א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְהִטְעוּ אֶת בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת הִטְעָה אוֹתָם, אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַּרְעֹמוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מָשַׁךְ בַּעַל הַבַּיִת כְּלֵי אֻמָּנוּת שֶׁעוֹשֶׂה בָהֶם מְלָאכָה, אֵין הַבַּעַל הַבַּיִת יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְלֹא הַפּוֹעֵל אִם הוּא קַבְּלָן (טוּר בְּשֵׁם ר"ת) ; אֲבָל אִם הוּא שְׂכִיר יוֹם, יָכוֹל לַחֲזֹר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (תוס' וְהָרֹא"שׁ רֵישׁ פֶּרֶק הַזָּהָב). מִיהוּ, יָכוֹל לְעַכֵּב כְּלֵי אוּמָנוּתוֹ וְלִשְׂכֹּר אֲחֵרִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין ונ"י בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק ט'). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא הָלְכוּ. אֲבָל הָלְכוּ הַחַמָּרִים וְלֹא מָצְאוּ תְבוּאָה, פּוֹעֲלִים וּמָצְאוּ שָׂדֶה כְּשֶׁהִיא לַחָה, אוֹ שֶׁשְּׂכָרָם לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה וּמְצָאוּהוּ שֶׁנִּתְמַלֵּא מַיִם, אִם בִּקֵּר בַּעַל הַבַּיִת מְלַאכְתּוֹ מִבָּעֶרֶב וּמְצָאָהּ שֶׁצְּרִיכָה פּוֹעֲלִים, אֵין לַפּוֹעֲלִים כְּלוּם, וּמַה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת; וְאִם לֹא בִּקֵּר, נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן כְּפוֹעֵל בָּטֵל, (פֵּרוּשׁ, שֶׁשָּׁמִין מִי שֶׁהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִמְלָאכָה זוֹ וְכֵן חַמָּר שֶׁהִשְׂכִּיר חֲמוֹר לְהָבִיא מַשּׂאוֹי, כַּמָּה הָיָה רוֹצֶה לִפְחֹת מִשְּׂכָרוֹ וְלֵישֵׁב בָּטֵל וְלָבֹא רֵיקָן), שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לְבָא רֵיקָן, וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה לְבָטֵל.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמוֹת בְּשֶׁלֹּא הָלְכוּ, דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַשְׂכִּיר עַצְמָם אֶמֶשׁ כְּשֶׁשְּׂכָרָם בַּעַל הַבַּיִת זֶה; אֲבָל אִם הָיוּ נִשְׂכָּרִים אֶמֶשׁ, וְעַכְשָׁיו אֵינָם נִשְׂכָּרִים כְּלָל, הֲרֵי זֶה כְּדָבָר הָאָבוּד לָהֶם, וְנוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָם כְּפוֹעֵל בָּטֵל; וְאִם נִשְׂכָּרִים בְּפָחוֹת, מְשַׁלֵּם הַפְּחָת. וְאִם הָלְכוּ וְדַוְקָא שֶׁהָלְכוּ עַצְמָם, אֲבָל לֹא שְׁלוּחָם (הַמַּגִּיד פ"ט בשמם), אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מוֹצְאִים לְהַשְׂכִּיר עַצְמָם אֶמֶשׁ, נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָם כְּפוֹעֵל בָּטֵל; וְהוּא שֶׁעַכְשָׁיו אֵינָם נִשְׂכָּרִים כְּלָל. אֲבָל אִם מוֹצְאִים מִי שֶׁיַּשְׂכִּירֵם בִּשְׂכִירוּתוֹ, אֵין לָהֶם אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא מָצְאוּ רַק מְלָאכָה כְּבֵדָה מִזּוֹ, רַק שֶׁרוֹצִים לְהוֹסִיף בִּשְׂכָרָן, צְרִיכִין לְהַשְׂכִּיר עַצְמָן בְּמָקוֹם אַחֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין בְּשֵׁם מהר"ם) ; וְיֵשׁ חוֹלְקִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א). וְאִם אֵינָם מוֹצְאִים לִהְיוֹת נִשְׂכָּרִים אֶלָּא בְּפָחוֹת, מְשַׁלֵּם לָהֶם הַפְּחָת. וְכָל אֵלּוּ הַדִּינִים כְּשֶׁלֹא בִּקֵּר בַּעַל הַבַּיִת מְלַאכְתּוֹ מִבָּעֶרֶב, שֶׁהוּא בִּפְשִׁיעָתוֹ; אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה פְּשִׁיעַת בַּעַל הַבַּיִת בַּדָּבָר כְּלָל, הֲרֵי זֶה אָנוּס, וְנִפְטָר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הַגָּה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של"ד סָעִיף ב'. מְלַמֵּד שֶׁהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִשְׁתֵּי שָׁנִים וְהִתְחִיל שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, מִקְרֵי הַתְחָלָה גַם לְשָׁנָה שְׁנִיָּה; וְהוּא הַדִּין כָּל פּוֹעֵל (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין).
ג הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה, וְחָזַר בּוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ קִבֵּל כְּבָר דְּמֵי שְׂכִירוּתוֹ וְאֵין בְּיָדוֹ לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַבַּיִת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְהַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, (וַיִּקְרָא כה, נה) וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. הַגָּה: וּמֵהַאי טַעֲמָא אָסוּר לְפוֹעֵל, אֲפִלּוּ מְלַמֵּד אוֹ סוֹפֵר, לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִהְיוֹת בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת בְּקֶבַע שְׁלֹשָׁה שָׁנִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין).
ד כֵּיצַד דִּין הַפּוֹעֵל שֶׁחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁהִתְחִיל, שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה, וְנוֹטֵל. בֵּין הוּקְרָה הַמְלָאכָה אוֹ הוּזְלָה; וְדַוְקָא שֶׁחָזַר סְתָם, אֲבָל אִם חוֹזֵר מִכֹּחַ יֹקֶר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר"י). וְאִם קַבְּלָן הוּא, שָׁמִין לוֹ אֶת שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת, (ע"ל סִימָן קע"ו סכ"ג), בֵּין שֶׁהוּזְלָה בְּעֵת שֶׁשְּׂכָרוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוּזְלָה, בֵּין שֶׁהוּזְלָה הַמְּלָאכָה אַחַר כָּךְ בֵּין שֶׁלֹּא הוּזְלָה, שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד, קִבֵּל מִמֶּנּוּ קָמָה לִקְצֹר בִּשְׁתֵּי סְלָעִים אוֹ שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ"ט), קָצַר חֶצְיָהּ וְהִנִּיחַ חֶצְיָהּ; בֶּגֶד לֶאֱרֹג בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, אָרַג חֶצְיוֹ וְהִנִּיחַ חֶצְיוֹ; שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת, אִם הָיָה שָׁוֶה ו' דִּינָרִים נוֹתֵן לוֹ שֶׁקֶל אוֹ יִגְמְרוּ אֶת מְלַאכְתָּן; וְאִם הָיָה הַנִּשְׁאַר יָפֶה שְׁנֵי דִינָרִים, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא סֶלַע, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשׂוּ אֶלָּא חֲצִי מְלָאכָה. הַגָּה: וּבַעַל הַבַּיִת הַחוֹזֵר בּוֹ דִּינוֹ כְּקַבְּלָן, שֶׁיָּדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה (טוּר).
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָבוּד; אֲבָל בְּדָבָר הָאָבוּד, כְּגוֹן פִּשְׁתָּן לְהַעֲלוֹת מֵהַמִּשְׁרָה, אוֹ שֶׁשָּׂכַר חֲמוֹר לְהָבִיא חֲלִילִין לְמֵת אוֹ לְכַלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶחָד פּוֹעֵל וְאֶחָד קַבְּלָן, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, מְשָׁרֶתֶת אוֹ עֶבֶד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מִקְרֵי דָבָר הָאָבוּד, דְּבַעַל הַבַּיִת לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַצְמוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה נֶאֱבָד שֶׁלּוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ"ט) ; אֶלָּא אִם כֵּן נֶאֱנַס, כְּגוֹן שֶׁחָלָה הוּא אוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו (ת"ה סִימָן שכ"ט) אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת (ל' הַטּוּר). וּמִיהוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהֶם כָּל שְׂכָרָם, רַק מַה שֶּׁעָשׂוּ, וְיָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה (טוּר שָׁם וְהָרֹא"שׁ וְרַשִׁ"י וּשְׁאָר פּוֹסְקִים, ע' ס"ק כ"ה). וְאִם חָזַר בַּעַל הַבַּיִת וְקִבְּלָן לְאַחַר שֶׁעָבַר הָאֹנֶס, סְתָם, וְחָזְרוּ וְעָשׂוּ אַחַר כָּךְ מְלַאכְתָּן, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהֶן כָּל שְׂכָרָן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לָהֶן כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא"שׁ וְהוּא בִּפְסָקָיו). אֲבָל בְּלָאו הָכִי, מְנַכֶּה לוֹ כָּל יְמֵי חָלְיוֹ אוֹ אָנְסוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ הַפּוֹעֵל (תוס' וְרַשְׁבַּ"ץ וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי ס"ס קִנְיָן סִימָן ל"א). וְהוּא הַדִּין לִמְלַמֵּד שֶׁחָלָה שֶׁמְּנַכִּין לוֹ דְּמֵי חָלְיוֹ. וּמִיהוּ, אִם כְּבָר קִבֵּל הַפּוֹעֵל אוֹ הַמְלַמֵּד שְׂכָרוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר (שָׁם בִּתְשׁוּ' מַיְמוֹנִי וּבַמָּרְדֲּכַי, עַיִּןִ בס"ק כ"ה). וּמְלַמֵּד הַחוֹזֵר בּוֹ, מִקְרֵי דָבָר הָאָבוּד. וְכֵן סוֹפֵר הַמְקַבֵּל לִכְתֹּב סֵפֶר אֶחָד וְחוֹזֵר בּוֹ, מִקְרֵי דָבָר הָאָבוּד (תְּשׁוּבוֹת מַיְמוֹנִי הַנַּ"ל וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין). מְלַמְּדִין, דִּינָן כִּשְׁאָר פּוֹעֲלִים שֶׁצְּרִיכִין לַעֲשׂוֹת כַּמִּנְהָג לְהַשְׁכִּים אוֹ לְהַעֲרִיב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן של"א, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ עִם הַלִּמּוּד אוֹ לִנְעֹר בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִדַּאי, אוֹ לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל, וְכָל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה וּמְעַבְרִינָן לֵהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת שְׂכִירוּת). שָׂכַר עַצְמוֹ לִזְמַן, יֵשׁ לוֹ דִּין פּוֹעֵל; אֲבָל אִם שָׂכַר עַצְמוֹ לִלְמֹד סֵפֶר אוֹ חֲצִי סֵפֶר, יֵשׁ לוֹ דִּין קַבְּלָן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ט מִשְׂכִירוּת). וע"ל סִימָן של"ד ושל"ה מִדִּינֵי מְלַמֵּד. וְאִם לֹא נֶאֱנַס, וְחָזַר בּוֹ, אִם הָיָה מוֹצֵא פּוֹעֲלִים אֲחֵרִים לִשְׂכֹּר כְּשֶׁשָּׂכַר אֶת אֵלּוּ, וְעַכְשָׁיו אֵינוֹ מוֹצֵא, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶם אוֹ מַטְעָן. (עס"ק כ"ח) הַגָּה: וְאִם מָצָא פוֹעֲלִים אֲחֵרִים (לִשְׂכֹּר), וְהִטְעָה אֶת אֵלּוּ, צָרִיךְ לִתֵּן לָהֶם כְּפִי מַה שֶּׁפָּסַק לָהֶן בָּאַחֲרוֹנָה (טוּר ס"ג בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). כֵּיצַד מַטְעָן, אוֹמֵר לָהֶם: סֶלַע קָצַצְתִּי לָכֶם בּוֹאוּ וּטְלוּ שְׁתַּיִם, עַד שֶׁיִּגְמְרוּ מְלַאכְתָּם, וְלֹא יִתֵּן לָהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁפָּסַק תְּחִלָּה; וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהֶם הַשְּׁתַּיִם, מַחֲזִיר מֵהֶם הַתּוֹסֶפֶת. הַגָּה: פּוֹעֵל שֶׁעוֹשֶׂה בְחִנָּם עִם בַּעַל הַבַּיִת, יָכוֹל לַחֲזֹר אֲפִלּוּ בַּדָּבָר הָאָבוּד (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קל"ג).
ו כֵּיצַד, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶם פּוֹעֲלִים וְגוֹמְרִים מְלַאכְתָּן שֶׁלֹּא תֹּאבַד, וְכָל שֶׁיּוֹסִיף לְאֵלּוּ הַפּוֹעֲלִים הָאֲחֵרִים עַל מַה שֶּׁפָּסַק לָרִאשׁוֹנִים נוֹטֵל מֵהָרִאשׁוֹנִים, עַד כַּמָּה, עַד כְּדֵי שְׂכָרָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה לָהֶם מָמוֹן תַּחַת יָדוֹ, שׂוֹכֵר לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז בְּכָל יוֹם לְכָל פּוֹעֵל, אַף עַל פִּי שֶׁשְׂכַר הַפּוֹעֵל בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה. הַגָּה: וְאִם לֹא שָׂכַר עֲלֵיהֶם אֲחֵרִים, אֵין הַפּוֹעֲלִים חַיָּבִים לְשַׁלֵּם לוֹ הֶזֵּקוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הָאֻמָּנִין). וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּשׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁתָּפַס כְּלֵי אוּמָנוּתָם, אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים, לֹא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הנ"ל). וְדַוְקָא בַּדָּבָר הָאָבוּד שֶׁאֵינוֹ מָמוֹן, כְּגוֹן מְלַמֵּד אוֹ כַּדּוֹמֶה לְזֶה, אֲבָל בַּדָּבָר הָאָבוּד שֶׁל מָמוֹן, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל הֶזֵּקוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ"ט הַגָּהַת אֲשֵׁרִ"י).
ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאֵין שָׁם פּוֹעֲלִים לִשְׂכּוֹר בִּשְׂכָרָן לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה; אֲבָל אִם יֵשׁ פּוֹעֲלִים לִשְׂכּוֹר בִּשְׂכָרָן, וְאָמַר לוֹ: צֵא וּשְׂכֹר מֵאֵלּוּ וְהַשְׁלֵם מְלַאכְתְּךָ, בֵּין שָׂכִיר בֵּין קַבְּלָן, אֵין לוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא תַּרְעֹמֶת, וְשָׁמִין לְשָׂכִיר מַה שֶּׁעָשָׂה, וּלְקַבְּלָן מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת.
ח אָמַר לְאֻמָּן: עֲשֵׂה לִי דָּבָר פְּלוֹנִי וְאֶקָּחֶנּוּ מִמְּךָ, וַעֲשָׂאוֹ הָאֻמָּן, וְאַחַר כָּךְ אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַחְתּוֹ, וְהוּא דָּבָר שֶׁאִם לֹא יִקָּחֶנּוּ מִיָּד, יַפְסִיד, חַיָּב. הַגָּה: שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ עִם מַנְהִיגֵי הָעִיר לְשָׁנָה בִּתְנַאי כָךְ וְכָךְ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִבְנֵי הָעִיר הַזֹּאת עִם מַנְהִיגִים שְׁנִיִּים, וְלֹא הִתְנָה, וַדַּאי עַל תְּנַאי הָרִאשׁוֹן הִשְׂכִּיר עַצְמוֹ. וְדַוְקָא שֶׁחָזַר וְהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה; אֲבָל אִם עָמַד עִמָּהֶן בִּשְׁתִיקָה, לָא אַמְרִינָן דְּנִשְׁאַר עַל תְּנָאוֹ הָרִאשׁוֹן (רִיבָ"שׁ סִימָן תע"ה וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ח). הָאָב שֶׁהִשְׂכִּיר בְּנוֹ לִמְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה לוֹ מְזוֹנוֹת, וַדַּאי נִיחָא לֵהּ בַּמֶּה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָב וְנוֹטֵל כְּפִי מַה שֶּׁקָּצַב הָאָב, עַד שָׁעָה שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ק"ה). מְלַמֵּד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: לֵךְ מֵעִמָּדִי, וְנִתְרַצָּה הַמְלַמֵּד, יוּכַל הַבַּעַל הַבַּיִת לַחֲזֹר בּוֹ וּלְעַכְּבוֹ, דְּאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל נַעַר (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הָאֻמָּנִין וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתע"ג וְרַבִּי יְרוּחָם נכ"ט ח"ג). מִיהוּ, בִּשְׁאָר פּוֹעֵל, אִם אָמַר לוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: לֵךְ מֵעִמָּדִי, פָּטוּר בְּלֹא מְחִילָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם אָמַר לוֹ דֶרֶךְ כַּעַס, שֶׁאֵינוֹ פָטוּר (רַבִּי יְרוּחָם הַנַּ"ל ב' הַדֵּעוֹת).
א סָעִיף א אלא תרעומות שיכול בע"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לבע"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומות בשביל הטורח עכ"ל טור והוא מדברי הרא"ש ומשמע מלשונם שכתבו בשביל הטורח דמשום שינוי דעתם ליכא דאע"ג דלעיל סימן שי"א סעיף ו' גבי ספינה כתב הרא"ש והטור והמחבר ריש עליו תרעומו' משום שינוי דעתם דאיש אחר שאני התם כיון שפרק' בחצי הדרך וכבר הרגיל עמו חצי הדרך משא"כ הכא שחוזר מיד ולפ"ז היכא דאין כאן טרחא כגון שמוצאין בע"ה אחר להשכיר את עצמן אין להן עליו אפי' תרעומו' וכן כ' הנ"י פ' האומנין גבי דזל עבידתא וחוזר בע"ה בשם האחרוני' בשם הרמב"ן וז"ל אי נמי מצינן לאוקמא כשחזר בו בע"ה אפי' לאחר שהתחילו במלאכה בלא חזרת הקבלנים וכגון שמוצאים הקבלנים מלאכה אחרת שיכולים להשתכ' בה כדאמרי' לקמן גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך דאי משכח לאגורה אין לו עליו אפי' תרעומות כו' ואח"כ פייסוהו כיון דאין עליו אפי' תרעומות כו' עכ"ל ונראה שהוא מפרש שינוי דעתם גבי ספינה כפירש"י דלא שייך רק גבי ספינה ע"ש א"נ בנ"י מיירי בשלא הורגל עמהם עדיין ולפ"ז צ"ל הא דאיתא בש"ס פ' האומנין דף ע"ו ע"ב אבל אם יש פועלי' לשכור ואמר צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומות היינו דוקא בע"ה על הפועלי' משום שאין דרך בע"ה לטרוח ולהשכיר פועלים אחרים אף שמוצא לשכור אבל אם פועלי' מוצאין בע"ה אחר להשתכר אין להן עליו אפי' תרעומו' אבל ממ"ש ה"ה פ"ט משכירו' בשם הרמב"ן והרשב"א דאם היו מוציאין להשתכר אין להן עליו אלא תרעומו' שהרי הוא אומר לאו והשכירו עצמיכם כו' וכ"כ המחבר בס"ב משמע דתרעומו' מיהא איכא לפועלים על הבע"ה ולא כהנ"י וכן משמע ממ"ש הרא"ש וטור ור' ירוחם ותוס' ומרדכי ואגוד' דהלכו אורחא דמלתא קתני דה"ה אם הלכו ומוצאין עוד להשתכר אין להן אלא תרעומות כו' ולפ"ז ל"ל דאע"ג דמוצאין להשתכר מ"מ טורח מיהא איכא וכן כתבו התוס' וז"ל ומ"מ יש עליו תרעומות שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח כו' אך ק"ל ע"ז דא"כ מאי פריך בש"ס (פ' האומנין דף ע"ט ע"ב) גבי ספינה אי דקא משכח לאגורא אמאי אית ליה תרעומות ואי דלא קא משכח לאגורא כולא אגרא בעי שלומי ה"ל לשנויי דלא משכח אלא ע"י טורח. ויש ליישב בדוחק וצל"ע ומ"מ נראה דהיכא דמוצאין להשתכר בלא טורח מודים הפוסקי' הנזכרי' להנ"י דאין להן אפי' תרעומו' ונ"מ במה שיש תרעומות לענין אם קצץ פעם שניה וכדלעיל סי' של"ב ס"ק כ"ב ע"ש:
ב סָעִיף א וי"א דאם משך כו' וכן עיקר בש"ס פ' הזהב וכמ"ש בספרי והבאתי שם הרבה פוסקים דס"ל הכי ע"ש:
ג סָעִיף א דאם משך כו' ואפי' החזירם לפועל אחר המשיכ' דמחשב המשיכה לקנין וכ"כ הסמ"ע:
ד סָעִיף א ולא הפועל כו' כ' בהג"א ממהרי"ח פ' האומנים דבדברי ר"ת משמע דלגמרי לא יוכל לחזור בו משום ממון ואומר שעשה בו מעשה ושמא אע"פ שהתחיל במלאכ' לא חשיב קנין אלא במשיכה או קנין סודר עכ"ל ר"ל דאע"ג דאם התחיל במלאכה יכול לחזור בו ויהיה ידו על התחתונה כדאית' בש"ס ולקמן סעיף ד' הכא לא מהני אפי' אם ירצה להיות ידו על התחתונה דהתם לא חשיב קנין אבל הכא כיון שמשך הכלי או הקנה בק"ס לא מהני שום ממון וצריך לעשות המלאכה אם ירצה הבע"ה וכן משמע להדיא בדברי רבינו ברוך בספר החכמה שהביא המרדכי פ' האומנין גבי שבאת חבילתו לידו דבמשיכת כלי האומנות אין הפועל יכול לחזור בו אפי' רוצה להיות ידו על התחתונה ע"ש ודו"ק:
ה סָעִיף א מיהו יוכל לעכב כלי אומנתו כו' צל"ע דהנ"י פ' הזהב לא כ"כ אלא לדעת הרשב"א והר"ן וכן המרדכי פ' האומנין לדעת ר"י דכת' דאפשר דמשיכת כלי האומנין לא מהני לענין דיהא הקנין נגמר ושיש לפרש הך דפ' הזהב דמהני משיכת כלי האומנות לענין דיוכל לעכב כלי האומנות אבל להפוסקי' דס"ל דמהני משיכת כלי האומנות לקנין ומפרשים הך דהזהב בקבלן דוקא והם הי"א שכת' הר"ב וא"כ לדידהו י"ל דבשכיר יום א"י לעכב הכלי אומנות כלל. ואף שי"ל שמודים בזה מבחוץ לאינך פוסקים מ"מ מנ"ל הא וגם מן הסברא נראה שכיון שיכול לחזור בו ואין כאן קנין למה יעכב כלי אומנתו הא מנה אין כאן משכון אין כאן וכן משמע בתוס' פ"ק דקידושין דף ח' ריש ע"ב ע"ש ודו"ק והכי משמע נמי ממ"ש התו' והרא"ש ואגודה פ' הזהב בסתם גבי משך כלי האומנות דשכיר יום יכול לחזור בו ולא כתבו דמ"מ יכול הבע"ה לעכב כלי האומנות אלא משמע דס"ל דיכול לחזור לגמרי ואע"ג שכתב ה"ה בפ"ט משכירות בשם הרמב"ן ורשב"א דכשבא' חבילתו לידו אפי' בדבר שאינו אבד שוכר עליהן או מטען עד כדי החביל' ומביאו ב"י לקמן ס"ס ב' י"ל דמיירי דוקא בקבלן כיון שא"י לחזור בו א"נ הרשב"א לטעמיה אזיל כמ"ש הנ"י פ' הזהב בשמו וכן י"ל שהוא דעת הרמב"ן משא"כ לשאר פוסקים וכמ"ש. וכן משמע לכאורה בר' ירוחם נכ"ט ריש ח"ג שבתחלה כתב סתם כדברי הרא"ש ואח"כ כתב ויש מהגדולים שכתבו שאע"פ שהפועל יכול לחזור אם משך כלי אומנתו קנה אותו כו' משמע לכאורה דלדברי הרא"ש וסייעתו שהביא מתחלה ליתא להאי דינא ואע"פ שאינני כדאי לחלוק על דברי הר"ב מ"מ נלפע"ד שירא שמים יחמיר בדבר ויחזיר להפועל את שלו:
ו סָעִיף א אם ביקר בע"ה מלאכתו כו' ע"ל סי' של"ד סעיף ב' ומ"ש שם:
ז סָעִיף א נותן להם שכרן כיון דבע"ה פושע וההליכה היא כהתחלה במלאכ' מ"ה אין הבע"ה יכול לחזור בו ואם חוזר בו צריך לשלם להם כפיעל בטל ואף שאין לפועל פסידא דממון מכח חזרה זו דאף שלא היה שכרן לא היה להם אצל מי להשתכר כו' וכ"כ בטור בהדיא בשם הרא"ש ולא בע"ש שכתב דחייב משום דגרם לו היזק שאם לא היה שכרן היו נשכרין לאחרי' וחייב מדינא דגרמי עכ"ל וז"א וגם דבריו סותרי' זא"ז שבסעיף שאח"ז כתב בהדיא שבהלכו חייב להן הבע"ה גם בכה"ג ע"ש ודו"ק עכ"ל סמ"ע. ודבריו נכונים לדינא אך אין כאן השגה על הע"ש שהרי כתבו התוס' והרא"ש וטור ושאר פוסקים דהלכו אורחא דמילת' נקט דמסתמ' כשלא הלכו מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין כו' ע"ש א"כ גם הע"ש כאן אורחא דמילתא נקט וק"ל (עיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' כ"ח):
ח סָעִיף א כפועל בטל ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו כמה היה רוצה לפחות משכרו לישב בטל וכן ינכ' לו:
ט סָעִיף ב ואם נשכרים בפחות כו' משמע דאם מוצאין להשתכר א"צ הבע"ה לשלם להם כפועל בטל אלא משלם להם הפחת וכן משמע ממ"ש אח"כ אבל אם מוצאין מי שישכור כו' וכן משמע בטור שכת' נותן להן שכרן כפועל בטל כו' ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שתוכל ואני אשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו עכ"ל משמע דר"ל דהפועל מחויב לעשות המלאכה וא"י לומר אשב בטל ותשלים לי כפועל בטל אלא הברירה ביד הבע"ה והב"ח סעיף ב' כתב שהבריר' ביד הפועלי' שאם לא ירצו להשכיר עצמם מחויב הבע"ה לשלם להם כפועל בטל ואם אינם רוצים להפסיד דבר ישכירו עצמם והוא ישלים להם כו' ולפעד"נ כמ"ש:
י סָעִיף ב משל' הפחת מה שנשכרים היום פחות מאמש לפי ערך כפועל בטל ע"פ שכירות של אמש עכ"ל סמ"ע ולא הבנתי דבריו דמה ענין כפועל בטל לכאן דהא כיון שנשכרים בפחות ועושים מלאכה צריך להשלים להם כל הפחת ואולי ס"ל דמ"ש המחבר ואם נשכרים בפחות כו' ר"ל שאם היה מי ששכרן היו נשכרים בפחות ובאמת אינן נשכרים אבל באמת זה אינו גם לישנא דמשלם הפחת לא משמע הכי אלא כדפירש':
יא סָעִיף ב ודוקא שהלכו הם עצמם שאז נתקיים ביניהם השכירו' ששכירו' פועלים נגמר בהתחל' המעשה (אבל) הלך שם שליח אין להם אלא תרעומות עכ"ל הרב המגיד:
יב סָעִיף ב נותן להם שכרם. וה"ה אם שאר פועלים נשכרים בג' והוא שכרן בד' כיון שהלכו ה"ל כאלו התחילו ואינו יכול לחזור בו ואינו יכול לומר השכירו עצמיכם כשאר פועלים אלא צריך ליתן להם כפ"ב לפי התנאי הגדול שפסק עמהם או ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם כ"כ הרא"ש וטור ור"י:
יג סָעִיף ב וי"ח ולעפ"ד אפשר דאין מי שחולק דז"ל הת"ר אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבידה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן שכרו כפועל בטל עכ"ל וי"ל דאין מוסיפין שכר על המלאכה כבידה ול"ל דמ"מ יעשה המלאכ' כבידה ונחזי אנן ע"פ השומא מה שראוי להוסיף וכך יתן לו די"ל דמיירי שע"פ השומא היה מגיע לו יותר ממה שמגיע לו עתה כפועל בטל ולכך הבע"ה אינו רוצה להוסיף לו הלכך אם ירצה הפועל יתעסק במלאכה הכבדה כפי מה שנותנין והבע"ה פטור ממנו ואם ירצה לא יתעסק כלל ונותן לו שכרו כפועל בטל ודוק:
יד סָעִיף ג חוזר כו' כ' ב"י וז"ל כ' הריטב"א בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמיר' אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו עכ"ל וכ"כ בד"מ בסתם ולפע"ד נראה ששאר כל הפוסקים שלא חילקו בכך לא ס"ל הכי וכן נלפע"ד עיקר וגם מטעמא דלי בני ישראל עבדים ולא עבדי' לעבדים משמע דבכל ענין יכול לחזו' בו וכן משמע לפע"ד ממ"ש הרא"ש פרק הזהב וטור ורבי' ירוחם ושאר פוסקי' גבי משיכת כלי האומנות דאע"ג דמהני לענין קבלן שנגמ' קנין השכירות בכך מ"מ פועל יוכל לחזור ודוחק לחלק בין משיכ' לקנין דבכל דוכתא כי הדדי נינהו וגם בהגהת אשר"י ממהרי"ח פ' האומנין מדמי להו להדדי לענין זה ע"ש והבאתיו לעיל ס"ק ד' וגם נראה דהוי קנין דברים כמ"ש הרמב"ם ספ"ה מה' מכירה וסמ"ג דף קנ"ח ע"ב הרי שכ' בשטר וקנינו מפ' שילך בסחור' עם פלוני כו' ה"ז קנין דברים כו' ואף הראב"ד בהשגות שם נראה שמוד' לו בזה ודוקא בשותפים פליג עליה בפ"ד מה' שלוחין לענין הריוח שהרויחו כבר או מטעם דכיון דמשתעבדי אהדדי לא שייך לו' עבדים ועיין במהרי"ק שורש קפ"ב ודו"ק ואולי גם המחבר חזר בו ולכך לא חילק כאן בש"ע בין נשתעבד בקנין או לא כן נלפע"ד. שוב מצאתי כדברי להדיא בריב"ש ריש סי' תע"ו ונתתי שמחה בלבי ת"ל וז"ל שאין חילוק בין שכירות פועל ליום א' או שכיר שבת או שכיר חודש או שכיר שנה או שהוא קבלן שקבל קמה לקצור או כרם לבצור שבכל אלה א"צ קנין אלא התחלת המלאכ' היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפי' התחיל המלאכ' ואפי' בקנין משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עכ"ל ונרא' דגם הריטב"א לא קאמר אלא בקבלן ולענין שאינו יכול לחזור בו בשום ממון וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ד' בשם הגהות אשר"י אע"פ שפשט ל' הריטב"א לא משמע כן (שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"א סי' קל"ב שכתב דאלו ראה הריב"ש דברי הריטב"א בשם רבותיו אולי לא הי' חולק עליה' ולפעד"נ עיקר כהריב"ש וכמ"ש):
טו סָעִיף ג ואין בידו לשלם כו' ל' מהרי"ק ואין המעות בידו לשלם ואפש' לו' דדוקא נקט שאין המעו' מזומן בידו לשלם אבל מ"מ יש לו לשלם אבל אם אין לו לשלם כלל א"י לחזו' בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס"ה אבל מדברי המחב' נראה דאפי' אין לו לשלם כלל יכול לחזור ול"ד לדבר האבד ששוכר עליו או מטעו אבל מ"מ א"י לכופו להשתעבד בו בשביל כך א"נ אע"ג שאין לו לשלם לא מיקרי בשביל כך דבר האבד ואע"ג דאיתא לעיל סי' ל"ז סעיף י' דלא אמרי' שמא יתעשר היינו לענין עדות אבל מ"מ לא מקרי הכא דבר האבוד בשביל כך כיון דאפשר שיהא לו:
טז סָעִיף ג ומה"ט אסור כו' נ"ל דהיינו דוקא כשיש לו פרנסה וכסות דבכה"ג אסור למכור עצמו לעבד עברי וכדאיתא בתורת כהנים וברמב"ם וסמ"ג ריש ה' עבדים אבל אם הוא עני ביותר כשאין לו אפי' כסות דכתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דמותר למכור את עצמו ופשיטא דהיכא דמותר למכור את עצמו מותר אפי' לשני' הרבה וכדאיתא בש"ס פ"ק דקידושין דף י"ד ע"ב והרמב"ם (וסמ"ג) פ"ב מה' עבדים וא"כ בכה"ג פשיטא נמי דמותר להשכיר עצמו בקבע ליותר משלש שנים דלא גרע ממוכר עצמו כך נלפע"ד:
יז סָעִיף ג בקבע שלש שנים כו' וכן הוא בד"מ ר"ס של"א ובספר באר שבע דף קי"ב ע"ב ובספר אגודת אזוב דף ק"ז ע"ד כתבו דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגה"מ ודבריהם נכונים שכן מבואר בהגה"מ שם להדיא וז"ל כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים תימה אם כן כשם שאסור למכור בע"ע כך יהא אסור להשכיר עצמו מדקרי הכא פועל עבד וי"ל דפועל לא מיקרי עבד אלא שכיר והא דילפינן ליה מעבד היינו לענין קולא והיינו דכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך דהיינו שש כדכתי' בישעי' שלש שנים כימי שכיר א"כ ע"ע ו' שנים היינו משנה שכר שכיר ונ"ל דמה"ט יש ליזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכו' שלא להשכיר עצמן להיות בבי' ב"ה בקבע עמו ולהיו' סמוך על שלחנו בלי הפסק יותר מג' שנים דכל טפי מג' שנים נפקא לי' מתורת שכיר ועבד (נ"ל שצ"ל אע"ג דעבד כו') גמור לא הוי לכל הלכותיו מ"מ כיון דנפקא מתורת שכיר קא עבר על כי לי בני ישראל עבדים וקצת ראי' מפ' מפנין מעשה באדם א' שירד מגליל העליון והשכיר עצמו אצל בע"ה ג' שנים כו' ומדנקט ג' שנים משמע דטפי לא מצי לאשתעבודי תשו' הר"מ עכ"ל (וכן הוא באבן עזרא פ' ראה ע"ש) והע"ש והסמ"ע לא הרגישו בזה והבינו דג' שנים אסור וכתבו הטעם דג' שנים שם שכיר עליו ואסור להיות שכיר ואישתמיטתהו הגהת מרדכי הנ"ל דאדרבה שכיר מותר אלא דטפי מג' שנים אסור דנפקא ליה מתורת שכיר: עוד כ' בס' באר שבע שם דמדברי התוספות פ"ק דב"מ דף י' משמע שמותר אפי' יותר מג' שנים שכתבו וז"ל כי לי בני ישראל עבדים נ"ל דמ"מ מותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל וגם במרדכי פ' האומנין כ' כדברי התוס':
יח סָעִיף ד בין הוקר'. כגון ששכרו בח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפי' נתייקרו שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרים אפ"ה צריך ליתן לראשון ד' דינרים מחצי יום שעשה ולא אמר לא יתן לו אלא ב' דינרים כדי שתגמור לו מלאכת היום בח' דינרים כפי מה שהתנה עכ"ל טור:
יט סָעִיף ד או הוזלה וכתב הטור דאם שכרו בח' דינרים והוזלה שיכול לגמור חצי יום הנשאר בב' דינרים צריך ליתן לו ו' דינרים ואין מעכב בידו אלא ב' דינרים (העתיקו הע"ש והסמ"ע דבריו) ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא לפע"ד דלמה יתן לו ו' דינרים נהי שיוכל לחזור בו ואין ידו על התחתונה וצריך ליתן לו כפי מה ששכר עמו ולא ב' דינרים כפי מה שהוזל אלא ח' דינרים ליום (וכן לענין הוקר) למה יהיה יד הפועל על העליונ' לענין שיתן לו יותר ממה ששכר עמו ח' דינרים ליום דהיינו ד' דינרים לחצי יום כיון שהפועל (מודה) [חוזר] ולא ידעתי מנ"ל להטו' הא וב"י כ' ומ"ש רבינו וה"ה נמי אם הוזל כו' פשוט הוא דמהוקר נלמד להוזל עכ"ל ולפע"ד לא דמי דכשהוקר נותן לו חצי השכירות כפי מה ששכר עמו ודמי כאלו שכרו לחצי יום בד' דינרים משא"כ הכא גם מ"ש הב"ח דכ"כ הרא"ש דה"ה הוזלה המלאכה ליתא דלא כ"כ הרא"ש שם רק דה"ה אם הוזלה וחזר בו בע"ה כו' ע"ש משא"כ הכא וכן מוכח להדיא כדברי התו' פ' האומנין דף ע"ז סוף ע"א ד"ה יד הפועל כו' ע"ש וברש"י ובתוס' פ"ק דמציעא דף י' ע"א ד"ה יכול לחזור כו' ודוק (שוב מצאתי בטור כ' על קלף ישן נושן דליתא שם להאי דינא:
כ סָעִיף ד או שקבל על עצמו לעשות לו כך וכך חבית של יין אע"ג דימי הבציר קצבתן ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או לפי השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכ' חשוב קבלנו' כמו קמה לקצור דימי הקציר נמי ידועי' הם עכ"ל ת"ה:
כא סָעִיף ד נותן לו שקל שהוא ב' דינרים או יגמרו את מלאכתן ואם אינו יכול לגומרה בפחו' מח' דינרים אינו נותן לו כלום ומיהו אם נתייקר' הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו א"צ לשלם לו מכיסו כלום לפיכך אם לא התחיל במלאכ' וחוזר בו אע"פ שהלך דהוי כמו התחילו במלאכ' ונתייקר' אין מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופס משלו והוא א"צ ליתן לו מכיסו כלום עכ"ל הטור ופי' הב"י והסמ"ע ס"ק ט"ו דר"ל דאם היה הבע"ה תופס משל הפועל הי' צריך לשלם לבע"ה כל מה שמפסיד כמ"ש הרב המגיד פ"ט מה' שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א דבכלי אומנות בידו אפי' בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עד כדי שכר המלאכה כו' והקשה הב"ח על דבריה' דע"כ הטור לא ס"ל הכי מדכ' לקמן גבי דבר האבד דאם היה בידו משלהם יכול לתפסו משמע הא דבר שאינו אבוד לא. ועוד קשיא לי דע"כ לא שמעינן להרמב"ן והרשב"א אלא דבשבאת כלי אומנתו ליד הבע"ה אבל שאר דבר מי שמעת להו וכן משמע בנ"י דדוקא כלי אומנת' ע"ש וכן מוכח להדיא בדברי התלמידי רשב"א שהבי' ב"י ריש סי' זה וז"ל וליכא בין דבר האבוד לשאינו אבוד למי שפי' חביל' כלי אומנות וכו' ע"ש והרי הטור כ' כיון שאינו תופס משלו משמע שתופס ממון או שאר דבר וע"ק לי דאם איתא דלזה נתכוין הטור לא ה"ל למימר "כיון שאינו תופס משלו כו' שהרי לא הזכיר מקודם דמיירי שאין הבע"ה תופס משלו והכי הל"ל "ודוקא כשאינו תופס משלו כו' לכך נראה כמו שפי' הב"ח דר"ל כיון שאין הפועל תופס בידו משל בע"ה דאם היה הפועל תופס דבר משל בע"ה כגון שקבל שכירותו מידו הי' חייב הפועל להחזיר הכל ע"כ וכן משמע מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף שכתבו דאם מה שעתיד לעשות שוה יותר ממה שקצץ להם אין צריכים לשלם מכיסם כלום ע"כ משמע דוקא לשלם יותר ממה שקצץ אין צריכים לשלם מכיסם אבל עד הסך שקצץ צריכים להחזיר אף שקבלו כבר ודוק:
כב סָעִיף ד ואם היה הנשאר יפה ב' דינרים כו' אינו נותן אלא סלע כו' והראב"ד בהשגות כ' ע"ז (ולא הובאה בב"י) וז"ל א"א אלא סלע יפה שני דינרים ע"כ וה' המ' והכ"מ לא ביארו כוונתו וגם המ"ע מבלבל דבריו כדרכו וכ' שלשון הש"ס כהרמב"ם וכן הביאו הרי"ף בהלכותיו עכ"ל ולפע"ד כוונת הראב"ד שדין זה לא הוזכר בש"ס כלל ולא ברי"ף ובשום פוסק ונראה דכיון דשמין לקבלן מה שעתיד להיות והנשאר אינו שוה רק ב' דנרים אם כן נותן לו רק סלע יפה ב' דינרים ולא ד' דינרים ומפרש דברי הרמב"ם ג"כ הכי וכן מצאתי להדיא בתוספתא ובירושלמי פ' האומנין כדברי הראב"ד וז"ל ר' דוסא אומר שמין על מה שעתיד להעשות אם היה מה שעתיד לעשות יפה ו' דינרים נותנים לו שקל או יגמור מלאכתו ואם היה יפה שקל נותנין לו שקל ע"כ (ופסק בש"ס ירושלמי הלכ' כר' דוסא וכ"פ הפוסקים) ואף שלשון הרמב"ם ק' לפרש כן מ"מ קשה היאך יהי' נגד התוספתא והירושלמי. וגם על הטור קשה שכ' בסוף סעיף ב' הוזלה שיכול לגומר' בב' דינרים אפ"ה אינו נותן לו אלא ארבע דינרים עכ"ל (ומביאו הסמ"ע ס"ק ט"ז) דהל"ל דאינו נותן לו רק ב' דינרים וצ"ל דהטור ס"ל דבתוספתא וירושלמי מיירי שמתחלה לא היה שוה רק ב' דינרים אלא ששכרו ביותר לכך אינו נותן לו אלא שקל משא"כ בהוזל' אחר שעשה המלאכ' שאינו בדין שישלם לו כפי מה שעתיד ליעשות כיון שעשה המלאכה בשעת היוקר ודוחק דפשט התוספתא לא משמע הכי אלא משמע כיון שהוא חוזר וידו על התחתונה א"כ בכל ענין איני נותן לו רק ב' דינרים ואפשר ס"ל להרמב"ם והטור כיון דהובאה ברייתא זו בש"ס דילן וליתא בש"ס דילן ואם שקל נותן לו שקל ש"מ דלא ס"ל לש"ס דילן הכי וצ"ע:
כג סָעִיף ה משרתת כו' ובת"ה מסיים בזה ומ"מ דבר זה צ"ע ולא ידענא למה כ' הב"י והרב בד"מ בשם ת"ה בפשיטות דהוי דבר האבוד גם בתשו' מהרשד"ם סי' קי"ט כ' כיון שהת"ה כ' בסוף צ"ע א"כ הדין עם השכיר דהמע"ה ע"ש ונראה דהכל הוא לפי הענין לפי ראות עיני הדיין:
כד סָעִיף ה וידם על העליונ'. כלו' שאינה על התחתונה וכן פי' התוס' ל' ידו על העליונה דבש"ס ונראה שדינו בכל דבר כדין פועל החוזר ודוק:
כה סָעִיף ה ואם חזר בע"ה וקבלן כו' החילוקים שכ' הר"ב בין חזר הבע"ה וקבלן כו' ובין הקדים לו שכרו או לא הוא מדברי הרא"ש שכ' כן לתרץ הא דמוכח בש"ס פ' האומנים דא"צ לשלם להם כל שכרם ובפ"ק דקדושין (דף י"ז ע"א) אמרי' גבי עבד עברי חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים וגם הביא שם בשם מהר"מ לתרץ בין הקדים לו שכרו או לא וכן הוא בתשו' מיי' בשם מהר"ם שהגיד לו כן בעל החלום ולפע"ד דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין בזה וגדולה מזה אמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין דף ל' ע"א) הרי שהי' מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקום פלוני הם של מעשר שני הן זה הי' מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. כ"ש כאן דלא מסתבר כלל לחלק בין הקדים לו שכרו או לא דמה בכך שהקדים לו שכרו הרי לא נתנו לו אלא על דעת שיעשה לו מלאכ' כפי הזמן ששכר עמו ולא דמי כלל לספינה זו ויין זה דלעיל סי' שי"א וכן למת שוכר הבית תוך ימי השכירות דלקמן ר"ס של"ד. וגם החילוק שכ' הרא"ש אינו ברור דכי בשביל שקבלו בסתם יהא נמחל לו מה שלא עבד גם קשה לפ"ז הא דקאמ' בש"ס פ"ק דקידושין חלה כל שש חייב להשלים ואם איתא ה"ל לפלוגי בחלה ג' גופי' בין תחלת שש או סוף שש ואע"ג דהרא"ש הרגיש בזה וכ' דבלא"ה משני לה התם נלפע"ד דוחק ע"ש וגם מדברי הרמב"ם פ"ב מה' עבדים וסמ"ג עשין פ"ג שכתבו חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה מקוטעים אם הכל פחות מארבע שנים (משמע מדברי הרמב"ם וסמ"ג דארבע דוקא אבל מפירש"י ותוס' פ"ק דקדושין שם נראה שכל יותר משלש' שנים חייב להשלים וצ"ע) עולין למנין שש כו' ומדלא כתבו כל' הבריי' חלה שלש ועבד שלש משמע דס"ל דאין חילוק בין חלה בתחלה או בסוף אבל באמת נלפע"ד דגבי פועל בכל ענין מנכה לו וכן משמע בתוספתא דתני' השוכ' את הפועל ומת לו מת או שאחזתו חמה הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם הי' שכיר חדש נותנים לו לפי שכירתו קבלן נותן לו לפי קבלנותו ע"כ ולא קתני ולחצי היום מת לו מת כו' אלמא דלא תלי בהכי מידי אלא בכל ענין שמין לו ולא דמי לעבד עברי דהתם כיון דעבד עברי גופו קנוי לו בכסף או שטר וחזקה א"כ כל היכא דחלה ברשותא דמרה חלה משא"כ הכא וכן ראיתי אח"כ בתוס' פ"ק דקידושין שכתבו להדיא כדברי וז"ל יש שהיו רוצים לו' שאותן שכירי' מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא ישלימו כמו ע"ע כו' וקשה כו' וא"כ מלמדי תינוקת נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע"ע דע"ע גופו קנוי לאדונו הלכך חלה שלש אינו חייב להשלים דא"י לעשות מלאכ' יותר מיכלתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח עכ"ל וכן עיקר שוב ראיתי במרדכי פ' האומנין ונלפע"ד דגם המרדכי בשם התו' סובר כן שהרי כ' שם בהג"ה על דברי מהר"ם וז"ל התוס' מחלקין בין עבד עברי שכבר פרוע הוא ומפרשים דכי אנוס נוטל מה שעשה לבד כו' וא"כ גבי מלמד נמי לא יטול רק כפי מה שלמד כו' עכ"ל ועיין בתשב"ץ שמאריך בדבר זה ומסכים לדעת התוס' עכ"ל הג"ה במרדכי ומדלא מחלק בין קבל השכר או לא משמע דבכל ענין אינו נוטל אלא כפי מה שלמד ומ"ש עבד עברי שכבר פרוע ר"ל כיון שכבר פרוע קנוי לו קנין גמור אף גופו משא"כ הכא ולישנא דהתשב"ץ נקט דמשמע שם להדיא כן וז"ל התשב"ץ בסי' תק"ל מיהו מנכין לו משכרו לפי הזמן שלמד אפי' למד חצי ואע"ג דאמרי' התם חלה שלש ועבד שלש אינו לחייב להשלים הני מילי גבי עבד עברי שפרעו כל שכרו מתחל' בשעה שקנה אותו ואין שום חוב ממון עליו כדאמרי' ע"ע גופו קנוי אך שגזירת הכ' הוא שיוציא בגרעון כסף אבל מלמד שהוא כשכיר יום לעולם אין נותנין לו שכר מאשר לא עשה אע"ג דנאנס עכ"ל וכן דעת הריטב"א פ"ק דקידושין שכ' שם וז"ל חלה שלש אינו חייב להשלים ואף ע"ג דאמרינן בפרק האומנין דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטלת חוליו לעצמו לא דמי פועל לע"ע דאלו פועל או קבלן השכירו בעה"ב למלאכ' זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכר מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לו' שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון וזה נכון וברור עכ"ל ונראה דבפועל אפי' השכיר עצמו לכל מלאכות מ"מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה לו בכסף ושטר וחזקה כקנין העבדים אין לו אלא לפי חשבון אלא אורחא דמילתא נקט הריטב"א דמסתמ' כשמשכיר עצמו לכל המלאכות מקנה את גופו בכסף או שטר וחזקה:
כו סָעִיף ה ומלמד החוזר בו כו' פי' מלמד נקרא דבר האבוד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר וסופר המקבל ספר נקרא דבר האבוד מטעם דספר בכ"י שני סופרים הוא מקולקל ולפ"ז במלמד אם מעמיד לו מיד מלמד אחר יכול לחזור בו וכן אם התינוק הולך בטל בזמן שרגילי' התינוקת לילך בטלים ובין כך יכול למצוא מלמד אחר ובשכרו לכתוב ספר נמי אם ידוע דלית קפידא בכתיבת ידי ב' סופרים כגון שמתחל' שכר ב' סופרים לכתוב הספר וכה"ג יכול לחזור בו ולז' כ' הרב לקמן בסמוך במלמד ששכר עצמו לזמן יש לו דין פועל ובשכר עצמו ללמוד ספר יש לו דין קבלן ונ"מ אם מעמיד לו מלמד אחר וכדלקמן סעיף ז' ובסמ"ע סקכ"ח א"נ נ"מ אם כששכר את המלמד לא הי' מוצא מלמד אחר לשכור דבכה"ג לא מיקרי דבר האבד דאז יש חילוק בין שכר עצמו לזמן דיכול לחזור בו ושמין לו מה שעשה ואם ללמוד עמו ספר אז יש לו דין קבלן וידו על התחתונ' ששמין לו מה שעתיד לעשות ודלא כספר אגוד' אזוב דף ק"ז שכ' שהרב מזכה שטרא אליבא דבי תרי והניח דברי הרב בצ"ע ולק"מ מב' טעמים וכמ"ש וכן הוא בהגה"א פ' האומנין וז"ל מלמד שנשכר בעת שהיו מלמדין מצויין יותר מעכשיו מ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר האבוד כ"א לפי אותו זמן ואם התינוק יכול לקרות בתורה ונביאים וכתובים בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא למוד פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנים לו מעט ריוח מן הלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו ואם אין האב רגיל לדחוק עצמו על שכירות מלמד בזמן מועט כזה עד שיזדמן לו לא הוי דבר האבוד אבל אם דרך האב לדחוק עצמו על שכירות בנו מחמת פסידא דלא הדר הוי דבר האבוד ומלמד הוי פועל ולא קבלן ואם שכיר הוא ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ויכול להבטל כשהוא רוצה אז חשוב קבלן עד כאן והיא תשובת ר"י בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תע"ז:
כז סָעִיף ה יש לו דין פועל כו' עמ"ש בס"ק שלפני זה:
כח סָעִיף ה אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו כו' טור בשם הרשב"א מיהו בב"י הובא דברי תלמידי רשב"א בשם הרמב"ן דאפי' לא היה ב"ה מוצא פועלים אחרים שוכר עליהם או מטען ולא ידעתי למה השמיטוהו בעלי הש"ע (גם ק' שה"ל בב"י להביא דברי ת"ר בשם הרמב"ן על דברי הרשב"א ע"ש) ואפשר הוא מאחר שהטור וה' המ' הביאו דברי הרשב"א בסתם וגם הנ"י מביאו בסתם) אבל לפע"ד צ"ע לדינא לפי שגם בהג"א נראה להדיא כהת"ר וז"ל וי"ל דהתם מיירי באותו ענין שלא גרמו לו שום הפסד כגון שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר אלו לא היו אחרים מצויין ומ"מ כיון שנשכרו לו כבר צריכים לעשות או שוכר עליהן או מטען ע"כ:
כט סָעִיף ה שוכר עליהן או מטען אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד שוכר עליהן או מטען כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים בקבלן אפי' אינו דבר האבוד יכול להטעותו אע"פ שלא התחיל עדיין במלאכה וכמ"ש בס"ק שאח"ז:
ל סָעִיף ה ואם מצא פועלים אחרים והטעה את אלו כו' בש"ס איתא ואומר לו צא ושכור מאלו כו' וכן איתא בהרא"ש וז"ל ונ"ל דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור אומר לו צא ושכור ואם הטען צריך ליתן להם התוס' עכ"ל וי"ל דוקא כשהפועל יודע שיש כאן אחרים וא"ל לבע"ה הרי לפניך אחרים לשכור דה"ל כמעמיד לו אחר במקומו ולפ"ז ניחא הא דכ' הרא"ש בתשו' כלל ק"ד סי' ב' דקבלן שחוזר יכול להטעותו אף אם היה מוצא פועל אחר דהתם מיירי שאין הפועל אומר לו שכור מאלו ולפ"ז ניחא נמי דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י פרק האומנין בשם האחרוני' דהיכא דלא היה יכול לחזור אלא בתרעומות אינו נותן אלא כפי פסיקה ראשונה והביא הרב דבריו לעיל סי' של"ב סעיף ה' והכא נמי תרעומת מיהא איכא כדלקמן סעיף ז' ולא מסתבר לחלק בין בעה"ב החוזר לקבלן החוזר אלא שאני הכא כיון דאמר ליה שכור מאלו אבל מדברי הטור והר"ב שלא כתבו דא"ל שכור מאלו משמע דס"ל דאין חילוק בזה ועל כן כ' הטור בסעיף ד' בתשו' הרא"ש הנ"ל דיכול להטעות הקבלן אם אינו מוצא פועל אחר לשכור וס"ל דהרא"ש בתשו' לא ס"ל כמ"ש בפסקיו ואזלינן בתר פסקיו וכ"כ בס' בד"ה דהטור בס"ה כ' בתשו' הרא"ש ע"פ דבריו בפסקיו ע"ש ולפ"ז אי נימא דהרא"ש אינו חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים י"ל דשאני הכא דהטעה אותן דהיינו שהוא התחיל לו' טלו ב' אבל אם התחילו הם ואמרו שרוצים יותר א"צ ליתן להם אלא כפי פסיקה ראשונה כיון שלא היו יכולים לחזור אלא בתרעומות וע"כ כ' הר"ב לעיל סי' של"ב ס"ה דעת היש מחלקין וכאן דברי הרא"ש בסתם ודו"ק:
לא סָעִיף ה פועל שעושה בחנם כו' יכול לחזור כו' נלפע"ד דהיינו שיכול לחזור ולו' איני עושה בחנם אלא בשכר ואפי' הוא דבר האבוד יכול לו' כן וכה"ג מיירי במהרי"ק להדיא ע"ש אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי ודו"ק:
לב סָעִיף ו וכל שיוסיף כו' כלו' כפי מה ששכר את הראשונים יכול להוסיף לאחרונים ונוטל מהראשונים אפי' לא נתן להם עדיין כלום כגון ששכרן בב' סלעים וחוזרים ועדיין לא נתן להם כלום שוכר אחרים בד' סלעים ונוטל מהראשונים ב' סלעים זהו ברור דעת הרמב"ם (וסמ"ג) וכן דעת הרא"ש וטור (ורש"י פי' בע"א דלא כנראה מה' המ' וב"י שרש"י ס"ל כרמב"ם ע"ש) ור' ירוחם כ' בנכ"ט ח"ג וז"ל עד כדי שכרן י"א עד מה שבע"ה תפוס משכרן (הוא פרש"י) וי"א בכפל משכרן וראשון עיקר עכ"ל ותמיה לי שהכריע נגד דעת הרא"ש רבו ובפרט שהעיקר כהרא"ש והכי מוכח בירושלמי ע"ש:
לג סָעִיף ו ואם היה להם ממון כו' הוא ל' הרמב"ם וסמ"ג ומשמע מל' זה ואפי' לא נתנו לו הממון בתורת משכון לא הקנו לו הממון בקנין וכן משמע מדברי הטור והפוסקים וכן נראה להדיא מדברי התוס' פ"ק דקידושין דף ח' ע"ב וכן הוא בפסקי תוס' שם עיין שם דלא כמ"ש הסמ"ג בה' קידושין עשין מ"ח דף קכ"ד ע"ג דהיינו כשהתנו עמו בקנין חשוב שישכור פועלים על החבילה שלהם אם יחזרו בהם ע"ש גם המרדכי פ"ק דקידושין הביא דברי הסמ"ג ודברי רבי יודא בר' יצחק שהם כדברי הסמ"ג וכ' אח"כ וז"ל מיהו מה שפי' ר' יודא בר' יצחק שבאת חבילה דמיירי שקנה חבילתו לא משמע מפירש"י ז"ל א"ז עכ"ל וכן עיקר:
לד סָעִיף ו להם ממון כו' הוא ל' הרמב"ם וסמ"ג ומשמע אפי' ממון אחר שאינו כלי אומנתן וכן משמע בטור שכ' ואם היה בידו משלהם יכול לתפסו כו' וכן משמע מדברי ר' ברוך בס' החכמה שבמרדכי ונלפע"ד שגם דעת רש"י כן ואף ע"פ שבמרדכי בשם תשובת מהר"ם כ' שחבילתו דוקא וכן פרש"י מ"מ נלפע"ד מדפרש"י שבאת חבילתו לידו אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנים המקבלים עליהם מלאכה מביאים כלי אומנות לבית בע"ה עכ"ל אלמא כוונתו דחבילתו ל"ד אלא מפני שדרך האומנים להביא כלי אומנתן נקט חבילתן והיינו דפרש"י אם יש בידו משלהן כו' ולפע"ד דגם ר' ברוך בספר החכמה שם הבין פרש"י כן אלא דחולק אמה דפרש"י כלי אומנתן דא"כ לא יוכלו לחזור כיון שמשך כלי אומנתן וכדלעיל ס"א לכך פי' שהפקידו בידו דבר אחר ונלפענ"ד דגם רש"י מודה דהיכא דמשך מהקבלן כל האומנות א"י לחזור כלל בשום ממון וכמש"ל ס"ק ד' ומיירי הכא כשהם חוזרים בע"כ של הבע"ה ואין ביד הב"ה לכופן כגון שאין כאן ב"ד או שאינם צייתים דין וכה"ג א"נ דמיירי אפי' בפועל ודו"ק. מיהו מהד"מ במרדכי שם חולק וס"ל דחבילתן דוקא והוא הי"א שכ' הר"ב ולפע"ד יחיד הוא נגד כל הני רבוותא:
לה סָעִיף ו עד מ' ונ' זוז. כשיעור שדרך בעלי בתים לשכור לעת הצריך למלאכתן שלא תאבד וממילא שיעור מ' ונ' ל"ד הוא אלא הכל לפי הענין להוסיף או לגרוע כ"כ הפוסקים ובסמ"ע ס"ק כ"ו:
לו סָעִיף ו ואם לא שכר עליהם אחרים. והפסיד עי"ז:
לז סָעִיף ו וי"א כו' כלומר דהי"א חולקין וכמ"ש בסמוך ודלא כמ"ש בע"ש י"א בלא וי"ו ואולי ט"ס הוא מיהו לענין דינא אין הלכה כי"א וכמ"ש בסמוך:
לח סָעִיף ו היינו דוקא שתפס כלי אומנתן וסמכה דעת' טפי ולכך יכול לתפוס אפי' יותר מכדי שכרן מה שחייבים לפי הדין אבל שאר דברים אינו שוכר עליהם עד מ' ונ' אלא עד כדי שכרן ואפי' דבר אחר יכול לתפוס עד כדי שכרן וכדלעיל סי' ע"ב וע"ה וכמה דוכתי דמהני תפיסה בכל דבר והוא דעת מהר"ם במרדכי פ' האומנים וכדאיתא בד"מ (ובפרק המקבל כ' המרדכי ג"כ תשובת מהר"מ דמהני תפיסה בעלמא בכל דבר ע"ש) ובס' א"א דף ק"ח ע"א הבין דלמהר"ם יכול לתפוס בפועל כל דבר והי"א הם היש מדקדקין שבמרדכי וע"כ הניח דברי הרב בצ"ע מלעיל סי' ע"ב וע"ה ולא דק כלל ע"ש:
לט סָעִיף ו ודוק' בדבר האבוד שאינו ממון כו' נראה שהר"ב מחלק שהנ"י מיירי בדבר האבוד שאינו ממון וכן משמע בדרכי משה אבל באמת בנ"י משמע דאפי' הפסיד לו ממון אינו חייב לשלם לו היזקו וכן משמע בהרמב"ן שהבי' ב"י ומ"מ נראה דלא פליגי דהרמב"ן ונ"י מיירי שהי' מוצא לשכו' אלא שהמתין ולכך לא ישלמו מה שהפסיד בהמתנתו והג"א ות"ה מיירי שלא היה מוצא לשכור או שנפסד מיד ודו"ק:
מ סָעִיף ו בדבר האבוד שאינו ממון כלו' שהענין אבוד אבל מ"מ אין לו הפסד ממון כגון השוכר את הפועל להביא לו חלילין ופרפרין לכלה ולא הביא לו ועכשיו אין צריך לחלילין ולפרפרין וכן מלמד שהענין אבוד ואין הפסד ממון וכן הוא בהגהת ת"ה שם:
מא סָעִיף ח חייב כ' בסמ"ע דמל' תשו' הרא"ש מדוקדק דהטפול מוטל על האומן למכור הכלי רק ההפסד צריך הב"ה להוסיף לו ע"כ ונראה דהיינו דוקא בשעשה האומן משלו אבל עשה משל ב"ה אם כן כיון דס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וכדלעיל סי' ש"ו ס"ב הרי הכלי של ב"ה ואין הטירחא מוטל על האומן למכרו כנלפע"ד:
מב סָעִיף ח ואח"כ השכיר עצמו בסתם. פי' שהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה הלכך אמרי' כיון שלא התנ' ודאי על תנאי הראשון הזכיר וע"ז מייתי הריב"ש סימן תע"ה שפיר ראיות אבל אם השכיר עצמו וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי ודאי אמרי' שפיר דמדקצבו השכירות ולא התנאי אם כן לא על התנאי שכרוהו דה"ל כקציבה חדשה וכל הראיות שהביא הריב"ש שם לא דמיין לזה ודלא כהע"ש שכ' ודוקא שחזר והשכיר עמהם בשנה השנייה בין גרעו או הוסיפו בשכירו' בין לא גרעו ולא הוסיפו לו כו' ולא ידעתי מנ"ל הא:
מג סָעִיף ח עם מנהיגים שניים כו' כתב הסמ"ע כ"ש עם מנהיגים הראשונים שיודעים מהתנאי הראשון כו' וכן הוא בריב"ש סימן תק"ו וע' עוד שם:
מד סָעִיף ח אבל אם עמד עמהן בשתיקה כו' דברי הרב צל"ע דמה שכ"כ בד"מ בשם הריב"ש סי' תע"ה ומהרי"ק שורש קי"ח אינו מוכרח דלא כ' הריב"ש התם אלא ז"ל ואע"ג דאמרינן בסוף פ' הכותב דקטן שהשיאו בתוס' כתובה אין לאשתו תוס' כתובה אא"כ חדשו זהו בשתיקה לבד שהדבר שהיה בטל מתחלה כשנעשה אינו מתקיים עתה בשתיקה אבל השכירות הקיום שהאריכוהו כשעבר זמנו ע"ד התנאים הראשונים האריכוהו כו' ר"ל דוקא התם משום שהמעשה בטל מתחלה דמקטן לית לה תוספת כתובה משא"כ הכא שהשכירות הראשון היה קיים ומ"ש שהאריכוהו כו' קושטא דמילתא נקט דמעשה שהי' כך היה תדע שכ' הריב"ש שם ראי' לדבריו וז"ל בנדון זה שכבר הסכימו שניהם שנה ראשונ' א"כ בשנייה היה דעתם על דעת תנאי הראשון מן הסתם וכמו שכ' רב האי גאון וז"ל בתשובה שהמשכיר בית לחבירו לשנה לסך ידוע ועמד שם ביותר שאינו חייב לפרוע ממה שעמד אלא כמו סך השנה ראשונה כיון ששתקו ואע"פ שהוקר השכירות עכ"ל (ונתבאר לעיל סימן שי"ב ס"ט) וכ' כך עוד ראי' זו בסי' תע"ו. וממהרי"ק שורש קי"ח ג"כ אין ראי' דמהרי"ק שם מיירי שנפלו טענות ותביעות בין ראובן ושמעון מחמת חנות וראובן לא רצה ליתן לשמעון כלום ופשרו פשרנים שיעמדו בשותפות שנה וירויחו לאמצע וראובן יתן ק' דוקטי לשמעון ולאחר השנה חזרו ועמדו שנה (בחנות) בתוס' בסתם ותבע שמעון מראובן ק' דוקטי וראובן טען כי מעולם לא עלה בדעתו ליתנם לו ועל הראשונים הוא מצטער שהוצרך לעשותו מצד הפשרנים ופסק מהרי"ק דראובן פטור מהק' דוקטי והביא ראי' מקטן שהשיאו אביו דלית לה תוספת כתובה ע"ש והתם נמי לפי דברי ראובן המעשה בטל מתחלה שהרי הוא אומר שהוא מצטער על ראשונים לפי שהחנות היה שלו אלא שהוצרך לעשותו מצד הפשרנים משא"כ הכא שהשכירות הראשון היה כדין ואלו לא מלאו את תנאו שיהא פטור ממסים לא היה נתרצה להם לש"ץ מנ"ל דבשתיקה לא יהא נשאר על תנאי הראשון ואם באנו ליישב דברי הר"ב דלא תיקשי עליה האי דמייתי הריב"ש ראי' מרב האי גאון ז"ל צריכים אנו לומר דהתם כיון שהוא דר בביתו הוי כהשכירו בפי' דאל"כ לא ה"ל להניחו לדור בביתו אלא ה"ל להשכירו לאחר משא"כ הכא שיכולי' לומר מה היה לנו היזק שהיית ש"ץ שלנו לכך אינו פטור ממסים (ומ"מ יצא לנו דין אף לפ"ז דאם הי' התנאי בשנה ראשונ' שידור הש"ץ בדירת הקהל ודר בשנה שניה ג"כ שם וכה"ג א"צ לשלם שכר דירה אפי' עמד עמהן רק בשתיקה) ומ"מ אין דברי הרב מוכרחים. ואם נא' מבחוץ הסברא דכיון שלא שכרוהו הקהל מחדש הו"ל כש"ץ בלא קציצה א"כ גם השכירות לא ישלמו לו כבראשונה רק יהא כש"ץ בלא קציצה וכדין פועלים בלא קציצה שמשלם כפחות שבפועלי' ואולי באמת דעת הרב כך וצ"ע:
מה סָעִיף ח ודאי ניחא ליה כו' ל' תשובת רמב"ן דמסתמא כיון שידע בתנאי האב בקציצתו ונכנס במלאכה מסתמא ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה כו' ונראה דגם הר"ב מיירי בהכי שידע בתנאי האב בקציצתו ולפ"ז אב ל"ד אלא ה"ה אחר שהשכירו וידע בקציצתו של האחר. וגם נראה שא"צ לידע סך הקציצ' רק שידע שהב"ה או אחר קצץ עמו ונכנס במלאכ' א"כ מסתמא ניחא ליה בכל מה שקצץ עמו האב או האחר כן נלפע"ד ודו"ק:
מו סָעִיף ח יוכל הב"ה לחזור בו כו' עיין בתשובת מהרשד"ם סי' קי"ט שמחלק בין אמירה לכתיבה דכתיבה מהני ונמחל שעבודו ואין דבריו נכונים בעיני גם בש"ס ר"פ הכותב ובפוסקי' שם משמע דאין לחלק בכך ע"ש:
מז סָעִיף ח מיהו בשאר פועל כו' ואע"ג דבדברי מהר"מ שבתשו' מהר"מ דפוס פראג סי' ע"ז ובתשו' רשב"א סי' תתע"ג ובמרדכי משמע דאפי' בשאר פועל לא מהני אם אומר לו לך משום דגופו קנו לו כמו עבד עברי דמדמי פועל לע"ע בפ"ק דמציעא מ"מ נראה דלא קי"ל כמהר"מ בהא דפשיטא דנהי דפועל יש לו דין ע"ע היינו לקולא שיכול לחזור בו אבל לא שיהא גופו קנוי לו וכן משמע בתוס' פ"ק דקידושין דף י"ז ע"א שהבאתי לעיל ס"ק כ"ה דפועל אין גופו קנוי לו וגם נרא' דמהר"מ גופא לא סמך אהך טעמ' אלא עשה אותו סניף לטעם האחר ועיקר טעמו משום דאינו יכול למחול שעבודו של נער (ודלא כנראה מתשובת מהרשד"ם סי' קי"ט ע"ש) וכן ר' ירוחם נכ"ט ח"ג והאגודה פ' האומנין הביאו דברי מהר"מ שלא כ' אלא הך טעמא שאינו יכול למחול שעבודו של נער ובסוף נכ"ט כ' רבי' ירוחם בסתם אמר לפועל או לשכיר בפני ב' לך פטור בלא מחילה ע"כ וכן עיקר:
מח סָעִיף ח בפני שנים כו' נלפע"ד בפני שנים לאו דוקא אלא לישנא דש"ס פ"ק דקידושין (דף ט"ז ע"א) נקט ושם נקט בפני ב' לו' דא"צ שטר אלא אותו הל' שכתבו העדים בשטר אומר לו בע"פ בפניהם סגי וכדכתבו התוס' שם וה"ה אם א"ל כך בינו לבינו ומודה בכך הוי מחילה דלא איברי סהדי אלא לשיקרא כן נלפע"ד (שוב מצאתי כן בריב"ש סי' תע"ו בשם המפרשים ע"ש):
מט סָעִיף ח פטור בלא מחילה כלו' ואע"ג שכבר קבל כל השכירות א"צ להחזיר כלום. כ' ב"י ס"ס של"ד וז"ל כ' בהג"מ דמציעא בשם סמ"ג מי ששכר מלמד ע"י קנס חייב לשלם הקנס אע"פ שלא הקנה דדמי לאם אוביר ולא אעביד וצ"ע עכ"ל ולא ידעתי למה הניח בצ"ע שהרי כן מבואר להדיא בסמ"ג עשין פ"ב דף קנ"ט סוף ע"ג והוא מדברי התוס' פ' א"נ דף ס"ו סוף ע"א וכ"כ הגה"א ואגוד' שם וכ"כ המרדכי ריש פ' המקבל ופ' זה בורר וכ"כ הגה"מ ר"פ י"א מה' מכירות ופ"ח מה' שכירות ור"י נט"ז ומביא ב"י עצמו פוסקים אלו לעיל סי' ר"ז סכ"א וכ"כ בש"ע סי' ר"ז סט"ז. ונראה דמ"ש וצ"ע קאי אאע"פ שלא הקנה ואזיל לטעמיה שכ' בב"י לעיל סי' ר"ז סוף סכ"א דיש מחלוקת הפוסקים אפי' במקום דקניא אסמכתא אי בעי קנין. לפעד"נ דבמלמד ושדוכין כ"ע מודו דלא בעי קנין וכדמוכח דברי כל הפוסקים הנ"ל דמדמי לה לאוביר ולא אעביד אשלם במיטב ע"ש ודו"ק וכבר כתבתי בזה לעיל סי' ר"ז סט"ז ע"ש:
א סָעִיף א אלא תרעומות ל' הטור איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו שיכול לו' הבע"ה לפועל השכר עצמך במקו' אחר והפועל יאמ' לבע"ה צא ושכו' לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומו' בשביל הטורח וכתבתי בפריש' דמ"מ הרשות בידו לחזור משמע דלי' ביה אפי' משו' מחוסרי אמנה דס"ל דלא אמרו כן אלא כשחוזר מדבריו בדבר שאין בו תועלת וכמ"ש הטור ומור"ם ז"ל לעיל ס"ס ר"ד דכשנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה"נ כשחוזר בע"ה משום שא"צ להם או שנמצאו פועלים בזול יותר ולפ"ז החולקים שם וכמ"ש מור"ם ז"ל שיש חולקין בזה חולקים גם כאן ומ"ש אין להם אלא תרעומות ר"ל לאפוקי תביעת ממון אבל ממחוסרי אמנה גם כן נינהו והא דאין להם תביעת ממון זה על זה יתבאר בסעיף שאחר זה דהיינו דוקא כשלא גרם החוזר היזק להאידך ע"ש:
ב סָעִיף א דאם משך הבע"ה כלי אומנות כו' ואפי' החזיר' לפועל אחר המשיכ' מ"מ מחשב המשיכה לקנין דאין יכול לחזור זה בזה אם לא פועל שחז"ל נתנו רשות לחזור אפי' באמצע המלאכ' כדי לקיים מ"ש כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וכמ"ש הט"ו בסמוך ס"ג וסיים וכ' מור"ם דאפי' לפועל יכול לעכב כלי אומנתו כו' ור"ל כשעדיין כלי אומנתו דפועל בידו דבע"ה משא"כ לפני זה דמיירי שאחר המשיכ' החזירו לפועל וכמ"ש וק"ל:
ג סָעִיף א החמרים ולא מצאו כו' ר"ל כשהפועל הי' חמר להביא לו תבוא' הלך ולא מצא וכשהפועל הי' רוצה לחרוש שדהו הלך ומצא לחה ואינה ראוי' אז לחרישה:
ד סָעִיף א שנתמלא מים. פי' ואינו צריך להשקאתו:
ה סָעִיף א אם ביקר בע"ה מלאכתו כו' היינו סיירוהו לארעא מאורת' הנז' בגמ' והטור לא כתבו כאן וכתב כללא דדיני' הללו אימת תלינן העיכוב מלאכ' בפועל או בבע"ה בסימן של"ד שיחד לזה ועמ"ש שם שייך כאן:
ו סָעִיף א נותן להם שכרן כיון דבע"ה פושע וההליכ' היא כהתחל' במלאכ' מ"ה אין בע"ה יכול לחזור בו ואם חוזר צריך לשלם להם כפועל בטל ואף שאין לפועל פסיד' דממון מכח חזר' זו דאף שלא הי' שכרן לא הי' להם אצל מי להשתכ' כו' וכ"כ בטור בהדיא בשם הרא"ש ולא כע"ש שכתב דחייב משום דגרם להם היזק שאם לא הי' שוכרן הוא היו נשכרין לאחרים וחייב מדינא דגרמי עכ"ל וז"א' וגם דבריו סותרין זא"ז שבסעיף שאחר זה כתב בהדיא שבהלכו חייב להן הבע"ה גם בכה"ג ע"ש ודו"ק:
ז סָעִיף א כפועל בטל שאינו דומה כו' לשון הטור שמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמורו להביא משוי כמה היה רוצה לפחות משכרו לישב בטל ולבא ריקן וכן ינכה לו משכרו עכ"ל:
ח סָעִיף ב ה"ז כדבר האבוד להן פי' וחייב מדינא דגרמי:
ט סָעִיף ב ואם נשכרין בפחות כו' פי' עתה נשכרין בפחות ממה שהיו נשכרין אמש וכן הוא בטור:
י סָעִיף ב משלם להן הפחת ר"ל מה שנשכרין היום פחות מאמש משלם לו לפי ערך כפועל בטל ע"פ שכירות של אמש:
יא סָעִיף ב ואם הלכו אע"פ כו' כ"כ ג"כ הטור בשם הרא"ש והוסיף וכתב בשמו ז"ל וכן לא הלכו ועכבם עד שאין מוצאין להשתכר צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל כיון שגרם להן הפסד אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשלא הלכו מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין כו' עכ"ל:
יב סָעִיף ב והוא שעכשיו אינם נשכרין כלל כו' נמצא דאין חילוק בין הלכו ללא הלכו אלא כשזולת שכירתו לא היה מוצאין מי שישכירן או שהיו שוכרים אחרים בפחות וכנ"ל וכ"כ בטור:
יג סָעִיף ב אלא בפחות משלם להן כו' פי' הן ישכירו נפשם לאחרים למלא כתן ומה שיפחתו להן אחרים צריך בע"ה זה שחזר בהן למלאות שכירתן כשיעור ששכר אותן וכן מפורש בטור ע"ש:
יד סָעִיף ג התחיל הפועל כו' המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם דגם הוא לא כ' שבע"ה אסור לחזור בו מאחר שהתחיל הפועל ואפי' לא הלכו ממקומן אבל בברייתא איתא והטור כתבו וכמו שאעתיק לשונו ובסמוך ומור"ם ז"ל רמזו וכתבו בסמוך במ"ש שדין חזרת ב"ה כדין קבלן כו' והרמב"ם שהשמיטו נ"ל טעמו משום דס"ל דמדין הלכו הנ"ל נלמד לדין התחלתו שמה שיתחייב הבע"ה בחזרתו בהליכתן שהוא מטעם שההליכ' התחלה מיקרי וק"ל:
טו סָעִיף ג בקבע שלשה שנים דג' שנים שם עבד ושכיר עליו דכתיב (בישעיה) מקצה שלש שנים כשני שכיר כו':
טז סָעִיף ד כיצד דין הפועל שחזר כו' בטור הוסיף בפרטי דינים אלו וגם דינים אלו שכתבן המחבר מבוארין מלשונו יותר והנה אעתיק בשינוי ל' קצת כדי לקצר ולתוספת ביאור התחיל ג"כ בפועל וכתב ז"ל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור בו אפי' בחצי יום וידו על העליונה כגון ששכרו בעד ח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפי' אם נתיקרו שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרי' אפ"ה צריך ליתן להראשון ד' דינרים מחצי היום שעשה ולא אמרינן לא יתן לו אלא ב' דינרים כדי שתגמר לו מלאכת היום בח' דינרים כפי מה שהתנה (ודוקא שחזר סתם אבל אם חזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו כדמסיק מור"ם ומטעם דלא נתייפה כח הפועל כדי שישתכר מעות) והה"נ אם הוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן ו' דינרין ואינו מעכב בידו אלא ב' דינרין כדי שתגמר מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה ואם הוא קבלן שקבל עליו מלאכ' בכך וכך (פי' ואינו כעבד דמלאכת רבו מוטלת עליו לעשות בו כל היום בלי הפסק אבל זה גומר מלאכ' שקיבל עליו איזה שעה ביום שירצה וכדרך כל בע"ה העושה במלאכ' שלו למכור ולהשתכר בה) מ"ה גם הוא א"י לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה שאם קיבל עליו המלאכה בח' דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתיקרה המלאכ' שא"א לגומרה אלא בו' דינרין לא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמר מלאכתו בח' כפי מה שהתנה ואם א"י לגמרו בפחות מח' דינרין אינו נותן לו כלום ומיהו אם נתיקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום ואם לא התחיל עדיין בהמלאכ' רק הלך לעשות מלאכתו ונתיקרה המלאכ' וחזר בו הקבלן נמצא דאין ביד הב"ה שכירות משל קבלן כלום שהרי עדיין לא התחיל כלל בעשיית המלאכ' אין הקבלן מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופס משלו והוא א"צ לשלם מכיסו (ומזה שכ' כיון שאינו תופס משלו יש ללמוד הא אם תפס הב"ה משל קבלן אפי' דבר שאינו מכלי אומנתו יכול לשכור עליו מאותו תפיסה באופן שיגמור מלאכתו כפי תנאו ועפ"ר) ואם הוזל' שיכול לגמרה בב' דינרין אפ"ה אינו נותן לו אלא ד' דינרין וכן הדין בב"ה החוזר בו אפי' בקבלן שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכ' ויכול לגומר' בב' דינרין צריך ליתן לו ו' דינרין על מה שעשה ולא ישאר בידו אלא ב' כדי שיוכל לגמור בהם מלאכתו כפי תנאו ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרין עכ"ל הטור וע"פ דברים האלה נתבאר לך דברי המחבר ויתבאר לך דהא דכ' בחזרת הפועל שמין לו מה שעשה ונוטל היינו בדהוקרה המלאכ' שחזר בו מלעשות' וע"ד שכתבתי דאלו בהוזלו נתבאר ממה שכתבתי ששמין לו מה שעתיד לעשות ולא מה שעשה והטור נקט ל' הברייתא והרמב"ם דלא נקטו בפועל אלא שמין מה שעשה ואפשר דטעמייהו הוא משום אורחא דמילתא דסתם פועל אינו חוזר אלא כשהוקר ואף שכ' דכשחזר בו משום יוקרא אין שומעין לו מ"מ מסתמא דמילתא הוא חוזר משום יוקרא אבל אם אירע שהוזל' שמין מה שעתיד לעשות ומור"ם שכ' בין הוקר' המלאכה או הוזל' לאו בחדא מחתא מחתין לה אלא בא לו' בין הוקרה המלאכה בין הוזלה בשניהן יד הפועל על העליונה ומה שכ' המחבר אחרי זה בקבלן דשמין לו מה שעתיד לעשות נראה לי דקאי ג"כ אהוקר' אח"כ ומ"ש בין שהוזלה בין שלא כו' נ"ל דה"ל כאלו אמר בין הוזלה בשעת השכירות והוקר' אח"כ בשעת החזר' בין לא הוזלה בשעת השכירו' אלא היה ביוקר והוזלה אח"כ בשעת החזר' בין היה הכל במעמד א' לעולם יד הקבלן על התחתונ' ור"ל ג"כ דשמין בכל א' לפי ענינו דבהוקר שמין לו מה שעתיד לעשות ובהוזלו שמין מה שעשה היפך מפועלים כנ"ל ביאור הדברים הללו ודו"ק: (הגה בע"ה החוזר בו כו' וכן ב"ה השוכר מלמד ומצא אח"כ מלמד אחר טוב מזה א"י לחזור בתוך שנה כיון שהתחיל זה במלאכתו ואינו פושע הרא"ש בתשובה כלל ק"ד סי' נ"ד ד"מ ס"ס של"ד וכתב שם בד"מ בשם רמב"ן דב"ה החוזר צריך לשלם משלם מטעם דאי לא עבדו חלשי וע"ל סי' של"ה ס"א בהג"ה שנייה):
יז סָעִיף ה בדבר שאינו אבוד פי' שאינו צורך שעה בו כי אף שיחזור בו הפועל ולא ימצא פועל אחר לשכור כ"א בדמים יקרים הרבה יכול להמתין עד שימצאו פועלים לשכור לפי דרך שכירות הפועלים או מעט יותר:
יח סָעִיף ה אבל בדבר האבוד כו' שהוא צורך שעה ויתקלקל אם לא יוגמר מלאכתו מיד:
יט סָעִיף ה וה"ה למלמד שחלה כו' ונראה דגם במלמד אם חזר בע"ה וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו דצריך לשלם כל שכרו דזיל בתר טעם דעבד דאמרינן מדלא התנה מחל לו ה"ה במלמד:
כ סָעִיף ה לכתוב ספר אחד דספר שנכתב בכתיבת יד שני סופרים הוא מנומר ומקרי מקולקל:
כא סָעִיף ה יש לו דין פועל ואף שכבר סתם מור"ם וכתב לפני זה בהג"ה במלמד שחוזר בו מיקרי דבר האבוד ע"ש ובדבר האבוד כתב שם דאין חילוק בין פועל לקבלן מ"מ מצינו דאית בינייהו כגון הא דכתב הט"ו בסמוך בס"ז באם יש פועלים אחרים לשכור מהן כו' ע"ש וכיוצא בזה:
כב סָעִיף ה ה"ג אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כו' ור"ל לאפוקי אם גם מתחל' כששכרן לא היה מוצא פועלים אחרים לשכרן למלאכה זו דלא מיקרי גורמי היזק דהא זולתן ג"כ נעשה לו ההיזק:
כג סָעִיף ה ואם מצא פועלים אחרים כו' כיון שעכשיו בשעה שבא להטעותן נמצאו אחרים לא היה לו להטעותן כיון שמלאכתו יוגמר עתה ע"י אחרים:
כד סָעִיף ו כיצד שוכר עליהן כן הוא הל' ג"כ ברמב"ם ולפ"ז צ"ל דה"פ דתיבת כיצד עומד בפני עצמו וקאי אמ"ש לפני זה שוכר עליהן וקאמר כיצד עושה ומפרש דשוכר עליהן כו' והוא דוחק כיון דכבר פי' כיצד מטען כו' וא"כ עד"ז צ"ל כיצד שוכר עליהן ע"כ נראה להגיה תיבת שוכר וכצ"ל כיצד שוכר עליהם שוכר פועלים כו':
כה סָעִיף ו עד כדי שכרן של ראשונים כן הוא ל' הגמרא ול' הרמב"ם ורש"י פירשו כפשוטו משמעות הל' דאם שכרו להפועל בב' דינרין ליום וחזר באמצע היום שוכר עליהן ונותן להשני ב' דינרין אבל הרא"ש והטו' פירשו ז"ל עד כדי הכפל משכר ראשונים ועפ"ר שם פירשתי דר"ל דבשיעור שכירות שבאו ליטול מבע"ה כשיגמרו המלאכה באותו שיעור גמרו להקנותם להב"ה ליתן מכיסם דאם יחזרו בו ויצטרך לשכור פועלים אחרים לגמור מלאכתו וכעין שאמרו בגמרא באומר ערבוני יקון והמוכר א"ל אם אחזור בי אכפיל לך ערבונך וכתבו הטור בסי' קצ"ו והרא"ש הקשה אפירש"י דלפי' אם כבר נתן להם השכירות או עדיין לא התחיל במלאכ' לא יהיה קנס על הפועל אפי' בדבר האבוד ועד"ר שגם הרמב"ם והמחבר אף שכתבו כל' הגמ' מ"מ ס"ל פירושו דהרא"ש והטור הנ"ל מדכתבו וכל מה שיוסיף כו' נוטל מהראשונים דמשמע נוטל הוספה מכיסם וגם לא חילק בין כבר נתן להן השכירות או לא נתן עדיין:
כו סָעִיף ו עד ארבעים וחמשים כשיעור שדרך בעלי בתים לשכור לעת הצריך למלאכתן שלא תאבד כ"כ הרמב"ן והנ"י וממילא שיעור מ' ונ' ל"ד הוא אלא כפי דרכו של בע"ה וכפי הענין של הדבר האבו' להוסיף או לגרוע משיעו' מ' ונ' ונר' שגם דעת הרמב"ם והמחבר הוא כן ולא כמ"ש בב"י ובד"מ ע"ש:
כז סָעִיף ז שאין שם פועלים לשכור בשכרם פי' שאינם נמצאים פועלים לשוכרן אפי' אם יוסיפו להן כפי כל הפיסוק שפסק להראשונים כגון ששכרן בשני סלעים ועשו חציה או יותר ולחציה השניה לא ימצאו פועלים לגמרן אפי' יתן להן שני סלעים ובזה אמר ששוכר עליהן עד כדי שכרן דהיינו עד ד' סלעים ומוציא מיד הפועלים שני סלעים או מ' ונ' אם יש בידו משלהן וגם מה שעשו כבר א"צ לשלם להן:
כח סָעִיף ז אבל אם יש פועלים לשכרן בשכרן דהיינו כפי מה שפסק עמהן:
כט סָעִיף ז אין לו עליהם כו'. ושמין לשוכר כו' פי' בכה"ג שנמצאו שוכרים אחרים בזה דינו כאלו לא הוה דבר האבוד מ"ה פועל שניתן לו רשות לחזור ואם חוזר ידו על העליונה גם כאן הדין כן ואין מנכין לו ממה שעשה כלום אלא צריך לשלם שכרו וקבלן שדינו כשחוז' בדבר שאינו אבוד דידו על התחתונה גם כאן הדין כן:
ל סָעִיף ח שאם לא יקחנה מיד יפסיד חייב. ל' תשוב' הרא"ש הביאו הטור חייב ראובן לשלם לאומן כל הפסדו כו' ועיין פרישה שם כתב דמדוקדק מל' הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכו' הכלי רק הפסידא שיהא לו כפי הפיסוק שפסק עמו הב"ה מתחלה מהכלי צריך להוסיף לו על הדמים שקיבל האומן:
לא סָעִיף ח שליח צבור שהשכיר עצמו כו' כפול לעיל סי' קס"ג ס"ה ע"ש ומ"ש עם מנהיגים שניים לרבותא כ"כ דמכ"ש אם נשכר שנית עם מנהיגים ראשונים שיודעים מהתנאי משעה ראשונה:
א סָעִיף א אלא תרעומת כתבו תוס' ומ"מ יש להם תרעומת אע"ג דמוצאין להשתכר שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח וכ"כ הרא"ש והטור. ובש"ך הקשה דא"כ מאי פריך בש"ס דף ע"ט גבי ספינה אי דמשכח לאגורי כולה בעי שלומי ה"ל לשנויי דמשכח לאגורי ע"י טורח ע"ש וכבר הרגיש בזה בשטה מקובצת ע"ש גבי ספינה וז"ל ה"ד אי דמשכח לאגורי ולית ליה פסיד' אמאי אית ליה תרעומת דאע"ג דפועל איכ' תרעומת כשחזר בו בעה"ב ואע"ג דליכא פסיד' וכדאי' לעיל הני מילי כי הדר בלא טענה אבל הכא בטענה רבה חוזר עכ"ל והיינו משום דפרקה בחצי הדרך ואין לו צורך עוד לספינה וכה"ג דחוזר בטענה רבה ומשכח לאגורי אין בו משום תרעומת:
ב סָעִיף ב אבל אם היו נשכרין אמש. ר"פ האומנין תניא השוכר את האומנין והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותן אין להם זע"ז אלא תרעומת בד"א שלא הלכו אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן וז"ל תוס' וקשה לר"י רהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידן יתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי כשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח ע"ש וקשיא זו נתקשו בו כל הראשונים עוד תירצו דמיירי דגם מתחלה לא היה מקום אצל מי להשתכר ע' בנ"י ובני הבחור המופלא כמר יוסף דוב בער ש"ן הקשה מה בכך שנתבטלו על ידו ממלאכה דהא קי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וכן נועל חנותו של חבירו פטור ואם כן אפי' מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו נמי אין בו משום מזיק כיון דאינו אלא כנועל דלת חנותו של חבירו והשבתי לו דשאני נזקי ממון מנזקי גופו והוא דבאדם דאזיק שור ליכא אלא נזק אבל אדם דאזיק אדם חייב בד' דברים ואחד מהן הוא שבת ואפי' שבת שלא במקום נזק נמי חייב וכגון דאהדקיה באנדרוניא נמי חייב כמבואר בפ' החובל ומש"ה במבטל כיסו של חבירו או נועל חנות חבירו דליכ' דין שבת בנזקי ממון מש"ה פטור עלה אבל באדם דאזיק אדם דחייב בשבת כמו בנזק וא"כ לר' מאיר דדאין דינא דגרמי הוי גורם לשבת וחייב עלה: ולפ"ז דוקא בפועלים הוא דחייב משום דד"ג היכא דמצאו אמש והיום לא מצאו מקום להשתכר אבל שכר בהמותיו ולא התחיל במלאכה אפי' מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו אין זה אלא כמבטל כיסו של חבירו ואין בו נזק. כלל ופטור וניחא בזה הא דמפליג בבריית' בין הלכו ללא הלכו וטפי הוה ליה לפלוגי וליתניה בדידיה בלא הלכו בין מצאו מקום להשתכר או לא ובתוס' כתבו דאורח' דמלת' נקט ע"ש ולפמ"ש ניחא משום דתני נמי חמרין וגבי חמרין פטור על שביתת בהמתן וכמ"ש ודו"ק: אמנם לפמ"ש בסי' ש"ח סק"ב בשם הרמ"ה הובא בטור שם גבי קב לכתף כו' שם דאינו חייב אלא בנזק אבל לא בארבעה דברים ע"ש וכתבנו טעמא דמלת' משום דהתם אינו מזיק ממש אלא מחמת דינא דגרמי הוא דחייב ואינו חייב משום דד"ג אלא בנזק אבל לא בארבעה דברים ע"ש א"כ ה"נ אפי' לא מצאו מקום להשתכר אינו חייב במה שנתבטלו על ידו כיון דאינו אלא משום שבת ואינו חייב בדיני דגרמי אלא בנזק ולא בארבעה דברים ושבת חד מנהון דאינו חייב וא"כ אפי' נתבטלו הפועלים עצמן ממלאכתן נמי פטור ואינו חייב משום שבת אלא אהדקיה באנדרוני' דהוא בידים אבל גרמי דשבת פטור ודו"ק:) ( שוב מצאתי בתשובת מוהר"ם בר' ברוך דפוס פראג סי' תתכ"א שכתב וז"ל דין הא דדיני דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו ע"י גרמתו אבל מקום שהיה יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור כדתנן השוכר את האומנין והטעו זא"ז אין עליהם אלא תרעומת לעיל בסי' תש"ץ ירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור עכ"ל ומבואר דס"ל למוהר"ם דגבי פועל אפי' מצאו אמש מקום להשתכר והיום לא מצאו פטור ומשום דאינו היזק אלא מניעת ריוח. ואף ע"ג דראיה דמייתי מוהר"ם מירושלמי ממבטל כיסו של חבירו יש לחלק בין נזקי ממון לנזקי גופו דיש בו משום שבת כמ"ש דכבר כתבנו דלענין דינא דגרמי אידי ואידי שוין דאינו חייב משום שבת בדיני דגרמי. ולדינא צ"ע כיון דדעת מוהר"ם דפטור בפועלים אפי' הפסידו על ידו את מלאכתן ומסתבר טעמיה דמוהר"ם לפמ"ש וגם השוכר הוא מוחזק בממון וידוע דנפיש חיליה דמוהר"ם להוצי' ממון (מ"י) נגדו. ונראה דמה"ט וגם בש"ע לא אתי עלה משום דינא דגרמי וכמ"ש תוס' אלא משמע דה"ל דבר האבוד וכמ"ש בש"ע דה"ז כדבר האבוד להם ע"ש אלא דנראה מדעת מוהר"ם דפטור בע"ה אפי' הפסידו הפועלים ולא הוי דבר האבוד דאי הוה ס"ל למוהר"ם דאין בע"ה יכול לחזור אלא כשמנאו פועלים גם היום מקום להשתכר א"כ לא הוי ראיה מיניה להא דמניעת ריוח וגם בזה נראה כדברי מוהר"ם ומשום דדבר האבוד לא מצינו אלא היכ' דכבר התחילו במלאכה דזה קנין שקונין בו השכירות פועלים ורצו לחזור בזה אמרינן שוכר עליהן או מטען אבל היכ' דלא התחילו במלאכה דאין בו משום קנין כלל אלא דברים בעלמ' א"כ אפי' הוי דבר האבוד אינו אלא משום דינא דגרמי שהפסידו על ידו וכה"ג דאינו אלא מניעת ריוח אפי' בנזק אדם פטור ומשום דלא מחייב בדיני דגרמי אלא בנזק ולא בארבעה דברים וכמ"ש הרמ"ה הובא בטור סי' ש"ה וא"כ כיון דדעת מוהר"ם דפטור נראה דמספיק' לא מפקינן ממונא ודוק ועמ"ש בסק"ג:
ג סָעִיף ב הרי זה כדבר האבוד וז"ל הנ"י בד"א שאין להם ממון בשלא הלכו והא דנקט הלכו אי כשהיו פועלים מוצאין להשכיר עצמן מבערב עסקינן בלא הלכו נמי כל שעכבן והפסידן שכירות אותו היום חייב בע"ה דהא דבר האבוד הוא להם דכי היכא דפועלים מחייבי ליה לבע"ה בדבר האבד כדתנן במתני' ה"נ בע"ה מחייב להו לפועלים אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה מש"ה דוקא כשהלכו שהיא בהתחלת מלאכה שכשם ששאר דברים נקנה בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה עכ"ל. ונראה הא דאתי עלה משום דבר האבוד ולא אתי עלה משום דינא דגרמי וכמ"ש תוס' הבאתי דבריהם סק"ב משום דהוי כמו מבטל כיסו של חבירו כמ"ש שם סק"ב ע"ש ומה"ט נמי בש"ע אתי עלם משום דבר האבוד אך קשה דהא כת' הנימוקי גבי פועלים בדבר האבוד וז"ל אבל בדבר האבוד אם ימתין אע"פ שלא התחילו מלאכה אע"פ שלא באת חבילה לידו שאין כאן אלא דברים חייבין לשלם עד כדי שכרן אפילו לפי היוקר שנתייקרו פועלים בשכרן וע"ש שכ' ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם עד ארבעים ונ' זוז כו' ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנה אינם משלמין שלא קיבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעל הבית שוכר עליהן או מטען עכ"ל וכיון דדבר האבוד ל"מ אלא לשכור עליהן או מטען אבל לשלומי לא א"כ בעל הבית שחוזר בפועלים היכא שחייב לשלומי משום דבר האבוד וכבר הקשה דבר זה בחדושי מוהר"ם שי"ף ע"ש: אמנם נראה דטעמ' דפועלים שחזרו בבע"ה ליתיה בתשלומין היינו משום דפועלים לא קיבלו עליהם אלא לגמור המלאכה ונשתעבדו לגמור מלאכתן עד כדי שכרן ומש"ה בדבר האבוד אפי' לא התחילו במלאכה כיון דקיבלו עליהם לעשות מלאכתן נשתעבדו עד כדי שכרן והיינו כששוכר עליהן אבל אם אינו שוכר עליהן לא בעי שלומי כיון דלא קיבלו עליהן תשלומין אבל בע"ה החוזר בפועלים עיקר חיובו דבעל הבית הוא לשלומי לפועלים וכיון דתנאו דבע"ה הוא לשלומי מש"ה בדבר האבוד צריך לקיים תנאו ובעי לשלומי וכי היכא דפועלים בדבר האבוד מחויבין לקיים התנאי שהוא לגמור המלאכה ומש"ה שוכר עליהן וא"כ בע"ה בפועלים שהוא להיפך דעיקר תנאו לשלומי א"כ בדבר האבוד בעי שלומי ומיהו כבר כתבנו בסק"ב דמוהר"ם ס"ל דאפי' הפסידו הפועלים פטור ומשום דבר האבוד לא מחייב וכמ"ש שם דאינו מוכרח לו' דיש חיוב בדבר האבוד אלא כשהתחילו במלאכה ומ"ש בנ"י כדתנן במתני' י"ל דמתני' נמי מיירי כשהתחילו במלאכה ואפי' נימא דבדבר האבוד אפי' לא התחילו במלאכה נמי היינו משום דפועלים בבע"ה היכא שהוא דבר האבוד הרי גרמו לו היזק ממש משא"כ בע"ה בפועלים אינו אלא מניעות ריוח וכמ"ש מוהר"ם בר' ברוך ובסמ"ע כת' טעמ' דדבר האבוד שכת' בש"ע היינו משום דד"ג. ולענ"ד נראה דהוא מדברי הב"י ולא אתי עלה הנ"י אלא משום דבר האבוד ומשמע דהוא טעמ' אחריני וכמ"ש אלא דטעמ' דמור"ם נראה כמ"ש משום דפועלים בבע"ה הוי היזק ממש ובע"ה בפועלים אינו אלא כמו מבטל כיסו של חבירו דפטור והך דחלילין למת דתנן במתני' דהוי דבר האבוד ואפילו נימא דמיירי שלא התחילו במלאכה צ"ל הא דשוכר עליהן או מטען היינו משום כבוד המת אבל מדין מזיק ל"ש שם אבל בע"ה בפועלים דאינו אלא מניעת ריוח דלא הוי היזק כמו פועלים בבע"ה כמו פשתן להעלות ממשרה הוי היזק ממש ולכן מסתבר לענ"ד דברי מוהר"ם אלא דבמרדכי כת' פ' האומנין בשם רבי מאיר דאין חילוק בין התחילו במלאכה כו' ומשמע כדעת תוס' וצ"ע:
ד סָעִיף ב משלם להם הפחת. כת' הסמ"ע ר"ל מה שנשכרין היום פחות מאמש משלם לו לפי ערך כפועל בטל ע"פ שכירות של אמש עכ"ל ובש"ך תמה דמה ענין כפועל בטל לזה דהא כיון שנשכרין לעשות מלאכה כו' ע"ש ונראה דמיירי שלא הוזלה המלאכה אלא שלא מצאו מלאכה כבידה זו שנשכרין לה אמש (לא מצאו) אלא קלה מזו ומש"ה נשכרין לה בפחות ובזה משלם כפ"ב ע"פ שכירות של אמש דהיינו מכבידה לקלה וקל להבין:
ה סָעִיף ג בחצי היום חוזר כ' ב"י ז"ל כת' הריטב"א בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מלתא אתא שלא יוכל לחזור בו עכ"ל ובש"ך העלה דבקנין למי חוזר ע"ש ז"ל וגם נראה דהוי קנין דברים כמ"ש הרמב"ם ספ"ה ממכירה הרי שכת' בשטר וקנינו מפ' שילך בסחורה עם פ' כו' הרי זה קנין דברים כו' ואף הראב"ד בהשגות שם נראה שמודה לו בזה ודוקא בשותפין פליג עליה בפ"ד מה' שלוחין לענין הריוח שהרויחו כבר או מטעם כיון דמשתעבדי אהדדי לא שייך ק"ד לו' עבדים) עכ"ל ול"נ דודאי כל שנשתעבד גופו לא הוי ק"ד וכמו שמבואר בדברי הראב"ד שם ע"פ פ"ד משלוחין שכת' הרמב"ם האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידן אינן שותפין וכת' עלה הראב"ד ז"ל א"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדישו ידי לעושיהן עכ"ל. ומבואר מדבריו שכת' כדין עבדים דאפי' היכר דלא משתעבדי זה לזה אלא א' משעבד גופו לחבירו נמי מהני בקנין כמו בעבדים וגם אפי' בריוח דלהבא כיון דאתי עלה מדין עבדים וז"ב והא דכתבו הפוסקים האי סברא בשותפין משום דמשתעבדי אהדדי אינו אלא לענין פועל שחוזר בחצי יום אבל בשותפין דה"ל פועלים זה לזה ומשתעבדי אהדדי אינו בחזרה וכמ"ש מוהרי"ק שורש קפ"ב בשותפין לענין חזרה דפועל ע"ש אבל לגוף השעבוד אין צריך טעמא דמשתעבדי אהדדי כיון דה"ל כדין עבדים וכמ"ש והרמב"ם נמי מודה לזה דמהני קנין לשעבד גופו כדין עבדים אלא משום דס"ל דשותפין לא משתעבדי גופייהו אהדדי וכמ"ש בכסף משנה שם על דברי הראב"ד ז"ל כונתו לו' כשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא בא לעולם כיון שגופו הוא בעולם כך השותפין משתעבדי זה לזה וי"ל דלא דמי משום דהתם משתעבר גופו בהדי' אבל כאן אין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש וה"ל כמוכרים זה לזה דשלב"ל דלא קנה עכ"ל ומבואר דאם שעבד בפי' לא הוי קנין דברים כיון דמשעבד גופו וה"ל כדין עבדים וא"כ הא דכת' הרמב"ם ספ"ה ממכירה וקנינו מפ' שילך בסחורה כו' היינו נמי משום דלא משתעבד ומקנה גופו לזה ולא הוי הקנין אלא על הליכתו ומשום הכי ה"ל ק"ד אבל כאן גבי פועל דמשעבד גופו כסתם א"כ לא הוי ק"ד. ובשטה מקובצת פרק האומנין ז"ל ודעת מורי הרב שאין כל דיני משנתינו וגמרא דעלה אלא במי ששכר פועלים באמירה בלא קנין שאם נתחייבו פועלים בקנין הרי המלאכה מוטלת עליהן ואפי' נאנסו חייבין להשלימה על ידן או ע"י אחרים או לשלם מה שהפסיד בע"ה וה"ה כשקבלו כבר כל שכרן הריטב"א עכ"ל. וכיון דפסק בש"ע דאפי' קבלו כל שכרן יכול לחזור ולא גרע כסף מקנין דעבד עברי נקנה בכסף א"כ ה"ה בקנין דיכול לחזור דאע"ג דלא הוי קנין דברים ומשעבד גופו אפי' הכי התורה אמרה עבדי הם ולא עבדים לעבדים:
ו סָעִיף ג ואין בידו לשלם מוהרי"ק שורש קפ"א כת' על דברי השגות הראב"ד פ"ד משלוחין שכת' והורו רבותי שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין העבדים והראב"ד בתשו' מדמה אומנין שנשתתפו לדין פועל והעלה דמש"ה מדמה לה בהשגות לדין עבדים דאין עבד עברי יכול לחזור בו דאינו קונה עצמו אלא בגרעון כסף או בשטר ובשנים וביובל אפי' פועל יכול לחזור בו ואפי' קיבל כבר דמי שכירתו ואין המעות בידו לשלם לבע"ה ואפ"ה יכול לחזור בו והמעות חוב עליו משא"כ בעבד דאינו קונה עצמו אלא בגרעון כסף כשהשיגה ידו כדי גאולתו שמגרע פדיונו ויוצא וקונה עצמו בכסף ישיב לבעליו כי כסף מכניס וכסף מוציא ומש"ה מייתי ראיה בהשגתו מדין העבדים ולא מדין פועל לאתויי ראיה דאי איכא קנין דאינו יכול לחזור בו אבל בתשו' מיירי בלא קנין רק תנאי בעלמ' והכי מודה לכאורה דיכול לחזור עכ"ל. ונראה מדבריו דס"ל כדעת הריטב"א הובא בסק"ה דבקנין אינו חוזר וכבר כתבנו שם דהריטב"א נמי ס"ל כשקיבל כל שכרו דאינו יכול לחזור ומשום דפועל אינו בחזרה אלא באמירה בלא קנין רק שהתחיל במלאכה בזה הוא דיכול לחזור ומש"ה כשקיבל שכרו כבר נמי אינו בחזרה אבל לדעת מהרי"ק דאפי' קיבל כל שכרו דכבר נקנה כמו בקנין כיון דע"ע נקנה בכסף א"כ מאי אולמיה דקנין טפי מכסף. ואפשר דקנין לטפויי קא אתי וכמ"ש הב"י טעם זה בשם הריטב"א אבל במה שקיבל כל שכרו אינו מוכח מלתא דטפויי אלא שהוצרך למעות קיבל מעותיו ועמ"ש בסק"ה: אמנם מ"ש מהרי"ק דאפי' אין לו לשלם יכול לחזור הנה לפי מה שמבואר מתשובת מיי' נראה דגם פועל שחוזר בחצי יום נמי מדין גרעון כסף אתינן עלה ע"ש בספר קנין סי' ל"א וז"ל והא פועל יש לו דין ע"ע דמה"ט אמרינן פועל יכול לחזור בחצי יום דילפינן לה מע"ע דיוצא בגרעון לסף דכל קולי דעבד עברי יהבינן לפועל מק"ו השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילין ביה (כ"ש פועל) כדפרישית בפ"ק עכ"ל וכיון דאינו אלא בתורת גרעון כסף א"כ צריך ליתן מעות או שוה כסף ומשום דסתמא דמלתא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מש"ה אמרו דפועל יכול לחזור אפי' בחצי יום משום דהיינו גרעונו השכירות שיש לו בעד בע"ה אבל זה שאין לו לא כסף ולא שוה כסף אין לו גרעון ועוד דכיון דאין לו לשלם אין לך דבר האבוד גדול מזה ומ"ש בש"ך דכיון דיוכל להיות שיתעשר אח"כ לא הוי דבר האבוד ע"ש הנה מצינו גבי אבל כה"ג ה"ל דבר האבוד והוא בטור וש"ע י"ד סי' ש"פ ע"ש שכת' אי מסיק זוזי באחריני והאידנ' משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו ע"ש והוא מדברי הרמב"ן ע"ש והתם נמי אפשר דמשכח להו אח"כ או שיפרעו בעצמם אלא כיון דהשתא ודאי ואשראי ספק אתי מש"ה ה"ל דבר האבוד א"כ ה"כ דהשתא בע"ה יכול למשכח זוזי דידיה ע"י השלמת מלאכתן ובתר הכי לא משכח ובפרט דלא שכיח שיתעשר א"כ ה"ל דבר האבוד א"כ נראה דאינו חוזר ועיין בתוס' פ"ק דמציעא שכתבו דוקא עבד הוא דאסור להשכיר עצמו משום שאינו בחזרה ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם משא"כ פועל דיכול לחזור בחצי יום ע"ש ולפמ"ש בתשובת מיי' דפועל דחוזר היינו משום גרעון כסף א"כ מ"ש פועל מעבד עברי דהא עבד עברי נמי יוצא קודם זמנו בע"כ דאדון מדין גרעון כסף אלא משמע דפועל אפי' אין לו גרעון כסף וכגון שקיבל כל שכרו ואין לו לשלם וכדברי מהרי"ק וא"כ נראה מדברי תוס' כדברי מהרי"ק ודוק:
ז סָעִיף ג שלשה שנים. ע' בשו"ת חות יאיר סי' ק"מ בחזן שנתקשר עם הקהל בת"כ לששה שנים והחזן רוצה לחזור משום דאין ת"כ חל לפי שנשבע לעבור על המצות וע"ש שהעלה דדוקא פועל דה"ל מיותר מג"ש עבד לעבדים ואפי' מלמד דאסר בהגהת מרדכי מ"מ ע"כ אין לו היתר בשכר שנוטל רק שכר שימור ופסקי טעמים דאינם מצות ה' ועבודתו יתברך משא"כ החזן שכל עצמו אינו רק להוציא ציבור ולעבדו כפלחן הראוי ואפי' נכלל בתוכו (בשכרו) מה שמשורר ובכה"ג וע"כ נגבה חציו לפי ממון כמ"ש מהר"ם פאדוא הביאו ב"י בא"ח סי' כ"ג והרמ"א שם מ"מ הואיל שמכבד בקול ה' מהונו ממה שחננו ומשמח אלהים ואנשים לא נקרא בכך עבד לעבדים וצ"ע ברב ושמש העושה צורכי בה"כ ע"ש ולע"ד לא נהירא דבריו בזה דמ"ש דפיסוק טעמים אינן מצות ה' ועבודתו חלילה לומר כן דאין זה עבודתו ית' דהא חזינן דבנדרים דף ל"ו ס"ל לרב דאסור ליקח שכר פיסוק טעמים והוא בכלל מה אני בחנם וכת' שם הר"ן דס"ל דלרב דהוי דאורייתא אלא דאנן דקי"ל כרבי יוחנן דשרי שכר פיסוק טעמים ומשום דס"ל דפיסוק טעמים אינו דאורייתא אלא מדרבנן וע"ש וכן כ' שם הרא"ש וע"ש וא"כ לא גרע מתפלה דתפלה נמי אינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים ומוכח מזה כיון דמלמד חוזר דאע"ג דהוא עושה עבדות ה' עבד ה' מיקרי אבל מה שנתקשר לאחרים אינו עבד שלהם ויכול לחזור וא"כ ה"ה בחזן וז"ב: אמנם בנשבע צריך לקיים שבועתו דאדם אסור להשכיר עצמו ביותר משלש אינו אלא מדרבנן ובדרבנן לא הוי מושבע ועומד מהר סיני וע' תשו' מבי"ט ח"ב סי' נ"א שכת' בשם הרא"ש דשבועה חלה על מצוה דרבנן אסור לעשותו כו' אלא דבביטול מצוה דרבנן אסור לעשות המצות כדי שלא לעבור על השבועה בקום ועשה ושבוע' איסור דרבנן העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה ע"ש שכ"כ ג"כ בשם הרשב"א ע"ש א"כ כה"ג שלא לחזור ה"ל שב ואל תעשה ואסור לו לחזור דחזרה דידיה היינו קום ועשה ועיין משנה למלך פ"ד מה' מלוה בנשבע ליתן אבק ריבית. ועוד דכיון דכבר השכיר עצמו ביותר משלש א"כ איסורא דעבד עבד ועכשיו שבא לחזור אחר שלש אין לו לחזור מחמת השבועה ודוק:
ח סָעִיף ד או הוזלה כ' הטור דאם שכרו בח' דינרין והוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין ואינו מעכב בידו אלא שני דינרין וכת' הב"י מ"ש רבינו וה"ה נמי אם הוזלה פשוט הוא דמהוקר נלמד להוזלה ע"כ ובש"ך חולק וכ' עלה ז"ל ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא ולע"ד דלמה יתן לו ששה דינרין נהי שיכול לחזור ואין ידו על התחתונה וצריך ליתן לו כפי מה ששכר עמו ולא ב' דינרין כפי מה שהוזל למה יהיה יד פועל על העליונה לענין שיתן לו יותר ממה ששכר עמו ח' דינרין ליום דהיינו ד' דינרין לחצי יום כיון שהפועל חוזר ולא ידעתי מנ"ל לטור הא ע"ש: ולענ"ד נראה דברי הטור נכונים לפי מ"ש בתשו' מיימוני לס' קנין סי' ל"א ז"ל והא פועל יש לו דין עבד עברי דמה"ט אמרי' פועל יכול לחזור בחצי יום דילפינן לה מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף דכל קולי דע"ע יהבינן לפועל מק"ו השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילין ביה כ"ש פועל כדפרישית בפ"ק עכ"ל וכיון דהוא מדין ע"ע דיוצא בגרעון כסף ובע"ע קיי"ל דמחשבינן להקל כמבואר ספ"ק דקידושין וכ"כ הראב"ם פ"ב מהל' עבדים ז"ל כיצד הרי שנמכר במאה והרי הוא עתה שוה מאתים אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה נמכר במאתים והרי הוא שוה מאה מחשב עמו ע"פ שנים הנותרות ע"ש והוא מש"ס קידושין שם דף כ'. וא"כ ה"ה בפועל אם הוקר ושוה עכשיו יותר יוכל לחזור בחצי יום ומחשב עם בע"ה לפי דמים ששכרו ואם הוזל מחשב ע"פ שנים הנותרות וזה נכון ומ"ש הש"ך שלא מצא כן בשום פוסק יותר מצאתי כן בתשו' מיימוני לס' קנין סי' ל' דגבי מלמד החוזר ז"ל אך אם ימצא מלמד אחר בפחות יכול להכניסו תחתיו ובע"ה יתן לו כל שכירתו לבד מה שצריך ליתן למלמד שני הנכנס תחתיו וכן פי' רבינו שלמה בפ' האומנין ובמשנה ושלום שמעון בר' אברהם זצל"הה וע"ש. וכן הוא בתשובת מהר"ם דפוס פראג סי' שפ"ז ומבואר דכל שנמצא מלמד אחר דתו לא הוי דבר האבד ואי' בחזרה דאז נותן לו לו שכרו ואינה מנכה רק מה שצריך ליתן לשני ואין לחלק בין היכא שהכניס פועל הראשון לשני דאז הוי משום שליחות ובין היכא דבע"ה צריך לשכור את השני דודאי אין בזה משום שליחות כיון דבע"ה לא שכר אלא הראשון אלא כל שנמצא מלמד אחר דתו לא הוי דבר אבד ואיתא בחזרה אינו מחשב לא לפי דמים שיתן לשני ולכן נראה עיקר כדברי הטור:
ט סָעִיף ה חזר בעל הבית וקבלן והוא דברי הרא"ש שכ"כ לתרץ הא דמוכח מפ' האומנין דאם נאנס א"צ לשלם אלא כפי מה שעשה ובפ"ק דקידושין דף י"ז גבי ע"ע חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים לזה כתב דשם גבי עבד מיירי שחזר וקבלן סתם לאחר שעבר האונס לכן אינו מנכה לו ועוד כתב בשם מוהר"ם שמחלק בין הקדים לו שכרו והיינו הנך חילוקין שכתב הרמ"א ונראה דהיינו דוקא בחלה מחצית אבל אם חלה רוב ימי השכירות אפי' הקדים שכרו או חזר וקבלו בסתם נמי מנכה לו כל מה שחלה דהא מפרשי להא דתניא חלה שלש בהנך גווני ואפ"ה תני עלה חלה ארבע מנכה לו והיינו רוב ימי השכירות והרמ"א סתם בזה אבל נראה כמ"ש והרמב"ם כתב בפ"ב מעבדי' ז"ל חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חלאים מקוטעים אם הכל פחות מארבעה שנים עולין למנין שש אבל אם חלה ארבעה שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר כשכיר כתושב ע"כ והיינו משום דסת' שכיר לשלש שנים כמ"ש בישעיה מקצה שלש שנים כשני שכיר ועבד הוא משנה שכר שכיר וצריך לכתחלה שש שנים ובחלה כשעבד שני שכיר סגי ליה שנא' כשכיר כתושב יהיה כ"כ מוהרי"ט בחדושיו לקידושין ע"ש ולפ"ז אין כאן קושיא וחלה שלש דהתם טעמ' שעבד שלש שנים אבל בשאר פועלים ינכה כל ימי חליו ועש"ך שכת' לדעת הרמב"ם חלה ארבעה שנים דוקא ובמשנה למלך כתב נקט לישנא דגמרא ולא פליג בזה על מ"ש רש"י ותוס' דכל שחלה יותר משלש קרוי ארבע:
י סָעִיף ה או המלמד שכרו ועש"ך שהעלה כדעת תוס' והמרדכי והרשב"ץ דלא חילקו כלל בין קיבל שכרו או קיבלו בסתם ולעולם מנכה לו וכמ"ש תוס' יש שהיו רוצין לומר שאותן שכירות מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא ישלמו וכו' דאין לדמות' כלל לע"ע דע"ע גופו קנוי לאדונו כו' אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכיר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול ללמוד עד הזמן לא יטול אלא מה שהרויח עכ"ל כו' וכן דעת הריטב"א פ"ק דקידושין ז"ל חלה שלש ואע"ג דאמרי' פרק האומנין דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה לא דמי פועל לע"ע דאלו פועל או קבלן השכירו עצמם לבעה"ב למלאכ' זו ועל דבר ידוע נוטל שכרו כו' אבל ע"ע לא נשתעבד ליה לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד שיכפהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפ' שדהו של אדון עכ"ל. נראה דבפועל אפי' השכיר עצמו לכל מלאכות מ"מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה בכסף שטר וחזקה כקנין העבדים אין לו אלא לפי חשבון אלא אורחא דמלתא נקט הריטב"א דמסתמא כשמשכיר עצמו לכל מלאכות מקנה את גופו בכסף או שטר וחזקה עכ"ל הש"ך. ונראה דלשטת תוספת ודעת מרדכי דהטעם הוא משום דע"ע גופו קנוי א"כ בפועל אפי' משכיר עצמו לכל מלאכות ובכסף ושטר וחזקה נמי אינו אלא פועל ולא עבד דע"ע אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ואינו אלא שעבוד בעלמא ואין משלם אלא כפי מה שעשה ודברי הריטב"א הוא שטה אחרת לחלק בין נשתעבד לכל מלאכו' או לדבר הידוע ולשטתו ה"ה בפועל שנשתעבד לכל מלאכות דין ע"ע יש לו אבל לשטתיה ליכא השתא דין עבד כלל שיהיה גופו קנוי ומנכה לעולם ואינו משלם אלא כפי מה שעשה וז"ב:
יא סָעִיף ה שוכר עליהן. כתב הש"ך ז"ל אפילו אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד שוכר עליהן או מטען כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים ובקבלן אפי' אינו דבר האבוד יכול להטעותו אע"פ שלא התחיל במלאכה וכמ"ש בס"ק שאח"ז עכ"ל והנה מ"ש דבפועל אם הוא דבר האבוד שוכר עליהן אע"פ שלא התחיל במלאכ' כ"כ הנימוקי יוסף הבאתיו בסק"ו אבל מ"ש הש"ך דבקבלן אפי' אינו דבר האבוד מנכה עליהן ואע"פ שלא התחיל במלאכ' ורמז למ"ש בס"ק שאחריו והיינו תשוב' הרא"ש כלל ק"ד סי' ב'. ותמהני בזה דודאי כל שלא התחיל במלאכ' ואינו דבר האבוד בין פועל בין קבלן יכול לחזור ואינו שוכר עליו ואינו מטעהו כיון שבדין יכול לחזו' ואין לבעה"ב אלא תרעומו' ואע"ג שבעה"ב היה יכול למצוא פועלים אינו היזק כיון דאינו דבר האבוד וברא"ש שם מיירי בהתחיל הקבלן במלאכ' ע"ש שכת' ראובן שקיבל משמעון בגד לארוג וכאשר התחיל במלאכ' אמר שהמטו' היה גרוע כו' ע"ש:
יב סָעִיף ה שפסק להם באחרונ' כתב הש"ך ז"ל בש"ס אי' ואומ' לו צא ושכור מאלו כו' ולפי"ז ניחא הא דכת' הרא"ש בתשוב' כלל ק"ד סי' ב' דקבלן שחוזר יכול להטעותו אף אם הי' מוצא פועל אחר דהתם מיירי שאין הפועל אומר לו שכור מאלו ולפי"ז ניחא דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרוני' דהיכא דלא היה יכול לחזו' אלא בתרעומו' אינו נותן אלא כפי הפסיק' הראשונ' והביאו הרב כו' ע"ש והנה ז"ל הרא"ש בתשו' כלל ק"ד סי' ב' ילמדנו ראובן שקיבל משמעון בגד לארוג חמש אמות בזהב וכאשר התחיל במלאכה אמר שהמטוה הוא גרוע וגורם לו להניח מלאכתו אם לא שיוסיף לו מעות ומפני השינוי הזה נדר לתת לו זהב בד' אמות ועתה יורנו אם שמעון חייב התוספ' כו' ובנדון הלז לא נתייקרה המלאכ' אלא שמצוי עליו לומר שהטוי הוא רע ולא היה יכול למהר לארוג כפי רצונו ואין זה טענה הואיל וראהו לעיני' הי' לו לבדקו קודם וגם דומה למקום שאין שם פועלי' לשכור מטע' שכתבתי לעיל דאין א' נכנס למלאכ' חבירו. תשוב' כיון דקבלן לא מצי למיהד' וידו על התחתונ' אף אם היה מוצא אחר היה יכול להטעותו ודוק' לענין שוכר עליהן אם באת חביל' לידו היינו דוק' אם אינו מוצא פועל אחר אבל להטעותו כדי לגמור מלאכתו כמו שהו' חייב לגמרי שהרי מן הדין אינו יכול לחזור אף אם היה מוצא פועל ואף אם אינו אבוד יפה עשה שהטעוהו עכ"ל ולכן דברי הבדק הבית נכוני' מ"ש דהטו' כתב דבריו על פי דברי הרא"ש בפסקיו דאלו דברי הרא"ש בתשו' מן הדין אינו יכול לחזור כלל אפי' מצא פועל אחר ואלו אנן קי"ל דאפילו קבלן וגם התחיל במלאכה נמי חוזר כל שיש פועלים אחרים לפניו וכן בעה"ב בפועל חוזר כל שיש בעה"ב אחר לכן לדברי הרא"ש בתשו' לא ירדנו ומ"ש הש"ע לחלק בין אמר לו שכור מאלו אינו יכול להטעותו ובין לא א"ל שכור מאלו יכול להטעותו אכתי לא נתיישב בדבריו לשון הרא"ש בתשו' שכת' שהרי מן הדין אינו יכול לחזור אף אם הי' מוצא פועל אחר ואמאי הא ניהו דזה יכול להטעותו כיון שלא אמר צא ושכור מאלו אבל ודאי הקבלן מצי חזר כל שיש פועלים אחרים אפי' לא א"ל צא ושכור מאלו ואפשר דס"ל להרא"ש בתשובה דמן הדין אין הקבלן חוזר אפי' יש פועלים אחרים אא"כ א"ל צא ושכור מאלו וכ"כ הרשב"א ז"ל הובא בשטה מקובצת ז"ל אומרים לו צא ושכור מאלו ומדנקט האי לישנא משמע שעליהם לברר ולהראות דאיכ' פועלים לשכור ואי איכ' טענה וכפירה בין בעה"ב לפועלים בזה על הפועלים להביא ראיה עכ"ל אבל אנן קי"ל כפסקים והרי אינו מחלק בפסקים כלל בזה אלא כל שיש פועל אחר יכול לחזור פועל אפי' אינו אומר צא ושכור מאלו ועוד דגם הריטב"א לא אמר דלשון צא ושכור פועלים יצטרך לומר הפועל והוא הקבלן אלא לענין צריך לברר ואיכא טענה וכפירה צריך הפועל לברר דאלו בעה"ב מודה שהיו לפניו פועלים ואע"ג דלא אמר ליה הפועל צא ושכור מאלו נמי פטור והריטב"א לא קאמר אלא דלישנא צא ושכור מאלו היינו שיהיה מלתא דברירא ופרהסיא שלא יהיה אח"כ הכחשה בין הבע"ב לפועלים בזה לכן הלך הטור בתר פסקי הרא"ש ודלא כהרא"ש בתשובה. ומ"ש הש"ך דהרא"ש הוא נגד דברי הנ"י בשם האחרונים והרמ"א פסק בסי' של"ב כדברי הנמוקי דהיכא דיש לבעה"ב תרעומות הולכין אחר פסיקה הראשונה והכא פסק שצריך ליתן כפי מה שפסק באחרונה אבל באמת אין כאן סתירה כלל דהנ"י לא קאמר אלא היכא שהיה בתחלה קציצה ואח"כ חזרו פועלים בבעה"ב או להיפך בעה"ב בפועלים פייסו בסתם אמרינן דמסתמ' נתרצו בקציצה ראשונה אע"ג דכבר חזרו וכה"ג במקח עושין כדברי מוכר או לוקח אבל בזה כיון שאין להם להחזיר אלא בתרעומות אמרינן כל בסתמא בקציצה הראשונה הוא דנתרצו בכדי שלא יהיה תרעומת אבל אם חזרו פועלים מקציצה הראשונה והלך בעה"ב ופייסינהו לפועלים ביותר מקציצה הראשונה ודאי צריך ליתן כפי דמים שפסק באחרונה כיון דיכולין לחזור והיינו הך דרמ"א דהכא כיון שפסק להם בפירוש אם לא היכא שהדין נותן להיות שוכר או מטען אבל כל שאין רשות להטעות וכמו הך דיש פועלים לפניו וחזרו ובעה"ב פסק להם בפירוש ביותר מקציצה הראשונה ודאי צריך ליתן כפסוקה האחרונה ואין לו עליהם אלא תרעומות וזה ברור:
א סָעִיף א דאם משך בעה"ב. עש"ך סק"ג שכתב שא"י לחזור בשום ממון וא"ל דמאי קמ"ל בש"ך דהא ע"כ המשיכה הוא קנין שא"י לחזור לגמרי דאי שיהיה רק ידו עה"ת א"כ מה נ"מ שא"י לחזור הא עדיין אין מגיע להפועל שום שכירות וגם הכלי אומנות כבר החזיר כמ"ש הסמ"ע די"ל דקמ"ל דהוי אמינא דלא עדיף מדבר האבוד דאינו שוכר עליהן רק כדי שכרן קמ"ל דא"י לחזור בשום ממון והנה מה שהוכיח הש"ך דין זה מפ' הזהב נלפענ"ד דאדרבה משם מוכח דהמשיכה אינו קונה ולא מוכח משם רק דמעות קונות דהיינו אם הקדים שכר אפי' לא נתן רק פרוטה לפועל לקנין קנהו וא"י לחזור דהא בב"מ דף מח לא בעי משיכת תספורת רק לר"ל דס"ל משיכה קונה אבל לר' יוחנן דס"ל דמעות קונות לא בעי משיכת תספורת ואנן קי"ל כר"י ואף דר"י מודה דמדרבנן מעות קונות היינו דוקא במקום דל"ש לומר נשרפו חיטיך בעליה אבל בשכירות מטלטלין דלא שייך החשש דנשרפו חיטיך מעות קונות כמבואר בסי' קצח סעיף י' ומכ"ש בשכירות פועל ועוד דפועל דמי לקרקע כמבואר בסי' רכז ובכמה דוכתי' ודאי דנקנה בכסף וכן מוכח מהרמב"ם פ"ו מה' מעילה דגבי קנה חפץ מחלק שם בין ישראל לנכרי אלמא דס"ל כיון דעקרו חכמים קנין מעות הפקר ב"ד הפקר ולא מעל והא דמעל בנתן לנכרי אפשר דס"ל כשיטות ר"ח שהביא התו' בב"מ דף מח דאפי' נכרי קונה במעות משא"כ בישראל דעקרו חז"ל קנין מעות פסק דלא מעל וגבי נתנו לא' מבעלי אומנות פסק סתם דמעל ולא מחלק בין נכרי לישראל ולא הוצרך משיכת תספורת אלמא דס"ל דשכירות פועל נקנה במעות אפי' מדרבנן והא דהוצרך בב"מ שם למשיכת תספורת אליבא דר"ל אף דפועל נקנה בכסף לד"ה דהוא כקרקע כנ"ל נראה דהוא מטעם שכתב הש"מ שם בשם הריטב"א וז"ל האיך קנה זה באומן שלא יחזיר במשיכת כלי וכו' והא דאמרי' והא קאי בעי למימשך תספורת היינו לענין שכירות כלי דלשכירות הכלי בעי משיכה עכ"ל בשינוי לשון קצת וכוונתו נראה דשוכר פועל עם כלי אומנות דמי לשוכר פועל עם סוס המבואר בסי' רכז סעיף לג ומשמע שם דכ"א הוא קנין בפ"ע ובעי משיכה לקנות הכלי אומנות ובלא משיכת הכלי אומנות יכול לחזור אפי' מהאומן עצמו אף שרוצה ליתן לו כלי שלו לספר בו דדמי למוכר שני דברים בסך א' ודבר א' אינו נתפס בקנין דמקח הב' ג"כ בטל כמבואר בסי' רטז ע"ש אבל לר"י דמעות קונות ד"ת רק משום החשש דנשרפו חיטיך בעלי' ובשכירות מטלטלין קונה בכסף לחוד כמבואר בסי' קצח וכן שכירות הפועל נקנה בכסף לחוד מטעם הנ"ל ופסק הרמב"ם שפי' דבנתנה לא' מבעלי אומנות מעל אפי' בלא משיכה ובקנה חפץ פסק דלא מעל בישראל ומטעם כיון דעקרו חז"ל קנין מעות הפק' ב"ד הפקר ולא מעל ולא קשה שוב קושיית הכ"מ ברמב"ם שהקשה על הרמב"ם דמוכח שם דל"צ משיכה לר"י ולפמ"ש א"ש דשכירות שאני ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א בלשון וי"א דמש"ס פ' הזהב לא מוכח מידי דשם בנתינת מעות מיירי אבל משיכת תספורת בלא מעות מבואר בש"מ דאין שום סברא שיזכה בהאומן מכח משיכת הכלי ומהרמב"ם מוכח ג"כ דהעיקר הוא מכח נתינת המעות וגם הר"ת אפשר דמיירי בנתינת מעות עם משיכת הכלי וסובר דשכירות מטלטלין בעי ג"כ משיכה ושפיר כתב בלשון י"א דמסתברין דברי הש"מ והא שהסכים הרמ"א עם הך דיעה הוא רק לענין שאבאר בסמוך ובשוכר עכו"ם אומן ודאי דקונה בכסף דהא יכול לקנות עכו"ם למעשה ידיו כמבואר בגיטין בסוגיא דעבד שנשב' ואם שכרו עם כלי אומנות או עם שורים תליא בפלוגתא המבואר בסי' קצד דלמאן דס"ל דבעכו"ם קונה משיכה דוקא בעינן ג"כ משיכת החפץ ואם משך האומן הכלי שנתנו לו לתקן לכ"ע קנה ואין שניהם יכולין לחזור בהן כמ"ש הריטב"א בפ' האומנין והנה הד"מ כתב דג' ששכרו מלמד דא"צ קנין דכל מילי דרבים א"צ קנין ומהתימא שלא הובא זה בכל פועלים דג' ששכרו פועל דא"י לחזור ואפשר דדין זה אינו רק במלמד שהוא דבר מצוה ודמי קצת לנדר שהודר ברבים וע"ד רבים:
ב סָעִיף א יכול לעכב. עש"ך ס"ק ה' דהנ"י לא כ"כ אלא לדעת הרשב"א והר"ן וכו' ולפענ"ד דאף הרשב"א והר"ן והמרדכי לא כתבו רק שיכול לעכב המספרים עד שיספרנו בו והיינו דס"ל כמ"ש בסמוך בשם הש"מ דשכירות המספרים ושכירות האומן הן שני קניינים וי"ל דס"ל כמ"ש הט"ז בסי' רטז דאיכא דס"ל דבקונה ב' דברים בסך א' אף שדבר א' לא נקנה מ"מ קנה הב' וכיון שקנה המספרים ממילא יכול לעכבו עד שיספרנו דיכול לומר שכרתי המספרים שיהיה בידי עד שיספרנו בו אבל שיהיה יכול למכור המספרים ולשכור אחרים בדמיו לא שמענו מהם וראיה לזה דהא מדמין פועל לעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא וע"ע ודאי דאין יכול לכופו אף שכלי אומנתו בידו ואפשר דהרמ"א ג"כ כוונתו כך שיכול לעכב הכלי אומנות ולשכור אחרים היינו שישכור אחרים בממון שלו שיעשה מלאכה בהכלי אומנות של הפועל וישלם להפועל מהשכר של כלי האומנות דסובר שקנה הכלי אומנות אבל למכור המספרים מודה דא"י דאי לא תימא הכי היה לו לרמ"א לכתוב למכור המספרים ולשכור אחרים ומדכתב בלשון לעכב המספרים משמע כמ"ש כנלפע"ד וז"ב:
ג סָעִיף ב ה"ז כדבר האבוד להם. המהר"ם שי"ף בסוגיא זו הקשה למאן דס"ל דאפי' בדבר האבוד של ממון כשלא שכר אחרים אין משלם ההיזק א"כ הכא בפועלים כשלא שכר אחרים דמיא ואמאי משלם כאן דמים מכיסו ולפענ"ד ל"ק כלל דהא הא דשוכר עליהן עד כדי שכרן ע"כ לאו דינא דאורייתא הוא וע"כ הוא מצד תקנת חז"ל או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זל"ז להשלים ההיזק עד כדי שכרן ועל תק"ח ואומדנא שלהם אין להקשות כלל תדע דתק"ח הוא דהא ודאי במוכר סחורה ולא קני מידו אף שהפסיד הסוחר עי"ז אפ"ה פטור וכאן חייב אלא ודאי דתק"ח הוא בפועל ואף שהתוס' כתבו לזה לר"מ דמשלם מדינא דגרמי משמע לכאורה מדבריהם דדין גמור הוא לפעד"נ דא"א לומר בכוונתם דדין גמור הוא דודאי לא דמי להדקי' באנדרונא דבטלו ממלאכתו דהא אלו הדקי' באנדרונא על חצי יום ודאי דא"צ לשלם מה שהזיקו במה שא"י להשכירו על חצי יום האחר ואין משלם לו רק הזמן ששכרו ובפועל שהשכיר עצמו משלם לו בעד כל היום א"ו דאין זה בדין שבת דכל שלא נתכוין להזיק אינו משלם לו ארבעה דברים רק כוונתם כיון שתקנו חז"ל דבדבר האבוד חייב כאילו מזיקו בידים א"כ ה"נ כיון דגרם להם היזק והוא דבר האבוד להם אין לחלק בין פועל שחוזר בדבר האבוד לבעה"ב החוזר ולומר דפועל החוזר חשיב מזיק טפי ובעה"ב החוזר הוא רק גורם דלר"מ גורם ומזיק שוה:
ד סָעִיף ב רק מלאכה כבידה. וכ"ה בסי' של"ה בהג"ה ע"ש ומשמע מדברי המרדכי דאפי' חוזר בו הבעה"ב ויכולין להשכיר עצמן למלאכה אחרת כבידה ורוצין להוסיף בשכרן אין הבעה"ב חייב לשלם אך ק"ל דא"כ בסי' שטז בשכירות בית דאם רוצה לצאת דא"י להשכיר לאחרים כשב"ב הן מרובין יותר ע"ש נימא ג"כ הכי דכשרוצין להוסיף בשכירות שא"י לתובעו ונראה דשא"ה שלא נעשה קנין רק שמשלם לו מטעם מזיק מתק"ח וכשמוצאין להשכיר עצמן למלאכה כבידה בתוספת שכר ויש אומדנא אילו לא שכרם זה והיה מזדמן להם מלאכה בתוספת שכר היו משכירין עצמן אין זה נחשב מזיק כלל ופטור משא"כ בשכירות בית שקנה אותו וחייב בהשכר מדינא ולא קנה אותו לענין שיהיה יכול להשכירו לאחר שב"ב מרובים דלכך א"י להשכירו ומ"מ חייב לשלם:
ה סָעִיף ב וכל אלו הדינים כשלא ביקר נראה דמיירי דוקא כששכר חמרים להביא תבואה ממקום שבו התבואה ובבוקר תיכף לא מצאו תבואה שלא היה להם הפסד רק מה שאין מוצאין להשתכר משכר פעולה שאין להם מה לעבוד בזה אין הבעה"ב משלם כשאינו פושע אבל שכר חמרים להביא תבואה ממקום רחוק והלכו לשם ולא מצאו תבואה שיש להם היזק בשכר פעולה שכבר עשו אף שנאנס הבע"ה צריך לשלם כפ"ב דמה שעשו חייב לשלם אף שנאנס הבעה"ב כיון שהן יכולין לגמור המלאכה והבעה"ב נאנס ודמי לספינה סתם ויין זה ונטבע המבואר בסי' שי"א דחייב לשלם החצי דרך שהלכו לכ"ע:
ו סָעִיף ג ואין בידו לשלם בקצה"ח כתב דלהנך פוסקים דס"ל דהא דפועל יכול לחזור הוא מטעם דלא גרע מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף בעינן כסף דוקא ומה"ט כתב ליישב מה שתמה הש"ך בס"ק י"ט אהא שפסקו דבפועל החוזר כשהוזל שנותן לו ששה דמה"ת יתן לו יותר ממה שעשה וע"ז כתב דכיון דהוא מטעם גרעון כסף ובגרעון כסף מבואר בקידושין דאם הוזל מחשב עמו ע"פ שנים הנותרות ע"ש ולפנד"נ שדבר זה הוא מחלוקת אמוראים בירושלמי וז"ל הירושלמי על המשנה דכל החוזר בו ידו עה"ת רב אמר כי לי בני ישראל עבדים אין ישראל קונין זה מזה אמר ר"י ע"ע הוא ע"ד דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור ע"ד דר"י פועל יכול לחזור ולא בעה"ב עכ"ל הירושלמי וכתוב אצלי פי' הירושלמי מכבר דרב סובר דליכא קנין כלל מדאורייתא בפועל ישראל רק בע"ע בזמן שיובל נוהג וממילא הבעה"ב ג"כ יכול לחזור וא"צ לשלם רק מדינא דגרמי ולכך א"צ לשלם לו רק מה שהזיקו ואם נאנס הבעה"ב ודאי דאין הבעה"ב חייב מדינא דגרמי וא"צ לשלם רק מה שעשה ומכ"ש כשחוזר הפועל ומזיק את עצמו שא"צ לשלם לו רק כפי מה שעשה אף אם הוזל ולא יצטרך הבעה"ב ליתן בעד החצי הנשאר רק פחות מחצי הסך מ"מ מה לו לפועל בכך ור' יוחנן סובר דע"ע הוא ויש בו קנין והא דיכול לחזור בו הוא מטעם כיון דאפי' ע"ע יוצא בגרעון כסף מכ"ש שכיר וכמ"ש בתשובת מיימוני לס' קנין סי' ל"א וממילא אף אם הוזל מחשב עמו ואינו מנכה לו רק כזולא דלקמיה וכיון דבש"ס דילן פסקו להלכה כרב דאמר פועל יכול לחזור בו וכיון שתפסו בלשון חזרה משמע דקיי"ל דאין לו דין ע"ע בדין חזרה הוא דלא דמי לע"ע שיש לאדון בו קנין הגוף וצריך לקנות עצמו בגרעון כסף ולכך צריך ליתן כסף דוקא אבל שכיר אין קנין בו בדין חזרה קאי וכיון שיכול לחזור ולכך אפילו אין לו מה לשלם המעות רק חוב עליו כמו בחוזר במקח שלא נקנה בו ומה"ט נמי כשהוזל אינו נותן רק כפי מה שעשה וכן כמה פעמים מסיק הש"ך בסי' זה דאין להבעה"ב קנין הגוף בפועל:
ז סָעִיף ד ובעה"ב החוזר בו דינו כקבלן משמע שאם הוקרה שהבע"ה יצטרך ליתן ביד הגמר ו' דינרין שנותן להפועל ד' דינרין בעד החצי כמ"ש הטור הביאו הסמ"ע ס"ק ט"ז ולכאורה תימה דאמאי לא קאמר שאם אין להפועל פעולה א' לעשות דצריך לשלם לו כל דמי מלאכתו רק לנכות כפ"ב כמו בפועל בסעי' ב' ואפי' אם נאמר דמיירי כאן שמצוי עוד לקבל שאר מלאכות ומבעלי בתים אחרים דבכי האי גוונא בפועל דהיינו שאפשר להשכיר עצמו לאחר פטור וקמ"ל כאן בקבלן דידו עה"ת מ"מ קשה דנראה דלא דמי לפועל דבשלמא כפועל שנשכר ליום ועבד חצי יום כשאפשר להפועל להשכיר עצמו לאחר חצי יום הב' אין להפועל שום היזק דאילו היה עובד לזה לא היה אפשר לעבוד לאחר אבל בקבלן שאין קצבה לגמור מלאכתו א"כ מה בכך שיכול לקבל עוד מלאכה בקבלנות אצל אחר מ"מ יכול לומר אף שהיה מלאכתך אצלי הייתי יכול לקבל מלאכה זו אצל האחר ולעשותה אח"כ בעת שאהיה פנוי ממלאכתך ואם הוא נותן לו משלו או שלקח הבעל הבית בעצמו אצל אחד מלאכה כיוצא בו ונותן להפועל א"צ ליתן לו רק שכירות ולכ"נ דהא דמבואר בסי' של"ה סעיף א' יכול ליתן לפועל דכוותיה ולהרבה פוסקים אפי' דקשה מיניה כשמוסיף לו בשכרו היינו דוקא כשהפועל תובע אותו שיתן לו כל שכרו מטעם מזיק אז כיון שנותן לו דכוותיה או דקשה מיניה בהוספת שכירות א"י לתובעו ממנו דמי היזקו דלא נקרא מזיק כיון דאיכא אומדנא אלו לא שכרו זה היה משכיר עצמו לאחר והרי לא הפסידו אבל כשהפועל אינו תובע שכר רק על מה שעשה מחויב ליתן לו שכירותו על מה שעשה ואינו יכול לכופו שיעשה אצלו אפי' מלאכה כיוצא בו ומכ"ש דקשה מיניה כיון שהשכירו בפי' ואמר לו מלאכה זו א"י לשנותו למלאכה אחרת ומחוייב ליתן לו השכירות ממה שעשה וידו עה"ת כנ"ל:
ח סָעִיף ה משרתת עש"ך ס"ק כ"ג שכ' שת"ה מסיים זה בצ"ע ולפענד"נ שהת"ה לא נסתפק רק אם חשוב כדבר האבוד של ממון ולענין שיהיה יכול לשכור עליהן אפי' לא באה חבילה לידו דכך הדין בדבר האבוד של ממון כמו שאבאר אבל ודאי דחשוב כדבר האבוד שאינו של ממון דודאי יש דברים שא"א להבעה"ב לעשות בלי משרתת:
ט סָעִיף ה רק מה שעשו והיינו דוקא כששכר לגמור הדבר שנהנה הבעה"ב במה שעשו אף שהוצרך להוסיף על המקצת מ"מ חשיב נהנה כמבואר בסי' ש"י לענין השוכר חמור ומת אבל אם לא מצא פועלים ונאבד שלא נהנה במה שעשו א"צ לשלם להן כלום דומיא ששלח שליח ומצאו תגר המבואר בסי' של"ה סעיף ב':
י סָעִיף ה או מטען עש"ך ס"ק כ"ט שכ' בשם הרא"ש דבקבלן אפי' אינו דבר האבוד מטען ולכאורה הוא תמוה דלכאורה לא תני מטען רק בדבר האבוד ואפי' התחיל במלאכה אינו נראה שיהיה יכול להטעותו כיון דיכולי' לחזור רק שידם עה"ת יכולין לומר אלו לא הטעיתנו לא היינו עושין מלאכתך כיון דלא תני במשנה ומטען בזה מה"ת לחדש מדעתינו דין שלא נזכר במשנה לכ"נ דהרא"ש ס"ל כהריטב"א הובא בשיטה דהא דבארג חציה יכולין לחזור רק ידן עה"ת הוא דוקא בשלא משך רק חצי צמר מה שארג וחוזר ממה שלא משך עדיין אבל אם משך כל הצמר שוב א"י לחזור בהן לא הבעל הבית ולא האומן דמשיכה קונ' בפועלי' ע"ש ובעובדא דהרא"ש מיירי כשמשך שפיר כתב דהרא"ש דיכול להטעותן כיון שא"י לחזור בהן דמי לדבר האבוד:
יא סָעִיף ה ואם מצא פועלים עש"ך ס"ק ל' שהקשה על הרא"ש בתשו' מהא שכ' הנ"י ודבריו תמוהין מאוד דשם דמיירי שהפועלים פי' שאינן רוצין רק בכך וכך והבעה"ב פייסינהו בסתם שיכול לומר אדעתא לאטפויי לכו אכילה ושתיה כדאמר בש"ס אבל אם הבעה"ב פי' ג"כ שיתן להם כך וכך ודאי דצריך ליתן להם פסיק' אחרונה וכן תמה בקצה"ח:
יב סָעִיף ה פועל שעושה בחנם עש"ך ס"ק ל"א דאם נותן לו שכר דחייב ולכאורה קשה דהא המהרי"ק כתב הטעם משום דאיהו דאפסיד אנפשיה דהיה לו לאסוקי אדעתא דלמא הדר ביה וע"ש מה שחילק שלא תיקשי הא כל פועל אפי' בשכר יכול לחזור בו ע"ש ולפי טעם זה אפי' רוצה ליתן לו שכר פטור כיון דאיהי אפסיד אנפשיה ולכ"נ דהש"ך כת' זה אליבא דהג"א שכתב דאם אמר הריני שאול לך דחייב ומ"מ הוצרך הש"ך שיתן לו שכר מטעם כיון דאינו חייב בדבר האבוד רק כשהיה מוצא פועלים לשכור ובודאי לא היה מוצא פועלים (בלא) נתינת שכר:
יג סָעִיף ו דוקא שתפס כלי אומנתן עש"ך ס"ק לח ויש ט"ס וכצ"ל עד ארבעים וחמשים אלא עד כדי שכרן אבל בעלמא אפי' דבר אחר יכול לתפוס כדלעיל סי' ע"ב וע"ה (ואפי' דבר אחר יכול לתפוס עד כדי שכרן הוא ט"ס):
יד סָעִיף ו ודוקא בדבר האבוד שאינו ממון משמע דבדבר האבוד של ממון אף דחייב לשלם כל ההיזק מ"מ אינו שוכר עליהן רק כדי שכרן בלא באה חבילה לידו דהא חשיב בסעי' ה' ג"כ להעלות פשתנו ממשרה דבר האבוד של ממון ועלה קאי דאינו שוכר עליהן רק עד כדי שכרן בלא באה חבילה לידו והוא תמוה מאד כיון דאם יופסד הפועלים צריכין לשלם כל ההפסד מדינא דגרמי ודאי דיכול לשכור עליהן עד מ' ונ' כדי להצילן מההפסד וראיתי בהג"א ר"פ האומנין שהקשה קו' זו ותי' דמיירי שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר לא היה מוצא פועלים אחרים ע"ש ולפ"ז תמוה דהמחבר פסק דבדבר האבוד ג"כ אינו חייב רק כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור ואפ"ה פסק דאינו שוכר עליהן רק כדי שכרן בלא באה חבילה לידו וא"כ האיך אפשר לומר שיתחייבו לשלם כל ההפסד מדינא דגרמי והרי אחז החבל בתרי ראשין לכ"נ דיוקא שכתב הרב בהג"ה מוסב על הוי"א שהתחיל הרב בהג"ה וכוונתו שאף בזה פליגי הוי"א אהמחבר דלהמחבר אין חילוק בין דבר האבוד של ממון או שאינו של ממון ובכולם אינו שוכר עליהן רק עד כדי שכרן בלא באה חבילה לידו והי"א חולקין וס"ל דבדבר האבוד של ממון חייב לשלם כל ההיזק מדינא דגרמי וממילא שוכר עליהן אפי' בלא באה חבילה לידו עד כדי שינצלו הפועלים מההיזק:
טו סָעִיף ח אמר לאומן עשה לי קשה למה הוצרך שיהיה דוקא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד דהיינו דבר האבוד ובסי' של"ו מבואר דאפי' בציוה לו לעשות דבר של הפקר ואמר שכרך עלי חייב לשלם וא"י לומר טול מה שעשית בשכרך ולכ"נ דוקא בשכירות פועל דא"צ קנין חייב דמזה מיירי בסי' של"ו והכא מיירי שלא א"ל שיעשה בתורת שכירות רק שא"ל שאחר שיעשהו לעצמו יקנהו ממנו בתורת קנין לפי שוויו דאז לא נעשה שלוחו להתחייב תיכף רק בדבר האבוד חייב מטעם גרמי:
טז סָעִיף ח אם עמד עמהן בשתיקה עש"ך ס"ק מ"ד עד דאל"כ לא היה לו להניח לדור בביתו ע"ש וא"ל דא"כ אם הוזלו שכירות בתים דצריך לשלם השוכר כפי הפסיקה הראשונה שהיה ביוקר ואמר השוכר להמשכיר להכי שתקתי דמה היה לי היזק שהנחתי אותו לדור בביתי דז"א דדוקא בבית יש בי' משום גזל כשדר בלא שכירות להכי אמרי' דודאי הי' דעתו אשכירות ומדלא פסק אמרי' דאדעתא דפסיק' הא' דר משא"כ בש"ץ דאין בו משום גזל כששומעין אותו בשעה שמתפללין יכולין לומר מה היזק היה לנו:
יז סָעִיף ח ניחא ליה במה שעשה האב עש"ך ס"ק מ"ה מש"כ דבתשו' הרמב"ן מבואר דמיירי בידע הבן בקציצתו ולפ"ז אפי' אחר נמי כיון שידע בקציצתו ונתרצה ונכנס במלאכה מסתמא ניחא לי' ע"ש והנה בתשו' הרמב"ן מבואר בהדיא דדין זה הוא דוקא בבן ע"ש ונראה דהנה בלא"ה קשה למאי נ"מ במה שנוטל קצבת האב עד שעה שיחזיר דהא קודם שיחזור אפי' אי נימא דלא נתקיים קצבת האב מ"מ לא יהא אלא בלא שכירות הא אינו נוטל אלא כפחות שבפועלים וע"כ צ"ל דמיירי שקצב בזול יותר מפחות שבפועלים ולפ"ז יש נ"מ רבתי דבאחר כשידע שקצץ עמו האחר ולא ידע בקצבתו אף שיעשה עמו מלאכה על סמך קצבתו של זה מ"מ הא לא עדיף האחר משליח גמור שאם נתאנה שהמקח בטל ואפי' בכל שהוא דיכול לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון שקצבתי נתבטל והוי כעשה עמו בלא קצבה ממילא נוטל כפחות שבפועלים משא"כ באב אמרי' דמסתמא מינח ניחא לי' על כל מה שיעשה האב והוי כהתנה עם אביו בין לתקן ובין לעוות והקצבה קיימת ואינו נוטל רק כקצבת האב:
יח סָעִיף ח יוכל בע"ה לחזור עש"ך סקמ"ו שמביא בשם מהרשד"ם לחלק בין אמירה לכתיבה והיינו ע"כ מטעם הא' של הרשב"א שכ' דהדין כן בכל פועל הביאו הש"ך בסקמ"ז משום דפועל גופו קנוי ולא מהני בלא קנין ולזה כ' מהרשד"ם דכתיבה מהני דלטעם הב' שא"י למחול שיעבודו של נער ודאי דאפי' כתיבה לא מהני וע"ז השיגו הש"ך וס"ל הלך מעמדי לשון גרוע הוא ואפי' כתיבה לא מהני ובקידושין דף ט"ו דאמר התם לימא ליה באפי בי תרי זיל ופי' התוס' שם דאפי' גופו קנוי מהני בשטר היינו דוקא לשון הרי את לעצמך הכתוב בשחרור ע"ש ובל' גרוע אפי' כתיבה לא מהני כדמוכח בהכותב ול' א"א בך הוי ל' הפקר אפי' בפה מהני כמבואר בכריתות ובסי' רמ"ה סעיף י' ע"ש ואפי' בשכירות בית מהני כשאמר השוכר אי אפשי בהבית וזוכרני שכן הוא בס' מחנה אפרים וכעת איננו תחת ידי:
א סָעִיף א תרעומת. לשון הטור איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו. דבע"ה י"ל לפועל השכר עצמך במקום אחר והפועל יאמר לבע"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח ע"כ ומשמע דלית ביה אפילו משום מחוסרי אמנה דס"ל דלא אמרו כן אלא כשחוזר בדבר שאין בו תועלת וכמ"ש הרמ"א בהג"ה ס"ס ר"ד דכשנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה"נ כשחוזר בע"ה משום שא"צ להם או שנמצאו פועלים יותר בזול ולפ"ז החולקים שם חולקין גם כאן ומ"ש אין להם אלא תרעומת ר"ל לאפוקי תביעת ממון באופן שיתבאר בסעיף שאח"ז אבל ממחוסרי אמנה ג"כ נינהו כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דמשמע דגם משום שינוי דעת ליכא ואע"ג דבס"ס שי"א גבי ספינה כת' הט"ו דיש בו משום שינוי דעת דאיש אחר שאני התם כיון שפרקה בחצי הדרך וכבר הורגל עמו משא"כ הכא שחוזר מיד ולפ"ז היכא דאין כאן טרחא כגון שמוצאין בע"ה אחר להשכיר עצמן אין להם עליו אפי' תרעומת וכ"כ הנ"י בשם הרמב"ן בפ' האומנין גבי דזל עבידתא ואומר בע"ה כו'. ע"ש שהאריך בזה:
ב סָעִיף א משך. ואפי' החזירן לפועל אחר המשיכה מ"מ מחשב המשיכה לקנין דא"י לחזור זה בזה אם לא הפועל דחז"ל נתנו לו רשות לחזור אפי' באמצע המלאכה משום כי לי בני ישראל וגו' ומה שסיים הרמ"א מיהו יכול לעכב כו' ר"ל כשעדיין כלי אומנותו דפועל ביד בע"ה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דכן עיקר כהי"א והרבה פוסקים ס"ל הכי:
ג סָעִיף א קבלן. כת' בהג"א פ' האומנין דבדברי ר"ת משמע דלגמרי א"י לחזור בו משום ממון ואומר שעשה בו מעשה שמא אע"פ שהתחיל במלאכה לא חשיב קנין אלא במשיכה או בק"ס עכ"ל ר"ל דאע"ג דאם התחיל במלאכה יכול לחזור בו ויהא ידו על התחתונה כמ"ש בס"ד הכא לא מהני בכך דהתם לא חשיב קנין אבל הכא כיון שמשך הכלי או הקנה בק"ס לא מהני שום ממון וצריך לעשות המלאכה אם ירצה בע"ה וכן משמע להדיא בדברי ר"ב בספר החכמה שהביא המרדכי פ' האומנין גבי שבאת חבילתו לידו דבמשיכת כלי האומנות אין הפועל יכול לחזור בו אפי' רוצה להיות ידו על התחתונה ע"ש. ש"ך:
ד סָעִיף א מיהו. והש"ך כת' דדין זה צל"ע כו' ע"ש דסיים דבריו וכת' ז"ל ואע"פ שאינני כדאי לחלוק על דברי הרב מ"מ נלפע"ד שירא שמים יחמיר בדבר ויחזיר להפועל את שלו עכ"ל:
ה סָעִיף א שכרן. כיון דבע"ה פושע וההליכה היא כהתחלת מלאכה מ"ה אין בע"ה יכול לחזור בו ואם חוזר צריך לשלם להם כפועל בטל ואף שאין להפועל פסידא דממון מכח חזרה זו דאף שלא היה שוכרן לא היה להם אצל מי להשתכר כו' וכ"כ בטור בהדיא בשם הרא"ש ולא כע"ש שכת' דחייב משום דגרם להם היזק דאם לא היה שוכרן היו נשכרין אצל אחרים וחייב מדינא דגרמי ע"כ וז"א. וגם דבריו סותרין זא"ז שבסעיף שאח"כ כת' בהדיא שבהלכו חייב להם הבע"ה גם בכה"ג ע"ש ודוק עכ"ל הסמ"ע ודבריו נכונים לדינא אך אין כאן השגה על הע"ש שהרי התוס' והרא"ש וטור ושאר פוסקים כתבו דהלכו אורחא דמלתא נקט דכשלא הלכו מסתמא מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין כו' א"כ גם הע"ש כאן נקט כן. עיין בתשובות מהר"מ מינץ סי' כ"ח. ש"ך:
ו סָעִיף ב האבוד. פי' וחייב מדינא דגרמי. סמ"ע:
ז סָעִיף ב הפחת. משמע דאם מוצאין להשתכר א"צ הבע"ה לשלם להם כפועל בטל אלא הפחת לבד וכן משמע בטור שכת' ואם אמר לו לך והשכר כו' ואשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו ע"כ משמע דר"ל דהפועל א"י לו' אשב בטל ותשלם לי כפועל בטל אלא הברירה ביד בע"ה והב"ח ס"ב כת' שהברירה ביד הפועלים שאם לא ירצו להשכיר עצמן מחויב בע"ה לשלם להם כפועל בטל ואם אינם רוצים להפסיד דבר ישכירו עצמן והוא ישלים להם כו' ולפענ"ד כמ"ש. ש"ך:
ח סָעִיף ב עצמם. שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בהתחלת המעשה. הלך שם שליח אין להם אלא תרעומת עכ"ל הה"מ. שם:
ט סָעִיף ב נותן. וה"ה אם שאר פועלים נשכרין בג' והוא שכרן בד' כיון שהלכו ה"ל כאילו התחילו וא"י לחזור בו וצריך ליתן להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהן או ישכירו עצמן כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם כ"כ הרא"ש והטור ור"י. שם:
י סָעִיף ב חולקין. ולפע"ד אפשר דאין מי שחולק דז"ל התלמידי רשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבדה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן שכרו כפועל בטל עכ"ל וי"ל דאין מוסיפין שכר על המלאכה כבידה וליכא למימר דמ"מ יעשה אותה ונחזי אנן ע"פ השומא מה שראוי להוסיף וכך יתן לו די"ל דמיירי שע"פ השומא היה מגיע לו יותר ממה שמגיע לו עתה כפועל בטל ולכך אינו רוצה בע"ה להוסיף לו הלכך אם ירצה הפועל יתעסק במלאכה הכבידה כפי מה שנותנין ובע"ה פטור ממנו ואם ירצה לא יתעסק כלל ונותן לו שכרו כפועל בטל. שם:
יא סָעִיף ג חוזר. עיין בש"ך במה שהשיג על מ"ש הריטב"א בשם רבותיו ע"ש:
יב סָעִיף ג לשלם. ל' מהרי"ק ואין המעות בידו לשלם ואפשר לומר דדוקא נקט שאין המעות מזומן בידו לשלם אבל מ"מ יש לו לשלם דאם אין לו לשלם כלל א"י לחזור בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס"ה אבל מדברי המחבר נראה דאפי' אין לו לשלם כלל יכול לחזור ול"ד לדבר האבוד ששוכר עליו או מטעו ומ"מ א"י לכופו להשתעבד בו בשביל כך א"נ אע"ג דאין לו לשלם לא מיקרי בשביל זה דבר האבוד ואע"ג דלא אמרי' שמא יתעשר כמ"ש בסי' ל"ז ס"י היינו לענין עדות אבל מ"מ לא מקרי הכא דבר האבוד בשביל כך כיון דאפשר שיהא לו. ש"ך:
יג סָעִיף ג אסור. נ"ל דהיינו דוקא כשיש לו פרנס' וכסות דבכה"ג אסור למכור עצמו לע"ע וכדאיתא בת"כ וברמב"ם וסמ"ג ריש הלכות עבדים אבל אם הוא עני ביותר שאין לו אפי' כסות דכתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דמותר למכור את עצמו ופשיטא דבכה"ג מותר אפי' לשנים הרבה וכדאיתא בש"ס קדושין דף י"ד ע"ב ובהרמב"ם וסמ"ג וא"כ פשיטא דמותר להשכיר עצמו ג"כ בקבע ליותר מג"ש דלא גרע ממוכר עצמו כן נלפע"ד. שם:
יד סָעִיף ג שלשה. כן הוא בד"מ ר"ס של"א. ובספר באר שבע דף קי"ב ע"ב ובספר א"א דף ק"ז ע"ד כתבו דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגמ"ר ודבריהם נכונים שכן מבואר שם להדיא כו' ע"ש וכן הוא באבן עזרא פ' ראה ע"ש. והע"ש והסמ"ע לא הרגישו בזה וכתבו הטעם דג"ש אסור דשם שכיר עליו ואדרבה בהגמ"ר שם מבואר דכימי שכיר מותר אלא דטפי מג"ש אסור דנפקא ליה מתורת שכיר. עוד כת' בספר באר שבע שם דמדברי התוס' פ"ק דב"מ דף ל' משמע שמותר אפי' יותר מג' שנים שכתבו וז"ל כי לי בני ישראל עבדים נ"ל דמ"מ מותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל וגם במרדכי פרק האומנין כת' כדברי התוס' עכ"ל הש"ך:
טו סָעִיף ד כיצד. עיין בסמ"ע שהביא דברי הטור מה שביאר והוסיף בפרטי דינים אלו ע"ש באורך:
טז סָעִיף ד הוקרה. כגון ששכרו בח' דינרין ליום ועשה עמו חצי היום ואפי' נתייקרה שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרין אפ"ה צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרי' דלא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמור לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה עכ"ל הטור וכת' עוד דאם שכרו בח' דינרין והוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין ואינו מעכב בידו אלא ב' דינרין ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא לפע"ד דלמה יתן לו יותר ממה ששכר עמו דהיינו ד' דינרין לחצי יום ולא ידעתי מנ"ל להטור הא והב"י כת' ע"ז דפשוט הוא דמהוקר נלמד להוזל ולפע"ד ל"ד דכשהוקר נותן לו חצי השכירות כפי מה ששכר עמו ודמי כאילו שכרו לחצי יום בד' דינרין משא"כ הכא וכן מוכח להדיא כדברי בתוס' פ' האומנין דף ע"ז סוף ע"א ד"ה יד הפועל כו' ע"ש וברש"י ותוס' פ"ק דב"מ דף י' ע"א ד"ה יכול לחזור כו' ודו"ק שוב מצאתי בטור כתוב על קלף ישן נושן דליתא שם להאי דינא. ש"ך:
יז סָעִיף ד חביות. אע"ג דימי הבציר קצבתן ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או לפי השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה חשוב קבלנות כמו קמה לקצור בימי הקציר נמי ידועים הם עכ"ל ת"ה. שם:
יח סָעִיף ה האבוד. ובת"ה מסיים בזה ומ"מ דבר זה צ"ע ולא ידענא למה כתב הב"י והרב בד"מ בשם ת"ה בפשיטות דהוי דבר האבוד גם בתשובת מהרשד"ם סי' קי"ט כתב כיון שהת"ה כתב בסוף צ"ע א"כ הדין עם השכיר דהמע"ה ע"ש ונראה דהכל הוא לפי הענין לפי ראות עיני הדיין. שם:
יט סָעִיף ה וקבלן. והש"ך כת' דלא נראה כלל לחלק בין חזר בע"ה וקבלן כו' ובין הקדים לו שכרו או לא ע"ש שהאריך בזה:
כ סָעִיף ה למלמד. ונראה דגם במלמד אם חזר בע"ה וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו דצריך לשלם כל שכרו דזיל בתר טעמא בעבד דאמרינן מדלא התנה מחל לו ה"ה במלמד כ"כ הסמ"ע:
כא סָעִיף ה החוזר. פי' מלמד נקרא דבר האבוד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר וסופר המקבל ספר נקרא דבר האבוד מטעם דספר בכת"י ב' סופרים הוא מקולקל ולפ"ז במלמד אם מעמיד לו מיד מלמד אחר יכול לחזור בו וכן אם התינוק הולך בטל בזמן שרגילין התינוקות לילך בטלים ובין כך יכול למצוא מלמד אחר ובשכרו לכתוב ספר נמי אם ידוע דלית קפידא בכת"י ב' סופרים כגון שמתחלה שכר ב' סופרים לכתוב הספר וכה"ג יכול לחזור בו ולזה כת' הרמ"א בסמוך במלמד ששכר עצמו לזמן כו' ללמוד ספר יש לו דין קבלן ונ"מ אם העמיד לו מלמד אחר א"נ נ"מ אם כששכר המלמד לא היה מוצא אחר לשכור דבכה"ג לא מקרי דבר האבוד דאז יש חילוק בין שכר עצמו לזמן דיכול לחזור בו ושמין לו מה שעשה ואם ללמוד עמו ספר יש לו דין קבלן וידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות וכן הוא בהג"א פרק האומנין וז"ל מלמד שנשכר כו' מ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר האבוד כי אם לפי אותו זמן וכן אם התינוק יכול לקרות בתנ"ך בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק ויש לו מעט ריוח מהלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו אבל אם דרך האב לדחוק עצמו על שכירות מלמד לבנו אף בזמן מועט הוי דבר האבוד מחמת פסידא דלא הדר ומלמד הוי פועל ולא קבלן ואם שכיר הוא ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ויכול להבטל כשהוא רוצה אז חשוב קבלן ע"כ והיא תשובת ר"י בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תע"ז. ש"ך:
כב סָעִיף ה אחרים. מיהו בב"י הובא דברי ת"ר בשם הרמב"ן דאפי' לא היה מוצא בע"ה פועלים אחרים שוכר עליהן או מטען ולא ידעתי למה השמיטוהו בעלי הש"ע ואפשר מאחר שהטור והה"מ והנ"י הביאו דברי הרשב"א בסתם אבל לפע"ד צ"ע לדינא לפי שגם בהג"א נראה להדיא כת"ר וז"ל וי"ל דמיירי התם באותו הענין שלא גרמו לו שום הפסד כגון שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר אלו לא היו אחרים מצויין ומ"מ כיון שנשכרו לו כבר צריכין לעשות או שוכר עליהן או מטען ע"כ. שם:
כג סָעִיף ה מטען. אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים ובקבלן אפילו אינו דבר האבוד ולא התחיל במלאכה עדיין מ"מ יכול להטעותו. שם:
כד סָעִיף ה שפסק. כת' הש"ך די"ל דהיינו דוקא כשהפועל יודע שיש כאן אחר ואמר לבע"ה הרי לפניך אחר לשכור דה"ל כאילו מעמיד לו אחר במקומו ולפי זה ניחא דלא סתרו דברי הרא"ש בפסקיו למ"ש בתשובה וניחא נמי דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים הביאו הרמ"א בסי' של"ב ס"ה דהיכא דא"י לחזור אלא בתרעומת נותן לו כפסיקה ראשונה וה"נ תרעומת מיהא איכא כמ"ש לקמן ס"ז ולא מסתבר לחלק בין בע"ה החוזר לקבלן החוזר אלא שאני הכא כיון דאמר ליה שכור מאלו אבל מדברי הטור והרמ"א שלא כתבו דא"ל שכור מאלו משמע דס"ל דאין חילוק בזה וע"כ כת' הטור בסעיף ד' תשובת הרא"ש הנ"ל דיכול להטעות הקבלן אם אינו מוצא פועל אחר לשכור. וס"ל דהרא"ש בתשו' לא סבירא ליה כמ"ש בפסקיו ואזלי בתר פסקיו וכן כת' הב"י בבד"ה דהטור בסעיף ה' כת' בתשובת הרא"ש על פי דבריו בפסקיו ע"ש. ולפי זה אי נימא דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים יש לומר דשאני הכא דהטעה אותן והתחיל לומר טלו ב' אבל אם התחילו הם ואמרו שרוצים יותר אין צריך ליתן להם רק כפסיקה ראשונה ועל כן כת' הרמ"א בסי' של"ב דעת היש מחלקין וכאן דברי הרא"ש בסתם ודו"ק עכ"ל:
כה סָעִיף ה לחזור. נלפע"ד דהיינו שיכול לו' איני עושה בחנם אלא בשכר וכה"ג מיירי במהרי"ק להדיא ע"ש אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל היזקו מדינא דגרמי. ש"ך:
כו סָעִיף ו שיוסיף. פירוש כגון ששכרן בב' סלעים ועדיין לא נתן להם כלום וחוזרין שוכר אחרים בד' סלעים ונוטל מהראשונים ב' סלעים זה ברור דעת הרמב"ם וסמ"ג וכן דעת הרא"ש והטור ור' ירוחם כת' בנכ"ט ח"ג וז"ל עד כדי שכרן י"א עד מה שבע"ה תפוס משכרן (הוא פרש"י) וי"א בכפל משכרן וראשון עיקר עכ"ל ותמיה לי שהכריע נגד דעת הרא"ש רבו ובפרט שהעיקר כהרא"ש והכי מוכח בירושלמי ע"ש. שם:
כז סָעִיף ו ידו. משמע אפילו לא נתנו לו הממון בתורת משכון ולא הקנו לו הממון בקנין וכן משמע מדברי הטור והפוסקים וכ"נ להדיא מדברי התו' פ"ק דקדושין דף ח' ע"ב וכן הוא בפסקי תוס' שם ע"ש וכן משמע במרדכי שם ודלא כמ"ש הסמ"ג בהלכות קדושין וכן עיקר גם משמע דאפי' ממון אחר שאינו כלי אומנתן דינא הכי וכ"מ בטור שכת' ואם היה בידו משלהם כו' וכן משמע מדברי ר' ברוך בס' החכמה שבמרדכי ונלפע"ד שגם דעת רש"י כן מדפי' שבאת חבילתו לידו אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנין המקבלים עליהן מלאכה מביאין כלי אומנות לבית בע"ה עכ"ל אלמא כונתו דחבילתו ל"ד אלא מפני שדרך האומני' להביא כלי אומנתן נקט חבילתן והיינו דפירש"י אם יש בידו משלהן כו' מיהו מהר"מ במרדכי שם חולק וס"ל דחבילתן דוקא והוא הי"א שכת' הרמ"א ולפע"ד יחיד הוא נגד כל הני רבוותא. שם:
כח סָעִיף ו פועל. כשיעור שדרך בעלי בתים לשכור לעת הצריך למלאכתן שלא תאבד כ"כ הרמב"ן והנ"י וממילא שיעור מ' ונ' ל"ד הוא אלא כפי דרכן של בע"ב ולפי הענין של דבר האבוד להוסיף או לגרוע משיעור מ' ונ' ונראה שגם דעת הרמב"ם והמחבר הוא כן ודלא כמ"ש בב"י וד"מ. סמ"ע:
כט סָעִיף ח חייב. כת' הסמ"ע דמדוקדק מל' הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי רק ההפסד צריך הבע"ה להוסיף לו ע"כ ונראה דהיינו דוקא בשעשה האומן משלו אבל אם עשה משל בע"ה א"כ כיון דס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וכמ"ש בסי' ש"ו ס"ב הרי הכלי של בע"ה ואין הטרחא מוטלת על האומן למכרו כן נ"ל. ש"ך:
ל סָעִיף ח השכיר. פי' שהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה הלכך אמרינן כיון שלא התנה ודאי על תנאי הראשון השכיר וע"ז שפיר מייתי הריב"ש ראיות שלו אבל אם השכיר עצמו וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי ודאי אמרינן מדקצבו השכירות ולא התנאי ה"ל כקציצה חדשה ולא על התנאי שכרוהו וכל הראיות שהביא הריב"ש לא דמיין לזה ודלא כהע"ש שכת' והשכיר עצמו בשנה השנייה בין גרעו או הוסיפו בשכירות כו' ולא ידעתי מנ"ל הא. שם:
לא סָעִיף ח שניים. כת' הסמ"ע דכ"ש עם מנהיגים הראשונים שיודעין מהתנאי הראשון כו' וכן הוא בריב"ש סי' תק"ו וע"ש עוד. שם:
לב סָעִיף ח בשתיקה. והש"ך כת' דדין זה צל"ע דמה שהוציא הרמ"א כן מהריב"ש וממהרי"ק אינו מוכרח ע"ש שהאריך:
לג סָעִיף ח ניחא. לשון תשובת רמב"ן כיון שידע בתנאי האב בקציצתו ונכנס במלאכה מסתמא ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה כו' ונראה דגם הרמ"א איירי בהכי שידע בתנאי כו' ולפ"ז אב ל"ד אלא ה"ה אחר שהשכירו וידע בקציצתו של האחר וגם נראה שא"צ לידע סך הקציצה רק שידע שהאב או אחר קצץ עמו ונכנס במלאכה א"כ מסתמא ניחא ליה בכל מה שקצץ עמו האב או האחר כן נלפע"ד. ש"ך:
לד סָעִיף ח ולעכבו. בתשו' רשד"ם סי' קי"ט מחלק בין אמירה לכתיבה דכתיבה מהני ונמחל שעבודו ואין דבריו נכונים בעיני גם בש"ס ר"פ הכותב ובפוסקים שם משמע דאין לחלק בכך ע"ש. שם:
לה סָעִיף ח בשאר. ואע"ג דבתשו' מהר"מ ותשובת הרשב"א ובמרדכי משמע דאפילו בשאר פועל לא מהני אם אומר לו לך משום דגופו קנוי לו כמו ע"ע מ"מ נראה דלא קי"ל כן דנהי דפועל יש לו דין ע"ע היינו לקולא שיכול לחזור בו אבל לא שיהא גופו קנוי לו וכן משמע בתו' פ"ק דקדושין דף י"ז ע"א וגם נראה דמהר"מ גופיה לא סמך אהך טעמא אלא עשה אותו סניף ועיקר טעמו משום דא"י למחול שעבוד הנער ודלא כנראה מתשובת רשד"ם הנ"ל וכן עיקר. שם:
לו סָעִיף ח שנים. נ"ל דל"ד בפני ב' אלא דנקט ל' הש"ס פ"ק דקדושין דף ט"ז ע"א וכדכתבו התוס' שם וה"ה אם א"ל כך בינו לבינו ומודה בכך הוי מחילה דלא איברי סהדי אלא לשיקרא שוב מצאתי כן בהריב"ש סי' תע"ו בשם המפרשים ע"ש. שם:
לז סָעִיף ח פטור. ואע"פ שכבר קבל כל השכירות א"צ להחזיר כלום (ועמ"ש בסי' ר"ז ס"ק מ'). שם:
א סָעִיף א דאם משך בע"ה כו'. כתב הט"ז וז"ל נלע"ד ה"ה אם לא משך רק שנתנם לחצירו של בע"ה קנאם הבע"ה דרשותו קונה כמו משיכ' ומשמע במרדכי פ' האומנין דכל שהיה כבר דרך פקדון אצלו לא מהני מידי לענין זה ודבר פשוט שכל שקנאום בע"ה לכליו של קבלן לא מתבטל הקנין אע"פ שחזר הקבלן ולקחם עכ"ל:
ב סָעִיף א אם הוא קבלן. עבה"ט וע' בתשו' נו"ב סי' ל' אות ח' שכ' על נדון דידיה וז"ל אך כיון שנכתב בשטר התקשרות וכל הנ"ל קבלו הצדדי' עליהם בקגא"ס כו' והודאת בע"ד כמא' עדים דמי והוי כאן קנין סודר ושוב אין הקבלן יכול לחזור בו דהרי מבואר בסי' שלג בש"ך סק"ב שכן עיקר שאם משך כלי אומנות שוב א"י לחזור בו הקבלן ומבואר בסק"ד דכן בק"ס ועוד דבס"ק י"ד משמע שק"ס עדיף ממשיכה ולדעת הריטב"א בק"ס אפי' פועל א"י לחזור בו. ועוד דאפי' בלא קנין כיון שכתבו שטר שוב אין הקבלן יכול לחזור בו כמבואר סי' שכ ס"ב בהגה שכ' הרמ"א שמשנכתב השטר אינן יכולין לחזור בו והתם ע"כ בלא קנין מיירי כו' (עמ"ש בד"ה שמשנכתב) ובין שטר' בעדים ובין שטר כתב יד הבע"ד וחתימתו אין שום חילוק רק לענין פרעתי ולענין לטרוף ממשעבדי אבל לכל יתר הדברים אלימא מלתא דשטרי בח"י כמו שטר בעדים עכ"ל. וע"ש עוד באות ט' דהא דמשך כלי אומנות או בק"ס א"י לחזור היינו שב"ד כופין אותו כ"ז שיש בידו עוד לעשות אך אם עבר ולא עשה וכבר הוא מעוות לא יכול לתקן פשיטא שאינו אלא מבטל כיסו של חבירו אם לא בא חבירו לכלל הפסד ע"ש. וע' בחידושי הגאון רע"ק איגר זצ"ל סוף מס' ב"מ שכ' לכאורה נראה לשיטת הש"ך דא"י לחזור אף אם ירצה להיות ידו על התחתונה וכופין הב"ד לעשות המלאכה אם לא היה כאן ב"ד וחזר בע"כ של בעה"ב ושכר אחרים חייב לשלם הפועל כפי היוקר ואף דכל קבלן א"צ לשלם מכיסו מ"מ זה שחייב לעשות מלאכתו א"כ שוכר עליו שלוחו וחייב לשלם מה שהוצרך ליתן לאחרים כך היה נ"ל בפשוטו אולם לקמן ס"ק ל"ד כתב הש"ך להדיא דאם שכר עליו א"צ לשלם וצ"ע ע"ש עוד:
ג סָעִיף ב הרי זה אנוס ונפטר. עיין בתשובת מים חיים חח"מ סי' ו' אודות קהלה אחת קטנה שקיבלו איש אחד להיות שו"ב וכתבו ונתנו לו שטר סתם בלי קביעות זמן ונקצב לו שכירותו מכל מה שישחוט יתנו לו הלשון והטבחיא וברבות הימים החכירו הטאקסי שלהם מבשר לאדון א' והאדון החכיר לעיר הגדולה הסמוכה שמחוייבים העיר הקטנה לקבל מעיר הגדולה כך וכך ליטרות בשר כשר בכל שבוע ממה שנשחט בעיר הגדולה וכעת צווח השו"ב שביטלו פרנסתו ואין לו במה להחיות נפשו וב"ב ותובע להקהל שישלימו לו שכירתו כאילו נשחט בקהלתם כי הוא מוכן לעשות פעולתו. ואלופי הקהל טוענים שהם אנוסים בדבר שמחמת עול הנתינות היו מוכרחים להחכיר הטאקסי ואין ידם משגת לשלם שכירות להשו"ב מה שלא נשחט פה. והשיב דאם האמת כטענת הקהל שהם אנוסים בדבר בודאי שע"פ הדין הקהל פטורים כמבואר בסי' של"ג ס"ב כו' רק שלבי הומה אם הם אנוסים בזה שאף שהיו אנוסים מחמת הנתינות להחכיר הטאקסי לאדון אבל מ"מ הו"ל להתנות עם האדון שהשחיטה יהיה דוקא בקהלתם ואפשר שלא היה מקפיד בזה וא"כ מחוייבים הקהל לשלם להשוחט כפועל בטל ואפשר שאין חילוק לגבי שוחט בין עביד לא עביד ואין מנכין הרבה אף אי לא עביד כמבואר בתשובת רמ"א סימן נ' לענין רב מורה הוראה ואף שבנ"ד לא קבעו להשוחט זמן בכתב שנתנו לו וא"כ תליא בפלוגתא שהביא הרמ"א בסי' ס' ס"ג גבי מי שקיבל לזון חבירו סתם אי כל ימי חייו או שנה אחת במשמע וא"כ הממע"ה וממילא הקהל פטורין מ"מ נ"ל דגבי שוחט גם הרא"ש מודה כו' (עמ"ש בסי' ס' שם ס"ק ו') וכ"ז לדינא אבל מהראוי שאף אם הקהל היו אנוסין בזה ופטורין ע"פ הדין לשלם מ"מ ראוי ונכון שיעשו עמו לפנים משוה"ד כי הוא איש עני וטפלי תלויה ביה עכ"ד ע"ש. ועיין בספר שער משפט שהביא בשם תשובת הרב רמ"א סי' נ' לענין רב אחד ששכרו אותו לרב וכאשר הקריב הזמן חזרו בהן וכתב שם דודאי אף שעדיין לא התחיל במלאכה אין יכולין לחזור בהן וכמ"ש המרדכי דכל דבר הנעשה ברבים או ע"י ג' טובי העיר ליתא בחזרה כו' אמנם אם היה אונס שחזרו בהן מחמת חשש אויר ל"ע נראה דיכולין לחזור כו' אך אמנם אם חזרו בהן קודם שנודע חשש אויר אע"ג דהוי אויר אח"כ פסידא דבעל הבית דמיד דחזרו בו נתחייבו לפועל כו' עכ"ד והוא ז"ל האריך לחלוק על סיום דבריו ומסיק דכן נ"ל עיקר דלא כהרמ"א ז"ל ע"ש וצ"ע:
ד סָעִיף ג וחזר בו בחצי היום חוזר. עיין בתשובת חו"י סי' ק"ג שכ' דלכאורא יש מקום להסתפק שמא דוקא אם הפועל חוזר בו מהיות פועל לשום אדם משא"כ אם הולך מבעה"ב זה ונשכר אצל אחר שנשאר עבד לעבדים דינו כדין קבלן שידו על התחתונה ולא יפסיד בעה"ב דבר מ"מ לא נראה לחלק בכך רק מפני שנאמ' כי לי בני ישראל עבדים לא אלים קניית האדון בכולי האי כו' עוד היה עולה על הדעת לחלק בין עבד לשפחה ולומר כי איש ישראל שחייב בכל המצות שפיר יתכן כו' מ"מ נראה דכל זה לא יספיק לחלק חילוק שלא זכרו שום פוסק כו' עכ"ד ע"ש עוד (ויובא לקמן סעיף ה' סק"ח) . והנה מה דפשיטא לי' להגאון הנ"ל דאף אם הולך הפועל מבעה"ב זה ונשכר אצל אחר אמרינן פועל חוזר בו וידו על העליונה. לכאורה לא נראה כן מדברי הטור בשם ר"י והביאו הרמ"א בסעיף שאחר זה שכתב ודוקא שחזר סתם אבל אם חוזר מכח יוקר אין שומעין לו וכתב הב"ח וז"ל נראה דטעמו דכיון דשכיר יום לא מצי חוזר אלא משום דכתיב עבדי הם א"כ דוקא בחוזר בסתם דתלינן שאינו חפץ לעביד יותר אבל אם חוזר בו מחמת היוקר א"כ גלי דעתיה דניחא ליה בעבדות אם ישלם לו בעה"ב כפי היוקר אין שומעין לו והכי מסתברא עכ"ל א"כ ה"ה היכא שנשכר אצל אחר דאין שומעין לו ומשמע דאין שומעין כלל אפי' אם רוצה להיות ידו על התחתונה וכן מצאתי בספר מאמר קדישין ס"ק ט"ו (וכן בספר עטרת צבי ס"ק י"ג אות באות) שכ' בפשיטות דדוקא שאינו הולך לבעה"ב אחר אבל אי הולך לבעה"ב אחר הוי דומיא למ"ש הר"י דאם חוזר מחמת יוקר אבל ניחא ליה בעבדות אין שומעין לו ומה שעושין ערמה שיושב בטל כמה שבועות ואח"כ הולך לבעה"ב אחר לא מהני ע"ש. אמנם מצאתי בתשובת מים חיים חח"מ סי' כ"ו שהשיג עליו וכתב זה הדין לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. דבשלמא אם הפועל יכול לחזור כדי שלא יעבור על כי לי בני ישראל עבדים אז היה אמרינן דהיכא דהשכיר עצמו לאחר ורוצה להיות עדיין עבד דלא יכול לחזור אבל לפ"מ דקיי"ל דפועל אינו עובר והטעם דפועל חוזר מחמת דלא חל שעבוד עליו א"כ מה לנו שהשכיר א"ע לאחר מכל מקום יכול לחזור מראשון גם משני אם ירנה כו' ומדברי הרמ"א שכתב דאם חוזר מחמת יוקר אין שומעין לו ליכא ראיה כלל שלא יכול לחזור דהא הסמ"ע ס"ק ט"ז כתב הטעם דלא נתייפה כח הפועל כדי שישתכר מעות ומוכח מזה דלא קאי רק על הא דתיקנו רבנן דפועל ידו על העליונה על זה כתב הרמ"א דחוזר מחמת יוקר אין ידו על העליונה אבל אם ירצה הפועל לחזור ושיהיה ידו על התחתונה אפילו אם היה קנין יכול לחזור אע"ג דרוצה להיות עדיין פועל ויהיה ידו על התחתונה כו' ע"ש. ותימא שלא זכר דברי הב"ח הנ"ל ועכ"ע אף לדבריו דיכול לחזור גם בכה"ג מ"מ ידו על התחתונה ודלא כהחו"י הנ"ל. שוב ראיתי בתשובת קרית חנה סי' כ"ה העתיק שם תשובת הרב הגדול מהר"י מילר שכ' בפשיטות דהא דפועל יכול לחזור בו היינו דוקא באינו רוצה להשכיר את עצמו במקום אחר כו' ושם בתשובת הגאון בעל כנס"י כתב עליו גם שכדבריו איתא בתשובת מהרי"ט חיו"ד סימן מ"ד מ"מ מהרי"ט לא כתב זה רק לסניף בסוף דבריו אבל לקושטא דמלתא לא כן הדבר דבאמת משכיר א"ע לאחר אין שם עבד עליו מאחר שבידו לחזור גם מהשני ולילך לאחר והטור בשם ר"י לא קאמר כ"א ברוצה להיות אצל הראשון רק להוסיף לו דמים שנתיקר דאז חזינן דרוצה להיות עבד לזה רק דנתן עיניו בממון וגופו קנוי לראשון כמאז משא"כ אם הולך מזה לזה מראה שאין גופו קנוי כלל ע"ש ועיין בספר תרומות הכרי סי' זה שתמה ג"כ על החו"י הנ"ל מחמת דברי הטור והרמ"א הנ"ל דמבואר כמו שעלה ע"ד החו"י מתחלה ושוב הביא דברי הרב כנ"י בתשובת קרית חנה הנ"ל שמחלק בזה ע"ש ומ"מ לדינא צ"ע. ועיין בתשובת חו"י שם בסי' ק"מ אודות חזן שנתקבל בקהלה אחת ע"י כ"ג אנשים כנהוג ואחר שעברו ג' שנים נתקשר עמם עוד בת"כ שלא יסע מהקהל' תוך י' שנים וגם הפרנסים קבלו עליהם בשבועה שלא ידחוהו תוך זמן זה רק שאצל זה לא היו רק פרנסי העדה בלי ב"ב ועתה רוצה הש"ץ ליסע לקהלה אחרת וטען שאין הת"כ חל מפני דהוי לעבור על המצוה כי פועל אינו רשאי להשכיר עצמו ליותר מג' שנים ולכן קיימא לן פועל יכול לחזור בו כמ"ש בח"מ סי' של"ג וביו"ד ס"ס קע"ז גבי מתעסק וכתב שאין בדבריו כלום שכבר רבו הדעות דמותר אפילו ליותר מג' שנים שכ"כ התוספות והמרדכי כמ"ש בש"ך סס"ק י"ז ועוד דידוע שהחזנים על הרוב אינם בעלי משא ומתן ומוכרחין להשכיר עצמן לש"ץ וא"כ אפילו להתקשר לזמן מרובה שרי כמ"ש בש"ך ס"ק ט"ז ועוד י"ל דדוק' פועל דהוא עבד לאדם לפעולתו ואפי' מלמד דאסר בהגמ"ר היינו משום דאין היתר בשכר שנוטל רק שכר שימור ופיסוק טעמים דאינם מצות ה' ועבדותו משא"כ החזן שכל עצמו אינו רק להוציא צבור ואפי' נכלל בשכרו מה שמשורר וכה"ג וע"כ נגבה חציו לפי ממון כמ"ש בא"ח סי' נ"ג מ"מ הואיל שמכבד ה' בקולו ומשמח אלהים ואנשים לא נקרא בכך עבד לעבדים [וצ"ע ברב ושמש העושה צרכי ב"ה] ואת"ל דהוי ספיקא דדינא ה"ל ספק איסורא דת"כ ולחומרא. וכן נ"ל שאסור לכל פועל לחזור בו אם נשכר בת"כ הן על זמן רב או מעט אע"פ שקנין לא מהני לדעת הש"ך שחולק על הריטב"א. ובנשכר על יותר מג"ש י"ל דגם הריטב"א מודה דיכול לחזור בו אפילו בקנין מ"מ בת"כ בודאי אסור. וכתב עוד אך מה שרצו הקהל למעט סיפוקו נ"ל שאין בכחם שהרי נשבעו לו שלא ידחוהו ואפילו לא נשבעו רק קבלוהו סתם וכבר היה לו שכר קצוב מקדם כו' ומה שהרגישו המון עם לומר שאין שבועת הפו"מ חלה מפני שראוי להיות קבלת ש"ץ ע"י כ"ג אנשים כנהוג י"ל שאין זה מנהג פשוט רק בקבלתו מתחלה לא אם קבלוהו שנית ואת"ל שלא יפה עשו מ"מ אחר שהם מנהיגי הקהלה לא יכולין ב"ב לעבור על שבועתן וראיה משבועת נשואי עדה לגבעונים כו' עכ"ד ע"ש. וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' ו' שהזכיר דברי החו"י הנ"ל שכתב לחלק מסברא דנפשיה בין מלמד לש"ץ דלא נקרא עבד לעבדים והוא ז"ל חולק עליו ומסיק להלכה דגם בש"ץ יכול לחזור בו אם לא שהוא דבר האבד שאין כאן מי יודע להתפלל. אלא דאם נתקשר עמם בשבועה (או בת"כ) כפועל ממש ודאי דא"י לחזור בו ולא הוי כנשבע לבטל המצות ע"ש. גם בספר קצה"ח סק"ז הזכיר דברי החו"י הנ"ל בקצרה וחולק עליו וכתב ולע"ד לא נהירא דבריו בזה דמ"ש דפיסוק טעמים אינן מצות ה' ועבדותו. חלילה לומר כן דאין זה עבדותו יתברך דהא חזינן בנדרים דף ל"ו כו' ומוכח מזה כיון דמלמד חוזר דאע"ג דהוא עושה עבדות הש"י עבד ה' מקרי אבל מה שהתקשר לאחרים אינו עבד שלהם ויכול לחזור וא"כ ה"ה בחזן וזה ברור אמנם בנשבע צריך לקיים שבועתו דהא דאדם אסור להשכיר עצמו ביותר משלש אינו אלא מדרבנן ובדרבנן לא הוי מושבע ועומד מה"ס כו' ועוד דכיון דכבר השכיר עצמו ביותר משלש א"כ איסורא דעבד עבד ועכשיו שבא לחזור אחר שלש אין לו לחזור מחמת השבועה ע"ש. וע' בספר שער משפט שכתב בשני פועלים שנשתתפו יחד לעשות מלאכה אצל בעל הבית אין אחד מהן יכול לחזור בחצי היום נגד חבירו אם לא ששניהם חוזרים בהם וכמ"ש הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק נ"ח בשני' שקבלו עיסקא מאחד כו' וכ"ה להדיא בסמ"ג עשין פ"ב בדיני שותפין שכתב אדינא דמקבל עיסקא וז"צ ושמא כך הדין בשני פועלי' שקבלו עליהם לעשות מלאכה אין האחד רשאי לחזור שלא מדעת חבירו אע"פ שכל פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וטעם לדבר שדוקא אצל בעה"ב הם פועלים אבל זה אצל זה הם שותפין עכ"ל.
ה סָעִיף ג ומ"ש בחצי היום חוזר. עבה"ט ועיין בט"ו שחולק ג"כ על הריטב"א ופסק דאפי' בקנין יכול לחזור בו ועיין בקצה"ח מזה אולם בתשובת שבו"י ח"ב סי' קפ"ד חולק על הש"ך ומסכים לדעת הריטב"א בשם רבותיו דבקנין אינו יכול לחזור בו אך מחלק שם בין קנין לקנין דודאי כל הקנינים שבעולם לא מהני בזה דהוי קנין דברים וכמ"ש הש"ך אך קנין כסף ושטר דמהני לקנות בו עבד עברי כדאיתא פ"ק דקדושין מהני ג"כ כאן כו' ומסיים דגם בתשובת מהר"א ששון סימן קי"ג פסק ג"כ כדעת הריטב"א (וכן נראה דעת הרדב"ז ח"א סי' ש"כ הבאותיו לעיל סי' קע"ו ס"ג סק"ב ע"ש. וכ"כ (בספר עטרת צבי סק"ח) וכן נ"ל עיקר ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קע"ו סכ"ג ס"ק כ"ז:
ו סָעִיף ג בקבע שלשה שנים. עבה"ט דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגמ"ר כו' ועיין בפנים בש"ך העתיק שם ל' הגמ"ר שכתב ונ"ל דמה"ט יש ליזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכות שלא להשכיר עצמן להיות בבית בע"ה בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו בלי הפסק יותר מג' שנים כו' ע"ש וע' בתשו' חתם סופר חח"מ ס"ס קע"ב שכתב דאין שום ספק דמ"ש בהגמ"ר הנ"ל בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו לא אתי למעוטי חכם העיר שאינו סמוך על שלחנם דמה בכך הרי כל הקהלה משותפים שכרו להם פועל ונותנים לו בית ונותנים לו דמי מזונותיו כאומר לעבדיו צאו ואכלו ושתו וכדומה ואין הרב רשאי לצאת לדור חוץ להשותפות בעיר אחרת מקרי סמוך על שלחנם כו' וע"ש עוד שהאריך בביאור דברי התוספות פ"ק דב"מ שהביא הש"ך שכתבו דמותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו כו' ובסוף דבריו לחדש יצא דאם הקהל מתנים עם הרב באם יזוז מהם צריך לחזור להם ההוצאות ולא יזקפן עליו במלוה גרע טפי ואסור אפילו להתוספות דא"כ תו ליכא הפרש בינו לבין העבד דאיהו נמי יוצא בגירעון כסף ונהי דבפחות מג"ש מותר עכ"פ דלהתוס' סגי בחד הכירא והרי איננו אלא שכיר. מ"מ כשמשכיר על יותר מג"ש וגם יהי' תנאי שישלם כך וכך תו ליכא שום הכירא ואפשר דהתנאי אינו מועיל לדינא מ"מ משעת שכירות כבר עביד איסורא דוגמא למ"ש ר"פ א"נ משעת כתיבה עביד לי' שומא אמנם יוכלו להתנות עמו שהוא ברשות עצמו לחזור בו בכל זמן ובלבד שישאר כך ולא יחליף אותם בקהל' אחרת כי אז צריך להחזיר להם סך כך וכך ובזה אין פקפוק לדינא ע"ש. וע' עוד בח"ס חלק א"ח סי' ר"ו שכ' נוהגין ברוב תפוצות ישראל לכתוב שטר הרבנו' על זמן יש על שלשה שני' ויש על חמש' שנים והטעם לפי דמבואר בח"מ סי' של"ג שאסור להשכיר עצמו יותר מג"ש דא"כ יצא מכלל שכיר ונכנס לכלל עבד ואסור למכור עצמו בעבד עברי והנה זמן ג' שנים לשכיר נפקא להו מקרא בישעי' ג' שני' כשני שכיר ובתור' כתיב בעבד עברי כי משנ' שכר שכיר עבדך שש שנים היינו פעמיים כשני שכיר ולפ"ז אסור להשכיר ביותר מג' שני' אך רש"י בחומש ע"פ ספרי פי' משנ' שכר שכיר שעבד עברי עובד ביום ובלילה כו' וגם התם בישעי' בפסוק שלש שנים כשני שכיר פי' ג"כ פי' אחר א"כ אינו מוכח לאסור יותר מג' שנים רק שלא יהא מושכר לשש שנים וע"כ יש כותבין שטר הרבנות על ג' שנים ויש על חמש שנים אבל סתם אין כותבים. וע"ש עוד שכ' דמה דכותבין זמן בשטר הרבנות היינו לטובת הרב המשכיר עצמו ושיהי' יכול לחזור אחר כלות הזמן אבל הקהל אין בידם לחזור אפי' ככלות הזמן אלא במקום שנהגו וכמ"ש הרמ"א ביו"ד ס"ס רמ"ה וזה תליא במנהג אמנם במדינו' הללו לא נשמע ולא נרא' מעולם שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה כו' ע"ש גם בחלק ח"מ סי' כ"ב האריך בזה ע"ש עוד:
ז סָעִיף ד מכח יוקר אין שומעין לו. עמ"ש לעיל ס"ג ס"ק ד':
ח סָעִיף ה משרתת כו' דבר האבוד. עבה"ט בשם ש"ך שם ולא ידענא למה כתב הב"י והרב בפשיטות כו' וע' בת' ושב הכהן סי' יג שכ' ליישב שדעת הב"י והרמ"א דמ"ש בת"ה ומ"מ דבר זה צ"ע היינו לענין שיכול לשכור עליהם וע"י זה יוציא מהם כל מה שיצטרך ליתן יותר בזה הוא דמסתפק כיון דאינו ברור כ"כ שהוא דבר האבוד כשאר דברים המבואר בש"ס אבל לענין לחזור לכתחל' שפיר י"ל דא"י לחזור ואף שהוא ספק אם יפסיד בעה"ב ע"י חזרתו גם כן א"י לחזור ולגרום לו היזק מספק והב"י והרמ"א שכתבו דמקרי דבר האבוד היינו לענין זה שא"י לחזור לכתחלה אבל אם שכר עליהם ובא להוציא ממון מהפועל אה"נ שא"י להוציא ממנו ואפשר לומר דמש"ה כתב הרמ"א דין זה דמשרת הוה דבר האבוד כאן דקאי אמ"ש בש"ע דא"י לחזור ולא כ' זה בסוף הסעיף כו' ע"ש דמסיק כן להלכה במשרת החוזר בו בתוך הזמן באם היה בעה"ב מוצא משרת אחר לשכור כששכר אותו ועכשיו אינו מוצא לכתחלה א"י לחזור אבל אם חזר ושכר עליו אינו יכול להוציא ממנו מה שנתן יותר אך אם לא היה מוצא משרת אחר לשכור כששכרו יכול לחזור אפי' לכתחלה כו' (עמ"ש לקמן ס"ק י"א): וכתב עוד והנה בת"ה כ' בע"ה שהוא עשיר ושוכר משרת כו' והי' אפשר לומר דדוקא בעשיר שא"י לעשות מלאכתו כלל כעצמו אבל מי שאינו בגדר זה אע"פ שהוא שוכר משרת כיון שיכול לעשות מלאכתו בעצמו לא הוה דבר האבוד וכן נראה ממ"ש בת"ה שם אח"ז ולא הורגלו לא הוא ולא אשתו לעשות מלאכתם בעצמם משמע גם כן דוקא בכה"ג אבל בדברי הרמ"א שכתב סתם נראה דס"ל דל"ד עשיר אלא כל מי ששוכר משרת דינא הכי כו' ועל כיוצא בזה נראה כמ"ש הש"ך דהכל לפי ראות עיני הדיין ע"ש. ועיין בת' חות יאיר סי' קג בדבר משרתת שברח' מבעלת הבית כשלש חדשים קודם כלות הזמן ובעלת הבית תפס' בגדי שבת של המשרתת ושכר' לג' חדשים הנשארים משרתת אחרת בשכר מריב'. והשיב הלא ידעת מ"ש בת"ה והביאו רמ"א בסי' של"ג דמשרתת נקרא דבר האבוד רק דמסיים הת"ה שנ"ע ותמה הש"ך למה כתבו ב"י ורמ"א בהחלט ומסיים הש"ך שהכל לפי הענין ולפי ראות עיני הדיין. ולכן נראה אם לא היתה הגביר' מוחזקת ודאי היה הדין עם השפח' חדא דיש ספק אם מקרי דבר האבוד כפשטא דדברי ב"י ורמ"א או כהרשד"ם דהדין עם השכיר ועוד דלא מקרי דבר האבוד בגבור' זו דידוע שלא היה לה שפחה מקודם לזו כמה שנים והרי זה בכלל מ"ש הש"ך לפי ראות עיני הדיין אך באשר הגביר' מוחזקת בבגדי השפח' מאן מרמי להו מרשות' באשר הב"י ורמ"א פסקו ?כ' ותוכל האשה לומר עד כה סבלתי ועתה תשש כחי שעל כן שכרתי שפח' ומ"מ אם השפחה שברחה רצתה להעמיד לה משרתת אחרת הגונה כיוצא בה הדין עמה כמ"ש הרמב"ם והוא בש"ע שם ס"ז לכן אם מיהר' בה"ב לשכור אחרת והמשרתת מבררת שתוכל להעמיד לה אחרת הדין עמה ותפסיד בה"ב המותר. וכן נ"ל עוד שאם יש לבה"ב שני משרתים או אפי' אחת ואינו עושה מלאכתו כולי האי ואין משתמש בו רק מעט מזער לכבודו שהולך אחריו (וכה"ג) לא מקרי דבר האבוד וגם זה בכלל מ"ש הש"ך לפי הענין כו'. וכתב עוד דהמנהג בכמה מקומות שהשפח' נותנת משכון לבה"ה שמשכרת עצמה לה ומ"מ המנהג שאם בה"ב הראשון רוצה להחזיקה צריכה השני' להחזיר לה משכונ' ודאי אם המנהג פשוט מנהג עוקר הלכה ואם לאו חזר הדין לסיני ופעמים רבות שבאו לפני לדון בה"ב ומשרת שחזרו בהם ומימי לא פסקתי דין ביניהם רק טרחתי למצוא פשר. ונ"ל פשוט שאפילו הבה"ב פשע במה שחזר בו אין לחייבו רק בדמי שכירות שפסק עם המשרת ולא דמי מזונות שהרי מזונותיו מצויים ולא יחסר לחמו בכל גבול ישראל וסגי שהוא הולך בטל וכמה ארחי ופרחי בוחרים בזה יותר מהיות משרת ואף דאיהו לאו בר הכי הוא מ"מ אין לחייב בה"ב עכ"ד ע"ש. ועיין בת' שבו"י ח"ב ס"ס ק"מ הביא שם סוף דברי החו"י הנ"ל במ"ש גבי משרת שאם חוזר בו בה"ב אין לחייבו רק בדמי שכירות ולא דמי מזונות כו' וכתב עליו שדבריו אינם מוכרחים וגם י"ל דגם החו"י לא קאמר אלא דוקא במשרת שאפשר בהכי משא"כ באשה המשרתת שאין דרכה לחזר אחר מזונותי' וגם חיישינן לזנות כו' ע"ש. וע' בת' חתם סופר חח"מ סי' קכ"ב במעשה מריב' אחת שהשכיר' עצמה למשרתת אצל בעה"ב א' והשכינ' לו נזמים של זהב והלכה לה ולא חזרה אליו עוד ולא נודע מקומה ומשפחתה וארכו הימים ורוצה האיש לצאת ידי שמים מה יעשה בנזמים ההם וכ' השואל שיש מלעיזים שהמשרתת באת' בזמנה וחזרה בה והבעה"ב לא רצה אז להחזיר לה הנזמים הואיל וחזרה בה ומשום כן הלכה לה ואומרים שאותו האיש בוש בדבר שעיכב משכון העניה שלא כדין תפני שפועל יכול לחזור בו ומשום כן בא עתה לצאת י"ש. והשיב הנה אם האמת כן שבאת' בזמנה וחזרה בה והלכה לה נ"ל שהנזמים הם שלו מדינא דאחולי אחל' גביה אע"ג דבפקדון ומשכון בעלמא לא הוי מחילה מדלא תבע ושתק מ"מ הכא מדהות הכא ותבע' לו וסרב וקביע דינא ודיינא במתא בד"י ובד"א ואזלה לה ולא קיבלה עליו בפניהם אחולי אחל' הא למה זה דומה לאנפרות דפרק הניזקין (גיטין דף נח ע"ב) ובטוש"ע סי' רל"ו כו' ואין לומר דהכא אפי' אי מחל' הוה מחינה בטעות שהיא סברא שהבעה"ב דינא קאמר שהמשכון שלו מפני שחזרה בה ולפי צורת השאלה משמע שהיתה יכולה לחזור לפי הדין והמנהג מ"מ נ"ל נהי נמי דמדינא היתה יכולה לחזור מ"מ משנת חסידים לא הוה למשוי נפשה הדרנא ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב והואיל וניחא לה למיקם בהימנות' רצתה לפייס הבעה"ב ומחל' לו המשכון ולא תלינן בטעות וראי' ממ"ש תוספת ב"מ דף סז ריש ע"א וב"ב דף מא ע"א לפי' ר"ת ע"ש כ' הוא ממש נדון דידן ומבואר שם אפי' הלה עומד וצווח לא משגחינן ביה ודין זה נ"ל ברור בעז"ה. אמנם אם לא היתה כאן בזמנה כלל הנה אי איכא למיחש שכבר מתה הריבה ההיא ודאי דלא היה צריך להוציא מידו כלל (עמ"ש לעיל סי' רפ"ה ס"ד סק"ג) אך למיתה לא חיישינן ואיכא למיחש שע"י אונס לא היתה יכולה לבא בזמנה ומן הדין אפי' חסרון הימנות' אין כאן ואיהי טעת' לומר שמדינא יעכב הנזמים ולכן לא חזרה וה"ל מחיל' בטעות ואם כן צריך לעשות מתחלה כל טצדקי דאפשר להודיע לה טעותא דלא גרע מאביד' שצריך להכרז ולכן מחוייב עכ"פ להדפיס הדבר בצייטונג ואחר שיתעכב זמן מה ולא נודע ממנה דבר אף על גב שמעיקר הדין היה ראוי שיהיו הנזמים מונחים בידו עד שיבא אליהו מכל מקום כיון שנזמים של זהב שכיחי טובא טפי מתפילין דבי בר חבי (ע' סי' רס"ז סכ"א בבה"ט שם) וגם פחתא דידהו ע"י תשמיש מועט הוא נ"ל טוב יותר שישומין ויכתוב עכ"פ בפנקס הקהל שיש בידו נזמים שכך וכך שוים וישתמש בהם ע"מ לתת מהם שכר תשמיש לכשתבא הריבה לתבוע ואז יושם כמה הוה הפחת וישלם הפחת וגם שכר תשמיש ומצוה נמי עביד כמבואר ר"ס ע"ב כו' כנלע"ד קרוב לדין אמת עכ"ד א"ש:
ט סָעִיף ה וכן סופר כו'. עבה"ט ס"ק כ"א הטעם וע' בחידושי רע"ק זצ"ל סוף מסכת ב"מ מ"ש בזה:
י סָעִיף ה מדיני מלמד. ע' באה"ג דבב"י כ' בשם תשובת הרא"ש מי ששכר מלמד לבנו לשנה ובתוך השנה ויצא טוב ממנו א"י להוציאו כו' עד והביאו ג"כ הסמ"ע. וע' בעטרת צבי ס"ק י"ב שכ' ונוהגין עכשיו שבכל תחלת הזמן רשות בעה"ב לחזור עד ד"ח בימי החורף עד ר"ח חשון ובימי הקיץ עד ר"ח אייר ותו לא ע"ש:
יא סָעִיף ה פועלי' אחרי' עבה"ט עד אבל לפע"ד צ"ע לדינא לפי שגם בהג"א כו' וע' בחידושי רע"ק איגר זצ"ל סוף מס' ב"מ שכ' ע"ז וז"ל ותימא דא"כ דבעה"ב החוזר דתמיד הוה דבר האבוד כדאי' בש"ע סעיף ב' וא"כ גם באם לא היו מוצאים פועלים אמש להשתכר לחייב לשלם להם וצע"ג עכ"ל. ואיני מבין תמיהתו דהדבר מבואר בב"י וז"ל ובשטת תלמידי הרשב"א כתוב בשם הרמב"ן בדבר האבוד חייבים פועלים אפי' לא היה בע"ה מוצא פועלים אחרים מתחל' משום דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק ומסתמא טרח בתר פועלים ואי טרח ומטפי להו אאגרייהו קצת ודאי משכח מיהו היכא שפועלים לא היו מוצאים לשכור אינו חייב ליתן להם שכרם דליכא למימר גבי פועלים אלא טרחנא ומתגרנא דאפשר שיטרח כל היום ולא יוכל להשתכר כו' עכ"ל הרי שהרמב"ן עצמו כתב ליישב דבר זה. אולם בתשו' ושב הכהן סי' יג כתב לדחות דין זה של הרמב"ן מהלכ' הטעם אחר וכתב דמה שתמה הש"ך למה השמיטוהו בעלי הש"ע כו' לק"מ דבאמת נראה דרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ן בזה כמבואר מדברי הרמב"ם שהובא בש"ע לעיל ס"ס קפא (עמ"ש שם סק"ה) וגם הסמ"ג כתב כדברי הרמב"ם ממש וכן נראה מסתימת דברי הרי"ף והרא"ש שם כו' גם מוכח משם דמה שמבואר בדברי הרשב"א והש"ע כאן דאם לא היה מוצא פועלים אחרים אינו שוכר עליהם הוא לאו דוקא אלא דאפי' יכולים לחזור לכתחלה (וכן מבואר מדברי הש"ך שהובא בבה"ט ס"ק הקודם במ"ש א"נ נ"מ אם כששכר המלמד לא היה מוצא אתר לשכור כו') ע"ש
יב סָעִיף ו וכל שיוסיף לאלו. עבה"ט ועיין בחידושי רעק"א זצ"ל סוף מס' ב"מ שכ' וז"ל נסתפקתי בדבר האבוד כגון פשתן ששרו במים ושפשתן בעצמו שוה רק דינר והשכירות הפועלים הוא ב' דינרים ואורגים ממנו בגד (הך ואורגים כו' נ"ל דהוא נתינת טעם למה שנותן להפועל כפל ממה ששוה כל הפשתן הוא לפי שרוצה לארוג כו' ואין מוכן לו פשתן אחר) ושוה אח"כ למכור ה' דינרים וחזרו בהם הפועלים ומצא אחרים לשכור בג' דינרים אם יוכל לשכור עד כדי שכרן או כיון דהאבוד רק זהב א"כ יאמרו היינו משלמים לך הפשתן ודוק עכ"ל:
יג סָעִיף ח אמר לאומן. ע' בתשו' רע"ק איגר ס"ס קנד הובא קצת לעיל סי' רז סכ"א ובסי' רט ס"ו ס"ק יא:
יד סָעִיף ח ואח"כ השכיר עצמו. עבה"ט שכ' פי' שהשכיר עצמו בסתם כו' אבל אם השכיר עצמו וקצב כו' ודלא כהע"ש כו' וע' תשו' חמדת שלמה חא"ח סי' ז' שכ' דמתחלת דברי הש"ך היה אפ"ל היינו דוקא היכא שלא גרעו או הוסיפו ואפ"ה קצבו השכירות מוכח דמש"ה פסקו השכירות רק כדי לבטל התנאי אבל היכא דהוסיפו (או גרעו) י"ל דאין ראיה לבטל התנאי דהא הוצרכו לפרש השכירות דהיינו ההוספה אך מסיום דברי הש"ך משמע להדיא דלא משום זה אתינן עליה כו' וא"כ לפ"ד הש"ך דהיכא דקצבו השכירות הוי כקבלה חדשה ובטל התנאי הראשון א"כ נראה דה"ה הגבלת הזמן (שקיבלו בראשונה להש"ץ רק על ג' שניה) בטלה ג"כ ולא אמרי' דגם עכשיו קבלוהו רק על ג' שנים כו' ע"ש עוד:
טו סָעִיף ח מיהו בשאר פועל. עבה"ט וע' בתשו' רדב"ז ח"א סי' שלג מ"ש בזה:
טז סָעִיף ח פטור בלא מחילה. עבה"ט שכ' ואע"פ שכבר קבל כו' וע' בתשו' ושב הכהן סי' עב שתמה על הש"ך בזה דבאמת מל' רש"י בקדושין דף טז משמע דזיל לחוד לא מהני עד שיאמר ואין לי עליך כלום וכן משמע ברמב"ם פ"ב מה' עבדים כו' ואף דבדברי הרשב"א והמרדכי ור' ירוחם לא נזכר שאמר שאין לי עליך כלום רק זיל לחוד מהני י"ל דהיינו רק לענין השעבוד כגון אם הוא דבר האבוד דשוכר עליו בהא ס"ל כיון שאמר לך מעמדי מחל לו השעבוד אבל לענין ממון י"ל דבעינן דוקא לומר ואין לי עליך כלום כמ"ש רש"י והרמב"ם וצ"ל דהש"ך מפרש דברי הרשב"א דהמרדכי ור' ירוחם דזיל לחוד מהני גם לענין ממון מחמת שמוכח מהש"ס שם להדיא דהיכא שאין גופו קנוי פטור מהממון שמגיע להאדון אבל לפע"ד לא מוכח מידי די"ל שאני התם גבי ע"ע דיוצא בגרעון כסף בע"כ של האדון וא"כ לענין מאי א"ל זיל ע"כ לפוטרו מהממון אבל גבי פועל שיש להאדון עליו שעבוד שצריך להשתעבד אם הוא דבר האבוד י"ל מה שא"ל לך היינו לפוטרו מהשעבוד אבל מנלן לומר שפטור להחזיר לו השכירות שקבל ודוחק לומר דמיירי שאינו דבר האבוד ולכך מהני לך מעמדי לחוד כיון דיכול לחזור בלא"ה א"כ מ"ש לך מעמדי ע"כ לפטור מהממון כמו זיל גבי ע"ע דא"כ לא הי"ל להש"ך לסתום אלא לפרש דבדבר האבוד צריך להחזיר לו הממון שקיבל משום שי"ל מה שא"ל לך היינו שפוטרו מהשעבוד בפרט שמקור דין זה שכ' הרשב"א והמרדכי במלמד מיירי בדבר האבוד וגם דברי הרמ"א שכ' סתם מיהו בשאר פועל כו' משמע דומיא דמלמד דהוי דבר האבוד וא"כ דברי הש"ך קשה ביותר וצ"ע למעשה עכ"ד ע"ש:
יז סָעִיף ח אם א"ל דרך כעס. עיין בתורת חיים ר"פ גט פשוט שדחה דעה זו וע' בתשו' מהרי"ם מבריסק סי' לח שכ' דכל קושייתיו לק"מ ע"ש והזכרתיו בקצרה בפ"ת לא"ה סי' קלד בסה"ג ס"ק מג ע"ש וע' בת' ח"ס חח"מ סי' קל בנדון א' שהכניסוהו בחזקת הקהלה ואח"כ נתקוטט עם המבוררים ואמרו דרך כעס שמוחלים לו כתב שם וז"ל ולא עוד אלא אפי' היו כל בני הקהלה באותו מעמד דא"ל כן דרך כעס אנו מוחלים לך נמי לא היה מועיל לדעת ר' ירוחם בש"ע ס"ס שלג ואפי' להתו"ח ר"פ ג"פ שהקשה ע"ז ממה דאמרי' התם הני קפדי ומגרשי נשייהו דמשמע מה שאדם עושה בכעסו מהני מלבד כי בקל יש לדחות קושייתו כמובן מ"מ גם הוא לא אמר אלא בעושה מעשה בפני ב"ד ועדים כדמוכח מלשונו שם אבל הכא לא היה שם ב"ד ועדים כי כל הקהלה נוגעים הם ולכ"ע פטומי מילי בעלמא הם ומכ"ש שלא היה באסיפת כל בני הקהלה רק איזה מהבוררים שחרחר עמהם ריב והכעיסם א"כ פשוט מאד שהרי הוא בחזקתו בקהלה כמו שהיה ולא מבעיא שאינם מחוייבים להחזיר מה שנתן אלא שצריך ליתן מה שנשאר חייב ולא עוד אלא כל מה שהוטל על הקהל מאז ועד עכשיו ומכאן והלאה עולים ומסים הכל מחוייב לשלם להם עד שישיג לעצמו פטורים מכל בני הקהלה שנפרד מהם ברצונם ורשותם עכ"ל ע"ש:
א סָעִיף א וי"א כו'. תוס' מ"ח א' ד"ה והא כו' וענ"י ומרדכי שם ור"פ האומנין שי"ח:
ב סָעִיף א מיהו כו'. כמ"ש נ"י ר"פ האומנין והמ"מ פ"ט דמ"ש כשבאת חבילה דוקא בדבר האבד היינו להתחייב עד ארבעים וחמשים אבל כנגד שכרן יוכל לשכור אפי' בדבר שאינו אבד בכה"ג מהנ"ל דפ' הזהב ור"ל ממש"ש דמעל אלמא דנגד השכירות נקנה לו דאל"כ אמאי מעל אף שא"י לחזור מ"מ אכתי לא נתחייב לו עדיין ומ' דאף בשכירות דלענין לקנות אין חילוק ועוד כ' הנ"י בפ' הזהב דרשב"א חולק על תוס' הנ"ל וכ' דיכול לחזור רק דיכול לעכב ולכן מעל ולמד הרב דה"ה לדעת התוס' בשכירות ועש"ך:
ג סָעִיף א אם ביקר כו'. ורש"י פי' על הפועלים:
ד סָעִיף א פי' כו'. רש"י שם:
ה סָעִיף ב בד"א כו'. כמו בבע"ה דבדבר האבד שוכר או מטען ואפי' לא התחילו במלאכה כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד דהא מתני' בלא התחילו איירי דאמר אין להם כו' וקתני סיפא שוכר כו' ועוד דקי"ל כר"ע בדינא דגרמי. תוס' שם ד"ה אין כו' וכ"י וש"פ משא"כ בהלכו דאף בכה"ג מחייב שהיא התחלת מלאכה וכמו ששאר דברים נקנין בקנין כן שכירות נקנה בהתחלת מלאכה. שם וז"ש בהג"ה ודוקא כו':
ו סָעִיף ב והוא שעכשיו כו'. וכמש"ש ע"ט ב' ה"ד אי דשכיחי לאוגרה כו' ובתוספתא פ"ז השוכר את הפועל וגמר חרישו בחצי היום והראה לו בשל חבירו יכול לומר לו או פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי מה שעשיתי אלמא דא"י לתובעו רק במה שעשה. נ"י:
ז סָעִיף ב אין להם כו'. מ"מ. וכמש"ש בד"א במקום כו' אבל יש כו' ול"ד למש"ש ע"ט ב' בספינה דאי שכיחי אף תרעומת אין לו ועש"ך ס"ק א':
ח סָעִיף ב ויש חולקין. ממש"ש ע"ז א' וא"ר האי מאן כו' ושלים עבידתא כו' אבל הר"מ אזיל לשיטתו שפי' שם ה"מ שאינו רוצה להוסיף על שכרו אבל אם מוסיף הרשות בידו וראיה ממש"ש ע"ט ב' דפרקה כו' ופי' רשב"ם שפירק משאו והספן השכירה לאדם אחר שרוצה להרבות בחבילתו ועתוס' שם סד"ה דפרקיה. וריב"ם פי' כו'. א"כ לאשלא כו'. וס' אחרונה ס"ל כפיר"ח שם או כפירש"י ועסי' של"ה ס"א בהג"ה:
ט סָעִיף ב וכל אלו כו'. גמ' הנ"ל וכמ"ש בס"ב:
י סָעִיף ב וע"ל כו'. ע"ש שכ' גם פירש"י דאפועלים קאי:
יא סָעִיף ג ואפי' קבל כו'. דמדמי לעבד כמש"ו שנא' כו' וע"ע יוצא בגרעון כסף ואמרינן בקדושין ט"ז א' האי סטר ה"ד כו' וז"ש ואין כו':
יב סָעִיף ג ומה"ט כו'. עתוס' שם י"ז א' דכתיב בס' ישעיה כו' והיינו כו' ולכן אם משכיר ליותר מג' שנים נפקא ליה מתורת שכיר ודמי לעבד ואסור כמש"ש כ"ב ב' וז"ש בפ' מפנין שהשכיר עצמו לג' שנים וט"ס כאן וצ"ל יותר מג"ש ובמרדכי חולק ע"ז וכ"כ תוס' יו"ד א' ד"ה כי כו':
יג סָעִיף ג אפי' מלמד כו' עס"ה בהג"ה שכר עצמו לזמן כו':
יד סָעִיף ד בין הוקרה. כנ"ל דבפועל קי"ל כרבנן ועתוס' יו"ד א' ד"ה יכול כו':
טו סָעִיף ד או הוזלה. דלא כמ"ש בטור דכה"ג שמין מה שעתיד להעשות ועתוס' ע"ז א' ד"ה יד כו':
טז סָעִיף ד בין כו'. שם ל"צ דאייקרא ל"צ דזל כו' ל"צ דזל ל"צ דאוזילו כו':
יז סָעִיף ד או שקבל כו'. עש"ך:
יח סָעִיף ד ואם היה הנשאר כו'. ערש"י במתני' ד"ה ידם כו':
יט סָעִיף ד ובע"ה כו'. מתני' שם וערש"י שם והג"א ד"ה דהיינו כו':
כ סָעִיף ה א' פועל כו'. שם ארנב"י כו' וערש"י ד"ה ארנב"י כו':
כא סָעִיף ה הוא או כו'. כמ"ש בנדרים כ"ז א' במתני' וגמ' ע"ש:
כב סָעִיף ה ומיהו כו'. הרא"ש שם והג"מ ס"ס קנין סי' ל"א ותוס' בקדושין י"ז א' חלה כו' וקשה כו' ע"ש:
כג סָעִיף ה וידם על העליונה. גמ' שם ור"ל דאינם על התחתונה וכמ"ש תוס' הנ"ל ד"ה יד כו':
כד סָעִיף ה ואם חזר בע"ה כו' אבל כו'. כ"כ הרא"ש פ' האומנין לתרץ קושית תוס' הנ"ל דקדושין וחילק בין ההיא דקדושין לההיא דכאן:
כה סָעִיף ה ומיהו כו'. כ"כ הג"מ שם והרא"ש בשם הר"מ לתרץ קושיא הנ"ל ועבהג"מ שם אבל תוס' הנ"ל חולקים על כ"ז וס"ל דבכ"ע מנכה וכ"פ ש"ך:
כו סָעִיף ה ומלמד כו'. עתוס' ק"ט ב' ד"ה וספר כו' וכמש"ל סי' ש"ו ס"ח:
כז סָעִיף ה וכן סופר כו'. עסמ"ע:
כח סָעִיף ה מלמדין דינן כו'. כמ"ש ר"פ הפועלים ואמרו בירושלמי שם זאת אומרת מנהג מבטל הלכה וכ' הרי"ף ורא"ש שם: (ליקוט) מלמדין דינן כשאר כו'. הג"א בד"ה וגם והולכים אחר כו' (ע"כ):
כט סָעִיף ה ואסור כו'. כמ"ש בתוספת והביאו הרי"ף והרא"ש פ"ה המושיב חבירו למחצית שכר בחנות אם הוא אומן לא יעסוק באומנתו מפני שאין עיניו על החנות ובב"ב ח' ב' דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת כו' הא תליסר כו':
ל סָעִיף ה או כו'. ירושלמי פ"ז דדמאי הלכה ג' תני לא יחרוש אדם בפרתו וישכירנה ביום לא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט מלאכתו של בע"ה ר' יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא אטימיס אמר להו מהו כן א"ל ציים א"ל אסור לך ומה אם מלאכתו של ב"ו כך מלאכתו של הקב"ה לכ"ש: (ליקוט) ואסור כו' או כו'. שם (ע"כ):
לא סָעִיף ה וכל המשנה כו'. מתני' דר"פ האומנין:
לב סָעִיף ה ומעברינן ליה. שם ק"ט:
לג סָעִיף ה שכר עצמו כו'. שזהו החילוק בין פועל לקבלן וערש"י ע"ז א' ד"ה שאני כו' ועסמ"ע הנ"מ בזה וכמ"ש בס"ז: (ליקוט) שכר עצמו כו'. שם ומלמד הוי כו' (ע"כ):
לד סָעִיף ה אם היה מוצא כו'. המ"מ ונ"י דטעמא הוא משום גרמי משא"כ בשלא היה מוצא ועהג"א ד"ה ואם דבר שחולק ע"ז שכ' וק"ל כו'. וי"ל כו' וכ"כ ב"י בשם ת"ר:
לה סָעִיף ה ועכשיו כו'. גמ' שם:
לו סָעִיף ה פועל כו'. דטעמא דהתחלת מלאכתו הוא קניינו משא"כ כה"ג ועש"ך:
לז סָעִיף ו עד כדי כו'. ר"ל ככל שכרן של ראשונים. הרא"ש דלא כרש"י והביא ראיה מירושלמי:
לח סָעִיף ו ואם לא כו'. דהא לא נעשו שומרים וכל שאינו שומר אינו חייב בפשיעה. שם:
לט סָעִיף ו וי"א כו' דהטעם משום דסמכא דעתיה כיון שכלי אומנות בידו לא ישכור במקום אחר וכן פרש"י חבילה אלא שסובר דל"ד:
מ סָעִיף ו ודוקא כו'. מדינא דגרמי ולכאורה נ"י חולק ע"ז כנ"ל ואם לא שכר כו' אלא שהרב לא ס"ל כוותיה אלא בדבר שאינו של ממון דוקא: (ליקוט) ואם כו' ודוקא כו'. הג"א ד"ה ואם דבר כו' (ע"כ):
מא סָעִיף ח אמר כו'. שע"פ דבורו הפסיד וחייב מדינא דגרמי כמו הלכו חמרין כו' כנ"ל ובב"ק קי"ו השוכר את הפועל כו': (ליקוט) אמר לאומן כו'. כמ"ש בתוספתא ולקמן בסי' של"ה ס"ג שכרו להביא תפוחים כו' (ע"כ):
מב סָעִיף ח ש"ץ כו'. כנ"ל סי' שי"ב ס"ט:
מג סָעִיף ח אבל אם כו'. מהא דכתובות צ' א' דקי"ל כר"ה שם דתוספת אין לה ועש"ך:
מד סָעִיף ח האב כו'. עש"ך:
מה סָעִיף ח מלמד כו'. כמ"ש בתוספתא פ"י דכתובות כתב לזון את בת אשתו ושברה לו לאו כל הימני שזכין לקטן ואין חבין לו ופי"ב שם הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לה את הרגל כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו:
מו סָעִיף ח מיהו בשאר כו'. קדושין ט"ז א' לימא ליה כו'. ופועל אין גופו קנוי לו וכמ"ש תוס' שם י"ז א' בד"ה חלה ודלא כמ"ש במרדכי בשם מהר"מ שם:
מז סָעִיף ח בפני כו'. עש"ך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.