א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִמְלָאכָה יְדוּעָה, וְנִשְׁלְמָה בַּחֲצִי הַיּוֹם, אִם יֵשׁ מְלָאכָה כְּמוֹתָהּ אוֹ קַלָּה מִמֶּנָּה, עוֹשֶׂה; וְאִם אֵין לוֹ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. הַגָּה: וְאִם רוֹצֶה לִקַּח מֵחֲבֵרוֹ מְלָאכָה כָּזוֹ וְלִתֵּן לַפּוֹעֵל, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם רוֹצֶה לְהוֹסִיף בִּשְׂכָרוֹ, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ מְלָאכָה כְבֵדָה מִן הָרִאשׁוֹנָה (הַכֹּל בְּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) וְאִם הָיָה מֵהַחוֹפְרִים אוֹ עוֹבְדֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁדַּרְכָּם לִטְרֹחַ הַרְבֵּה וְאִם לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה יֶחֱלֶה, נוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הֶרְאָה לוֹ אוֹתָהּ מְלָאכָה תְּחִלָּה, אֲבָל אִם הֶרְאָה אוֹתָהּ לוֹ וְרָאָה שֶׁלֹּא הָיָה בָהּ מְלֶאכֶת יוֹם וְלֹא הִתְנָה, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם לְאַחַר שֶׁשָּׁלְמָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּסִימָן שֶׁקֹּדֶם זֶה דְּכָל מַה שֶּׁשְּׁנֵיהֶם יוֹדְעִים יֵשׁ לַפּוֹעֵל לְהַתְנוֹת. וְאִם שְׂכָרוֹ סְתָם לִמְלֶאכֶת יוֹם אֶחָד, יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ מִמְּלָאכָה קַלָּה לִכְבֵדָה. הַגָּה: מְלַמֵּד שֶׁחָלָה הַתַּלְמִיד, נִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן של"ד (טוּר רֵישׁ סִימָן של"ד וְרַמְבַּ"ן בִּתְשׁוּבָה סִימָן א'), מָקוֹם שֶׁהוּא פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם וְלֹא כְּפוֹעֵל בָּטֵל, דְּאִי לֹא עָבְדֵי חָלְשֵׁי. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ תַּלְמִידִים אֲחֵרִים שֶׁלּוֹמֵד עִמָּהֶם, דְּדִבּוּרָא לְאֶחָד דִּבּוּר לַמֵּאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף מ"מ וְרַבִּי יְרוּחָם נכ"ט ח"ג). וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת יָכוֹל לִתֵּן לוֹ נַעַר אַחֵר לִלְמֹד עִמּוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן א'). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיוּכַל לִתֵּן נַעַר אַחֵר הַמֵּבִין וְחָרִיף כָּרִאשׁוֹן, אֲבָל לֹא קָשֶׁה מִמֶּנּוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין), וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת. וְהָא דִצְרִיכִין לִתֵּן לַמְּלַמֵּד שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁנֶּהֱנֶה בְּלִמּוּדוֹ יוֹתֵר מִבִּטּוּלוֹ; אֲבָל אִם נִרְאָה לְבֵית דִּין שֶׁנּוֹחַ לוֹ בְּבִטּוּל, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא כִּשְׁאָר פּוֹעֵל בָּטֵל (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תרמ"ג וְסִימָן אֶלֶף מ"ב). הַמְלַמֵּד עִם בֶּן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת הָאָב, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּדִין הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן שע"ה (מָרְדְּכַי שָׁם וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי שָׁם), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תרמ"ה). וְאִם אֶחָד אוֹמֵר לִמְלַמֵּד: לְמֹד עִם בְּנִי, וְלֹא קָצַב לוֹ שְׂכִירוּת, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ כְּפִי מַה שֶּׁנּוֹתְנִים אֲחֵרִים (מָרְדְּכַי הַנַּ"ל בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם). בַּעַל הַבַּיִת שֶׁשָּׂכַר מְלַמֵּד וְאָמַר שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל קְרוֹבוֹ לְנַסּוֹתוֹ אִם יוּכַל לִלְמוֹד עִם הַנַּעַר, וְלֹא הָלַךְ, וְאַחַר שֶׁלָּמַד עִמּוֹ אוֹמֵר שֶׁיְּנַסֶּנּוּ עֲדַיִן, וְעֵד מֵעִיד שֶׁלֹּא יָדַע לִלְמֹד עִמּוֹ, הַדִּין עִם הַמְלַמֵּד, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ עַכְשָׁיו מוֹקְמֵינָן לֵהּ אַחֲזָקָה שֶׁיָּדַע כְּבָר, וְנִשְׁבָּע נֶגֶד הָעֵד וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). רַב שֶׁהָיָה בָּעִיר כַּמָּה שָׁנִים וְהוֹרָה לַקָּהָל, וְאַחַר כָּךְ קָצְבוּ עִמּוֹ שָׂכָר לְהַבָּא, לֹא יוּכַל לִתְבֹּעַ מַה שֶּׁעָבַר, דְּוַדָּאי מָחַל לָהֶם (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן מ'). פּוֹעֵל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס, וּבָא אֹנֶס דְּלָא שְׁכִיחַ כְּלָל, פָּטוּר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן לֹא הִתְנָה (בֵּית יוֹסֵף ס"ס של"ב וְכֵן הוּא בש"ס פֶּרֶק מִי שֶׁאָחֲזוֹ). אֶחָד שֶׁשָּׂכַר סוּס עַל שְׁמוֹנָה יָמִים לֵילֵךְ לְמָקוֹם אֶחָד, וְכַאֲשֶׁר הָלַךְ ב' יָמִים נִמְלַךְ וְחָזַר לִמְקוֹמוֹ, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּאֵלּוּ ו' יָמִים עִם הַסּוּס מַה שֶּׁיִּרְצֶה, לְהַשְׂכִּירוֹ בָּעִיר לְהָבִיא עֵצִים אוֹ שְׁאָר מְלָאכוֹת הַמְיֻחָדוֹת לַסּוּסִים בְּאוֹתָהּ עִיר, אַף עַל פִּי שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה כְּבֵדָה מִן הָרִאשׁוֹנָה, דְּנִיחָא לֵהּ שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ בָּעִיר וְעוֹשָׂה מְלָאכָה כְּבֵדָה מִמַּה שֶׁתֵּלֵךְ לְמָקוֹם רָחוֹק (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי דְּמִשְׁפָּטִים סִימָן כ"ד).
ב הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהָבִיא לוֹ שְׁלִיחוּת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא שָׁם מַה שֶּׁיָּבִיא, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. הַגָּה: דַּהֲרֵי כְּבָר עָשָׂה שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתוֹ (הַמַּגִּיד פ"ט). אֲבָל אִם שָׁלַח שָׁלִיחַ עִם אִגֶּרֶת, וּמָצָא מִי שֶׁנִּשְׁלְחוּ אֵלָיו וְחָזַר, אֵין לְשָׁלִיחַ כְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן הֲוֵי לְבַעַל הַבַּיִת לֵידַע וְלֹא לְשָׁלִיחַ, דְּאָז הָוֵי פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן של"ד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין). וְאִם הָיָה דָּבָר כָּבֵד מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לְהָבִיא, מְנַכֶּה לוֹ, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה בָּא טָעוּן לְבָא רֵיקָם, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מֵאוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁדַּרְכָּם לִטְרֹחַ.
ג שְׂכָרוֹ לְהָבִיא תַּפּוּחִים לְחוֹלֶה, וְהָלַךְ וְהֵבִיא וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁהִבְרִיא, לֹא יֹאמַר: טֹל מַה שֶּׁהֵבֵאתָ בִּשְׂכָרְךָ, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
א סָעִיף א השוכר את הפועל כו' בתשו' רא"ן חיים סי' נ"ג:
ב סָעִיף א ויש אומרים דיכול ליתן לו נער כו' עיין במהרי"ק סימן קי"ב:
ג סָעִיף א המלמד עם בן חבירו שלא מדעת י"א דחייב כו' ולפע"ד ליכא למ"ד הכי דלא קאמר מהר"מ במרדכי ובהגמ"ר שם ע"ז דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות היינו לומר דכמו דהתם משלם לו כיון שנהנה ה"נ הכא כיון דא"ל למוד עם בני וגלי דעתי' דניחא ליה משלם מה שנהנה ואפי' תימא דדעת מהר"מ כמ"ש הרב מ"מ לפענ"ד עיקר כהרשב"א דראייתו ברורה מש"ס פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז ע"א) וכן משמע בהרא"ש ור"ן שם וכן בתוספות שם וכן כתבו כל הפוסקים בסתמא דהמודר הנאה מחבירו אף ע"פ שאסור ללמוד עמו במקום שנוטלים שכר מ"מ מותר ללמוד עם בנו וכמו שנתבאר בי"ד סי' רכ"א ס"ב ע"ש ודוק:
ד סָעִיף א הדין עם המלמד כו' וצריך לשלם למלמד:
ה סָעִיף א ונשבע נגד העד כו' ואם לא היה העד היה נוטל בלא שבוע' וכן מוכח במרדכי שם:
ו סָעִיף ב להביא לו שליחות כו' (הג"ה בב"י ס"ג כתב בשם רשב"א בתשו' ראובן ששכר לשמעון שישמשו בדרך בנסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנים לו כל שכרו וע"ש שהאריך בזה ד"מ ג' עכ"ל סמ"ע):
א סָעִיף א ויש אומרים דאם רוצה להוסיף לו בשכרו כו' עדיפא מיניה כ' מור"ם בסי' של"ג והוא מהמרדכי דב"ה יכול לחזור כפועל אף אחר שהתחיל לעשות לו מלאכה אם הפועלים יכולים להשכיר נפשם במקום אחר אפי' למלאכה כבידה מזו ורוצה להוסיף להן שם בשכרן כפי כבידות המלאכה ע"ש בס"ג בהג"ה:
ב סָעִיף א אבל אם הראה אותו לו כו' בפרישה כתבתי דנ"ל דהיינו דוקא כשלא שכרו לאותו מלאכה על יום א' אלא א"ל סתם עשה עמי במלאכה זו אבל אם שכרו על יום א' אע"ג דהראה לו אותה המלאכה יכול הפועל לומר מדשכרת לי על יום א' אמרתי ודאי יש לך עוד מלאכה כיוצא בזה במקום אחר לעשות בה כשתגמרה מלאכה זו שהראיתני:
ג סָעִיף א יכול לשנותו ממלאכה קלה לכבידה. דמדשכרו סתם הרשות ביד ב"ה ליתן לו מתחלה מלאכה כבידה ומשום דנתן לו מתחלה קלה לא גרע:
ד סָעִיף א דאי לא עבדי חלשי דפקודי ה' ישרים משמחי לב גם משום דסתם מלמדים רגילים לעסוק במלאכת למוד הנערים כל היום ואי לא מיעסקי ה"ל כשינוי וחלשי דומיא דפועל הנ"ל:
ה סָעִיף א ואין בעה"ב יכול ליתן לו נער אחר. ז"ל מוהר"ם במרדכי דלימוד החכמה אינו כשאר מלאכה לומר לו צא ושכור עצמך למלאכה אחרת כי יש תלמיד מבין וקל בלימודו ויש תלמיד טורח בלמודו עכ"ל ונראה דס"ל דתלמיד זה שהוא חריף כראשון או יותר לא חלקו בזה מאחר שעל הרוב אין דעות התלמידים שוים גם יש כמה ענינים שדעת המלמד נוח בנער א' מחבירו אף שאינו מענין הלימוד משא"כ הי"א שחולקין וס"ל שהכל תולה בענין הלימוד דלכך שכרוהו מתחלה ☜ונ"ל דאם שכרוהו מתחילה סתם ללמוד עם הנערים ה' ו' או כמו שפרט עמו דלכ"ע יכול ליתן לו אחר במקום הראשון אף בלא אונס ודומה לשכרוהו למלאכה סתם דיכול להחליפו מקלה לכבידה וכנ"ל וק"ל:
ו סָעִיף א פועל שקיבל עליו כל אונסים כו' דומה לזה כתב הטור והמחבר לעיל בסי' שכ"ה [רכה] ע"ש:
ז סָעִיף ב להביא לו שליחות ☜ ובב"י ס"ג בשם רשב"א בתשו' ראובן ששכר לשמעון שישמשו בדרך נסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנין לו כל שכרו וע"ש שהאריך בזה ד"מ ג'. (הג"ה וכן אם שלח אחרי אשתו ולא רצתה לבא דחייב לשלם הרא"ש בתשוב' כלל פ"ט ד"מ ב'):
ח סָעִיף ב דהרי כבר עשה השליח שליחותו עיין במ"מ שם בפ"ט דשכירות ותמצא שכ' ישוב דל"ד לשוכר פועל להביא לו תבואה והלך ולא מצא דאינו משלם לו אלא כפועל בטל דשאני התם דשכרו להביא לו סך תבואה בכמה הליכות ואינו מן הסברא שישלם לו שכרו משלם על כמה הליכות כיון שלא עשה כלום אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של כל אותן הליכות כיון שביטל לזה הפועל ממלאכתו שהי' נשכר לאחרים וכן בשכרוהו לחרוש שדהו והלך ומצאה לחה דשכרו על כל היום ומשלם לו כשהי' לחה שכרו של כל היום כפועל בטל כמ"ש בטור ובדברי המחבר ר"ס של"ג משא"כ בשוכר זה דלא שכרוהו אלא למהלך זה דיבא לו ענין פרטי והרי עשה כבר שליחותו ע"ש ובב"י הביא לשונו ועד"ר שם כתבתי דמ"ה חולק המ"מ בין שכרוהו לכל היום לשכרוהו לפ"א ולא חילק בין שכרוהו למשא כבד לשכרוהו לקלה כדי לתרץ דשם משמע דאפילו על הליכה שהלך לשם אינו משלם לו אלא כפועל בטל וע"ז משני משום דההליכה בטילה אצל השכירות ששכרו לעשות לו מלאכ' כל היום ע"ש שבזה ישבתי גם כן לדברי הראב"ד ולא כע"ש שיראה מלשונו שפי' לדברי המ"מ בענין אחר של' המ"מ אינו כן גם סברתו חלושה ודוק:
ט סָעִיף ב אבל אם שלח שליח עם אגרת ומצא מי שנשתלחו לו כו' דברי מור"ם ז"ל בזה מגומגמים שמקור דין זה הוא מהמרדכי דפ' האומנין הביאוהו בעצמו בד"מ שלו בסי' זה ז"ל שליח שהי' נושא אגרת בשכר ומצאו תגר וחזר נראה דהוה פסידא דפועל בין שהי' לשניהן לידע האונס (כ"כ שם במרדכי האונס ובד"מ השמיטו ע"ש) או שלא לידע כו' ושליחות זה אפי' מחצי דרך שהלך לא יטול ול"ד לשכר חמור ומת בחצי הדרך דהתם אי בעי למיתי עד הכא אגרא בעי למיתב לי' (פי' דמיירי דגם הכא יכול הוא למכור סחורתו וכמ"ש הטור ומור"ם בסי' ש"י ס"ב ע"ש) אבל הכא לא נהנה כלום בהשליחו' עכ"ל. ונרא' מל' המרדכי דה"פ דאירע לשליח אונס בהיותו באמצע דרך והאונס הי' שמצא "תגר ור"ל בתגר אויבים ובעלי מלחמות עד שלא היה יכול להלוך עם האגרת מחמתו וחזר בחצי הדרך וא"ש לשון המרדכי וטעמו וענינו אבל מל' מור"ם ז"ל משמע שפי' תגר "סוחר ופי' לשון המרדכי שנשתלח השליח עם האגרת לסוחר ופגע בו הסוחר בחצי הדרך ול"נ דאין זה מיקרי אונס ועוד כיון דעכ"פ עשה תכלית שליחתו דהמבוקש הי' שיגיע הכתב לידו והרי הגיעו למה לא ישלם שכירתו אפי' משלם וכ"ש מחצי הדרך שהלך ואף אם נאמר דמיירי דהשוכר מעצמו מצא הסוחר ודיבר עמו ולא צריך לשליחת השליח והחזירו בהיותו בחצי הדרך עכ"פ למה לא ישלם לפחות מה שהלך וגם אין זה ענין לשוכר חמור ומת בחצי הדרך והע"ש הלך בדרך מור"ם רק שהוסיף תיבת לא וכתב ז"ל ואם שלח שליח עם אגרת והלך ולא מצא אותו ששלח אליו אין לשליח כלום שהי' לו להמתין כו' בא לתקן בתיבת לא קצת תמיהות הנ"ל אבל גם הוא לא יצא ממדוכת רוב קושיות הנ"ל והוא דהרי אין זה אונס ומאי חצי דרך דקאמר ומה ענינו לשוכר חמור ומת בחצי דרך וגם בעיקר הדין אין נראין דבריו אלא יש לדמות זה למ"ש המחבר ש"ע לפני זה והוא הסכמת כל הפוסקים דהשוכר את הפועל להביא לו שליחות והלך ולא מצא דנותן לו שכרו משלם ודוק:
א סָעִיף ב להביא לו שליחות עסמ"ע ס"ק ז' דראובן ששכר שמעון שישמשו בדרך ומת ראובן בחצי הדרך נותנין לו כל שכרו וכן אם שלח אחרי אשתו וכו' לכאורה קשה מ"ש משכר מלמד לנער ומת הנער בסי' של"ד סעיף ד' דהוא פסידא דמלמד ומה הפרש יש בין שכר לשימוש הנער ובין שכר למשמש עצמו ומת ונראה לי דס"ל כהראב"ד הביאו הר"ן והנ"י בפ' האומנין ובגיטין ע"ש והביאם הב"י בסי' של"ד דיש הפרש בין שכיר יום ונתבטל כל היום מחמת אונסא דבעה"ב ובין שכרו בקבלנות לילך למקום פ' לעשות פעולה פ' ולא עשה הפעולה מחמת אונסא דבעה"ב דחייב לשלם ע"ש ומש"ה במלמד שהוא שכור לזמן הוא ונתבטל ממלאכתו במיתת הנער כשכיר היום שנתבטל כל היום דמי דיש בו חילוקי הדינים המוזכרים בסי' של"ד משא"כ כאן דמיירי דשכרו לשמשו בדרך סתם ולא לזמן הוי קבלן ובקבלן הוי פסידא דבעה"ב לדעת הראב"ד אמנם אנן לא קי"ל כוותי' בהא ופסקינן דגם בקבלן שייך החילוקים דבסימן של"ד כדמוכח בכמה דוכתי ואפי' בשכירות בית דקנהו בודאי פסק הש"ך דבסי' של"ד דלא כהרשב"א ולזה בעובדא דהכא אם הזכיר לו המקום בשעה ששכרו ומת קודם שהגיע להמקום פטורין היורשין ואינן נותנין לו מחצי הדרך שהלך אבל אם שכרו סתם לשמשו כל זמן שיהי' בדרך כיון שאף אם יתעכב הרבה בהדרך מחוייב לשמשו ה"נ כשמת ולא שמשו רק יום אחר נתחייב בכל השכירות:
ב סָעִיף ב עשה שליח שליחותו. ע' סמ"ע סק"ח שפירש בדברי המ"מ שהיה ק' להמ"מ אמאי אינו מנכה לו כפ"ב כמו בשוכר פועל להביא תבואה והא דלא חילק בין משא כבד לקלה דהי' ק"ל דשם אפי' על הליכה א' אינו משלם כפ"ב וע"ז מתרץ דשם ההליכה בטילה אצל השכירות ששכרו לעשות מלאכה כל היום וכונתו אינו מובן כלל דמה ק"ל מהליכה א' הא כשמנכין לו כפ"ב ודאי שמין לו כל הטרחות שהי' לו והמותר מנכין לו וה"נ שמין כך רק כשהמלאכה קלה שאין בו שום טורח כגון להביא איגרת אין מה לנכות שאין בזה שום טורח והאמת הברור בכוונת המגיד דכיון לתרץ דלכאורה ק' אמאי לא חילק בין אונסא דלא ה"ל למידע כו' כמו שמחלק בסי' של"ד סעי' א' בש"ע וכ"ה בש"ס גבי שוכר פועל להביא לו תבואה ולא מצא דמחלק בין סיירי לארעא מאורתא כדמוכח בש"ס שם וע"ז תי' דש"ח דשם בש"ס מיירי כשכיר יום ולענין אם ישלם לו בעד מה שלא עשה עדיין מחמת שגרם לו ביטול מלאכ' וכיון שלא פשע אינו חייב מדינא דגרמי על הביטול מלאכה וכיון דנתבטל כל היום אין מן הדין לשלם כשנאנס באונס ולא פשע בו יותר מהפועל משא"כ כששכר פועל להביא ממקום ולא מצא דעשה כבר כל ההליכה רק שיש חילוק להפועל שעשה כל המלאכה קלה ולא עשה המלאכה בהכבדות אמרי' דשכר רגליו הוא נותן לו וכיון דעשה כל ההליכה משלם שכרו משלם רק שמנכה לו מה שיש הפרש בין בא טעון לבא ריקם כדמסיים דמה"ת לא ישלם לו בעד המלאכה שכבר עשה ע"פ דמה לי אם הוציא מעות ע"פ (ומ"ל) שהוציא טרחתו על פיו ולא דמי לירד להציל ולא הציל בב"ק דף קי"ז דשם באמת שכר פעולה מיהו אית ליה כדקאמר שם אין לו אלא שכרו דמשמע שכרו מיהו אית ליה רק מה שהבטיח לו יותר משוויו דמי הפעולה בעד ההצל' מזה הוא פטור כשלא הציל דאומדנא דמוכח הוא שלא הבטיח לו רק בעד ההצלה ולזה מקשה התם בב"ק משכרו להביא כרוב ודורמוסקין לחולה דשם ג"כ מיירי שהבטיח לו יותר ממה ששכרו כדפירשו התוס' שם בד"ה להביא ולא מקש' מרישא דתוספת' המובא ברא"ש בב"מ פרק האומנין שהוא הדין המבואר כאן בש"ע דשכר הראוי להשכיר פועל כזה ודאי אית ליה וכדאמר ג"כ גבי ירד להציל דאין לו אלא שכרו ושכרו מיהו אית לי' רק משכר שהבטיח יותר מהראוי פריך וכנ"ל ברור:
ג סָעִיף ב אבל אם שלח. ע' סמ"ע ס"ק ט' דאירע לשליח האי והאונס היה שמצאו תגר ור"ל בעל המלחמות כו' ונרא' דדוקא בכאן שהאונס הוא אונסו דשליח דמיקרי אונסא דפועל אז א"צ לשלם לו אפי' מה שעש' כשלא נהנה הבע"ח אבל באונס שאירע להבע"ח ודאי דצריך לשלם לו מה שעש' דמה לו לפועל מה שנאנס הבע"ח ואפי' כשלא נהנה הבע"ה צריך לשלם לו כדמוכח מהתוס' בב"מ דף עט ובד"ה אלא בספינ' סתם ונגד שכר על מה שלא עשה עדיין תלוי בחילוקים המבוארים בסי' שלד ע"ש. אבל באונסא דפועל אפי' מה שעשה א"צ לשלם כשלא נהנה ומש"ה בשליח שנאבד ממנו מבואר בב"מ דף נח גבי נשבעין ליטול שכרן דמשמע דנוטל עכ"פ שכר דשם אונסא דבע"ה הוא שנאבד הדבר והפועל אומר אנא הא קאימנא ולכך משלם עכ"פ על מה שהלך אף שלא נהנה ועל מה שלא הלך פטור אפי' באונסא דבע"ה כמו בסי' של"ד רק בספינ' שנאבד הספינ' מחמת המלאכה צריך לשלם לו אפי' מה שלא הלך להרבה פוסקים כמבואר בסי' שי"א ע"ש ועל מה שהלך לעולם משלם לו אפילו כשהבע"ה נאנס וכ"כ בש"ע סי' סו סעי' מ' ע' שם משא"כ במצאו תגר דאונסא דשליח הוא דלא מצי למימר אנא הא קאימנא אפי' בעד חצי הדרך שהלך אין לו כשלא נהנה הבע"ה
א סָעִיף א להוסיף. ע"ל סי' של"ג ס"ב בהג"ה ועמ"ש שם ס"ק י' בשם הש"ך ע"ש ובתשובת ראנ"ח סי' נ"ג:
ב סָעִיף א הראה. נ"ל דהיינו דוקא כשלא שכרו לאותה מלאכה על יום אחד אלא א"ל סתם עשה עמי במלאכה זו אבל אם שכרו על יום א' אע"ג דהראה לו אותה המלאכה יכול הפועל לו' מדשכרת אותי על יום א' אמרתי ודאי יש לך עוד מלאכה כיוצא בה במקום אחר לעשות בה כשתגמר מלאכה זו שהראיתני. סמ"ע:
ג סָעִיף א אחר. ז"ל מהר"מ במרדכי דלימוד החכמה אינו כשאר מלאכה לו' לו צא ושכור עצמך למלאכה אחרת כי יש תלמיד מבין וקל בלימודו ויש תלמיד טורח בלימודו עכ"ל ונראה דס"ל דתלמיד זה שהוא חריף כראשון או יותר לא חלקו בזה מאחר שעל הרוב אין דעות התלמידים שוות גם יש כמה ענינים שדעת המלמד נוח בנער א' מחבירו אף שאינו מענין הלימוד משא"כ הי"א ס"ל שהכל תלוי בענין הלימוד דלכך שכרוהו מתחלה ועיין במהרי"ק שורש קי"ב. שם:
ד סָעִיף א דחייב. ולפע"ד ליכא למ"ד הכי דלא קאמר מהר"מ במרדכי ובהגמ"ר שם ע"ז דלא גרע מיורד לשדה חבירו כו' אלא לו' כמו דהתם משלם לו כיון שנהנה ה"נ הכא כיון דא"ל למוד עם בני וגלי דעתיה דניחא ליה משלם מה שנהנה ואפילו תימא דדעת מהר"מ כמ"ש הרמ"א מ"מ לעד"נ עיקר כהרשב"א דראייתו ברורה מש"ס נדרים דף ל"ז ע"א וכן משמע בהרא"ש והר"ן שם וכן בתוספות שם וכ"כ כל הפוסקים בסתמא דהנודר הנאה מחבירו אע"פ שאסור ללמוד עמו במקום שנוטלין שכר מ"מ מותר ללמוד עם בנו וכמ"ש ביו"ד סי' רכ"א ס"ב עיין שם ודוק. ש"ך:
א סָעִיף א י"א דחייב לשלם. עבה"ט וע' בס' בית הילל ביו"ד סי' רמ"ה ס"ד ובספר יד שאול שם מ"ש בזה: וע' בספר שער משפט כאן ג"כ מזה ומסיים הש"מ דאם היה למלמד בידו משל האב ולמד עם בנו לכ"ע יכול לעכב עבור שכר לימודו כמבואר בסי' קכח ס"א בהג"ה ובש"ך סק"ח שם:
ב סָעִיף ב להביא לו שליחות. עסמ"ע וש"ך (ובאה"ג אות כ') שכ' וז"ל ובב"י ס"ג בשם רשב"א בתשובה ראובן ששכר לשמעון שישמשו בדרך נסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנין לו כל שכרו כו' וע' בת' משכנות יעקב ס"ס מ"ה שכ' דנראה שדין זה במחלוקת שנויה דלכאורה יש לדמותו לפועל דאמרינן פסידא דפועל דהו"ל לאתנויי ותליא באשלי רברבי שיש מן הראשונים סוברים דכל פועל שאינו שכיר יום רק קבלן ונאנס בתוך המלאכה נותנין לו שכרו משלם כו' ע"ש וכיוצא בזה כ' בספר נה"מ ומסיים וז"ל אמנם אנן לא קיי"ל כהראב"ד בהא ופסקינן וגם בקבלן שייך חילוקים דבסי' של"ד כו' ולזה בעובדא דהכא אם הזכיר לו המקום בשעה ששכרו ומת קודם שהגיע להמקום פטורין היורשין ואינם נותנין לו מחצי הדרך ואילך אבל אם שכרו סתם לשמשו כל זמן שיהיה בדרך כיון שאף אם יתעכב הרבה בהדרך מחוייב לשמשו ה"נ כשמת ולא שמשו רק יום אחד נתחייב בכל השכירות עכ"ל ועיין בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בליקוטים שבסוף הספר סי' לג שתמה גם כן על דברי הב"י בשם הרשב"א הנ"ל ומשמעות דבריו ואפי' בכה"ג א"צ לשלם לו מחצי הדרך ואילך דאם אינו טורח למה יתן לו שכר עש"ה:
ג סָעִיף ב נותן לו שכרו משלם. עיין בלח"מפ"ט מהלכות שכירות הלכה ח' שהקשה מהא דירד להציל ולא הציל (בסי' רס"ד ס"ד) דאין לו אלא שכרו והכא חייב ליתן כל מה שפסק וה"נ לא עביד שליחות כמו התם ע"ש ועיין בספר דברי משפט שכ' ליישב דהא איירי דבשעה דשלחו להביא שליחות לא הוי מצוי כלל אותו דבר באותו מקום ובעה"ב היה סובר שימצא שם וא"כ אונס זה לא אירע לשליח רק לבעל הבית כו' ע"ש:
א סָעִיף א ואם רוצה כו'. וכ"מ בתוספתא שהבאתי בסי' של"ג ס"ב השוכר כו' ע"ש:
ב סָעִיף א וי"א כו'. ע"ש בהג"ה:
ג סָעִיף א ודוקא כו'. וכ"כ בהג"א שם ד"ה וקש"ל מ"ש כו' י"ל כגון כו':
ד סָעִיף א ואין כו' וי"א כו'. כנ"ל ועסמ"ע: (ליקוט) מלמד שחלה כו' ואין בע"ה כו'. עהג"א ד"ה וגם המשכיר מלמד לבנו כו' ורפיא בידי כו'. (ע"כ):
ה סָעִיף א והא כו'. כנ"ל:
ו סָעִיף א המלמד כו' כדין כו'. בתוספתא פ"ז השוכר את הפועלים לעשות בתוך שלו וטעו ועשו בתוך של חבירו הוא נותן להם שכרם משלם וחוזר ונוטל מבע"ה מה שההנו אותו הראם בתוך שלו והלכו ועשו בתוך של חבירו הוא אינו נותן להם כלום והן הולכין ונוטלין מבע"ה מה שההנו אותו וער"ס של"ו:
ז סָעִיף א ויש חולקין. ממ"ש בנדרים ל"ה ב' אבל מלמד הוא כו':
ח סָעִיף א ואם אחד כו'. כנ"ל נוטל מה שההנהו וכמ"ש בר"פ האומנין וליחזי פועלים היכי מתגרי ואף הרשב"א מודה כאן. ד"מ:
ט סָעִיף א בע"ה ששכר כו'. ממ"ש בב"ב קנ"ג ב' רנ"א אם בריא הוא כו' והלכה כר"נ כמ"ש דר"נ דיינא הוא כו' וה"נ כיון תא ידע מעיקרא נמי הוה ידע ואף לפי מאי דדחי בקדושין ע"ט ב' ע"כ ל"ק ר"נ כו' ה"נ כל המשכירים עצמן בחזקת שיודעין וכ"ש זה שהתנה ומילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ועתוס' דב"ב שם ד"ה ר"נ כו' וכ"ז כשיטת התוס' שם ד"ה כמאן כו' ומטעם כו' אבל הרי"ף וש"פ פ' דלא כר"נ וכמש"ל סי' רכ"א ס"ב:
י סָעִיף א ונשבע כו'. ר"ל דבלא העד א"צ לישבע כלל כנ"ל רק כנגד העד:
יא סָעִיף א רב שהיה כו'. כמ"ש בפ"ק דב"מ בתקפה אחד כו' דשתיקה הוי כמחילה ואין זה מוכרח דשם משום הודאה וכמ"ש בסי' קנ"ד וקנה לענין הוצאות זיזין ושאר דברים וכמש"ש:
יב סָעִיף א פועל כו'. כמ"ש בגטין ע"ג א':
יג סָעִיף א א' ששכר כו'. כנ"ל בש"ע השוכר כו' אם יש כו' וז"ש אע"פ כו':
יד סָעִיף א דניחא ליה כו'. כמ"ש בע"פ קי"ג א' קבא מארעא כו' שכמה מאורעות בדרכים. וע"ש:
טו סָעִיף ב השוכר כו'. תוספתא פ"ז:
טז סָעִיף ב (ליקוט) דהרי כבר כו'. ב"ק ט"ז ב' א"ל מי דמי התם כו' (ע"כ):
יז סָעִיף ב אבל כו'. עסמ"ע:
יח סָעִיף ג שכרו כו'. לשון תוספתא שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.