א אָמַר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים בִּשְׁלֹשָׁה, וְהָלַךְ וּשְׂכָרָן בְּאַרְבָּעָה, אִם אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ: שְׂכַרְכֶם עָלַי, נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה, וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת שְׁלֹשָׁה, וּמַפְסִיד אֶחָד מִכִּיסוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם כָּל הַפּוֹעֲלִים אֵינָן נִשְׂכָּרִים רַק בְּאַרְבַּע, הַבַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לַשָּׁלִיחַ כְּפִי מַה שֶּׁהֶהֱנָהוּ (טוּר ס"א וְעַיֵּן בב"י). וְאִם אָמַר לָהֶם: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת, נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת כְּמִנְהַג הַמְדִינָה. הָיָה בַּמְּדִינָה מִי שֶׁנִּשְׂכַּר בִּשְׁלֹשָׁה וּמִי שֶׁנִּשְׂכַּר בְּאַרְבָּעָה, אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, וְיֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת; אֲבָל אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת וַהֲרֵי שָׁוָה אַרְבָּעָה, נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת אַרְבָּעָה, שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם שְׁלוּחוֹ אַרְבָּעָה לֹא טָרְחוּ וְעָשׂוּ שְׁוֵה אַרְבָּעָה.
ב אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: שְׂכוֹר לִי בְּאַרְבָּעָה, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְשָׂכַר בִּשְׁלֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתָּן שָׁוָה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי קִבְּלוּ עַל עַצְמָם, וְיֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. וְלֹא שְׁנָא אָמַר: שְׂכַרְכֶם עָלַי, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת (טוּר ס"א).
ג אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: בִּשְׁלֹשָׁה, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם: בְּאַרְבָּעָה, וְאָמְרוּ: הֲרֵינוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת, אֵין דַּעְתָּם אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן בַּעַל הַבַּיִת יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה; לְפִיכָךְ, שָׁמִין מַה שֶּׁעָשׂוּ; אִם שָׁוֶה אַרְבָּעָה, נוֹטְלִין אַרְבָּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת, וְאִם אֵינוֹ שָׁוֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ, אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה. הַגָּה: וְאִם אָמַר הַשָּׁלִיחַ: שְׂכַרְכֶם עָלַי, בְּכָל עִנְיָן נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה; וְכֵן אִם לֹא הָיוּ פּוֹעֲלִים נִשְׂכָּרִים רַק בְּאַרְבָּעָה (טוּר ס"ב).
ד אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: בְּאַרְבָּעָה, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם: בִּשְׁלֹשָׁה, וְאָמְרוּ לוֹ: כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתָּן שָׁוָה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי שָׁמְעוּ שְׁלֹשָׁה וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. הַגָּה: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר לַפּוֹעֲלִים: עֲשׂוּ עִמִּי מְלָאכָה בְּאַרְבָּעָה כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ חַבְרֵיכֶם, וְאָמְרוּ: כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ חַבְרֵינוּ, וְאִשְׁתְּכַח דְּיָהִיב לְהוּ יוֹתֵר, צָרִיךְ לִתֵּן לְאֵלּוּ כְּמוֹ לְחַבְרֵיהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א). בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהִטְעָה פּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ עִמִּי בְּאַרְבָּעָה כְּמוֹ שֶׁשְּׁאָר פּוֹעֲלִים נִשְׂכָּרִים, וְנִמְצְאוּ שֶׁנִּשְׂכָּרִים בְּיוֹתֵר; אוֹ שֶׁהַפּוֹעֲלִים הִטְעוּ בַּעַל הַבַּיִת בְּכִי הַאי גַוְנָא, הָוֵי כְּאִלּוּ לֹא שָׂכְרוּ זֶה אֶת זֶה כְּלָל, וְנוֹתֵן לָהֶם כְּפָּחוֹת שֶׁבַּפּוֹעֲלִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ"ט ח"א בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א). בַּעַל הַבַּיִת שֶׁשָּׂכַר פּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ לִתֵּן לוֹ חֵפֶץ בִּשְׂכָרוֹ, יָכוֹל לִתֵּן לוֹ אַחַר כָּךְ דָּמָיו, הוֹאִיל וְלֹא מָשַׁךְ הַחֵפֶץ לֹא קְנָאוֹ (שָׁם ח"א וַאֲשֵׁרִ"י ור"נ פֶּרֶק בַּתְרָא דע"א וּתְשׁוּבַת מַהֲרַ"ם דְּפוּס פְּרָאג סִימָן קס"ה).
ה שָׂכַר בַּעַל הַבַּיִת בְּעַצְמוֹ בְּסֶלַע, וְנִזְדַּלְזְלָהּ הַמְּלָאכָה, וְהֶרְאָה לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת פָּנִים זוֹעֲפוֹת וּפִיְּסוּהוּ בִּדְבָרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לֹא נִתְפַּיַּסְתִּי אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁתִּפְחֲתוּ מִשְּׂכַרְכֶם כְּפִי הַזּוֹל, שֶׁהֵם יֹאמְרוּ: לֹא פִּיַּסְנוּךָ אֶלָּא לְדַעַת שֶׁנַּעֲשֶׂה הַמְּלָאכָה טוֹבָה וְכֵן עָשִׂינוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ מְחַלְּקִין, דְּאִם בַּעַל הַבַּיִת אָמַר בְּפֵרוּשׁ: אֵינִי נוֹתֵן לָכֶם אֶלָּא כָךְ, וְהָיָה יָכוֹל לַחֲזֹר בְּלֹא תַּרְעֹמֶת, אַף עַל גַּב דְּחָזְרוּ וּפִיְּסוּהוּ אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא כְּמָה שֶׁאָמַר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הָאֻמָּנִין). וְכֵן אִם הוּקְרָה הַמְּלָאכָה וְהֵם הֶרְאוּ לוֹ פָּנִים זוֹעֲפוֹת וּפִיְּסָם בִּדְבָרִים, אֵינָם יְכוֹלִים לוֹמַר: לֹא נִתְפַּיַּסְנוּ אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁתּוֹסִיף עַל שְׂכָרֵינוּ כְּפִי הַיֹּקֶר, שֶׁהוּא יָשִׁיב: לֹא פִּיַסְתִּי אֶלָּא עַל דַּעַת לְהוֹסִיף לָכֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכֵן עָשִׂיתִי.
ו אִם הַמְּלָאכָה שָׁוָה חֲמִשָּׁה, וּשְׂכָרָם בְּאַרְבָּעָה, וְהוּזְלָה וְעָמְדָה עַל אַרְבָּעָה, נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה. וְלֹא יוּכַל לוֹמַר לָהֶם: גַּם עַתָּה תִּקְּחוּ דִּינָר פָּחוֹת מִמַּה שֶׁשָּׁוָה (טוּר ס"ה). וְכֵן אִם שְׂכָרָן בְּיוֹתֵר דִּינָר מֵהָרָאוּי, וְהוּקְרָה הַמְּלָאכָה, אֵינָם יְכוֹלִים לוֹמַר: גַּם עַתָּה תּוֹסִיף לָנוּ דִּינָר יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לְפִי הַיֹּקֶר שֶׁל עַכְשָׁיו:
א סָעִיף א ומפסיד א' מכיסו אם יש פועלים נשכרים בג' וכמ"ש לקמן בסמוך עיין בתשובת מהר"ם מינץ ס"ס כ"ח:
ב סָעִיף א וי"א כו' באמת כל הפוסקים וגם הרמב"ם מודים לזה דאם כל הפועלים אינן נשכרים רק בארבע הבע"ה צריך ליתן לשליח ד' וכדלקמן ר"ס של"ו וגם הר"ב שכתב בל' וי"א אין כוונתו לפלוגתא אלא לפי דמשמע מדברי הב"י דהרמב"ם לא ס"ל כן כ' בל' וי"א אבל באמת דעת הרב דכ"ע מודי' בזה וכמ"ש בדרכי משה וכן הסכימו הסמ"ע והב"ח ועיקר:
ג סָעִיף א כפי מה שההנהו. וכתב הרמ"ה אבל יותר מד' אינו נוטל מבע"ה ואפי' שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה עכ"ל טור ור"ל דלעולם אין השליח נוטל יותר ממה שקצב לפועלי' אף שההנהו יותר ממה שקצב להם שאינו יכול לעשות סחורה בפרתו של בע"ה רק נוטל מה שההנהו עד שיעור שקצב להם אבל פשיטא דאין חילוק בין הוסיף להם השליח רביעית או יותר ודלא כבית יוסף גם הע"ש פירש בדוחק והדבר פשוט כמ"ש וכן פירש הסמ"ע והב"ח:
ד סָעִיף א ואם אמר להם שכרכם על ב"ה כו' ואם שכרם סתם ואין הפועלים יודעים שאין המלאכ' שלו דינו כאומר שכרכם עלי כדלקמן סי' של"ט סעיף ז' וע"ש:
ה סָעִיף א אינו נותן להם אלא ג' דדעתו דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לגלויי לבע"ה דלא מתגרי אלא בד' (ע' בתשו' מהרשד"ם סי' של"ה ושע"ב) ואיתא בש"ס שאפי' הפועל הוא בע"ה אינו נוטל אלא ג' ובטור משמע דאפי' יש פועלים שאינם נשכרים רק בד' אינו נוטל אלא ג' אף שהוא בע"ה ומשמע בש"ס דפועל בע"ה יש לו תרעומות על השליח אפי' כל הפועלי' נשכרים בג' משום דא"ל דאי לאו דאמרת לי בד' הוה זילא בי מילת' לאתגורי:
ו סָעִיף א ויש להם תרעומת. משום דכיון שיש מי שנשכרי' בד' היו יכולי' לטרוח ולמצוא מי ששכרן בד' כן הוא בש"ס ופוסקי' ולפ"ז משמע דאם כל הפועלי' נשכרים בג' אין להם עליו אפי' תרעומות:
ז סָעִיף א כשאין מלאכתן ניכרת כמה היא שוה כגון ששכרן לחפור חפירה ונתמלאת מים וא"א לידע מלאכת החפיר' מחמת המים. ש"ס. וכן כל כיוצא בזה:
ח סָעִיף א והרי שוה ארבע נותן להם כו' משמע אפי' כל הפועלים נשכרי' בג' כיון ששוה מלאכתן ד' נותן ד' וכן משמע בטור להדיא וכן מוכח בש"ס אבל בהרא"ש משמע דהיינו דוקא כשיש נשכרים בד' וכן פי' רבינו ירוחם נכ"ט ח"א להדיא. ונלפע"ד דלא באו אלא לומר שיש נשכרי' לעשו' בד' מלאכ' יפה זו שעשו עכשיו לאפוקי אם אין מי שנשכר בד' אפי' מלאכה יפה זו פשיטא דאין נוטלים ד' ובש"ס ובטור מיירי אפי' כולם נשכרים בג' לעשות המלאכה הפשוטה ולפ"ז לא פליגי הטור והרא"ש ור' ירוחם לדינא ודבריהם שניהם לענין הדין אמת ואפשר שלזה נתכוין הרב בבדק הבית שכ' שאפשר לדחוק וליישב דברי הרא"ש ודוק:
ט סָעִיף ב אע"פ שמלאכתן כו' כלומר אע"פ שלפנינו ניכר שמלאכתן שוה ד':
י סָעִיף ב אין להם אלא שלש' מבע"ה. ונראה שהבע"ה אין צריך ליתן הדינר הד' אף להשליח:
יא סָעִיף ב תרעומת על השליח משום אל תמנע הטוב מבעליו שכיון שהבע"ה אמר לו לשכור בד' לא ה"ל למנוע אותו טובה מהם: כתב ב"י בשם תלמידי רשב"א שאם שכר' בג' אי נמי בסתמא ועבדי עבידת' שפירת' דשוי' ד' אינו נותן אלא ג' וכן משמע מדברי הרי"ף ע"כ ונרא' דהא דבשכרם בסתמ' אינו נותן אלא ג' היינו כשאמר בע"ה ג' ובזה משמע כך מדברי הרי"ף ע"ש אבל היכא דא"ל בע"ה ד' או שלא א"ל בע"ה כלום אלא א"ל סתם שכור לי פועלים והוא שכרם סתם ועביד עבידתא שפירתא שוה ד' נותן להם ד'. מיהו באם שכרם בפי' בג' אע"ג שא"ל ב"ה בד' אינו נותן אלא ג' אע"ג דעבדי עבידתא שפירתא וכמ"ש הרמב"ם והמחבר:
יב סָעִיף ג לפיכך שמין כו' כלומר הרי הדין הזה כאלו לא אמרו הריני כמו שאמר בע"ה וה"ז כדין שנתבאר לעיל סעי' א' דאם אמר השליח שכרכם עלי נותן להם ד' ונוטל מבע"ה מה שההנהו ואם אמר שכרכם על בע"ה שמין מה שעשו אם שוה ד' נוטלים ד' מבע"ה (אע"פ שכולם נשכרי' רק בג' רק שפועל שעוש' מלאכ' יפה כזו אינו נשכר רק בד' וכמ"ש בס"ק ח' ודו"ק) ואם אינו שוה ד' אע"פ שיש נשכרי' בד' אינו נותן הבע"ה רק ג' כיון שמקצתן נשכרי' בג' ואם כולם נשכרי' דוקא בד' נותן להם ד' וכ"כ ה"ה וכן משמע בנ"י ושאר פוסקי' וכ"כ רבי' ירוחם להדיא וכן משמע בהרא"ש וכ"כ הסמ"ע והרב בבדק הבית וכתבו שט"ס הוא בטור ודבריהם נכונים וברורים ודלא כמו שהאריך בב"ח להשיג עליהם בדברים שאין הדעת סובלתן ופי' דברי הרא"ש בדרך זר ורחוק כנרא' לכל מעיין בצדק. וגם הטור גופיה כתב בקצור פסקי הרא"ש שחבר וז"ל ואם אמר בע"ה לשליח בג' ואמר להם בד' ושכרכם על הבע"ה ואמרו כמו שאמר בע"ה ויש נשכרים בג' ויש בד' נותן להם ד' אם מלאכתם שוה ד' עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דיש נשכרי' בד' אינו נותן להם ד' אלא כשמלאכתן שוה ד' ודלא כהב"ח שר"ל שדעת הרא"ש והטור דאפי' אין מלאכתן שוה ד' מאחר שיש נשכרי' בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה נותן להם ד'. וגם הדבר תמוה דהא כיון ששינה השליח ואמר להם בד' בטל שליחותו והרי כאלו לא שכרם בע"ה כלל ומה לו לבע"ה בכך שאמרו הפועלי' כמו שאמר בע"ה והלא הבע"ה לא אמר רק ג' אלא ודאי כדפי' וכ"פ הע"ש וכן הוא בחדושי מהר"מ מלובלין ר"פ האומנין. והוא פשוט רק מפני שהב"ח שם לגדולי' טועים הוכרחתי לברר שנהפוך הוא:
יג סָעִיף ג אין להם אלא שלשה. בסמ"ע נדפס כאן הוא בעיא דלא איפשט' והוא טעות שה"ל לציין כן בסעי' ד' ולא כאן (ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' רמ"ה ורפ"ז):
יד סָעִיף ד אין להם אלא שלשה כו' הוא בעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לקולא וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ט דף קע"ג ע"ב וז"ל ולא איפשטא הלכך המוחזק בממון עיקר עכ"ל ולפ"ז אם תפסו פועלים ד' לא מפקינן מינייהו למאי דס"ל להרמב"ם וסמ"ג וסייעתם בעלמא דתפיס' מהני בבעיא דלא איפשט' ואפי' אין מלאכתן שוה ד' מהני תפיסתן לפי מה שכתבו הרי"ף והרא"ש ונמוקי יוסף דמבעי' לש"ס נמי אפי' באין מלאכתן שוה ד' מאחר שאמר בע"ה ד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ואפשר דאפי' כולם נשכרי' רק בג' מבעי' לש"ס מאחר שאמר בע"ה ד' ואמרו כמו שאמר בע"ה וכן משמע מל' הרי"ף והרא"ש ונמוקי יוסף שכתבו וז"ל ואע"ג דלא עבדי מאי דשוה ד' שקלי ד' דהא סבר בע"ה וקיבל ויהיב להו ד' ולא איפשטא כו' עכ"ל ודו"ק:
טו סָעִיף ד בע"ה כו' צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם כו' דין זה צל"ע דנהי דהם אמרו כמו שעשו חבירינו ואשתכח דיהיב להו יותר מ"מ הרי הבע"ה אמר בפי' עשו עמי מלאכ' בד' א"כ לא נתרצ' להם ביותר מד' ונהי דהיתה כוונתו להטעותם ובטל' מחשבתו בזה מ"מ יכול לו' לא נתרציתי ליתן כמו לחבריהם שהרי לא אמרתי רק ד' וא"כ נרא' דה"ל כאלו לא שכרו זא"ז כלל ונותן להם כפחות שבפועלי' ומ"ש בב"י בשם תלמידי רשב"א וז"ל היכ' דא"ל בע"ה בואו עמי כדרך שבאו חבירכם ואמרו לו כמו שבאו הם ואשתכח דבי' יהיב להו י' דדעתיהו אעלוייא וזה ברור עכ"ל לפענ"ד דט"ס הוא ונתחלף י' בה' וכך צ"ל בואו עמי בי' כדרך שבאו חבירכם ואשתכח דבה' יהיב להו י' כו' וראי' לזה דהא כתבו הטעם דדעתייהו אעלוייא וה"ט לא שייך אלא בכה"ג והכי איתא בש"ס ופוסקים גבי א"ל בע"ה בג' ואמר שליח לפועלים בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה דעתייהו אעלוייא אבל באמר להם השליח והבע"ה בפחות לא שייך ה"ט ודו"ק ועוד שכ' וזה ברור ואם איתא הלא הדין תמוה מאד ואינו ברור אלא ודאי כמ"ש וא"כ הדין ברור דנהי דשאמרו כמו שבאו חבירנו דעתייהו אעלוייא אם היו נוטלין חביריהם יותר אבל עכ"פ לא לגרוע ממה שאומר להם הבעל הבית בי' והוי ממש כמו הך דדעתייהו אעלויי' דבש"ס ועוד ראיה מא"ל בע"ה לשליח בד' ואמר להם שליח בג' ואמרו לו כמו שאמר בע"ה דלא שקלי אלא ג' ואע"פ שהסמ"ע ס"ק י' כ' דל"ד דשאני הכא דהטעה אותם וא"ל שגם לאחרים השכיר בד' משא"כ התם דלא תלה השליח שכירותו בשכירות פועלים אחרים אלא א"ל סתם בשלשה עכ"ל לפע"ד לא מסתבר לחלק בכך דהתם נמי הטעה את הפועלים שהרי אמרו כמו שאמר בע"ה וע"כ היינו דמהימנת לן דהכי אמר בע"ה ג' וכדאיתא בש"ס להדיא וא"כ הרי הטעה את הפועלי' שהם תלו השכירות במה שאמר בע"ה והוא הטע' ואמר שהבע"ה אמר שלש' אדבורי' דידי' קסמכי דהכי אמר בע"ה ואפ"ה כי אשתכח בתר הכי דבע"ה אמר ד' לא שקלי אלא ג' כיון ששכרם בג' וה"ה הכא ואין לחלק דהתם השליח לא אמר מתחלה בפי' כמו שאמר בע"ה דמה בכך ס"ס כיון שהם אמרו כמו שאמר בע"ה ונתרצה השליח להם הרי כאלו אמר ג"כ בפי' כמו שאמר בע"ה. ועוד ראיה ממאי דאיתא בירושלמי ר"פ האומנין בבע"ה ששכר פועלים ואמר להם שרובן נשכרים בה' וע"פ זה השכירו עצמן ונמצא שרובן נשכרים בי' אין להם אלא ה' אעפ"י שהטעה אותן ואע"פ שהרשב"א כ' דליתא להירושלמי מ"מ בזה משמע דמודה הרשב"א וכמ"ש לקמן ואפי' למאי דס"ל להר"ב לקמן דה"ל כאלו לא שכרו זא"ז כלל מ"מ ה"נ הל"ל דה"ל כאלו לא שכרו זא"ז כלל ויתן להם כפחות שבפועלים אבל באמת נלפע"ד דאינו נותן להם אלא כפי מה ששכרן וכמ"ש ודוק:
טז סָעִיף ד בע"ה שהטעה פועלים כו' ה"ל כאלו לא שכרו כו' ולפעד"נ דהרשב"א אינו חולק על הירושלמי אלא משום דלא מוקי בש"ס דילן הכי והיינו מטעמ' דס"ל לש"ס דילן דכיון דהפועלי' הטעו לבע"ה איך יוציאו ממנו והלא לא שכרן אלא לפי מה שהפועלים נשכרים בפחות וכן משמע להדיא בנמוקי יוסף ר"פ האומנין אבל בהא דס"ל להירושלמי בהטעה בעל הבית לפועלים דנותן להם כפי מה ששכרן לא אשכחן לרשב"א דפליג על הירושלמי וגם לא חזינן לש"ס דילן דפליג על הירושלמי דהא שפיר י"ל דלהכי לא מוקי בש"ס הכי משום דהטעו זה את זה לא אתי שפיר דאי כשהפועלים הטעו לבע"ה אמאי אין לו עליהן אלא תרעומות אבל בשהבע"ה הטעה את הפועלים כיון ששמעו וקבלו הפחות ועשו מלאכה יוכל הבע"ה לו' אלו לא נתרציתי לשכירותי לא הייתי שוכר אתכם (וגם נלפע"ד דאף בהטעו פועלים את הבע"ה אם כבר נתן להם הבע"ה השכירות ואח"כ נודע לו שנשכרים בפחות א"י להוציא מידן ודוק) ועוד דהא בש"ס דילן לא איפשטא כשאמר הבע"ה לשליח שכור בד' ואמר להם השליח בג' ואמרו הם כמו שאמר בע"ה משום די"ל דעליה קסמכי דמהימנת לן דה"ק בע"ה אלמא אע"פ שאח"כ נודע שאמר בע"הב בד' לא אמרי' דטעות כזה חוזר אלא אמרי' כיון ששמעו ג' וקבלו הפחות ועשו מלאכה דעתם היה שאף שיתברר אח"כ שהבע"ה אמר ד' לא יקחו אלא ג' ומחלו הד' וה"ה הכא כיון ששמעו שהבע"ה אמר הפחות ועשו מלאכה דעתם הי' שאף שיתברר אחר כך שנשכרים ביותר לא יטלו רק הפחות. וגם נלפע"ד דט"ס הוא בר' ירוחם בשם הרשב"א ועיין בנ"י שם ותראה דלא כתב דה"ל כפועלים בלא קציצה אלא גבי הטעו הפועלים זא"ז וכה"ג נלפע"ד להגיה בר' ירוחם כי הלא נודע שספר ר' ירוחם יש בו הרבה טעיות ואפי' תאמר דדעת ר' ירוחם אינו כן מ"מ לדינא נלפע"ד כמו שכתבתי גם הא בלאו הרי כתב הנ"י שהראב"ד מסופק שיש לדון כהירושלמי בכל דבריו אבל בהך דינא דהטעה בע"ה הפועלי' לא מסתבר לפע"ד כלל לדחות דברי הירושלמי כיון דלא אשכחן בש"ס דלא כותיה ואדרבה משמע בש"ס כותיה וכמ"ש נ"ל ודו"ק:
יז סָעִיף ד ונותן להם כפחות שבפועלים ובר' ירוחם כ' ונותן להם ה' משמע כוונתו שנותן להם כפי מה שנשכרים רוב הפועלים בה' והיינו כשעשו מתחלה ליתן כפי מה שנשכרי' רוב הפועלים ואז לא אזלינן בתר הפחות שבפועלי' אבל פשיטא כיון דכ' ר' ירוחם דשכירות בטעות היתה א"כ כשאמרו מתחלה בסתם כפי מה שהפועלי' נשכרים דאזלינן בתר הפחות שבפועלי' ולא הוצרך הר"ב לבאר כשפירשו ליתן כפי מה שנשכרי' הרוב דאזלינן בתר הרוב שפשוט הוא. עיין בסמ"ע ס"ק י"א מה שהשיג על הע"ש ולפע"ד אינו השגה דגם הע"ש מודה לדינא דבע"ה יכול להתנות על המיעוט או שיוכל לומר כוונתי להתנות על המיעוט אלא דפשט דברי הרשב"א מיירי שהתנה כפי מה שנשכרים הרוב וכן הוא בנ"י ר"פ האומנין ובירושלמי שם להדי' שהבע"ה מתנה כפי מה שנשכרי' הרוב א"כ אדרבה נ"ל שדרך הבע"ה להתנות ג"כ כפי מה שנשכרים הרוב ע"ש:
יח סָעִיף ד וא"ל ליתן לו חפץ או כור חטים זה בשכרו ואפשר נמי דאפי' פסק עמו חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ואע"ג דאמרי' (לקמן סי' של"ו ס"ב) דא"י לומר טול מה שעשית בשכרך דאלמא חייב ליתן לו מעות כמו שהתנה עמו ולא שויו התם הוא דסתם שכירות במעות הוא שכל השוכרים ע"ד כן שוכרים פועליהן ובמעות הן מתחייבים ואין צריך לזה התנאי אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטי' אלא שבא לדון עליו מפני שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך אבל מ"מ נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי מתחייב השוכר בשיוויו ששיוויו בכל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרי' שפסקו דמים וזה נרא' עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מסופק בדבר עכ"ל הר"ן:
יט סָעִיף ד חפץ כו' דוקא בחפץ דינא הכי ולא בשט"ח וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ר"ל ומביאו בד"מ בקצרה עכ"ל סמ"ע ור"ל דבשט"ח אם לא יתן לו השט"ח א"כ לא נתקיים התנאי ולא יתן לו כלום והשוכר שעבד את עצמו לתת לו שכרו כן הוא בפסקי מהרא"י שם ולפי זה אם ירצה יתן לו מה ששוה השט"ח כפי מה שהוא שוה למכור כמו גבי מוחל שט"ח לעיל סימן ס"ו סל"ב נ"ל ודו"ק:
כ סָעִיף ה ויש מחלקים כו' בע"ש השמיט הג"ה זו ולא ידעתי למה ואולי לא ידע מקורה שהוא מהנ"י פ' האומנין בשם האחרוני' בשם הרמב"ן ודבריהם נכונים וברורים:
כא סָעִיף ה אלא כך. כלומר סך פלוני לאפוקי חזר בו בסתם:
כב סָעִיף ה והיה יכול לחזור בלא תרעומות כגון שחזרו בהן הפועלים תחלה ובטלה שכירותם אלא שמנכה להם וכדלקמן סימן של"ג ס"ד ואח"כ נמלכו ורוצים לגמור המלאכה וחזר בו בע"ה יאמר בפי' איני נותן לכם אלא סך פלוני ופייסוהו מצי למימר אדעת תנאי זה עבדיתן. כן הוא בנ"י שם וע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' של"ג סעיף א' וסעיף ה' ס"ק ל':
כג סָעִיף ה אלא ע"ד להוסיף לכם אכילה ושתי' ל' הש"ס דאדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה:
א סָעִיף א פועלים בשלש'. פי' בשלש' דינרים:
ב סָעִיף א ומפסיד א' מכיסו. כן הוא ל' הרמב"ם וכן הוא תוכן לשון הרי"ף והרא"ש הבאתי לשונם בדריש' ע"ש אבל שם כתבתי והוכחתי דגם הרי"ף והרא"ש ס"ל דאם כל הפועלים נשכרים בד' או בג' וחצי או שעשאו מלאכה ששוה ד' שחוזר השליח ונוטל מהב"ה כמו שהי' צריך לשכור פועלים או כפי שיווי המלאכה ואע"ג דבע"ה א"ל לשכור בשלש' וגילה דעתו שאינו רוצה ליתן יותר מג' וזה מוכח מדהביאו הרי"ף והרא"ש ראייה לדבריהם מהשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דצריך השוכר לשלם להפועל וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו בדבר ושם כ"ע מודים דאם מלאכתן שוה ד' או שכל הפועלי' נשכרים בד' דחוזר השוכר ונוטל מבעל השד' ד' וגם הרמב"ם בעצמו כ' אחר זה בא"ל השליח שכרכם על הבע"ה דצריך ליתן להם כפי מה שנשכרו פועלים בעיר אע"ג דב"ה זה התנה עם השליח וא"ל שלא ישכור לו אלא בג' והיינו כדעת י"א שכ' מור"ם ע"ז ומ"ש הרמב"ם ומפסיד א' מכיסו היינו כשהפועלי' נשכרי' בג' דמזה איירי הבריית' דקתני השוכר את הפועל לעשות בשלו כו' ומ"ה קתני הבריית' סתמא נוטל מה שההנהו ולא קתני נמי או כפי מה שהתנ' עמו ומ"ש מור"ם ע"ז וי"א כו' דמשמע דיש פלוגת' ביניהם היינו משום דהב"י פי' בפנים דברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דהשליח מפסיד הדינר מכיסו אף אם כילם נשכרים בד' ועד"ר מ"ש עליו גם בד"מ כ' עליו שדבריו אינם מוכרחים ע"ש ועמ"ש הב"י עוד בפנים על מ"ש הטור בשם הרמ"ה ז"ל דוקא עד ד' אבל יותר מד' אינו נוטל מבעה"ב ואפילו המלאכ' שוה יותר שלא יהא עושה סחור' בפרתו של זה שנדחק הב"י מאוד בפירושו. ובע"ש כ' עליו פי' אחר וכ' אחריו ז"ל זהו נ"ל ולא כדברי הר"י קאר"ו ע"ש עכ"ל ודברי שניהן לא יתכנו לע"ד ודברי הרמ"ה ברורי' המה ע"ד שכתבתי דכשב"ה אמר לשליח לשכור פועל בג' והשליח שכרו בד' וא"ל שכרך עלי שצריך השליח לשלם לפועל ד' והשליח נוטל מב"ה כפי מה שההנהו דהיינו כפי מה שנשכרי' הפועלים בעיר או כפי שיוו המלאכה וקמ"ל הרמ"ה דיותר מד' עכ"פ לא יטול מבעה"ב אף שהמלאכה שעשה פועל זה הוא שוה יותר מד' ולא יכול השליח לו' לב"ה כמו שאם הי' המלאכה שוה פחות מד' לא היית נותן לי אלא כפי מה שנהנית והייתי צריך להפסיד מכיסי עכשיו שהוא שוה יותר ארויח שג"כ תן לי כפי מה שנהנית קמ"ל דלא כיון דהשליח לא נתן להפועל אלא ד' לא יוכל לעשות סחורה בשל בע"ה להרויח לנפשו ונקט פרתו של חבירו שהוא ל' המשנה פ' המפקיד בשוכר פרה מחבירו וחזר והשאיל' לאחר ומתה ביד השואל באונס דאמר שם ר' יוסי דאע"ג דשוכר פטור באונסין מ"מ כיון דהשואל משלם לו הפרה צריך הוא ליתן אותן דמים למשכיר שלו מטעם דהאיך יעשה הוא סחיר' בפרתו של חבירו וכתבו הטור והמחבר בסי' ש"ז ס"ה ע"ש ובדריש' הארכתי מזה כדי לברר הדברים ☜ודלא כמ"ש שני מאורות הגדולי' הנ"ל ודברי מור"ם בד"מ שלו הן ע"ד שכתבתי ע"ש:
ג סָעִיף א אינו נותן להם אלא שלשה. דמסתמ' דעת הב"ה אשער הזול והפועלי' צריכי' להתנות שאינן נשכרין אלא בד' ולא ה"ל לסמוך אדברי השליח שא"ל בד' מאחר שא"ל ג"כ שכרכם על הב"ה:
ד סָעִיף א ויש להן תרעומו' כו' דיאמרו לו לולי שאמרת לנו בד' הוו טרחנו עצמינו להשכיר נפשינו בד' שהרי יש שוכרין בד':
ה סָעִיף א כשאין מלאכתן ניכרת מפרש בגמ' כגון ששכרן לחפור חפיר' עמוק' סביב השדה ונתמלא החפיר' מים ואינן יכולין לשער מה שבתוך המים:
ו סָעִיף ב אע"פ (שהרי) שמלאכתן שוה כו' כן הוא ל' הרמב"ם שם וכאלו כתוב אעפ"י שלפנינו ולעינינו הוא שמלאכתן שוה ד' אפ"ה אין כו':
ז סָעִיף ב תרעומות על השליח ל' הגמ' דאמרי ליה וכי לית לך מאי דכתיב אל תמנע טוב מבעליו ור"ל כיון שב"ה א"ל לשכור בד' לא הי' לך לימנע אותה טובה ממנו:
ח סָעִיף ג אין דעתם אלא שיתן כו' פי' ולא תאמר כיון שאמרו בפי' כמו שאו' הבע"ה לא יתן להם הבע"ה אלא שלש' אפי' מלאכתן שוה ד' או שכל הפועלים אינן נשכרין אלא בד' שהרי סברו וקבלו אנפשם בפי' כמ"ש הבע"ה קמל"ן דלא דודאי לא לגרוע חלקן ממה שאמ' להן השליח כיוונו אלא כוונתן הי' שאם אמר בע"ה יותר מד' אזי יתן להן יותר כפי מה שאמר ומ"מ אין הדין נותן לילך אחר כוונתן אלא הדין בזה הוא כמו שנתבאר בס"א באמר ב"ה שכור לי בג' והשליח א"ל בד' ולא חזרו הפועלי' לומר כמו שאמר בע"ה דאם א"ל השליח שכרכם על הבע"ה אמרי' כיון דשינה השליח בשליחותו ה"ל כאלו לא שכרן כלל אלא עשו מעצמן המלאכה זו אצל הב"ה ונוטלין מב"ה כפי שיווי מלאכתן או כשכירות כל הפועלי' ואי א"ל שכרכם עלי עכ"פ צריך ליתן להם ד' וה"נ דכוותי' זהו כוונ' המחבר ומור"ם ז"ל וכ"כ הרא"ש בהדיא בר"פ השוכר את האומנים בזה דה"ל כאלו לא אמרו כמו שאמר בע"ה וכן הוא דעת כל הפוס' וכמ"ש בדריש' ע"ש ועד"ז אנו מוכרחי' להגי' בהטור וכמ"ש שם וז"ב ע"ש ודוק: (הג"ה כ' בת"ה סי' שכ"ג ראובן ששכר לשמעון לילך בשליחותו בי' דינרין וקודם שהלך שמעון אמר שמעון לאחרים שרוצה גם כן הוצאות הדרך בלא אלו הי' דינרין ולא הי' ראובן בביתו שהי' אפשר להודיעו וראובן לא רצה ליתן לו אח"כ כי אמר שנתן לו י' דינרין אע"פ דשאר פועלים נשכרים בד' כדי לכלול בו ג"כ ההוצאות ופסק דהדין עם ראובן דהדמים מודיעין לענין שכירות פועל אע"ג דלא אמרי' כן לענין בתים וע' לעיל סי' רי"ד ור"ך עכ"ה):
ט סָעִיף ג אין להם אלא שלשה כו' גם בזה דינם כאלו לא חזרו ואמרו כמו שאמר בע"ה דנתבאר דינו לעיל בס"ב דבכל ענין אין להן אלא ג' משום דסברו וקבלו ואיבעי' דלא איפשטא הוא זה בגמ' והולכין בה לקולת הנתבע ואין מוציאין מידו ועד"ר:
י סָעִיף ד כמו לחבריהם. דמה שחזרו ואמרו כמו שעשו חבירינו לא הי' דעתן שמאמינים לו שלא נתן להן אלא ד' וסברו וקבלו אלא דעתם הי' אעילוי שאם נתן להן יותר יתן גם להם יותר והרי נתן להם יותר ואע"ג דיש פועלים דנשכרין בפחות וגם מלאכתן אינו שוה כ"כ ול"ד למ"ש לפני זה בבע"ה שאמר לשליח שכור לי בד' והשליח א"ל בג' ואמרו כמ"ש בע"ה דאין נותנין להן אלא ג' (כשאין) [אפילו] מלאכתן שוה יותר דשאני הכא דהטעה אותם וא"ל שגם לאחרים השכיר בד' משא"כ התם דלא תלה השליח שכירתו בשכירת פועלים אחרים אלא א"ל סתם בשלשה וק"ל:
יא סָעִיף ד ונמצאו שנשכרי' ביותר פי' כל הפועלים נשכרין ביותר רק שאותו יותר אינו בשוה כגון שיש שנשכרין בה' ויש בו' ויש בז' ויש בח' כו' ע"ז מסיק ג"כ וכ' שנותן להן בפחות שבפועלים ור"ל מה ששכרן בד' עכ"פ בטל הואיל וכולן נשכרים ביותר אלא משלם להן בה' דהוא הפחות נגד מה שנשכרי' באמת דהיינו בה' ו' ז' ח' וכמ"ש אבל אם נמצא דהמועט נשכרין בד' א"צ ליתן להם אלא ד' דדעת' דאינשי אתרעא זילי וכדמסי' וכתב דה"ל כאלו לא א"ל דבר ונותן להן כפחות שבפועלי' גם מה שמסיק מור"ם וכתב ז"ל או שהפועלים הטעו להבע"ה בכה"ג כו' לפי מה שסתם מור"ם ג"כ ה"פ שהפועלים א"ל סתם תן לנו י' שגם שאר פועלים נשכרים בי' ונמצא שכולם נשכרים בפחות ואותן פחות אינו שוה רק קצת בט' וקצתם בח' ז' ו' וקאמר דנותן להן בפחות כיון דקציצת שכירתן בטלי אמרי' דדעתו דאינש אתרעא זילא אבל ר' ירוחם בשם רשב"א (וב"י הביאו בסי' זה) לא כ"כ בסיפא אלא ז"ל וכן אם הטעו פועלים לבע"ה וא"ל שרובם נשכרים בי' ונמצאו רובן בה' כו' "עד שכירות בטעות הי' ואין להן אלא ה' עכ"ל וטעמו נרא' דמ"ה כתב שהפועלים א"ל שרובן בי' משום שדרך הפועלים הוא כן כשא"ל לב"ה שכור לנו בי' לאו שוטים הן שתובעין ממנו י' ויודעין שרוב פעלים נשכרים בפחות מי' מ"ה. כתב שמיירי שא"ל שרוב הפועלים הן נשכרין בי' וזהו מדרך הפועלים שא"ל תן לנו כמו שנותנין להרוב כי המיעוט שלוקחים פחות אינן בנמצא והוא הסכים עמהן ליתן כמו שא"ל שנשכרים רוב הפועלים ואחר כך נמצא שרוב הפועלים הם נשכרים בפחות בטל שכירתן ונותן להם ה' כמו שנשכרים הרוב ואף שנמצאו קצת בפחות מה' מ"מ כיון דהוא הסכים עמהן ליתן להן כמו שנשכרין הרוב מפני שלא רצה להטריח לבקש המיעוט תו לא הולכים אחר המיעוט אבל ברישא בהטעה בע"ה לפועלים לא הזכיר רוב כלל מפני שזהו דרך העולם שהב"ה אומר לפועלים קחו ממנו ד' כי יש לפני מהמיעוט שלוקחים ד' כן נ"ל ולא כע"ש שכתב גם ברישא רוב עיין שם ודוק:
יב סָעִיף ד ליתן לו חפץ בשכרו. ודוקא בחפן דינא הכי ולא בשטר חוב וכמ"ש בפסקי מהרר"י סי' ר"ל והביאו בדרכי משה בסי' זה בקצר' ע"ש:
יג סָעִיף ו ולא יוכל לומר כו' בגמ' מפרש טעמא דיאמרו הפועלים מתחל' לא נתרצנו בפחות אלא מפני שראינו שא נך יודע דרך שכירות הפועלי' ולדעתך גם שאר פועלי' ילקחו כן ואנו היינו דחוקי' למעות ונתפייסנו בפחות מהראוי לנו מה שאין כן עתה שאתה רואה שכל הפועלים נשכרין בכך וכן הטעם בסיפא דהבע"ה אומר עד"ז להפועלים ועפ"ר:
א סָעִיף א אינו נותן להם אלא ג' עמ"ש בסי' של"א סק"ג:
ב סָעִיף ד אין להם אלא ג' ריש פ' האומנין פשיטא א"ל בעה"ב בג' ואזל איהו א"ל בד' ואמרו לי' כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעילוייא אלא אי אמר בעה"ב בד' ואזיל איהו ואמר להו בשלשה ואמרו כמו שאמר בעה"ב מאי אדיבור' דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב או דלמא אדיבוריה דבעה"ב קא סמכי ולא איפשטא ופסקו לקולא ועמ"ש בסי' שי"ב סק"ו הא דקולא לבעה"ב והוא השוכר וגבי משכיר את ביתו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש דמוקי קרקע בחזקת בעלים וה"נ הפועל מוחזק בעצמו ומשום דזה הוי דינא דמלמד ששכרוהו בשנים עשר זהו' מדינר זהב לחודש דאם למד עמו חודש העיבור אין בעה"ב צריך לשלם בעד חודש העיבור כיון דהוא עצמו למד עמו אוקי ממונא בחזקת מאריה וה"נ כיון שהפועל בעצמו עשה הפעולה א"צ לשלם מספיקא ואוקי ממונא בחזקת מארי' ואם הפועל בעצמו ידע מזה שאמר בעה"ב בד' ואינו רוצה להשלים פעולתו עד שיתן לו ד' אף ע"ג דכבר התחיל במלאכה אינו צריך להשלים את הפעולה עד שיתן לו ד' כיון דפועל מוחזק בגופו וע"ש. ומזה נראה דאם ראובן שלח שלוחו לשמעון להשכיר לו ביתו בשלשה אדומים לשנה ואזיל שלוחו וא"ל בשנים ואמר שמעון כמו שאמר השוכר דאפילו אם כבר דר בו ראובן כל השנה צריך לשלם שלשה אדומים כיון דהוא ס' ומוקי קרקע בחזקת שמעון וה"ל ממש הך דינא די"ב זהו' לשנה מדינר זהב לחודש ועמ"ש בסי' שי"ז סק"ד:
ג סָעִיף ד עשו עמי מלאכה בארבעה כמו שעשו חבריכם. והוא בב"י בשם תלמידי רשב"א שכתבו וז"ל היכא דא"ל בעה"ב בואי עמי בה' כדרך שבאו חבריכם ואמרו לו כמו שבאו הם ואשתכח דבי' יהיב להו י' דדעתייהו אעילוייא וז"ב עכ"ל. וביאור דברים נראה דכי היכ' דאם אמר בעה"ב בג' ואזל איהו ואמר בד' וא"ל כמו שאמר בעה"ב דעתייהו אעילוייא ומפרשי דעתייהו אעילויא היילו שלא לגרוע ממה שאמר להם שליח ולכן ד' יהיב להו ועיין שטה מקובצת שם. ה"נ בעה"ב שאמר בה' כדרך שבאו חבריכם ואמרו לו כמו שאמרו הם דעתייהו שלא לגרוע מדבריו במה שאמר כדרך שבאו חבריכם וכיון דאשתכח בי' יהיב להו י' משא"כ אמר בעה"ב בד' ואזל איהו ואמר בתלתא דלא שמעי מדברי השליח שום קציצה יותר מתלתא ואינהו אמרי כמו שאמר בעה"ב בזה הוא דמספקא ליה בש"ס אם דעתייהו אעילוי להוסיף על מאמר השליח או דמהימנת לן דהכי אמר בעה"ב כיון שלא שמעו משליח שום קציצה יותר אבל אם השליח אומר הריני שוכר אתכם בג' כמו שאמר בעה"ב ואמרו פועלים כמו שאמר בעה"ב כיון ששמעו מן השליח כמו שאמר בעה"ב אינהו נמי להכי איכווני שיהיה כמו שאמר בעה"ב ושלא לגרוע ממה שאמר בעה"ב ובש"ך כ' דט"ס הוא ונתחלף ה' בי' ע"ש דקשיא ליה דלא אמרינן דעתייהו אעילויי אלא כי מוסיף שליח על דברי בעה"ב אבל כי אמר שליח בג' ובעה"ב בד' לא אמרינן דעתי' אעילוי ע"ש ולפמ"ש ניחא משום דגם באומר שליח בג' כמו שאמר בעה"ב ואמרו פועלים כמו שאמר בעה"ב נמי דעתי' אעילוי והיינו שלא לגרוע ממה שאמר כמו שאמר בעה"ב כן נראה ודוק:
ד סָעִיף ד ואמר לו ליתן לו חפץ בשכרו כ' בתשו' מוהר"ם דפוס פארג סי' קס"ה ז"ל רבינו תם היה מסופק אם משכיר פועל לעשות מלאכה והתנה עמו ליתן חפץ בשכרו לאחר כן כשגמר מלאכתו תובע ממנו אותו חפץ שהתנה וזה אומר אתן לך דמי החפץ אם יכול לחזור בו מאחר שלא משכו ושוב דיקדק דיכול לחזור בו מדאמר פ' בתרא דע"ז גבי אתנן בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה אסור דאמר התבעלי לי בטלה זו ופריך והא מחסרא משיכה ואיני יודע איך משמע דהא איהו מהדר לאוקמה בנתן לה ואח"כ בא עליה ופריך בטלה זה מחסרא משיכה ולא קניא לה קודם ביאה אבל לאחר ביאה קני לה דאינה לשכירות אלא לבסוף עכ"ל ותמיהא לן דהא דברי רבינו תם מוכרחין שם בש"ס דפריך והא מחסרא משיכה ומשני דקאי בחצירו א"נ בזונה נכרית דלא מחסרה משיכה והיינו משום בנכרי כסף קונה ואי בנותן לה ואח"כ בא עליה דלא קניא קודם ביאה א"כ זונה נכרי' נמי לא קנה וע"ש בגמ' דהא דתני נתן לה ואח"כ בא עליה מפרקי לה והדר פריך מהאי דבא עליה ואח"כ נתן לה והא מחסרא משיכה ומשני בזונה נכרית דהיינו משום דשכירות קניא ליה במקום כסף וממילא מבואר דזונה ישראלית דלא קנה היינו משום דשכירות לא עדיפא מכסף ומחסרא משיכה וכבר הוכיחו מסוגיא זו בפשיטות הרא"ש ורבינו ירוחם והר"ן דשכירות לא קני חפץ ע"ש: אמנם דמי החפץ ודאי צריך להחזיר ומשום דשכירות אפי' אלף זוז קניא בדיבור אלא דאינו קונה החפץ משום דאפילו קיבל המוכר את כספו יכול לחזור כל שלא משך ומחסרא משיכה ואם חוזר המוכר צריך להחזיר את כספו וה"נ צריך להחזיר דמי הפסיקה של הפעולה והוא כדמי החפץ ובתשובת מוהרי"ט ח"א סי' כ"ב כ' ז"ל ושמא דאפי' חיוב אין עליו כיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה משום דמחסר' משיכה והואיל וטלה אין כאן שעבוד אין כאן עכ"ל. ונראה שנעלם ממנו דברי הרא"ש והר"ן פ' השפוכר דכתבו להדי' דאין צריך ליתן את החפץ אבל דמי החפץ מחויב ליתן ונראה דאם השוכר רוצה ליתן לפועל את החפץ אין הפועל יכול לומר תן לי דמי החפץ אע"ג דמעות אינו קונה שניהם חוזרים הלוקח והמוכר ואפילו רוצה המוכר ליתן לו החפץ הלוקח יכול לחזור וליקח את כספו היינו משום דמעות איתנהו בחזרה אבל הפעולה ליתיה בחזרה וכיון דרוצה ליתן החפץ בשכרו כאשר הבטיחו אינו י"ל תן לי דמים כיון שלא שכרו אלא בחפץ. ובזה ראוי לספק היכא דנשרף החפץ אם יכול השוכר לו' שלך הוא דנאבד כיון דיכול הי' לפוטרו בחפץ כמ"ש ונראה דא"י לו' שלך נאבד כיון דטעמ' דא"צ ליתן החפץ כתבו ברא"ש ור"ן משום דמחסר' משיכה וכיון דקי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומשום שלא יאמר נשרף חיטך בעליה ואי נימא דחפץ הוא באחריות הפועל א"כ אמאי אינו קונה אותו בדמים שהיא שכירות כיון דסוף סוף יכול לומר נשרף חיטך בעלי'. ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן השיב לי בזה דאינו ראיה לפי מה שאמרו בפ' הזהב לר' שמעון דס"ל מוכר יכול לחזור ולא לוקח וטעמ' דטרח ומציל משום אוקרא ברשותיה גם הוא טרח ומציל ע"ש פירש"י וא"כ ה"נ כיון דהשוכר יכול לחזור בו אם נתייקרה וטרח ומציל וצ"ע. והנה כיון בטעמ' משום מחסרא משיכה א"כ נראה דאם חוזר בו השוכר הוא במי שפרע כיון דשכירות ה"ל כמו כסף אלא דהיא גופה קשי' לי במ"ש בטעמ' משום מחסרא משיכה ותיפוק ליה דליכ' כסף כלל לפי מה דקי"ל ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה ומה"ט אומן המקדש אשה בשכרו אינה מוקדשת כדאי' פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ח) וכן מבואר בטור וש"ע סי' כ"ח באה"ע שם ולפ"ז אפי' במי שפרע ליכא לדעת הרמ"א בסי' ר"ד דמלוה אינו במי שפרע ולפמ"ש בסי' ס"א סק"ג דגם בשכירות היכ' דבגמר פעולה והוא מכוש אחרון אית ביה ש"פ הוי מלוה והארכנו בזה בחידושי לאה"ע בשם הרשב"א בחידושיו ניחא דנ"מ היכ' דיש בגמר מלאכה ש"פ דכה"ג ה"ל כסף ממש אי לאו משום דמחסר' משיכה וכה"ג איכא נמי מי שפרע אבל היכא דליתי' במכוש אחרון ש"פ אפי' בנכרי אינו קונה וממיל' לית ביה מי שפרע לדעת הרמ"א סי' ר"ד ותשובת מוהר"ם הנז' בסוף דבריו שכ' ז"ל אבל לאחר ביאה קני דאינה לשכירות אלא לבסוף משמע דהבין בדברי ר"ת דטעמ' דאין צריך ליתן החפץ היינו משום דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה ולזה כ' דאינה לשכירות אלא לבסוף ומדברי ר"ת נראה דטעמ' דידיה משום דמחסרא משיכה דכסף אינו קונה א"כ אפילו אינה לשכירות אלא לבסוף נמי הרי מחסרה משיכה דלא עדיף מכסף ועוד תמוה מש"כ דאינה לשכירות אלא לבסוף דנראה מדברי הפוסקים דקי"ל ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף צ"ע. ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ב ראיתי שהבי' דברי הרא"ש שכ' פ' השוכר בהא דא"ל בטלה זה והא מחסר' משיכה והקשה הרא"ש הא שכר פעולה לא בעי קנין כו' וביאה דבר שנותנים עלי' שכר כו' מכאן נראה לי לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ בשכרך יכול ליתן לו דמי חפץ בשכרו וכו' וקשה לי דלמא המקשה פריך הכי לרב חסדא ורב חסדא מוקי לבריית' פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת כרשב"ג דאמר נותן דמיו ופריך עלה אביי אימר דאמר רשב"ג היכא דליתי' בעינא אבל איתיה בעינ' מי אמר וכיון דרב חסדא ס"ל לרשב"ג תתן דמי' אף כשהחפץ בעין פריך שפיר אבל אנן דקי"ל כאביי מחויב לקיים תנאו ככל תנאי שבממון וע"ש שהניח בקושי' ואינו קושיא דהתם שהיה דרך תנאי וס"ל לרב חסדא דמתקיים התנאי בדמיו ומשום דלא הקפיד דוקא על החפץ וכמו היכ' דליתיה בעינ' דמתקיים בדמיו ומשום דלא הקפיד דוקא על גוף החפץ ועמ"ש בסי' רמ"א סק"ו בשם תה"ד סי' שי"א. אבל בהבעלי בטלה זו דהוא קציצה בשכירות ואי נימא דשכירות קונה גוף החפץ הרי קנתה גוף הטלה וכיון דהטלה שלה בעין איך יוכל ליתן לה דמיו אלא ודאי דשכירות לא קנה גוף החפץ ומשום דמחסרה משיכה וא"כ לדידן נמי דק"ל דהיכ' דאיתיה בעינא צריך ליתן גוף החפץ היינו משום דאדעת' דהכי התנה שיתן לו גוף החפץ ולא אמר דמי החפץ אלא קפיד בתנאו דכל זמן שיהיה החפץ קיים יצטרך ליתן גוף החפץ ואם אינו נותן גוף החפץ ואיתיה בעינא יתבטל המעשה וכמ"ש שם בסי' רמ"א בשם תה"ד אבל בהבטיח בשכרו נהי דקפיד על גוף החפץ במאי קנה וביטול המעשה ל"ש כיון דכבר עשה הפעולה וזה פשוט ועמ"ש בסי' ר"ג סק"ג:
ה סָעִיף ד יכול ליתן לו אח"כ דמיו. ז"ל הסמ"ע דוקא בחפץ דינא הכי ולא בשט"ח וכמ"ש בפסקי מוהרא"י סי' ר"ל עכ"ל ובש"ך כ' ז"ל ור"ל דבשט"ח אם לא יתן לו השט"ח א"כ לא יתקיים התנאי ולא יתן לו כלום והשוכר שיעבד עצמו לתת לו שכרו כן הוא בפסקי מוהרא"י שם ולפ"ז אם ירצה ליתן (יתן) לו מה ששוה השט"ח כפי מה שהוא שוה למכור כמו גבי מוחל שט"ח לעיל סי' ס"ו נ"ל עכ"ל ולפי שלענ"ד אינו נראה כן מדברי תה"ד לכן צריכים אנו להעתיק לפנינו לשון מוהרא"י וז"ל והאי דטרח אחר שט"ח של חבירו עד שהביאו לידי פרעון והורה (והודר) לו מן הבעלים ונתקבל קנין על זה כ' דהורה א' מדייני דשפילי דלא קנה השכיר משום דאין אותיות נקנה אלא בכתיבה ומסירה נראה דמשום הא אין מזניחין להאי דינא ודאי לאו שפיר עביד למיגמר טענתא דאינשי דשוה נפשי' הדרנא אבל מ"מ לאו ברירה כל כך דזכה השכיר ברביעית שלו וליכא למימר דכיון דשכר פעולה לא בעי קנין א"כ קנה בפעולתו בכל אשר התנה ופסקו עמו והוי כאלו כתב ומסר לו. לכאורה לא משמע הכי מפ' בתרא דע"ז כו' ופריך עלה טלה זה הא מחסרא משיכה ומקשה שם אשר"י מאי נ"מ שלא משך הא שכר פעולה לא בעי קנין כו' ומסיק י"ל שהשוכר פועל בחפץ אינו חייב לתת לו החפץ אלא נותן לו דמיו אם ירצה אא"כ משוך או שהי' החפץ ברשות השכיר עכ"ל. מהכא מוכח דאינו קונה בפעולתו ממש מה שהתנה לו אלא שכרו בדמים א"כ נ"ד נמי לא קנה בגוף הכתב שהרי לא נכתב ונמסר כו' ונמצא שלא קנה אלא שכרו בדמים כפי מה שהיה שוה רביעי' הכתב כשהתחיל לטרוח בו אבל שנפרע ממנו אח"כ מהיכן יזכה בו דשלבל"ע הוא כיון שלא זכה בגוף הכתב וכו' אמנם נראה שי"ל בהאי דאשר"י פ' בתרא דע"ז שהתם כיון שלעולם צריך לתת לו דמי החפץ הרי נתקיים לשכיר תנאו כדאי' פ' מי שאחזו היכא דליכ' לצעורי קא מכוין אמרינן מה לי איצטלית מה לי דמי' א"כ נ"ד אם לא יקנה בגוף הכתב א"כ לא נתקיים לו תנאו והשוכר שעבד עצמו לתת לו שכרו כך ובריש אע"פ כתבו בתוס' בשם ר' אליהו שיכול אדם לשעבד א"ע בדשלבל"ע והיכי דחזינן למצא טעם וראיה כדי לקיים מנהג דפשט גם בארצינו שטורחין עבור חובות למחצה ושליש ורביע אין פוצה פה לחזור בדבר עכ"ל. ויבואר דבתחלה עלה על דעתו לומר שלא יקנה אלא דמי שויו של רביעית הכתב כשהתחיל לטרוח ואחר כך מסיק דכיון דהבטיח ליתן לו רביעית ממה שיהיה אחר שנפרע ואם יטול פחות מזה לא נתקיים התנאי כלל וא"כ אין שמין את השט"ח דודאי קודם שבא השטר לידי פרעון הרי לא שוה רביעית הכתב אלא דבר מועט ולכן הבטיחו ליתן במה שיגבה רביעית וצריך לקיים תנאו כפי שהתנה וכמ"ש בטעם הדבר בתה"ד. ותמה אני על הש"ך במ"ש דשמין את השט"ח כיון דלהדי' מבואר בתה"ד דכה"ג אין שמין את השט"ח וז"ב:
ו סָעִיף ד הואיל ולא משך החפץ. ונראה דה"ה אם הבטיח לשכיר בשכרו דשלבל"ע כגון פירות דקל ולא אמר דקל לפירות נמי מחויב ליתן שכרו דלא גרע מהבטיח לו חפץ דלא קנה החפץ ואפ"ה בדמיו מיהו נתחייב וא"כ ה"ה בדשלבל"ע בדמיו מיהא נתחייב ולפמ"ש בסק"ה בהבטיח ליתן בשכר טירחא לגבות שט"ח שיהי' לו מזה שליש או רביע דאין שמין את השט"ח לפי מה שהי' שוה בעת שטרח אלא צריך ליתן דמי שליש ממה שגבה א"כ ה"ה בהבטיח פירות דקל אין שמין כמה שוה עכשיו קודם שגדלו הפירות שהוא בזול אלא צריך ליתן פירות דקל אחר שגדלו או דמי הפירות אחר שגדלו ועמ"ש בסי' ס' סק"ב מה"ט בהבטיח לפועל ליתן מזונות דמחויב ליתן אפילו לדעת הרמב"ם דמזונות ה"ל דבר שאינו קצוב ומשום דשכירות דנקנה בדיבור וזה נלע"ד בענין יעקב ולבן בעקודים ונקודים דהו"ל ולדות דשלבל"ע וקנה יעקב מלבן בשכירות דנקנה אפילו דשלבל"ע מיהו בפסקי מוהרא"י סי' ק"ל כתב בהא דצאן לבן דקנה יעקב משום דה"ל כאומר קני בהמה לולדות ע"ש ולפמ"ש א"ש משום שכירות דנקנה בדיבור אפי' בדשלבל"ע ועמ"ש בסי' ער"ה סקי"א בשם הריב"ש בענין בכורה שקנה יעקב משום דקודם מתן תורה דשלבל"ע נמי נקנה א"כ ה"ה צאן לבן:
ז סָעִיף ה והיה יכול לחזור בלא תרעומות והוא מדברי הנמוקי יוסף פ' האומנין ועיין ש"ך ועמ"ש בזה בסי' רכ"א סק"א:
א סָעִיף ג אין דעתם אלא שיתן עסמ"ע ס"ק ח' בהג"ה מ"ש בשם ת"ה סי' שכ"ג ובת"ה שם מבואר דאפי' המנהג בעיר שכל השוכרים נותנים שכירות חוץ ההוצאה מ"מ אמרינן הדמים מודיעים ובקצה"ח סי' של"א תמה ע"ז מהא דמקום שנהגו לזון יזון אף דטפא להו אאגרייהו ולא אמרינן הדמים מודיעין ע"ש ויפה הקשה לזה נראה דהת"ה מיירי דאף לפי דברי הפועל יש בו שינוי מהמנהג שכולם מפשרין עצמן על ההוצאה ונותנין קודם השליחות כדמשמע לשון התשו' שם ע"ש והכא שלא תבע ליתן ההוצאה קודם ולפי דברי שניהם יש בו שינוי מהמנהג לזה אמרינן הדמים מודיעין:
ב סָעִיף ג אין להם אלא ג' בקצה"ח הקשה דמ"ש ממרחץ דסי' שי"ב סעיף טו דמשום ספיקא חייב לשלם מטעם דקרקע בחזקת בעלים עומדת וה"נ הפועל מוחזק בעצמו ותי' ויכוין דהפועל עשה מעצמו המלאכה כו' הוי כאילו התפיסו להבע"ה ברשות משא"כ במרחץ שנכנס בחודש הי"ג בחצר חבירו שלא ברשות ולזה המציא באם ראובן עשה שליח לשכור לו בית משמעון בנ' והלך השליח ואמר להמשכיר במ' ואמר המשכיר כמו שאמר השוכר דחייב לשלם כיון דנכנס להחצר ברשות חייב לשלם משום ספיקא ע"ש ויפה כוון אמנם נ"ל דזה דוקא כשהודיעו השליח לראובן השוכר שהמשכיר אמר כמו שאמר השוכר וכבר ידע מהספק קודם שנכנס דמי למרחץ ששניהם ידעו מהספק וכיון שנכנס להמרחץ שלא ברשות הוי כתפיסה מספיקא דחייב להחזיר וה"נ דכוותיה אבל אם השליח לא הגיד דברי המשכיר להשוכר ולא אמר לו רק ששכר במ' ונכנס אדעתא דמ' נהי שנאמר שהמשכיר לא נתרצה רק אעילויא דהשוכר מ"מ כיון דהשוכר לא היה לו פיסוק דמים גמור עם המשכיר ודמי לדר בחצר חבירו בלא פיסוק דמים אינו נותן רק שוויין:
ג סָעִיף ד צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם. עש"ך ס"ק ט"ו שתמה ע"ז דכיון דבעה"ב לא נתרצה ליתן רק בד' א"כ נהי דהפועלים ג"כ לא נתרצו רק כמו שעשו חבריהם מ"מ הוי כאילו לא שכרו כלל זא"ז ונותן להם כפחות שבפועלים ולפעד"נ דטעמא דהרשב"א הוא כיון שאמרו הפועלים כמו שעשו חברינו ובכיוצא בזה דהיינו כשהפועלים אמרו כמו שאמר בעה"ב איבעיא דלא איפשטא הוא בש"ס אי דעתם אעילויא או דמהימנת לן הוא דאמרי והנה אי היה פשיטא לן דדעתייהו אעילויא ודאי דהכא היה חייב ליתן להם כמו לחבריהם אף שאמר להן ג"כ בנ' הטעם דכיון שהפועלים לא אמרו רק כמו שעשו חברינו הרי לא נתרצו רק בסך זה והבעה"ב נתן להם מלאכתו על אופן זה נתחייב להם כמו שאמרו הן כמו שאמר בעה"ב דאי היה פשיטא לן דדעתייהו אעילויא היה חייב ליתן להם ד' רק משום דהוא איבעיא דלא איפשטא אינו נותן להם רק ג' והוא מטעם שכתב הרשב"א במלמד בסי' שי"ב סעיף טז והובא בקצה"ח סי' שי"ב דכיון דלמד בעצמו הוי כתפיסה ברשות וה"נ עשו הפועלים המלאכה בעצמן כמ"ש בקצה"ח ס"ק ב' ע"ש ולפ"ז הכא דהטעה אותן הבעה"ב בשיווי המקח ובשאר שכירות פועלים אונאה הוא תדע דאילו היה בקבלן ובשתות היה בו דין אונאה ואונאה בכלל גזל הוא כדמוכח בר"פ א"נ דאמר התם ל"ל לאו בגזל לאו באונאה וכיון דגזל הוא הוי כתפסן שלא ברשות לעשות מלאכתן וחייב לשלם כמו במרחץ דה"נ הפועל הוא מוחזק בעצמו משא"כ בשליח שהטען ושינה בדברי הבעה"ב מה לו להבעה"ב בכך שהוא לא הטען וסמכו עצמן על השליח לא הוי כתפיסה שלא ברשות ועוד דמה שהטעה אותן שליח באמירת בעה"ב אין הטעות בענין שיווי השכירות ואפשר שאפילו היה יודעין שהבעה"ב אמר ד' והשליח לא היה רוצה לשוכרן רק בג' היה ג"כ משכירין עצמן דהבעה"ב שאמר ד' היה כוונתו שאם לא ימצא בפחות יתן ד' וסמך עצמו אהשליח משא"כ כאן כשהטען בשיווי השכירות וסתמא דאינשי שאין נשכרין בפחות מחבריהם ובודאי מחמת שהטען עשו מלאכה ולכך חייב להן כמו שעשו חבריהם וזהו כוונת הרשב"א כמ"ש דדעתיה אעילויא והיינו משום דהפועל הוא מוחזק וכמש"ל:
ד סָעִיף ד כפחו' שבפועלים. עש"ך ס"ק ט"ז שתמה בזה ועוד ק"ל דאטו במקח כה"ג אם ימכור דבר ששוה ד' בה' ויאמר לו שהוא שוה כך או שהשער כך או שכולם מוכרין כך לא יתחייב לשלם רק כפי השיווי ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן מסתמא רוב אונאות כך הן שאומר לו שכך שיווי אי כך השער ועוד דמ"ש מהא דסי' רכ"ז סעיף ל"ד באמר זרעתי בה זריע' הראוי בה דאמר התם דבדין אונאה היא לכן נלפענ"ד דל"מ בדין הירושלמי דהיינו באמר בואו עמי כדרך שעשו חבריכם ושאלו בכמה ואמר בד' בזה ודאי דיפה תמה הרשב"א דהא עיקר השכירות ופסוק דמים היה על המקח שעשו חבריהם רק אחר ששאלו אותו בכמה הטעה אותם וכיון דבגוף השכירות נגמר הפיסוק על המקח של חבריהם נתקיים המקח כן ומה בכך שהטעה אותן אח"כ י"ל שסמכו עצמם שיבררו אח"כ ועוד נראה דאפילו בלשון שכתב בהג"ה בד' כמו ששאר פועלים נשכרים נראה של' השכירות מוסב ע"ז ג"כ ששוכר אותן על הסך שנשכרו שאר פועלין והוי כאומר שתי לשונות דסתרי אהדדי בסך פיסוק השכירות ושייך בהו הספק דאי תפס לשון ראשון או לשון אחרון וכיון שהטעה אותו בסך השער הוי כאונאה בשיווי המקח דבכלל גזל הוא וכמש"ל וכתפס שלא ברשות דמיא דחייב ליתן להם כפי תפיסת הלשון שהוא לטובתם כמו במרחץ וכן הדין במקח שאם אמר להלוקח הריני מוכר לך בד' כפי השער דלשון פיסוק דמים מוסב על שני הלשונות תופסין הכל לטובת הלוקח אף שכבר נתן הדמים לפי שתופסין המעות ע"י אונאה וגזל ומכ"ש כשאמר הריני מוכר כפי השער ושאלו הלוקח אחר כך בכמה השער והשיב בד' ונמצא בפחות שאינו נותן לו רק הפחות כיון שהמקח נגמר רק כפי השער וע"ז משך הלוקח אבל אם בשעת פיסוק אמר לו רק בד' רק שאח"כ שאל לו על השער ואמר לו שהשער הוא ג"כ כך או שכולן מוכרין כך אין זה רק בדין אונאה ובעינן שתות ותלוי בראות עיני הדיין אם הלשון היה מוסב על הפסוק דמים אם לא רק שאמר לו כן כדרך אונאה למען יקנה או ימכור לו ואז יש לו דין אונאה. ולפמ"ש יש לקיים דברי שניהם דינא דרמ"א כשאמר דברים אלו בתוך פיסוק דמים ודברי הש"ך בלא אמר לו בפיסוק דמים רק בד' ובפיתוי השכירות שישכיר עצמו בסך זה אמר לו שגם שאר פועלים משכירין עצמן בסך כזה אז אין לו רק דין אונאה ופועל אין בו דין אונאה כמבואר בסי' רכז ושפיר כתב הש"ך דאינו נותן להם רק ג' אף שהטען:
ה סָעִיף ד ליתן לו חפץ בשכרו. עקצה"ח ועמש"ל סי' ר"ג ס"ק ז' ולפמ"ש נראה דדינו כאפותיקי מפורש שאף שיכול לסלק בדמים אם נשרף פטור מליתן דמים אחרים ועש"ך ס"ק י"ט שכתב דבשט"ח יכול ליתן לו שיווי שט"ח ועקצה"ח מה שתמה בזה ולפי ענד"נ דודאי באופן שכתב בקצה"ח דהיינו שהבטיח לו בעד טרחתו מה שיגבה דמי השטר חוב ודאי דא"י ליתן לו מה שהיה שוה השט"ח קודם גוביינא וזה לא יאמר אדם רק כוונת הש"ך באם שהמלאכה בהשט"ח עדיין בגמר פעולה שעשה הוא ג"כ עדיין מחוסר גוביינא כגון ששכרו לטרוח בהקיום ורוצה ליתן כפי מה ששוה שט"ח בשעת גמר פעולה אז יכול ליתן לו ולעולם צריך ליתן שיווי דמי החפץ מה ששוה החפץ בגמר פעולה ומ"מ בדשלב"ל שכתב בקצה"ח דצריך ליתן לו מה ששוין כשיגדלו הפירות לפענ"ד לא נראה כן רק שנותן לו כפי מה שווין למכור בשעת גמר פעולה דאז הוא פרעון השכירות:
א סָעִיף א וי"א. באמת כל הפוסקים וגם הרמב"ם מודים לזה דאם כל הפועלים אינן נשכרין רק בד' צריך הבע"ה ליתן להשליח ד' וכמ"ש בר"ס של"ו וגם הרמ"א שכת' בלשון וי"א אין כונתו לפלוגתא אלא לפי דמשמע מדברי הב"י דהרמב"ם לא ס"ל כן כתב בל' וי"א אבל באמת דעת הרמ"א דכ"ע מודים בזה וכמ"ש בד"מ וכן הסכימו הסמ"ע והב"ח ועיקר ועיין בתשובת מהר"מ מינץ ס"ס כ"ח. ש"ך:
ב סָעִיף א שההנהו. וכת' הרמ"ה אבל יותר מד' אינו נוטל מבעה"ב ואפילו שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה עכ"ל הטור ור"ל דלעולם אין השליח נוטל יותר ממה שקצב לפועליו אף שההנהו יותר ממה שקצב להם אבל פשיטא דאין חילוק בין הוסיף להם השליח רביעית או יותר ודלא כב"י גם הע"ש פירש בדוחק והדבר פשוט כמ"ש וכן פירשו הסמ"ע והב"ח. שם:
ג סָעִיף א בע"ה. ואם שכרן סתם ואין הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו דינו כאמר שכרכם עלי כדלקמן סי' של"ט ס"ז ועמ"ש. שם:
ד סָעִיף א ג'. דדעתא דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לגלויי לבעה"ב דלא מתגרי אלא בד' דאיתא בש"ס שאפילו אם הפועל הוא בעה"ב אינו נוטל אלא ג' ובטור משמע דאפי' אם יש פועלים שאינן נשכרין רק בד' אינו נוטל אלא ג' אף שהוא בעה"ב ומשמע בש"ס דפועל בעה"ב יש תרעומת על השליח אפי' כל הפועלים נשכרים בג' משום דא"ל אי לאו דאמרת לי בד' הוה זילא ביה מלתא לאתגורי עיין בתשובות רשד"ם סי' של"ה ושע"ב. שם:
ה סָעִיף א תרעומת. כיון שיש מי שנשכרין בד' היו יכולין לטרוח ולמצוא מי ששכרן בד' כן הוא בש"ס ופוסקים. ולפ"ז משמע דאם כל הפועלים נשכרין בג' אפי' תרעומת אין להם עליו. שם:
ו סָעִיף א ניכרת. כגון ששכרן לחפור חפירה ונתמלאה מים וא"א לידע מלאכת החפירה מחמת המים. ש"ס וכן כל כיוצא בזה. שם:
ז סָעִיף א ארבעה. משמע אפי' כל הפועלין נשכרין בג' כיון ששוה מלאכתן ד' נותן ד' וכן משמע בטור להדי' וכן מוכח בש"ס אבל בהרא"ש משמע דהיינו דוקא כשיש נשכרים בד' וכן פי' ר"י נכ"ט ח"א להדי' ונלע"ד דלא באו אלא לומר שיש נשכרין בד' לעשות מלאכה יפה זו שעשו עכשיו לאפוקי אם אין מי שנשכר בד' אפי' מלאכה יפה זו פשיטא דאין נוטלין ד' ובש"ס ובטור מיירי אפי' כולן בג' לעשות המלאכה הפשוטה ולפ"ז לא פליגי הטור והרא"ש ור"י לדינא ודברי שניהם לענין הדין אמת ואפשר שלזה נתכוין הב"י בבד"ה שכתב דאפשר לדחוק וליישב דברי הרא"ש ודו"ק. שם:
ח סָעִיף ב תרעומת. משום אל תמנע טוב מבעליו דכיון שבעה"ב אמר לו לשכור בד' לא ה"ל למנוע אותה טובה מהם. שם:
ט סָעִיף ג יתר. עיין מה שפי' הסמ"ע בזה וכתב דההכרח להגיה בדברי הטור וכ"כ הש"ך והשיג על הב"ח שלא פי' כן ע"ש:
י סָעִיף ג שמין. כתב בת"ה סי' שכ"ג ראובן ששכר לשמעון לילך בשליחותו בעשרה דינרין וקודם שהלך אמר שמעון לאחרים שרוצה ג"כ הוצאת הדרך זולת העשרה דינרין ולא היה ראובן בביתו שהיה אפשר להודיעו וראובן לא רצה ליתן לו אח"כ כי אמר אף דשאר פועלים נשכרין בד' נתן לו עשרה דינרין כדי לכלול בו ההוצאה ג"כ ופסק דהדין עם ראובן דהדמים מודיעין לענין שכירות פועל אע"ג דלא אמרינן כן לענין בתים וע"ל סי' רי"ד וסי' ר"כ. הגה"ה. סמ"ע:
יא סָעִיף ד וקבלו. הוא בעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לקולא וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ט דף קע"ג ע"ב וז"ל ולא איפשטא הלכך המוחזק בממון עיקר עכ"ל ולפ"ז אם תפסו הפועלים ד' לא מפקינן מינייהו למאי דס"ל להרמב"ם וסמ"ג וסייעתם דתפיסה מהני בעלמא בבעיא דלא איפשטא ואפי' אין מלאכתן שוה ארבעה מהני תפיסתן לפי מ"ש הרי"ף והרא"ש ונ"י דמיבעיא לש"ס נמי אפי' באין מלאכתן שוה ד' מאחר שאמר בע"ה ד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ואפשר דאפי' כולן נשכרין רק בג' מבעיא להש"ס מה"ט וכן משמע מלשון הרי"ף והרא"ש והנ"י שכתבו וז"ל ואע"ג דלא עבדי מאי דשוי ד' שקלי ד' דהא בע"ה סבר וקביל ויהיב להו ד' ולא איפשטא כו' עכ"ל ודוק. ש"ך:
יב סָעִיף ד לחבריהם. דמה שחזרו ואמרו כמו שעשו חבירינו לא היה דעתן שמאמינין לו שלא נתן להם אלא ד' וסברו וקבלו אלא דעתן היה אעילוי שאם נתן להם יותר יתן להם ג"כ יותר ואע"ג דיש פועלים שנשכרין בפחות וגם מלאכתן אינו שוה כ"כ ול"ד לדינו של המחבר בא"ל בע"ה בד' ואמרו להם בג' ואמרו כמ"ש בע"ה דאין להם אלא ג' דשאני הכא דהטעה אותן וא"ל שגם לאחרים השכיר בד' משא"כ התם דלא תלה השליח שכירתן בשכירות פועלים אחרים אלא א"ל סתם בג' עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א בזה וכתב דדין זה צל"ע דהרי מ"מ הבע"ה אמר בפירוש עשו עמי מלאכה בד' א"כ לא נתרצה להם ביותר וע"ש באורך שהוכיח דבריו בראיה מהש"ס ומהירושלמי ע"ש:
יג סָעִיף ד ביותר. פירש הסמ"ע דכל הפועלים נשכרין ביותר רק שאינן נשכרין בשוה כגון שיש נשכר בה' ויש בו' ויש בז' ויש בח' כו' ע"ז מסיק דנותן להן כפחות שבפועלים ור"ל דעכ"פ מה ששכרן בד' בטל הוא הואיל וכולן נשכרין ביותר אלא נותן להם ה' דהוא הפחות לפי מה שנשכרין באמת וגם בהטעו הפועלים לבע"ה הוי ג"כ בדרך זה אבל ר' ירוחם בשם הרשב"א והביאו ב"י בס"ס זה לא כ"כ בסיפא גבי הטעו פועלים לבעה"ב כו' ע"ש ועמ"ש הש"ך בזה דצ"ל דל"פ אהדדי ע"ש באורך:
יד סָעִיף ד חפץ. דוקא בחפץ דינא הכי ולא בשט"ח וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ר"ל ומביאו בד"מ בקצרה עכ"ל הסמ"ע ור"ל בשט"ח אם לא יתן לו השט"ח א"כ לא נתקיים התנאי ולא יתן לו כלום והשוכר שעבד עצמו לתת לו שכרו כן הוא בפסקי מהרא"י שם ולפ"ז אם ירצה יתן לו מה ששוה השט"ח כפי מה שהוא שוה למכור כמו גבי מוחל שט"ח בסי' ס"ו סל"ב נ"ל. ש"ך:
טו סָעִיף ה כך. כלומר סך פלוני לאפוקי חזר בו בסתם. שם:
טז סָעִיף ה לחזור. כגון שחזרו בהן הפועלים תחלה ובטלה שכירותן אלא שמנכה להם כמ"ש בסי' של"ג ס"ד ואח"כ נמלכו ורוצים לגמור המלאכה וחזר בו בע"ה ואמר בפי' איני נותן לכם אלא סך פ' ופייסוהו מצי למימר אדעתא דתנאי זה עבידתון כן הוא בנ"י שם ע"ש ועמ"ש בסי' של"ג ס"א וס"ה. שם:
יז סָעִיף ו פחות. בש"ס מפרש טעמא דיאמרו הפועלים מתחלה לא נתרצינו בפחות אלא מפני שראינו שאינך יודע דרך שכירות הפועלים ולדעתך גם שאר הפועלים לקחו כן ואנו היינו דחוקים למעות ונתפייסנו בפחות מהראוי לנו משא"כ עתה שאתה רואה שכל הפועלים נשכרין בכך וכן הטעם בסיפא דבעל הבית אומר עד"ז לפועלים. סמ"ע:
א סָעִיף ג לפיכך שמין. עבה"ט עד ופסק דהדין עם ראובן דהדמים מודיעים לענין שכירות פועל כו' ובת"ה שם מבואר דאפילו המנהג בעיר שכל השוכרים נותנים שכירות חוץ ההוצאה ובקצה"ח סימן של"א תמה עליו מהא דמקום שנהגו לזון יזון אף דטפא להו אאגרייהו ולא אמרינן הדמים מודיעין ע"ש ועיין בנה"מ שכתב ליישב דהת"ה מיירי דאף לכי דברי הפועל יש בו בו שינוי מהמנהג שכולם נותנין ההוצאה קודם השליחות כו' ע"ש:
ב סָעִיף ד ונמצאו שנשכרים ביותר. עסמ"ע ס"ק י"א עד אבל ברישא בהטעה בע"ה לפועלי' לא הזכיר רוב כלל מפני שזהו דרך העולם כו' מבואר מדבריו דאילו באמת הזכיר בע"ה רוב שאמר ששוכרן בד' שכן נשכרים רוב הפועלי' היה צריך ליתן כפי שנשכרים רוב הפועלים ולא כפחות ועיין בחידושי הגאון רע"ק איגר זצ"ל סוף מסכת ב"מ שחולק עליו וז"ל עיין בסמ"ע שדימה הטעה בע"ה לפועלים. לפועלים שהטעו בע"ה דכשם דפועלים שהטעו לבע"ה ואמרו שרובן נשכרין בי' ואח"כ נמצא שרובן נשכרין בט' והמיעוט בח' צריך לשלם ט' כיון שנתחייב כפי רוב הפועלים ה"ה בבע"ה שהטעה לפועלים ואמר שרובן נשכרין בה' ואח"כ נמצא שרובן נשכרין בח' והמיעוט בז' צריך ליתן ח'. ולענ"ד פשוט דלא דמי להדדי דבשלמא בפועלים שהטעו לבעה"ב ונתרצה ליתן להם י' אך שהטעו אותו שאמרו שרובן בי' ואעפ"כ נתרצה באם רובן בט' ליתן להם ט' לכך נותן להם ט' אבל בהטעה את הפועלים ואמר שרובן בה' דרוצ' ליתן רק ה' ולא יותר אף דלא נתרצ' אלא על הרוב מ"מ הוי כלא התנה וע"כ צריכים להתרצות על המיעוט והוא פשוט בסברא ונכון ע"ש עוד:
ג סָעִיף ד ליתן לו חפץ בשכרו. עיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"א סי' צב מה שהקשה על זה ועיין בספר קלה"ח שכתב ליישב קושייתו ע"ש. ומ"ש הנה"ט דוקא בחפץ דינא הכי לא בשט"ח כו' עד ולפ"ז אם ירצ' יתן לו מה ששוה השט"ח כו' עיין בקצה"ח ובנה"מ מ"ש בזה:
ד סָעִיף ד יכול ליתן לו אח"כ דמיו. עיין בקצה"ח שכתב אמנם דמי החפץ ודאי צריך להחזיר משום דשכירות אפילו אלף זוז קניא בדיבור כו' וכ"כ הרא"ש והר"ן פרק השוכר להדיא ונראה דאם השוכר רוצה ליתן לפועל את החפץ אין הפועל יכול לומר תן לי דמיו אע"ג דמעות דאינו קונה שניהם חוזרין הלוקח והמוכר ואפילו רוצה המוכר ליתן לו החפץ הלוקח יכול לחזור וליקח את כספו שאני הכא כו' אך בזה ראוי לספק היכא דנשרף החפץ אם יכול השוכר לומר שלך הוא דנאבד כיון דיכול היה לפוטרו בחפץ ונרא' דאינו יכול לומר שלך נאבד כו' (ע' בנה"מ שכתב בזה דנרא' דדינו כאפותיקי מפורש שאף שיכול לסלק בדמים אם נשרף פטור מליתן דמים אחרים ע"ש וע"ש עוד בענין אם כשאינו נותן לו החפץ רק דמיו אם צריך השוכר מקבל מי שפרע כיון דשכירות ה"ל כמו כסף או דנימא דה"ל מלוה כו' (ע' בס' דברי משפט מ"ש בזה) וע"ש עוד שכתב ונראה דה"ה אם הבטיח לשכיר בשכרו דשלב"ל כגון פירות דקל ולא אמר דקל לפירות נמי מחוייב ליתן שכרו דלא גרע מהבטיח לו חפץ דלא קנה החפץ ואפ"ה בדמיו מיהא נתחייב וא"כ ה"ה בדשלב"ל בדמיו מיהא נתחייב כו' ואין שמין כמה שוה עכשיו קודם שגדלו הפירת שהוא בזול אלא צריך ניתן לו דמי הפירות אחר שגדלו (ובכה"מ חולק בזה רק שנותן לו כפי מה ששוין למכור בעת גמר פעולה דאז הוא זמן פרעון השכירות) וזה נראה בענין יעקב ולבן בעקודים ונקודים דה"ל ולדות דשלב"ל וקנה יעקב מלבן בשכירו' כו' ע"ש:
א סָעִיף א ומפסיד כו'. לשון הרמב"ם וכ"כ הרי"ף ורא"ש שם כללא דנקיטין כו' והיכא דא"ל בתלתא כו' והדר איהו ושקיל תלתא מבע"ה כו':
ב סָעִיף א וי"א כו'. וכ"ד רש"י ד"ה וליחזי כו' וכ' בד"מ דכ"ע מודי בזה דהא הרי"ף ורא"ש כ' כדתניא השוכר את הפועל כו' וכמש"ל ר"ס של"ו וכ"כ כל האחרונים ועסמ"ע וש"ך:
ג סָעִיף א ואם כו'. גמ' שם ל"צ כו' וליחזי כו':
ד סָעִיף א היה כו'. שם ל"צ דאיכא כו'.
ה סָעִיף א בד"א כו'. שם אב"א לעולם כו' וקאי גם ארישא שאמר נותן להם ב"ה כו' אבל בכה"ג לעולם נותן ד' אפי' כולם אין נשכרין אלא בג' וכ"מ בגמ' דקא' אב"א וכ"מ ברי"ף ורא"ש שם שכ' וה"מ היכא דלא הויא עבידתיהו כו' אבל אית להו תרעומת כו' וע"כ בכה"ג מיירי דאל"כ בלא"ה יש לו תרעומת כמ"ש למעלה ותרעומת אית להו על השליח כו' ומ"ש הרא"ש שם ומ"ש רב אלפ"ס ז"ל כו' דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא כו' ל"ד ה"ה כה"ג אלא לאפוקי שאם כולם נשכרין בד' כ' דאף דאיכא כו' וכן לאפוקי אם אמר שכרכם עלי כמש"ש: (ליקוט) בד"א כו'. קאי ארישא וכמ"ש בס"ג לפיכך שמין כו' מ' בכ"ע אף שהכל נשכרין בג' אבל מ"ש ויש להם תרעומת אף במלאכתן ניכרת שאינו שוה אלא כשאר מלאכה מ"מ י"ל תרעומת כיון דאיכא כו' וכן כשאין מלאכתן ניכרת אף בשכולם אין נשכרין אלא בג' וכמ"ש בסוגיא שם (ע"כ):
ו סָעִיף ב אע"פ כו'. רמב"ם וטור וכ"כ הרי"ף והרא"ש כללא כו' ואע"ג כו' וכמ"ש דהא סביר וקביל ועוד ממ"ש אב"א לעולם כו' מ' דא"צ לתי' הראשון בריפקא אלא בכ"ע וכן לכל התי' שכרכם עלי או על הבע"ה וז"ש הטור והרב ול"ש כו' וכנ"ל דהא סביר וקביל וכ"מ ברא"ש דהא להאיבעיא באומר שכרכם על בע"ה כמ"שש ומיהו נראה דיפה כ' דע"כ מיירי כו' ואפ"ה איבעיא להו אלא אי א"ל בע"ה בד' כו' ואף תוס' שם ד"ה דעתיה כו' דמוקי באמר שכרכם עלי לא מוקי אלא משום רישא אבל סיפא בכ"ע: (ליקוט) אע"פ כו' ול"ש כו'. ממה שחלקו ברישא אי אמר שכרכם עלי או לא או מלאכתן שוה או לא ובאב"א אחרונה לא חילקו כלום (ע"כ):
ז סָעִיף ג לפיכך כו'. לשון הרמב"ם וכ"ה ברי"ף ורא"ש פשיטא כו' ואי שוויא עבידתיה ד' כו':
ח סָעִיף ג ואם אמר כו'. וכ"כ ברא"ש שם ומ"ש רב אלפ"ס כו' ומיהו נראה דיפה כו' דס"ד דרא"ש דהרי"ף מפ' לה כפי' תוס' שם ד"ה דעתיה כו' דאמר שכרכם עלי ולכן הקשה דבכ"ע נותן ד' דדוקא באמר שכרכם על בע"ה ואיכא דמיתגר כו' ותי' דרי"ף מפ' דאמר שכרכם על בע"ה וכ"ד תוס' הנ"ל וכ"ד רש"י שם ד"ה דעתייהו וכמ"ש המ"מ וכ"ד כל הפוסקים וט"ס בטור כמ"ש בבד"ה וכן בד"מ תמה על הטור והכלל דדין זה שוה לדין דס"א בלא אמרו הרינו כמ"ש בע"ה ודלא כב"ח שנדחק מאד:
ט סָעִיף ד אע"פ כו'. רי"ף ורא"ש ורמב"ם וכמש"ל ס"ב:
י סָעִיף ד בע"ה שאמר כו' בע"ה שהטעה כו'. ירושלמי שם הטעו זה את זהו מהו אתו אתון עמי היך אתון עבדין ר"ל ששאל את הפועלים היאך נשכרין הפועלים. מן חמש רובן ואשתכח עבדין מן עשר רובן כו' הטען בע"ה מהו אתו אתון עבדין עם חביריכון היך אינון עבדין מעשרה רובן ואשתכח עבדין מה' רובן כו' והגי' מהופכת וכמ"ש בנ"י דברישא פועלים א"ל לבע"ה שרוב פועלים נשכרים בעשר ואשתכח שנשכרים בה' ובסיפא להיפך ויש לקיים גי' הירושלמי ששאל אותם כמה פועלים נשכרים בסך זה ליום וא"ל בחמשה כו' וכן בסיפא שם היאך אתון עבדין מן עשרה יומין כו' ר"ל ששכרם דבר ידוע לעשות כגון בגד שלם לארוג שדה שלימה לקצור ושכר כל יום ידוע ושאל אותן בכמה ימים תגמר זאת המלאכה וזש"ש למלאכה אתון עבדין עמי היאך כו' ע"ש וכ' הרשב"א ונ"י אבל גמ' שלנו לא ס"ל הא דירושלמי ממה שהוצרכו לומר דאטעו פועלים אהדדי וטעמא כיון שלא נתרנו אלא כמו שנשכרין רובם הוי שכירות בטעות וחוזר משא"כ דאטעו פועלים ממ"נ אם גמרו בדעתם כמו שנשכרין הא נוטלין כן וא"ל בטלה השכירות וה"ל כמו שעשו בלא קציצה דדעתא דאיניש אתרעא זילא וכמ"ש הרי"ף והרא"ש כיון דשני שליח כו' וז"ש בע"ה שהטעה כו' ומ"ש ברישא בע"ה שאמר לפועלים כו' הוא סיפא דירושלמי למלאכה אתון עבדין עמי היאך אתון מן עשרה יומין ואשכחין עבדין מן חמשה יומין כו' הטען בע"ה מהו כו' למלאכה אתו אתין עבדין עם חביריכון היאך הינון עבדין מחמשה יומין ואשכחנן עבדין מעשרה יומין וכאן לא אמר רובן אלא כמו ששכר שאר פועלים והוכחת הרשב"א דגמ' לא ס"ל כירושלמי ג"כ כנ"ל:
יא סָעִיף ד ונותן להם כו'. רי"ו וכמ"ש בנ"י כיון דהטעו זא"ז ה"ל שכירות בטעות וה"ל כאלו עשו בלא קציצה וכמ"ש בגמ' דאיכא כו' אבל בעובדא דירושלמי צריך ליתן כפי שנשכרים הרוב דטעמא דגמ' כמ"ש הרי"ף דדעתא דאיניש אתרעא זילא משא"כ בכה"ג אלא דרי"ו והרב כ' שאמרו כמו שנשכרין ולא אמרו רובן ועש"ך:
יב סָעִיף ד בע"ה ששכר כו'. ממ"ש בע"ז ס"ג א' הא מחסרא משיכה. רא"ש ור"נ שם:
יג סָעִיף ה ויש מחלקין כו'. כמ"ש בתוספתא והביאו בש"ע סי' רכ"א המבקש כו' וה"ה כאן דהא קציצה הראשונה בטלה משא"כ ביש להן תרעומת דקציצה הראשונה עדיין לא בטלה ול"ד לשם דאין שם קציצה אחרת:
יד סָעִיף ה והיה יכול כו'. עש"ך ונ"י שם:
טו סָעִיף ו ולא יוכל כו' וכן כו' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.