א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלּוֹ וְהֶרְאָהוּ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מֵחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהֶהֱנָהוּ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ, אֲפִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ שְׂכָרְךָ עָלַי, אֶלָּא שְׂכָרוֹ סְתָם. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ סְתָם, יָכוֹל לוֹמַר: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ. וְאִם אָמַר לֵהּ: שְׂכָרְךָ עָלַי, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ כֵּן. הַגָּה: שְׂכָרוֹ בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְשָׁתַק חֲבֵרוֹ, שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה וְחַיָּב לָתֵת לוֹ שְׂכָרוֹ. וְהוּא הַדִּין בְּשׂוֹכֵר מְלַמֵּד לְבֵן חֲבֵרוֹ. אֶחָד שֶׁאָמַר לַחֲתָנוֹ: תִּלְמֹד עִם בִּנְךָ וַאֲנִי אֲשַׁלֵם לְךָ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם לוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק זֶה בוֹרֵר).
ב הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלּוֹ אוֹ לְלַקֵּט לוֹ דָּבָר שֶׁל הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ. וְאִם נִתְרַצָּה הַפּוֹעֵל לִטְּלוֹ בִּשְׂכָרוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר בּוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; וְהוּא שֶׁעָשָׂה מְשִׁיכָה אוֹ הַגְבָּהָה אוֹ שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ.
ג שָׂכְרוֹ לִשְׁמֹר לוֹ דָּבָר שֶׁל הֶפְקֵר, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא זָכָה בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת, וְיֵלֵךְ הוּא וְיִזְכֶּה בּוֹ.
ד הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְנֶאֱחַז בְּאַנְגַּרְיָא לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: הֲרֵינִי לְפָנֶיךָ, אֶלָּא אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁעָשָׂה עִמּוֹ:
א סָעִיף א נותן לו שכרו משלם. עיין בסמ"ע סק"א עד ונ"ל שט"ס הוא (שם בטור סימן ל"ז סס"ד) מ"ש המערער צריך לשלם וצ"ל שמתערער דעל השוכר לשלם לפועל כו' בכל ל' הש"ס והפוסקי' אין תיבה זו נמצא ואין לו שום דקדוק בלשון אבל ל"נ שכוונת הרמ"ה על סוף הברייתא והוא דחוזר ונוטל מהמערער מה שההנהו דהיינו מה ששוה המלאכה לאריס וא"כ אין לו נגיעה לאריס כלל אם המחזיק לא שכר לו יותר משאר אריסי העיר וע"ל סי' שי"ב (של"ב) בסמ"ע בפי' דברי הרמ"ה שם וא"כ אין צורך להגיה כלל ודו"ק:
ב סָעִיף א אבל אם שכרו בשל חברו כו' כתב המרדכי ריש ב"ק בשם מוהר"ם דדוקא בתבן וקש לא יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אבל במידי דאכילה כגון חיטין ושעורין שומעין לו (נ"ל דהיינו כששוה כשיעור השכירות) עכ"ל וכן כתב הגה"מ פ"ט משכירות והביאו ג"כ בהגהת סמ"ע ועיין בספר ב"ה ודו"ק ועיין במרדכי שכן נראה לו בחלום וי"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:
ג סָעִיף א שכרו בפני חבירו כו' ועיין ברש"ל פרק בתרא דב"ק סי' נ"ט:
ד סָעִיף ב מה שעשית בשכרך כו' אפי' אין לו לב"ה רק זה צריך לטרוח ולמכור ולהשתדל לו מעות מזומנים כ"כ התוס' והרמב"ן והנ"י ר"פ המוכר פירות בשם ר"ת וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"ק והביאו ראי' מפ' הבית והעלייה ע"ש וכ"כ העיטור דף ע"א וכ"כ בעל התרומות שער ד' ריש ח' ב' וכן משמע להדיא מדברי הריטב"א שהביא ב"י לעיל סי' ק"א מחו' ג' ע"ש:
ה סָעִיף ב או שהוא ברשותו ודעת הר"ן ונ"י סוף ב"מ דיכול לחזור בו כל זמן שלא פנה אותם כדלעיל סי' קס"ו גבי כותל גינה וכתבו דלפ"ז במשכן לא קנה וצ"ע שהמחבר גופי' כתב בסי' ע"ב סכ"ו כן במשכון וכן רמ"א סי' ע"ג סי"ז ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ט' במ"ש י"ל דשאני הכא דחייב לו שכירות פעולתו כו' ועיין בנ"י סוף ב"מ כתב תירץ קצת בסגנון אחר וע"ל סי' ע"ב סכ"ו:
ו סָעִיף ג שכרו לשמור לו כו' עיין בהרמ"ה שהביא הטור ודו"ק:
א סָעִיף א נותן לו שכרו משלם ע"ל בסי' ל"ז בטור בסס"ד שכ' בשם הרמ"ה בדין אריס הבא להעיד להמחזיק בשדה נגד המערער אע"פ שטרח בה המערער צריך לשלם לו שכר טרחו כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו עכ"ל וכתבתי שם שנ"ל שהוא ט"ס מ"ש המערער צריך לשלם וצ"ל שמתערער דעל השוכר לשלם לפועל ששכר לעשות בשלו והראהו בשל חבירו כמ"ש הטור והמחבר כאן והוא ברייתא ערוכ' והסכמת כל הפוסקי' ע"ש ודוק:
ב סָעִיף א וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו ע"ל ר"ס של"ב מ"ש הטור והמחבר מזה ומ"ש שם ס"ק ב':
ג סָעִיף א ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ונ"מ אם אינו שוה כדי שיעור השכירות ואף אם שוה הא צריך לשלם לפועלי' במזומנים כדין פועל ועפ"ר. (הגה וכתב המרדכי ריש ב"ק בשם מוהר"ם דדוקא בתבן וקש לא יוכל לומר טול מה שעשית בשכרך אבל במידי דאכילה כגון חיטין ושעורין שומעין לו וכ"כ הג"מ פ"ט דשכירות ד"מ א'):
ד סָעִיף א אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם כו' פי' שא"ל עשה מלאכ' בשדה זו והפועל ידע שהוא של חבירו ואע"פ שלא א"ל בפי' עשה בשדה של חבירו כיון שלא א"ל שכרך עלי וג"כ ידע שהוא של חבירו אין שכרו מוטל על השוכר וכל שלא ידע הפועל שהשדה הוא של חבירו אע"ג דלא א"ל השוכר עשה עמי בשדה שלי מ"מ בכלל השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא כיון שהפועל סבר שהוא שלו וע"ל בטור בסי' של"ט ס"ו שפי' הרא"ש ג"כ לדברי הרמ"ה שכתב שכרו לעשות בשדה סתם דר"ל שלא א"ל שהוא של חבירו אבל הפועל יודעו וכמ"ש שם סקט"ו ועפ"ר:
ה סָעִיף א וה"ה השוכר מלמד לבן חבירו פי' בפני חבירו אבי הבן ואבי הבן שותק וכבר כתבו מור"ם בסי' פ"א ס"ז ושם כתב מילתא בטעמא ע"ש:
ו סָעִיף א אחד שאמר לחתנו תלמוד כו' במרדכי כתב לחתנו העשיר וכ"כ מור"ם להאי דינא לעיל בסי' פ"א ס"א וכ"כ בד"מ שם וגם כאן וגם כתב מילתא בטעמא ז"ל כיון דלאו עני הוא ובל"ה חייב ללמוד עם בנו יכול לומר משטה הייתי בך כו' ע"ש: (הגה וכתב הרשב"א בתשובת סי' תרמ"ג ראובן ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו ונתרצ' חבירו לתת חלקו ואח"כ בחצי הזמן קם חבירו ושכר לאחר חייב לפרוע לראשון ומה שטען חבירו שלא שכרו לשנה אלא ע"מ אם יעש' מלאכתו כראוי ושלא ימשוך זמן השכירות אלא עד הפסח הרי מודה מקצת וחייב ש"ד וע"ש סי' אלף קצ"ב):
ז סָעִיף ב לעשות בשלו כו' קמ"ל בזה דאע"ג דעוש' בשלו ובידו ליתן משלו למי שירצ' אפ"ה אינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ול"ת דוקא ברישא דעשה בשל חבירו הוא דאינו יכול לומר טול מה שעשית כיון דאינו שלו אלא של חבירו ועפ"ר:
ח סָעִיף ב או ללקט לו דבר של הפקר דמיד שהגביהו מן הארץ כאלו גבהו רבו ובא לרשותו דמי ואפי' למ"ד המגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו בפועל מודה דידו כיד רבו דמי וע"ל ס"ס ר"ע ס"ג:
ט סָעִיף ב או שהוא ברשותו ואע"ג דלעיל בסי' קס"ו במי שנפל כותלו לגינתו של חבירו ואמר בעל הכותל לבעל הגינה בנה אותה ויהא שלך כתב הטור והמחבר דאין שומעין לו אלא בעל הכותל צריך לפנותם אם נתרצ' בעל הגינ' בכך ופינה אותם וחזר זה ואמר תן לי אבני ואתן לך שכרך אין שומעין לו אבל כל זמן שלא פינה אותן אפי' הן בחצירו של זה לא קנה לו חצירו שלא כוון אלא לדחותו עכ"ל וה"נ נאמר שלדחותו כוון אף שהן מונחין ברשותו י"ל דשאני הכא דחייב לו שכירות פעולתו וכשא"ל טול זה בשכרך מיד קנהו משא"כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו וק"ל:
י סָעִיף ג וילך הוא ויזכה בו עפ"ר שכתבתי על ל' הטור שג"כ כ' כן שמ"ש שילך הוא ויזכה כו' ר"ל כיון דשל הפקר הוא הרי יכול לומר לו לך זכה בו משא"כ בשכרוהו לעשות בשל חבירו דאינו יכול לומר זכה בשל אדם אחר א"נ עצה טובה הוא זה להשומר שילך ויקדים נפשו לזכות בו מן ההפקר דהיינו בהגבהה או משיכה דאם יקדימוהו אחר לזכות בו יהי' קרח מכאן ומכאן כיון דידע דשל הפקר הוא הרי הוא כאלו שכרו לעשות בשדה של חבירו וידע בו הפועל וכנ"ל:
א סָעִיף ב או ללקט לו דבר הפקר. פרק הבית והעליה דף קי"ח בהא דתנן ואומר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו והתניא שומעין לו כו' אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל הפקר איתביה רבא לר"נ מציאת פועל לעצמו כו' אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב אלא אמר ר"נ לא קשיא כאן בהגבהה כאן בהבטה אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן שומרי ספיחי שביעית כו' אמר רבא לא דכ"ע הבטה בהפקר קני ע"ש והקשה בזה בני הנבון מוהר"ר בעריש הכהן ש"ן דלרבא היכי מתרצה קושיות הש"ס הברייתא דתניא שומעין לו דלדידיה ליכא למימר כאן בהגבהה כאן בהבטה דכיון דס"ל הבטה נמי קונה הרי הוא כמו הגבהה הוא מותיב הוא מפרק לה דבתוס' רפ"ק דמציע' דאמרינן אי תני אני מצאתיה כו' תני כולה שלי דבראיה בעלמא לא קני לה והא דאמרי' הבטה בהפקר היינו שעשה מעשה כל דהוא כגון שגדר גדר קטן ע"ש. אבל מדברי רש"י שם דף קי"ח נראה דראייה לחוד לא קני ומפרש הך דהבטה בהפקר ז"ל הואיל ודבר טורח הוא ודעתו לכך ועל ידו נשמר ע"ש אם כן אינו קונה בהבטה אלא היכי שנשמר על ידו והתם רפ"ק אמרו ראייה בעלמא לא קני היינו ראייה בעלמא ובלי שימור ובפרק הפועלים דף צ"ב איפלגי רב ושמואל בפועל האוכל ממעשה ידיו היכא דיושב ומשמר אם הוא כמעשה או לא ואנן קיימא לן כשמואל שם דיושב ומשמר לאו כעושה מעשה וכמבואר בטור וש"ע סי' של"ז עיין שם והרא"ש כת' בנדרים בהא דעושה שליח להפר נדרי אשתו ופריך בגמרא והא לא שמע בעל וכת' שם הרא"ש ושמיעת האפוטרופוס לא הוי כשמיעת הבעל דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות עיין שם וכיון דאפילו בהגבהה דצריך לשלם שכרו אינו אלא משום דקני לה בתורת שליחות דהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו והבטה נהי דנשמר על ידו לא קנה חבירו כיון דנשמר לאו כעושה מעשה ושליחות לא הוי אלא במידי דעשיה עכ"ד:
א סָעִיף א סתם. פירוש שא"ל עשה מלאכה בשדה זו והפועל ידע שהוא של חבירו ואע"פ שלא א"ל בפירוש עשה בשדה חבירי כיון שלא א"ל שכרך עלי וגם ידע שהוא של חבירו אין שכרו מוטל על השוכר וכל שלא ידע הפועל שהשדה הוא של חבירו אע"ג דלא א"ל השוכר עשה עמי בשדה שלי מ"מ בכלל השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא כיון שהפועל סבר שהוא שלו וע"ל סי' של"ח ס"ז בהג"ה. סמ"ע:
ב סָעִיף א ושתק. עיין ברש"ל פרק בתרא דב"ק סי' נ"ט:
ג סָעִיף א חבירו. כת' הרשב"א בתשו' סי' תרמ"ג ראובן ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו ונתרצה חבירו לתת חלקו ואח"כ בחצי הזמן קם חבירו ושכר לאחר חייב לפרוע לראשון ומה שטען חבירו שלא שכרו לשנה אלא ע"מ שיעשה מלאכתו כראוי ושלא ימשוך זמן השכירות רק עד הפסח הרי מודה מקצת וחייב ש"ד וע"ש סי' אלף קצ"ב. הגהת סמ"ע:
ד סָעִיף ב הפקר. דמיד שהגביהו מן הארץ כאילו גבהו רבו ובא לרשותו דמי ואפילו למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו בפועל מודי דידו כיד רבו דמיא וע"ל סי' ר"ע ס"ג. שם:
ה סָעִיף ב ברשותו. ודעת הר"ן ונ"י סוף ב"מ דיכול לחזור בו כל זמן שלא פינה אותם כדלעיל סי' קס"ו בכותל גינה וכתבו דלפ"ז במשכון לא קנה וצ"ע שהמחבר גופיה בסי' ע"ב סכ"ו כן במשכון וכ"כ הרמ"א בסי' ע"ג סי"ז ע"ש ועמ"ש הסמ"ע כאן די"ל דלא דמי לסי' קס"ו דשאני הכא דחייב לו שכירות פעולתו וכשא"ל טול זה בשכרך מיד קנהו משא"כ התם דאין עליו שום חיוב שכר קודם שפינהו ועיין בנ"י שם שכת' תירוץ קצת בסגנון אחר. ש"ך (ועמ"ש בשמו בסי' ע"ב ס"ק ע' ע"ש):
ו סָעִיף א ויזכה. ר"ל עצה טובה הוא להשומר שילך ויקדים נפשו לזכות בו מן ההפקר בהגבהה או משיכה דאם יקדמנו אחר לזכות בו יהיה קרח מכאן ומכאן דכיון דידע דשל הפקר הוא הרי הוא כאילו שכרו לעשות בשדה חבירו וידע בו הפועל וכמ"ש בס"א עכ"ל הסמ"ע ועיין בטור מ"ש על דברי הרמ"ה שהביא ע"ש:
א סָעִיף ב מה שעשית בשכרך. עיין בספר דברי משפט שכ' דלפי מ"ש רש"י בבבא מציעא דף קיח הטעם כיון דכתיבנא תלין שכרו מאי דאתני בהדיה משמע לפ"ז היכא דשלח שליח לשכור פועלים ואמר השליח שכרכם על בעה"ב דבהכ"ג אינו עובר על בל תלין כבסימן של"ט ס"ז א"כ יכול לומר טול מה שעשית בשכרך וכן מבואר להדיא במהרש"א שם אך בש"מ שם כתב בשם רשב"א דמשכרי לא משמע מידי אלא הטעם הוא דלא נשכר לו אלא דצריך למזונות לערב ושלא יהא צריך לירד לשוק לחזור ולמכור ולפ"ז אפי' היכא דשלח שליח שאינו עובר על בל תלין מ"מ א"י לומר טול מה שעשית בשכרך. ומדברי הרמ"א בסימן של"ב ס"ד שפסק דאם א"צ ליתן לו חפץ בשכרו יכול ליתן לו אחר כך דמיו משמע דס"ל כרשב"א הנ"ל. ובזה א"ש דברי הסמ"ע סק"ג שכ' בשם המרדכי דדוקא בתבן וקש אבל במידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו ע"ש. ועיין בש"ך סק"ב נראה שלא הסכים לדברי המרדכי הנ"ל ועיין בהגהות הרש"ש לדף הנ"ל שכ' ואולי דוקא בחטין ושעורין דאינן ראויין לאכילה כמות שהן אבל פת אפוי וכיוצא גם הש"ך יודה:
א סָעִיף א השובר כו' וא"י לומר כו'. קי"ח א':
ב סָעִיף א אבל אם כו'. תוס' שם ד"ה לעשות כו' ואע"ג דשם ע"ו א' מייתי לה אשכרו בשל חבירו שם משום דא"ל שכרכם עלי וזה ששם חלקו בין א"ל שכרכם עלי או לא וכאן לא חילקו וז"ש טוש"ע אפילו לא כו' ואם א"ל כו' וז"ש תוס' הנ"ל סתמא בשל חבירו. ודוקא סתמא אבל א"ל שכרכם על בע"ה אפי' ברישא י"ל כן ואין חילוק אלא בסתמא:
ג סָעִיף א שכרו כו' א' כו'. עמ"ש בסי' פ"א:
ד סָעִיף ב והוא כו' ענ"י בשם רשב"א והר"ן חלק עליהם ע"ש כמש"ש ברישא בגמ' טעמא כו' ה"מ כו' משא"כ כאן כיון דחייב לו ודאי מכוין לאקנויי וז"ש או שהוא ברשותו ומ"מ דוקא שקונה בא' מדרכי הקניה כמש"ש ותקנה כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.