי מכל ביתו ולבד זה כתב לו בשטר בזה"ל גם התחייב א"ע הר"ר יעקב הנ"ל אם ירצו שמעון ואשתו ליתן ליורשי הר"ר יעקב הנ"ל שעה אחת קודם מותו סך חמשה עשר מאות ר"ט אז שייך גם חצי הבית השנית עם כל חזקותיו וזכיותיו ג"כ להזוג הנ"ל כו' ועתה שמת הר"ר יעקב רוצה שמעון לסלק לשני אחיו ראובן ולוי בסך אלף ר"ט בטענה שהוא גם כן יורש מחצי בית השנית ויחולק הט"ו מאות הנ"ל לג' חלקים ועוד טען כי בעת שנעשה השטר היה לאביו יעקב עוד בן א' שהיה שמו יהודה ומת בחיי אביו וטען שמעון שעכ"פ יורש הוא גם כן מחלק יהודה אחיו שמת כו'. והשיב בדבר טענה הא' שטען שמעון שיש לו ג"כ חלק בסך אלף ות"ק ר"ט באשר הוא גם כן בכלל יירש יעקב לכאורה הדין עמו כיון דיש לשמעון הברירה לקנות החצי בית השנית או לא וא"כ אי לא היה קונה הוי שייך לו חלק ירושה באותו חצי בית כמו שאר אחיו אם כן לא יגרע כחו אם קנה הבית שלא יקח חלק ירושה בדמי שווי הבית כמו בבית עצמו אך י"ל דאין מזה הוכחה שמא בשביל זה כבר קצץ אביו דמי שוויו בפחות כדי לנכות לו חלקו שיש לו בלא"ה באותו בית רק איפכא נלע"ד שאין בדברי שמעון ממש דלשון השטר אם ירצו שמעון ואשתו ליתן יורשי הרר"י משמע שהוא יתן ליורשים שחוץ ממנו והוא אינו בכלל וראיה מהא דאיתא בש"ע סימן רמ"ח ס"ט האומר נכסי לאמי ואחריה ליורשיה והיתה לה בת כו'. ובדבר טענה הב' דשייך לו עכ"פ חלק מיהודה אחיו שמת בחיי אביהם לכאורה הדין עמו ממה דאיתא בש"ע סימן רע"ו ס"ה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ובגמרא דב"ב קנ"ט ע"ב יליף מקרא נאמרה סיבה בבן ונאמרה סיבה בבעל מה סיבה האמורה בבעל כו' לפ"ז משמע דוקא מן האם אין הבן יורש בקבר להנחיל לאחין מן האב משום הסבת נחלה אבל מן האב יורש הבן את אבי בקבר להנחיל לשאר אחין מן האב אם יש איזה נ"מ בכך א"כ בנ"ד בשעת מיתת יעקב יורש בנו יהודה הנעדר בקבר את חלקו בחצי בית הנשאר לאביו א"כ השתא דשמעון קונה הבית בעד הסך הנ"ל יורש נמי בקבר חלקו בסך המעות להנחיל לאחין ויורש גם שמעון חלקו מה שהגיע לו מירושת אחיו. אך לשון השטר ליתן ליורשי הר"י שעה אחת קודם מותו לא משמע אלא ליתן ליורשי החיים בעת ההיא או נאמר דכתב לשון זה לפי דעתו אז דסבר גם בנו יהודה ישאר בחיים ולעולם השתא שלא היה חי בעת ההיא יורש בקבר להנחיל להאחין וצ"ע להכריע. אבל עכ"פ מצד הסברא נראה להכריע דיש לשמעון חלק במה שהגיע להם מאחיו שנעדר מהטעם שהיה פתח דברי דלכאורה הדין עם שמעון משום דהיה לו הברירה לקנות החצי בית או לא וכשם דאי לא היה קונה היה לו חלק באותו חצי בית כמו שאר אחיו כן ראוי להיות לי חלק בדמי שוויו של חצי הבית רק דחיתי סברא זו שמא במה שקצץ אביו ליתן עבור החצי בית ט"ו מאות כבר ניכה מה שהגיע על חלקו מדמי הבית א"כ לפ"ז הואיל דבשעת נתינת השטר הלז היה לו ד' בנים ומסתמא שיער חלקו בחצי בית כפי חלקו מה שמגיע עליו בד' בנים וא"כ לא ניכה מדמי שוויו רק רביעית דמיו דהיינו שהיה נראה לאביו דמי שוויו של חצי בית ההוא ב' אלפים ר"ט וכיון שהיה לו ד' בנים מגיע לשמעון חלקו ת"ק ר"ט לכך התנה שאם ירצה לקנות יתן ליורשיו ט"ו מאות אבל עכשיו שיש לו רק שלשה בנים מגיע לשמעון שליש הבית לא צריך ליתן לשני אחים רק דמי שני שלישים מן דמי שוויו של החצי בית ששוה ב' אלפים ר"ט (דהיינו י"ג מאות ול"ג ר"ט לשליש ומשתכר קס"ו ר"ט וב' שלישים) עכ"ד ע"ש וע' בתשובת כנ"י סי' ק"א הובא לעיל סימן מ"ב ס"י ס"ק י':
ה סָעִיף ה אפילו שעה אחת. ע' באר הגולה אות נ' ובקצה"ח ובנה"מ וע' בתשובת ח"ס חלק אה"ע ס"ב סימן קס"א מ"ש בענין זה:
ו סָעִיף ו אין היורשין כו' או טובת הנאה כו'. עבה"ט וע' בתשובת נו"ב תניינא סימן נ"א אודות גביר אחד שקודם מותו הניח סך מסויים להיות קרן קיימת והרוחים שייכים ללומדים בבהמ"ד שלו משפט הבחירה מי המה הלומדים שישבו בבהמ"ד שלו הוא לב"כ ויו"ח ונתקשרו אז מנהיגי העיר עם יחידי הגולה על תשלומי הרוחים ליד ב"כ של המנוח ועתה ברבות הימים יש יורשים דלא מעלי ובוחרים לומדים שאינם הגונים לזה ע"פ מחיר כסף אם יש כח ביד טובי העיר למחות בזה ולבחור לומדים הגונים ע"פ ראות עיניהם. וכתב דע"פ הדין אחר שאין להיורשים בזה רק טובת הנאה ומבואר בח"מ ס"ס רע"ו שאין היורשים יורשים טובת הנאה ובש"ך שם שאפילו הוא עצמו א"י להוציא מיד אחרים אם הוא תחת ידם וא"כ באיזה כח יכולים היורשים להוציא מיד הפרנסים ויכולים הפרנסים לשנות ולבחור לומדים לפי ראות עיניהם. ואמנם בכתב שניתן ביד הגביר באותו פעם נאמר שמנהיגים קבלו על עצמם לשמור ולעשות כל פרטי הדברים בח"ח ובשד"א וא"כ החיוב מוטל מצד החרם והשבועה אך זהו רק בדור הראשון כו' (וע' בפ"ת ליו"ד סימן רכ"ח ס"ק כ"ו) אלא שאין ראוי להיות כפוי טובה ולעשות נגד רצון המת אבל כיון שהיורשים עושים בערמה ובבצע כסף יכולין לקיים עם עקש תתפל ועכ"פ יכולים הפרנסים למחות ביורשים שלא יבחירו כ"א בההגון ע"פ מופלגי העיר ונכון שגם הפרנסים לא יבחרו בלי הסכמת היורשים ע"ש:
א סָעִיף א סדר כו'. מתני' קטו א':
ב סָעִיף א אם יש לבן כו'. מתני' שם כל יוצאי כו' ובברייתא שם ת"ר בן כו' ושם ב' כל האומר תירש כו':
ג סָעִיף א לא נמצא זרע כו'. מפורש בכתוב ובמתני' שם:
ד סָעִיף א אם יש לה כו'. מתני' שם יוצאי ירכה כו' ובברייתא שם בת אין לי כו':
ה סָעִיף א לא נמצא לה כו' ואם אין כו'. מתני' שם והאב קודם כו' וגמ' שם קח ב' דתניא כו' ושם קט א' אימא כו' דתניא כו':
ו סָעִיף א אם הניח זרע כו'. שם יוצאי ירכן של כו' זה הכלל כו' וכן בכולם:
ז סָעִיף א תחזור הירושה כו'. שם קיג ב' מקיש כו' וכן בכולם וערשב"ם שם ד"ה אף כו':
ח סָעִיף א תחזור הירושה לאבי כו' ואם אינו כו'. קטז א' בעי רמי ב"ח כו':
ט סָעִיף א ואם אין אחים כו'. כנ"ל מקיש כו':
י סָעִיף א ואם אין אחות כו'. קטו ב' הא כיצד כו':
יא סָעִיף ב מי כו'. קטו ב' כל האומר כו':
יב סָעִיף ב אפי' כו'. מתני' שם א' יוצאי כו' וברייתא שם ת"ר כו' כנ"ל:
יג סָעִיף ב וה"ה כו'. כמש"ש קיג ב' מקיש ירושה כו' וכמ"ש בס"א:
יד סָעִיף ג מי כו'. רשב"ם שם סד"ה אף וערשב"ם קטז ב' במתני' בד"ה וחלקו עם כו':
טו סָעִיף ד משפחת כו'. קט ב' ק"י ב':
טז סָעִיף ד שאין כו'. מתני':
יז סָעִיף ד ולא כו'. כמש"ש קט א' דלענין נחלה כו':
יח סָעִיף ד ואחין כו' מתני':
יט סָעִיף ד וכן כו' אלא כו'. קיא א' קכב ב':
כ סָעִיף ד וזרעו. כמו בנכסי אב דהא אתקוש שם להדדי וכמש"ש קטו א' זה הכלל כו':
כא סָעִיף ה אפי' שעה כו'. ממש"ש מ"ט דהוא מיית כו' למימרא כו' ועמ"ש בא"ח סי' שלא ס"ג:
כב סָעִיף ו אין היורשין כו'. ממ"ש קמ"ח א' רפ"א הואיל כו': (ליקוט) אין אדם כו'. ע"ל סי' רב ס"א בהג"ה אבל אם לא כו' (ע"כ):
כג סָעִיף ו או כו' כמ"ש ברפ"ד דכתובות לענין קנס:
כד סָעִיף ו שאינו כו'. כמ"ש סי' רג ס"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.