א הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לִטַּע, מְקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַשָּׂדֶה עֶשֶׂר בּוּרָאוֹת (פֵּרוּשׁ, עֲשָׂרָה אִילָנוֹת בּוּרִים וְשׁוֹמְמִים לְכָל סְאָה אִילָנוֹת יָפִים) לִסְאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְמֵאָה (טוּר ס"א וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַמְבַּ"ם) ; יֶתֶר עַל זֶה, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל.
ב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת נוֹטֵל חֲצִי הַשֶּׁבַח וּבַעַל הַקַּרְקַע הַחֵצִי, וְנָטַע וְהִשְׁבִּיחַ וְנָטַע וְהִפְסִיד, מְחַשְּׁבִין לוֹ חֲצִי הַשֶּׁבַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וּמְנַכִּין לוֹ מַה שֶׁהִפְסִיד, (וְנוֹטֵל הַשְּׁאָר). וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עַל עַצְמוֹ שֶׁאִם יַפְסִיד לֹא יִטֹּל כְּלוּם, הֲרֵי זֶה אַסְמַכְתָּא וְאֵין מְנַכִּין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִפְסִיד.
ג נָטַע הַנּוֹטֵעַ וְהִשְׁבִּיחַ וְרָצָה לְהִסְתַּלֵּק, שֶׁנִּמְצָא בַּעַל הַקַּרְקַע צָרִיךְ לְהוֹרִיד אָרִיס, הֲרֵי בַּעַל הַקַּרְקַע מוֹרִיד אָרִיס וּסְתַם אָרִיס נוֹטֵל שְׁלִישׁ מִן הַשֶּׁבַח (טוּר) וְיִטֹּל בַּעַל הַקַּרְקַע הַחֵצִי וְלֹא יַפְסִיד כְּלוּם וְיִטֹּל הָאָרִיס שְׁלִישׁ, וְהַשְּׁתוּת הַנִּשְׁאָר שֶׁל נוֹטֵעַ שֶׁהֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ בִּרְצוֹנוֹ. מִיהוּ, לֹא יוּכַל לְהִסְתַּלֵּק בְּלֹא רְשׁוּת בַּעַל הַשָּׂדֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל).
ד כָּל שָׁתָל שֶׁנּוֹטֵל הַחֵצִי בַּפֵּרוֹת כָּךְ נוֹטֵל הַחֵצִי בַּגְּפָנִים שֶׁהִזְקִינוּ. אֲבָל אִם שְׁטָפָן נָהָר אוֹ עֲקָרָן הָרוּחַ, אֵין לוֹ בָּהֶם אֶלָּא רְבִיעַ.
ה טָעַן הָאָרִיס שֶׁהִתְנָה שֶׁיִּטֹּל הַחֵצִי, וּבַעַל הַשָּׂדֶה טָעַן שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא לִתֵּן לוֹ הַשְּׁלִישׁ, הוֹלְכִים אַחַר מִנְהַג הַמְּדִינָה:
א סָעִיף ג מיהו לא יכול להסתלק כו'. לא ירדתי לס"ד הרב דמשמע דר"ל דאף ע"פ שהשתל אינו נוטל רק השתות לא יוכל להסתלק בלא רשות בעל השדה ובנ"י שם לא קאמר אלא דכשרוצה ליטול החצי או רביעית ולו' אכניס אריס אחר במקומי אבל כשאינו רוצה ליטול רק השתות משמע בנ"י (וברמב"ן בספר המלחמות) שם להדיא דיכול להסתלק בלא רשות בעל השד' וכן משמע בש"ס ובפוסקים וצ"ע וכמ"ש בסמ"ע ס"ק ו' בשם הנ"י דלא יכול להכניס אריס במקומו ולא לו' אטול הרביעית מהגן או מן השדה כו' וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות והוא מוכח בש"ס לכל הפוסקים שפסקו כרב אשי ע"ש:
א סָעִיף א עשרה בוראות לסא'. כן הוא גירסת הרמב"ם בפ"ח דשכירות די"א וכ' שם המ"מ דכן היה גירסת רבו אבן מאג"ש בגמ' פ' המוכר פירות ושכתב בפירושו ז"ל פי' מקבל עליו עשד שורות מבוריות לסאה א"נ י"ל עשר נטיעות מבוריות עכ"ל המ"מ והמחבר כתב כל' הגמרא והרמב"ם על פי גירסתם אבל הטור כתב ז"ל מקבל עליו עשרה אילנות בורין למאה וכן הוא גירסת רשב"ם בגמרא בפ' המוכר פירות וכתב ז"ל פועל שמקבל עליו ליטע כל שדה חבירו כשיעור שיכולין ליטע כגון ממטע עשרה לבית סאה מקבל בעל השדה י' בורות למאה אם יש עשרה אילנות שאין עושין פירות לא יצטרך מקבל ליטע אחרים תחתיהן דאורחייהו דאילנות להיות בהן בורות ומחיל יותר מכאן כגון י"א למאה מגלגלין עליו את הכל ויטע לו י"א תחתיהן דהשתא ליכא מחילה כלל עכ"ל אבל הרמב"ם ורבו המחבר שגורסין י' בוריות לבית סאה צ"ל דכתבו כן לפי דרך בני אדם הנוטעים יותר מי' לבית סאה דאל"כ קשה איך יקבל עליו בהיותם כולם בוריות ולא ישאר בידו כלום ולכאורה נראה דזה היה קשה להמ"מ ומ"ה פי' י' בוריות דלא קאי אאילנות אלא אעשר שורות מבוריות לסאה ור"ל סתם שדה עשוי שורות שורות וקאמר דאף אם בעשרה שורות מהשדה לבית סאה לא נטע ולא זרע בהן כלום אלא הניחם בורות צריך הב"ה לקבלן עליו ובפי' השני ישוב דר"ל עשר נטיעות מבוריות דדקדק וכ' נטיעות ור"ל דודאי אילנות גדולות שאין מדרך בני אדם ליטע הרבה בתוך בית סאה אינו צריך לקבל עליו י' לבית סאה אבל נטיעות דהיינו בעודם קטנים וכשרואה שתל שאין בהן סימן ברכה מניחם השתל ושותל אחרים וקאמר דאף אם קלקל שדיהו במטע עשרה נטיעות קטנות בוירות מ"מ צריך לקבלם עליו אבל פי' זה הוא דוחק גם מל' מור"ם שכתב אדברי המחבר ז"ל וי"א למאה כו' משמע דבעצם הפי' של בוריות והקיבול שיקבל עליו הב"ה אין חילוק בין המחבר לי"א אלא בשיעור השדה המה מחולקים דלהמחב' מקבל י' בוריות לכל בית סאה ולהי"א לא יקבלם כ"א למא' וכן מוכח מל' הכ' בד"מ דאהא דכ' הטור ז"ל צריך בעל השדה לקבל יו"ד אילנות בורין לכל מאה וכו' כ' עליו בד"מ וז"ל אבל הרמב"ם גורס בוראות לכל סאה ופירשו המ"מ יוד שורות של אילנות בורות לכל סאה א"נ י' אילנות עכ"ל ד"מ הרי דבמקום שכ' המ"מ י' שורות מבוריות הביא בד"מ לשונו י' שורות של אילנות בורות לכל סאה. ובמקום שכ' המ"מ בהאי א"נ י' נטיעות כתב הוא בלשונו י' אילנות הרי שלא חילק מור"ם בין נטיעות לאילנות ע"כ מחוורתא דס"ל למור"ם כמ"ש ראשונה דלדעת הרמב"ם ורבו איירי האי אם נוטעין לבית סאה הרבה אילנות ולא ע"ד שפי' רשב"ם הנ"ל ורוק:
ב סָעִיף א מגלגלין עליו את הכל דכל דבר שאין רגיל להיות אמרי' דמחמת דפשע בהן נעשה כן ומדפשע מגלגלין עליו את הכל ואמרי' דכולן נעשין בורות בפשיעתו ודומ' לזה איתא בגמ' וכתבו הטור והמחבר לעיל בסי' רכ"ט בשיעורים שנתנו למוכר כגון רובע קטנית לסאה חטים כו' דאי נראה שיש בהן יותר מגלגלין עליו את הכל מה"ט דאמרי' דערבן בידם וכעין זה כ' נמי הטור והמחבר בסי' רי"ח לענין המוכר לחבירו בית כור וא"ל בין חסיר בין יתיר כו' אלא דשם לא שייך ה"ט ע"ש בס"א:
ג סָעִיף ב ונטע והשביח ונטע והפסיד. פי' נטען בפעם א' זא"ז ובקצתן השביח ובקצתן הפסיד ובצירוף השבח והפסד נשאר שבח יתר על ההפסד ומיירי שהיו בורות יותר משיעו' הנ"ל או שהפסיד בענין אחר:
ד סָעִיף ב ומנכין לו מה שהפסיד. בטור כ' ומסתלק והמחבר העתיק ל' הרמב"ם פ"ז [פ"י] דשכירות דין ו' דגם הוא לא כתבו ומ"מ נראה דל"פ אהדדי שהרי גמ' ערוכה היא בפ' המקבל דשתל הנוטע נטיעותיו של הב"ה והפסיד דצריך לשלם ומסלקין אותו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס ש"ו וה"ה בזה וגם הרמב"ם בעצמו כתבו לאותו כלל שם בספ"י דשכירות והמחבר סמך אמ"ש בסי' ש"ו:
ה סָעִיף ג ויטול בעל הקרקע החצי כו'. הטור ביארו וכ' דהיינו במקום שבעל השדה והשתל חולקין בשבח ולאריס נותנין שליש השבח והי' השבח י"ב דינרין יטול בעל השד' חציו כמו שהי' רגיל ליטול ומהחצי של השתל נוטל האריס ארבע שהן שליש מכל השבח וישאר להשתל שבח בעד שני דינרין שהוא שתות מכל השבח שהי' י"ב דינרין ע"כ והטעם דבעלמא נוטל השתל טפי מהאריס משום דשתל הוא הנוטע אילנות בגן או בשדה מעיקרא והאריס הוא אשר יורד לעבוד בשדה נטוע וק"ל.
ו סָעִיף ג מיהו לא יוכל להסתלק כו' בנ"י כ' דלא יכול להכניס אריס במקומו ולא לומר אטול הרביעית מהגן או מן השדה ואעבדנו ואת' שכור חריס לעבוד ג' רביעית שלך ותן רביעית לאריס ומחצ' יהי' שלך משום דכל החלקים משועבדי' אהדדי כו' ובד"מ הביאו:
ז סָעִיף ד בגפנים שהזקינו כו' הטעם דכל אילן עומד להיות זקן ודבר שדרכו בכך מתחל' ירד לתוכו אדעת' דהכי לחלוק בעצי הגפני' כשיזקינו כמו שחולק בכל שנה בזמורות ובענבי הגפן שקוצצין אבל שטיפת האילן הוא דבר שאינו שכיח מ"ה אינו נוטל בו אלא רביעית ממה שנשאר לבע"ה לאחר שנטל האריס חלקו שהוא שתות מהכל שהרי יצטרך בעל השד' לשכור אריס ויתן לו שליש השבח וישאר לבעל השד' חצי השבח ובטור כ' שנוטל השתות והוא הוא כמ"ש:
ח סָעִיף ד שטפן הנהר עפ"ר שכתבתי דמיירי בין ששטפן הנהר ועקרן לגמרי בין ששטף הקרקע מע"ג שרשי' ונכחש האילן עד אשר יתקננו להיות משובח בקרקע כבתחלה:
א סָעִיף א הכל. דכל דבר שאינו רגיל להיות אמרינן דמחמת דפשע בהן נעשה כן וכולן נעשו בורות בפשיעתו ולכך מגלגלין עליו את הכל ודומה לזה איתא בטור והמחבר לעיל סי' רי"ח ס"ח ור"ס רכ"ט ע"ש. סמ"ע:
ב סָעִיף ב והפסיד. פירוש שנטען בפעם אחת זה אחר זה ובקצתן השביח ובקצתן הפסיד ובצירוף השבח וההפסד נשאר שבח יתר על ההפסד ומיירי שהיו בורות יותר משיעור הנ"ל או שהפסיד בענין אחר. שם:
ג סָעִיף ב ומנכין. בטור כת' ומסתלק והמחבר העתיק לשון הרמב"ם דגם הוא לא כתבו ומ"מ נראה דל"פ אהדדי שהרי ש"ס ערוך הוא בפרק המקבל דשתל הנוטע נטיעותיו של בעה"ב והפסיד דצריך לשלם ומסלקין אותו וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ש"ו וה"ה בזה והרמב"ם בעצמו כת' לאותו כלל בפ"י משכירות והמחבר סמך אמ"ש בסי' ש"ו. שם:
ד סָעִיף ג מיהו. לא ירדתי לסוף דעת הרב דמשמע דר"ל דאע"פ שהשתלן אינו נוטל רק שתות לא יוכל להסתלק בלא רשות בעל השדה ובב"י שם לא קאמר אלא כשרוצה ליטול החצי או רביעית ולומר אכניס אריס אחר במקומי אבל כשאינו רוצה ליטול רק השתות משמע בנ"י שם להדיא וברמב"ן בספר המלחמות דיכול להסתלק בלא רשות בעל השדה וכן משמע בש"ס ופוסקים וצ"ע. ש"ך:
ה סָעִיף ד שהזקינו. הטעם דכל אילן עומד להיות זקן ודבר שדרכו בכך מתחלה ירד לתוכו אדעתא דהכי לחלוק בעצי הגפנים כשיזקינו כמו שחולק בכל שנה בזמורות ובענבי הגפן שקוצצין אבל שטיפת האילן הוא דבר שאינו שכיח מש"ה אינו נוטל בו אלא השתות שהרי יצטרך בעל השדה לשכור אריס ויתן לו שליש השבח וישאר לבעל השדה חצי השבח. סמ"ע:
ו סָעִיף ד שטפן נהר. פירוש בין ששטפן ועקרן לגמרי בין ששטף הקרקע מעל גבי שרשים ומכחש האילן עד אשר יתקננו להיות משובח בקרקע כבתחלה. שם:
א סָעִיף א וי"א כו'. כגי' שלנו.
ב סָעִיף ב ונוטל השאר ואפילו כו'. כו' גמ' שם:
ג סָעִיף ג (ליקוט) נטע כו'. כרב אשי ונ"ל דפלוגתא דרב אשי דרב אחא סבר דאין לנו אלא שיטול הבע"ה פלגא שלו ורב אשי סבר דאי לשתלא קודם הזמן ליטול אלא כמו היה נוטל יתר על האריס ומוכח בשמעתין כרב אשי ממש"ש שטפה נהרא ריבעא הואיל הוא קודם זמנו משא"כ בקופא סבא ואע"ג דא"צ ליתן כלום לאריס ועתוס' ד"ה רבא כו' וכן שטפח כו' ולכן פ' כרב אשי והרא"ש כ' דפליגי בזה דרב אחא סבר שחולקין בקרקע אבל רב אשי סבר דאין חולקין אלא בפירות שאם יאמר השתלא נחלוק הכרם ואעבוד חלקי וחלקך אין שומעין לו וז"ש בהג"ה מיהו כו' ומ"מ ההיא דשטפה נהר ע"כ צ"ל כנ"ל ואפשר דטעם קאמר למה אמרינן דאדעתא דהכי נחות שישקול רק ריבעא משום שא"י לחלוק בלא זמנו וערש"י שם ד"ה קופא כו' וד"ה שטפה כו' (ע"כ):
ד סָעִיף ג מיהו לא כו'. עש"ך:
ה סָעִיף ד (ליקוט) אלא רביע. הוא תמוה דשתות הל"ל כמו בס' שקדם דבגמ' דקא' ריבעא היינו כמו שקדם ריבעא דהוא דנקא וע' רש"י שם ד"ה שטפה נהר כו' ותוס' שם ד"ה רבא כו' אבל הוא לא הזכיר בס"ג כלל ריבעא הל"ל שתות (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.