א הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי אָבִיו. כֵּיצַד, הִנִּיחַ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְאֶחָד מֵהֶם בְּכוֹר, הַבְּכוֹר נוֹטֵל שְׁלִישׁ הַמָּמוֹן, וְכָל אֶחָד מֵהָאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִים נוֹטֵל שְׁתוּת. הִנִּיחַ תִּשְׁעָה בָנִים, הֲרֵי הָאֶחָד הַבְּכוֹר נוֹטֵל חֲמִישִׁית, וְכָל אֶחָד מֵהַשְּׁמוֹנָה פְשׁוּטִים נוֹטֵל עֲשִׂירִית. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ הַחֲלֻקָּה הַזֹּאת חוֹלְקִים לְעוֹלָם.
ב אֵלּוּ שְׁנֵי חֲלָקִים נוֹטֵל אוֹתָם כְּאֶחָד בְּמֶצֶר אֶחָד.
ג בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד אַחַר מִיתַת אָבִיו אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. וְאִם יָצְאָה פַּדַחְתּוֹ בְּחַיֵּי אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא כָּל רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, הֲרֵי זֶה נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נוֹלַד כְּשֶׁהוּא גוֹסֵס אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וראב"ד).
ד בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד טֻמְטוּם וְאַחַר כָּךְ נִקְרַע וְנִמְצָא זָכָר, אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. וְכֵן (בֵּן פָּשׁוּט שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר) אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים, (דְּבָרִים כא, טו) עַד שֶׁהָיָה בֵּן מִשְּׁעַת לֵדָה. כֵּיצַד אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה, הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן בְּכוֹר וּשְׁנֵי פְשׁוּטִים וְזֶה הַטֻּמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר, הַבְּכוֹר נוֹטֵל רְבִיעַ הַמָּמוֹן (בְּחֵלֶק הַבְּכוֹרָה) וּכְאִלּוּ אֵין עִמּוֹ אֶלָּא שְׁנֵי פְשׁוּטִים בִּלְבַד, וְהַשְּׁלֹשָׁה רְבִיעִים הַנִּשְׁאָרִים חוֹלְקִים אוֹתוֹ שְׁנֵי הַפְּשׁוּטִים עִם הַנִּקְרַע וְעִם הַבְּכוֹר בְּשָׁוֶה.
ה קָטָן בֶּן יוֹם אֶחָד מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה, אֲבָל לֹא הָעֻבָּר. וּבֵן שֶׁנּוֹלַד אַחַר מִיתַת אָבִיו אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה.
ו הַבָּא אַחַר נְפָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁ הַנֶּפֶל כְּשֶׁהוּא חַי, הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה. וְכֵן בֶּן ט' שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה, שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית אוֹנוֹ (דְּבָרִים כא, יז) הוּא שֶׁלֹּא נוֹלַד לוֹ קֹדֶם לָזֶה (יֶלֶד) שֶׁיָּצָא חַי לַאֲוִיר הָעוֹלָם. לְפִיכָךְ בֶּן ט' שֶׁהוֹצִיא רֹב רֹאשׁוֹ חַי, הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ בְּכוֹר.
ז יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו שְׁנֵיהֶם אֵינָם בְּכוֹרִים, הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁלֹּא נוֹלַד, וְנֶאֱמַר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים; (דְּבָרִים כא, טו) וְהַשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי קְדָמוֹ אַחֵר:
ח בְּכוֹר לְנַחֲלָה הוּא הַנּוֹלָד לָאָב רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הוּא רֵאשִׁית אוֹנוֹ (דְּבָרִים כא, יז) וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאֵם, אֲפִלּוּ יָלְדָה כַּמָּה בָּנִים, הוֹאִיל וְזֶה רִאשׁוֹן לְאָבִיו יוֹרֵשׁ פִּי שְׁנַיִם.
ט הָיָה לוֹ בָּנִים בְּגַיּוּתוֹ וְנִתְגַיֵּר, אֵין לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן מֵהַשִּׁפְחָה אוֹ מֵהַגּוֹיָה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ קָרוּי בְּנוֹ, הַבָּא לוֹ אַחֲרָיו מֵהַיִּשְׂרְאֵלִית בְּכוֹר לְנַחֲלָה, וְנוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם.
י הָיָה הַבְּכוֹר מַמְזֵר, נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת הַבְּכוֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר (דְּבָרִים כא, יז) זוֹ שֶׁשְּׂנוּאָה בְּנִשּׂוּאֶיהָ; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה.
יא מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לָנוּ אִם הוּא בְּכוֹר אוֹ פָּשׁוּט, כְּגוֹן שֶׁנִּתְעָרֵב עִם אַחֵר, אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. וְכֵיצַד עוֹשִׂין, אִם הֻכְּרוּ וּלְבַסוֹף נִתְעָרְבוּ כּוֹתְבִים הַרְשָׁאָה זֶה לְזֶה וְנוֹטְלִים חֵלֶק בְּכוֹרָה; וְאִם לֹא הֻכְּרוּ, כְּגוֹן שֶׁיָּלְדוּ בְּמַחֲבוֹאָה אַחַת, אֵין נוֹטְלִין חֵלֶק בְּכוֹרָה. הַגָּה: סָפֵק בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן, וְהַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ נוֹטֵל חֵלֶק בְּכוֹרָה אֲפִלּוּ בְּהַרְשָׁאָה מִן הַסָּפֵק (טוּר).
יב שְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים עַל הַבְּכוֹר: חַיָּה, אִמּוֹ וְאָבִיו. חַיָּה מִיָּד, שֶׁאִם אָמְרָה: זֶה יָצָא רִאשׁוֹן, נֶאֱמֶנֶת. אִמּוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַלֵּדָה, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: זֶהוּ הַבְּכוֹר. אָבִיו לְעוֹלָם. אֲפִלּוּ אָמַר הָאָב עַל מִי שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּנוֹ כְּלָל: בְּנִי הוּא וּבְכוֹרִי הוּא, נֶאֱמָן. וְכֵן אִם אָמַר עַל הַמֻחְזָק לָנוּ שֶׁהוּא בְּכוֹרוֹ: אֵינוֹ בְּכוֹר, נֶאֱמָן. הַגָּה: מִיהוּ, אִם אָמַר פַּעַם אַחַת עַל אֶחָד שֶׁהוּא בְכוֹר, לֹא יוּכַל לוֹמַר אַחַר כָּךְ עַל אַחֵר שֶׁהוּא בְּכוֹר (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וְנ"י פֶרֶק י"נ).
יג שָׁמְעוּ עֵדִים שֶׁאָמַר: פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹרִי הוּא, נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹר הוּא, אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, שֶׁמָּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הוּא דְקָאָמַר. וְאִם אָמַר דְּבָרִים שֶׁמּוֹכִיחִים שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁהוּא בְּכוֹר לָאָב, נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם; כְּגוֹן שֶׁאָמַר: פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹר הוּא, וְרֹקוֹ מְרַפֵּא חֹלִי הָעֵינַיִם, דִּגְמִירֵי דְרֹק שֶׁל בְּכוֹר לָאָב מְרַפֵּא וְלֹא שֶׁל בְּכוֹר לָאֵם. וְהוּא הַדִּין אִם מֵת הַבְּכוֹר וְהִזְכִּיר עָלָיו בְּהֶסְפֵּדוֹ: הוֹי עַל בְּנִי בְכוֹרִי (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קמ"א).
יד הָאָב שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין, אִם רָמַז אוֹ כָּתַב שֶׁזֶּה בְּנוֹ בְכוֹרוֹ, נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם.
טו מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, בְּכוֹר וּפָשׁוּט, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּחַיָּיו וְהִנִּיחוּ בָּנִים, הַבְּכוֹר הִנִּיחַ בַּת וְהַפָּשׁוּט הִנִּיחַ בֵּן, הֲרֵי הַבֵּן הַפָּשׁוּט יוֹרֵשׁ בְּנִכְסֵי הַזָּקֵן שְׁלִישׁ חֵלֶק אָבִיו, וּבַת הַבְּכוֹר יוֹרֶשֶׁת שְׁנֵי שְׁלִישִׁים, שֶׁהוּא חֵלֶק אָבִיהָ:
א סָעִיף א נוטל פי שנים. לישנא דקרא נקט דכתיב (בפ' כי תצא) כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים:
ב סָעִיף א כיצד הניח כו'. פי' ל"ת שנוטל פי שנים בכל אחיו קאמר קרא והיינו שאף אם הניח עשרה בנים ואחד מהן בכור אפ"ה נחלק הנכסים לשלשה חלקי' ונוטל הבכור שני חלקי' וכל האחים יחד חלק א' אלא פי שנים כנגד אח א' מהאחין הפשוטין קאמר והיינו שבכה"ג מחלקין בנכסי אביו לי"א חלקי' ונוטל הבכור שבהן שני חלקי' וט' הפשוטי' כל א' חלק אחד ועד"ז הוא מ"ש הרמב"ם והמחבר שאם הניח חמשה בנים שהבכור נוטל שליש הממון כו' והיינו שמחלקין נכסי אביו לו' חלקי' ונוטל הבכור ב' חלקי' דהיינו השלישי' והפשוטים כל א' חלק דהוא שתות מכל הממון וק"ל:
ג סָעִיף ב נוטל אותם כאחד כו'. וכ"כ הטור והמחבר בסי' קע"ד ס"ב ושם כ' הטור ומור"ם הביאו שם דהיינו דוקא שהיו החלקים שווים ולא היה לפשוט שדה במיצר אלו השדות ע"ש:
ד סָעִיף ג שנולד אחר מיתת אביו כו'. ל' הטור כגון שמת והניח אשתו מעוברת וילדה תאומי' או שהי' לו שתי נשים ומת והן מעוברת:
ה סָעִיף ג אינו נוטל פי שנים. דיכיר כתיב בעינן שיכירנו בחייו:
ו סָעִיף ג ואם יצא פדחתו. בטור כ' רוב פדחתו דרובו ככולו ומחשב על ידו כאילו יצא ראשו והוי כילוד כולו ואע"פ דעדיין יציאת הפדחת ליכא הכרה גמורה מ"מ כיון דהוה כילוד ה"ל ג"כ כאילו הכירו:
ז סָעִיף ג כשהוא גוסס כו'. דאז לא הוה בר הכרה ולפ"ז צ"ל דמ"ש דביצא פדחתו הוי כילוד והוא מהגמרא לא מיירי שיצא פדחתו בשעה שהיה גוסס ומת ואחר מותו נולד דא"כ לא מחשב בכור אלא מיירי שיצא רוב פדחתו ואז היה בריא וחזר לאחוריו וחלה ומת ואח"כ נולד כולו א"נ אחר שיצא פדחתו כשהי' בריא מת האב פתאום ואחר מותו נולד כולו ועפ"ר:
ח סָעִיף ד שנולד טומטום כו'. נלמד מדכתיב והיה הבן הבכור שהי' בן משעת הויי' דהיינו משעת לידה אבל מדכתיב וילדו לו בנים אינו ללמד זה דהא בעינן לה להא דאינו ממעט בחלק בכורה וכמו שמסיק המחבר ועפ"ר:
ט סָעִיף ד ה"ג וכן בן פשוט שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט. וכן הוא לשון הרמב"ם שהעתיק המחבר זה ממנו וכן כתב הטור בסי' זה בסכ"א:
י סָעִיף ד וכאילו אינו עמו אלא שני פשוטים כו'. ע' בטור סכ"א דסי' זה דשם מבואר זה יותר ועוד שם ז"ל וכן בן הנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק הבכור' כו' ומפרשו שם ע"ד שמפורש בטומטום ונמצא זכר דאינו ממעט בחלק בכור' והוא מ"ש המחבר בס"ס שאחר זה וק"ל:
יא סָעִיף ה קטן בן יום א' ממעט כו'. ר"ל אף דלא הי' חי אלא יום א' ומת מ"מ ה"ל לענין בכורה כאלו הי' חי עדיין ואם יש עמו עוד פשוט ובכור חולקין העזבון לד' חלקים ונוטל הבכור ב' חלקים ומאינך ב' חלקים נוטל הפשוט חלק א' וחלק של זה הקטן שמת חולקין הבכור והפשוט יחד ולא אמרינן דאין חולקין הנכסים אלא לג' חלקי' ויטול הבכור חלק אחד דהיינו בכורתו בראש כאלו לא היה הקטן עמו בעולם ואח"כ יחלקו הב' חלקים לג' חלקים ויטלו הבכור והפשוט כל א' חלק וחלק זה שמת יטלו יחד עיין בטור:
יב סָעִיף ה אבל לא העובר. דוילדו לו בנים כתיב שנולדו לו בחייו:
יג סָעִיף ו אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי כו'. בגמ' פי' רש"י דאם יש בקרבה תאומי' והא' הוציא ראשו חי והחזירו למעי אמו וקדמו השני ויצא אפ"ה הוי זה השני בכור אע"ג דאפי' יצא רוב פדחתו מחשב כילוד כו' כנ"ל וכ"ש זה שיצא כל ראשו ה"מ כשיצא פדחת של בן קיימא אבל זה שהוא נפל לא מחשב ילוד דבבכור ראשית אונו כתיב מי שאביו אונן עליו ודוה על מיתתו משא"כ בנפל ולפי זה אפי' נולד הנפל כולו נ"ל דהבן הילוד אח"כ באותו פעם או לאחר זמן הוא בכור לנחל' והא דכתב רש"י כגון שהוציא ראשו והחזירו משום דתנן שם דהיוצא אחר נפל הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן לפדותו בה' סלעים ומ"ה פירש"י כן משום רבותא ללמדינו דאינו בכור לכהן אע"פ שלא נולד כולו ועד"ר שהארכתי והוכחתי זה ודלא כמ"ש בתשו' הגאון מהר"י כ"ץ מקראק' דפסק בתשובותיו דגם לענין בכור לנחלה דאם נולד הנפל כולו אין הבא אחריו בכור לנחלה:
יד סָעִיף ז והשני שהרי קדמו אחר. פי' והיה בן קיימא שלב אביו דוה ואונן עליו:
טו סָעִיף ט היה לו בנים כשהי' עכו"ם. רבותא קמ"ל דאפי' נולדו לו הבנים כשהיה עכו"ם דהוה הזריע' והליד' שניהן שלא בקדוש' אפ"ה הבנים שנזרעו ונולדו אחריו ביהדות אינן בכורים ועמ"ש בר"ס ער"ה דאפי' נולד ביהדות כשנזרע במעי אמו שלא בקדושה אינו בן ירושה כ"ש דלא הוה ליה דין בכור ע"ש:
טז סָעִיף ט אין לו בכור לנחלה. הטעם דהבנים שהי' לו כשהי' עכו"ם אית להו יחוס אחריו דכתיב בלאדן בן בלאדן משא"כ בישראל הנולד לו בן משפחה וכותית וכמ"ש בס"ס שלפני זה:
יז סָעִיף י ששנוא' בנשואיה ז"ל ע"ש כלומר אפילו עשה בנשואי' איסור שלא הי' לו לנושאה מחמת איסור עכ"ל והיותר נראה ששנוא' בנשואיה ר"ל שאין קדושין תופסין בה וזה שסיים וכ' וכ"ש בן גרושה ובן חלוצ' ור"ל שקידושין תופסין בה.
יח סָעִיף יא מי שנסתפק לנו כו'. כתב ב"י וז"ל כתוב בתשובת הגאונים האומר לאחיו אני בכור והלה כופר והביא הטוען כתב אחד שכתוב בו נולד פלוני ד' לסיון שנת י"ד והוציאו כתובת אמו והיה זמנה ב' בכסליו שנת י"ג תשובה אין סומכין על זכרון זמן הלידה עם זמן הכתוב' כי אינה צוואה וי"ל טעה או שחפץ לכתוב מה שכתב שלא באמת עכ"ל ד"מ:
יט סָעִיף יא כגון שנתערב עם אחר. ל' הטור כגון שילדו שתי נשים ביחד ואינו ידוע לנו איזה ילדה תחלה:
כ סָעִיף יא ונוטלין חלק בכורה פי' בין שניהן:
כא סָעִיף יא אין נוטלין חלק בכורה. שנא' והיה הבן הבכור דמשמע שיהא בן בכור ודאי:
כב סָעִיף יא אינו יורש א' מהן. דכל א' ידחנו אצל חבירו לומר לאו בני אבינו הוא והמע"ה:
כג סָעִיף יב אמו כל ימי הלידה. פי' עד יום השמיני דאז מוציאו האב מרשות האם להכניסו בברית:
כד סָעִיף יב על מי שלא הוחזק בבנו. דכתי' באב כי את הבכור בן השנוא' יכיר יכירנו לאחרי' מכאן שהתור' האמנתו עליו ודקדק הטור והמחבר וכתבו על מי שלא הוחזק בבנו כו' ולא כ' על מי שהוחזק לנו שאינו בנו דס"ל דכה"ג אינו נאמן דחזק' זו ממ"נ ע"י מי בא אם ע"י אביו שהי' רגיל לומר אינו בנו תו אינו נאמן לומר שהוא בנו וכעין שכ' מור"ם בשם הרמב"ן אחר זה ואם ע"י עדים שמעידים שנולד מאשה אחר' או מאשתו מאיש אחר ודאי אינו נאמן להכחיש העדי' ומ"ש הטור והמחבר אחר זה דכשאמ' על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור דנאמן שם א"ש דמיירי שאין עדים מעידי' שהו' בנו הבכור אלא מעידין שנולד מאשתו בראשונ' ועי"ז הוחזק בבכור והאב אומר על השני שנולד אחריו שהוא בכור וראשון מפסל ממילא דמדהשני בכור ש"מ דהראשון הוא ממזר והתורה האמינתו ע"ז והיינו דוקא ע"י עדים אבל לא כשהוחזק לנו שהוא בכור ע"י עצמו וכמ"ש מור"ם בהג"ה והוא מדברי הטור בשם רמב"ן ע"ש ובטור כ' דנאמן עליו ויטול פי שנים אפי' בנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס והמחבר השמיטו ומור"ם כתבו בר"ס רע"ט לענין חלק פשוטו' וה"ה לחלק בכורה:
כה סָעִיף יד כדרך שבודקין אותו לגיטין. ע' בא"ע סי' קכ"א שם מבוא' כיצד בודקין אותו:
כו סָעִיף טו יורשת שני שלישי כו'. למדנו זה בג"ש כשם שבני בנים עומדים במקום אביהם לירושת חלק פשיטות כן בן או בת הבכור עומד במקום אביו ליטול חלק בכורה:
א סָעִיף יא כותבין הרשא'. בתוס' פ' י"נ (דף קכ"ז) הקשו לרב פפי דס"ל אין לבכור קודם חלוק' היכי מהני הרשא' ותירצו דשויה שליח ע"ש. ועמ"ש בסי' קכ"ג סק"א בשם הרמב"ן דמצד שליחות לא מהני דאע"ג דשליח של אדם כמותו מ"מ מצי אמר לאו בע"ד דידי את ושורש הרשא' מבואר שם ע"ש:
ב סָעִיף יב אפי' אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי זה הוא דעת הרמב"ם דנאמן לו' האב זה בני ובכורי. אבל לדעת הרשב"ם ותוס' דאין האב נאמן בהכרה אלא כשהוחזק בבנו לו' בכור הוא אבל אם אינו מוחזק בבנו אינו נאמן בתורת יכיר אלא מכח מגו דאי בעי יהיב ליה כולי' נכסי' עיין בדבריהם פ' י"נ (דף קל"ד) ודעת הרא"ש נרא' כדעת הרמב"ם דנאמן לו' זה בני ובכורי בתורת הכרה אפי' בלא מגו ע"ש. ואיכא למידק בהא דאמרו פ"ב דכתובות (דף כ"ב) דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומ' ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי אמר לו ר' חייא כו' ואמר לו אני מאמינו להאכילו בתרומ' שבידו להאכילו בתרומ' ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה ע"ש. ואי נימא דנאמן בתורת הכרה אפי' באינו מוחזק בבנו א"כ אמאי אינו נאמן להאכילו בתרומ' אפי' בלא מגו דכי היכי דנאמן למשוי בן גרוש' וחליצ' ה"נ יהי' נאמן להכשירו לכהן וכמ"ש בנ"י פ' אלמנ' לכ"ג דהיכא שהבעל טוען ברי שהוא כשר והיא מכחשתו י"א דהולד ספק ממזר כיון דברי וברי הוא וי"א שאם הי' טוען שלא זזה ידו מתוך ידה שהוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינו התור' לפוסלו כ"ש שנאמן להכשירו דאית לאמו חזק' דכשרות וכו' וכת' הריטב"א שהוא טעמא דמסתבר עכ"ל ע"ש. וא"כ ה"נ כיון שהאב נאמן לומר בני זה בן גרוש' וחלוצ' בתורת יכיר אמאי אינו נאמן להאכילו בתרומ' ובתורת יכיר אפי' בלא מגו בשלמא הא דאינו נאמן להשיאו אשה אפשר שהוא משום מעל' דיוחסין אבל לתרומ' אמאי אינו נאמן וצ"ע. ומזה נרא' כדעת הרשב"ם ותוס' דאב אינו נאמן בתורת יכיר אלא במוחזק שהוא בנו ומש"ה אינו נאמן להאכילו בתרומ' אלא משום בידו כו'. וזה נרא' לי טעמא די"א שכ' בנימוקי יוסף דהולד ספק ממזר והאב אינו נאמן להכשירו כיון דאינו יודע אם הוא בנו. וגם הא דנאמן לומר בני זה ממזר נמי אינו אלא בבנו דוקא וכמ"ש בשלטי גבורים פ' עשר' יוחסין ז"ל ואף כשהאמינו תור' לאב לא האמינו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו הית' אסור' עליו משום איסור אחר ושמא לא הכיר בה עד עתה אבל אם אומר שאשתו זינת' תחתיו ומאחר נתעבר' ואין זה בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינו תור' ולא על שאינו בנו עכ"ל. וא"נ בין לפוסלו בין להכשירו אלא בידוע שהוא בנו אבל למשוי בנו אינו נאמן בין להכשירו בין לפוסלו וכן הא דאמרינן פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) בעובר על בית המכס אמר זה בני ואח"כ אמר זה עבדי דנאמן היינו נמי בידוע שהוא בנו אלא דהספק' על אמו מה היא ישראלית או שפח' וכמ"ש בש"ג דאינו נאמן לפוסלו אלא כשהוא אומר שהוא בנו. ומש"ה באומר בני זה וכהן אינו נאמן בתורת הכרה כיון שאינו ידוע שהוא בנו. אך בירושלמי שם דאפי' בידוע שהוא בנו נמי אינו נאמן להכשירו לכהונ' ע"ש חד בר נש אתי לקמיה דרבי א"ל בני זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל ר' חייא אם האמינו אתה שהוא בנו מאמינו אתה שהוא כהן ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעש' בהרחק עדות ויהא נאמן עליו איכא למימר בנו הוא אלא שאני אומר שהוא בן גרוש' או בן חלוצ' והיינו שכיון שאין בנו הרי הוא נאמן להעידו בהרחק עדות כיון שרחוק הוא וא"ל ר' אני מאמינו שהוא בנו אלא שהוא בן גרוש' וחלוצ'. וכיון שהוא בנו למה לא יהי' נאמן בתורת הכרה דכיון דנאמן לומר בני זה בן גרוש' וחלוצ' כ"ש שהוא נאמן להכשירו וכמ"ש בנ"י ומשמע מזה דלפוסלו הוא דנאמן אבל לא להכשירו וצ"ע:
א סָעִיף ג פדחתו. בטור כתו' רוב פדחתו דרובו ככולו ואע"ג דביציאת הפדחת עדיין ליכא הכרה גמורה מ"מ כיון דהוי כילוד ה"ל ג"כ כאילו הכירו. סמ"ע:
ב סָעִיף ג גוסס. דאז לא הוי בר הכר' ולפ"ז צ"ל ביצא פדחתו דלא מיירי דבשע' שהיה גוסס יצא פדחתו ואחר מותו נולד דא"כ לא מחשב בכור אלא מיירי שיצא רוב פדחתו ואז היה בריא וחזר וחלה ומת ואח"כ נולד כולו א"נ שמת פתאום אחר שיצא פדחתו ואח"כ נולד כולו. שם:
ג סָעִיף ד טומטום. נלמד מדכתיב והיה הבן הבכור שהיה בן משעת הויה דהיינו משעת לידה. שם:
ד סָעִיף ה ממעט. ר"ל אף דלא היה חי אלא יום א' ומת מ"מ ה"ל לענין בכור' כאילו היה חי עדיין ואם יש עמו עוד פשוט חולקין העזבון לד' חלקים ונוטל הבכור ב' חלקים והפשוט חלק א' ועוד חלק הקטן שמת חולקין הבכור והפשוט יחד כו' עיין בטור שם:
ה סָעִיף ו ראש. ואפילו נולד הנפל כולו הדין כן ודלא כמ"ש בתשובת הגאון מוהר"י כ"ץ מקראקא כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דגם הב"ח כ"כ וכן הוא ברש"י להדיא פרק המקש' דף ס"ח ע"ש ע"כ:
ו סָעִיף ט לנחל'. הטעם דהבנים שהיו לו בהיותו עובד כוכבים אית להו יחוס אחריו דכתי' בלאדן בן בלאדן משא"כ בישראל שיש לו בן משפח' כו' דאינו קרוי בנו לשום דבר כמ"ש בס"ס רע"ו. סמ"ע:
ז סָעִיף י בנישואי'. ר"ל שאין קידושין תופסין בה וזה שסיים וכ"ש בן גרושה כו' ור"ל שקידושין תופסין בה ודלא כע"ש שפי' שלא היה לו לנושא' מחמת איסור שם:
ח סָעִיף יא אחר. לשון הטור כגון שילדו ב' נשיו ביחד ואינו ידוע לנו איז' ילדה תחלה. שם:
ט סָעִיף יא מהן. דכל אחד ידחנו אצל חבירו לומר לאו בני אבינו הוא והמע"ה. שם:
י סָעִיף יב שבעת. פי' עד יום השמיני דאז מוציאו האב מרשות האם להכניסו בברית. שם:
יא סָעִיף יב נאמן. דכתיב יכיר יכירנו לאחרים מכאן שהתור' האמינתו עליו ודקדקו הט"ו לכתוב על מי שלא הוחזק כו' ולא כתבו על מי שהוחזק שאינו בנו דס"ל דבכה"ג אינו נאמן דחזק' זו ממ"נ ע"י מי באה אם ע"י האב שהיה רגיל לומר שאינו בנו תו אינו נאמן לומר שהוא בנו ואם ע"י עדים שמעידין שנולד מאש' אחרת או מאשתו מאיש אחר ודאי אינו נאמן להכחיש העדים ומ"ש הט"ו אח"ז וכן אם אמר על המוחזק כו' התם לא מיירי שעדים מעידין שהוא בכור אלא שמעידין שנולד מאשתו בראשונה ועי"ז הוחזק בבכור והאב אומר על השני שנולד אחריו שהוא בכור והראשון נפסל ממילא שהוא ממזר והתור' האמינתו ע"ז והיינו דוקא ע"י עדים אבל לא כשהוחזק לבכור ע"פ עצמו וכמ"ש הרמ"א בהגה"ה עכ"ל הסמ"ע (ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ש"ד ובתשו' ן' לב ח"א כלל י"א סי' ס"א):
יב סָעִיף יד שנשתתק. עיין בא"ע סי' קכ"א שם מבואר כיצד בודקין אותו וע"ל סי' ר"נ ס"ו (מצאתי כתו' בהגהת מהריק"ש ז"ל לא נשתתק ונמצא כתוב בכת"י הניכרת לב"ד פלוני בני בכורי צ"ע אם יועיל או אם נאמר שכת' כן בטעות כיון שלא שאלו אדם על זה. בני חיי):
א סָעִיף ג פדחתו. עבה"ט שכ' בטור כתוב רוב פדחתו כו' וע' בב"ח שמוחק תיבת רוב וכתב דלא מהני רוב כיון דליתיה בהיכרא ע"ש וע' בס' שב שמעתתא שמעת' ז' פ' ט"ו שכתב דנראה כדברי הב"ח ע"ש וע' בתשובת חתם סופר חאה"ע ס"ב ס"ס קמ"ד מה שכתב בזה:
ב סָעִיף ד ושני פשוטים. ע' בתשובת שבו"י ח"ג סימן קע"ד מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סימן רפ"א ס"ז סק"ז ע"ש:
ג סָעִיף ו ראש הנפל. עבה"ט שכ' ואפילו נולד הנפל כולו הדין כן ודלא כמ"ש בתשובת הגאון מוהרי"ך כו' (ע' בזה בשו"ת שארית יוסף סימן כ"ה) וע' בתשובת ח"ס חאה"ע ס"ב סימן קס"א שכ' ובתשובה אחרת עשיתי סמוכים יפים לדעת שארית יוסף הנ"ל וכבר אירע במקומינו כך זה פעמים והשתדלנו עם האבות שהתפשרו בחייהם עם בנם זה הספק בכור עכ"ל ע"ש. וע' בס' שער משפט שכ' וז"ל ונראה דכ"ז מיירי בידוע שלא כלו לו חדשיו שהוא ודאי נפל אבל אם א"י שכלו לו חדשיו כגון שנולד לאחר ט' חדשים לטבילתה אף שמת בשעה שנולד וכ"ש במת בתוך ל' יום כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן ומה"ט מי שמת והניח אשתו מעוברת וילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד פוטר את אמו מן החליצה ומן היבום מדברי תורה כמבואר באה"ע סימן קנ"ו א"כ פשיטא דהבא אחריו לא הוי בכור לנחלה וספק בכור הוא והמע"ה ועוד דגם ספק בכור לא הוי כיון שלא הוכר בשעה שנולד כמבואר בסי"א בהגה דמי שנולד אחר ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון אינו נוטל חלק בכורה אפילו בהרשאה מן הספק מה"ט כיון דלא הוכר בעת הלידה ולפ"ז יפה השיב בת' שארית יוסף סימן כ"ה בעובדא דידיה שנולד לסוף ט' חדשים וחי ד' או ה' שעות דהבא אחריו אינו בכור לנחלה ולא השיגו עליו הסמ"ע והש"ך אלא עמ"ש שם דאף בודאי נפל אם נולד כולו לא חשיב נפל ובזה האמת אתם אך מ"מ למעשה בעובדא דידיה יפה כוון וז"ב ופשוט עכ"ל ע"ש:
ד סָעִיף יא כותבים הרשאה ע' בנה"מ לקמן סימן רע"ח סק"ט מזה וע' בתשובת הרב מהר"ר משה רוטנבורג חח"מ סימן י"ב מ"ש בזה:
ה סָעִיף יב חיה מיד. ר"ל כשלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנת כדאיתא בגמ' פ' עשרה יוחסין דף פ"ג ע"ב ובטור. וכ"כ בס' קרבן נתנאל שם אות ו' ע"ש. ועב"ש באה"ע סימן ד' סק"מ ובתשובת ח"צ סימן ל"א עש"ה:
ו סָעִיף יג שמעו עדים כו'. ע' בתשובת ח"ס חח"מ סימן קמ"ח נידון א' שמת והניח אשתו וב' בנים זכרים וטען א' שהוא בכור והאם סוברת כדבריו והב' טוען אייתי ראיה דבכור אתה והביא הראשון ב' עדים מעידים שהוא פטר רחם לזאת האם וב' עדים שזו היתה אשתו ראשונה של אביו נמצא מבין ב' כתי עדים הללו הוה בכור לנחלה אם יכול הפשוט לטעון קים לי כשיטת הרי"ף דמייתי תוס' ב"ק (ע' ע"ב) דלאותה שיטה ה"ל כל א' מהעדיות חצי דבר והשיב הנה הסמ"ע בסימן ל' ס"ק ל"ט לא מייתי אלא שיטת תוס' וא"כ הוה הכא דבר שלם אך הרי בש"ע אה"ע סימן קמ"ב סעיף י"ב דפסק שם כהרמ"ה שכ' ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו כו' והן הנה דברי רי"ף ורמב"ם הנ"ל דמקרי חצי דבר ודלא כהתוס' וכן מבואר בט"ז דהד"מ ס"ל כהרי"ף אע"ג דהט"ז וב"ש שם תמהו על קושיית הד"מ כיון דלתוס' לק"מ מ"מ מבואר דהש"ע ורמ"א פוסקים בזה כהרי"ף והרמב"ם ורמ"ה וטור וכן הוא דעת רמב"ן בחידושין לגיטין ס"ד ומביאו גם הרשב"א וא"כ לא מבעיא דהפשוט יכול לטעון קים לי כהרי"ף והפוסקים הנ"ל אלא אף אם היה הבכור מוחזק לא הו"מ למיטען קים לי כהתוס' נגד הכרעת הש"ע וד"מ ע' בתומים בקת"כ סימן קכ"ד כו' אמנם נ"ל להמציא לו זכות ממ"ש תוס' ב"ק שם בד"ה דאע"ג דמבואר מדבריהם שם דמה שהוחזק ה"ל כדבר ברור ולא עדות ולא שייך בזה לומר חצי דבר ולפ"ז הכא אע"פ שקיבל ב' עדים שהוא פטר מ"מ נ"ל דלהא לא הוי צריכים לעדות דודאי הוחזק הוא בכך במה שנהג להתענות בע"פ כו' ותו הוה עדים שהעידו שזו היתה אשתו ראשונה דבר שלם ובכלל זה נמי כיון שהוחזק לנו האב בכשרות ולא נודע מעולם שנחשד על פנויה א"כ הרי זה מוחזק בפטר רחם לאמו והוחזק שלא נולד בן מפנויה קודם לו ורק שמא נולד בן מאשה אחרת קודם לו על זה מהני תרי סהדי שאמו היתה אשתו הראשונה. אלא שיש לפקפק על עדים הללו מנא ידעו שלא נשא אשה מעולם במקום אחר וילדה לו ואין להביא ראיה מיבמות קי"ט ע"א היא צרתה אבל לצרה אחריתי לא חיישינן כו' מבואר דלמיחש ב' חששות שמא נשא צרה אחרת ושמא נתעברה לא חיישינן די"ל דש"ה דאוקמא אחזקת היתר ליבם מש"ה לא חיישינן ב' חששות אבל הכא דאוקי ממונא בחזקת יורשים אפילו ב' חששות כו' והאריך קצת בזה ומסיק וכ' סיומא דמלתא כיון דעכ"פ לשיטת תוס' לא מקרי זה חצי דבר וכן סתם הסמ"ע וט"ז וב"ש ואפילו להרי"ף י"ל כיון דאתחזק בפטר רחם ה"ל דבר שלם אלא שפקפקתי קצת בעדות האומרים שלא נשא אשה מקודם א"כ טוב לבצוע עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף ג י"א כו'. עתוס' שם ד"ה בכור. קשה כו'. ותי' בנ"י דנ"מ לכה"ג דאינו בר הכירא כמש"ל קכז ב' אבל וילדו לו קרינן דכחי הוא לכ"ד:
ב סָעִיף ו לפיכך כו'. שם ב' הא ראשו חי כו' ושם הא נמי תנינא כו' וכר' יוחנן שם וכנ"ל סג:
ג סָעִיף ט אבל כו'. מתנ' עודה שפחה ונשתחררה. ר"ל שנשאה בעודה שפחה וילדה ממנו ואח"כ נשתחררה וילדה וז"ש עודה כו' וכן בנכרית כו'. משבאת לישראל ילדה. הוא מילתא אחריתי ומזה הסיפא הקשו לר"י שם מז א':
ד סָעִיף י שנאמר כו'. בגמ' שם דריש לח"ל שנא' כי תהיין וכן הקשה לח"מ ונר' דצ"ל אחר ואצ"ל כו' ועתוס' קכז ב' ד"ה כך. ור' אניהו כו': (ליקוט) היה הבכור כו' שנא' כו'. ספרי פ' תצא ד"א כי תהיין לאיש שתי נשים אין לי אלא שהן שתים מנין אפי' כו' מנין אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל שנואה שנואה ריבה את העריות שהן בל"ת ועדיין לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים ת"ל שנואה שנואה ריבה יכול אפי' שפחה אפי' נכרית ת"ל כי תהיינה כו' וילדו לו מי שהולדות שלו יצאו אלו שאין הולדות שלו וז"ש בס"ט אבל ישראל שה"ל כו' ומפרש הרמב"ם דר"ל יצאו אלו כו' דמבכר את בן האהובה בזה וכן ודאי דהא אין מתייחס אחריו דאף בנכרי אי לאו דה"ל ייחוס הבא אחריו הוא בכור לנחלה וכן בעבד לד"ה (ע"כ):
ה סָעִיף יא ספק כו' והבא כו'. בכורות מז ב':
ו סָעִיף יב אפי' אמר כו'. וז"ש במילתיה דר"י זה בני כו' ושם קלד א' האומר כו' וכן להיפך נאמן לומר שאינו בנו והוא ממזר כמ"ש בקדושין שם ודלא כרשב"ם ותוס' קלד ב' ד"ה ליורשו כו' וכן הרא"ש שם חלק עליהם:
ז סָעִיף יב מיהו כו'. כיון שהגיד כו' וכמ"ש קכו ב' אמר בני כו':
ח סָעִיף יג וה"ה כו'. ר"ל אע"ג שלא נתכוין בשביל הנחלה וכנ"ל לענין הרפואה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.