א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפָן, אֲפִלּוּ הוֹסִיף עַל שְׂכָרָן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִתְנָה כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁשְּׂכָרָן. הַגָּה: לֹא הָיָה מִנְהָג בָּעִיר, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן: אֲנִי שׂוֹכֵר אֶתְכֶם כְּדִין תּוֹרָה, חַיָּבִין לָצֵאת מִבֵּיתָם בִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים (טוּר ס"ד). וּבְעֶרֶב שַׁבָּת, מַקְדִּים עַצְמוֹ לְבֵיתוֹ שֶׁיּוּכַל לְמַלְאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן וּלְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר (שָׁם ס"ה בְשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי). לֹא הָיָה מִנְהָג בָּעִיר, אֲבָל רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר בָּאִין מִמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִנְהָג, אָזְלִינָן בָּתַר מִנְהַג הָעִיר שֶׁבָּאוּ מִשָּׁם. הָלַךְ מִמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב לְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב אוֹ אִפְּכָא, אָזְלִינָן בָּתַר הַמָּקוֹם שֶׁשָּׂכַר שָׁם הַפּוֹעֲלִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף ר"פ הַפּוֹעֲלִים בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי). וְאֵינוֹ קָרוּי מִנְהָג אֶלָּא דָּבָר הַשָּׁכִיחַ וְנַעֲשָׂה הַרְבֵּה פְעָמִים, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נַעֲשָׂה רַק פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁנֵי פְעָמִים אֵינוֹ קָרוּי מִנְהָג (רִיבָ"שׁ סִימָן תע"ה).
ב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן, יָזוּן; לְסַפֵּק בִּגְרוֹגָרוֹת אוֹ בִּתְמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, יְסַפֵּק; הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
ג הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ: כְּאֶחָד וְכִשְׁנַיִם מִבְּנֵי הָעִיר, מְחַשְּׁבִין הַיָּתֵר שֶׁבִּשְׂכִירוּת וְהַפָּחוֹת שֶׁבִּשְׂכִירוּת, וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם נוֹתֵן הַחֵצִי, כְּגוֹן אִם הַיֶּתֶר בְּשֵׁשׁ וְהַפָּחוֹת בְּאַרְבַּע, נוֹתֵן לָהֶם חָמֵשׁ:
א סָעִיף א אפילו הוסיף על שכרן. שיכול לומר הא דאוסיפת לן כדי לעשות עבודתך שפיר וכן עשינו. גמרא וכ"כ הטור והמחבר בס"ס של"ב:
ב סָעִיף א חייבים לצאת מביתם בזריחת כו'. ילפינן לה מדכתיב תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ר"ל יאספון החיות דקאי אמ"ש לפני זה תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער ונלמד מהאי קרא דיציאת הפועל מביתו לעבוד' הוא משע' שיזרח השמש והכניס' מעבוד' לביתו הוא לאחר ששקע' השמש והיינו לאחר צאת הכוכבי' והטע' כתבתי בפריש' דצריכים שיתעסקו מזריחת השמש עד שקיעת' בעבודת הב"ה ובהליכ' היא צורך העבוד' מ"ה סגי ביציאתו מביתו כשתזרח השמש משא"כ חזרתו לביתו שהוא לצורכו:
ג סָעִיף א ולצלות לו דגקטן. בטור לא כתב תיבת קטן גם בהג"א ר"פ הפועלים דהביא ל' הירושלמי זה לא כ' שם תיבת קטן ונראה דמור"ם ז"ל כתבו משום דבא"ח סי' רנ"ו כ"כ הטור והמחבר והוא מהגמרא דפ' במה מדליקין ז"ל שם שש תקיעו' היו תוקעין בע"ש כו' עד התחיל לתקוע תקיע' שלישית סילק המסלק והטמין המטמין והדליקו הנירות שהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור תוקע ומריע ותוקע ושובת עכ"ל ואין ראיה משם דשם קאי אבעלי בתים שהיו כל ע"ש בעיר ואפו ובשלו והכינו כל צרכן קודם לכן משא"כ בפועלי' שהיו בשד' ונכנסו סמוך לשבת לביתם ולא עשו עדיין צרכן לשבת דבעי טפי מצליית דג קטן והא ראי' דשם לא נזכר שיעור למלאות חבית מים כמ"ש כאן וגם שם כ' שהדליקו נרותיהן קודם צליית דג קטן וכאן כתב שהדליקו הנירות אחר צליית הדג וע"כ צ"ל שצרכי' אלו שעשו בצליית דג ומלאות מים והדלקת נרות היה קודם לכן מעט זמן לפני שאר בני אדם ועפ"ר מ"ש עוד בזה:
ד סָעִיף ב הכל כמנהג המדינה. ואפי' הי' המנהג בעיר ליתן להם מזונות והוא שכר פועלים ופסק להן מזונות לא אמרינן מדנחית לפסוק להן ולא הי' צריך לפסוק מאחר שכן המנהג ש"מ שדעתו הי' לטפויי להן על המזונות שנהגו ובגמ' איכא פלוגתא בין התנאים בזה ופסקו רוב הפוסקי' דאין צריך להוסיף:
ה סָעִיף ג כגון אם היתר בשש כו'. ולפי זה אם קצתן נשכרין בג' וקצתן בה' וקצתן בו' אין נותנים להם ה' כשער הבינוני אלא כשיעור המחצה שבין הג' לו' והיינו ארבע וחצי ועפ"ר:
א סָעִיף ב מקום שנהגו לזון. כת' בתה"ד סי' שכ"ג ז"ל ראובן שכר את שמעון עבור עשרה זהו' שילך לו למדינה פ' אל לוי ומסר לו כתבים כו' ויחזור לתוך ג' שבועות וקודם שיצא שמעון לדרכו הלך ראובן ג"כ לצד אחר וכשרצה שמעון לצאת לדרך אמר לא' או לשנים מבני העיר ראובן שכרני בכך וכך ובדעתי שיתן לי מקודם ההוצאה על הדרך בהליכה ובחזרה כו' סובר אני שיחזיר לי ההוצאה מלבד השכר שקצוב לי וחזר ועשה שליחותו ותובע מראובן הוצאות השיב ראובן על הוצאות לא היה דעתי ובשביל כך קצבתי לך י' זהו' לשכרך אלמל' כך לא היה ראוי לתת לך עשרה זהו' ושמעון טוען מנהג כל השוכרים כה"ג שיתנו לעולם הוצאות לבד השכירות ככה יעשה לי ג"כ הדין עם מי. תשובה יראה דהדין עם ראובן מאותו טעם שהוא טוען דהדמים מודיעים ששכרו על הוצאות שלו שהרי שמעון מודה לו שאין ראוי לתת שכר גדול כ"כ בשליחות כזאת ואע"פ שגם ראובן מודה לו שמנהג סתם שוכרים כה"ג שיתנו הוצאתו עם השכר מ"מ י"ל דהדמים מודיעים כמו שאבאר ואע"ג דקי"ל כרבנן גבי מכר את הצמד דאין הדמים ראיה הא מחלק באשר"י ר"פ המניח בשם ר"ת דאפי' רבנן מודי דהדמים מודיעים היכא דאין מכחישים עיקר הלשון כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דפריך עלה וליחזי אי דמי רדיא לרדיא והיינו משום דאין הדמים מכחישים עיקר הלשון ונ"ד נמי אין הדמים מכחישים עיקר הלשון דשפיר יש בלשון השכירות שהשכיר יתן הוצאות. והתוס' פ' הפרה וכן בהגה' אשר"י ר"פ המניח מחלקים בשם ריב"ם דהא דסברי רבנן אין הדמים ראיה היינו היכא דליכ' רובא או חזקת ממון דמסייע לדמים אבל אי איכא חזקה או רובא בהודע' דמים אמרינן שפיר הדמים מודיעים ונ"ד נמי איכ' חזקת ממון לראובן והדמים מודיעים לו ג"כ ואפילו את"ל דמה שהוא מנהג המקום שהשוכרים נותנים הוצאות כה"ג חשיב כמו רוב א"כ הוי רובא נגד החזקה מ"מ מהני הודע' דמים עם החזקה דבהדי' אפי' לרבנן כדאי' בתוס' פ' המוכר פירות וה"ה אם רובא מסייע להודע' דמים אפילו איכא חזקה נגדה אמרינן הדמים מודיעים עכ"ל: ותמיהא לן מלתא דהא בהדי' אמרו ר"פ הפועלים במקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב דאפי' הוסיף על שכרן לא מצי אמר אדעת' דלהשכים ולהעריב ולא אמרינן הדמים מודיעים וכן במקום שנהגו לזון יזון משמע דאפי' הוסיף בשכרן. וכן מוכח ר"פ המקבל ע"ש מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע כו' לא צריכא דכ"ע יהבי בתלת' ואזיל ויהבנ' בריבעא מהו דתימא דא"ל דאדעת' דלא יהיבנא לך באילנות קמ"ל דאיבעו ליה לפרושי וכן הוא בטור וש"ע סי' ש"ך ובכל הני דאמרן אין הלשון סותר ואפ"ה לא אמרי' הדמים מודיעים אלא דל"מ הודע' דמים נגד המנהג ואע"ג דמהני נגד רוב מנהג ל"מ נגד סתם מנהג דהא מנהג עדיף דלא אזלי' בתר רובא להוצי' ממון ואלו בסתם מנהג אזלי' בתריה להוציא ממון ואת דעתו אינו על דרך המנהג ה"ל לפרושי בהדי' וכמו שאמרו ר"פ המקבל וא"כ ה"ה בהוצאות אם מנהג' כל השוכרים כה"ג שיתנו לעולם הוצאות כנדון דתה"ד אי הדמים מודיעים) (וצ"ע:
ב סָעִיף ג השוכר את הפועל וכ' הרא"ש פ' נערה אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה וכו' מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעת' למישקל ולמיפק לא אקני נה ר"כ מתני וכן בלקיט וכו' לקיט הוא עני המלקט בביתו של בעה"ב ואוכל פת של עצמו ומסייע לבעה"ב במלאכתו ובעה"ב מהנהו לפעמים במאכל ובמשתה ופעמים נותן לו מלבוש אבל אין לו שכר קצוב ואם יצא מעצמו מפשיט בגדיו מעליו אבל שכיר שנשכר אצל בעה"ב לזמן ידוע וקנה לו בגדיו אם יצא תוך זמנו כהאי דאמרינן פועל חוזר בחצי יום אדעתא דהכי לא יהיב ליה אבל אם יצא בזמנו כיון דידע בעה"ב דאורחי' דשכיר למיפק בזמנו איבעי' ליה לאתנויי ומדיהיב לי' בסתמ' גמר ומקני לי' ולהכי נקיט לקיט ולא נקט שכיר כהאי דלקמן לקיט כהן בישראל לא ליכול עכ"ל ובש"ע השמיט הך דינא דלקיטו גם ברמב"ם השמיט ולא ידעתי למה. וכרי"ף ס"פ נערה הביא הך דינא דלקיט וצ"ע:
ג סָעִיף ג ואמרו לו כאחד וכשנים מבני העיר. כ' הה"מ פ"ט משכירות וז"ל וכתבו הרמב"ן והרשב"א דכן הדין כיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא א"נ דפסק לפי דמים שמוכרים בעיר וכן כיוצא בזה בכולן משמנין ביניהם ושני בתוספת' לענין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב לו כשער בינוני איזהו שער בינוני היו מהלכות משמנה מתשע מעשר נותן לו מתשע עכ"ל. והא דאמרינן ר"פ האומנין דהיכ' דפועלים מתגרי בג' ובד' אין לו אלא כפחות שבפועלים וכ"כ הרי"ף שם דדעתי' דאינש אתרעא זילי ולא אמרינן שיתן כדרך המיצוע כבר כ' הריטב"א שם בהא דאמרו לא צריכא דאיכא דמתגרי בתלת' ואיכא דמתגרי בד' וז"ל וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא ואפי' רובא בד' ומיעוט' בג' שאין הולכין בממון אחר הרוב וה"ה היכא דמתגרי מג' מד' מה' ואע"ג דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כא' וכשנים מבני העיר משמנין ?ביניהן משום דאמר כא' וכב' מבני העיר אבל בשוכר סתם או כשעושה מלאכה שלא בקציצה אין לו אלא כפחות שבפועלים הובא בשטה מקובצת. וקשה דהא בפוסק על הפירות ליתן לו בגורן דהתם אינו מזכיר מוכרין כלל ואפ"ה מחויב ליתן כשער בינוני ועיין משנה למלך פ"ט משכירות שהניח זה בצ"ע: ונראה דודאי כששוכר פועל בסתם ואינו מזכיר כלל לו' לפי דמים ששוכרין בעיר א"כ אין לו אלא כפחות ואפי' כמיעוט דזיילי וכמ"ש ריטב"א אבל באומר כא' וכשנים מבני העיר דנחית לשומא של בני העיר דעתו אשומא דבני העיר וה"ל כאומר כדשיימי לכן דעתו אמיצוע וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א. אמנם כשפוסק על הפירות שיתן לו בגורן דהשתא ליכא שער כלל אלא הכוונה על שער הגורן וה"ל כאומר על שער שבגורן וכל שאומר על שער שיהיה הרי אין השער אלא ע"י בני העיר וה"ל כאומר כדרך שמוכרין בעיר ומש"ה דעתו אמיצוע אבל בלעבר כהאי דשוכר את הפועל וכבר נשכרין פועלים בפחות אין לו אלא בפחות וז"ב ולפ"ז בפועלים נמי אם שוכר פועל השתא ואומר לו שיבא בקציר כיון שהוא על שער שיעמוד בקציר דהא השתא לא הוי שער כלל לזמן הקציר וה"ל כמזכיר שער שיעמוד בקציר ודעתו אמיצוע כמו בפוסק על הפירות שיתן לו בגורן וזהו ראיית הרמב"ן והרשב"א דפוסק לפי דמים שמוכרים בעיר דדעתו על המיצוע מהא דפסק על הפירות ליתן לו בגורן אע"ג דגבי גורן לא הזכיר כדרך שמוכרים בעיר הוי ליה כמזכי' כיון דדעתו על שער שיהיה בגורן שהיא לעתיד והוא השער ע"י בני העיר הוה ליה כאומר כדרך שמוכרין בעיר וכמ"ש ודו"ק:
א סָעִיף א הוסיף. שיוכלו לומר הא דאוסיפת לן כדי לעשות עבידתא שפירתא וכן עשינו. ש"ס וכ"כ הטור והמחבר בסי' של"ב ס"ה. סמ"ע:
ב סָעִיף א מנהג. עיין בס' באר שבע דף נ"ו:
ג סָעִיף א קטן. בטור לא כת' תיבת קטן גם בהג"א ר"פ הפועלים דהביא לשון הירושלמי זה לא כת' שם תיבת קטן ונראה דהרמ"א כתבו משום דבא"ח סי' רנ"ו כ"כ הטור והוא מש"ס פרק ב"מ וז"ל שם ו' תקיעות היו תוקעין בע"ש כו' התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק כו' שהה כדי לצלות דג קטן עכ"ל ואין ראיה מהתם דשם קאי אבע"ב שהיו כל ע"ש בעיר ואפו ובשלו והכינו כל צרכן קודם לכן משא"כ בפועלים שהיו בשדה ונכנסו סמוך לשבת לביתם ולא עשו עדיין צרכן לשבת דבעי טפי מצליית דג קטן והא ראיה דשם לא נזכר שיעור למלאות חבית מים וגם שם כת' שהדליקו נרותיהן קודם צליית דג קטן וכאן כתב שהדליקו אח"ז וע"כ צ"ל שצרכים אלו דצליית דג ומילוי מים והדלקת נרות עשו קודם לכן זמן מעט לפני שאר בני אדם עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הב"ח בזה:
ד סָעִיף א השכיח. וכ"כ הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות:
ה סָעִיף ב כמנהג. ואפילו היה המנהג בעיר ליתן להם מזונות והוא שכר פועלים ופסק להן מזונות לא אמרי' מדנחית לפסוק להן ולא היה צריך לפסוק מאחר שכן המנהג ש"מ שדעתו היה לטפויי להן על המזונות שנהגו ובש"ס איכא פלוגתא בין התנאים בזה ופסקו רוב הפוסקים דא"צ להוסיף. סמ"ע:
ו סָעִיף ג כגון. ע"ל סי' ק"ג ס"ב ובמ"ש הסמ"ע ובאר הגולה שם:
א סָעִיף ב כמנהג המדינה. עיין בתשובת חו"י סימן ק"ג שכתב בדבר בריחת השפח' בטענת הכבדת עול ודאי דתלי במנהג אם מנהג בני העיר במשפחותיהם להטיל עול ההוא. ואם קצתם מטילים כזה וקצתם לא. אם ידוע איך ינהגו הרוב ניזל בתרייהו ואם א"א לברר זה לא מצי בעה"ב להטיל עול שאינו נוהג בבירור. וכן בסגירת דלתי תיבה שבו הלחם אם מפורסמת האשה בעלת הבית בזה והמשרתת מבנות העיר סברא וקיבלה. ואם לאו ג"כ אזלינן בתר מנהג נשים שהם בערכה ואם הוא נגד המנהג לא תוכל עשוהו אע"פ שתעשה כן לבניה. ובענין קפידת האשה על שבירת ואבדון כלי כל דהו לנכות לשפחה משכרה. ודאי דאע"פ הדין הדין עמה כי השפחה כשומר שכר לחייב בגניבה ושבירת כלי ע"י תקלה אם לא שנשבר מחמת מלאכה או שנדע מי מבני בית שברו וכה"ג רק על צד המנהג רוב נשים אין מקפידות על דבר קטן אך קיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב מיהו דוקא אם יש כמה נשים המקפידות משא"כ אם לא נמצאו מקפידות רק אחת ושתים בעיר נראה דבטלה דעתן ולא נקרא מיעוטא רק מיעוטא דמיעוטא ע"ש:
א סָעִיף א כיון כו'. תוס' שם ד"ה השוכר כו' והג"א שם ד"ה פר"ח כו' וכמש"ש צ"ד א' מתנה כו' ומתנה כו' ושם ח"ג ב' דאיבעי ליה לפרושי כו' וש"מ: (ליקוט) כיון שלא כו'. כמש"ש אב"א דא"ל כו' וכמ"ש בהג"ה או שא"ל אני כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) לצאת כו'. עתוס' שם ד"ה פועל כו' א"ר מנא כו' וכ"כ הג"א שם בשם הירושלמי ודלא כרש"י שכ' דמוותר. תוס' (ע"כ):
ג סָעִיף א ובע"ש כו'. ירושלמי הביאו הג"א ד"ה פירש בכניסתו כו' ע"ש:
ד סָעִיף א לא היה כו'. גמ' שם בעיר חדש וניחזי כו'. נ"י בשם הרשב"א:
ה סָעִיף א (ליקוט) אבל רוב כו'. דהולכין אחר הרוב וכמ"ש בירושלמי דפ' האומנין שהבאתי בסי' של"ב ס"ד בהג"ה (ע"כ):
ו סָעִיף א הלך ממקום כו'. ירושלמי שם בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבים בני טבריא שעלו לשכור בבית מעון נשכרים כבית מעון בני בית מעון שירדו לשכור בטבריא נשכרין כטבריא כו' והביאו נ"י שם:
ז סָעִיף ב (ליקוט) מקום כו'. והשמיט מש"ש פ"ז א' חסורי מחסרא כו' דס"ל כמ"ש הטור בשם הרמ"ה דהלכה כרשב"ג וכן השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם (ע"כ):
ח סָעִיף ג השוכר כו'. כן פי' הרמב"ם והמ"מ והרמ"ה ועבסי' ק"ג ס"ב ועמ"מ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.