א אִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְהָיוּ שְׁטָרוֹת מִקְּנִיַת הַקַּרְקָעוֹת וַעֲבָדִים, אוֹ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת, כְּתוּבִים עַל שְׁמָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: שֶׁלִּי הֵם, אֲפִלּוּ הַשְּׁטָרוֹת תַּחַת יָדָהּ, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה בְּעֵדִים שֶׁהוּא כִּדְבָרֶיהָ שֶׁהָיָה לָהּ מָמוֹן מְיֻחָד; וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיָּעִידוּ עַל אֵלּוּ הַשְּׁטָרוֹת שֶׁהֵם שֶׁלָּהּ. וְהוּא הַדִּין אִם נִמְצְאוּ לָהּ מִטַּלְטְלִים בִּרְשׁוּתָהּ, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אַלְמָנָה, וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁטָרוֹת בְּיָדָהּ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַסְפִינָה). לֹא הָיְתָה נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת, וְהָיוּ שְׁטָרוֹת כְּתוּבִים עַל שְׁמָהּ, הֵם שֶׁלָּהּ. הָיוּ כְּתוּבִים עַל שְׁמָהּ וְעַל שֵׁם בַּעֲלָהּ, הֵם שֻׁתָּפוּת שֶׁל שְׁנֵיהֶם (טוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סוֹף סִימָן פ"ו). וּסְתַם אִשָּׁה נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת (מָרְדְּכַי פ' חֶזְקַת הַבָּתִּים וְהָרַשְׁבָּ"א סי' תתקנ"ז). אִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה לַאֲחֵרִים שֶׁמַּה שֶּׁתַּחַת יָדֶיהָ הוּא שֶׁל אֲחֵרִים, אִם יָדוּעַ שֶׁהָיָה לָהּ מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ, נֶאֱמֶנֶת, וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן פ"ו בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָיוּ הַשְׁטָרוֹת כְּתוּבִים עַל שְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת מֵאַחַר שֶׁנּוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם אִם מֵתָה, טוֹעֲנִין לְיוֹרְשֶׁיהָ שֶׁהִיא שֶׁלָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ לְעִנְיַן הָאַחִין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתע"ט וְרִיבָ"שׁ סִימָן קס"ט), וְכֵן נִרְאֶה לִי. וְעַיֵּן עוֹד מִדִּינִין אֵלּוּ בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן פ"ו. וְכֵן אֶחָד מֵהָאַחִים שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּשְׁטָרוֹת עֲשׂוּיִם עַל שְׁמוֹ, וְאוֹמֵר: שֶׁלִּי הֵם שֶׁנָּפְלוּ לִי מִבֵּית אִמִּי, אוֹ: מְצִיאָה מָצָאתִי, אוֹ: מַתָּנָה נִתְּנָה לִי, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה בְּעֵדִים. וְאִם מֵת וְהִנִּיחַ יְתוֹמִים, אָז צְרִיכִים הָאַחִים לְהָבִיא רְאָיָה בְּעֵדִים. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ שֶׁהָיָה שֶׁל אַחִין, אֲבָל בְּדָבָר יָדוּעַ שֶׁהָיָה שֶׁל אַחִין, עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים). וְאִם הָיוּ חֲלוּקִין בְּעִסָתָן אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר, עַל הָאַחִים לְהָבִיא רְאָיָה, וַאֲפִלּוּ בְּחַיָּיו, מִשּׁוּם דְּאֵימוּר מֵעִסָתוֹ קִמֵּץ. וַאֲפִלּוּ אוֹמֵר: מִבֵּית אֲבִי אִמִּי נָפְלוּ, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַשְּׁטָרוֹת כְּתוּבִין עַל שְׁמוֹ, אֲבָל כָּתוּב עַל שֵׁם הָאַחִין אוֹ עַל שֵׁם אֲבִיהֶם, לֹא יוּכַל לוֹמַר שֶׁשֶּׁלּוֹ הוּא. וַאֲפִלּוּ מֵת, עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה בְּעֵדִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת וְרַמְבַּ"ם פ"ט מֵהִלְכוֹת נְחָלוֹת וְהָרֹא"שׁ כְּלָל פ"ה). וְכָל זֶה בְּאִשָּׁה אוֹ אַחִין, אֲבָל בֶּן בַּיִת שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, כָּל מַה שֶּׁהִפְקִיד אוֹ שֶׁנִּמְצָא תַּחַת יָדוֹ הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, זוּלָתִי אִם נוֹדַע שֶׁהוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ אָמוּד, וְיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שׁוּם דָּבָר חוּץ מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת; וְאִם מֵת, נוֹתְנִין לְיוֹרְשָׁיו (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ל).
א סָעִיף א שלי הם שנפלו לי מבית אבא כו' אפי' השטרות תחת ידה כו' ומשמע אפי' השטרות והמטלטלים תחת ידה ואית להמגו דלהד"ם או החזרתי אינה נאמנת ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' פ"ג כתב דמשום שנשארו הנכסים ביד יורשי הבעל והיא באה להוציא אינה נאמנת אבל אם היו בידה נאמנת כמ"ש הרא"ש בתשובה באלמנה שאומרת בעלי נתן לי מנה קודם מותו במתנה דאם היא מוחזקת במנה נאמנת במגו וכ"ש למאי שהביא המרדכי פ' ח"ה בשם מהר"מ בתשוב' ראובן שנשא לאה והוליד ממנה חנוך כו' דכל מאי דלא הוי קרקע או חפץ ידוע שהיה מבעלה הוי מוחזקת ויכול' לטעון דממקום אחר הוי עכ"ל וכ"כ בתשוב' מהרא"ן ששון ס"ס ל"ד ריש דף נ"ז ע"ש ודבריהם תמוהין דמשמע בש"ס ופוסקים דמיירי אפי' השטרות והמטלטלים הם תחת ידה ואית לה מגו והכי מוכח נמי מדברי התוספות והרח"ש ושאר פוסקים שהבאתי לקמן סק"ו והך דתשובת הרא"ש שאני כיון שטענה שהבעל נתן לה מתנה וכמ"ש לקמן סק"ה גם מ"ש מהמרדכי לא דק דהמרדכי בשם מהר"מ שם קאי להדיא לענין יתמי או באי כחה ואדרבה כתב שם המרדכי לעיל מינה שכתב מהר"ם בתשובה אם קודם שנשאת הפקידה ממון אז נאמנת לומר של פלוני הם במגו דאי בעי שקלה לה איהי ויהבה ליה אבל אם משנשאת הפקידה בידה הואיל ונושאת ונותנת בנכסים פיר"י דלא מהימן לומר שלי הם ולא של פלוני כדאמרינן פרק ח"ה אשה הנושאת ונותנת כו' עכ"ל אלמא אע"ג דאית לה מגו אינה נאמנת. גם מה שהבין מהר"ם אלשיך שם מהריב"ש סימן קס"ט ליתא וע"ש וע"ל סקי"א:
ב סָעִיף א עליה להביא ראי'. ואם אינה מביאה בראיה צריכה להחזיר אף גוף השטרות כ"כ הבעה"ת שער נ"א ח"א בשם ה"ר נתן בן הר"מ וכ"מ מדברי כל הפוסקים ועיין מ"ש לקמן סימן ס"ו סי"א סקל"ח:
ג סָעִיף א שהיה לה ממון מיוחד. ואז אפי' הבעל חי וטוען ברי שנעשה מממון שלו עליו להביא ראי' כ"כ הב"י בא"ה ס"ס פ"ו בשם תשובת רשב"א ותחלת שאלה מי שנתן לבתו או לאחותו כו' וע"ש:
ד סָעִיף א ממון מיוחד. משמע אפי' אינו עולה כשיעור השטרות ההם וכמ"ש ב"י בשם הגהת אשר"י בשם הר"מ כהן וראב"ן וריב"ן דמספק תלינן להעמיד הממון בידם כדאמרינן לקמן אימור מעיסתו קמץ:
ה סָעִיף א וה"ה אם נמצאו לה מטלטלים כו' טור בשם הרמ"ה ור' ירוחם מביאו ב"י ובעה"ת שער מ"ט חלק ט"ז כתב דבמטלטלים מהני תפיסתם ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ט וכ"כ עוד בשער נ"א סוף ח"א בשם הר' נתן בן ה"ר מאיר ע"ש אכן מדברי התוס' פ' ח"ה סוף דף נ"א ד"ה קבל מן האשה כו' והרא"ש שם מוכח להדיא כמ"ש הטור בשם הרמ"ה וכ"ה במרדכי שם עד שאני תמה למה כתב הטור כן בשם הרמ"ה והלא כך מבואר בהרא"ש ותוס' להדיא דאף במעות או מטלטלים דינא הכי (ומוכח עוד שם דאע"פ שיש לה מגו דלהד"ם או החזרתי אינה נאמנת דמסתמא כל מה שבידה משל בעלה הוא וע"ל סימן נ"ו ריש ס"ק ל"ב) וכ"כ עוד הטור והמחבר בא"ע ס"ס פ"ו ע"ש וע"ל סקי"ד וכן נראה להדיא מתשו' רשב"א שהביא ב"י בא"ע סימן פ"ה דף ק"ו ע"ב ע"ש וכן עיקר:
ו סָעִיף א ואפי' אלמנה כו' לשון הרמב"ם וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בנכסי יתומים כו' וכתב מהר"ל בן חביב בתשובת ס"ס ל"ח דפ"ט ריש ע"ג אע"פ שכבר כתב הדין כן באשת איש כתבו באלמנה מפני החלוקים אחרים שאם היו חולקים בעיסתן כו' ואם מת כו' ולא נ"ל שמתחלה כתב הרמב"ם דין אשת איש המוזכר בתוספתא פ"ט דבבא בתרא כמ"ש בבעה"ת סוף שער ששי ואח"כ כתב דין האלמנה וכדאמרינן בש"ס (דף נ"ב ע"ב) מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי לא גזלה מיתמי קמ"ל ופירושו אפי' אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית אחר מות בעלה והשטרות נעשו על שמה אחר מות בעלה ולא אמרינן כיון שהאמינוהו על היתומים וחשיבות היא לה דטרחא קמי יתמי לא גזלה קמ"ל. כתב הרמב"ם פכ"ב מה' אישות וז"ל הרי שנמצאו מעות או מטלטלים ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי ה"ז נאמנת ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואם אמרה ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן כל מה שארצה (עמ"ש בזה בי"ד סימן רכ"ב) עליה להביא ראיה שכל מה שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה אמרה לו אתה נתנו לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהן עכ"ל והעתיקו הטור והמחבר בא"ע סימן פ"ה סי"ב. והקשה בתשובת מהרל"ן חביב ס"ס נ"ח על מ"ש ברישא ה"ז נאמנת ממ"ש בפ"ט מה' נחלות ותירץ דבה' אישות מיירי באינה נושאת ונותנת בתוך הבית ואמת שמצאתי בבעל התרומות סוף שער ששי בהשיב לו הר"ר נתן בן ה"ר מאיר כן ליישב דברי הרמב"ם ומביאו בכ"מ שם בקצרה (וכ"כ בתשו' מהר"ן ששון סימן קנ"ח לדעת הרמב"ם ע"ש) אבל אי משום הא לא אריא די"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הבעה"ת שער נ"א ח"ח בשם הר"ר נתן בן הר"ר מאיר גופיה שכתב וז"ל ודוקא אונות ושטרות אמר רב עלי' להביא ראיה אבל אם יש בידם מטלטלי או שגבו החובות בכך נאמנים לומר שלנו הם כו' אך נראה דמדברי הרמב"ם בהל' אישות גופיה מיניה וביה מוכח כן מדכתב והוא אומר ממעשה ידך הם שהם שלי לאיזה צורך כתב כן הל"ל בקצור והוא אומר שלי הן אלא משום דבאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והוא אומר שלי הן מממוני אינה נאמנת אלא שהיא אינה נושאת ונותנת בתוך הבית ואינו יכול לטעון שמא ממונו הם אלא טוען שמא ממעשה ידך הם. כנ"ל: ובדין השני שכתב הרמב"ם עלי' להביא ראיה סבר בדריש' בע"א סימן פ"ה שהכל מודים בו וכתב שדברי מהרש"ל אינן ברורין ע"ש ודבריו תמוהין ודברי מהרש"ל ברורים שבהדיא מוכח מהתוס' פרק ח"ה גבי אין מקבלין פקדונות מן הנשים סוף דף נ"א והרא"ש שם שחולקין ע"ש וכ"כ הנ"י שם וז"ל והר"י ז"ל כתב שהאשה נאמנת לומר שנתנו לה במתנה גמורה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אפי' בפירות וכן דעת הרשב"א והריטב"א ז"ל כו' וכ"כ הרב המגיד פכ"ב מהלכות אישות וסוף פ"ז מה' פקדון בשם הרשב"א ויש מפרשים שחולקין על הרמב"ם וכן הבית הב"י בע"א סימן פ"ה תשובת הרשב"א כבר ראית שאני נוטה לדעת מירי ה"ר יונה שקבל משה ר"י שהיא נאמנת אם אינה נושאת ונותנת בתוך הבית כו' ע"ש וגם הב"ח בא"ע בקונטרס אחרון השיג על הדרישה מכח לשון שלי שכתבו התוס' והרא"ש דשלי לגמרי משמע וטפי ה"ל להשיג מכח שאר הוכחות התוס' והרא"ש שם ע"ש ומכח דברי הנ"י והרשב"א והריטב"א שהבאתי. מיהו מה שהקשה שם הדריש' על דברי הר"ב בהגה יפה כיון וכמ"ש לקמן סימן קכ"ז ושלא כדת השיג עליו הב"ח שם בזה: ונראה דבטוענת אחרים נתנו לי מיירי במטלטלים או מעות שאין ידועים לבעל אבל אם היו ידועים לבעל אינה נאמנת כלל לכ"ע אף לענין גוף המטלטלים וכן משמע מדברי מהר"ל בן חביב שהבאתי לקמן. ועוד נראה דבדין זה אין חילוק בין לא ראו עתה בידה שיש לה מגו דלהד"ם או החזרתי או ראו עתה בידה בין להרמב"ם וסייעתו בין להתוס' והרשב"א וסייעתם ולכך לא חילק שום אחד מהפוסקים בכך אלא להרמב"ם דאינה נאמנת מטעם דהוא בחזקת הבעל שיאכל פירותיו אפי' לא ראו עתה בידה אינה נאמנת וכמ"ש לקמן ולהתוס' והרשב"א אפי' ראו עתה בידה כיון דאין ידועים לבעל יכולה לומר משל אחרים היא ולא הי' שלך מעולם כמו בשאר טוען ונטען לקמן סימן קל"ג ונאמנת לומר ניתנו לי לגמרי ע"מ שלא יהא לך בהן רשות כלל ומה שכתבו התוס' פרק ח"ה דף נ"א ע"ב דהמקבל (ד"ה קבל) מן האשה כו' והרא"ש שם דאם אומרת תן לפלוני שהוא שלו נאמנת במגו דאי בעיא שקלה איהי ויהבה ליה כו' ומשמע דאי לית לה מגו אינה נאמנת היינו דוקא לומר של אחרים הוא דכיון שהוא תחת ידה לא מהימנת לומר של אחרים הוא דאל"כ למה הוא תחת ידה אלא במגו דיהבה ניהלי' דהשתא אע"פ שהוא תחת ידה הרי הוא כמו ביד האחרים אבל אם היא אומרת שלי הוא ואחרים נתנו לי א"כ כיון שהוא תחת ידה נאמנת לומר מאחרים בא לי במתנ' גמורה כנ"ל ברור: וכתב בבעה"ת סוף שער ששי בשם ה"ר נתן בן ה"ר מאיר שכ' על דברי הרמב"ם וז"ל ואם תקשה ליהוי מהימנא במגו דאי בעי אמרה אתה נתתו לי תשוב' לפי שבטענ' הזאת מוציאין הנכסים אף מירושתו ואלו היתה טוענת אתה נתתו לי הי' יורשה והלכך אינ' נאמנת אף לענין פירות דלא אמרינן מגו היכא שהמגו מגרע טענתי' כי הכא ע"כ (והקש' בספר ג"ת שם דהא בל"ה הוי מגו דהעזה והניח בקושיא ולא דק דשפיר אמרי' מגו בכה"ג אע"פ דהוי העזה וכמו שהוכיחו התוס' פרק ח"ה דף נ"ב ע"ב והמרדכי שם וכמ"ש לקמן סימן פ"א סעיף כ"ג סקנ"ח וסי' פ"ב בדיני מיגו אות ו' וסימן צ"ג סעיף ב' סק"ד) ולפ"ז אם מת בעלה והית' טוענת מטלטלים אלו ניתנו לי בחיי בעלי ע"מ שלא יהא לבעלי רשות בהן היתה נאמנת להרמב"ם במגו דבעלי נתנם לי במתנ' דהא השתא ליכא למימר דהמגו מגרע כח טענת' אבל עיקר דבריהם תמוהים לי דהא ודאי הא דנאמנת לומר אתה נתתו לי היינו בדליכא עדי ראי' דאז נאמנת במגו דלהד"ם או החזרתי דאי לא אינ' נאמנת לומר אתה נתתו לי וכמ"ש לקמן וא"כ מ"מ תקשי תהי' נאמנת שאחרים נתנו ע"מ כו' בהאי מגו גופי' דלהד"מ או החזרתי ועוד דאפי' תימא דאתה נתתו לי נאמנת בכל ענין מ"מ הא דכ' הרמב"ם דאינ' נאמנת לומר אחרים נתנו לי ע"מ כו' מסתמא מיירי נמי בכל גווני בין ראוהו עתה בידו או לא מדלא חילק וכמ"ש לעיל וא"כ בדלא ראו עתה בידה להימנ' במגו דלהד"ם או החזרתי (וגם מ"ש לפי שבטענ' הזאת מוציא' הנכסים אף מירושתו כו' והיינו כמ"ש שם בבעה"ת שם דהלכתא כשמואל בפרק בתרא דנדרים דלא קנה בעל לא לפירות ולא לירושה כו' אינו מוכרח לפע"ד די"ל גם שמואל מודה דמ"מ יורשה דלא עדיף מאלו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן עד עולם דמ"מ יורשה וכדאמרי' בר"פ הכותב ונתבאר בא"ע סי' צ"ב אלא דמ"מ יכול המודר ליתן לבתו משום דהתנו לאו מיני' קא זכי דהא יהב לה ע"מ כו' והרשות ביד' שלא להניח כלום ואם מתה והניחה הוא יורש ממנה ולא מחמיו. וכן משמע בהרא"ש ונ"י ורשב"ם פרק ח"ה סוף דף נ"א שכתבו יחזיר לאשה (לבעלה) שאף אם ניתן לה מתנה ע"מ שאין לבעל' רשות בה מ"מ אם מתה יורש' ע"ש ודוק) אלא נראה דמעיקרא לק"מ ובחנם דחקו הבעה"ת וה"ר נתן בן הר"מ בזה דכיון שכל ממון שביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו א"כ אע"ג דאית לה מגו לא מהימנה להוציא מחזק' זו דמגו במקום חזקה לא אמרי' וכמ"ש לקמן ולכך דקדק הרמב"ם וכתב שכל מה שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא כו' ור"ל דמסתמא מי שנותן מתנ' לאשה הוא נותן סתם מתנה ואינה מוציאו מרשות הבעל אבל הבעל שנותן בעצמי מתנה לאשתו כיון שמוציא' מרשותו לרשות' הרי היא שלה לגמרי ואין לו בה אפי' אכילת פירות: וא"כ אלמנ' שאומר' מטלטלים אלו ניתנו לי מאחרים במתנ' בחיי בעלה ע"מ כו' אינה נאמנת והפירות של יורשי בעלה להרמב"ם משע' שהגיע המתנה לידה. . וראיתי בפרישה בא"ע סי' פ"ה שכ' על מ"ש הרמב"ם בטוענת אתה נתתו לי נאמנת וז"ל וצ"ע מאחר שחשיב הבעל מוחזק למה היא נאמנת מ"ו אבל ה' המגיד מפרש טעמו אע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי ע"מ כו' נאמנת לומר אתה נתתם לי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהיא יודע האמת כמוה עכ"ל ולפי ע"ד דברי מ"ו ודבריו אינם. נכונים אלא כוונת הרמב"ם כמ"ש וגם ה' המגיד כוונתו כך דאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי ע"מ כו' משום דבחזקת הבעל הוא לענין פירות מ"מ כשטוענת אתה נתתם לי נאמנת היא בכך אע"פ שהבעל מכחישה בברי וכיון שנאמנת הרי הם ברשות' לגמרי ולפי זה גם בטוענת אחר נתנם לי והי' הבעל מכחישה בברי כגון שאמר הייתי שם כשנתנו לך אחרים והי' בסתם אינה נאמנת כיון דהמתנ' מאחרים היא ואין חילוק בין שמא לברי רק לענין שבועת היסת או חרם אלא דהרמב"ם קאמר כשטוען ממעשה ידך הם וזהו טענת שמא לכך כ' ויש לו להחרים כו' דמסתמא אינו יודע שאינה מתנה משל אחרים ואף אם תפרש דברי ה' המגיד כפשוטו מ"מ נ"ל עיקר כוונת הרמב"ם כמ"ש דנאמנת בכל ענין לומר מתנה הם בידי אלא דהיינו דוקא לומר שניתנו לה בסתם וא"כ באחרים בסתם מתנה יד אשה כיד בעלה משא"כ כשהבעל עצמו נתן לה והכי אמרינן בש"ס סוף פ' בתרא דנדרים דף פ"ח ע"ב מודה ר' מאיר כיון. דמיד בעלה קא זכיא וכ' הר"ן שם דנהי דאמר ר' מאיר דאין קנין לאשה בלא בעלה ה"מ היכא דיהיב לה אחר מתנ' אבל מודה הוא דבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כו' וע"ש ועוד אכתוב לקמן על דברי ה' המגיד: ובדין השלישי שכ' הרמב"ם דאם טענה אתה נתתו לי במתנה נ"ל דאפי' נושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת דנהי דנושאת ונותנת בתוך הבית וסתם הנכסים הם של בעלה מ"מ לא עדיפי מאלו היו עדים שבאה לידה מבעלה דהיתה נאמנת לומר נתנם לי אח"כ במגו דהחזרתי וכ"כ המהר"ם בתשו' להדיא והביאו הד"מ בא"ע סימן פ"ה והבאתיו לקמן סימן קכ"ז וליכא למימר דמהר"מ ס"ל כה"ר נתן בן הר"מ שהבאתי דדוקא בשטרות אמר רב אבל לא במטלטלים דהא המרדכי פ' ח"ה כ' להדיא בשם מהר"מ דאף במטלטלים אינה נאמנת לומר שלי או של פלוני הם והבאתיו לעיל ס"ק א' אלא ודאי דוקא כשטוענת שלי הם שנפלו לי ממקום אחר או של פלוני הם אינה נאמנת דכיון שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית מסתמא הכל משל בעלה בא לה אבל אם טוענת שבעלה נתן לה במתנה מה בכך שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית הרי מ"מ יכול להיות שנתן לה במתנה ועוד ראיה ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף ע"ב והרא"ש בתשוב' כלל נ' סי' ב' והט"ו בא"ע סי' צ"ו סעיף ד' באלמנה שתפסה מטלטלים ואמרה שבעלה נתנם לה במתנ' שנאמנת היכא דאית לה מגו דלהד"מ או החזרתי והרי הרשב"א והרא"ש והט"ו ס"ל דאם טוענת ממקום אחר נפלו לי אינה נאמנת אף במטלטלי כמ"ש לקמן ס"ק ו' ואין לומר דהתם מיירי באינה נושאת ונותנת בתוך הבית דהא סתמא כתבו ובפרט לפי מ"ש לקמן ס"ק א' דסתם אשה דין נושאת ונותנת ב"ה יש לה לענין זה ועוד דכבר כתבתי דלענין נתן לי לא מסתבר לחלק בין נושאת ונותנת ב"ה או לא אלא ודאי כמ"ש. ואין להקשות א"כ גם בטוענת ממקום אחר נפלו לי נהימנה במגו דאי בעיא אמרה הבעל נתנם לי הא לק"מ דא"כ תיקשי בלא"ה מ"מ נהימנ' ממקום אחר נפלו לי במגו דלהד"ם או החזרתי אלא ודאי דהוי מגו במקום חזקה דכיון שהי' נושאת ונותנת ב"ה מסתמא כל מה שבידה משל בעלה בא לה ולא ממקום אחר: וגם נראה דמה שב' הרמב"ם אתה נתתו לי במתנה כו' לאו לאפוקי אלמנה אתא אלא בא לומר דאף על פי שהבעל מכחיש' בברי נאמנת: וראיתי בהרב המגיד פ' כ"ב מה' אישות שכ' על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל אמרה אתה נתתו לי כו' דעת רבינו הוא שאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי כשטוענת ברי אתה נתתם לי נאמנת לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה וגדולה מזו נתבאר פ"ד שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה שאינ' מעיזה עכ"ל ומשמע לכאור' מדבריו שמחלק בין שמא לברי ולפ"ז אלמנ' שאמרה בעלי נתן לי במתנ' לא היתה נאמנת אבל באמת זה אינו וכמ"ש לעיל: ועוד קשה לי על הרב המגיד למה ליה לטעם לפי שאין האשה מעיזה בפני בעל' מהיכי תיתי תיגרע משאר טוען ונטען מי שאומר לחבירו אתה נתת לי מטלטלים אלו במתנ' שהוא נאמן אע"ג שיודעי' שהיו שלו במגו דלהד"ם או החזרתי לקמן סי' קל"ג ואפשר כוונת ה' המגיד לומר דהכא האשה נאמנת אע"ג דלית לה מגו כגון שראוהו ביד' מטעם שאינה מעיז' ומדמי לה לגרשתני דהתם אע"ג דלית לה מגו ואשה בחזקת אשת איש קיימת נאמנת לומר גרשתני להוציא עצמ' מחזקת אשת איש מטעם שאינ' מעיזה וא"כ ה"ה הכא אע"ג דמטלטלי אלו בחזקת הבעל הם ואין לה מגו נאמנת מטעם שאינ' מעיזה. אבל לא נהירא לי אלא נרא' דע"כ לא אמרי' האש' נאמנת מטעם שאינ' מעיזה אלא בגרשתני דכיון דלאפוקי נפשה מבעל' קא אתיא לא מעיזה אבל לענין ממון לא אשכחן בשום דוכתא שתהא נאמנת יותר מן הבעל ואפי' בגרשתני גופא הסכימו רוב הפוסקים דהיכא דתובעת כתובת' אינה נאמנת דחיישינן שמא משום חמוד ממון אומרת כן וכן העלתי בקונטרסים גבורות אנשים אשר חברתי בסי' ס"א ואפי' להרמב"ם פ' ט"ז מהלכות אישות שכ' דאף בתובעת כתובת' נאמנת היינו בעיקר כתובת' ביון דכתוב' מכח גירושין קא אתיא אבל בתוספת כתובה הא כ' שם הרמב"ם להדיא דאינ' נאמנת וא"כ פשיטא דהכא ג"כ אינ' נחמנת לומר אתה נתתם לי במתנ' אא"כ יש לה מגו דלהד"ם או החזרתי אלא דברי ה' המגיד הם שלא בדקדוק והעיקר בכוונת הרמב"ם דר"ל אע"פ שהבעל מכחישה בטענ' אתה נתתם לי נאמנת אבל לעיל בטוענ' אחרים נתנו לי אינו יכול להכחיש' בברי דודאי אינו יודע שלא נתנו לה אחרים. וכן משמע בתשוב' מהר"ל ן' חביב ס"ס נ"ח כדברי שכ' וז"ל שאם כנגד בעל' נאמנת שטוען טענת ודאי כ"ש כנגד היורשים שאין טוענים כ"א שמא ואין עלי' כי אם חרס סתם שאם הזכיר הרמב"ם בא' מן החלוקות שהיא נשבעת היסת זהו כשטוען טוענת ודאי כו' עכ"ל וכן נראה דעת הטור והמחבר כמ"ש דבא"ע סימן פ"ה סעיף י"ב כתבו כלשון הרמב"ם ממש ובסי' צ"ו סעיף ד' כתבו אלמנ' שאומרת מנה נתן לי בעלי במתנ' אם היא מוחזקת במנה נאמנת במגו כו' אלא ודאי כמ"ש: וכתב מהר"ל ן' חביב שם דבכל מקום שאומר הרמב"ם שהיא נאמנת על מטלטילים שבידה נלע"ד שזהו דוקא במטלטלים שאינם ידועים לבעל אבל אם היו ידועים לבעל והיא היתה שולטת עליהן להשתמש בהו או להתקשט בהן אינה נאמנת ודינם כדין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר שכ' הרמב"ם פ"ח מה' טוען עכ"ל ומשמע מדבריו דקאי גם באמר' מתנה נתתו לי ואף שמצאתי בבעה"ת סוף שער ששי בשם תשו' ה"ר נתן בהר' מאיר כדבריו שכ' וז"ל ועל מ"ש הרמב"ם שנאמנ' לומר במתנה נתתם לי מידי דהוי כשאר טוענים הרי הבן שחמר לאביו אתה נתת לי כלים אלו אע"פ שאין ידוע שנתנם לו ואינם ידועים לאביו מי לא הי' נאמן כמו כן האשה ואין חילוק ביניהם מיהו אי הוי מטלטלים ידועים לבעל לא הי' אומר הרב והוי כעין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אלא מטלטלים דומיא דמעות ואין זה צריך לפנים עכ"ל ומביאו בקצרה בכ"מ פ' כ"ב מה' אישות מ"מ דבריהם תמוהים בעיני ונ"ל דכאן אין חילוק בין ידועים לבעל או לא דממ"נ אי לא ראו עתה בידה אפי' ידוע לבעל נאמנת לומר מתנה נתת לי במגו דלהד"ם וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' טוען (או במגו דהחזרתי אפי' יש עדים שמסרם לידו בשאלה או שכירות וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים וכדלקמן סי' קל"ג) וא"כ ה"ה הכא ואי ראו עתה בידה אפי' אין ידועים לבעל נמי דאע"ג דאחר הי' נאמן בדבר שאין ידוע לו היינו דוקא משום מגו דאי בעי היה אומר לא הי' שלך מעולם אבל כאן שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואפי' לא הי' של בעל מעולם אלא אחרים נתנו לה במתנ' הרי הוא של הבעל שיאכל פירותיו להרמב"ם וא"כ אין לה מגו. זה נ"ל ברור בדעת הרמב"ם ודוק. אבל להתו' והרשב"א וסייעתם שהבאתי לעיל דחולקין וס"ל דנאמנת לומר אחר נתנם לי אף לענין פירות יש חילוק בטוענת אתה נתתם לי בין ידועים לבעל או לא באם ראו עתה בידה דאם אינם ידועים לבעל נאמנת במגו דאחרים נתנו לי ובידועים אינה נאמנת כל זה נ"ל ברור ודו"ק:
ז סָעִיף א לא היתה כו' עד של שניהם כ' הסמ"ע דבטור א"ע ס"ס פ"ו כתב אפי' נושאת ונותנת ב"ה כיון שהבעל עצמו כתב על שמו והר"ב מיירי כאן בכתבה האשה מעצמה אז צריך דוקא שלא תהא נושאת ונותנת ב"ה עכ"ל ולפע"ד אין כן דעת הר"ב דא"כ עיקר הדין שכ' הטור לא כ' הר"ב ודין אחר שלא נזכר בטור יכתוב הר"ב מבלי צורך אלא נרא' דהרב אזיל לטעמי' שכתב בד"מ באה"ע ס"ס פ"ו על דברי הטור וז"ל והרשב"א כ' סימן תתקנ"ט כ"ז דוקא אם היא בחזקת שיש לה נכסי מלוג אבל אם אינה מוחזקת בכך עליה להביא ראי' דכל מה שיש לאשה בחזקת בעלה הוא כי סתם אשה נושאת ונותנת בתוך הבית ועוד האריך בזה עכ"ל ד"מ ומשמע דס"ל להר"ב כהרשב"א והנה מצאתי מקור דין זה של הטור בתשו' הרא"ש כלל כ"ו סי' ד' וז"ל וששאלת אשה שטוענה על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חציים משלה כי בעלה קנה חציים משל מעותי' שנפלו לה מבית אביה והשטר כתוב בשם שניהם יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובים גם כן בשם האשה שהקרקעות חציים שלה כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנייה וזה שכ' שם אשתו נכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה ואם הי' שטר הקניי' כתוב כולו על שמה הדבר ידוע שהקרקע הי' שלה מה לי כולו מה לי חציו נדון זה הוי כאלו נכתב השטר לאינש דעלמא מה לי אשתו ומה לי אינש דעלמ' עכ"ל ומשמע דמיירי אף בנושאת ונותנת ב"ה מדלא חילק וכן מדתלי טעמא דכיון שכ' שם אשתו בשטר נכרין הדברים כו' ועיין מ"ש לעיל ס"ס ס' ומ"מ נ"ל עיקר כהרשב"א דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי וכדאמרי' בפ' ח"ה ונתבאר באבן עזר סי' פ"ה וסי' פ"ז וכן הוא בתשו' רשב"א שם ונתבאר עוד בא"ע שם דאם היא אומר' לא היו המעות טמונים אינה נאמנת וע"ש: וכתב בפרישה באבן עזר על דברי הטור דאם שלא להשביע עצמו עשה כן לא הוה ליה למסור השטרות לידה עכ"ל ולי נראה דאפי' השטרות ברשות בעלה דינא הכי להטור כדמוכח לקמן סוף ס"ק י"א ע"ש ולא שייך שלא להשביע בכה"ג כיון שכתב מתחלה השטר על שמה והעיד עדים על זה בשטר וע"ל סי' פ"א ונ"מ בזה אף לתשו' הרשב"א שהבאתי באינה נושאת ונותנת ב"ה:
ח סָעִיף א וסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית. כ"כ הר"ב בד"מ בשם מרדכי פח"ה שהבאתי לעיל ס"ק א' ובשם תשובת רשב"א סי' תתקנ"ד שהבאתי בסמוך ס"ק ז' ודבריו צל"ע דבמרדכי שם ליתא האי לישנא רק איתא שם דסתם אשה שולטת בנכסי בעלה ובעל מאמינה בנכסיו גם הרשב"א נראה דלא קאמר אלא דסתם אשה בחיי בעלה נושאת ונותנת בתוך הבית בנכסים שלו ולגלויי זוזי הוא דבעי במה שעשה השטר על שמה אבל לענין השטרות שעשת' היא לבדה שיוצאות בשמה לא קאמר וכמ"ש לקמן ס"ק י"ד דשטרות שנכתבו על שמה לבדה עדיפי ממטלטלי (ומכל שכן לפי מ"ש לקמן ס"ק י"ד דבעינן דוקא נושא ונותן לבדו בת"ה א"כ נראה דגם באשה כן כל ששניהם נושאים ונותנים בשוה והשטרות נכתבו על שמה היא נאמנת רק דכשהיא לבדה נושאת ונותנת ב"ה אינה נאמנת ופשיטא דסתם אשה אינה נושאת ונותנת לבדה גם בתשובת מהר"ל ן' חביב ס"ס נ"ח כתב דסתם אשה היא שאינה נושאת נותנת ב"ה ע"ש) עוד נפקא מינה לענין אם לותה מאחרים אם צריך הבעל לשלם עבור' וכמ"ש לקמן ס"ס צ"ו דאם היתה נושאת ונותנת ב"ה הי' בעלה צריך לשלם עבור' וכן באשה אלמנה לא אמרי' מן הסתם שהיא נושאת ונותנת ב"ה אלא בידוע (עיין בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ג' סי' כ"ט):
ט סָעִיף א אשה שכתב' לאחרים כו' מיירי באשה הנושאת ונותנת ב"ה או שהבעל מאמינ' בכל מה שיש לו וסמך על מ"ש קודם לכן וסתם אשה נושאת כו' וכן בתשו' רשב"א שם מיירי בהכי דאם לא כן אפי' אין ידוע שהיה לה ממון מיוחד נאמנת לומר של פלוני הם וכמ"ש הטור והר"ב באבן עזר ר"ס פ"ו והוא מן התוס' והרא"ש פרק ח"ה סוף דף נ"א ואיתא שם הטעם דמגו דאי בעי הוה שקל' ויהבה לי' וע"ש:
י סָעִיף א אם ידוע כו'. ולעיל ס"ס נ"ו סתם הר"ב כדברי המחבר ומשמע שם אפי' אין ידוע נאמנת ובסמ"ע תירץ דכאן מיירי שמתה ואין לה מגו והב"ח השיג עליו ותירץ דשאני התם שהבעל מת ויורשים אינם טוענים ברי ולעיל ס"ס נ"ו ריש ס"ק ל"ב השגתי על שניהם באריכות והוכחתי דכאן אפי' יש לה מגו שהית' יכולה ליתן לאחרים ואפי' בעלה מת ג"כ אינה נאמנת כיון דהיא נושאת ונותנת בנכסי בעלה מסתמא הכל של בעל' כל זמן שאין ידוע שהי' לה ממון מיוחד שאינו של בעל ולעיל בס"ס נ"ו מיירי מדיני שליש ומיירי באשה הנושאת ונותנת ב"ה שהאמינ' הבעל על עצמו בנכסיו וכיון דהימנ' יש לה דין שליש ולכך נאמנת אבל בסתם אשה הנושאת ונותנת ב"ה שלא האמינ' הבעל כמו שליש הדין כמ"ש ע"ש שהארכתי בזה:
יא סָעִיף א יש מי שאומר כו'. מ"ש הרב זה בשם יש מי שאומר אזיל לשטתו שכ' בד"מ בא"ע ס"ס פ"ו כן לאפוקי תשובת ישב"א שהביא ב"י שם וז"ל שאלה ראובן מתה אשתו בלא בנים ויש בידו שט"ח יוצאים על שמה וקרוביה תובעים אותם מהבעל והבעל טוען שמנכסיו נעשו וקרוביה אומרים שהם מתנה שנתנו להע"מ שלא יהא לבעלה רשות בה ואינה יורשה. תשוב' כל מה שיש לאשה בחזק' הבעל הוא עד שתביא ראי' לדבריה וכדתניא וכן האשה שהית' נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה כו' ואל תשיבני דכשמתה אין יורשי' צריכים להביא ראיה וטוענים להם וכדאית' התם אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחים להביא ראיה דהתם שאני שאין האחין והיתומים טוענים ברי אבל כאן הבעל טוען ברי ועוד דהכא שאני שהיא אשה היושבת תחת בעלה וכל אשר בידה או שקנת' או הלותה בחזקת הבעל הוא ואפילו מן הסתם וכ"ש כשהבעל טוען ברי עכ"ל ומביאו הר"ב בד"מ שם וכתב ע"ז וז"ל אמנם בתשוב' הרשב"א סי' תתע"ט משמע דטוענים ליתומים דשלה היו ואפי' שנושאת ונותנת ב"ה אע"ג דהיא אינ' נאמנת לטעון וע"ש וכן פסק הריב"ש סי' קס"ט עכ"ל גם בספר גי' תרומה סוף שער ששי דף מ"ה ע"ב הקש' על תשובת רשב"א זו דהא בש"ס מוכח בהדיא דאחין ואשה כי הדדי נינהו ועוד הקש' מהריב"ש סי' קס"ט ועוד הקש' ממה שכ' הרב המגיד בהלכות אישות ופקדון בשם הרשב"א הובא לעיל ס"ק ה' והניח הכל בקושיא אבל לפע"ד ל"ק מידי ואין התשובות רשב"א סי' תתע"ט וריב"ש סי' קס"ט חולקים על תשובת רשב"א זו שהרי הרשב"א גופא בתשוב' זו כתב ואל תשיבני דכשמת' אין יורשיה צריכים כו' על האחין כו' הרי להדיא דמדמי אשה לאחין אלא דס"ל דהתם מיירי דומיא דאחין דהיינו אחר מות אביהם שאין האחים והיתומים טוענים ברי מה שאין כן הכא שטוען ברי ועוד שהי' אשה היושבת תחת בעל' והרשב"א סי' תתע"ט והריב"ש שם מיירי להדיא באלמנה ע"ש. ונראה דכך הוא כוונת הרשב"א בתשובה זו תשוב' כל מה שיש לאשה בחזקת הבעל הוא וא"כ מהיכי תיתי נימא שנתנו לה מתנה ע"מ כו' שלא ירשנ' כל כמה דמצינן לאוקמ' בחזקת הבעל מוקמינן ואע"ג שהשטרות כתובים על שמה וכדתניא וכן האשה כו' אלמא אע"פ שהשטרות כתובים על שמה הם בחזקת הבעל ואל תשיבני דכשמת' כו' ועוד דהכא שאני שהיא יושבת תחת בעלה והכל בחזקת בעל' הוא וא"כ כיון שמתה בחיי בעל הרי הוא יורש' אבל התם כשמתה טוענים ליורשים שמא ניתן להסתם מתנ' או נכל לה ירושה ולכך פסק הרשב"א בתשו' סי' תתע"ט באשה שהיו שט"ח יוצאים על שמה בחיי הבעל ונותנת אותה לבן שיש לה מאיש אחר ומתה דאע"פ שנושאת ונותנת ב"ה טוענים ליורשה שמא נפל לה ירושה כו' ע"ש דאע"ג דהתם השטרות נעשו בחיי הבעל מ"מ כיון שהבעל מת בחיי' יצאו הנכסים מחזקתו דהא אלו היו ידוע שנתנו לה מתנ' או נפל לה ירושה אף בחיי בעלה הרי עתה אחרי מות בעלה הוא שלה משא"כ כשיושבת תחתיו ומתה בחייו דנהי דנתנו לה מתנ' או נפל לה ירוש' הרי הוא יורש' והן בחזקת הבעל ועוד אדרבה טפי נטעון לבעל' שהם שלו דהא הבעל הוא היורש את אשתו וטענינן בכל דוכתא ליורש מיהו אם הית' חי היתה נאמנת לומר שנתנו לה מתנ' ע"מ שאין לבעל' רשות בה כשאינ' נושאת ונותנת ב"ה וכמ"ש הרב המגיד בשם הרשב"א גבי מטלטלים והובא לעיל ס"ק ה' ואפשר גם הרמב"ם מוד' כאן דכיון שהשטרות כתובים על שמה עדיף ממטלטלי' כמ"ש לקמן ס"ק י"ז ואין להקשות ל"ל להרשב"א לטעם שטוען ברי ושהיא אשה היושבת תחת בעל' תיפוק לי' דהבעל מוחזק בשטרות שהרי השטרות בידו ופשיטא דלא טענינ' בשום דוכתא ליורשים להוציא ממי שכנגדם במלתא דלא מצי מורישן למטען הא לאו מלתא היא דכיון שהשטרות כתובים על שם האשה אין בכך כלום שהם ביד הבעל שהרי בע"כ הוא צריך לתבוע אותם בכח האשה וכמ"ש לקמן ס"ק י"ח ולפי זה בהך דסי' תתע"ט אע"פ שהמעש' הי' שנתנה השט"ח לבן אה"נ אלו לא הי' ביד הבן כיון שהן כתובים על שמה ומת הבעל בחיי' וגם יורשי הבעל לא הי' להם טענת ברי זכה בהן הבן וכן משמע בריב"ש סי' קס"ט ועיין מ"ש לקמן ס"ק י"ח דאפי' יורשי הבעל טוענים ברי לא מהני ודו"ק וכל זה עיקר לדינא:
יב סָעִיף א או מציא' מצאתי כו' משמע מכאן דאחין או שותפין שמצא א' מהן מציא' הוא לעצמו וכמ"ש בהגהת אשר"י פ' ח"ה בשם ריב"ם ודלא כר' ברוך מרעגנשפורג שם שפסק הלכה למעש' דחולקין וכ"פ בעל העיטור דף כ"ו ע"א דהוא לעצמו והובא בהגהת מרדכי פ' ח"ה והביא ראי' מהירושלמי שהבאתי לקמן סי' קע"ה סעיף ג' וכ"כ בתשובת הרמב"ן סי' כ"א מביאו ב"י לקמן סי' קע"ו ס"ב וכן עיקר ומכאן קשה על מה שפסק הר"ב לקמן סי' קע"ו סי"ב דשותף שגנב או גזל צריך לחלוק עם חברו דהא בירוש' בב"ב פ' מי שמת מדמי לה להדדי וכמ"ש שם וע"ש:
יג סָעִיף א או מתנה ניתנ' לי פי' ניתנ' לי בפירוש שלא יהא לאחי רשות בה דאלו סתם מתנ' שניתן לא' מן השותפים הרי היא לאמצע וכדמשמע מהירושלמי שהבאתי לקמן:
יד סָעִיף א עליו להביא ראיה. וכל שכן אם נמצאו מטלטלים ברשותו דאינן בחזקתו וצריך להביא ראי' כיון דאין חלוקים בשום דבר ול"ד לדלקמן סי' קע"ט דדוקא בדבר הידוע לשותפות לא מהימן ששלו הוא הא לאו הכי נאמן דהתם חלוקים בשאר דברים וכ"כ הב"ח ולפי זה נרא' דבמטלטלי אפי' האח הוא אינו גדול הבית שנושא ונותן בתוך הבית אלא הוא שוה לשאר אחין או שכולן נושאים ונותנים בתוך הבית דינא הכי והא דבעינן נושא ונותן בתוך הבית היינו בשטרות שיוצאים על שמו דאם לא הי' גדול האחין השטרות שלו דלמה נכתבו דוקא על שמו ולא על שם שאר האחין וכמ"ש בס"ק י"ז דשטרות שיוצאות בשמו עדיפי ממטלטלי ודוחק לומר דהא דנקט א' מהאחין שנושא ונותן בתוך הבית לאו דוקא הוא לבדו אלא ה"ה כששאר האחין נושאים ונותנים ב"ה דפשטא דמלתא לא משמע הכי ועוד דרשב"ם פי' להדיא וז"ל א' מן האחין כגון גדול האחין כו' עליו להביא ראי' דכיון שהי' הוא לבדו נושא ונותן בנכסים שנכתבו על שמו כו' עכ"ל וכ"כ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' כ"ה וז"ל דמאי דמצריכינן לטעמא דחלוקים בעיסתן אינו אלא היכא דאחד מהן בלבד הי' הנושא ונותן ב"ה דמן הסתם אע"ג דיוצאים השטרות על שמו הן מן האמצע אבל שניהם נושאים ונותניה ב"ה ודאי שכל שטר היוצא על שם א' מהן שהוא שלו לבדו אע"ג דאין חילוקים בעיסתן עכ"ל וכן באשה נמי במטלטלי אפי' אינ' נושאת ונותנת ב"ה אלא שהבעל מאמינ' ומפקיד מה שיש לו ביד' אינה נאמנת לומר שלי או של פלוני הם כמ"ש הטור והר"ב בא"ע ס"ס פ"ו והוא מן התוס' והרא"ש פ' ח"ה אבל בשטרות שיוצאים על שמה בעינן דוקא נושאת ונותנת ב"ה וכמו שנתבאר אבל אי אינה נושאת ונותנת ב"ה אע"פ שהבעל מאמינ בנכסיו הן שלה דלמה נעשו השטרות על שמה דאע"פ שדרכ' לישא וליתן בתוך הבית בנכסי בעל' מ"מ אין דרכה לישא וליתן בנכסי בעלה עם אחרים ולכתוב השטרות על שמה ואע"פ דלעיל ס"ק ח' וס"ק י"א הבאתי תשו' רשב"א דאפי' בסתם אשה השטרות של בעלה הא כתבתי שם דהיינו כשהבעל עשה השטרות בשמו ובשם אשתו ומטעם דלגלויי זוזי הוא דבעי או כשמת' תחת בעלה לענין שהבעל יורש' מן הסתם והנכסים הם מן הסתם בחזקת הבעל ע"ש ודו"ק:
טו סָעִיף א להביא ראי'. היינו כשטוען מבית אבי אמי או ממקום אחר נפלו לו אבל כשטוען ששאר האחין נתנו לו במתנ' נאמן היכא דאית ליה מגו דלהד"ם או החזרתי וכדלקמן סי' קע"ט ולא מסתבר לחלק בזה בין חלוקים בעיסתן או לא רק דאינו נאמן לומר ממ"א נפלו לי במגו דהוי מגו במקום חזקה וכמ"ש לעיל ס"ק ו' ואין להקשות דא"כ במטלטלי שכתבתי לקמן ס"ק י"ז דלא טעני' ליורשין כיון דאבוהון לא מצי למטען הא מ"מ נטעון להו ששאר האחין נתנו לו במתנ' דהא אי הוה אבוהון קיים והי' טעין הכי הוה נאמן וכן מאי פריך רב פפא בש"ס מזוגא דסרבל' ונרא' דכיון דלא שכיח שהאחין יתנו לו מתנ' כל זמן שהם מתפרנסין ביחד ואין חלוקים בשום דבר לא טענינ' להו וכמ"ש בפוסקים בכמה דוכתי דמלתא דלא שכיחא לא טעני' ליתמי ואפי' להפוסקי' שהבאתי לקמן סי' ק"ח סעיף ד' וסי' שס"א דטענינא ליתמי אף מלתא דלא שכיחא במלתא כי האי דלא שכיחא כלל כ"ע מודו. כנ"ל:
טז סָעִיף א והניח יתומים וה"ה אם נתן מתנה בחייו ומת וכן באשה כ"ה בתשו' מהר"ל בן חביב ס"ס נ"ח וכ"ה בתשו' מהר"מ במרדכי פ' ח"ה המתחלת ראובן נשא לאה והוליד ממנה חנוך כו' דהבאים מכחה טענינא להו כמו ליורש ופשוט הוא דהא קי"ל בכל דוכתא טוענים ליורש וללוקח ומקבל מתנה וע"ל סי' קמ"ו סעיף י':
יז סָעִיף א אז צריכים האחים כו'. דכיון שהשטרות נכתבו על שמו מוכח' מלתא דשלו הן ובחייו אמרי' דאם איתא דשלו הן הי' מברר דבריו אבל ביורשיו סמכינן אמאי דיוצאים בשמו כ"כ התוס' פרק ח"ה דף נ"ב ע"א והרא"ש והמרדכי שם והריב"ש סי' קס"ט ומשמע דאם הניח מטלטליה על יורשיו להביא ראי' וכמ"ש ר' ירוחם והביאו ב"י וד"מ דאם מת המטלטלים בחזקת האחין דלא דמי לשטרו' שיוצאות בשמו ע"כ וכ"כ הסמ"ע ס"ק ח' (אך מ"ש בסמ"ע בשם ד"מ סי' קל"ג בשם תשו' הרשב"א סי' תתקס"א לא דק דהתם הי' מוריש' ג"כ יכול לטעון כן ע"ש) וכן נראה מדברי הר"ב ממ"ש לעיל יש מי שאומר שאם היו שטרות כו' טוענין ליורשי' כו' ולא כתב בקצור יש מי שאומר דאם מתה טוענים ליורשי' וכן מוכח עוד בתוס' והרא"ש ומרדכי וריב"ש שם ממה שכתבו לתרץ אתקפתא דרב פפא דלא דמי למאי דאפיק רבא זוגא דסרבלא מיתמי ולא טעני' ליתמי כו' מטעם הנ"ל וע"ש וכ"כ חכם א' בתשו' מהרשד"ם סי' קס"ד ומהרשד"ם חולק עליו שם בדברי' שאינם נראין לפע"ד ע"ש:
יח סָעִיף א האחים להביא ראי'. ואם השטרות תחת ידם וטוענים ברי משמע לכאור' מתשו' רשב"א שהבאתי לעיל ס"ק י"א דנאמנים אך נרא' דעיקר טעמו של הרשב"א התם כיון שהיא ג"כ אשה היושבת תחת בעלה וכשמת' בעל' יורשה וכמ"ש שם וזה לא שייך כאן וא"כ כיון שהשטרות כתובים על שמו לא מהני טענת ברי שלהן דהא בשטרות לא שייך מגו וכדלקמן סי' ס"ד ס"ק ד' וסימן ס"ו סעיף י"א ס"ק ל"ח ולפי זה גם באשה אלמנ' שמתה ויורשי בעלה טוענים ברי והשטרות תחת ידם לא מהני טענת ברי שלהן בין שנעשו השטרות בחיי בעל' או אחר כך ודו"ק:
יט סָעִיף א דאימור מעיסתו קמץ. אפי' סך השטרות הרב' יותר מאד מכדי שיעור הקמוץ ודוקא שזמן השטרות אחר שנחלקו בעיסתן. טור ובעה"ת ושאר אחרונים ועיין בתשו' מהרשד"ם סימן של"ו: כתב המחבר לקמן סי' קע"ו סעיף מ"ו א' מהאחים השותפים שיש בידו ממון וטוען שהוא של אחרים עליו להביא ראי' כיון שאינו חלוק בעיסתו ואם מת על האחרים להביא ראי' שהם שלהם עכ"ל ובמקצת ספרי המחבר איתא ואם מת על האחים להביא ראי' וכך גורס בעיר שושן שכ' ואם מת ויש להם דין עם בניו על האחים להביא ראי' וגירסא מוטעת היא וצ"ל האחרים כמו שהוא בספרי המחבר שנדפסו עם הסמ"ע וכן בשאר דפוסים גם דינו של הע"ש ליתא וכמו שהוכחתי לעיל ס"ק י"ז דדוקא בשטרות שכתובים על שמו אבל בממון לא טענינא ליתמי מה דלא מצי אבוהון למטען:
כ סָעִיף א על היתומים להביא ראי' בעדים. שהקנהו לו בכתיב' ומסירה כדלקמן סי' ס"ו סעיף י"א ואפי' מאן דפליג התם מודה כאן באחין דשמטו מהדדי אבל לא מהני הכא כשיביאו ראי' בעדים שהי' לו ממון מיוחד לכ"ע:
כא סָעִיף א אבל בן בית כו'. הב"ח השיג על הר"ב וכ' דר' ירוחם מיירי דוקא בידוע שיש לו משלו שום דבר דאימור מעיסתו קמץ וכן הך דאריסי' דבר זיזא היינו שהי' האריס אוכל מעיסתו ואין חילוק בין אחין ושותפין או בן בית כו' ואין דבריו נכונים דע"כ ס"ל לר' ירוחם דיש חילוק דאל"כ מה הוצרך ר' ירוחם להביא ראיה מירושלמי דבר זיזא עדיפא הו"ל לאתויי מש"ס דילן בפ' חזקת הבתים דאמרי' אפי' באחין מעיסתו קמץ ועוד דא"כ מה ס"ד דר' ישמעאל בירושלמי הא בהך סברא דאימור מעיסתו קמץ לא אשכחן פלוגתא בש"ס ועוד דבירושלמי לא הוזכר שהי' האריס חלוק בעיסתו ועוד דא"כ הו"ל לר' ירוחם לפרש ואדרב' מלשון ר' ירוחם שכ' ואפי' שלא הי' אמוד וידוע שאין לו שום דבר אלא מאותו ב"ה כו' משמע שאינו חלוק בשום דבר מבע"ה אלא ודאי ס"ל לר' ירוחם דבאריס לעולם אמרי' אימור מציאה מצא או מתנה ניתן לו וכה"ג דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כדאי' בירושלמי ודוקא גבי אחין ואשה דטרחי אמרי' דמורי היתירא אבל בן בית שמשלמים לו שכירות אין לו היתר ולא חשדינן לי' אי נמי דוקא אחין ואשה שיש להם שייכות בממון חשדינן להו מה שאין כן בן בית ומשמע לי' כן מן הירושלמי מכח מה שכתבתי והשתא פליגי ר' ישמעאל ור' חייא שפיר בירושלמי בסברא אי אין אדם מפרסם עצמו בעושר לאחר מותו וכמו דפליגי בש"ס דילן פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ט ע"ב) ר' ישמעאל ור' חייא בהך סברא ע"ש: גם מה שהקשה הב"ח על הר"ב דלמה כתב הרמב"ם לחלק בין אחין לאיש אחר היכא דהשטרות כתובים ע"ש אביהן הלא אף בכתובים על שמו יש לחלק כו' לק"מ דאדרבה רבותא אשמועינן דאף בכתובים ע"ש אביהן נאמן אחר לענין קנייתו ובנא"ה נמי לק"מ. וגם הריב"ש סי' נ' כתב דהאשה אינה דומה לאריסי' דבר זיזא דהתם האריס נאמן מן הטעם הנזכר בירושלמי דאית בר נש דלא מפרסם נפשיה וכאן אין האשה נאמנת ע"כ וכן עיקר (עי' בתשו' מהר"ם אלשיך סי' י"ט וסי' כ"ה) .
כב סָעִיף א הוא בחזקה שהוא שלו כו'. כ' הסמ"ע דמוכח בירושלמי שם ס"פ הכונס דל"מ דאין מוציאים מיד הבן בית או הנפקד מידו אלא אפי' הוא מוציא מיד הבע"ה או יורשיו מכח חזקה זו כו' ורצה לומר דהיינו בשאין הבע"ה או יורשיו טוענים ברי שהוא שלהן או שידוע שבא להן מן האריס וראו אותה עתה בידם בענין דלית להו מגו או שיש לו שטר על הבע"ה וכה"ג והיינו שכתב הסמ"ע ומינה דאם הי' שטר ממר"ם בידו חתום על הבע"ה על סך מה אין הבע"ה יכול לומר שטר חוב זה הי' ביד אחר שהייתי חייב לו ושלחתיך לפדותו אלא הבן בית יכול להוציא אותו סך מבעל הבית או מיורשיו ע"כ ונראה דהסמ"ע לא קאמר אלא כשהוא חי וטוען ברי ששלי הוא דאמרי' אע"פ שלאהי' אמוד בכך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אבל בהפקיד אצל אחרים ומת ולא אמר כלום אין מוציאים מיד הבע"ה ויורשיו וכמו שאבאר והשתא קאמר שפיר דמוכח בירושלמי כו' משום דעד כאן לא פליג ר' ישמעאל בר"י התם אלא כיון דמת ולא פקיד כלום לא אמרי' ששתק משום שלא להשביע את בניו אבל בחייו משמע דמודה לי' וכן הוא להדיא בש"ס (פ' זה בורר דף כ"ט ע"ב) כי אתא לקמיה דר' ישמעאל ב"ר יוסי אמר להו כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא כו' ור' חייא אמר אף לאחר מיתה כו' ע"ש והשתא אתי שפיר הא דקאמר בירושלמי התם מהו שיטענו דברים שאינם ראויים לו (והתם מיירי שבא להוציא) ועיין מ"ש לקמן סי' צ' סוף סעיף א' נישמענ' מן הדא דאריסא דבר זיזא כו' כלומר דאפליגו התם בלאחר מיתה אבל בחייו לכ"ע יכול לטענו דברים שאינם ראויים לו דאף שלא הי' אמוד בכך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו בחייו דאל"כ קשה היאך קאמר בירושלמי נישמענ' מן הדא דהא ר' ישמעאל פליג ודוחק לומר דס"ל לירושלמי כמסקנת ר' חייא ועוד דהא קאמר בירושלמי מהו דיימרון דקיקיא לרברביא כו' וכמ"ש לקמן אלא ודאי כדפי' או אפשר שכוונת הסמ"ע דע"כ לא קאמר בירושלמי דזכו בני בר זיזא הגדולים אלא משום דמה שנתן על פי ר' ישמעאל נתן הא לאו הכי היו מוציאים מהן דקי"ל כר' חייא והיינו כמ"ש מהרש"ל פ' הכונס סי' ל"ב וז"ל ונראה דוקא ר' ישמעאל ב"ר יוסי שהי' גדול הדור ופסק על פי סברתו דהוי כטעה בשקול הדעת דאינו חוזר אבל האידנ' שכבר נפסק הדין על פי ר' חייא חוזר הדין ומוציאין בכה"ג וכן משמע להדיא באשר"י דסוף פ' אד"מ עכ"ל אבל לפי עניות דעתי אין דברי מהרש"ל מוכרחים ולא ידענא מנ"ל הא דהאידנ' חוזר הדין דנהי דר' חייא פליג מ"מ אנן לא מכרע' לן כיון דפליג ר' ישמעאל בר' יוסי דלמא הלכה כמותו ונהי דהיכא דהמעות הוא בפקדון ביד אחר אמרי' לכתחלה ליתנו לבני האריס כמו שפסק ר' חייא כיון דהאריס הפקידו בידו ובחזקת המפקיד הוא מ"מ אם אירע שבא ליד הבע"ה או יורשיו מאן לימא לן דלא מצי למימר קים לי כר' ישמעאל והכי משמע בירושלמי והרי"ף והגהת אשר"י ס"פ הכונס ובעל העיטור בדיני פקדון דף מ"ח ע"א והגה"ה מיי' פי"ד מה' נזקי ממון דאיתא שם בתר הכי מהו דיימרו דקיקיא לרברביא נחלוק עמכון כו' אלמ' דקם דינא ואין הדין חוזר ודוחק לומר דבימי ר' חייא דוקא קמבעי' ליה ונ"מ בעלמ' היכח דעבד הדיין כי האי בעובד' אחריני בשקול הדעת דפשטא דמילתא משמע דבהאי מעשה גופא קמבעי' לי' אי עביד הדיין ופסק לגדולים מהו דיימרון דקיקיא נחלוק עמכון. ומה שהביא ראיה מהרש"ל מהאשר"י דסוף פ' א' דיני ממונות כו' נלפע"ד דאין משם ראי' כלל דדוקא התם חוזר הדין ולא כאן דהתם פליגי ר' ישמעאל בר' יוסי ור' חייא בא' שאמר אני חייב לפלוני ומת בהא קי"ל כר' חייא דאדם עשוי שלא להשביע אף לאחר מותו ולא משום דקי"ל כר' חייא נגד ר' ישמעאל אלא משום דהכי מוכחת כולה סוגיא דש"ס בס"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה ע"א) כר' חייא וכדלקמן ריש סי' רנ"ה וכן הוא באשר"י פ' זה בורר אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו וה"נ אמרי' בפ' גט פשוט כו' והיינו משום דהתם הנכסים שלו הם תחת ידו ורשותו ואין רשות אחרים עליו כלל והלכך מה שאמר כן אמרי' שעשה שלא להשביע את בניו משא"כ הכא דהוא אריס לבע"ה והנכסים מופקדים ביד אחרים אם איתא שהם שלו הוה פקיד ואמר הכי דהא סתמ' של בעה"ב הן וא"כ דלמא קי"ל כר' ישמעאל בר' יוסי בהא דלא אמרי' ששתק שלא להשביע את בניו אלא כיון שאינו שלו ואינו ברשותו שתיק ולא פקיד כלום. ואין לדקדק ממאי דקאמר בירושלמי מה דיימרון בנוי דאריס' כו' יכולין למימר מה שנעשה ע"פ בית דין נעשה ואם איתא הא אפי' לא נעשה ע"פ ב"ד כגון שתפסו מעצמו וכה"ג יכולין למימר קים לן כר' ישמעאל וכמ"ש בספרי תקפו כהן דבפלוגת' דרבוותא מהני תפיסה י"ל דה"ק דאפי' בימי ר' חייא גופיה יכולין למימר כן ונ"מ בהך עובדא גופא אם אירע כן ע"פ איזה דיין ואח"כ נראה לאיזה דיין שהדין כר' חייא יכולין למימר מה שנעשה ע"פ ב"ד נעשה. מיהו לכתחלה אמרי' להנפקד ליתנו לבני האריס ואף דהעליתי בספרי תקפו כהן סי' קכ"ה דבספיקא דדינא שאין שום א' מהן מוחזק חולקין היינו היכא דליכ' שום חזקה לחד מנייהו אבל הכא כיון דמן האריס בא ליד הנפקד הוו בני האריס מוחזקין בכך. ועוד נראה דעד כאן לא פליג ר' ישמעאל אלא משום שהאריס הפקיד הליטר' דדהבא ביד אחר בסתם הלכך כיון דהפקידו ולא אמר כלום בשעה שהפקיד שהוא שלו וגם לא פקיד כלום בשעת מותו לא אמרי' בכה"ג דשלא להשביע את בניו עשה כן אבל אם הי' הליטר' דדהבא ברשות האריס אף ר' ישמעאל מודה דסבר הרי בניו ימצאו את שלו תחת ידו ולא רצה לפרסם הדבר בחייו שלא להשביע את בניו. ועוד נראה דבשטרות שיוצאים על שמו אף ר' ישמעאל מודה וכמ"ש לעיל ס"ק י"ז דעדיפי ממטלטלי וכ"ש כאן דסמיך על מה שהם כתובים בשמו ולכך לא פקיד כלום בשעת מותו ואפי' הפקידן ביד אחרים הן שלו ומוציאים אותה מבע"ה ויורשיו בכל ענין כן נ"ל: כתב ב"י לקמן ס"ס רע"ו וז"ל כתוב בתשו' הגאונים ראובן היה מוחזק לעשיר גדול והי' לו ב' בנים א' גדול וא' קטן והגדול היה נושא ונותן בממון האב ומת האב וטען הגרול שכל הממון היה שלו ולא הי' לאב כי אם דבר מועט כי אבי אביו נתן לו ה' דינרים ומהם הרויח כל הממון ההוא והשיבו שכיון שידוע שנתן לו אבי אביו ה' דינרים נאמן בשבועה כדאמרינן גבי א' מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו כו' ואמרי' אבל חלוקים בעיסתן אימר מעיסתו קמץ עכ"ל ועיין בסי' ס"ב ועל מ"ש כיון שידוע שנתן לו אבי אביו ה' דינרים נאמן בשבועה יש לתמוה דמאי ארי' ידוע אפילו אין ידוע נמי נאמן בשבועה שהיו לו מעות מיוחדים חוץ משל אביו ומהם הרויח כל המעות ההם עכ"ל ב"י שם ונראה דס"ל לתשו' הגאונים דבן בחיי אביו דינו כאשה בחיי בעלה ולא דמי לאריס' שהוא אחר וגם משלמי' לו שכירות אבל אשה ובן דעבדי בחנם ויש להם שייכות בממון חשדינא להו וכמ"ש לעיל ס"ק כ"א: דינים העולים מסימן זה א. אשה בין אשת איש בין אלמנה הנושאת ונותנת בתוך הבית לבדה והיו אונות ושטרות מקניית קרקעות ועבדים או שטרי חובות כתובים על שמה אפי' השטרות תחת ידה או שהי' מעות או מטלטלין תחת ידה ואפי' לא ראו אותם קודם לכן בידה והיא אומרת שלי הם שנפלו לי ממקום אחר של פלוני הם אינה נאמנת אלא א"כ מביאה ראי' בעדים שהי' לה ממון מיוחד דבר מה אע"פ שאינו עולה כסך ההוא ואז אפי' בעלה חי וטוען ברי שנעשו מממון שלו אינו נאמן ואם אינה מביאה ראיה צריכה להחזיר אף גוף הנייר של השטרות ובמעות או מטלטלים אפי' אינה נושאת ונותנת ב"ה אלא שהבעל מאמינ' ומפקיד מה שיש לו בידה אינה נאמנת אפי' בעלה מת ויש לה מגו ג"כ שחזקה שכל מה שנמצא ביד אשה זו משל בעלה הוא בא ואין אומרי' מגו במקום חזקה ואם אומרת שהבעל נתן לה ממון זה או כל השטרות במתנה נאמנת וכמו שיתבאר באות ד': ב. ואם מתה כשהיא אלמנה זכו יורשיה או הבאים מכחה בשטרותיה היוצאות על שמה אפי' השטרות ביד יורשי בעלה ואפי' טוענים ברי שנעשו מירושת אביהן בין שנעשו השטרות בחיי בעלה או אחר כך שאנו אומרים אלו היתה חי היתה מבררת בעדים שניתן לה מתנה או נפל לה ירוש' כיון שכתובים על שמה ובמעות או מטלטלים לא טענינן ליורשים אע"פ שנמצא תחת ידה ואם מתה בחיי בעלה אפי' היא סתם אשה הרי הם בחזקת בעלה ולא אמרינן שניתן לה מתנה על מנת שלא יהא לבעלה רשות בה ליורשה ולא זכו בה יורשיה. י"א דאם ידוע שהבעל בעצמו עשה השטרות על שמה אז בכל ענין הרי הם שלה אפי' היא נושאת ונותנת בתוך הבית ואם עשאם על שמה ועל שם בעלה הרי הם של שניהם ויש חולקין דאפי' בסתם אשה עליה להביא ראיה שהי' לה ממון מיוחד דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי לכך עשה השטרות על שמה וכן עיקר: ג. לא היתה נושאת ונותנת ב"ה אע"פ שהבעל מאמינה ומפקיד כל מה שיש לו בידה היא נאמנת בשטרות שיוצאות על שמה שממקום אחר נפלו לה כיון שכתובים על שמה וה"ה אם היא ובעלה נושאים ונותנים שניהם בשוה בתוך הבית נאמנת בשטרות כיון שכתובים על שמה וסתם אשה הבעל מאמינ' במה שיש לו ואם אין הבעל מאמינ' במה שיש לו נאמנת אף במעות ומטלטלים לומר שלי הם שניתנו לי על מנת שאהי' נושאת ונותנת לפי ולא יהיה לבעלי רשות בהן כלל אפי' בפירות אפילו ראו אותם עתה בידה וכן יכולה לומר של אחרים הם אם לא ראו אותה עתה בידה והיתה יכולה ליתן לאחרים וזהו לדעת התוס' והרשב"א אבל להרמב"ם אינה נאמנת לענין פירות אפי' הבעל טוען שמא ממעשה ידיך הם שהם שלי רק כשאומרת מתנה סתם ניתנה לי שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל כשאומרת שניתן לה ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן כלל אלא אעשה בהם מה שארצה עליה להביא ראיה אע"פ שלא ראו אותם עתה בידה ויש לה מגו וכן אלמנה שאומרת מטלטלים אלו ניתנו לי מאחרים בחיי בעלי ע"מ שלא יהא לבעלי רשות בהן כלל אינה נאמנת והפירות של יורשי בעלה משעה שהגיע המתנה לידה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו ואין מועיל מגו במקום חזקה ואם אמרה של אחרים הוא נאמנת לכ"ע אם היתה יכולה ליתן לו ואם היה מטלטלים אלו ידועים לבעל אינה נאמנת לומר של אחרים הוא או אחרים נתנו לי במתלה אף לענין גוף המטלטלים לכ"ע: (ד) אם טוענת לבעלה אתה נתת לי במתנה מטלטלים אלו אם לא ראו אותה עתה בידה נאמנת במגו דלהד"ם או החזרתי ואם ראו עתה בידה אינה נאמנת ואין חילוק בין אם היו מטלטלים אלו ידועים שהיו של בעל או לא לסברת הרמב"ם שבסמוך ולסברת התוס' והרשב"א אם היא אשה שאין הבעל מאמינה ממה שיש לה אפי' ראו עתה בידה נאמנת במגו דאחרים נתנו לי אם לא היו ידועים לבעל ואין חילוק בכל דינים אלו בין אם הבעל מכחיש' בברי או לא רק דכשהבעל מכחיש' בברי צריכה לישבע היסת ובשמא יחרים עלי' לפיכך אלמנה שיש בידה מעות או מטלטלים ואומרת בעלי נתן לי במתנה נאמנת ג"כ אם יש לה מגו. ואין חילוק בזה בין אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית או לא כיון שהיא טוענת שהבעל נתנם לה ויש לה מגו דלהד"ם או החזרתי: ה. וכן אחד מהאחים שהי' גדול הבית ונושא ונותן לבדו בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו או שיש מטלטלים תחת ידו אפילו לא ראו אותם עתה בידו ואומר שלי הם שנפלו לי ממקום אחר או של אחרים הם אינו נאמן ועליו להביא ראי' בעדים שהי' לו ממון מיוחד דבר מה ואם טוען מתנה נתנו לי האחים נאמן אם יש לו מגו דלהד"ם או החזרתי ואם מת והניח יתומים או שאר באי כחו אז צריכים האחים להביא ראי' אפי' השטרות תחת ידם וטוענים ברי דטענינן ליתמי וב"כ בשטרות שיוצאים על שמו שממקום אחר נפלו לו אם אין הדבר ידוע שהי' של האחין ואם אינו גדול הבית רק שכולם נושאים ונותנים בשוה נאמן בשטרו' אבל לא במטלטלים וכן בגדול הבית שמת לא טעני' ליתמי וב"כ במטלטלים ואם היו חלוקים בעיסתן או בשום דבר מועט בכל ענין נאמן לומר ממקום אחר בא לי והוא שזמן השטרות אחר החלוק': ו. וכל זה באשה או אחין אבל בן בית שנושא ונותן בשל בע"ה אע"פ שאינו חלוק בעיסתו כל מה שהפקיד או שנמצא תחת ידו הוא בחזק' שהוא שלו זולתי אם נודע שהוא של בע"ה אפי' אינו אמוד וידוע שלא הי' לו שום דבר חוץ משל בע"ה ואם מת נותנים ליורשיו ואפי' הוא ביד הבעה"ב או יורשיו אם אינם טוענים ברי או שידוע שבא להם מן הבן בית וראו אותה בידם בענין שאין להם מגו או שיש להם שטר על הבע"ה והוא אומר שלי הוא נאמן וכן אפי' מת כשנמצא המעות או המטלטלים אצלו ברשותו אבל אם הפקיד ביד אחרים בסתם ומת וזכה בו הבע"ה או יורשיו אין מוציאין מידם אף שאין להם מגו ודוקא מטלטלים אבל שטרות שיוצאות על שמו מוציאים מידם ואם הבן בית הוא בן בחיי אביו ואח"כ מת האב אינו נאמן לומר על מה שתחת ידו ששלו הוא אא"כ ידוע שהי' לו ממון מיוחד כמו אשה בחיי בעלה:
א סָעִיף א אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כו'. כן הוא ל' הטור ומיירי בין טוענת כן עם הבעל בחייו בין אם טוענת כן עם היורשים לאחר מות בעל' וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות נחלות וכתבן שם בשני בבות מתחל' כתב אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כו' ואחר כך כ' וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת כו' וזהו גם כן כונת מור"ם שכ' בהג"ה ואפי' אלמנה כו' ומ"ש אלמנה בל' אפי' משום דבגמ' קאמר דה"א אלמנה א"צ ראיי' כיון דשבח הוא לה שהאמינוה בבית דין להיות' אפטרופס על היתומים ודאי לא גנבה משלהם קמל"ן דאפ"ה צריכ' להביא ראי':
ב סָעִיף א עליה להביא ראיה בעדים פי' לאפוקי ממ"ד דסגי בזה שמתקיים השטר ואז אמרי' דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד קמל"ן דלא ועפ"ר:
ג סָעִיף א והוא הדין אם נמצאו לה מטלטלים כו'. פי' דל"ת דוקא בשטרות שאין גופן ממון והן מחוסרים גוביינא היא דצריך ראיה משא"כ במטלטלי קמ"ל והשתא דקמ"ל דאין לחלק בזה אמרי' נמי בסמוך דעדיפי כחייהו דמטלטלים דאפי' אם מתה האשה או אחד מהאחים דצריך היורש להביא ראיה וכמ"ש בסמוך סק"ח:
ד סָעִיף א ה"ג ואפי' אלמנה ואפי' היו השטרו' תחת ידה דאל"כ קשה דה"ל כפל דברים שהרי כבר כ' מור"ם ואפי' השטרות תחת ידה:
ה סָעִיף א לא היתה נושאת כו'. בא"ע ס"ס פ"ו כ' דאפי' אם נושאת ונותנת בתוך הבית מ"מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כ' השטר על שמה הרי הוא שלה. ואם כתבו הבעל על שם שניהם הרי הוא של שניהם ומור"מ איירי כאן בכתבה האשה מעצמ' ע"ש עצמה או על שם שניהן דאז צריכים דוקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית וק"ל:
ו סָעִיף א וסתם אשה נושאת כו'. הטעם דהאי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא אלא כל שהבעל מאמינ' ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה וכ"כ הטור בהדיא בא"ע ס"ס פ"ו ע"ש:
ז סָעִיף א אם ידוע שהי' לה ממון כו'. וע"ל ס"ס נ"ו דלא כ"כ אלא נאמן במגו וזה שייך לומר אף בדלא ידוע שהי' לה ממון כו' וצ"ל דשאני הכא דמיירי שכתבה לאחרים והיא מתה ע"כ אין לה מיגו ודוק.
ח סָעִיף א אז צריכים האחים כו'. הטעם כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוא ממונו אלא דבחייו אמרינן אי איתא דהוה שלו א"א דלא יוכל להביא ראיה שהי' לו ממון מיוחד משא"כ לאחר מותו דבן לא ידע כולי האי במילי דאבוה ומה"ט כ' רי"ו והביאו הב"י והד"מ דאם מתה והניח' מטלטלין דלא אמרינן בהו דעל האחים להביא ראיה כיון דלית כאן דבר שמסייע לזה היורש להעמידו בחזקתו וכ"כ בד"מ סי' קל"ג בשם רשב"א סי' תתקס"א
ט סָעִיף א ואם היו חלוקין בעיסתן כו'. פי' שאכלו כל אחד בפני עצמו ולשון גמרא והרמב"ם נקט המחבר:
י סָעִיף א משום דאימור מעיסתו קמץ וכ' הטור דאפי' אם סך השטרו' גדול וא"א לומר שקימץ כ"כ מאכילתו או משאר דברים שנחלקו בו מ"מ אמרינן שמא עסק בההוא פורתא עד שנעש' ממנו טובא וכתב הטור דהיינו דוקא כשזמן הלואת השטר היה אחר שנחלקו בעיסתן או בשאר ענינים אבל קודם לכן לא ולא אמרינן שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלק עם אחיו וע"ש בפרישה:
יא סָעִיף א או על שם אביהם כו' זהו אתיא אפי' למ"ד דנאמן לומר כ' לי המוכר שטר קני לך איהו וכל שיעבוד' וא"צ ראיה לזה מ"מ באחים מודה דאינו נאמן משום דדרך האחים להורות לנפשם היתר ומשמטי זה מזה ועפ"ר:
יב סָעִיף א אבל בן בית כו'. ע"ש במישרים ריש נ"ל דשם קאי אמטלטלים שהפקיד הבן בית ומביא ראיה מהירושלמי דס"פ הכונס ומוכח משם דל"מ דאין מוציאים מיד הבן בית או הנפקד בידו אלא אפי' הוא מוציא מיד הבעל בית או יורשיו מכח חזק' זו שכל מה שהי' נמצא תחת ידו היא שלו ע"ש. ומינה דאם היה שטר ממר"ם בידו חתום על הבעל בית על סך מה אין הבע"ה יכול לומר שט"ח זה היה ביד אחר שהייתי חייב לו ושלחתיך לפדותו אלא הבן בית יכול להוציא אותו הסך מהבעה"ב או מיורשים ומוכח מזה שמ"ש מור"ם כאן אבל בן בית כו' לא אשטרות הכתובים על שמו כו' קאי אלא על כל הנ"ל בסי' קאי ונראה שה"ט שדוקא באשה ואחים שהן שולטין בהממון זה כזה חששו שמלאו לבו לומר כולו שלי שלא כדין משא"כ בבן הבית דאין לו שייכות להממון אם לא מכח שמאמינו הבע"ה וכיון שההאמינו האמינו וק"ל:
א סָעִיף א השטרות תתת ידה. ואפילו יש לה מגו אינה נאמנת. ש"ך:
ב סָעִיף א עלי' להביא ראי'. ואם האשה מחלה החוב ללוה נראה דזכה הלוה דהא אם מתה טוענין ליורשי' שהם שלה ולדידה הוא דאין טוענין דאם היו שלה היתה יכולה להביא ראי' ואם כן השתא דמחלה ללוה טוענין ללוה שהם שלה ואפילו האשה קיימת ועמ"ש בס"ק ד':
ג סָעִיף א מציאה מצאתי. בש"ך הוכיח מזה דשותף שמצא מציאתו לעצמו ומשום הכי הקשה על הרמ"א דפסק בסימן קע"ו דשותף שגנב או גזל או מצא מציא' לאמצע ע"ש: ובתומים כתב דשם מיירי בסתם דאמרינן מסתמא אדעתא דשותפות זכה בי' והמגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו אבל אם אומר להדיא בשעה שמגבי' לעצמו ולא לחבירו אני זוכה פשיטא דהוא שלו כיון דלא נתכוין לזכות לחבירו ובכהאי גוונא מיירי כאן מציאה מצאתי ונתכוונתי לזכות בו לבדו ע"ש. ומאי דפשיטא לי' מספקא לי טובא דנראה לפי דעת הראב"ד והרשב"א דשותפיסן יכולין להקנות זה לזה דשבל"ע וכתבו בטעם הדבר משו' דהוי כמו יקדשו ידיך לעושיהן וכיון דגופן בעולם הרי הם מקנים גופם כמו בעבדים והובא בבית יוסף סימן קע"ו עיין שם ואי נימא דהי' דעת השותפיסן בסתמא שיהי' הכל לאמצע הן מציאה או גניבה או גזילה אם כן הרי מקנים ידם וגופם זה לזה לכל מלאכה אשר יעשה ותו אינו יכול לומר לעצמי זכיתי כיון דהיד הוא לשותפיסן בשוה והך דגנב או גזל לאמצע הוא דעת הג"מ והוא ס"ל דאפילו בלא קנין אין השותפיסן יכולין לחזור אפילו בריוח דלהבא אם כן ודאי אין יכולין לחזור ולומר לעצמי מצאתי וזכיתי לא לזולתי ואולי נאמר דהרמ"א ס"ל להכריע במציאה דוקא בסתמא ולא הי' חזרה אבל אם היה. חזרה לא והעיקר כדברי הש"ך דמשמע מכאן דמציאה אינו לאמצע:
ד סָעִיף א והניח יתומים. כתב בש"ך ז"ל וה"ה נתן מתנה בחייו ומח וכן באשה כן הוא בתשובת מהר"ל ן' חביב ס"ס נ"ח וכן הוא בתשובת מוהר"מ במרדכי פרק חזקת הבתים המתחלת ראובן נשא לאה והוליד ממנה חנוך וכו' דהבאים מכחה טענינין לי' כמו ליורש ופשוט הוא דהא ק"ל בכל דוכתי טוענין ליורש וללוקח ומקבל מתנה ע"ש. ולא אדע למה כתב נחן מתנה ומת דהא אם חי נמי טוענין ללוקח ואפילו אם המוכר טוען כדברי המערער לא משגיחינ' בי' ואינו נאמן לחוב לאחרים אלא לעצמו הוא דנאמן לחוב וכאן דאיהו אינו נאמן מדלא מייתי ראי' אם כן כיון שנחן לאחר נימא דיש לו ראי' והא דאינו מבי' ראייתו אין זה נאמן לחוב לאחרי' ואפשר דכיון דהא דהניח יתומים טוענין ליורש היינו דוקא בשטרו' אבל במטלטלין אין טוענין וכמ"ש בש"ך אחר זה עיין שם וכיון דהמוכר.שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אם כן אה נתן השטר לאחר והוא חי אין טוענין ללוקח דכיון דשעבוד הגוף נשאר אצלו ויכול למחול הרי נאמן להפסידו וכמ"ש בשלחן ערוך סימן ס"ו סעיף ט"ו במוכר שטר חוב לחבירו ואין המוכר רוצה לישבע דמפסיד הלוקח כיון דיכול למחול ועיין שם בש"ך וה"נ כיון דיש לו כח למחול יכול להפסיד זכות המקבל מחנה ואם אינו מביא ראי' הרי הוא כמודה שאינו שלו כמו מוכר שאינו רוצה לישבע. ולפי זה אם היו שטרות כתובים על שמו בקנין קרקעות וכיוצא דבזה לא שייך מגו דאי בעי מחיל אפילו לא מת נמי טוענין ללוקח ומקבל מתנה והא דאינו מביא ראי' לא גרע מאלו הודה המוכר דאינו שלו דאינו נאמן להפסיד זכות המקבל והלוקח ועמ"ש בסק"ב:
א סָעִיף א שלי הם עש"ך סק"א שפסק דאפילו במטלטלין ויש לה מיגו דלהד"מ או החזרתי לא מהימנ' דחזקה כל מה שבידה משל בעל הוא בא לה והוי מיגו במקום חזקה וכשטוענה שהבעל נתן לה במתנה נאמנת במיגו ובבית שמואל באה"ע סי' פ"ה סקכ"ט וסק"ל הקשה ע"ז דהא מיגו במקום חזקה איבעי' דלא איפשט' הוא ואין מוציאין מידה כשיש לה מיגו וא"ל דהש"ך ס"ל אפי' מה שביד' הוי כמו ביד בעלה והוא בא להוצי' זה לית' וכך ודאי כשהיא תופסת היא הנתבע וכו' ע"ש וכן מסיק התומים וכיון שהב"ש באה"ע והתומים בתראי נינהו להן שומעין ואם יש בידה שטרות על שם בעלה וטוענות טענות משכון ושאר טענות ויש לה מיגו יבואר אי"ה בסי' ס"ד ואם אשה הנו"נ טוענת שבעלה נתן לה במתנה האמת כדברי הש"ך דאינה נאמנת בלא מיגו דעדיף מדברים העשויין להשאיל דא"נ אלא במיגו:
ב סָעִיף א עליה להביא ראיה עש"ך סק"ב דצריכה להחזיר גוף השטרות והבי' ראי' מבעה"ת שהבי' בסי' ס"ו ולא ידעתי למה לו לראי' כיון שפסק שאפי' במטלטלין לא מהימנ' מה"ת יהי' עדיף נייר של השטר לצור משאר מטלטלין ובסי' ס"ו לא מיירי רק בשטר שטוען שמכר ואין לו כתיבה דא"נ על מכירת השיעבוד אכל במטלטלין כה"ג היה נאמן ואפ"ה א"נ בהנייר של השטר אף שהוא כמו במטלטלין משום דהנייר אפסר' דהשיעבוד ודבר זה כ' הבעה"ת אבל הכא דא"נ במטלטלין ודאי דאינו נאמן גם בנייר לצור:
ג סָעִיף א שהיה לה ממון נראה דצריכה להבי' ראיה דוקא שהיה לה ממון מיוחד אחר הנשואין מה שאין לבעלה רשות בהן אבל אם מביא' ראיה שהיה לה ממון רב קודם הנשואין וטוענת שלא הכניסה לבעלה הן שטוענת שלא הכניס' לו אותן הנכסים הן שטוענת שלא הכניס' לו הנכסים רק בתורת נכסי מלוג אינה נאמנת דאלת"ה בטלה דין אשה הנו"נ דרוב נשים מכניסין ממון בשעת נישואין והרי איכ' סהדי שהיה לה ממון ואפ"ה לא מהימנ' ועכצ"ל דמן הסתם דכל מה שיש להאשה מכנסת בתורת נדוני' דלמה לה להניח נכסים בתורת נכסי מלוג שיהיה האחריות עליה וכ"כ הרמ"א ובאה"ע סי' ס"ו סעיף י"א בהג"ה דמן הסתם אחריות הנדוני' עליו והן נכסי צ"ב ועכצ"ל דמיירי שנמצא נבסים שהי' שלה קודם הנישואין ואין ידוע אם הכניס' בתורת צ"ב או בתורת נכסי מלוג אמרי' דמן הסתם הן צ"ב דאי בנכסים שאינם ידועים אם היה שלה קודם הנישואין קשה ממ"נ אם הם ברשות הבעל ודאי דהבעל נאמן שהם שלו לגמרי ואי הן ברשות' הא היא נאמנת לו' שהם נ"מ אם היא אינה נו"נ ואם היא נו"נ אינה נאמנת כמבואר בסי' זה וגם אין לו' דמיירי במונח ברשותו וידועים שהיו שלה ובדברים שיש להם חזקה לטעון לקוח הוא בידי חדא דבעל בנכסי אשתו אין להם חזקה ועוד דא"כ יכול לו' שהם שלה לגמרי ועל כרחך צריך לומר דמיירי בנכסים ידועים שהם שלה קודם הנישואין ובדברים שאין להם חזקה כגון גודרות וקרקעות דא"נ לטעון לקוח לגמרי רק הספק אם הוא הכניסן נ"מ או צ"ב אמרינן דמסתמא הן צ"ב מטעם שכתבתי ועוד דאלת"ה כל אשה כשמבררת שהיה לה נכסים אלו בשעת נשואין תטול אותן יותר על כתובת' בתורת נ"מ אלא נראה כמו כמ"ש:
ד סָעִיף א ממון מיוחד עש"ך דאפילו הבעל טוען ברי ונרא' דאף תקף מידה או לוה ממנה ואפי' היה המעות טמונים אף שמבואר בסי' פ"ו סעיף ב' דאין צריך להחזיר מ"מ כשמבררת שהי' לה ממון מיוחד דמיא לאיש אחר לגמרי:
ה סָעִיף א מטלטלין עש"ך סק"ה שתמה למה כ' הטור בשם הרמ"ה והלא בתוס' והרא"ש מבואר בהדיא כך ואפשר ליישב דבתוספות והרא"ש וכן באה"ע סי' ס"ו לא איירי רק כשאמרה על מטלטלין שהפקידה ביד הנפקד דכיון דהנפקד הי' יכול להחזיר לבעל ג"כ כמבואר בסי' פ"ו באה"ע הוי הנפקד ג"כ כתופס בשביל הבעל וכשהבעל לוה ממנה או תקף מידה אפי' בעדים פטור מש"ה כשהוא ביד הנפקד דהוא ג"כ קצת כאילו הבעל תפס שאני משא"כ הכא שהיא בידה לגמרי לא כבואר בתוס' והרא"ש לזה הביאו בשם הרמ"ה:
ו סָעִיף א ואפי' אלמנה עש"ך סק"ו שהביא בשם הרמב"ם באשה שאינה נו"נ ונמצא אצלה מטלטלין שיש ג' חילוקים דבטועת נ"מ הן והגוף שלה והבעל טוען דממ"י הן והכל שלו דנאמנות והן נ"מ. הב' אם טוענת שניתן לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות דמוציאה מחזקת פירות אינה נאמנת. הג' אם טוענת שבעלה נתן לה במתנה נאמנת בש"ה ואף שמוציאה מחזקת פירות: והנה בחלוק' הראשונ' כשהבעל טוען ממ"י הן נראה דאפילו בנו"נ נאמנת כיון דהבעל מודה דלאו ממונו היא ולא מפירות ממונו כגון שידוע לו הסחור' שמסר בידה ובכמה מכרה רק שטוען שמא ממ"י הן דינה שוה לאינה נו"נ ונסתלק בזה קושית מהרלנ"ח שהביא הש"ך מפ"ט דהל' נחלות ובחלוק' הב' שאם טוענת שניתן לה ע"מ שאין לבעל' רשות שאינה נאמנת כתב הש"ך הטעם דמסתמא מי שנתן מתנה נותן בסתם ואינו מוציאו מרשות הבעל וא"נ אפי' יש לה מיגו דהוי כמיגו במקום חזקה משא"כ כשטוענת שהבעל נתן לה במתנ' דאפי' בסתם אין לו פירות נאמנ' ודוקא שיש לה מיגו דהיינו בלא ראה ומאוד תמוהין דבריו כמו שתמה בתומים ועוד יש לתמו' חדא דמנין לו להרמב"ם כן מהש"ס וידוע דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב שום דין מסברא שלו מה שאין מבואר בש"ס. ועוד דלטעם הש"ך אם טווענת להוצי' מחזקת פירות שלא ע"י מתנה מאחר כגון שטוענת שמכר' כתובת בט"ה או מכפל מגניבות נ"מ דלא שייך הטעם של הש"ך תהי' נאמנ'. ויותר תמוה מ"ש דאפי' אלמנ' שטוענת שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות א"נ והפירות הן של יורשי בעלה וקשה נהי דמיירי בפירות שנתהוו בחיי בעלה דהפירות שלאחר מיתת בעלה הן שלה כמבואר באה"ע בסי' צ"ה סעיף ד' מ"מ קשה נהי דחזקה שניתן לה סתם מתנה מ"מ תוכל לו' שלא ידע בהן הבעל דלא זכה בהן הבעל בפירות והן שלה כמבואר באה"ע סי' צ' סעיף י"ב. ויש ראיה לדבריה שלא ידע בהם הבעל דאילו הוי ידע מהן ומפירותיהן הבעל הי' נטל ממנה דהא לאו נו"נ חיא ופירות אלו בידה מה בעי וחזק' שהיא שלה גם מ"ש דאפי' לא ראה דאית לה מיגו א"נ להרמב"ם תמו' לא מיבעי' אם הבעל אינה תובע' ולא ידע מזה רק היא בעצמה מודיע' ואומרת כן ודאי דאף הש"ך מודה דנאמנת דהא בידה הי' שלא לגלות כלל לבעלה ואז אף אם ניתן לה סתם אינן בדין נ"מ כמבואר בסי' צ' סעיף י"ב ובדבר שבידה ודאי דנאמנת דכל שבידו לעשות שיהי' באמת כמו שאומר עדיף ממיגו דמיגו אינה אלא אי בעי היה משקר כמ"ש הרשב"א בקידושין פ' האומר דבידו אפי' מחזקת אשת איש מוציא ובקדושין ס"ג אמרי' דבידו כי עדים דמי ועוד דהפה שאסר הוא ומהני אפי' במקום חזקה ועבמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב ד"ה אין לך בו אלא אפי' אם הבעל ראה הנכסים ותובע' רק דליכ' עדים ג"כ לית' לדברי הש"ך דודאי נאמנת במיגו דבהדי' כ' הרשב"א בתשוב' הביאו הב"י בטור אה"ע סי' פ"ה ודל ועוד תדע שאם הודית' שיש בידה ממון וטוענת שניתן לה ע"מ שאין לבעל' רשות אלא מה שהיא אוכלת נאמנת בכל מה שתאמר שנתנ' לה המעות אפי' בלא שבועה במיגו דאי בעי אמי' שאין בידי כלום אלמא אף דס"ל כהרמב"ם דבלא מיגו א"נ במיגו מיהת מהימג' ואיל דהצריך מיגו לפוטר' משבוע' דז"א דממ"נ אם הבעל טוען ספק בלא"ה פטור משבוע' כמ"ש הרשב"א שם ואי בטוען ברי אפי' במיגו צריך שבועה ואלא ודאי דלענין גוף הנאמנות הצריכ' מיגו ובמיגו מיהת מהימני וכיון דהא כ' הרמב"ם דא"נ בטוענת אחר נתן לי ע"מ היכא דל"ל מיגו א"כ חא שכ' דבטוענת אתה נתת לי דנאמנת ג"כ מיירי ע"כ אפילו בדל"ל מיגו כמ"ש המ"מ והבעה"ת דלא כהש"ך וכן הב"ש והתומים הסכימו דהרמב"ם מיירי במקום דלית לה מיגו גם מה שכתב בש"ך דלדעת התוס' באומרת של פ' הוא אינה נאמנת רק כשיש לה מיגו אבל כשטוענת שלי אפילו לית לה מיגו נאמנת הוא תמוה מאוד דבהדיא מבואר באה"ע סי' פ"ו דבמעות שאינן טמונים נאמנת לומר בין שלי בין של פלוני הוא אפילו לית לה מיגו ובמעות טמונים א"נ לומר לא שלי ולא של פלוני וכן מוכח מדברי התוספות דעיקר החילוק הוא בין טמונים לאינם טמונים עיין שם בתוס'. אכן הטעמים שכתבו הם ז"ל בדברי הרמב"ם דחוקים מאד. ולפע"ד נראה ליתן טעם וראי' לכל דברי הרמב"ם דהנה מה שכתב בדין א' וב' דהיינו שהיא נאמנת לומר במתנה ניתן לי אבל א"נ לומר שניתן לה ע"מ נראה דלכאורה קשה כיון שאין הבעל נאמן לטעון ממ"י הוא כיון שהיא מוחזקת מנ"ל להרמב"ם שא"נ להוציא מחזקת פירות כיון שטוענת ברי והיא מוחזקת: ונראה ליתן טעם לזה דהנה אם היו נכסים אלו ידועים שהיה לה בשעת נישואין והיא היתה טוענת מחלת לי מהן אכילת פירות בכתיבת דו"ד וכיוצא בזה ודאי דא"נ אפילו להתוס' משום דהוי כטוען אחר מעשה ביד כמו בטוען מחלת כתובתיך וזה פשוט רק כשטוענת אחר נתן לי אחר הנשואין בזה סברו התוס' דנאמנת כיון שטוענת מעולם לא היה לך מעשה ב"ד על הנכסים הללו וכיון דמהנכסים שיש לה בשעת נישואין אין לה מקום שתפטר מפירות ואין לספק רק בנכסים שבאו לידה אחר הנישואין דומה ממש להא דלקמן סי' ר"נ בנותן נכסיו מעכשיו ולאח"ז והוא טוען שאח"כ לקח הנכסים דא"נ מטעם כ"נ וב"ה ומוציאין מן היורשין מכח חזקה זו ע"ש אם כן ה"נ כשנישא' הוי כנותנת כל נכסיה לבעלה לפירות וכשטוענת שאחר כך בא לידה נכסים הללו אמרי' כ"ג כ"ה ובשעת נישואין היה בידה נכסים הללו ונשתעבדו לו לפירות ואף שלא ידע בהן הבעל מ"מ תיכף כשיתיודע לו הוויין נ"מ כמבואר באה"ע סי' צ' ואין לומר שמא קודם נישואין נתן לה אחר מתנה ע"מ שלא תכניס לבעל דז"א דנגד מה שהיה בידה קודם הנישואין איכא חזקה דכל מה שת"י הוא שלה לחלוטין לעשות בהן כל מה שתרצה ונגד חזקה דכל מה שת"י הוא שלה לא מהני מיגו כמבואר בסימן צ"ט ועוד דחזקה דכ"נ כ"ה היא לו' משל אבותי' ואבות אבותיה הוא וזה דוקא כשטוענת מאחר בא לה אמרי' מכח חזקה דכ"נ כ"ה שבשעת נישואין היה ג"כ הנכסים באותו רשות דהיינו ברשות הבעל וע"כ נשתעבדו לו לפירות משא"כ כשטוענת שהבעל נתן לה במתנ' ומיירי שהבעל טוען שהן שלו ולא נתן לה במתנ' מש"ה נאמנת אפי' כשאין לה מגו כמו אחר כיון שאינה נו"נ בממון דמאין בא לה וחזקה שהוא שלה ולפ"ז באלמנה שהוא טוענת שבעלה לא ידע מנכסים אלו ואינן משועבדים לפירו' נאמנת ואפי' במקום דל"ל מיגו ובזה נרא' דאפי' הש"ך מודה דהא לא שייך ביה טעם הש"ך ג"כ דניהו דחזק' שניתן לה המתנ' בסתם מ"מ לא הויין נ"מ כיון שלא ידע בהם הבעל. וראי' לדברי הרמב"ם שאין הבעל נאמן לטעון ממ"י הם והן שלי מב"ב דף נ"א דאם התם המוכר שדה לאשתו קנת' ולא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי ופריך דל זוזי מהכא ותקנה בשטר וכו' ואי אמרינן דהבעל נאמן לטעון דשלו לגמרי מאי מקשה לימא כמו שאומר בכמה דוכתי סיפא קמ"ל דלא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי דאי הוי אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי נהי שקנתה השדה בשטר מ"מ הא צריכ' ליתן דמים אחרים דהמעות שקיבל יכול לומר ממ"י הן דאפילו על מעות שתח"י נאמן לטעון כן ואי ל"ל זוזים אחרים יגבה השדה בעד המעות משא"כ אי' לא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי כיון שקיבל הטעו' בעד מכירת השדה בפני העדים נחשב כהודאה בהמעות שלה רק שמשועבדים לפירות ומהשדה שמכר ג"כ אוכל פירו'. ועל התוס' שפסקו דכשתקף הבעל נאמן ל"ק דהא הוי כתקיפה וממילא אי אמרי' לגלויי זוזי צריכ' ליתן דמים אחרים וקמ"ל דלא אמרי' דז"א דכיון שקנת' השדה בשטר והבעל תובע המעות ממנה לא הוי כתקף ולפי שנויא דהש"ס דלא קנתה בשטר באמת הוי כתקיפה דהוי כספק אי קנתה הקרקע ומוקמינן השדה בחזקת מרא קמא והוכח' לדין השני שכ' הרמב"ם שא"נ להוציא מחזקת פירו' דהתוס' הקשו בב"ב שם בהא דמחלק התם בין קנת' במעות טמונים למעו' שאינם טמונים הא אפי' במעות שאינם טמונים יכול לומר להוציא מידה נתכוונתי שלא הי' יכול להוציא מידה בע"א ולהרמב"ם ניח' דלפירו' אפילו מידה יכול להוציא ולענין שיהיה הגוף שלו אפילו תקף א"נ להרמב"ם כמבואר באה"ע סי' פ"ה. וטעם לחילוק שמחלק הרמב"ם בין תקיפה דמכר בין תקיפה דלוה ממנה אין כאן מקומו ויבואר בחידושי לאה"ע אי"ה ודין הג' שכתב הרמב"ם א"צ לראי' מטעם שכתבתי דלא גרע מאחר כיון שאינה נו"נ וכמש"ל ואפי' אלמנה נאמנת וכמ"ש הש"ך ומ"ש הש"ך דלהתוספו' כשטוענת שלי נאמנת אפי' ל"ל מיגו. האמת אתו דא"ל דנאמנת מטעם מיגו דהבעל נתן לה דהא בש"ס שם מיירי שהיא ביד הנפקד ולדעת התוספו' כשהבעל נתן לה א"י למכור וליתן והן שלו לפירי פירו' כמבואר באה"ע סי' פ"ה ע"ש וגם הנפקד היה צריך להודיע להבעל משום דברים אלו ושוב אין לה שום מיגו א"ו דנאמנ' לטעון שלי להתו' בלא מיגו זו. ומ"ש הש"ך דא"נ בדברים הידועים לבעל בדברי מהרלנ"ח כוונתו בדברים שדרך הבעל ליתן לאשה שאינה נו"נ כגון מטלטלין להתקשט וללבוש כמ"ש מהרלנ"ח דהוי כדברים העשויין להשאיל וכן מ"ש הש"ך וז"ל דאף על גב דאחר היה נאמן דברים שא"י היינו דוקא משום מיגו כוונתו נם כן בדברים העשוין להשאיל ובלאו הכי אפי' בדברים ידועים נאמן בלא מיגו כמבואר בסי' קל"ג ובמעות ומטלטלין שאין דרך ליתן לאשה שאינה נו"נ לא הויין כדברים העשויין להשאיל נאמנת כאחר וכן כתב מהרלנ"ח שהביא הש"ך וז"ל והאשה שולט' בהן וכו':
ז סָעִיף א לא היתה נו"נ. עש"ך סעיף קטן ז' דאם כתב הבעל בעצמו השטרות על שמה דלדעת הרא"ש הוא שלה ולדעת הרשב"א הן שלו דיכול לומר לגלויי זוזי הוא דבעי ולפענד"נ דאין כאן מחלוקת דהרא"ש מיירי שהשטרו' תח"י האשה דאז לא שייך סברא דלגלויי זוזי דבב"ב נ"א מקשה אהא דאמר התם המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי דל זוזי מהכא ותיקנ' בשטר' דגבי שטר לא שייך סברא לגלויי זוזי ע"ש ברשב"ם ובר"ן. והנה הרשב"א והרא"ש מדמין הא דהבעל כ' השטרות על שמה לכותב שטר בשם ר"ג המבואר לעיל בסי' ס' וס"ט ושם כתב הטור וז"ל אם שמעון מערער ואמר אע"פ שלא היה הממון שלי אני זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וצוית להעדים לכתוב שטר על שמי אין ממש בדבריו הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון משמע מדברי הטור דאם ציוה שיתן גם השטר ליד שמעון זכה שמעון והכא כיון דהשטרו' ביד האשה ע"כ ציוה למסור ליד' השטר מטעם שאבאר לקמן וממילא לא שייך שוב דלגלויי זוזי מטעם דאמר בש"ס דל זוזי מהכא ותיקנ' בשטר כיון שציו' ליתן השטר ליד' קנת' והרשב"א ע"כ מיירי כשאין השטר תח"י האש' דהא מדמ' ליה לכותב שטר בשם ר"ג דלא זכה ר"ג ע"ש ושם הא מיירי בלא ציו' למסור השטר לר"ג כמ"ש הטור שם ואם השטר ת"י האש' והבעל טוען שבשעת כתיבה ציו' ליתן השטר לידו רק אח"כ מסר הוא השטר לידה בפקדון כיון שהיא נו"נ נראה דלא מהימן מטעם דאמרינן ביבמות קט"ז אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גביה וא"כ ה"נ כיון דהשטר נכתב ע"ש ל"ח לפיקדון דלא מפקיד גבה שטר כזה ודוקא באשה הנו"נ שי"ל שהאש' בעצמה כתבה שטרות ע"ש בלא ידיעת הבעל אבל לומר שהבעל הפקיד גבה לא חיישינן ומ"ש הש"ך דאפי' השטרות ביד הבעל נאמנת אינו נרא' לפענ"ד כיון דנאמן לטעון על המעות שהיא שלו ולגלויי זוזי כ' השטר על שמה כמבואר באה"ע סי' פ"ה ופ"ו ועכצ"ל דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר ובזה צריך דוקא שיהיה השטרו' ביד האשה וכמש"ל:
ח סָעִיף א אשה שכתבה לאחרים. עש"ך סק"ט דמיירי בנו"נ דאל"כ אפי' א"י נאמנת וכו'. זהו לפי שיטתו שכ' בסק"י דמיירי ביש לה מיגו אבל לדעת הסמ"ע סק"ז דמיירי שמת' ואין לה מיגו אפי' באינה נו"נ א"נ אם לא שידוע שיש לה ממון מיוחד:
ט סָעִיף א אם ידוע. עש"ך סק"י שתי' על קושית הסמ"ע מהא דסי' נ"ו דשם מיירי באשה שהשליט' הבעל על כל נכסיו שיש לה דין שליש והכא מיירי בסתם אשה הנו"נ. ויפה השיג התומים דמי שם גבול לזה הא כל גדר אשה הנו"נ כך היא ששולטת בנכסי בעלה. ועוד דאפילו בפקדון שייך הימני'. ולזה הסכים דלא כש"ך אלא כשיש לה מיגו נאמנת ככל אשה הנו"נ ע"ש וע"ק דלא שייך כאן ענין שליש באשה הנו"נ אפי' בגוונא שכ' הט"ז והתומים דהיינו שאומרת שהבעל נתן לה למסור ביד זה לפי מה דפי' הש"ך בסי' נ"ו דכשמכחיש השלישות וטוען נפקד אתה דא"נ א"כ ה"נ הבעל מכחישה ואמר שלא עשאה שליש רק שאמר שהנכסים ביד' לישא וליתן והרי טוען ממש טענות נפקד אתה ממני ומכ"ש כשמודית שהיא רק נפקדת מבעל רק שיודעת שמגיע להאחר דאז ודאי דא"נ אפי' במיגו לדעת הרא"ש בסי' ק"ח כמו שהוכחתי בסי' נ"ו ס"ו ע"ש ויותר תימה מ"ש הש"ך בסי' נ"ו דאפי' מסרה כבר לב"ד אין לה מיגו עכשיו דנאמנ' והוא תמוה דכבר כתבתי בסי' נ"ו דבמקום שא"נ לומר לקוח כגון בדברים העשוין להשאיל ואיכא עידי ראי' א"נ ג"כ לומר שליש אני וכ"כ התו' בגיטין ס"ה ע"ש ואשה הנו"נ ג"כ א"נ לומר לקוח או מתנה מבעלה בלא מיגו כמו בדברים העשויין להשאיל ה"נ א"נ לטעון שליש אני דמה"ת יהיה עדיף טענת שליש אני מטענת לקוח. ולפענד"נ בפשיטות דלק"מ דהנה יש להקשות עוד אהא דס"ס נ"ו דאש' הנו"נ נאמנת במיגו לומר של אחרים הוא הא בסימן נ"ט סעיף א' סתמו הרב והמחבר להלכה דא"נ אפי' כשיש לה מיגו לומר של אחרים הן דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ולא אמרי' מגו במקום חזקה ודיע' האחרת כתבו שם בשם וי"ח להורות דהלכה כדיעה קמיית' כידוע והש"ך כתב שם דהעיקר כדיעה הראשונ' וכ"ע מודים בזה ומה"ת תהיה נאמנ' כאן לומר של אחרים הן במיגו הא מיגו במקום חזק' היא ואחר העיון לק"מ ונרא' לתרץ בפשיטו' דשם בסי' נ"ו דמיירי במת הבעל ואפי' הן נכסי מלוג הן שלה שאין להיורשין לא פירות ולא ירוש' כמבואר באה"ע ולא באה בטענותה שטוענ' של אחרים הוא נגד יורשי בעלה להוציא מחזק' שלה דהא אין נפקותא ליורשי בעל' אם הן שלה או של אחרים רק שבא להוציא מחזקה זו דהאש' הנושאת והנותנת הכל משל בעל ונגד חזקה זו מהני מיגו כמבואר סי' ע"ה באה"ע אבל בסי' ס"ב דהבעל חי ואם הן שלה יש להבעל זכות פירות וירוש' ובאה להוציא בטענת של אחרים מחזק' שהן שלה ונגד חזקה דכל מה שתח"י האדם הוא שלו דהוא חזקה אלימת' בזו לא מהני מיגו כמבואר סי' צ"ט וממילא לא קשה קושית הסמ"ע אמנם תירוץ זה לא אתי שפיר רק לפמ"ש הש"ך בסק"ו דאינו נאמן לומר של פ' הוא לדעת התוס' רק כשיש לה מיגו כיון דחזקה כל מה שתח"י אדם הוא שלו מש"ה למאן דס"ל דלא אמרי' מיגו במקום חזקה אפי' מיגו לא מהני משא"כ לפמש"ל דלדעת התו' במעות שאינם טמונים נאמנ' לומר של פ' הוא אפי' לית לה מיגו כשאינה נו"נ א"כ באשה הנו"נ דא"נ הוא רק מטעם חזקה דמשל בעלה בא לה ונגד חזקה זו אין חילוק בין הבעל חי או מת לא א"ש תירוץ זה ועוד נרא' לתרץ דהנה דיעה דסי' צ"ט הנ"ל הוא דעת המגיד פ"א דמלוה ע"ש וז"ל המגיד שם א"נ לומר על מה שבידו שהוא של אחרים חזקה שכל מה שבידו שלו ומיגו במקום חזקה לא אמרי' לפי שאדם עשוי לעשות קנוני' להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששין לה עכ"ל וסיום דברי המגיד שכ' לפי שאדם וכו' לכאורה דברי מותר הן דכבר כתב טעם טוב דמיגו במקום חזקה לא אמרי' והנרא' בכוונתו דהי' קשה לו מהא דפ' ז"ב והוא לקמן סימן רנ"ה באומר ראיתי אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם אם בידו ליטלם נאמן סתמא קאמר אפילו הוא ברשות היורש וכ"ה בתשוב' הרא"ש כלל ס"ח בהדי' אלמא דנאמן במיגו זו אפילו נגד חזקה כל שתח"י האדם הוא שלו והאיך אפשר דהמטמין גופי' אילו או' כן א"נ במיגו במקום חזקה זו והשומע מהמטמין יהי' נאמן ובאמת לק"מ דדוק' במקום שחשדי' אותו למשקר בשביל הנאתו ולצורכו רק דאמרי' אלו הי' רוצה להערים ולשקר הי' משקר באופן אחר ואפשר דלפי דעתו כך היה יפה לו כמו שאר עכשיו זהו הנקרא מגו ויש מקומות דלא אמרי' מיגו זו כגון במקום חזקה ושאר מקומו' הרב' דלא אמרי' מיגו כמבואר בכללי מיגו בש"ך סי' פ"ב וה"נ הוי ממש הך דסי' צ"ט דאו' של אחרים הוא דחשדינן אותו דלהפקיע חובו ממי שחייב לו אומ' כן ועוש' קנוני' עם האחר כמו שסיים המגיד וא"ל דלמה לו לעשו' קנוני' יטמינם בביתו דז"א דאפשר שעוש' כן כדי שיהי' יכול להראותם ואף דאמרי' מיגו כה"ג ולא מגרע מכח סברא זו המיגו מ"מ לענין חשש קנוני' חיישי' שעוש' בשביל זה רק שיש לו מיגו דאי בעי הי' יהיב להאחר וי"ל ג"כ בדעתו היה יפה לו לו' זה קודם בב"ד שיהי' נאמן בב"ד שיהי' נשאר תמיד בידו דהא אי"צ לו' מי הוא האחר וכמ"ש התוס' בב"ב נ"א ד"ה קיבל או אפש' שיש לו טעם אחר שמשקר בטענ' כזו וזהו הנקרא מיגו וכנ"ל ולמיגו כזה בעינן כללי מיגו ובמקום חזקה לא אמרי' מיגו משא"כ בהא דסי' רנ"ה בראיתי אביכם שהטמין מעיו ואמר של פ' דאין כאן שום חשד וחשש קנוני' דהא אם היה רוצה לגזול לצורך עצמו למה לו לעשות קנוני' עם האחר הא הי' בידו ליטלם ולו' שלי היא וכיון דאין כאן שום חשש קנוני' ושום חשש משקר לצורכו ומעיד שהוא של פלוני מעיד נקרא וכשהוא בידו לעשות כמו שאר אפי' אחד נאמן דאפי' להוציא מחזקת א"א עד אחד נאמן בדבר שבידו דהא בעל שאמר גרשתי נאמן מהאי טעמא אף דדבר שבערו' דבר דבר מממון ילפי' וכיון דבדבר ערוה ע"א נאמן בדבר שבידו ה"ה דנאמן להוציא ממון בדבר שבידו משא"כ שאר לצרכו לאו מעיד נקרא אלא טוען ואף שיש לו מיגו א"נ נגד חזקה ואתא שפי' סיום דברי המגיד ויהי' איך שיהי' מפורש בדברי המגיד דבעי' צירוף לזה דמיגו במקום חזקה לא אמרי' הא דאדם עשוי לעשות קנוני' כמ"ש המגיד ע"ש. ולפ"ז לא ק' קושית הסמ"ע בסי' נ"ו דבסי' נ"ו מיירי שמת הבעל ולא ראו המטלטלין בידו ואלו היתה מראה לפני ב"ד והיתה אומרת שלי הוא והי' לה מיגו היתה נאמנת כמו שהוכחתי לעיל סקכ"א וכמו שפסק הב"ש באה"ע סי' פ"ה ע"ש א"כ כשאומרת של אחר הוא אין כאן שום חשש קנוני' דלמה לה לעשות קנוני' עם אחר תאמר שלי ותטלי הכל לעצמ' ותהא שוב נאמנת לעולם אף אחר שתרא' בב"ד כמו בכל מיגו ומעיד נקרא וכיון שביד' נאמנת ודמי ממש להא דסי' רנ"ח בראיתי אביכם שהטמין מעות וכ"ש הא שהוא טעון ביד' ממש וביד' ליתנם לפלוני נאמנת וכן מבואר בתשו' הרא"ש שממנו מקורה דהאי דינא דסי' נ"ו הנ"ל שמביא ראיה מהא דסי' רנ"ה משא"כ הכא באשה שכ' לאחרים והבעל חי דאילו הית' אומרת שלי הן נהי שנאמנת במיגו דלהד"ם לו' שניתן לה ע"מ שאין לבעל' רשות בה וכיון דנאמנת במיגו לפני ב"ד נאמנת לעולם מ"מ כיון דבמתנה זו הבעל יורש' כמ"ש הש"ך בסק"ו אדם עשוי לעשות קנוניא עם אחר כדי להפקיע מירושתו וגם אפי' יהיה לה מיגו מהני כשתקף הבעל או לוה ממנה כמבואר באה"ע סי' פ"ה וכמ"ש שם ועושה קנוני' לו' של אחרים ואם כן דמי ממש להא דסי' צ"ט דאינו נאמן לומר של אחרים הוא במיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה ואדם עשוי לעשות קנוני' כמ"ש המגיד ולפ"ז ליתא לדינא של הש"ך שכ' בסימן נ"ו דאפילו מיגו למפרע אמרי' בה והעיקר כהתומים שכ' דבעי' דוקא שבשעה שהוציאה המטלטלין והי' לה מיגו אמרי' של פלוני הוא וכן עיקר ולפמ"ש גם בהא דסי' צ"ט דוקא הבעל חוב בעצמו אינו נאמן לו' של אחרים הוא אבל בבורח ובא א' ואמר ידענ' שהבורח הטמין מעות במקום פלוני וידענ' שהוא של פלוני אף שהוא מונח ברשות הבורח כיון שבידו ליטלם נאמן כמו בסי' רנ"ח כיון דלא שייך גבי' הטעם שכ' המגיד דאדם עשוי לעשות קנוני' כנ"ל ברור:
י סָעִיף א אם מתה טוענין ליורשיה. עיין ש"ך סעיף קטן י"א דכשמתה בחייו אין טוענין ליורשין דניתן לה במתנ' ע"מ שאין לבעלה רשות בירושה ובתומים תמה להרשב"א והתוס' דס"ל דכשהאשה טוענת כך נאמנת א"כ לטעון ליורשים ולק"מ דמילתא דלא שכיח הוא שיהי' נותן לה במתנה באופן זה ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי:
יא סָעִיף א עליו להביא ראיה. עש"ך סקט"ו דכשטוען שהאחים נתנו לו במתנה דנאמן כשיש לו מיגו דלהד"ם וכו'. ולכאורה משמע דאף בשטרות הדין כן דהא המחבר מיירי משטרות ועל זה ציין עצמו הש"ך אבל אי אפשר לומר כך לא מיבעיא כשטוען שנתנו לו השטר במתנה וגוף המעות הי' בשעת כתיבת השטר של השותפין א"י ליתן השטר רק בכתיב' ומסיר' כמבואר בסי' ס"ו סעיף ה' ובש"ך שם סקי"ח ע"ש אלא אפילו טוען שנתנו לו המעות במתנה ולוה מעותיו וכתב השטר על שמו ג"כ אינו נאמן כמבואר בבעה"ת שער מ"ד חלק ט"ז ז"ל אבל אי ליכא סהדי מיגו דאי בעי אמר להד"מ או אהדרתיני' ניהלי' מהימן ואע"ג דגרסי' בפ' חזקת א' מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאות על שמו דקיי"ל כרב ועליו להביא ראיה הנ"מ שטרות דוקא שאין תפיסתן מחוורת כנגד הממון אבל אם יש מטלטלין בידו וטוען שלי הם שנתנם לי נאמן כיון דליכא סהדי וכו' ע"ש הרי מבואר בהדיא דלא מהימן בשטרות אפילו יש לו מיגו. וראיה מסי' ס"ד בש"ך סק"ד דלא שייך בשטרות מגו וה"נ שייך כל הטעמים שלו שכ' שם ואפילו להסמ"ע שם דמהני מיגו חיינו כשטוען למשכון תפסתי אבל כשטוען לגמרי שהן שלו א"נ במיגו וכמו שאבאר שם. ול"מ כשהלוים ידועים ודאי דלית ליה מיגו דכשיטען להד"מ או החזרתי יתבעו הלוין בב"ד ויכתבו שובר בב"ד אלא אפי' הלוים אינן ידועים מ"מ אין לו מיגו מ"מ ירא אולי הלוים בעצמ' יודיעו כשיודעין מהשותפות וידעו ממה שטען להד"מ לכן טען יותר להד"מ וגם למכור א"י כמ"ש הש"ך שם בסק"ד וה"נ כשהן שותפין הוי כנכתב ע"ש כולן וכ"ז שלא טען לקוח הרי הוא כאילו נכתב בשם כולן והרוקח ג"כ לא יהי' יכול לגבות בו כמו שהוא א"י לגבות בו ויותר עדיף לו טענת מתנה מטענת להד"מ לכן אין מיגו כנ"ל ברור:
יב סָעִיף א והניח יתומים. עש"ך ס"ק ט"ו וה"ה אם נתן מתנה בחייו ומת וכו'. הנה מדכ' ומת משמע כשהוא חי אין טוענין להמקבל מתנה שמא יש לו ראי' ואין רוצה להביא ואינו נאמן לחוב לאחרים. ובספר קצה"ח כ' דהטעם כיון דהוא שט"ח ויכול למחול ולהפסיד החוב מש"ה נאמן להפסידו כמו בסי' ס"ו סט"ו באינו רוצ' לישבע וה"נ כיון שאינו מביא ראי' הרי הוא מודה שאינו שלו כמו מוכר שאינו רוצה לישבע. ולפ"ז בשטר קניית קרקע דלא שייך מיגו דאי בעי מחל אפי' לא מת טענינן ללוקח ומקבל מתנה והא דאינו מבי' ראי' לא גרע מאילו הודה שאינו שלו דאינו נאמן לחוב להלוקח עכ"ל. ודברים אלו לא ניתנו להאמר דבשלמא בסי ס"ו שם כשאינו רוצה לישבע שלא נפרע הוי כמוד' ללוה שנפרע והודאתו או שהיא גופי' מחיל' היא או שנאמן במיגו דמחיל וכאן לא שייך שני הטעמים דמה שאינו מביא ראי' לא הוי כמוד' ללוה רק כמוד' להאחין שהוא שלהן ואין הודא' זו כמוחל ללוה וגם מיגו לא הוה דאין אומרין מיגו מאדם לאדם כמ"ש התומים בכמה דוכתי בשם כל הפוסקים דלא אמרי' מיגו מאדם לאדם דשמא אין רוצה למחול שירויח הלוה ורוצה הוא להרויח להאחין ועוד דכשימחול יצטרך לשלם וכשיחזיר לאחין לא יצטרך להחזיר רק דמים שקיבל גם דין כזה הי' להם לבאר ולחלק בין שט"ח לשטר קנין ומדלא חילקו משמע דאפי' בשטר קנין הדין כך. לכן נראה דכ"ז שהוא לפנינו ואינו מברר איתרע שטרא וכמ"ש הט"ז כיוצא בזה בסי' קל"ג סעיף ד' דכשאינו לפנינו אמרי' שמא הי' מברר וכשהמוכר לפנינו מוציאין מיד המוחזק מטעם דנראין הדברים וכו' ולא אמרי' הא המוכר אינו נאמן לחוב וע"כ מטעם כיון דנראין הדברים לא חיישי' לקנוניא וה"נ דכוותיה וכן מוכח ממרדכי שהביאו הש"ך והט"ז בד"ה צריכים האחין דשם מיירי במטלטלין ע"ש בט"ז וכ' הטעם בפי' כיון שמתה לאה משמע אם לא מתה אף שהבעל לוקח הרי לא טענינן ליה וע' עוד באה"ע סי' צ"ו:
יג סָעִיף א בדבר ידוע. לפ"ד הסמ"ע ס"ק ח' והש"ך בס"ק י"ז א"א לפרש דמיירי במטלטלין הידועין וצריך לפרש דהיינו שידוע שהשטר נעשה מדבר ידוע של אחין:
יד סָעִיף א דאימר מעיסתו קימץ. עיין מה שכ' בסמוך דגם במטלטלין אמרי' סברא דאימר מעיסתו קימץ אף שאינו עולה שיעור הקמוץ להסך מטלטלין שת"י דלא כהתומים וכן מוכח מתשובת הגאונים שהביא הש"ך בסוף הסימן:
טו סָעִיף א אבל בן בית. עש"ך ס"ק כ"א הטעם דלעולם אמרי' אימר מציאה מצא או מתנה ניתן לו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ודוקא גבי אשה ואחין דטרחו אמרי' דמורי התירא משא"כ בן בית דמשלמין לו שכירות א"נ שאני אחין דיש להם שייכות בהממון חשדינן ליה משא"כ בבן הבית ותמוהין דבריו מאוד דא"כ דאין הטעם רק משום דלא חשדינן ליה א"כ במת ולא אמר כלום אמאי מחזקי' הנמצא ברשותו בשלו יותר מבאשה ואחין ודוחק לו' דאי איתא דלאו דיליה הוי פקיד כיון דלא חשדינן ליה דא"כ במת פתאום או במפולת מאי איכא למימר ועוד תימה דברשב"א הובא בב"י באה"ע סי' פ"ו גבי מי שנתן לבתו או לאחותו ושם הי' המעש' שאשה הי' נו"נ בנכסי אביה או אחיה ומתה דאשה דמיא ממש לאריס או בן בית דהא אין לה שייכות בממון ולית לן למיחשדה דמ"ל נו"נ בנכסי אחר או בנכסי אחין ויש לן לו' מציא' מצאה או מתנה ניתן לה וממילא הוי הבעל יורש שלה ואמאי לא החזיק הרשב"א הנכסים בחזקת הבעל שהוא יורש שלה. ועוד ק' דמ"ש מהא דסי' קי"ב בנותן נכסיו מעכשיו ולאחר מותו דאיכא דס"ל דמוקמינן להו בחזקת מקבל מתנה אמאי ליהוי האי נותן כמאן דקיבל נכסים של אחר לידו להיות נו"נ דאם מת מחזיקי' בחזקת יורשים מטעם שכתב הש"ך דאימר מציאה מצא או מתנה ניתן לו נהי דמהא דס"ס ר"ן בנותן מטלטלין מעכשיו ולאחר מיתה לא ק' דשם הוא מטעם חזקה דכאן נמצא דלא שייך רק במטלטלין ולא שייך בשאר נכסים כמש"ל בסימן ס' ע"ש אבל הא דסימן קי"ב ודאי ק'. ועוד דבירושלמי הובא ברי"ף והוא בפ' הכונס ובנימוקי שם הובא בש"ך ס"ק כ"ב גבי אריסא דבר זיזא דמשם הוא מקור דהאי דינא כ' הטעם משום דיש מתרושש והון רב. לכן נראה דעיקר הטעם באשה כיון דבשעת נישואין ודאי כל מה שהי' לה הכניס' הכל לבעל' ולית לה מגרמה כלום בשעה שהתחיל לישא וליתן והוחזקו כל הנכסים לבעל וכן באחין שנעשו שותפין בכל מה שיש להם והוחזקו כל הנכסים בחזקת שותפות ואין להם לטעון רק שמצאו מציאה אח"כ או שניתן להם אח"כ במתנה כל הטוען דבר מחודש עליו הראיה כמ"ש הרשב"א הובא בב"י באה"ע סי' פ"ו וכ"כ המהרי"ט בהדיא בתשו' ח"א סימן ל"ט שכל שהוחזקו כל הנכסים פעם אחת שהן של זה מחזקינן לעולם כן ע"ש משא"כ באריס ובן בית שיש לו' שגם בשעה שנעשה אריס או בן בית הי' לו גם כן נכסים דיש מתרושש והון רב ולא הוחזק בשום פעם לו' שכל הנכסים הם בחזקת בעל הבית דהא יש לספק גם כן ולו' שהאריס ובן בית יש לו ג"כ נכסים רק שהאומדנ' של העולם הי' על האריס ובן בית שאין להם כלל ובזה פליגי ר"י ור' חייא אי אזלי' בתר האומדנ' וכ"כ הריב"ש בסי' נ' הובא בתומים בטעם החילוק שבין האשה ואריס וכיון דפליגו אי אזלי' בתר האומדנ' של בני אדם ומדמה שפיר בירושלמי אם הניזק יכול לו' ולטעון דבר שאינו אמוד בו לפלוגת' דר"י ור"ח גבי אריס' דבר זוזי ואתי ג"כ שפיר הא דהרשב"א שהביא הב"י באה"ע סי' פ"ו דאשה הנו"נ בנכסי אחר מחזקינן הנכסים בשל מי שנו"נ בנכסיו דהא אשה מוחזקת דלית לה כלום וא"ש ג"כ הא דסי' קי"ב הנ"ל דשם פליגו בהא דהנה מחלוקת הפוסקים הוא בתומים בס"ק י"ב אי אמרי' במטלטלין ג"כ מעיסתו קימץ והרב' פוסקים ס"ל דדוקא בשטרות דאיכא ראיה במה שנכתבו על שמו אמרי' סברא דמעיסתו קימץ אבל במטלטלין בעינן ראיה על ממון מיוחד שיהי' עולה כשיעור המטלטלין ומש"ה בסי' קי"ב בנתן כל נכסיו ודאי דדמי לאש' ואחין כיון דהוחזקו כל הנכסים בחזק' המקבל מתנה ואין לנותן רק מה שנושא לתוך פיו וכ"כ מהרי"ט בהדיא בח"א סי' ל"ט ע"ש רק כיון דבנותן מעכשיו ולאחר מיתה הפירות של הנותן כמבואר בב"ב פ' י"נ ולקמן סי' רנ"ז וי"ל מפירותיו קימץ דמי ממש להא דמעיסתו קימץ ופליגי אי אמרי' כן במטלטלין וכנ"ל וא"כ לפי מה דמסיק שם רמ"א להלכה דעל המקבל להביא ראיה אלמא דהעיקר דאף במטלטלין אמרי' דמעיסתו קימץ דלא כהתומים שהניח זה בצ"ע דהא הא דסי' קי"ב דמי ממש לאשה ואחין ועדיף מיניה כמ"ש מהרי"ט שם סי' ל"ט בהדיא ע"ש. ולפמ"ש לא פליגי כלל באדם עשוי שלא להשביע דכאן הפלונתא אי אזלינן בתר אומדנא וכן מוכח מהנ"י בפ' הכונס דמייתי עלה הא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד: עוד כ' הש"ך דכשתפס יכול לומר קים לי כר"י בר"י וכ"כ בתשובת מהר"א ששון. וכ' עוד המהר"א ששון דמטעם זה לא הוציא ר' חייא מהיתומים הגדולים מה שקיבלו משים דהיו יכולין לטעון קים לי כר"י בר"י. וע"ז תמה התומים דאטו אם שותף אחד תופס וטוען קים לי' א"צ ליתן להשותף חלקו ולפענ"ד אין תמיהתו כלום דשם מיירי שר"י בר"י חלק לגדולים מן הקטנים ע"פ ב"ד ונתן להגדולים חלקם וחלק הקטנים הניח ביד זה ואם הי' נאנס חלק הקטנים ודאי דלא הי' צריכין הגדולים להחזיר כיון שכבר נתחלק ע"פ ב"ד וכיון דהגדולים טוענין קים לי כר"י בר"י ומה בכך שר' חייא אינו מצוה ליתן לכם כאונס בעלמא יחשב ובאופן זה נרא' כן הדין בפשיטות: עוד כ' הש"ך בשם הב"י בשם תשובת הגאונים בבן שהי' נו"נ בנכסי אביו שצריך להביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד: וכ' הש"ך טעם דחוק דמנ"ל להגאונים דין זה ולפמ"ש נרא' הדבר פשוט דמיירי בבן שהתחיל לישא וליתן בנכסי אביו בעוד שהיה סמוך על שולחנו דידוע דלית ליה מגרמיה כלום וכמו באחין שהתחילו לישא וליתן מתפיסת הבית דמיירי ג"כ מאופן זה דנחשבין כידוע דלית להו מגרמיה כלום וה"נ דכוותיה. ולפמ"ש יש תקנה לבורח שאחד מן השוק רוצה לישא וליתן עמו וירא שהבע"ח יאמרו אח"כ שכל הנמצא בידם הוא שלו ויגבו ממנו יש לו תקנה שילך לב"ד קודם שיתחיל לישא וליתן ומודה בפני ב"ד שכל אשר יש לו הוא זה הנו"נ עמו רק מה שהוא נו"נ לתוך פיו הוא שלו ואז כיון שהוחזקו כל הנכסים בחזקת מי שנו"נ ואין לו רק מה שנו"נ לתוך פיו שוב א"נ שום אדם לומר שהן שלו וכמ"ש בתשובת מהרי"ט סי' ל"ט בחלק א'. ודוקא בסי' קי"ב במעכשיו ולאחר מיתה שהפירות של הנותן וי"ל מהן קימץ פליגי אבל בכה"ג ודאי מודה למהרי"ט. וליתר שאת יכולין לשעבד עצמו כפועל ולחייב עצמו ולהקנות ידים שאפי' כל מה שימצא ויתנו לו מתנה שיהי' של מי שנו"נ בנכסיו ואז כל מה שימצא ברשותו הוא בחזקת מי שנו"נ בנכסיו:
א סָעִיף א שמה. כתב הש"ך משמע אפי' השטרות והמטלטלים תחת ידה ואית לה מגו דלהד"מ או החזרתי אינה נאמנת ודלא כתשובת מהר"מ אלשיך ותשובת מהר"א ששון ע"ש:
ב סָעִיף א ראיה. ואם אינה מביאה ראיה צריכה להחזיר אפי' גוף השטרות כ"כ בעה"ת וכן משמע מכל הפוסקים וע"ל סי' ס"ו סי"א. ש"ך:
ג סָעִיף א בעדים. לאפוקי ממ"ד דסגי שמתקיים השטר ואז אמרי' דה"ל כנחקר' עדותן בב"ד קמ"ל דלא. סמ"ע:
ד סָעִיף א אלו. ואפי' אין הסך שמעידים עולה כשעור השטרות ההם כמ"ש הב"י בשם כמה פוסקים דמספק תלינן להעמיד הממון בידה כדאמרי' לקמן אימור מעיסתו קמץ. ש"ך:
ה סָעִיף א אלמנה. משום דבגמ' קאמר דה"א אלמנה א"צ ראיה כיון דשבח הוא לה שהאמינוה בב"ד להיותה אפטרופא על היתומים ודאי לא גנבה משלהם קמ"ל דאפ"ה צריכה להביא ראיה עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך מאד בדין זה ומקור דינים אלו עיין בא"ע סי' פ"ה:
ו סָעִיף א ונותנת. כ' הסמ"ע דבא"ע ס"ס פ"ו כ' דאפי' נושאת ונותנת כו' מ"מ אם ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה ואם כתבו הבעל ע"ש שניהם הרי הוא של שניהם ומור"ם איירי כאן כשכתבה האשה עצמה על שמה או ע"ש שניהם דאז צריך דוקא שלא תהא נושאת ונותנת כו' הש"ך כ' דאין כן דעת הרב אלא דאזיל לטעמיה שכתב בד"מ בא"ע שם בשם הרשב"א דסתם אשה נושאת כו' וכל מה שיש לה בחזקת בעלה הוא כו' וכן נ"ל עיקר דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי כמ"ש בא"ע סי' פ"ה ופ"ז ונתבאר עוד שם דאם היא אומרת שלא היו המעות טמונים אינה נאמנת עכ"ל וע"ש:
ז סָעִיף א וסתם. הטעם דהאי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא בפרקמטיא אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה וכ"כ הטור בא"ע ס"ס פ"ו בהדיא ע"ש עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדין זה צ"ע דנראה דבעי' דוקא שהיא לבדה נושאת ונותנת גם בתשובת ר"ל ן' חביב כ' דסתם אשה אינה נושאת כו' ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ג סי' כ"ט עכ"ל וע"ש:
ח סָעִיף א ידוע. ע"ל ס"ס נ"ו דלא כ"כ אלא נאמן במגו וזה שייך אף בדלא ידוע שהיה לה ממון כו' וצ"ל דשאני הכא דמיירי שכתבה לאחרים והיא מתה ע"כ אין לה מגו עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהב"ח השיג ע"ז ותירץ דשאני התם שהבעל מת והיורשים אינם טוענים ברי ובסי' הנ"ל השגתי על שניהם והוכחתי דכאן אפי' מגו לא מהני לה כיון דנושאת ונותנת כו' מסתמא הכל של בעלה אם לא שידוע שהיה לה ממון מיוחד ושם איירי מדיני שליש ע"ש שהארכתי עכ"ל (גם הט"ז מיישב כעין זה והשיג על הסמ"ע ע"ש):
ט סָעִיף א שלה. ואפי' אם יורשי הבעל טוענין ברי לא מהני. ש"ך:
י סָעִיף א מציאה. כתב הש"ך דמכאן משמע דאחין או שותפין שמצא א' מהן מציאה הוא לעצמו וכן עיקר ודלא כמי שפסק הלכה למעשה דחולקין ולפ"ז קשה על הרמ"א דפסק בסימן קע"ו סי"ב דשותף שגנב או גזל צריך לחלוק עם חבירו דהא בירושלמי מדמי לה להדדי עכ"ל:
יא סָעִיף א ראיה. הטעם כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוה ממונו אלא דבחייו אמרינן אם איתא דהוא שלו א"א דלא יוכל להביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד משא"כ לאחר מותו דבן לא ידע כולי האי במילי דאבוה ומה"ט כתב הד"מ בשם הרשב"א דאם מתה והניחה מטלטלים דלא אמרי' בהו על האחין להביא ראיה כיון דלית כאן דבר שמסייע להיורש להעמידו בחזקתו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הקשה ע"ז ממ"ש בתשובת מהר"מ על אלמנה א' שניסת והכניסה ספרים כו' ע"ש דמסיק דאין להוציא ממון מן המוחזק דיכול לו' קים לי) וכתב הש"ך דלא מהני טענת ברי של האחין אפי' אם השטרות תחת ידם ע"ש:
יב סָעִיף א קמץ. וכתב הטור אפי' אם סך השטרות גדול וא"א לומר שקמץ כ"כ מאכילתו או משאר דברים מ"מ אמרינן שמא עסק בההוא פורתא עד שנעשה טובא והיינו דוקא כשזמן הלואת השטר היה אחר שנחלקו בעיסתן או בשאר ענינים אבל קודם לכן לא ולא אמרי' שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלוק עם אחיו עכ"ל הסמ"ע:
יג סָעִיף א שלו. כתב הסמ"ע דל"מ דאין מוציאין מיד הבן בית או הנפקד אלא אפי' הוא מוציא מיד הבעל בית או יורשיו מכח חזקה זו שכל מה שנמצא כו'. ומ"ש הרמ"א אבל בן בית כו' לא אשטרות הכתובים על שמו כו' קאי אלא על כל הנזכר קאי ונראה דה"ט דדוקא באשה ואחין ששולטין בהממון זה כזה חששו שמלאו לבו לומר כולו שלי שלא כדין אבל בן בית דאין לו שייכות בהממון אם לא מכח שהאמינו בעה"ב וכיון שהאמינו האמינו עכ"ל והש"ך כתב כאן בדרך קצרה כל הדינים העולים מסימן זה והרוצ' לעמוד עליהם יע"ש:
א סָעִיף א ואפי' אלמנה. עש"ך סק"ד בד"ה וכ' בבעה"ת כו'. מ"ש והקשה בס' ג"ת שם דהא בלא"ה הוי מגו דהעזה והניח בקושיא ולא דק דשפיר אמרי' מגו בכה"ג אע"פ דהוי העזה כו' וע' בתשו' רע"ק איגר סי' ק"ל בד"ה ואף ללישנא כו' שכ' ליישב דברי הג"ת דהכא כיון דמה דמאמינין אותה מתנ' נתת לי הוא מכח החזקה דאינ' מעיז' וע"כ דמחזקי' זה לחזק' גדול' דאינה יכולה להעיז לומר כן בשקר א"כ ממילא ליכא מגו דהא אמרת דא"י להעיז לטעון כן ע"ש:
ב סָעִיף א או מציאה מצאתי. עבה"ט עד ולפ"ז קשה על הרמ"א דפסק בסי' קע"ו כו'. וע' בתומים שכתב לתרץ דבסי' קע"ו מיירי בסתם דאמרינן מסתמא אדעתא דשותפות זכי ביה והמגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו אבל אם אומר להדיא בשעה שמגביה לעצמי ולא לחבירו אני זוכה פשיט' דהוא שלו כיון דלא נתכוון לזכות לחבירו ובכה"ג מיירי כאן מציאה מצאתי ונתכוונתי לזכות בו לבדי ע"ש וע' בקצה"ח שדחה זה כיון דשותפין משועבדים זה לזה לכל מה שיפעלו בפועל כפם א"כ אי מדינא גם המציאה והגניבה בשותפות לא מצי למימר לעצמי אני מגביה ע"ש וע' בת' ח"ס חח"מ סימן מ"ז שכתב ולפע"ד דברי התומים נכונים כיון דבגניבה איכא שינוי בשותפות דהרי מש"ה מצי חבירו לומר לתיקוני שדרתיך וא"צ לקבל הפסד אם לא שכבר קיבל חלק מהגניבה א"כ לא שייך לומר מעיקרא נשתעבדו זה לזה ונהי אם גנב סתמא ולא אמר לעצמי זכיתי אם שוב נתרצה חבירו לחלק עמו ולקבל עליו אחריות צריך לחלק עמו להרמ"א. אבל על כל פנים אם בשעת מעשה אומר לעצמי אני זוכה לא קנה חבירו וכיון שכן הדין בגניבה ה"ה במציאה איכא חשש סכנה כמבואר בברכות ס"פ הרואה וכן בהטעאה שייך קצת סכנה וא"כ צדקו דברי תומים בסתירת הש"ע. וכתב עוד שם תירוץ אחר לחלק בין אחים בתפיסת הבית ובין שותפים דעלמא ויובא לקמן סי' קע"ו סי"ב ס"ק י"ז ע"ש:
ג סָעִיף א מעיסתי קמץ. עבה"ט שכ' וכ' הטור אפילו אם סך השטרות גדול כו' וע' בת' חו"י סימן נ"ז שפקפק על זה. וע' בנה"מ מה שחולק על התומים בענין שאר מטלטלין וע' בת' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' ז' מ"ש בזה עש"ה:
א סָעִיף א מקניית הקרקעות ועבדים. שם אונות. והוא ל' קניית עבדים כמ"ש בגטין מ"ג ב' שלא כ' עליו אונו. וכ"ה לשון שטר מכר שדות כמ"ש בב"ב קנ"ד ב' את אונו כו':
ב סָעִיף א אפי'. דאין חילוק בין בידה או לא וע"ש נ"א ב' בתוס' ד"ה קבל כו': (ליקוט) ואפי' השטרות כו'. וכמ"ש בש"ע למטה וה"ה אם נמצאו לה כו' ואינה נאמנת במגו דלהד"ם וכיוצא. תוס' שם ועסי' צ"ט ס"א בהג"ה (ע"כ):
ג סָעִיף א שהיה לה כו' וא"צ. כמ"ש שם אימור מעיסתו כו':
ד סָעִיף א וה"ה אם. עבתוס' הנ"ל:
ה סָעִיף א ואפי' אלמנה. שם מ"ד אשה כיון כו':
ו סָעִיף א לא היתה. עתוס' הנ"ל:
ז סָעִיף א וסתם אשה. ר"ל בנשים שלנו דא"א שלא תתעסק שעה א' בממון בעלה ובשעה א' נקראת נושאת כמ"ש בכתובות פ"ו ב' לר"א שאין לך אשה כו':
ח סָעִיף א אשה שכתבה. עבתוס' הנ"ל: (ליקוט) אשה שכתבה כו'. ר"ל בנו"נ בתוך הבית וכמ"ש בתוס' הנ"ל וע' בא"ע סי' פ"ו ס"א ומ"ש בס"ס נ"ו אשה כו' שם מיירי בהאמינה על נכסיו וכדין שליש ולכן שם אף שא"ל מיגו נאמנת כמש"ש וכאן בלא ידוע כו' אף במגו אינה נאמנת כו'. ש"ך (ע"כ):
ט סָעִיף א יש מי שאומר. דהא בגמ' מדמי אשה ואחין להדדי:
י סָעִיף א או מציאה. דל"ד שנפלו כמ"ש שם אומר מעיסתו כו':
יא סָעִיף א ודוקא בדבר. ע' תוס' שם ד"ה ומודה. אלא נראה כו':
יב סָעִיף א ודוקא. שם קעג א' א' מן האחין כו':
יג סָעִיף א ואפי' מת. כנ"ל ודוקא בדבר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.