א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה מִזֶּה הַנָּהָר, וּפָסַק הַנָּהָר בַּחֲצִי הַיּוֹם, אִם אֵין דַּרְכּוֹ לְהַפְסִיק, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁדַּרְכּוֹ לִפְסֹק וְהַפּוֹעֵל יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ הַנָּהָר, פְּסֵידָא דְפוֹעֵל וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם בַּעַל הַבַּיִת יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ הַנָּהָר. אֲבָל אִם אֵין הַפּוֹעֵל יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ הַנָּהָר, וּבַעַל הַבַּיִת יוֹדֵעַ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. הַגָּה: וְכֵן בְּכָל אֹנֶס שֶׁאֵרַע לַפּוֹעַל, בֵּין שֶׁשְּׁנֵיהֶם הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁדֶּרֶךְ הָאֹנֶס לָבֹא אוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶן אֵינָן יוֹדְעִין, הָוֵי פְּסֵידָא דְפוֹעֵל. אֲבָל אִם בַּעַל הַבַּיִת יוֹדֵעַ וְהַפּוֹעֵל אֵינוֹ יוֹדֵעַ, הָוֵי פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת (טוּר ס"ב). וְאִם הָוֵי מַכַּת מְדִינָה, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן שכ"א. מִי שֶׁשָּׂכַר בַּיִת לָדוּר בּוֹ, וּמֵת בְּתוֹךְ זְמַן הַשְּׂכִירוּת, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ רַק מַה שֶּׁדָּר בּוֹ, דְּבַעַל הַבַּיִת הָוֵי כְּפוֹעֵל וְהָוֵי לֵהּ לְהַתְנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין). מִיהוּ יֵשׁ חוֹלְקִין (בֵּית יוֹסֵף בס"ס שי"ב בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף וכ"ח וּבְשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק חֶזְקַת ות"ה סִימָן שכ"ט, וְכֵן מַשְׁמָע תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א שֶׁהֵבִיא הב"י סִימָן של"ה). לָכֵן אִם קִבֵּל הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר כְּלוּם, כֵּן נִרְאָה לִי. אִם בָּרְחוּ מֵחֲמַת שִׁנּוּי אֲוִיר, הָוֵי כִּשְׁאָר אֹנֶס, וְהָוֵי פְּסֵידָא דְפוֹעֵל אוֹ הַמְלַמֵּד (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן מ"א וּמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן פ"ו).
ב שְׂכָרוֹ לְהַשְׁקוֹת שָׂדֵהוּ וּבָא מָטָר בַּלַּיְלָה בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם. וְכֵן אִם בָּא בַּחֲצִי הַיּוֹם, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ מֵחֲצִי הַיּוֹם וְאֵילָךְ כְּלוּם. אֲבָל אִם בָּא הַנָּהָר, נוֹתֵן לָהֶם כָּל שְׂכָרָן; מִן הַשָּׁמַיִם נִסְתַּיְּעוּ. הַגָּה: שָׂכָר פּוֹעֲלִים לַחְפֹּר שָׂדֵהוּ וּבָא מָטָר בַּלַּיְלָה בְּעִנְיָן שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַחְפֹּר, אִם לֹא רָאוּ הַפּוֹעֲלִים הַקַּרְקַע, פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת הוּא, דְּהָוֵי לֵהּ לְהוֹדִיעָם שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בִּקֵּר בַּעַל הַבַּיִת הַמְּלָאכָה מִבָּעֶרֶב וְרָאָה שֶׁצְּרִיכָה פוֹעֲלִים, פָּטוּר בְּכָל עִנְיָן (הַכֹּל בַּטּוּר ס"א). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן של"ג סָעִיף א' וב'. יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאַמְרֵינָן דְּאִם אֵרַע אֹנֶס הָוֵי פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים, הַיְנוּ שֶׁשְּׂכָרָם לִמְלָאכָה יְדוּעָה, אֲבָל אִם שְׂכָרָן סְתָם, יָכוֹל לוֹמַר: תֵּן לִי מְלָאכָה אַחֶרֶת כְּזוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ"ט).
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּפוֹעֵל. אֲבָל מִי שֶׁפָּסַק עִם אֲרִיסוֹ שֶׁאִם יַשְׁקֶה שָׂדֶה זוֹ אַרְבַּע פְעָמִים בְּיוֹם יִטֹּל חֲצִי הַפֵּרוֹת, וְכָל הָאֲרִיסִין שֶׁהֵם מַשְׁקִין שְׁנֵי פְעָמִים אֵינָם נוֹטְלִים אֶלָּא רְבִיעַ הַפֵּרוֹת, וּבָא הַמָּטָר וְלֹא הֻצְרַךְ לִדְלוֹת וּלְהַשְׁקוֹת, נוֹטֵל חֲצִי הַפֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁפָּסַק עִמּוֹ, שֶׁהָאָרִיס כְּשֻׁתָּף וְאֵינוֹ כְּפוֹעֵל.
ד מִי שֶׁשָּׂכַר מְלַמֵּד לִבְנוֹ, וְחָלָה הַתַּלְמִיד, אִם אֵינוֹ רָגִיל בְּאוֹתוֹ חֹלִי וְהוּא הַדִּין אִם מֵת הַנַּעַר (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הָאֻמָּנִין), וַאֲפִלּוּ אִם רָגִיל וְהַמְּלַמֵּד מֵהָעִיר וּמַכִּיר בּוֹ, פְּסֵידָא דִמְלַמֵּד. אֲבָל אִם רָגִיל בַּחֹלִי וְאֵין הַמְלַמֵּד מַכִּיר בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ מִן הָעִיר, פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת, וְנוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. הַגָּה: דְּכָל לוֹמְדֵי תּוֹרָה יוֹתֵר נוֹחַ לָהֶן לִלְמֹד מִלֵּילֵךְ בָּטֵל (טוּר ס"ו) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של"ה. קְצַת דִּינֵי מְלַמֵּד, בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רמ"ה. וּבְיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רמ"ח (סָעִיף ה') מִדִּין אִשָּׁה שֶׁהִשְׂכִּירָה מְלַמֵּד לִבְנָהּ אִם בַּעְלָהּ יוּכַל לִמְחוֹת. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ"א סָעִיף א' וְסָעִיף ז' מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ לִלְמֹד עִם בֶּן חֲבֵרוֹ אִם חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן רל"ז אִם יֵשׁ מִשּׁוּם הַשָּׂגַת גְּבוּל אֵצֶל מְלַמֵּד. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן של"ג דִּינִין הַרְבֵּה מִדִּין מְלַמֵּד:
א סָעִיף א וכן בכל אונס שאירע כו' עיין בתשובת רמ"א סי' י"ט ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ה ותט"ו ובמבי"ט ח"א סי' ר"ה:
ב סָעִיף א מיהו יש חולקין כו' בד"מ הביא תשו' מהר"מ שבמרדכי פרק האומנין ותשו' הרשב"א סי' אלף ק"ח בשם הראב"ד החולקות וכ' אח"כ ובת"ה סי' שכ"ט פסק כדברי מהר"מ אלא שמשמע שם שאם הקדים לו השכר אין צריך להחזיר לו וע"ש עכ"ל ד"מ ולא ירדתי לס"ד שהרי גם מהר"מ ס"ל התם להדיא דאם כבר קיבל השכירות כולו א"צ להחזיר רק שצריך להחזיר לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה וכדברים האלו כתב ג"כ בת"ה שם דא"צ להחזיר לו מן השכר רק כפועל בטל מחזיר לו ע"ש מיהו כאן בהג"ה י"ל דא"צ להחזיר אפי' כפועל בטל כיון דהרשב"א חולק והמע"ה אבל בד"מ וכן בסמ"ע סק"ד משמע להדיא שפסק כן מכח דברי ת"ה והוא תמוה ואם בא לו' דאין צריך להחזיר מה שקבל מהשכירות כפי הזמן שאינו רוצה לדור עוד אבל כפועל בטל מחזיר לא הי' צריך לפסוק כן מכח היש חולקין דהא מהר"מ גופיה פסק להדיא שם דא"צ להחזיר אם כבר קבל השכירות ע"ש וצ"ע. ולענין דינא נ"ל עיקר כמהר"מ ואע"ג שבב"י ס"ס שי"ב פסק כהרשב"א ולא כמהר"מ כבר סתר הב"ח שם דבריו והוא דעיקר ראיית הרשב"א הוא מכח דשכירות ליומא ממכר הוא והתוס' פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו ע"ב) ופ"ק דע"ז דף ט"ו ע"א כתבו דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא אלא באונא' דרבי קרא ולא בשאר דוכתי וכ"ה בת"ה סימן שי"ח ומהרש"ל בתשו' סי' מ"ג דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר רק גבי אונאה ולא בשאר מילי ע"ש (גם מ"ש הב"י שדעת התוס' פרק חז"ה דף כ"א ע"ב כהרשב"א סתר הב"ח שם) ועוד נ"ל דאפי' אי אמרי' שכירות ליומא ממכר הוא אין היורשים צריכין לשלם די"ל דלכל יומא ויומא ממכר הוא עוד י"ל דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא בענין שה"ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר וה"נ כיון דטעמא הוא דב"ה הוי כמו פועל וה"ל להתנות בטל השכירות מיהו אם כבר קבל השכירות א"צ להחזיר מטעם דכיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיה שלו אפי' יארע אונס וכמ"ש התוס' פ' האומנין דף ע"ט ריש ע"ב והפוסקים ות"ה סי' שכ"ט אלא דנ"מ שצריך להחזי' לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה ודוק:
ג סָעִיף א מחמת שינוי כו' בתשובת מהרי"ל שם ואם נפשך לו' שלא יחשב אונס כיון שלא הי' בורח מעצמו אם לא שיברחו אביו נרא' דהא ליתא כו' ע"ש ובתשובת מהר"מ פדאוה סי' כ"ו משמע דדוקא כשהמועט ברחו אבל אם הדבר חזק ב"מ שכולם ברחו הוי מכת מדינה וכמ"ש בהגהות אשר"י (פ' האומנין מא"ז) דאם הביטול מחמת גזירות המושל בעיר וא"א למלמדים ללמוד ה"ל מכת מדינה ונותן לו כל שכרו ומשמע עוד שם דאף שהרוב ברחו לא הוי מכת מדינה שכ' שם וז"ל למה הניח ההג"ה ענין חולי הנער אשר נתעסקה בו ובאה לדבר בגזירה המושל שהוא מכת מדינה הי' לה לומר אם החולי מכת מדינה שרבים הם החלו כמו בדבר או שאר חלאים המתרגשים בהשתנות העתים א"ו אין כוונת ההג"ה על הרוב רק על הכלל כולה שכל המלמדים בטילים ובחולי לא ימצאו דבר זה כו' עכ"ל ואין דבריו נ"ל בזה לפע"ד דהא אמרינן בש"ס פ' המקבל דהיכא דאשתדוף רובא דבאגי הוי מכת מדינה והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ הטור לעיל ריש סי' שכ"ב אלא נראה דנקט ש"ס המושל דהוי מילתא פסיקא משא"כ בחולי שהיו צריכין לראות אם הרוב חולים אבל אה"נ אם ידוע שהרוב חולים או שהרוב ברחו מהעיר הוי מכת מדינה כן נלפע"ד (עיין בפסקי מהר"מ מטיקטין במרדכי דפוס קראקא בתחלת נזיקין במי שהשכיר בית לחבירו ונכנס בו ואחר כך נתהוה שינוי אויר ודבר ב"מ והוכרחו לברוח ופסק דצריך השוכר לשלם לו ודבריו צ"ע לדינא ועיין מ"ש בתשו' מהר"מ ד"פ סי' תל"ד עיין בתשובת ראב"ח):
ד סָעִיף ב שכרו להשקות עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' נ"ג:
ה סָעִיף ד דינין הרבה מדיני מלמד כו' עיין בתשו' רמ"א סי' נ':
א סָעִיף א פסידא דפועל ואין הבע"ה נותן לו כלום פי' אפי' כפועל בטל אינו נותן לו והטעם כתב הטור (וגם מור"ם כתבו אחר זה מיד) דרך כלל ז"ל לעולם לא יתחייב ב"ה אא"כ הוא היה יודע והפועל לא היה יודע דה"ל להב"ה לגלות לו ולהתנות אבל אם שניהן יודעין או שניהן אינן יודעין הפועל מפסיד שהמע"ה וידו על התחתונה ע"כ ל' הטור.
ב סָעִיף א ואם היה מכת מדינה. ע"ל סי' שכ"א ומדציין מור"ם המראה מקום על סימן שכ"א ולא גם על סי' שכ"ב ששם מקור דיני מכת מדינה נראה דלא בא כאן אלא לרמז על שכתב שם בסי' שכ"א ס"א דבמכת מדינה לפעמים יד הפועל על העליונה וכמ"ש שם בשם מהר"ם דפסק כן במלמד ועמ"ש שם עליו דלענ"ד אין דעת מהר"מ במרדכי כן ע"ש שהארכתי:
ג סָעִיף א דב"ה הוי כפועל כו' פי' כמו דבפועל אמרי' המע"ה ה"נ הב"ה הבא להוציא מבאי כחו דהמת והחולקין ס"ל שאני שכירות בתים דה"ל כמכר לו הבית כל אותו שנה וכ"כ שם בת' הרשב"א הטעם בהדיא:
ד סָעִיף א לכן אם קבל השכר כו' כן משמע בת"ה סי' שכ"ט (והביאו הד"מ) שכתב זה אדין אחר והביא ראיה מדין ספינה זה ליין זה שמבוארין דיניו לעיל סימן שי"א ומשום דאינו דומה ממש כ' מור"ם דין זה בל' "כן "נראה "לי:
ה סָעִיף א והוי פסידא דפועל או מלמד עיין מ"ש בס"ס זה:
ו סָעִיף ב אינו נותן לו כלום ג"ז מטעם הנ"ל דרוב השדות שבעולם אם ירד הגשם א"צ להשקותן נמצא דב"ה ופועל שוים בידיעתו ואמרינן ביה המע"ה אפי' אי לא הראה הב"ה השדה להפועל קודם לכן משא"כ במניעת המטר חפירת שדהו שכ' מור"ם דינו אחר זה דאין רוב השדות נמנעות מלחפור מחמת המטר שירד עליהן והבע"ה היודע דרך שדהו ה"ל להתנות וכ"כ בתוס':
ז סָעִיף ב אבל אם בא הנהר נותן כו' הא דלא מפליג גם בזה בין דרכו לבא לאין דרכו לבא או אם הפועלים מבני העיר או לא כמו שמחלק בס"ה בשכרו להשקות השדה מן הנהר ופסק הנהר משום דסתם נהר עשוי לבא דלכך עושין החריצין להוליך המים בכל השדה והב"ה הוא היודע דרך שדהו וחריציו משא"כ הפועלים דאע"פ שהן מההוא מתא אינן יודעין אם עשה ב"ה חריציו לשדהו שיביא דרך שם אבל אם פוסק הנהר או לא זה יודעין כל בני העיר כ"כ התוס' פ' האומנין (בבא מציעא דף ע"ז) בד"ה עביד דפסק כו':
ח סָעִיף ב דה"ל להודיעם עמ"ש לפני זה:
ט סָעִיף ב דאם ביקר הב"ה כו' פי' אפי' לא הראה השדה להפועלים בשעת שכירתו אותן מ"מ כיון דהב"ה ראה שדהו ומצאו שהיה ראוי לחפור תו לא מקרי גרם היזק לפועלים דמה היה לו לעשות משא"כ כשלא ראה הוא שדהו קודם לכן דה"ל להעלות על דעתו שמא אינה ראוי' לחפור אותו מחמת ליחותא דהקרקע ואיך שכר פועלים לחפרו דנראה מדעתו שדעתו לשלם להם עכ"פ:
י סָעִיף ב למלאכה ידוע כו' ☜מפירש"י (שם ריש דף ע"ז) נ' עוד דצריך לשוכרן לשד' ידוע דאל"כ יכול הפועל לומר לב"ה תן לי שדה אחר שראוי לחופרו דמי יימר דאשדה זו שכרתני ע"ש ובר"ס של"ה כ' הט"ו דכמו שהרשות ביד הפועל לומר תן לי מלאכה אחרת כזו כן יש רשות ביד בע"ה לשנותו למלאכה אחרת כזו אם כלה לו זה המלאכה ע"ש:
יא סָעִיף ג כשותף ואינו כפועל הטעם מבואר דבפועל צריך הב"ה לתת לו שכירתו אף אם לא יעשה השדה פירות כלל מה"נ משלמין כפי מלאכתו משא"כ אריס דאם אין השדה עושה פירות אינו נותן לו הב"ה שום דבר מ"ה כשעושה פירות מקבל פירותיו כפי מה שהתנה עמו אפי' לא השקהו כלל דמזלו גרם ומן השמים נסתייע:
יב סָעִיף ד פסידא דמלמד כבר כתבתי בסי' של"ג ובר"ס זה דנ' אם חוזר ומקבל אחר שהבריא סתם ולא א"ל לנכות לו בשכרו דצריך ליתן לו שכירתו משלם דומיא דפועל ע"ש:
יג סָעִיף ד פסידא דבע"ה. ע' פרטי דין זה בר"ס שאחר זה בהגהת מור"ם ז"ל:
יד סָעִיף ד וע"ל סימן פ"א כו' מי שאומר לחבירו כו' ע"ש שלא כ' שם מדין זה מידי בפי' אלא מכללא נלמד מדכ' שם בס"א דדוקא אם הבטיח לחתנו שילמד כו' הוא דפטור וכן בס"ז דוקא אם התנה עם אחר בפני אבי הבן הוא דפטור הא לאו הכי חייב זה השוכר לשלם לו למלמד ואינו יכול לומר משטה הייתי בך וע' מ"ש מור"ם עוד מדינים אלו בסי' של"ו ס"א בהג"ה:
א סָעִיף א ואם היה מכת מדינה עסמ"ע ס"ק כ' ובאמת הדין הוא לכאורה תמוה מאוד מה"ת יהיה עדיף מ"מ מאלו איתרמי האונס בבעה"ב דהוי פסידא דפועל דהא ה"נ הבעה"ב לא פשע מידי דהוי כאלו שניהם א"י מהאונס ואדרבא מצינו שמכת מדינה הוא מגרע כח הפועל דהא בחכירות אף שבשאר אונס אינו מנכה לו ובמכת מדינה מנכה לו וכן בשכירות בית למאן דס"ל בנשרף הבית דחייב לשלם כל השכירות מ"מ במכת מדינה פטור ובמלמד בסי' שכ"א וכן הכא משמע מדברי הרב דמכת מדינה מאלם כח הפועל שחייב לשלם לו אפילו בדבר שלא היה לבעה"ב לידע יותר מפועל לכ"נ דאין דעת הרב כאן דמכת מדינה משלם כל שכרו וכדעת המרדכי שהביא הרב בהג"ה בסי' שכ"א דא"כ ה"ל לכתוב בפשיטות ואם היה מכת מדינה חייב לשלם כל שכרו שכאן מבואר עיקר דיני אונסי הפועל וגם לקמן בסמוך כתב בעצמו דאם כרחו מחמת שינוי האויר הוי פסידא דפועל אף דשינוי האויר הוא מכת מדינה כמ"ש הש"ך שם רק כוונת הרב דבפועל כגון בפסק הנהר ויש לו טירחא יתירה או שנתמעט הטירחא בדין חזרה קאי ואף אם הפועל רוצה לעבוד שיוסיפו או שימעטו לו משכירותו כפי שנתרצה או שנתמעט הטירחא והבע"ה אינו רוצה או שהוא להיפך שהבעה"ב רוצה והפועל אינו רוצה אין אחד יכול לכוף לחבירו ובדין חזרה קאי משא"כ מכת מדינה בדין ניכוי קאי כמ"ש הרב בהג"ה בסי' שכ"א וכל אחד יכול לכוף את חבירו שיגמור העבוד' ובדין ניכוי ועיין בסמ"ע שם אבל לענין לשלם לו כל השכירות ודאי דאף הרב סובר שפטור כמ"ש כאן דלא הביא הרב בסי' שכ"א דברי המרדכי במלמד רק להוכיח דעתו דמכת מדינה שייך גם על להבא שלא כמר"מ פאדווה דס"ל דמ"מ לא שייך רק בלעבר ולא להבא אבל אינו פוסק כוותיה כדמוכח כאן גבי מלמד באירע דבר שנפטר בע"ה וטעמו של המרדכי דחייב במלמד בגזרת המושל נראה דס"ל כיון דמלמד אסור ליטול שכר לימוד רק שכר שימור כמבואר בנדרים וגזירת המושל אינו אונס על השימור רק על הלימוד ולכך הבעה"ב כיון שלא נעשה האונס על הדבר ששכרו אף שהשכירות של אלו הדברים היה רק בשביל כוונת הלימוד מ"מ נקרא עשה שליח שליחותו כיון דבגוף הדבר ששכרו לא נאנס ודמי לשכרו להכיא כרוב ודורמוסקין לחולה ומצאו שמת דנקרא עשה שליחותו אף שצורך הבאת כרוב היה בשביל ריפוי החולה ונאנס בענין ריפוי החולה מ"מ בגוף הדבר ששכרו עשה שליחותו וה"נ כן הוא כיון שלא נאנס בגוף הדבר ששכרו לעשות דהיינו השימור חייב לשלם מה שאין כן במת או חלה הנער או שברח מחמת דבר שנאנס מחמת גוף הדבר ששכרו שאין לו לשמור פסק שפיר שפטור ובזה א"ש דברי המרדכי דבגזירת המושל חייב משום שהיא מ"מ דאלו לא היה מ"מ רק שהיה האונס מה שלא יכול ללמוד עם הנער בהמלמד ולא בהנער כגון שנשתתק המלמד ודאי דהיה פטור מליתן השכר וכיון שגזירת המושל הוא מכת מדינה לא חשיב אונס מחמת המלמד ולכך חייב:
ב סָעִיף א מיהו יש חולקין. עש"ך סעיף קטן ב' דלהי"ח אפי' כפ"ב אינו מנכה לו מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא וע"ז מסיק הרמ"א דאם קיבל השכר כולו דא"צ להחזיר אפי' כפ"ב וסיים וכו' והא דפסק לעיל בסי' שי"ב בנפל הבית דאינו חייב לשלם ול"א שכירות ליומא ממכר הוא הטעם פשוט דשם הריעותא בהבית והוי כמום במקח ובדין חזרה קאי כמ"ש מהרמ"פ הביאו הסמ"ע סי' שכ"א משא"כ כאן שהריעותא הוא בשוכר הבית מה לו לבעה"ב בכך:
א סָעִיף א אונס. עיין בתשובת רמ"א סי' י"ט ובתשובת רשד"ם סי' רצ"ה ותט"ו ובמבי"ט ח"א סימן ר"ה:
ב סָעִיף א חולקין. וכת' הש"ך דלענין דינא נ"ל כדעה הראשונה דהא עיקר ראיית הי"ח הוא מכח דשכירות ליומא ממכר הוא והתוס' בב"מ דף נ"ו ע"ב ופ"ק דע"ג דף ט"ו ע"א כתבו דלא אמרי' שכירות ליומא כו' אלא באונאה דרבי קרא ולא בשאר דוכתי וכ"כ בת"ה סי' שי"ח ובתשו' מהרש"ל סי' מ"ג ע"ש ועוד נ"ל דאפילו אי אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא א"צ היורשים לשלם די"ל דכל יומא ויומא ממכר הוא ועוד דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא בענין שה"ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר וה"נ כיון דטעמא הוא דבע"ה הוי כמו פועל וה"ל להתנות בטל השכירות מיהו אם כבר קבל השכירות א"צ להחזיר מטעם דכיון דנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו אפילו יארע אונס וכמ"ש התוס' בב"מ דף ע"ט ריש ע"ב והפוסקים ובת"ה סי' שכ"ט אלא דנ"מ שצריך להחזיר לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה עכ"ל:
ג סָעִיף א שינוי. לשון תשובת מהרי"ל שם ואם נפשך לומר שלא יחשב אונס כיון שלא היה בורח מעצמו אם לא שיבריחו אביו נראה דהא ליתא כו' ע"ש ובתשו' מהר"מ פדואה סי' (כ"ו) [פ"ו] משמע דדוקא כשהמיעוט ברחו אבל אם הדבר חזק ב"מ שכולם ברחו הוי מכת מדינה וכמ"ש בהג"א פ' האומנין מא"ז דאם הביטול מחמת גזירת המושל בעיר וא"א למלמדים ללמוד ה"ל מכת מדינה ונותן לו כל שכרו (ע"ל ר"ס שכ"א בהג"ה) ומשמע עוד שם דאף שהרוב ברחו לא הוי מכת מדינה ואין דבריו נ"ל בזה דהא אמרינן בש"ס פרק המקבל דהיכא דאשתדוף רובא דבאגי הוי מכת מדינה והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ הטור בר"ס שכ"ב אלא נראה דנקט המושל דהוי מלתא פסיקא משא"כ בחולי שהיו צריכין לראות אם הרוב חולים אבל אה"נ אם ידוע שהרוב חולים או שהרוב ברחו מהעיר הוי מכת מדינה כן נלפע"ד עיין בפסק מהר"מ מטיקטין במרדכי בתחלת נזיקין במי שהשכיר בית לחבירו ונכנס בו ואח"כ נתהוה שינוי אויר ודבר ב"מ והוכרחו לברוח ופסק דצריך השוכר לשלם לו ודבריו צ"ע לדינא וע"ש עיין בתשו' מהר"מ דפוס פראג סי' תל"ד ובתשו' ראנ"ח סי' נ"ג. ש"ך:
ד סָעִיף ב הנהר. הא דלא מפליג הכא בין ידעו הפועלים כו' כמ"ש בס"א עיין מ"ש התוס' פרק האומנין דף ע"ז ע"א ד"ה עביד דפסיק ע"ש:
ה סָעִיף ב וראה. פירוש אפילו לא הראה השדה לפועלים בשעת ששכרן מ"מ כיון דבע"ה ראה שדהו שהיא ראויה לחפור תו לא מיקרי גרם היזק דמה היה לו לעשות משא"כ כשלא ראה שדהו קודם לכן דה"ל לעלות על דעתו שמא אינה ראויה לחפור מחמת ליחות הקרקע ואיך שכר פועלים לחפרה ונראה מדעתו שחשב לשלם להם עכ"פ. סמ"ע:
ו סָעִיף ב ידועה. מפרש"י נראה עוד דצריך לשוכרן לשדה ידוע דאם לא כן יכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת שראויה לחפור דמי יימר דאשדה זו שכרתני ובר"ס של"ה כת' הט"ו דגם לבעל הבית יש רשות לשנותו לפועל למלאכה אחרת כזו אם כלה מלאכתו ע"ש. שם:
ז סָעִיף ג כשותף. הטעם מבואר דבפועל צריך בע"ה לתת לו שכירותו אף אם לא יעשה השדה פירות כלל מה"נ משלם לו כפי מלאכתו משא"כ אריס דאם אין השדה עושה פירות אינו נוטל כלום מש"ה כשעושה פירות נוטל כפי מה שהתנה עמו אפילו לא השקה כלל דמזלו גרם ומן השמים נסתייע. שם:
ח סָעִיף ד דמלמד. עמ"ש בשם הסמ"ע. בסי' של"ג ס"ק כ' וגם כאן הדין כן ע"ש וע"ל סי' של"ו ס"א בהג"ה ועיין בתשו' רמ"א סי' נ':
א סָעִיף א מיהו יש חולקין. עש"ך עד גם מ"ש הב"י שדעת התוספות פח"ה דף נ"א ע"ב כהרשב"א סתר הב"ח שם. וע' בת' פרח מט"א ח"א סי' צד שהביא בשם מהר"ש הלוי שהקשה על הב"ח בזה. ועיין בספר דברי משפט שכ' ליישב קושייתו ודברי הב"ח נכונים ע"ש:
ב סָעִיף ב בחצי היום אינו נותן לו כו'. ע' בס' שער משפט שהביא בשם תשובת ראש יוסף למוהר"י אשקפה ז"ל בראובן שנתן לשמעון עשרים ר"ט עבור שיחקן לו בגדים שלו עשרים חתיכות להוציא מהם הכתמים וכאשר עשה שמעון חצי המלאכה חזר ראובן ואמר לשמעון אין לי בגדים ליתן לך עוד ורוצה שיחזיר לו עשרה ר"ט שנשאר בידו ופסק שם שאם אין לו בגדים ליתן לו שלא יפסיד המעות שנתן לו כו' והוא ז"ל השיג עליו וכ' דפשוט דאם לא היה ראובן נותן לשמעון המעות מקודם היה הדין שיכול לחזור בו כיון שא"צ להבגדים דדמו לדינא דר"פ האומנין ובש"ע כאן דאם אתא מיטרא בפלגא דיומא א"צ ליתן לי מותר השכירות אבל כיון שנתן ראובן לשמעון המעות קודם דמי לההיא דסי' שי"א ס"ד דאם א"ל ספינה זו אני משכיר לך והשוכר אמר יין זה וטבעה בחצי הדרך דאם נתן לו השכר א"צ להחזיר לו וכ"כ הרמ"א ס"א לענין אם שכר בית ומת דאם קבל השכר כולו א"צ להחזיר לו ויליף לה מהתם כמ"ש הסמ"ע וה"נ כיון שראובן נתן כבר המעות אף שאין לו בגדים מפסיד כיון ששמעון מוכן לקיים תנאו וראובן אין לו בגדי' וזה פשוט וברור ע"ש:
א סָעִיף א השוכר כו' וכן בכל כו'. הרא"ש בפי' הגמ' שם:
ב סָעִיף א ואם הוי כו'. עמש"ש: (ליקוט) ואם כו'. עהג"א ד"ה וגם ואם הביטול כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א מי כו'. דבע"ה כו'. ר"ל דהוא לוקח השכירות ולכן דינו כפועל דה"ל להמנות וכ' שם ול"ד לספינה ע"ט א' דאמרינן אלא בספינה סתם ויין זה כו' וכמ"ש תוס' שם בד"ה אלא כו' ותי' ריב"ן כו' ומ"מ מה שדר בו חייב כמש"ש בחמור דא"ל אילו בעית כו'. שם:
ד סָעִיף א מיהו כו'. דשכירות ממכר הוא כמ"ש בפ"ד נ"ו ב' ואמרינן דאין המשכיר יכול להוציאו כמש"ל ר"ס שי"ב:
ה סָעִיף א לכן כו'. בד"מ כ' ובתה"ד פ' כמהר"מ אלא שמ' שם דאם הקדים השכר א"צ להחזיר לו וז"ש לכן כו' אבל במרדכי שם איתא להדיא כן שכ' אם לא נתנה כל השכירות היורשין פטורין כו' וכן נראה לפי מ"ש הרא"ש דטעמא דהוי פסידא דפועלים משום המע"ה אלא דהרב סובר דטעמא משום דה"ל להתנות וכמ"ש במרדכי שם וכמ"ש למעלה וה"ל להתנות ולכן לא חילק ברישא בדין דפועל באם נתן או לא וא"כ אפי' נתן יחזיר וז"ש לכן כו' ר"ל הואיל הוא פלוגתא דרבוותא וא"ל דהרב נתכוון למ"ש בתשובה שם דאם נתנה כל השכירות יש כח ביד היורשין להושיב בתוכה דכוותה כמ"ש האי מאן כו' ושלים עבידתא בפלגא דיומא ואם לא יחזיר ליורשיו כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא היתה דרה בו כמ"ש בפועל בטל דבזה ודאי ל"פ הרשב"א וכמש"ל בסי' שי"ו. אבל בתה"ד שם ס"ל דמדינא כ"ה וכן י"ל כוונת מהר"מ וכמ"ש בספינה שם ע"ט ומתוס' שם ד"ה אי אתה כו' וי"ל כיון שנתן כו':
ו סָעִיף ב שכרו כו'. כגי' הספרים בליליא וכתי' השני של תוס' שם ד"ה ואתא כו':
ז סָעִיף ב וכן אם כו'. טור וכ"כ הג"א ונלמד מס"א וכ"כ הטור בהדיא אחר דין הנ"ל דס"א לפיכך אם שכרו להשקות כו':
ח סָעִיף ב (ליקוט) י"ל הא דאמרינן כו'. ערא"ש שם ס"ג א"נ כיון שלא הראם כו' ורש"י ע"ז א' ד"ה לא סיירה כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ד ונותן לו כל כו'. ר"ל כמש"ש אמאי וליתיב כו' כי קאמר כו' וכמ"ש בר"ס של"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.