א קָהָל שֶׁתִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יוֹעִיל שׁוּם שְׁטָר אִם לֹא יִהְיֶה מִכְּתִיבַת יַד סוֹפֵר הָעִיר, אֵין בִּכְלָל זֶה מְחִילָה שֶׁמָּחַל רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן וְחָתוּם עָלֶיהָ רְאוּבֵן, דְּוַדַּאי אֵין הַכַּוָּנָה רַק עַל הַשְּׁטָר הֶחָתוּם בְּעֵדִים (טוּר).
ב טֹפֶס הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָד הַסוֹפֵר שֶׁחֲתוּמִים עָלָיו עֵדִים וְלֹא הֻעְתַּק הַשְּׁטָר, אֵין דִּין שְׁטָר לְאוֹתוֹ טֹפֶס, אֶלָּא אִם כֵּן מִנְהָג בָּעִיר לִהְיוֹת לוֹ דִּין שְׁטָר. הַגָּה: דְּכָל שֶׁלֹּא חָתְמוּ בּוֹ הָעֵדִים כְּדֵי לְמָסְרוֹ לִבְעָלָיו, רַק לְזִכְרוֹן דְּבָרִים בְּעָלְמָא, לֹא מִקְרֵי שְׁטָר. וְכֵן שְׁטָר שֶׁלֹּא נִתַּן לִכָּתֵב, וְאִכָּא לְמֵימַר שֶׁהָעֵדִים טָעוּ, אֵין דָּנִין עַל פִּי אוֹתוֹ שְׁטָר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף רי"א), דְּהָוֵי מִפִּי כְּתָבָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן כ"ח סָעִיף י"א וְי"ב. מִיהוּ יֵשׁ חוֹלְקִים, וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁכָּתְבוּ טֹפֶס עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב הַשְּׁטָר, יֵשׁ לְטֹפֶס זֶה דִּין שְׁטָר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ח).
ג אִשָּׁה שֶׁנִּתְחַיְּבָה לִשָּׁבַע, כְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּקְנוּ לַלּוֶֹה אִם יֵשׁ לָהּ מִטַּלְטְלִין שֶׁיִּפָּרַע מֵהֶם, וְהִיא מְסָרֶבֶת, מְנַדִּין אוֹתָהּ עַד דְּצַיְתָא דִינָא, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂים לְאִישׁ. דְּאִשָּׁה שָׁוָה לְאִישׁ לְכָל עֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה (טוּר).
ד שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיּוּכַל כָּל הַמּוֹצִיאוֹ לִגְבּוֹת בּוֹ בְּלֹא הַרְשָׁאָה, אִם אֵין מִנְהָג בָּעִיר שֶׁלֹּא לִגְבּוֹת בּוֹ בְּלֹא הַרְשָׁאָה, תְּנָאוֹ קַיָּם וְגוֹבֶה בּוֹ בְּלֹא הַרְשָׁאָה; וַאֲפִלּוּ כָּתוּב בּוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב לְכָל מוֹצִיאוֹ, בֵּין יְהוּדִי בֵּין גּוֹי. וְדַוְקָא שֶׁהַמּוֹצִיא הָיָה יָלוּד בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אֲבָל אִם נוֹלַד לְאַחַר מִכָּאן, לֹא, דְּלָא הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּעְבֵּד לְמִי שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
ה כָּל דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ בַּמְּדִינָה לִכְתֹּב, הֵן נֶאֱמָנוּת, הֵן כְּתַבוּהָ בְּשׁוּקָא, הֵן שְׁאָר שׁוּפְרֵי דִשְׁטָרֵי שֶׁנָּהֲגוּ הַסוֹפְרִים לִכְתּוֹב, כָּל מִי שֶׁמַּקְנֶה בְסוּדָר לִכְתֹּב שְׁטָר דַּעְתּוֹ שֶׁיִּכְתְּבוּהוּ כְּמִנְהַג הַמְדִינָה, וְאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ שֶׁיִּכְתְּבוּ כָּל לִשָּׁנֵי שַׁפִּירֵי דְאִית בֵּהּ; וְיִתְבָּאֵר עוֹד בְּסִימָן ע" א. הַגָּה: וְהַאי מַאן דִּמְקַבֵּל לְמִכְתַּב שְׁטָרָא בְּכָל לִשָּׁנֵי דִזְכוּתָא, אַף עַל גַּב דְּלָא יָדַע סַפְרָא לְאַחְזוּקֵי כָּרָאוּי, כֵּיוָן דִּכְתַב בֵּהּ: "וְאַחֲרָיוּת שְׁטָרָא דְנָן קָבִילִית עָלַי כְּכָל שְׁטָרוֹת דִּנְהִיגֵי בְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְטָפְסֵי דִּשְׁטָרֵי", קָאֵי לְכָל כְּלָלֵי בִּתְחִלַּת עִנְיָנָא; אֲבָל תְּנָאִים, כְּגוֹן נֶאֱמָנוּת בְּהַלְוָאָה אוֹ בִּטּוּל מוֹדָעָה בְּמַתָּנָה לֹא חָשְׁבִינָן עַד דְּמִפַּרְשֵׁי (ר"י נ"ד ח"א) וְע"ל סִימָן ע"א סָעִיף י"ד. שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיִּפְרַע הַהוֹצָאוֹת עַל הַכֶּפֶל, אַסְמַכְתָּא הוּא וְאֵינוֹ גּוֹבֶה. הַגָּה: וְאַף עַל גַּב דִּכְתַב בֵּהּ "דְּלָא כְּאַסְמַכְתָּא" וְכו'. וְע"ל סִימָן ר"ז בְּדִינֵי אַסְמַכְתָּא. וְכָל דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה בַּשְּׁטָּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּתִקּוּן חֲכָמִים, הוֹלְכִים אַחֲרָיו (טוּר בְּס"ס מ"ב וְרִיבָ"שׁ סִימָן ק"ה).
ו שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לַמַּלְוֶה לֵירֵד לְנִכְסֵי לֹוֶה בֵין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְפָנָיו בְּלֹא רְשׁוּת בֵּית דִּין וּבְלֹא שׁוּמָא וְהַכְרָזָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל דִבְרֵי תוֹרָה לֵירֵד לִנְכָסָיו, שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יְמַשְׁכֶּנּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. אֲבָל אִם לֹא מָצָא דַיָּן שֶׁרוֹצֶה לְדוּנוֹ, אָז יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דִּין לְעַצְמוֹ.
ז שִׁמְעוֹן שֶׁכָּתַב עָלָיו לִרְאוּבֵן בְּאֶחָד בְּנִיסָן שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ בְּכָל סַךְ מָמוֹן עַד אֶלֶף זְהוּבִים שֶׁיּוֹדֶה שִׁמְעוֹן אַחַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ לִרְאוּבֵן עָלָיו וְיִכְתֹּב וְיַחְתֹּם בַּחֲתִימַת יָדוֹ בְּהוֹדָאָה זוֹ, וְהוֹצִיא רְאוּבֵן כְּתַב יָדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁהוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִרְאוּבֵן עָלָיו מֵאָה זְהוּבִים, וּזְמַן כְּתַב יָדוֹ בְּכ"ז בְּנִיסָן, וְנִתְקַיְּמָה חֲתִימַת שִׁמְעוֹן בְּאֶחָד בְּאִיָּר, רְאוּבֵן גּוֹבֶה מִזְּמַן שְׁטָרוֹ, דְּאָז יָצָא הַקּוֹל שֶׁנִּתְחַזֵּק שְׁטָר שֶׁל שִׁמְעוֹן עַד אֶלֶף זְהוּבִים.
ח רְאוּבֵן שֶׁתָּבַע אֶת שִׁמְעוֹן לְדִין וְאָמַר לֵהּ: אַתָּה הוֹדֵיתָ בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָנֶה בִּשְׁטָר, וְעַתָּה גָנְבוּ הַשְּׁטָר וּנְתָנוּהוּ לְךָ, הֵשִׁיב שִׁמְעוֹן: אַתָּה לֹא הִלְוִיתַנִי, לֵוִי נָתַן לִי מַשְׁכּוֹן וְשָׁאַל מִמֶּנִי לִכְתֹּב עָלַי שְׁטָר חוֹב בְּשִׁמְךָ, וְהוּא הֶחֱזִיר לִי הַשְּׁטָר וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ, שִׁמְעוֹן נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה.
ט הָרוֹצֶה לִפְסֹל שְׁטָר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בְּחַיֵּי אָבִיו, וְעוֹד שֶׁבָּא (הַמַּלְוֶה) לְתַכְלִית הָעֹנִי וְלֹא הוֹצִיאוֹ, אֵין הַשְּׁטָר נִפְסָל בְּכָךְ; אָמְנָם יֵשׁ לַדַּיָּן לַחֲקֹר וְלִדְרֹשׁ לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ, וְאִם יֵרָאֶה לוֹ בְּאֻמְדְּנָא דְמוּכָח שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה וְשֶׁקֶר, יִכְתֹּב וְיַחְתֹּם שֶׁאֵין לְשׁוּם דַּיַּן יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּדֵּל בְּדִין זֶה, וְיִתֵּן בְּיַד הַנִּתְבָּע (וְע"ל סִימָן ט"ו ס"ג). הַגָּה: וְכֵן כָּל שְׁטָר יָשָׁן, יֵשׁ לְבֵית דִּין לַחֲקֹר וּלְפַשְׁפֵּשׁ אַחֲרָיו (טוּר סִימָן צ"ח בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ כְּלָל פ"א סוֹף ס' י' וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קצ"א), אַף עַל גַּב שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁלֹּא יִטְעֹן הַנִּתְבָּע שׁוּם טַעֲנָה נֶגֶד הַשְּׁטָר, וְקִבֵּל עָלָיו בְּחֵרֶם וּשְׁבוּעָה, אֲפִלּוּ הָכִי הַבֵּית דִּין צָרִיךְ לַחֲקֹר אַחַר זֶה, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ (שָׁם בַּמַּהֲרִי"ק).
י שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בְּלָשׁוֹן זֶה: בֵּאוּר מַה שֶּׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ רְאוּבֵן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו מִמָּמוֹן עִזְבוֹן יַעֲקֹב כָּךְ וְכָךְ, אֵין לוֹ דִּין שְׁטָר לִגְבּוֹת מִמְּשַׁעְבְּדֵי. כִּי אֵין בּוֹ קִנְיָן אֶלָּא הוֹדָאָה בְּעָלְמָא הוּא; וּמוֹכִיחַ הַלָּשׁוֹן שֶׁלֹּא כִוְּנוּ בִּכְתִיבָה זוֹ אֶלָּא לְזִכְרוֹן דְּבָרִים וְלֹא לְשֵׁם שְׁטָר, שֶׁכָּתְבוּ: בֵּאוּר מַה שֶּׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ, וְלֹא כָתְבוּ: הֵעֲדָנוּ עַל עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁרְגִילִים לִכְתֹּב בַּשְּׁטָרוֹת, וְלֹא: הוֹדָה בְּפָנֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכּוֹתְבִים בִּשְׁטָרֵי הוֹדָאוֹת. שְׁטָר שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ (שֵׁם הַמַּלְוֶה), אֶלָּא שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ הַלּוֶֹה לְכָל מִי שֶׁמּוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר זֶה שֶׁיִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ, כָּל הַמּוֹצִיאוֹ יִגְבֶּה בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהוּא לֹא הִלְוָה זֶה הַמָּמוֹן, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נוֹלָד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַשְּׁטָר. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ'.
יא לֹוֶה שֶׁפָּרַע לַמַּלְוֶה וְאֵין הַמַּלְוֶה רוֹצֶה לְהַחֲזִיר לוֹ שְׁטָרוֹ, יֵשׁ לְנַדּוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ, לְפִי שֶׁעוֹבֵר עַל לָאו שֶׁל דִּבְרֵי קַבָּלָה. וְע"ל סִימָן נ"ז.
יב שְׁטָר שֶׁנִּפְרַע אוֹ שֶׁנִּמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ, צָרִיךְ הַמַּלְוֶה לְהַחֲזִיר הַשְּׁטָר לַלּוֶֹה, דְּגוּפוֹ שֶׁל נְיָר שֶׁלּוֹ הוּא וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ז.
יג מִי שֶׁטָּעַן עַל כְּתֻבַּת אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיָה עַם הָאָרֶץ וְלֹא הֵבִין כְּשֶׁקָּרָא הַחַזָּן הַכְּתֻבָּה וְהַתְּנָאִים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאַר דִּקְדּוּקִים שֶׁיֵּשׁ לְדַקְדֵּק מִן הַשְּׁטָר, וְלָא אַמְרִינָן דְּהַאי גַבְרָא לֹא דִקְדֵּק כָּל כָּךְ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבָ"שׁ סִימָן ת"פ).
יד מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁטַר מַתָּנָה, שֶׁמִּן הַדִּין אֵינוֹ גּוֹבֶה בוֹ, וְהֲלָּה טוֹעֵן שֶׁיָּכֹפוּ אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַשְּׁטַר, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ.
טו מְדַקְדְּקִין לְשׁוֹן הַשְּׁטָר וְדָנִין עַל פִּי אוֹתוֹ דִקְדּוּק, וְלָא אַמְרִינָן הַאי גַּבְרָא לָא גָמִיר כֻּלֵּי הַאי וְהָיָה סָבוּר שֶׁהַדִּין הָיָה בְּעִנְיָן כָּךְ וּמִפְּנֵי כָךְ כָּתַב אוֹתוֹ לָשׁוֹן.
טז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁתְּנַאי שֶׁאָדָם מַתְנֶה עִם חֲבֵרוֹ אֵין הוֹלְכִים אַחַר הַלָּשׁוֹן הַכָּתוּב, אֶלָּא אַחַר הַכַּוָּנָה:
א סָעִיף א אין בכלל זה מחילה. וה"ה הלואה בחתימת ידו וכ"כ בסמ"ע ס"ק ב' וכן משמע ממ"ש הטור והר"ב דודאי אין הכונה רק על השטר וכו' כולו ופשוט הוא:
ב סָעִיף ב וכן שטר שלא ניתן לכתוב אלא העדים כתבוהו מעצמן שלא מדעת הלוה דפסול מטעם מפיהם ולא מפי כתבם דאין דנין על פי אותו שטר כלל וכמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף ג' סק"ח באריכות וכן משמע מדברי הרא"ש פ' גט פשוט סימן ז' ע"ש וגם בדין טופס שטר שביד הסופר שכתב המחבר נ"ל דאין כאן מחלוקת כלל דאע"ג דבב"י וד"מ וב"ח כתבו דהרא"ש פליג אהריב"ש וכמ"ש הרב בהג"ה כאן מ"מ לפעד"נ דלא פליגי דהריב"ש מיירי שהלוה נתחייב בפני ב' עדים בשטר במנה ולא נתחייב עצמו כלל שיכתוב הסופר השטר רק שהם יכתבו שטר גמור א"כ טופס זה שכתבו בספר הסופר אין לו דין שטר כיון שלא כתבוהו ליתן ליד המלוה שהרי הניחוהו ביד הסופר. אבל הרא"ש מיירי שנתחייב עצמו שהעדים יכתבו עליו שהוא מחוייב לעשות שטר מהיום בכל יפוי כח שייפה הסופר וקבל על עצמו בקנין כן בפני עדים א"כ כל שאינו עושה כן כתיבת העדים עומד במקום כתיבת הסופר כיון שמסרו כתיבתה ליד המלוה ע"ש בריב"ש ובתשו' הרא"ש ותראה שדבריהם מכוונים כמו שכתבתי מיהו נראה דהרא"ש וריב"ש מיירי שהלוה צוה להם לכתוב שטר א"כ השטר ניתן ליכתוב אבל כל שכתבוהו שלא מדעת הלוה פסול מטעם מפיהם ולא מפי כתבם ואין דנין על פיו כלל והעדאת עדים נמי לא חשיב ודוק:
ג סָעִיף ג כתקנת הגאונים שתקנו ללוה אם יש לה מטלטלים כו'. משמע אפי' רוצה לשלם קרקע צריכה לישבע ע"פ תקנת הגאונים אם יש לה מטלטלים וכן משמע להדיא בטור ובתשו' הרא"ש כלל ל"ט סימן ה' ודלא כסמ"ע ס"ק ז'. גם דברי הב"ח לא נהירין מה שכתב כאן ומה שכתב הטור לקמן סימן ק"א היינו לדינא דש"ס וכמ"ש שם באריכות ע"ש:
ד סָעִיף ג דאשה שוה לאיש כו'. עמ"ש לקמן ס"ס צ"ו בזה:
ה סָעִיף ד שיוכל כו' כתב בסמ"ע דהיינו כשכתוב בשטר סתם שיגבה בו המוציאו אבל אם כתוב בו בפי' שיגבה בו בלא הרשאה פשיטא דלא שייך מנהג בזה ובכל המקומות גובים בו בלא הרשאה והב"ח השיג עליו דאם יש מקום שנהגו שאין כופין אף כשכתוב בו בפי' בלי הרשאה אזלי' בתרי' וכן נראה דעת המחבר וע"ל סימן ק"ג ס"ז:
ו סָעִיף ה שנהגו במדינה לכתוב כו'. עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סימן ק"ו:
ז סָעִיף ה בכל לישנא דזכוותא כו'. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סימן ק"א:
ח סָעִיף ה קאי לכל כללי בתחלת ענינא כו'. כתב הסמ"ע נראה דר"ל דמה שקבל עליו לכתוב בכל זכוות' קאי דוקא לכללים וענינים המסתברים לומר שהי' דעתו מתחלה עליהן כו' ונ"ל שלא כיון יפה אלא ה"פ קאי לכל כללי בתחלת ענינא היינו לכל כללי דאחריות שמזכיר בתחלת הענין וה"ה אם כתב ונאמנות שטרא דנן קבילת עלי ככל שטרי כו' קאי לכל כללי דנאמנות ולא לכללי דאחריות וכ"מ להדיא בבעל העיטור סוף מאמר ה' דף י"ב ע"ד וז"ל לרבינו האי מאן דמקבל למכתב שטרא בכל לישנא דזכוותא אע"פ דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתב ביה אחריות שטרא דנן הכל כתוב למעלה עכ"ל ודוק:
ט סָעִיף ה אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה. פי' אע"פ שנוהגין לכתוב נאמנות בכל השטרות וכדאי' בהריטב"א לא מחשבינ' עד דמפרשי דדילמא לא הי' דעתו לכתוב נאמנות והיינו כשאין ידוע שהלוה ידע שנוהגים לכתוב נאמנות בכל השטרות אבל כשידע המנהג אז אע"פ שלא נכתב כנכתב דמי דהא כתב הרא"ש והטור כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות כו' דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה כו' ודוחק לומר דהרא"ש והטור מיירי כשכתוב נאמנות בפי' בשטר דהא כיון דתלו טעמא דכל מי שמקנה סודר לכתוב דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה משמע דאפי' לא נכתב השטר עדיין יש לסופר לכתוב בו נאמנות משום דמסתמא היה דעתו גם על הנאמנות וא"כ האיך כ' הר"ב בכאן דלא מחשבינן לנאמנות עד שמפורש אלא ודאי הר"ב מיירי בענין שי"ל שלא ידע מהמנהג והכי מוכח נמי ממ"ש הפוסקים והטור לעיל ס"ס מ"ב לשון שרגילים לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב עכ"ל ובהכי ניחא מה שהקשה בס' גידולי תרומה שער כ"ו דף ק"ך דברי ריטב"א אהדדי דכתב לדברי רב האי דנאמנות אף ע"פ שנוהגים בכל השטרות לא מחשבינן עד דמפורש והרי רב האי ס"ל דדורשים ל' הדיוט (וכמ"ש הטור לעיל ס"ס מ"ב) וכמ"ש הנ"י ס"פ המקבל על שמו (וכ"כ ה"ה פ"ח מה' שכירות על שמו) והאריך בזה והניח בקושיא ולפמ"ש לק"מ דהא דדורשים ל' הדיוט היינו דוקא כשידוע שידע שהדיוטות נוהגין כן. כן נלפע"ד ודוק ועוד הוכחתי כן לעיל ס"ס מ"ב ע"ש:
י סָעִיף ה על הכפל כו' כ' בסמ"ע סקי"ב דוקא בכה"ג שקבל עליו לשלם כולי האי הוי אסמכת' אבל בקבל עליו לשלם ההוצאה לא הוי אסמכת' כיון שנתחייב לשלם מה שהפסידו ובזה יישב מה שהקשה בד"מ מהך דהם אוביר ולה דגביד נאמן סימן ר"ז ומביאו הב"ח מיהו אם היה לו סחורה מזומנת לקנות וטוען שהיה לו ריוח בו אף שכתוב בשטר שנתחייב לשלם כל מה שמכסידו בטור וכמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א והטעם דמניעת הריוח לא קרי הפסד כדאיתא בירושלמי הביאוהו הפוסקים המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות וגרע מגרמא בנזקין דפטור ותו דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח דלמא אף היה מגיע הפסד כ"כ הב"ח וע"ל סי' רצ"ב ס"ו בהגה ומ"ש שם אך מה שנראה מדברי הב"ח דקושית הר"ב בד"מ מיתרצא בהכי ליתא דפשיטא דקושית הרב בד"מ עיקרה על תשובת הרא"ש שהוציא הוצאות והו"ל הפסד והיינו שכתב הר"ב בד"מ אבל כאן שמפסידו לא הוי אסמכתא כו' לכך צריכים אנו לדברי הסמ"ע דהרא"ש מיירי שרוצה הוצאות יותר מן הראוי ודוק:
יא סָעִיף ו אינו רשאי לעבור כו' כתב הסמ"ע דהיינו דוקא היכא שאין מנהג פשוט בעיר לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אבל אי מנהג פשוט כן בעיר אזלינן בתרי' והכי דייק לשון תשובת הרא"ש בטור וכן פסק המחבר בסימן ק"ג ס"ז בהדיא כו' ודבריו ברורים והב"ח כתב וז"ל לכאורה משמע דלפי שנהגו בעיר שלא להוריד מעצמו אע"פ שכתוב כך בפי' בשטר כתב הרא"ש דאינו רשאי אבל אם אין המנהג בעיר יכול לירד מעצמו וקשה דהיאך יכול לעבור על ד"ת לכן נ"ל דס"ל להרא"ש דאפי' לא היה מנהג נמי אסיר כו' ודלא כמהר"ו כהן שכתב בהפך עכ"ל ודבריו תמוהין דפשיטא דגם למהרו"ך אפי' לא היה מנהג נמי אסור וכמבואר בדבריו להדיא רק דקאמר היכא שהמנהג לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אזלינן בתריה ובזה דבריו ברורים ומוכרחים וכמ"ש וזה ברור:
יב סָעִיף ז דאז יצא הקול והיה להם ללקוחות. חשוב שמא נתן לו כתיבת ידו מיד וע"ל סי' ס"ו סל"ה סקי"א [קט"ו]:
יג סָעִיף י שטר לגבות ממשעבדי ונראה דה"ה דיכול לטעון פרעתי דכיון שאין טורף ממשעבדי' לא חשש להניח בידו וכמ"ש לקמן סימן ס"ט סק"ח וגדולה מזו נראה דאפי' העדאת עדים לא הוי דה"ל מפיהם ולא מפי כתבם כיון שנכתב בלא צואת הלוה וכמ"ש לעיל סי' ל"ט סק"ח ובס"ז סק"ג ומ"ש הרא"ש בסוף התשוב' ומביאה הטור ס"ס זה ולענין זה היה עדות מעליא לקיי' מה שהודה בפניהם התם מיירי להדיא שמודו בעיקר הדברים שהודה בפניהם דלענין זה הוי עדות שלא יוכל לטעון השטאה או השבעה ע"ש ודוק:
יד סָעִיף י ולא הודה בפנינו סתם שהיה מורה לשון הודאה גמורה רק ביאור מה שהודה כו' שמורה על זכרון דברים בעלמא וע"ל סי' ל"ט סי"א:
טו סָעִיף י שטר שלא נכתב בו שם המלוה אלא שיעבד עצמו הלוה כו' וע"ל ס"ד:
טז סָעִיף יא על לאו. אל תשכן באהלך עולה ונראה דמיירי אע"פ שהלוה שותק ואינו מבקש השטר או שרוצה המלוה ליתן לו השטר אלא שדחוהו מיום ליום קמ"ל דמנדין אותו שיתן מיד דאי מיירי שהלוה מבקש השטר והמלוה אינו רוצה ליתנו כלל ל"ל לטעמא שעובר על לאו של דברי קבלה תיפוק ליה שמחוייב להחזיר לו שטרו שלא יתבענו עוד פעם אחר דעל כרחך מיירי כשלא יתן לו שובר דאי נותן לו שובר ליכא איסורא דאל תשכן באהלך עולה וכמו שהוכחתי לעיל סימן נ"ז או אפשר דאפי' נותן שובר איכא איסורא דאל תשכן ואע"פ שהוכחתי בסי' נ"ז דליכא איסורא היינו כשכותב שובר על גב השטר עצמו או כשנשאר חייב לו מקצת דבעל כרחך צריך להשהות השטר אצלו אבל הכא דא"צ להשהות השטר כלל שם מיקרי עולה דדלמא יאבד שובר ולמה לו להשהות השטר אצלו בחנם:
יז סָעִיף יב דגופו של נייר שלו הוא. דהלוה נותן שכר הסופר כדלעיל ס"ס ל"ט וכתב הסמ"ע דאם המלו' נתן שכר הסופר מחשב הלואה גביה וצריך הלוה לחזור ולשלם לו אבל מ"מ אין לו למלוה לעכב בשביל זה השט"ח כמ"ש המחבר לעיל סימן נ"ז עכ"ל נראה מדבריו דאפי' שיכתוב על גבו שהוא פרוע או שיקרענו אינו יכול לעכבו. ובאמת כן נראה מדברי המחבר בסי' נ"ז אבל כבר השגתי שם עליו והוכחתי. דכשיכתיב עליו שהוא פרוע או יקרענו יכול לעכב הנייר עד שיפרע לו פשיטי דספרא וע"ש בסק"ד ה"א וא"ו באריכות:
יח סָעִיף יג אין שומעין לו. ואפי' ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך כיון שקבל על עצמו ושתק וע"ל סי' מ"ה ס"ג עיד מזה:
יט סָעִיף יד אין כופין כו' שמקבל מתנה הנאה שלו והוא נותן שבר הסופר שם ברשב"א:
כ סָעִיף טז אלא אחר הכוונה ע' בספר ב"ש דף ק"ד ע"ג:
א סָעִיף א מכתיבת יד סופר העיר פי' כתיבתן וחתימתן דמשום חשש זיוף רגילים לתקן כן שלא יקחו סופרים ועדים מאן דהו והעיקר תלוי בחתימת העדים וק"ל:
ב סָעִיף א אין בכלל זה מחילה וכו'. וה"ה הלואה בחתימת יד הלוה ג"כ אינו בכלל דזיל בתר טעמ' דאמרינן הודאה [פי' בחתימתו] כמאה עדים דמי אלא שמעש' כך היה שנשאל הרא"ש על שטר מחיל' מ"ה נקט' המחבר גם משום אורח' דמלת' נקט שרוב המלוים אינם מלוים כ"א בשטר שיש בו עדים שיוכל לטרוף ע"י מלקוחות וממקבלי מתנה משא"כ בחתימת ידן אבל במחיל' אין נ"מ בזה וק"ל:
ג סָעִיף א וחתום עליה ראובן. פי' ואפי' אם הכתב של גוף המחיל' היא מכתב יד אחר שאינו מסופרי העיר ולא מכתיבת יד ראובן וכ"ב הטור:
ד סָעִיף א רק על השטר החתום בעדים. והיינו שטרי הלואות ושל מקח וממכר שלוקחים עדים המפקיעים קול ויכול לטרוף על ידו מלקוחות וק"ל:
ה סָעִיף ב טופס השטר וכו'. ז"ל הטור שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני כך וכך זהובים שיתנם לו לזמן פלוני בנאמנות ואחריות ובכל יפוי כח שיפה הסופר וחותמים העדים למטה וזהו נקרא טופס של זכירה שרשמו לזכרון הדברים שנעשו לפניהם בשעת הקנין כדי לכתוב שטר גמור ע"י זה כשיהיו פנויין:
ו סָעִיף ב דהוי מפי כתבן פי' וכתיב ע"פ שני עדים ודרשינן ולא מפי כתבן אבל שטר הניתן להכתב ולהיות ביד הלוקח או ביד המלו' התירו חכמים משום תיקון העולם וכמ"ש הטור והמחבר בסי' כ"ח סי"ב ע"ש ומ"ש מור"ם ואיכא למימר שטעו ור"ל איכא למימר שטעו וכתבו ונתנו לו שטר שאינו עומד להכתב ולא אמרינן אף שמסתמ' לא ניתן להכתב דלמא אישתני דעת לוה זה וא"ל לכותבו:
ז סָעִיף ג אם יש לה מטלטלים בפריש' כתבתי דאינו ר"ל שרצונה לשלם בקרקע והמלוה אומר שיש בידה מטלטלין לפרוע מהן וקאמר שצריכה לישבע ע"ז שאין לה דז"א מתקנת הגאונים דלא תקנו שבועה אלא אמי שאו' אין לי במה לפרוע כלל וכמ"ש לקמן הטור ובדברי המחבר סי' צ"ט וק"א בס"ד אלא מפני שכל הטוען אין לי מסתמ' אם היה לו קרקעות היה זה ידוע משא"כ במטלטלים דיכול להיות שיש ממון בחדרו או מופקד ביד אחר בסוד מ"ה קאמר דישבע ע"ז כתקנת הגאונים שאין לו ואגב זה מגלגלין עליו ג"כ אם יש לו קרקע משום צד:
ח סָעִיף ד שיוכל כל המוציאו לגבות בו בלא הרשאה כו'. עיין בתשובת הרא"ש והביאו הטור שמשמע ומוכח משם דאם כתב בשטר בפירוש בלי הרשאה פשיטא דגובים בו בכל המקומות דכל תנאי שבממון קיים ודוקא אם לא כתב בשטר בפירוש "בלא הרשאה אלא כתב שיכול לגבות בו כל המוציאו בזה כתבו כמו שכתב המחבר כאן דבכל המקומות מסתמ' יכולין לגבות בו בלא הרשאה אם לא במקום שנהגו שלא לגבות בו אם לא כתב בשטר בפי' בלא הרשאה וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' של"א והביאו מור"ם בהגהותיו ר"ס ס"ו ע"ש וע"פ הדברים האלה היה נראה דגם דברי המחבר צריכין לפרש כן דאינו ר"ל שכתב בשטר בהדיא בלא הרשא' אלא ר"ל שטר שכתוב בו שכל המוציאו יכול לגבות בו כוונתו הוא אפי' בלא הרשאה וע"ז מסיק וכ' דאם אין מנהג כו' אלא דא"כ קשה דלא ה"ל לסתום אלא לפרש וצ"ע:
ט סָעִיף ד בין יהודי בין עכו"ם פי' ולא אמרינן מדלגבי עכו"ם לא חל התנאי דהא איסור יש בדבר לא יחול ג"כ גבי ישראל אחר המוציאו ועד"ר:
י סָעִיף ה דלא כאסמכת' כו'. ע"ל סי' מ"ב סעיף י' דכ"כ כדי להיות יד בעל השטר על העליונ' ודורשין מחמתו ל' השטר ליפוי כח דבעל השטר ודלא כטופסי דשטרי ע"ל סי' קי"ג דפרשו הטור דר"ל דנכתב לגבות בו מיד ולא שטופס השטרות כך הוא:
יא סָעִיף ה קאי לכל כללי בתחלת ענינא. כל זה הביא הב"י תשובת רבינו האי בסי' זה סס"ג עיין שם ונרא' דר"ל דמה שקיבל עליו לכתוב בכל זכוותא קאי דוקא לכללים וענינים המסתברים לומר שהי' דעתו עליהן שזולתן לא היה נגמר ענין השטר וז"ש בתחלת ענינא שכל המתחייב נפשו בשט"ח מסתמא דעתו בתחל' אאותו ענין הוה ובסי' ע"א סכ"ב שם חזר הב"י להביא זה וכ' בה דתחות ענינא והיא היא וגם שם לפני זה הביא ב"י לשון ריטב"א שכ' ג"כ עד"ז ע"ש:
יב סָעִיף ה על הכפל. בספרי הטור המדויקים כתוב עד הכפל והיה נראה דדוק' בכה"ג דקיבל עליו כולי האי מחשב אסמכתא וכמו אם לא אעביד אשלם אלפי זוזי אבל בחיוב סתם הוצאה אין זה אסמכתא אלא אמרינן ביה ג"כ כל תנאי שבממון קיים וכן משמע מתשו' הרא"ש גם הביאה הטור בסי' ע"א סכ"ב ומור"ם הביאו שם בש"ע בהג"ה בס"ס ג' ע"ש גם בד"מ כתוב דלא מקרי זה אסמכתא כיון שקיבל עליו לשלם הוצאות וה"ל בכלל אמרם כל תנאי שבממון קיים ותמה על הרא"ש שכ' דה"ל אסמכתא ולפי מ"ש ניחא דלא קרי ליה אסמכת' אלא בתנאי דקיבל עליו עד הכפל דאף אם אירע דהוציא עליו כ"כ מסברא י"ל דלא עלתה על דעתו שיוציא כ"כ וע"ד אסמכת' כ' לו כן וכמ"ש בהגד"מ ע"ש וגם עיין בס"ס י"ד דלא כתבו הטור והמחבר דא"צ לשלם לו הוצאה אם לא משעת סירובו ואילך אלא כשלא קיבל עליו בפירוש ודו"ק:
יג סָעִיף ה וע"ל סי' ר"ז כו'. פי' שם מפורש בטור ובדברי המחבר בסי"ח דל"מ כתיבת דלא כאסמכתא היכי דמפורש בשטר או דאנן חזינן דהוא אסמכתא ע"ש:
יד סָעִיף ו אינו רשאי לעבור על דברי תורה כו' והיינו דוקא היכא שאין מנהג פשוט בעיר לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אז י"ל דאף דכותבין כן בשטרות לא היה דעתו אלא כשלא ימצא דיין וכדמסיק אבל אי מנהג פשוט כן בעיר אזלינן בתרי' כיון דקיבל כן עליה בשטרא והכי דייק ל' תשובת הרא"ש שכ' הטור כאן שמסיק בה וכ' ז"ל ויש לפרש מה שנהגו לכתיב בלי רשות כו' כגון שלא מצאו דיין כו' וכן שינה ושילש הרא"ש בדבריו דיש לפרש כו' ותלה דברים כאלו במנהג ע"ש וכן פסק המחבר בסי' ק"ג ס"ז בהדיא וכ' ז"ל מקום שנהגו לכתוב בשטרו' שיוכל לירד לנכסי הלוה בלא שומא כו' אם נהגו שלא לירד כו' אין לירד כו' מוכח מדבריו הא במקום שנהגו לירד דאין למחות בידם ע"ש והוא ג"כ מתשובת הרא"ש והטור הביאם שם ומכאן ראיה למ"ש בסימן כ"י בדרישה ובסמ"ע דאם כתב בפי' שידון עמו בדין עכו"ם מפני הזכות שיש לו בדיניהם יותר מבדין ישראל צריך לדון עמו בדיני עכו"ם אף במקום שיש דייני ישראל שיכולים לדונו ולהוציאו מידו והיינו דוקא במקום שיש איסור לדייני ישראל לדון בדיני עכו"ם כגון להוציא מידו ממון שעבר עליו השמיטה וכיוצא בו אבל במקום שאין איסור ידונו דייני ישראל באותו זכות שיש לו לפני דייני עכו"ם מאחר שקיבל עליו וחייב נפשו בזה וע"ד שכ' מור"ם בהגה לקמן ס"ס שס"ט ע"ש:
טו סָעִיף ז שנתחייב לו בכל סך כו'. בפרישה כתבתי דנראה דהמעשה כך היה שראובן ושמעון היו שותפין בכמה ענינים והתחייב שמעון עצמו נגד ראובן בשטר עד אלף זהובים והיה כתוב בשטר ששטר זה נתן לו באופן שכל מה שיודע ע"פ החשבון שנשאר לראובן בידו ויתן לו אותו כתוב וחתום בחתימת ידו יתחייב לו באותו סך בשטר זה שהוא בעדים לטרוף בו מהלקוחו וכתבו אלף זהובים משו' שיודע שיותר מזה ודאי אין לו בידו אלא פחות מזה מה שיהיה (ועפ"ר שכתבתי שם עוד פי' אחר) ונסתפק השואל מאיזה זמן יגבה אם מא' בניסן מזמן השטר או מזמן קיומו דכת' ידו שהית' באחד באייר דע"י נתברר כמה הי' חייבלו אבל מזמן כתיבת היד פשיטא דלא יטרוף דכתי' בלא קיום אין בו ממש והשיב דיטרוף מזמן השטר דמאז היה להם ללקוחו' למנוע מליקח מיד שמעון דהרי אז יצא הקול וכ"ש דמחשב מוקדם לב"ח שלוה אחר זמן ההוא לענין גביית בני תרי וכמ"ש בסי' ק"ד) ואין להם לו' כל זמן שלא נתברר ע"י כתיבת ידו כמה חייב לו אין כאן חוב ברור ומ"ה קנינינו מחשב מוקדם דמ"מ היה להם למנוע מלקנות שמא נתן לו כתיבת ידו מיד דהא אין לכתיבת יד קול דיאמרו סמכנו לקנות כל זמן שלא יצא הקול דכתיבת ידו וכ"כ בתשובה שם וגם לקיום ב"ד דכתיבת יד אין לו קול לסמוך עליו ומה"ט אין טורפים בשטר כתיבת ידו אע"פ שהוא מקוים בב"ד וכמ"ש בסי' ס"ט ועפ"ר:
טז סָעִיף ח לוי נתן לי משכון כו' ר"ל לוי בקש משמעון שיאמר לעדים שיכתבו שטר עליו איך שהוא חייב לראובן מאה זהוב' ואותו השטר ימסרו העדים ללוי ועשה לו כן מאיזה טעם ידוע אצלו בדבר זה וכדי שיהא שמעון בטוח שלא יגיע לו היזק מזה השטר נתן לוי ביד שמעון משכון שכל היזק שיגיענו יקחנו מהמשכון וק"ל (ועפ"ר שם כתבתי עוד פירוש אחר) .
יז סָעִיף ח שמעון נאמן בשבועה. לשון הטור במגו דהיה יכול שמעון לו' לראובן לך פרעתי והיה נאמן בשבועה מאחר שאין השט"ח יוצא מתחת יד ראובן גם עתה נאמן לו' לו אתה לא הלויתני מעולם ואינו סותר בדבריו האחרונים את הראשונים שאמר לפני העדים אלא מתרץ דיבורי' עכ"ל בקיצור:
יח סָעִיף ט מפני שלא הוציאו בחיי אביו פי' שטר שנכתב שנתחייב ראובן לשמעון מנה הוציא שמעון על בן ראובן לתובעו בו והבן רוצה לפסלו ואו' כיון שלא הוציאו בחיי אביו ודאי היינו משום שידע שמעון שראובן היה יכול לברר שהוא פסול או שהוא פרוע:
יט סָעִיף ט אין השטר נפסל בכך בתשובת הרא"ש כ' טעם דיכול להתנצל ולומר לא היה השטר בידי לתבוע את אביך וגם בשעת עניי לא היה בידי ועד"ר:
כ סָעִיף י ולא הודה בפנינו כו' כ"כ הנוסח ג"כ בתשובת הרא"ש ובספרי טור של קלף ולפ"ז צ"ל דמ"ש בשטר ביאור מה שהודה בפנינו תוספות תיבת ביאור הוא מגרע כח לשון הודאה שכ' אח"כ שהודה בפנינו דל' ביאור מורה על חשבון בעלמא ולא שהיתה הודאה גמורה והוא קצת דוחק. ובכל ספרי הטור הנדפסים לא כתוב בהן תיבת ולא אלא תיבת אלא הודה בפנינו ועפ"ר שם כתבתי ביאורו ודו"ק:
כא סָעִיף יא על לאו דדברי קבלה. והוא אל תשכן באהלך עולה:
כב סָעִיף יב דגופו של נייר שלו. דהלוה נותן שכר הסופר וכמ"ש הטור לעיל סי' ל"ט סכ"בע"ש ואם נתן המלוה שכר הסופר מחשב הלואה גביה וצריך הלוה לחזור ולשלם לו אבל מ"מ אין לו למלוה לעכב בשביל זה השט"ח כמ"ש המחבר לעיל סי' נ"ז סעיף א' ועמ"ש בדרישה:
כג סָעִיף יג ולא הבין כו' אין שומעין לו דה"ל לומר כן מתחלה אינני מבינו תפרשוהו לי ואדע וכל שתיקה בעניינים אלו ה"ל כקבלה שקבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהן וע"ל סי' מ"ה ס"ג:
כד סָעִיף יג וה"ה בשאר דקדוקים כו'. עד וכמו שנתבאר בסמוך ר"ל מיד אחר זה בסט"ו כתבו המחבר וא"ת א"כ למה כתבו מור"ם כאן י"ל משום שיש לטעות ולפרש דמ"ש בסמוך דיש לדקדק בלשון השטר ולא אמרינן כו' ר"ל דמדקדקין ולא חיישינן דהאי גברא לא גמיר אבל אם אירע דטעין כן ה"א דשומעין לו קמ"ל מור"ם כאן דכמו שמי שטוען על כתובת אשתו שלא הבינה אין שומעין לו כן הדין נמי בשאר דקדוקים וק"ל:
כה סָעִיף יד אין כופין אותו. שם מפרש הרשב"א הטעם משום דמקבל מתנה שנל הנאה שלו עליו מוטל ליתן שכר הסופר ודמי הנייר נמצא שהשטר שלו לצור ע"פ צלוחיתו משא"כ בשטר הלואה וכנ"ל בסעיף י"ב:
כו סָעִיף טז אלא אחר הכווו' וכן הדין בנדרים וכמ"ש בי"ד בסי' רי"ח ע"ש:
א סָעִיף ב טופס השטר עיין ש"ך דמחלק בין היכא שנתחייב הלוה בפני שני עדים בשטר במנה ולא נתחייב שיכתוב הסופר דאז תופס זה שכתבו הסופר בשטר אין לו דין שטר כיון שלא כתבוהו ליתן ליד המלוה שהרי הניחוהו ביד הסופר ובין היכא שנתחייב הלוה שהעדים יכתבו עליו שהוא מחוייב לעשות שטר מהיו' בכל יפוי כח שייפה הסופר וקבל על עצמו בקנין כן בפני עדים וכל שאינו עושה כן כתיבת העדים עומד במקו' כתיבת הסופר כיון שמסרו כתיבת' ליד המלוה ועיין שם דבזה משווה המחלוק' שבין האשר"י והריב"ש: והנה היכא שלא נכתב התופס ליתן ליד המלוה ודאי אין לו דין שטר ואפילו העדא' ליכתב דהוי מפי כתב' וכמו שכתב הרי"ף פ"ד אחר דאמרו שם ליתקן זמן בקידושין ואסיקנא דלא אפשר דהיכא ליעבד לינחה גבי דידה מחקה לה לזמן לינחה גבי דידי' זימני' דזינתה ומחפה לינחה גבי עדים אי דדכירי ליתי ולסהדי אי דלא דכירי וחזיא בכתב' הוי מפי כתבם וכתב שם הרי"ף וז"ל הא מלתא מקשו בה רבנן היכי אמרינן הכי מפיהם ולא מפי כתבם והא תנן נאמן אדם לומר זה כת"י של אבא וכו' ומסתברא לן כי אמרי' מפיהם ולא מפי כתבם דלא ה"ל עדי' שבכתב עדות הני מילי היכ' דאיתי' לשטרא תותי סהדי דכמה דלא נפיק לה סהדותא מתותי ידייהו דסהדי כמה דלא מסהדי עד השתא דמי כו' אבל שטרא דנפיק מתותי ידי' דבע"ד לא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם וכו' וה"ל כמי שנחקר' עדותן בבית דין הלכך מפיהם קרינן בי' עד כאן לשונו ועיין רמב"ן בספר המלחמות ובספר הזכות שעשה פירוש לפירושו וז"ל כיון שאין הזמן הכתוב בשער עושה מעש' שטר אלא ביוצא מתחת יד העדים מפי כתבו הוא ואף על פי שודאי יצא מת"י העדי' כשיקדש בו את האשה ואח"ב הפקידתו אצלם אין זה דומה לשטר ביד שליש כיון דברשות אחרים הוא אינו משמש כלום אלא אהימנותא דעדים סמכינן וברשותן של עדים הוא צריך להיות מונח אינו אלא כשטר משמש שכתבו העדים לדוכרן פתגמ' דהוי באנפייהו וזהו פי' לפי' של רבינו עד כאן לשונו עיין שם וכבר העתקנו כל הדברי' שכתבו בזה הראשוני' לעיל בסימן מ"ו סקי"ז עיין שם ואם כן הוא הדין לתופס שנכתב בשטר הסופר כיון דלא נכתב ליתן ליד המלו' לא הוי עליו דין שטר אלא מזכרת בעלמא הוא כיון דלא תזי למיתבי' ליד בעל דין להיות בידו לראי' לא חשיב שטר ראי' כלל ועיין בנימוקי יוסף שם פ"ד אתין. וראיתי בשו"ת מוהר"י אדרב"י סימן רכ"ה ע"ד השאלה שהמקדש הוציא שטר שקידש לפלונית ועיין שם שדן הגאון הנ"ל מדברי הרי"ף והנימוקי דבשער קידושין אף על גב דנפיק מתותי' ידי' דבע"ד חשיבי מפי כתבם כיון דלא חזי למיתבי' לי' גם בסימן רכ"ז האריך הגאון הנ"ל בדברי הרי"ף והרמב"ן והנימוקי יוסף והעלה וז"ל הרי שכתבו ששטר קידושין כיון שאינו ראוי למוסרו לבעלים דדלמא מתקה לי' לזמן לא חשיב שטר אלא כפנקס בעלמא שאף על גב דמדעת שניהם נכתב דומי' דשאר שטרי הלוואה ומקח וממכר אלא שההבדל הוא דבשאר שטרות ראוי למסרן לבעלים ושטר קידושין אינו ראוי למסרן לבעלים ולהכי חשיב כפנקס ולא יועיל עד שיעידו בפיהם ממש וכיון שכן אף על גב דכתבו בשטר שציוותה גאמילה לכתוב השטר לא מהני כיון שהשטר הוא כפנקס וסברא זאת מוסכמת מהרי"ף והרמב"ן והראב"ד ע"ש: ונפלאתי בזה איך הגאון הנז' פוסל כל שטרי קידושין מחילי' דהרי"ף והראב"ד והרמב"ן והם לא כתבו סברא זו אלא לענין זמן דמשום הכי לא תיקנו זמן בקידושין משום דאי אפשר לתקוני דהיכי נעבד לינחה גבי דידה מחקה לזמן נינחה גבי דידי' מחפה עלי' נינחה גבי עדים סוי לי' מפי כתבם כיון דלא חזי למיתבי' לבעל דין רק שיותן ליד העדים דוקא אבל לפי האמת דלא תיקנו זמן בקידושין אם כן שטר קידושק חזי למיתבי' לבעל דין כמו שאר שטרות מקח וממכר ושטר שחרור והוי כמי שנתקרה עדותן בבית דין וז"ב:
ב סָעִיף ד שטר שכתוב בו. וצריך לומר דהמלוה הראשון זוכה לחבריו שיוציאו אחר כך דאם לא כן נהי דזה נשתעבד לכל מי שיוציאו כיון דלא מטי לידי' יכול לחזור בו דהא שטר כל זמן שלא בא ליד המלוה יכול הלוה לחזור בו ע"כ מוכח דהמלוה הראשון זוכה לכל מי שיוציאו אחר כך ותו ליתי' בחזרה. ולפי זה אם כותי מוציאו לא מהני כיון דאין שליחות לכותי ובזה ניחא הא דכתב בשלחן ערוך ואפילו כתוב שנתחייב לכל בין יהודי בין כותי והוא אין לו ביאור ועמ"ש בסמ"ע. ולפי מ"ש ניחא דה"א דכיון דלא מהני לכותי דאין שליחות לו לא מהני ליהודי קא משמע לן דמהני על כל פנים ליהודי וגם לכותי אם לא חזר עד שנתנו לכותי תו ליתי' בחזרה כיון דברשות נתנו לו דהא מסרו לכך שימסרנו לכל בין יהודי בין כותי מיהו אם חזר בו קודם שימסרנו לכותי נראה דיכול לחזור:
ג סָעִיף ד שיוכל כל המוציאו. ולפי שהוא שורש כל הממרנ"י לכן ראיתי להאריך בו קצת. וגם בו יבואר עניני ברירה וז"ל הרא"ש בתשובה כלל כ"ח סימן ח' בשטר שלא נכתב שם המלוה אלא שמשעבד עצמו לכל מי שיוציאו והשיב דמשתעבד ואע"פ שהעדים שבשטר שקנו ממנו לא הכירו ולא ידעו עי הוא וכההיא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ואם ישיב המשיב שאני התם שהמלוה מיהת הרי ידוע וניכר בשטר הא לך ראי' ממקום אחר שאיננו תלוי' בזה דבשילהי בתרא אני פ' בן פ' לויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך אפילו מריש גלותא ממך אפילו משבור מלכא וכ"ת שאני התם אף על פי שלא נזכר שם המלוה בשטר מכל מקום הכיר וידע אותו פנים אל פנים משעבד עצמו לו אבל בנידון דידן הלוה לא הכיר מוציא שטר זה שישעבד עצמו לו הרי לך ראי' ראשונה דמשתעבד לך ולכל מאן דאתי מחמתך וכו' ואף למי שאיננו מכיר וכן מצינו בשאול והיה אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול למי שיכה הפלשתי ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממון ובפ' ב' דסנהדרי' קאמר שקידש דוד את בת שאול באותו ממון עכ"ל: ודאיתי במהרי"ט ח"מ כ"ג האריך בענין זה שם והק' בדברי הרא"ש היכא מתקדשה מירב באותו מלוה נהי דקס"ד דמקדש במלוה מקודשת מכל מקום מי לא בעינן שיאמר האיש שהוא מקדשה באותו ממון ואם לא היה ניכר מי אמר והא בעינן נתן הוא ואמר הוא ולא שתלקח אשה לאיש אע"כ צ"ל דכשבא דוד לפני שאול והלבישו מדיו אזי א"ל התנאי ואמר הוא דתהא מקודשת לי בזה ובאותה שעה ניכר וידוע הי' ולא נשמע מיני' כלום עיין שם ולק"מ דודאי אם הי' התנאי לדוד כשהלבישו מדיו ואז אמר דוד תהא מקודשת לי בזה לא הוי קידושי מלוה אלא שכירות והוי כמי שאומר בשכר שאעשה עמך וע"מ שאדבר עליך לשלטון ולא ה"ל מלוה כלל למאן דאמר אין לשכירות אלא לבסוף וכמבואר בפ' האומר דף ס"ג ובסנהדרין דף י"ט משמע דהוי מלוה לכ"ע. ועוד דלפי מ"ש בחידושי אבן העזר סימן כ"ח דהיכא דיש במכיש אחרון ש"פ מקודשת אפילו לדידן דקיימא לן ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף והוא לפי שיטת הרשב"א עיין שם וגבי דוד שהכה לגליות ודאי הי' בהכאה אחרונה ש"פ אלא שאול אמר זה להתחייב לאיש אשר יכנו עושר גדול קודם שדיבר מעניני קדושין ואחר דקטלי' לגליות נתחייב לדוד עושר גדול ואז בא דוד ואמר תהי' מקדשא לי באותו מלוה ואם כן נשמע מיני' דנתחיי' שאול באותו חוב דאם לא כן ליכא מלוה כלל וזה פשוט: עוד שם ז"ל ועוד צריך להתיישב בדבריו דס"ל בההיא. דממך ואפילו מריש גלותא שיכול לתבוע ממנו אפילו מי שלא הלוהו מעולם והכי מוכח מדברי ר"י נחיב ו' ח"ה משם הרשב"א שכל המוציאו צריך שיהא מכח המלוה כמו משתעבדנ' לך ולכל מאן דאחי מחמתך וכו' בין הכי ובין הכי משמע מדברי הרשב"א שהבא מכחו מיהא מצי תבע אע"פ שלא הלוהו מעול' אמנ' מדברי הטור סימן נ' לא משמע הכי שהו' כתב כל המוציאו גובה בו שיאמר המוציאו ממני לוית ולא הוצרכתי לפר' את שמי ומשמע דאם הוא מוד' שלא הלוה אלא אחר הלוהו ומכתו בא לא יגבה ועוד כתב ודוקא שטר אבל כת"י מתוך שיכול לומר פרעתי יכול לומר לא לויתי ממך כו' ולפי זה יקשה דמה מייתי הרא"ש ראי' מההיא דממך ואפילו מריש גלותא כיון שצריך לומר ר"ג בא בטענת הלוהו עיין שם אמנם הגאון הנז' השמיט דיבור א' מדברי הטור שם סימן נ' ז"ל אבל אם הוא כת"י בלא עדים מתוך שיכול לומר פרעתי יכול לומר לא לויתי ממך אלא מאחר ונפל ממנו ומצאתו עיין שם וכיון דטוען שנפל מאחר ומצאתו אז ודאי אינו גובה אבל בא מכחו הרי הוא גובה אע"פ שלא הלוהו דהוי כמו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ואם כן ראיית הרא"ש נכונה מההיא דר"ג ועיין בתוספות פ' ג"פ דף קע"ב ד"ה אבל הכא ופירשו שם ממך ואפילו מר"ג אע"פ שאינו רגיל להלוות כלל ואפילו אנו יודעין בבירור שלא הלוהו עיין שם ואין להקשות היכיי מצי מחייב עצמו לכל מי שמוציאו הא אין ברירה ואיך הוברר בשעה שמוציאו אח"כ דלזה נשתעבד דכבר כתב הרמב"ן גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דלא מהני מדאורייתא כיון דאין ברירה ומה"ט יכול למחול עיין שם ואם כן ה"נ בממרנ"י מהני על כל פנים מדרבנן והר"ן כתב פרק קמא דגיטין ז"ל ולפי מאי דכתיבנא לא קשיא דכי אמרינן אין ברירה הני מילי במלתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם בזה אחר זה עיין שם ואם כן טפי ניחא דהוי דאורייתא שעבוד ממרני כיון דיכול להשתעבד לכל העולם בזה אחר זה. ובנימוקי יוסף פ' ג"פ ז"ל אמר המחבר ושטר שכתוב בו שנתחייב לכל מוציא אותו בבית דין כשר וגובה בו המוצאו דהא לנפילה לא חיישינן ואי משום שלא נתברר כשכתבו למי נתחייב וקיימא לן דאין ברירה בדאורייתא שאני הכא כיון דראוי להתחייב בו לכל אדם אין כאן דין ברירה עד כאן לשונו וכיון לדברי הר"ן דלא שייך ברירה אלא במלתא דאי דהאי לאו דהאי אבל זה יכול להתחייב עצמו לכל העולם בזה אחר זה: ומוהדא"ש סימן קע"ת נתקשה בדבריו מהא דפ' כל הגט כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה דאין ברירה והא התם נמי כל אשה ראוי' שתצא בפתת תחלה וכתב לתרץ משום דגבי גט בעינן ברירה מפורשת וכמה שכתבו תוספות שם ע"ש. ועדיין תיקשי משוחט על מי שיעלה ראשון לירושלים ואמרו שם נמי אין ברירה אף על גב דראוי הי' לעלות ראשון. אלא דמוהר"א ששון הבין דברי הנימוקי כפשוטו ומשום הכי קשיא ליה אבל הנימוקי כיון לדברי הר"ן ולא אמרי' אין ברירה אלא במלתא דאי דהאי לאו דהאי ובשוחט על מי שיעלה ראשון או כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה אי דהאי לאו דהאי דהא חדא הוא שתצא בפתח תחלה אבל גבי לכל מי שמוציאו ראוי לכל העולם וכמ"ש. הר"ן וז"ב: ונם הרא"ש דסובר במשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דיכול למחול לאו משום דס"ל כדעת הרמב"ן דאינו אלא מדרבנן דאין ברירה אלא ס"ל הטעם דיכול למחול כמ"ש טעמו ונימוקו בפ' הכותב משום דלא שעבד גופו לכל העולם ועיין שם באורך ובמוהרי"ט שם כתב בזה בדברי הרא"ש מ"ש ודבריו אין לו ביאור ע"ש. ועיין שם במוהרי"ט דהקשה לפי דעת הרמב"ן דכתב משום אין ברירה לא הוי שעבוד מן התורה אם כן ההיא דשאול דאמר יעשרנו עושר גדול היכי מהני דהא אין ברירה וגם לפי מ"ש הר"ן לא שייך זה בעובדא דשאול דאחד יכנו ועוד הקשה מההיא דהמבשרני במה נפטר רחמה יטול מנה אע"פ שלא הי' מבורר והעלה שם בזה ז"ל דע"כ מלתא דדוד וההיא דהמבשרני טעמא אחריני איכא כו' והיכא משתעבד בלא קנין אלא נראה דההיא דמבשרני ודוד מדין שליחות הוא דקני ושליחות וכל מילי דשליחות לא בעי קנין והאומר לחבירו עשה דבר פ' ואתן לך מנה משעשה שליחותו נתחייב בלא שום קנין הלכך אימת קנה להני זוזי בשעה שעושה שליחותו ובאותו שעה מבורר הוא ובאותו שעה הוא זוכה ואין אנו חוששין למה שלא הי' מבורר באותו שעה שנדר לו כו' ולכך זכה דוד באותו. ממון בשעה שהרג את גליות שנתרצה בו שאול לתת לו אותו ממון שאלו רצה לחזור בו עדיין הי' יכול לחזור ובאותו שעה מבורר הי' עד כאן לשונו ותוכן דבריו לחלק בין. היכא שהחיוב הוא מעכשיו וכיון דעתה לא הוברר בשעת הקנין אף על גב דהוברר את'כ לא מהני לי' אבל אם אין הקנין והחיוב מעכשיו אלא לאחר זמן ואז בשעת גמר הקנין הוברר מהר ומשום הכי בעובד' דשאול וההיא דהמבשרני גמר הקנין אחר שעשה שליחותו ואז הוברר. והיטב אשר דיבר וראוין למי שאומרן וכן מצאתי כדבריו בר"ש פ"ה דמעשר שני ז"ל כל הנלקט מזה מהכא פריך פרק מרובה לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש דהכא חזינן אף על גב דליתי' ברשותי' מצי פריק ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאם כן לא היו עושין תקנה לנאכל בנתיים אלא מנית מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהא מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המחלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ ע"ש. ומבואר מזה דוקא היכא דרוצה לחלל מעכשיו אז אין ברירה אבל היכא דאינו חל אלא אח"כ ואז הוברר מהני וכן מבואר מדברי תוספות פ' מרובה (בבא קמא דף ס"ט) ד"ה כל הנלקט מזה ע"ש: אמנם מדברי הרשב"א לא משמע הכי שכתב באשה שמינתה שליח ואמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו יהיה שלוחי דאין ברירה והובא בבית יוסף אבן העזר סימן קמ"א עיין שם והתם נמי כל זמן שלא עשה שליחותו יכולה האשה לחזור ולא נגמר אלא בשעה שמקבלו ואפילו הכי אמרינן אין ברירה ומשום דהשתא אינו מבורר ומי איכא מידי דאילו השתא לא חייל ובתר הכי חייל כדאמרינן פ' אע"פ לענין דשבל"ע ולפי מ"ש המרדכי גבי דשבל"ע דמהני באומר לכשיהיה בעולם עיין שם פרק מי שמת אם כן הוא הדין בזה מהני ואולי התוספות והר"ש אזלי בשיטה זו אבל לפי מה דקיימא לן דאפילו אומר לכשיהיה לא מהני בדשבל"ע אם כן הוא הדין לענין ברירה אף על גב דהקנין כשיוברר לא מהני כיון דהשתא לא מהני. ולפי מ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' אישות באומר ליבמה לאחר שיתלוץ לך יבמיך דמקודשת וכתבו שם בטעמו משום דכיון דאלו קדשה השתא על כל פנים ספק קידושין הוי דיבמה לשוק הוי ספק קידושין משום הכי בקידשה לאחר שיתלוץ לא הוי דשבל"ע ומקודשת ודאי קידושין ואם כן הוא הדין גבי כל הנלקט כיון דקיימא לן דמלתא דברירה ספיקא הוי ועיין יש"ש שם בדיני ברירה ואם כן כשמקנה לאח' שיוברר לא הוי דשבל"ע כיון דגם עכשיו ספקא הוי. אלא דכבר חלקו שם בסברא זו על הרמב"ם עיין שם משנה למלך: ולכן נראה בקושיות שהקשה מוהרי"ט מעובדא דשאול ומההיא דהמבשריני דכד דייקית אשכחן כהאי טובא בפ' המביא אמר לעשרה כתבו גט שנים משום עדים ואינך משום תנאי ואיך הוברר דשנים הראשונים הן עדיו כיון דבערבוביא הזמינם וכן בפרק האומר לעשרה כתבו גט לאשתי א' כותב ע"י כולם וכן שם בדף ס"ו אמר להו בי תרי מנייכי נכתבו גיטא לדביתהו ואיך הוברר הני תרי מגו תלתא למי הוא עושה שליח אלא ודאי דגבי שליחות לא שייך כלל עניני ברירה דהוא עושה לכולי עלמא שלוחין ושליח של אדם כמותו ולכן כל מי שעושה שליחותו הרי הוא כמוהו וכן בעובדא דשאול הוא מרשה לכלם מי האיש אשר יכנו יעשרנו עושר גדול וכמו כן ההיא דהמבשרני וכיון דכולי עלמא שלוחו הוי אם כן כל מי שעושה ע"י ציוי שלו הוא עושה ואין מחוסר כאן ברירה מי הוא שלוחו דהא כולי עלמא הוא עוש' ואינו מחוסר אלא עשיית השליחו' וזה מחוסר גם בממנה למיוחד לשליחות אבל כשגומר שליחותו נתחייב כיון דעל פיו הוא עושה ובזה כולי עלמא עושין ע"פ ציויו ובענין זה נמי כל השומע קולי יכתוב או כל השומע יזון דאין בזה עניני ברירה לומר דזה נעשה שלוחו ולא זה דכיון דהוא עושה לכל אין זה יוצא מכלל והוא כמי שעושה שני שלוחים ואחד מהם עשה לו השליחות ודקא גבי לאיזה שתצא בפתח תחלה שייך עניני ברירה אבל בהני לכולהו עושה שליחותו אבל בתשובת הרשב"א בענין דמיירי מיני' באשה שמנתה שליח ותלתה ברצון בעלה מי שירצה הבעל וכיון דתלתה ברצון בעלה ולא הוברר שעה שמינתה אם הי' אז רצון בעלה בזה ומשום הכי אין ברירה בזה מיושב נמי מה שהקשה מוהרי"ט מההיא דלולב וערבה כל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה ואינו מבורר ולפי מ"ש ניחא דהוא נתן לכל העולם אלא דמחוסר זכי' וכל מי שיגיע לולבו בידו הרי הוא זוכה במשיכה מה שאין כן לאיזו שתצא בפתח תחלה דהוא ענין אחר המחוסר בשעת מעשה לגוף הגירושין דלא הוברר מי תצא תחלה. וכל זה משמע להמעיין היטב בלשון הרשב"א הובא בבית יוסף סימן קמ"א באבן העזר ז"ל דעת הרשב"א בתשובה אם עשתה שליח וחזרה ועשתה שליח ואפילו עשרה זה אחר זה או שעשתה עשרה בבת אחת כל שהגיע הגט ליד א' מהן מגורשת דלא שייך בכי הא ברירה אבל אפשר שאם אמרה כל מי מכם שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזו שארצה אגרש בו דאין ברירה ע"כ ומבואר כל מה שכתבנו מדברי הרשב"א דבעשרה שלוחין לא שייך ברירה דכולן שלוחין הן אלא בתלתה ברצון בעלה בזה לבד ראוי לומר אין ברירה ומוכח מדברי הרשב"א דאפילו בשעת גמר הענין כבר הוברר אם לא הוברר בשעת מעשה לא מהני וכמ"ש ודו"ק ועיין שם במוהרי"ט ז"ל והנה החכם השלם המורה נרו רצה לחלק בזה חילוק נאה ומתקבל דשאני שעבוד מהקנאה דכי היכא דאמרינן אין אדם מקנה דשלבל"ע מכל מקום משתעבד הוא לדבר שלבל"ע ה"נ יכול הוא להשתעבד ע"י שעבוד למי שאינו בעולם ועיין שם דהשיג עליו דבשלמא כשהדבר אינו בעולם שעבודא חייל על גופו וגופו איתי' בעולם אבל כשהזוכה אינו בעולם או אינו מבורר דכמאן דליתי' דמי מה מהני שגופו של מזכה איתי' בעולם וראי' מהא דפריך בפ' י"נ גבי בנין דכרין יתבין תנן היכי זכי בנין דכרין דליתנהי בעולם אף על פי ששעבוד וחיוב הוא עיין שם ודבריו נכונים דודאי לדבר שבל"ע אינו יכול לשעבד וכן מוכח בהא דפריך פרק קמא דגיטין גבי מעמד שלשתם אלא מעתה הקנה לנולדים עיין שם ומכל מקום אין מזה קושיא על החכם השלם המורה לפי מ"ש תוספות שם בגיטין ובכמה דוכתי דאמרינן אפילו לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע אבל לדבר שבל"ע לא והקשו תוספות דהא לאחר שאתגייר לדבר שבל"ע הוא וסובר דמקודשת ותי' דנכרי ועבד איתנהי בעולם אלא שמחוסרין גירות ושחרור ול"ד לנולדי' דליתנהי בעולם כלל עיין שם וכיון דשעבוד לרבנן כמו קנין לר' מאיר ולהכי דשבל"ע משתעבד ולנולדים לא משתעבד דליתנהי כלל אבל לאדם שאין מבורר ה"ל כמו לאחר שאתגייר לאחר שאשתתרר דהגוף איתי' בעולם אלא דמחוסר ברירה דכה"ג אינו אלא כמו דשבל"ע דמהני לר' מאיר וה"ה שעבוד לרבנן מהני בכהאי גוונא . מיהו לפי מה שמבואר אצלינו בסימן קי"ב סק"א בטעמא דהך מלתא דשעבוד מועיל בדבר שבל"ע ואינו מועיל לדשבל"ע ולפי הטעם שם אינו מועיל לשעבד עצמו לאדם שאינו מבורר וע"ש: ומתוך דבריהם נראה ליישב קשיות תוספות פ' כל הגט ופרק בכל מערבין דהקשו בהא דאמר ר"מ שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומ' עשרה מעשר ראשון אלמא קסבר יש ברירה ובפ' יש בכור דף ל"ח גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא דר"מ ור"י כרב אסי דאמר האחין מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא לי' אם יש ברירה או אין ברירה ע"ש: ולפי מ"ש ניחא דכיון דלר"מ ס"ל אדם מקנה דשלבל"ע וכן גבי תרומה מצי להפריש דשבל"ע כדאי' בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג) עיין שם ומשום הכי יכול לומר שאני עתיד להפריש דאף על גב דאינו מבורר השתא לא גרע מדבר שבל"ע דהשתא דשבל"ע יכול להפריש מכ"ש שגי לוגין שבאו לעולם אלא שעתה אינו מבורר ועתיד לברר דמהני והא דמשמע בש"ס בשני לוגין שאני עתיד להפריש צריך ברירה היינו לדידן דקיימא לן אין אדם מקנה דשלבל"ע ומשום הכי שני לוגין שאינו מבורר עכשיו ועתיד להפריש הוי כמו דבר שלא בא לעולם אבל לר' מאיר ודאי מהני וכמ"ש: ובזה ניחא ליישב הא דאמרינן בפ' בכל. מערבין דף ל"ז בהא דסבר ר"ש גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש דאסור וקס"ד משום דס"ל אין ברירה ופריך מדר"ש אדר"ש דשמעינן לי' דאית לי' ברירה גבי עירוב משום דבענין ראשית ששירי' ניכרין ואב"ע כדקתני טעמא אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ופריך למאי דס"ד מעיקרא דבעינן ראשית שיהיו שירי' ניכרין מאי קאמר לי' וכתבו תוספות שם ה"נ הוי מצי למימר לטעמא דברירה עיין שם ולפי מ"ש ניחא דלפי טעמא דברירה לא הוי מצי אמרי לר"מ הך טעמא כיון דר"מ ס"ל אדם מקנה דשלבל"ע אבל האי טעמא דשירי' ניכרין גם לר"מ מצי אמר וק"ל. ועיין בתוספות פ"ג דערובין דף ל"ח ד"ה אי אתה מודה שמא יבקע ז"ל תימא להני דמפרשי טעמייהו משום דאין ברירה או משום ראשית כו' כיון דתני סיפא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד מנא להו דלא הוי טעמא משום הכי וע"ש: ונראה לישב לפי מ"ש בתמורה להקשות למאן דאמר יש ברירה אם כן איסור שנתערב בהיתר נשדי חד מנייהו ונימא ברירה שהוא האיסור ותרצו דהיכא דכבר הוכר האיסור לא שייך ברירה ע"ש: ולפי זה הא דר"י ור"ש אוסרין בשני לוגין שאני עתיד להפריש אי נימא טעמא דידהו כדקאמרו משום שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלי' למפרע הוי להו להתיר ע"י תקנה שיאמר שני לוגין בתוכו תרומה ולא מה שאני עתיד להפריש ונימא כל מה ששותה דהיתר נינהו ומשים ברירה כיון דלא הוכר האיסור בפני עצמו אמרינן ברירה וכדאמרינן ביומא דף נ"ה גבי תטאת שמתו בעלי' עיין שם ואם כן אף אם יבקע הנוד אינו שותה טבלים למפרע כיון דכבר נתקן הטבל ע"י התרומ' שבתוכה ורשאי לשתות על סמך ברירה דמה ששותה חולין הוא וצ"ל דהא דאמרו לו לר"מ שמא יבקע הנוד היינו על תקנתא דר"מ דאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אבל אינהו על כל פנים לאו משום הכי אסרי דאם כן ה"ל לאשמועינן תקנתא שיאמר שני לוגין בתוכו תרומה וכמ"ש ע"כ אסרי מטעמא דאין ברירה והתם בעירובין משני שאני התם דבעינן שירי' ניכרין א"ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רימור' של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום כו' יהי' זו תרומה על זו ה"נ דאין בדבריו כלום וכ"ת ה"נ והתנן תרומת הכר' ומעשרותיו בתוכו ר"ש אומר קרא שם שאני התם דאיכא סביביו ואבע"א כדקתני טעמא א"ל לר"מ אי אתה מודה וכו' ונראה דודאי הלכתא הכי דבעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרין ומשום הכי קשיא לי' להרשב"א בחידושיו בדברי ר"מ דאומר שני לוגין שאני עתיד להפרי' הא אין שירי' ניכרין ומתרץ דכיון דר"מ אית לי' בריר' וכשיפרוש יהי שירי' ניכרין עיין שם בח"ר פרק קמא דחולין ולהכי ניחא דמעיקרא קאמרי בטעמא דבעינן שירי' ניכרין ואבע"א דזה הוי שירי' ניכרין כיון דאמרי' ברירה וכשפירש הרי שירי' ניכרין וכמו שכתב הרשב"א אלא התם כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד ומשום הכי אוסרין דשאני עתיד להפריש אי אפשר שמא יבקע הנוד ולא יבא לידי הפרשה ושיאמר שני לוגין בתוכו תרומה וכמ"ש א"א דזה ודאי לאו שירי' נכרין כיון שאינו מברר בשעת הפרשה ודו"ק ועיין מעילה דף כ"ה: הדרן לדברי הר"ן דגבי מעמד שלשתם לא שייך ברירה דכי אמרינן אין בריר' ה"מ במלת' דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהיה משועבד לכל העולם בזה אחר זה וקשיא לן בגווה הא דאמרינן במרובה דף ס"ט בהא דתניא ר' יהודא אומר שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר ר' דוסא אומר לעיתותי ערב אומר כל שלקטו כו' ואמרינן שם דלא סגיא דלא מהפכת דבהא מתני' קתני דאית לי' לר' יהודה ושמעינן לר' יהודה דלית לי' ברירה דתנן הלוקח יין כו' עיין שם והא גבי הפקר דאמר כל שילקטו עניים הפקר לא שייך אי דהאי לאו דהאי דהא אפשר שיהא כולן הפקר אם ילקטו כל הכרם וכעין זה קשה גם בהא דאמרי שם אליבי' דצנועין דמניתין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה דלא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המחלקט מזה מחולל על המעות ופריך שם אלמא אית לי' ברירה והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה עיין שם והא בזה נמי לא אפשר שיתתלל כל הכרם כשילקטו כל הכרם ואין לומר דמשמע להו דלא היו מניתין הצנועין מעות כדי כל הכרם דאם לא כן למה לא היו מתללין כל הכרם בבת אחת דכבר הקשו שם התוספות זה ותרצו דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלים ולפיכך לא היו רוצים לתלל כל הכר' בבת אחת עיין שם ואם כן שפיר מצי מיירי שמניתין מעות כדי כל הכרם ואומרין כל המחלקט והשאר יוליכו לירושלים אבל אכתי יכול להיות שיתתללו כל המתלקט דהא לא שייך אי דהאי לאו דהאי כיון דיכול להיות שיתלקטו כל הכרם ויתתלל הכל ואפילו א"נ דהצנועין לא היו מניתין מעות כדי כל הכרם מאי הוה דהא הקדש שוה מנה שתיללו על שוה פרוטה גם כן מחולל ואם כן כל מה שיתלקטו יוכל להתתלל ע"ז המעות ובדרבנן וודאי אמרינן ברירה: אמנם כדי להבין דברי הר"ן הנ"ל צריך להעתיק לשון הסוגיא דברירה ומ"ש הראשונים עלי' וממילא יובן דברי הר"ן והוא דבגיטין פ' ב' הוכיחו בש"ס מהא דאמרינן ע"מ שירצה אבא ר"ש אומר דמקודשת והוכיחו מזה דיש ברירה ואנן קיי"ל דאין ברירה ואפילו הכי קיי"ל דע"מ שירצה אבא מקודשת והעלה בזה ביש"ש בדיני ברירה דבזה כיון שהדבר עומד להתברר בודאי או ירצה או לאו וודאי קיימא לן די"ב ודווקא שני לוגין שא"ע להפריש דהוא ברירה שאינו עומד להתברר דהא מה שמתנ' אינו אלא לעולם יהא שני לוגין בתוכה תרומה ורק שמתנה איזה שני לוגין שיפריש מתחלה יהא תרומה ומה ששותה יהא תולין והנה התנאה לעולם אשני לוגין הוי ודלמא לא יבוא לידי הפרש' לעולם וכה"ג הוי ברירה ממש דפליגא בי' ר' מאיר ור' יוסי וכו' עיין שם שסיים בזה וזו כלל גדול בדין וכה"ג בגיטין כתוב לאיזה שארצה דלמא לא יתרצה אח"כ לשום אחת או כתוב לאיזה שתצא מפתח תחילה דלמא לא תצא שום אחת ואם כן לפ"ז מי שאמר כתוב גט לאשתי ע"מ שירצה אבא הרי זו מגורשת ע"ש. ודבריו מתוקי' מדבש והוא ע"פ מ"ש הר"י גם כן לחלק גבי גט דאתקין שמואל אם מתי יהא גט משום שעומד להתברר הדבר או יתיה או ימות. ולפי זה דברי הר"ן נכונים במ"ש גבי מעמד שלשתם דלא שייך ברירה אלא אי דהאי לאו דהאי וכו' היינו משום דאז הוי ברירה דהיכא דמתני על דבר א' בין שני דברים ויכול להיות שלא יבא לידי ברירה לעולם בזה קיי"ל דאין ברירה וכהאי דשני לוגין שאני עתיד להפריש או לאיזה שתצא בפתת תחילה דאי דהאי לאו דהאי ואין הדבר עומד להתברר דנימא בוודאי יתברר בין שני דברים איזה שיחול דדלמא לא יבוא לידי ברירה. כלל דאפשר לא יבא לידי הפרשה או לא תצא איזה מהם כלל בפתת ואם כן התנאי שמתנה בין שני דברים לא יבא לידי ברירה ובתנאה כזה אין ברירה אבל אם מתנה על א' אם תצא בפתת תהי' מגורשת ואם לא תצא בפתת לא תהי' מגורשת זה התנאי א' מהצדדים בודאי יבא לידי ברירה או תצא או לא תצא ובזה שפיר אמרינן ברירה ומשום הכי במעמד שלשתם שמתנה לכל מאן. דאתי מחמתך אין התנאי באיש מן האנשים ולברר בין האישים כיון שכולם ראוי לכך ואין התנאי רק אם יבא מחמתו וזה הוא בא לידי ברירה בודאי או יבא או לא יבא ובזה אמרינן ברירה: אמנם ר' יוחנן אהא דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כא' אלא אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב ואלו לכאן ולכאן לא והוינן בה מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם ועיין סוגי' זו בכמה מקומות בש"ס ופירש"י בעירובין דף ל"ו דלעולם אין החכם יכול לבא בשבת רק מרוח אחת ומ"מ צריך ברירה דשמא לא יזוז ממקומו דהא קאמר ואם לאו שלא יבא חכם לא לכאן ולא לכאן הריני כבר עירי וכ"כ תוספות בפ' משילין דף ל"ת ד"ה והוינן בה והא דקאמר למזרח ולמערב לאו דוקא דאם כן משמע דצריך למזרח משום מערב ולמערב משום מזרח אלא רצה לומר למזרח או למערב נמי אין ברירה דשמא לא יזוז ממקומו ע"ש. ואם כן מאי קושיא למזרח נמי אין ברירה דשמא לא יזוז ממקימו הא זה ע"כ יבא לידי בירור או יבא למזרח או לא יבא: והנה הרמב"ן בחידושיו פ' כל הגט נמי מחלק בין מתנה על שני דברים כההיא דשני לוגין שאני עתיד להפריש ובין מתנה על דבר א' וכהאי דע"מ שירצה אבא אבל אינו על דרך הנז' אלא שהוא מחלק דע"מ שירצה אבא דאינו אלא תנאי ותנאי א"צ ברירה אבל במתנה על שני דברים כא' צריך ברירה כיון שמתנה זה או זה וע"ש. ולשטתו לא קשיא דמאי פריך למזרח נמי הא למזרח אינו מתנה אלא על דבר א' אם יבא או לא (וא"ת) [וא"כ] ה"ל תנאי וא"צ בריר'. דאפשר כיון שאומר ואם לאו הריני כבני עירי ושביתתו במקומו וה"ל נמי שני דברים או שביתה במקומו או למזרח כשיבא החכם למזרח אבל לפי מ"ש היש"ש משום דבדבר א' ע"כ יבא הדבר לידי בירור או זה או זה אם כן בהאי דבא החכם למזרח עירובו למזרח ואם לא יזוז ממקומו הריני כבני עירי בודאי עומד הדבר להתברר וכמ"ש בזה אמרינן ברירה ועל כרחך צריך לומר דר"י ס"ל דאפילו היכא דהדבר עומד בוודאי להתברר נמי אין ברירה ומשום הכי אפילו במתנה בדבר א' אין ברירה אלא אם כן כבר בא חכם ואם כן הוא הדין באומר כל שילקוטו יהא הפקר נמי אין ברירה דאף על גב דאפשר שיבא כל הכרם לידי הפקר וכמ"ש כיון דאפילו בדבר א' ס"ל לר"י אין ברירה ומשום דשמ' לא יבא לידי לקיטה כלל והסוגיא שם אליבי' דר' יוחנן דס"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עיין שם וביש"ש כתב ז"ל ודוקא כגון שני לוגין יין שאני עתיד להפריש דהוא ברירה שאין עומד להתברר דהתנא' לעולם על שני לוגין הוי ודלמא לא יבא לידי הפרשה כלל וכה"ג פליגי ר' מאיר ור' יוסי וכה"ג בפ' בכל מערבין דחשיב מה שמתנה אם יבא חכם למזרח יהא עירובי למזרח ושם אקנה שביתה ואם למערב כו' דתשיב התם ברירה היינו נמי שמתנה על איזה צד שיבא והתנאי והברירה הוא במה שאינו עתיד להתברר דלמא לא יבא החכם לא למזרח ולא למערב ולכן אם הי' מניח לצד א' והי' מתנה אם יבא החכם לצד עירובי הרי זה עירוב ואם לא יבא הרי עירובי בטל והריני כבני עירי כה"ג כ"ע מודי אפילו תנא דבי איו דפליג התם אעירובין שלא יכול להתנות על שני דברים כדפרישית כה"ג לא אשכתן דפליג משום שזהו עומד להתברר שע"כ יבא התכם או לא יבא וכ"כ הרמב"ן דכה"ג לא תשיב ברירה ושרי לכולי עלמא רק שהו' מפרש קצת בפנים אתרות והם דחוקים והנני מפרש העיקר לפי דעת בעלי התוספות עד כאן לשונו וע"ש: והנה לפנינו דעת רש"י ותוספות פרק משילין דאפילו כה"ג דמנית עירובו לצד א' פליג וצ"ל דס"ל לר' יוחנן דפריך מ"ש לכאן ולכאן דאין ברירה וכו' ס"ל דאפילו היכא דמתנה על צד א' ועומד בודאי להתברר נמי אין ברירה אבל אנן הוא דלא קיימא לן הכי אלא ס"ל היכא דהדבר עומד להתברר יש ברירה ממילא היכא דיכול להיות לכולי עלמא בזה אחר זה ודאי יש ברירה וכמ"ש בטעמו בזה ניחא ליישב דברי הרמב"ם פ"ט מנטע ורבעי ז"ל והצנועים מניתין את המעות בשנות השמיט' ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר עד כאן לשונו ומשמע שהוא מפרש כל המתלקט דאלו כל הנלקט הא הוי דבר שאינו ברשותו וע"כ כל המתלקט ואם כן אינו אלא משום ברירה וכיון דהרמב"ם פסק אין בריר' היכ' מהני החילול ועיין ביש"ש שכתב על הרמב"ם דהוא כשגגה היוצא מלפני השליט יאתי התכם השלם מוהר"ר יהודה הכהן נרו אמר בישוב דעת הרמב"ם הנז' ע"פ מה שהקשו תוספות במרובה למה לא יהיו יכולי' לחלל נטע רבעי אפילו שאינו שלו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ובקידושין דף נ"ו פירשו בשם הר"מ משום דזכי' מטעם שליחות הוא דהוי כמו שליח ובהאי דננועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנין עצמן אינן יכולין לתקן מה שבידם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי ע"כ והרמב"ם ז"ל כתב שם דהצנועין היו עושין כן בשנת השמיטה עיין שם וכיון דשביעית הפקר הוא זכו בהו המלקטים והי' יכולין לתקן מה שבידם גם הבעלים יכולין לחלל מה שביד המלקטים משום דזכין לאדם שלא בפניו והש"ם דלא משני הכי אליבא דר"י משום דמשמע להו להש"ם דהאי דקתני במתניתין והצנועין הי' מניחין כו' קאי בכל ימות השנה מדלא מפרש דבשביעית עשו כך א"נ משום דר"י אמר דצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד ע"כ לר"י לא קאי האי דצנועין על שביעי' לחוד דאם כן לאו דבר אחד הוא מטעם האמור. ומה שהשבתי לו אין העת להזכיר פה לפי דרכי ניחא טפי למימר דהרמב"ם כל המחלקט קאמר דהא לדידן דקיימא לן דהיכא שיבא בודאי לידי בירור יש ברירה ודוקא היכא דמתנה על שני דברים אין ברירה משום דזה אינו עומד בודאי להתברר דאפשר שלא יבא לידי לקיטה כלל וגבי צנועין לא הוי מתנה בין שני דברים דהא אפשר שיבא כל הכרם לידי לקיטה ויתחלל כל הכרם כיון דמדאורייתא הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל ה"ל בדרבנן ויש ברירה ודוקא לר"י פרייך וכמ"ש דאיהו ס"ל אפילו בדבר א' שיבא בודאי לידי בירור נמי אין ברירה ואם כן אפילו יוכל להיות כל הכרם לבא לידי חילול לא עדיף ממתנה על דבר א' דס"ל אין ברירה דקאמר וכבר בא חכם וכמ"ש אבל אנן ס"ל בעומד להתברר הוי ברירה והכא שיכול לבא כל הכרם לידי חילול ואין התנאי אלא אם יבא לידי לקיטה וזה יתברר בודאי או יבא או לא. וכמ"ש ויתיישב נמי בזה קושיות תוספות שהקשו דאמרינן בש"ס דר"י ס"ל דאין בריר' אף על גב דמשמע דס"ל ברירה גבי עירוב אפילו הכי סמכינן אההיא דהלוקח עיין בעירובין שם והקשו בתוספות הא אדרבה אשכחן דס"ל לר"י ברירה גבי מהיו' אם מתי ולכי מיית מגורשת והוא ע"כ משום בריר' ועוד בברייתא דכל שילקטו עניים יהא הפקר ע"כ משום ברירה הוא ולפמ"ש ניחא דהא בהאי דלכי מיית הרי עומד להתברר או יחיה או לא וכ"כ התוספות. שם וכן בהאי דכל שילקטו יהי' הפקר נמי עומד להתברר כיון שאפשר שיבא כל הכרם לידי חילול ואין התנאה אלא אם יבא לידי לקיטה ודו"ק: אמנם בהא שכתבו שם התוספות דהאי דלכי מיית הוי גיטא הוי משום דיבא הדבר לידי בירור ורב משרשיא מוכיח שם דר' יהודא סובר דיש ברירה מדסובר דלכי מיית הוי גיטא ע"כ לומר דרב משרשיא לא ס"ל לחלק בהכי וס"ל דאפילו היכא שהדבר עומד להתברר אין ברירה זה הוא שטת מוהרש"ל בחידושיו וכ"כ בויש"ש אבל מוהרש"א כתב דתוספות לא כתבו דיוכל להתברר אם יתי' או ימות אלא היכא דמתנה אם ימות יהא גט וכההיא דאתקק שמואל בגיטא דשכ"מ זה בודאי יבא לידי בירור כיון דאין התנאי אלא בדבר א' אבל היכא דאמר שעה א' סמוך למיתה יהא גט בזה כיון דמתנה על שעה א' בין השעות וזה אינו עומד להתברר כיון דמתני אם ימות מחולי זה יחול הגט שעה א' סמוך למיתתו מחולי זה אפשר דלא ימות מחולי זה ולא יבא הדבר לידי בירור כלל ועיין שם והוא תורף דברי מוהרש"א: והנה דברי מוהרש"א נראין נבונים דכיון על שעה א' סמוך למיתתו מחולי זה הרי הוא מתנה ביי שני דברים וכההיא דשני לוגין שאני עתיד להפריש דאין ברירה משום דאין עומד הדבר להתברר כיון דאפשר לא יבא לידי הפרשה כלל וה"נ השע' האחת סמוך למיתתו מחולי זה אינו עומד להתברר דאפשר שלא יבא לידי בירור כלל שאפשר שלא ימות מחולי זה ודברי מוהרש"ל אינן מובנים כלל ועיין בס' גט פשוט אבל היות כי ראינו שמוהרש"ל זה הוא החל לברר כל דרכי ברירה כאשר הניע לפנינו באורך וברוחב כל סעיפי' ושריגי' לא הניח דבר לזאת מוטל עלינו ליישב דברי מוהרש"ל ונרא' לפי מ"ש הר"ש בזרעים גבי כל המתלקט דאין ברירה וכל הנלקט יש ברירה משום דכל המתלקט רוצה שיתחלל תיכף ואז אין ברירה אבל כל הנלקט כיון דאין החילול חל אלא אחר לקיטה ואז כבר הוברר והעתקנו דבריו לעיל והוא נמי שיטת תוספות בפ' מרובה וכמ"ש לעיל ולפי זה דגבי שני לוגין שאני עתיד להפריש רוצה שיחול התרומה עכשיו דאם לא כן הרי הוא שותה טבלים ואין ברירה כיון דאינו עומד להתברר בודאי השני לוגין בין הלוגין דאפשר לא יבא לידי הפרשה כלל אבל באומר שעה א' סמוך למיתה הרי אין הגט חל אלא בשעה הסמוך למיתה וזה השעה הסמוך למיתה בודאי יבא לידי בירור או יתי' או ימות והיכא דהדבר בודאי יבא לידי בירור הרי הוא כמבורר ויש ברירה ואם כן נהי דעכשיו שאומר שעה א' סמוך למיתה מחולי זה הרי הוא מעורב השעה בין השעות ומתנה על שני דברים אבל בשעה שהגט חל הרי ליכא אלא שעה א' סמוך למיתה ונהי דאינו מבורר אם ימות באותו שעה כיון דאותו השעה בודאי יתברר או יתי' או ימות הרי הוא כמבורר כיון דאותו שעה אינו מעורב בין. השעות ובזה יש בריר' וכיון דאין הגט חל אלא בשעה הסמוכה ואז יש ברירה ודו"ק ורבים גדולים תקרי לב עמדו בזה בהא דכתבו התוספות דגבי גט עומד להתברר והא שעה אחת סמוך למיתה הרי הוא כשני לוגין שאני עתיד להפריש ועיין בספר ג"פ ובחידושי פ"י מ"ש בזה ומ"ש הוא נכון וברור עיין בפ' המפקיד גבי שילם ולא רצה לישבע והא אין אדם מקנה דשבל"ע אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו מתקיף לה ר"ז א"ה אפילו גיזותי' וולדותי' נמי כו' איכא דאמרי אמר רבא נעשה כאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך סמוך לגניבה עיין שם ולפי מ"ש מוהרש"א בשע' א' סמוך למיתה דאין ברירה השעה בין השעות דאפשר לא יבא לידי בירור כלל אם לא ימות מחולי זה אם כן שעה א' סמוך לגניבה היכא מהני הא אין ברירה ואין הדבר מבורר דאפשר לא יבא הדבר לידי בירור כלל אם לא תגנב כלל ובשלמא למאן דאמר הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו אינו אלא תנאי בדבר א' והוא יבא לידי בירור אבל שעה א' סמוך לגניבה לא יתברר כלל וכמ"ש. מיהו לפי מ"ש מוהרש"א ר"פ המפקיד בהא דכתב רש"י גבי נעשה כאומר לו פרתי קנוי' לך סמוך לגניבה דהוה כאומר לו בשעת מסירה פרתי קנוי' לך סמוך לגניבה ומהרש"א כתב דהאי נעשה כאומר לו הוא סמוך לגניבה עיין שם וכן מצאתי כתוב בשטה מקובצת עיין שם ואם כן כיון דאומר לו סמוך לגניבה אם תגנב באותה שעה הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו ואינו מתנה רק על שעה א' אם תגנוב זה ודאי יבא לידי בירור או תגנוב או לא כיון דאינו מתנה על שעה בין השעות אלא על שעה אחת אם תגנוב ובזה ודאי יש ברירה ובזה יש מקום ליישב קושיית התוספות שם ד"ה א"נ דקיימא באגם עיין שם ודו"ק:
א סָעִיף א אין הכוונה רק על השטר עש"ך סק"א עד אין הכוונה רק על השטר כולו (ט"ס כולו וצ"ל וכו') צריך להבין מה טוען ראובן אם הוד' בחתימתו מה קמ"ל ואפי' בשטר בעדים כה"ג כשמוד' ודאי מהני דאפי' ליכ' שטר' כלל מועיל הודא' שלו ואם מכחיש חתימתו ודאי דצריך קיום וכשמקיימו לא מצי מכחיש ומאי קמ"ל ואי טוען פרעתי או אמנה ושאר טענות בלא"ה נאמן נגד כת"י כמבואר בסי' ס"ט ולזה נראה דקמ"ל דלא יכול לו' להשטות כוונת' כיון שידעתי שאין שטר זה מועיל והוי כהודא' בע"פ בלא עדים קמ"ל דשטר זה טוב הוא ובשטר בעדים כה"ג אף שמודה יכול לו' להשטות כוונתי דהוי כמוד' לפני עדים פסולים ואמר להם כתבו דלאו כלום הוא:
ב סָעִיף ב מפי כתבם בספר קצה"ח תמה על תשובת מהר"י אדרב"י שכתב דשטר שכתב בו פלוני קידש פלונית וחתומים עדים דהוי מפי כתבם והביא ראי' מדברי חרי"ף והנ"י דשטר קידושין שאינו ראוי למסרו לבעלים משום דלמ' מחקי' ליה לא חשיב שטר ותמה בספר הנ"ל וז"ל כיון דלפי האמת לא תיקנו זמן בקידושין א"כ שטר קידושין חזי למיתבי' לבע"ד ולא דיבר נכונה דכמו שלא תיקנו זמן בקידושין לראיה משום הטעם דאמר התם בפ' ד' אחין משום האי טעמא גופי' לא תיקנו שטר ראיה בקידושין כלל דלמאן ניתבי' דבזה ג"כ איכא חשש מחיק' והטמנה וגבי עדים אתי לידי תקלה דילמ' חזי בכתב' ואילו תיקנו שטר ראיה בקידושין משום גוף הקידושין שלא תוכל להכחיש גוף הקידושין היו מתקנין ג"כ זמן דלראיית גוף הקידושין ג"כ צריך זמן כגון במקדש אחר גירושין שלא תוציא גיטה ותאמר אחר כך נתגרשתי או שתנש' לאחר ותאמר קידושין שלך לא תפסו אלא ודאי דלא תיקנו שום ראיה על ידי שטר ודוק' גוף השטר קידושין היינו השטר שכ' בו הרי את מקודשת לי שמקדש' באותו שטר הוי ראיה ג"כ אף שאין עיקרו לראי' מ"מ הוא ראוי על גוף הקידושין ג"כ כיון דהאי שטר' דאוריית' ועידי השטר קידושין אינן מעידים על גוף הקידושין כלל שהרי הן מוסרין אות' לבעל והוא מקדש אותה שלא בפניהם רק אנן ע"מ אנן כמ"ש הר"ן וממיל' עידי קידושין אנן אבל השטר ראי' לא אשכחן בקידושין דקידושין וגירושין לאו מדברים שבין אדם לחבירו לבד הן רק עדות נגד כל העולם הוא לחייב מיתה הבא עליה ושלא יתפוס קידושין בקרובים ולאו עדות מעלי' בעינן ולא מפי כתבם ודוק' בשטר שכתב פ' מת מהני לכמה פוסקים משום עיגונ' כמו שהקילו בכל פסולי עדות וכ"ה בהגהת מרדכי בקידושין דגוף השטר קידושין הוא שטר אבל שטר שכ' בו פלוני קידש פ' הוי מפי כתבם כנ"ל ברור:
ג סָעִיף ד שיוכל כל המוציאו הוא מתשו' הרא"ש כלל כ"ח סי' ח' ובתשו' מהרי"ט חח"מ סי' כ"ג השיג עליו ותוכן דבריו דבמקום שהחיוב חל מעכשיו וכיון דלא הוברר לא מהני כמו בשוחט הפסח על מי שיעלה ראשון לירושלים או מחלל על סלע שתעל' בידי ע"ש שהאריך ולפעד"נ ליישב דודאי כשמקנה דבר מבורר רק שתול' תנאו בדבר שאינו מבורר קנין גמור הוא דלא גרע מתולה תנאו בדשלב"ל דמהני כמבואר במרדכי מהא דלכשתגנוב ותשלימני דר"פ המפקיד וכל תול' תנאו בדבר שלבל"ע הוא ג"כ תולה תנאו בדבר שאינו מבורר ועוד דא"כ בתולה תנאו באם ירדו גשמים ג"כ תולה תנאו בדבר שאינו מבורר דהא תולה תנאו במי שהמפתח של גשמים בידו כמו שפרש"י שם בגיטין כ"ה דתנאי דמית' כיון שתלה במי שחיים ומות בידו דאין ברירה ע"ש ורוב תנאים יעקרו לפי' זה וגם לא אשתמיט תנא דליפלוג אמהיום אם מתי דלא ליהוי גיט' מטעם ברירה ור"י ס"ל זמן של שטר מוכיח עליו ולית ליה בריר' והש"ס לא מקש' מינה בגיטין כ"ה ובשאר דוכתי אלא ודאי דבתנאי בדבר שאינו מבורר כיון דגוף הקנין מבורר מהני דתנאי מילתא אחריתי הוא כמו תול' עצמו בתנאי בדשלב"ל דמהני כשגוף הדבר בעולם וה"נ דכוותי' והא דמקשה בגיטין אמאן דס"ל בריר' מהא דמה היא באותן הימים אף על גב דהתם הוא רק תנאי בעלמ' ליתא דמה היא באותן הימים לא מיירי כמהיום רק באומר מעת שאני בעולם דהיינו שמגרשה שעה אחת סמוך למיתתו דגוף הדבר אינו מבורר וכמ"ש התוס' בעצמם שם וכ"ה בחדושי הרמב"ן לגיטין ע"ש רק דעיקר הוכחת התו' הוא שם דבתנאי ג"כ שייך ברירה מהא דמקשה מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא ולפענד"נ ליישב דשם הסוגי' אזלא אליב' דרב יהודה דפשיט ליה לרב הושעיא דאין ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים ע"ש ור"י ס"ל בגיטין ע"ד ובקידושין גבי ע"מ שיתן מאתים זוז דלכשתתן דע"מ לאו כאומר מעכשיו דפי ולכאורה קשה על רב יהודה מהא מתני' דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודש' דאי ע"מ לאו כמעכשיו דמי הרי לא נגמרו הקידושין עד שירצה האב והרי אז כבר כלה ביאתו והוי כמו קידשה בשטר לאחר ל' ונקרע השטר דמבואר בקידושין שם ובגיטין שם דאינה מקודש' ולכאורה הוא תימא גדולה ועכצ"ל דשם הקידושין מטעם ברירה מאחר דתלה ברצון האב וכיון דרצה אח"כ אמרי' דהוברר הדבר שרצה גם בשעת קידושין ונגמר הקדושין בשעת מעשה וע"ש ברמב"ן דבדבר התלוי ברצון שייך ברירה גמורה משא"כ בתנאי דר' זוז ע"ש ולפ"ז שפיר מוכיח מכאן מהך מתני' אליבא דר"י דע"כ יש ברירה אבל למאי דקימ"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי והקדושין נגמרין מעכשיו רק דרצון האב הוא תנאי בעלמ' ובתנאי לא שייך ברירה כמש"ל מש"ה פסקי' הלכתא כהך מתני' דע"מ שירצה אף דקיי"ל דאין ברירה אבל למאן דס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו ודאי דלא הוי קידושין אי אין ברירה כיון דבשעה שהוברר הדבר כלה ביאתו והוא פשוט ומזה נ"ל דלא שייך סברא דאין ברירה רק בדבר דבשעה שהוברר הדבר א"א שיותפס בו הקנין ואנו צריכין לו' הוברר הדבר למפרע בשעת קנין אז אמרי' דא"כ כמו בע"מ שירצה אבל דא"א לתפיסת קידושין בשעה שירצה האב כמש"ל ואז אנו צריכין לו' ברירה דהיינו דהוי כאילו הוברר הדבר בשעת קנין בזה אמרי' דא"כ בדאוריי' וכן גבי מה היא באותן הימים דהבירור לא הוי רק אחר שימות דאז אינו בר גרושין ואנו צריכין לו' הוברר הדבר למפרע וכן שוחט הפסח ע"מ שיעלה ראשון דבשעת בירור כבר נשחט וא"א להימנות עליו וכן על סלע שתעלה בידי מהכיס מיירי שרוצה לאכול תיכף הפירות דבשעת בירור כבר נאכלו הפירות וא"א בחילול וכשהפירות בעין בשעה שעולה הסלע נראה דנתחלל וכ"כ לאיזה שארצה אגרש בו או לאיזה שתצא בפתח בשעה שהוברר כבר נכתב הגט ואין זה לשמה ואנו צריכין לברירה שהכתיבה יהיה בשעתו לשמה וכן כל שילקטו עניים יהיה הפקר דלאחר שילקטו אין בידו להפקיר כדאמר התם וכן כל הנך מתני' ומתנית' דמייתי בכל הסוגיות דברירה מיירי בכה"ג אבל אם בשעה שהוברר הדבר ראוי לחול הקנין אפי' אם אומר מעכשיו מהני הקנין כיון שיכול להקנות שיהי' הקנין חל לכשיבורר כמ"ש מהרי"ט גופי' יכול להקנות ג"כ שיהיה הקנין חל מעכשיו כמו בדשלב"ל לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל יכול להקנות ג"כ במעכשיו כמ"ש התוס' ביבמות צ"ג ולזה שפיר פסק הרא"ש דיכול לשעבד עצמו לכל מי שמוציאו אף מעכשיו כיון דיכול לשעבד עצמו לכשיבורר אף מעכשיו מהני וכמ"ש והנה הר"ן בפ"ק דגיטין גבי משתעבדנ' לך ולכל מאן דאתי' מחמתך כתב לחלק בדרך אחר וז"ל דכי אמרי' אין ברירה הנ"מ במילת' דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהיה משועבד בזא"ז ע"ש והמהרי"ט כ' מכח זה לסתור דברי הרא"ש הנ"ל וז"ל לפי טעם שכתב הר"ן וכו' היינו דוקא משום דכולהו מכח קמא קאתי אכל כשבא מתחלה לשעבד עצמו למי שאינו מבורר דאי להאי לאו להאי א"ב. (") ולכאורה אין לי הבנה דהא אף בכה"ג שייך סברת הר"ן דהא יכול לשעבד עצמו לכל העולם בזא"ז אפי' לא יבואו מכח קמא וגם רצון המלוה כך היה שהלוה יתחייב למי שיראה השטר אף שלא יבוא מחמתו וגם מ"ש אח"כ המהרי"ט וז"ל וכ"ת שעבוד ממון בעלמא משתעבד ולא שיעבוד הגוף קשה דמה בכך אי א"כ אף שעבוד ממון לא מצי משתעבד נפשי'. ונראה בכוונתו דיש להקשות בדברי הר"ן שכתב דיכול לשעבד עצמו לכל העולם בזא"ז הא ע"כ הא שכתב לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך היינו מעכשיו דהא גובה מזמן השטר וכיון דמעכשיו הוא א"כ (") אי דהאי לאו דהאי אמנם בבא מכח קמא ניח' דשעבוד נכסי המלוה ראשון יכול להקנות וא"צ לזה מה שנשתעבד עצמו הלוה לכל דאתי' מחמתי' רק דצריך זה השעבוד שמשעבד עצמו הלוה לכל דאתי מחמתי' משום שעבוד הגוף ולא יהיה יכול לומר לאו בע"ד דידי את שאין המלוה יכול להקנות וצריך שעבוד הלוה וכיון דהלוה משעבד גופו לכל העולם בזא"ז שלא יהיה יכול לומר לאו בע"ד דידי את כשיבוא השני מכח הראשון ממילא יכול לתובעו להלו' כיון דשעבוד גופו נשתעבד לו בזא"ז ולשעבוד נכסים א"צ שעבוד הלוה אבל לשעבד גופו ונכסיו לכל מי שיוציא השטר אף שלא מכר קמא מעכשיו ע"כ אי דהאי לאו דהאי זהו הנראה בכוונת מהרי"ט אמנם סברת הרא"ש הוא כמ"ש וכן עיקר. והנה הרא"ש הביא ראי' לזה משאול שאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממון ובפ' ב' דסנהדרין אמרי' שקידש דוד בת שאול באותו ממון והמהרי"ט תמה בזה הא ע"כ בעינן שיאמר המקדש הרי את מקודש' ואם לא היה ניכר בשעת מעש' מי אמר ועכצ"ל בשבא דוד לפני שאול והלבישו מדיו אמרו לו התנאי ההוא וחזר ואמר דוד דתהא מקודשת לו בזה ובאותו שעה ניכר וידוע היה. ובס' קצה"ח השיג עליו דאם היה זה בשעה שהלבישו מדיו קודם שהרג לגלית לא הוי מקדש במלו' ובסנהדרין משמע דהוי מלו' אלא ודאי דאחר שהרג לגלית ונתחייב לדוד בעושר גדול אמר תהא מקודשת לי בזה וכו' וזה א"א דהא אחר שהרי לגלית מה בכך שדוד אמר הרי בתך מקודשת לי הא שאול תיכף חזר בו כדמשמע בסנהדרין דאמר התם דאזיל קטלה אמר מלוה וכו' משמע דלא היה קדושין ביני וביני ולמה היה לו לומר המקדש במלו' אינה מקודשת אלא ודאי דקודם שהרגו לגלית אמר זה בריצוי שאול ומה שהקש' הא דמי לאומר בשכר שאעשה עמך לק"מ דודאי דוד לא הלך להרוג את גלית בשכר קידושין רק לשם ה' להציל את ישראל רק ששאול התחייב עצמו ממיל' להעשיר לפי שיכהו ונתחייב בזה ואח"כ קידשה באותו התחייבות שהתחייב כנגדו מעכשיו וכן פירש"י בסנהדרין מלוה עושר גדול ע"ש. גם כתב בספר הנ"ל לתרץ הא דהקשה מהרי"ט מהא דכל מי שיניע לולבי לידו הרי הוא לו במתנ' הא אין בריר' ומתרץ בס' הנ"ל מכח דברי הרשב"א שכת' בשלוחין דלא שייך ברירה אפי' עשתה כמה כיון דיכול' לעשות כולם שלוחין רק שאם אומרת מי שירצ' בעלי שיהיו שלוחים יהיו הוי בריר' ובזה מיושב הא דלולב הנ"ל וז"ל דהוא נתן לכל העולם אלא דמחוסר זכי' וכל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא זוכ' במשיכ' משא"כ לאיזה שתצא בפתח דהוא ענין אחר המחוסר בשעת מעש' לגוף הגירושין דלא הוברר מי תצא תחל' ע"ש והוא סברא דקה כקורי עכביש ויש הרב' לדבר בענין בריר' ואין כאן מקומו רק י"ל כהרא"ש בהא דכל מי שמוציאו:
ד סָעִיף ד בלא הרשא' ואפי' לדעת הש"ך בסי' ס"ו סק"י דא"נ לומר שקנה בלא כומ"ס מ"מ כשבא לתבוע מהלו' אין הב"ד חוששין לנפילה ופקדון מהלוה כיון דהלוה נתרצ' בזה וכתב בשטר שיתן לכל מי שמוציאו בלא הרשא':
ה סָעִיף ד וגובה בו ובס' קצה"ח כתב דכל מי שמוציאו זוכה בשטר מטעם שהמלו' הראשון נעשה שלוחו של המוציאו וזכ' לו דאל"כ כיון דלא מטי שטרא לידי' יכול לחזור בו. ולפ"ז אם הוא כותי דאין שליחות לכותי יכול לחזור בו קודם שנתן לכותי עכ"ד בשינוי לשון ולא דבר נכונ' דודאי בשעת הלואה יכול לשעבד עצמו אפי' בע"פ דהא דין זה למד הרשב"א מהא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך בגיטין ספ"ק (") ושם אפי' בע"פ מיירי ומכ"ש כשאמר כתבו שטר דודאי יכול לחייב עצמו אפי' לפני עדים כשיעבוד הגוף ואפי' במקום שיכול לחזור בשטר אין יכול לחזור מגוף החיוב דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה כמבואר בסי' רמ"ג והכא אף בשטר א"י לחזור כיון דליכא אפושי קולות ושטרות דהא כבר מטא שטר' ליד קמא דמהאי טעמא יכולים לכתוב שטר אחר בנמחק אפי' שלא מרצון הלוה כמ"ש התו' ועוד דגוף השטר ושיעבוד נכסים יכול המלו' בעצמו ליתן לאחר אפי' שלא מרצון הלוה וא"צ תנאי הלוה רק משום שיעבוד גופו ומזה אינו יכול לחזור כיון שנשתעבד בשעת ההלוא' ואף דבתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' ז' כ' וז"ל זכות דבר פשוט שא"י לגבות בו אם הוציא בשטר שאין העדים יכולין לזכות לו דאין זכיה לכותי מ"מ הא אמרי' דמטא לידיה לא מהני דלא כמ"ש בקצה"ח דזה ודאי אין סברא לומר שהמלו' זוכה דמי אמר לו הלוה זכה לכל המוציא ואפי' באמר לו זכה דבכה"ג ודאי א"ב כמו באומר הריני שוחט הפסח על פי שיעלה ראשון ולכך כתב הרא"ש הטעם דעבחז"ל והיינו כאביי אך דברי הרא"ש ג"כ קשיין דא"כ להרי"ף ושאר פוסקים דלא ס"ל כאביי דעבחז"ל לא מהני כתיבה לכל מי שמוציאו ועוד כיון דלא נכתב בשטר רק שלא יגבה המוציאו בלא הרשאה משמע דצריך שיבוא מחמת המלו' רק שא"צ הרשא' ואין זה רק כתנאי עם המלוה ולתנאי זה א"צ עבחז"ל ואפי' להקנות לאחר להרבה פוסקים סבירא ליה דנקנה במסיר' בלא כתיב' והוא מטעם דבשעת נתינת המלוה המעות הרי הוא כאומר הילך מנה והקנ' או שעבד שדך לפ' דקנה ועפש"ל בסי' קפ"ד וסי' ק"ג ע"ש לכן נראה דכוונת הרא"ש היה רק שיתן קצת טעם להמנהג דהא באמת קיי"ל דמהני כמבואר כאן בטור ובמחבר וכמ"ש הב"י ולזה כ' דכותי א"י לגבות בו כיון דכותבין שטר ללוה בלא מלוה א"כ יש לחוש שמא בא ליד הכותי קודם שבא ליד מלוה ובאופן זה ודאי דאין הכותי יכול לגבות כיון דלא שייך עבחז"ל לכותי ולכך אין לכתוב לכתחיל' לכותי אבל ודאי דאין זה רק טעם קצת למנהג ובדיעבד אפי' ביד כותי גובה בו דא"צ לחוש לזה ולכך סתם המחבר וכתב סתם דגובה בו ומשמע אפי' לכותי:
ו סָעִיף ד בין כותי עסמ"ע סק"ט עד איסור יש בדבר וכו' ובתומים תמה מה איסור יש. ולפענ"ד נרא' לאיסור דלא גרע מזבין ארעא אמיצרא דישראל דמשמתינין ליה (") דאמר אריה ארביעת לי מכ"ש למכור שטר של ישראל לעכו"ם דמצי לומר לי' אולי אבא ע"י העכו"ם לעלילות ואפשר אפי' ברצון הלוה אסור משום פסידא דלקוחות ע"י העכו"ם שלא כדין:
ז סָעִיף ד נולד לאחר מכן בתומים הקשה דהא התוספות בגיטין י"ג כתבו דלר"נ עדיף טפי מקנה לדבר שלא בא לעולם ממקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דקיי"ל דאף דאין אדם מקנ' דשל"ב לעולם מ"מ יכול לשעבד א"כ מכ"ש דיכול לשעבד לדשלב"ל ואין זה קושי' דהא דאדם יכול לשעבד דאקנ' דהוא דשלב"ל כתב הנ"י דהוא מטעם נעילת דלת ובזה לא שייך נעילת דלת ואי משום דיכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם התם טעמא אחרינא הוא משום שמשעבד גופו וגופו אית' בעולם עוד הביא קושי' בשם גאון לדעת התוס' בסנהדרין ר"פ בן סורר דקטן לית ליה זכיה כלל א"כ מאי מקשה הש"ס בב"ב יכיר ל"ל הא אי בעי למיתב לי' במתנה וכו' הא בעינן קרא היכא דאמר על בן קטן שהוא בכור. ולפענ"ד נראה ליישב דהא מ"מ יכול להקנות לאחר ע"מ להקנות לקטן לכשיגדיל דקני ע"מ להקנות מהני אפי' למי שלא בא לעולם כמבואר בנדרים דף מ"ח ע"ש ברש"י ור"ן עוד הקש' למאן דס"ל קני את וחמור לא קנה אם כן כיון דלכל מי שמוציאו משמע אף נולדים הוי קני את וחמור וכו'. ולפענ"ד לק"מ דדוקא את וחמור לא קני אבל את או חמור מי שיעש' דבר זה כיון דלא נגמר הקנין רק להתברר קנין קנה ועוד הוכחתי בסי' ר"ג דקני את וחמור לא שייך רק בק"ס ע"ש:
ח סָעִיף ה כגון נאמנות עש"ך ס"ק ט' וכי נראה דכאן מיירי שבא לפנינו שטר ולא נזכר בו נאמנות אמרי' דודאי נתפרש שלא יהיה בו נאמנות דהא מנהג הסופרים לכתוב דוקא נאמנות ולא לסמוך אתנאי בע"פ ולא אמרינן טעות סופר רק באחריות ולא בשאר דברים אבל כשידעינן שקיבל קנין סתם לכתוב שטר ודאי דעתו אף על נאמנות וכ"כ התומים ע"ש וזה ברור:
ט סָעִיף ו אינו רשאי לעבור עסמ"ע סקי"ז עד ודוקא במקום שיש איסור לדייני ישיאל לדון בדיני עכו"ם תמוהין לי דבריו דאם הוא מותר לגבות ממון זה ע"י עכו"ם עכע"ל דהוי כהתנ' על מנת שלא תשמטנו בשביעית א"כ אף הדיינים יכולין לדון כן דהיך אפשר שיהא הוא מותר והדיינים יהיו אסורין לדון כן ועיין ש"ך ס"ק י"א עד דפשיטא גם למהרו"ך אפילו לא היה מנהג וכו' קשה לי דמה יועיל מנהג לעבור על ד"ת ומדברי הסמ"ע מוכח דהעיקר תלוי בקיבל על עצמו דכיון שהלוה קיבל על עצמו אין בו איסור תורה רק כשאין מנהג אנו מפרשין דכוונתו הוא כשלא יהיה דיין וכשיש מנהג מפרשין דבריו סתם אפילו כשיהיה דיין עיין שם בסמ"ע:
י סָעִיף ז דאז יצא הקול בתומים הקשה דהא אין לו קצבה למטה הוי ג"כ דבר שאינו קצוב דאינו גובה ממשעבדי ולק"מ דדוקא דבר שאין ביד המלוה והלוה לעשות דבר קצוב כגון מזונות ופרנס' כתבו התוס' בכתובות דף ג' דהוי דבר שאינו קצוב אבל בתנאי שבידם לעשות קצוב הוי קצוב דאלת"ה שטר על תנאי שאם יעשה כך יתחייב אלף וא"ל יתחייב מנה נאמר דהוי דבר שאינו קצוב בתמיה ועוד דכל תנאי דבר שאינו קצוב הוא דהא אפשר שלא יתחייב כלל א"ו כדכתיבנ' וה"נ דכוותי' דהא אפי' אם יתן לו הכ"י של שקר יתחייב מעכשיו א"כ בידו הוא לעשותו קצוב:
יא סָעִיף ט שטר ישן והמנהג שאין גובין בשטר ישן מיורשים והלוה נאמן לטעון פרעתי ונראה דאם טוען פרעתי קודם שנעשה ישן וכן יורשים שמת אביהם קודם שנעשה ישן אפ"ה פטור דמתוך שהניחו השטר בידו ע"כ איכא ראיה שבוודאי נפרע כבר כנ"ל:
א סָעִיף א בכלל. וה"ה הלוא' בחתימת יד הלו' ג"כ אינו בכלל דזיל בתר טעמא כ"כ הסמ"ע וע"ש:
ב סָעִיף ב טופס. ז"ל הטור שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' כך וכך זהו' שיתנם לו לזמן פ' בנאמנות ואחריות ובכל יפוי כח שייפה הסופר וחותמים העדים למט' זהו נקרא טופס של זכיר' שרשמו לזכרון הדברים שנעש' בפניהם בשעת הקנין כדי לכתוב שטר גמור ע"י זה כשיהיו פנויין עכ"ל הסמ"ע:
ג סָעִיף ב ליכת'. אלא שהעדים כתבוהו מעצמן שלא מדעת הלו'. ש"ך:
ד סָעִיף ב כתבן. אבל שטר הניתן ליכתב התירו חכמים מפני תיקון העולם כמ"ש הט"ו בסי' כ"ח סי"ב ע"ש. סמ"ע:
ה סָעִיף ב חולקין. והש"ך כת' דנ"ל שאין כאן מחלוקת כלל דהמחבר שהוא דעת הריב"ש מיירי שהלו' נתחייב בפני ב' עדים בשטר במנה ולא נתחייב שיכתוב הסופר השטר רק שהם יכתבו שטר גמור א"כ טופס זה שכתבו בספר הסופר אין לו דין שטר כלל כיון שהניחוהו ביד הסופר ולא כתבוהו ליתן ליד המלו' והי"ח שכת' רמ"א הוא דעת הרא"ש מיירי שנתחייב שהעדים יכתבו עליו שמחויב לעשות שטר מהיום בכל יפוי כח שייפה הסופר וקבל בקנין כן בפני העדים א"כ כל שאינו עושה כן עומד כתיבת העדים במקום הסופר כיון שמסרו כתיבתם ליד המלו' ע"ש בריב"ש ובתשובת הרא"ש ותמצא דבריהם מכוונים כמ"ש מיהו לכ"ע צריך שיצו' הלו' לכתוב אבל שלא מדעת הלו' פסול ואין דנין על פיו כלל והעדאת עדים נמי לא חשיב עכ"ל:
ו סָעִיף ג מטלטלים. כת' הסמ"ע דאינו ר"ל שרוצ' לשלם בקרקע והמלו' אומר שיש בידה מטלטלים לפרוע מהן דזה אינו מתקנת גאונים דלא תקנו שבוע' אלא למי שאומר אין לי לפרוע כלל כמ"ש הט"ו בסי' צ"ט וק"א והש"ך חולק ע"ז וס"ל דגם אם רוצה לשלם בקרקע תקנו הגאונים שבוע' וכת' דכן משמע להדיא בטור ובתשו' הרא"ש ומ"ש הט"ו בסי' ק"א היינו לדינא דש"ס עכ"ל:
ז סָעִיף ד מנהג. כת' הסמ"ע דאם כתוב בשטר בפירוש בלי הרשא' פשיטא דגובין בו בכל המקומות והש"ך כת' דהב"ח השיג עליו דאם יש מקום שנהגו שאין כופין אף כשכתוב בו בפירוש בלי הרשא' אזלינן בתריה וכן נרא' דעת המחבר עכ"ל (וכ"כ הט"ז ע"ש):
ח סָעִיף ד ילוד. (כת' הט"ז ז"ל מזה נ"ל באחד שנתן ממרנ"י על עצמו בענין שאינו חייב מן הדין רק שהתחייב עצמו בממרנ"י זאת ואח"כ הוציא' מי שלא נולד בשעת כתיבת הממרנ"י א"י להוציא ממון עי"ז דלא אשתעבד מעיקרא לזה כמו דאמרינן הכא באם כת' כל המוציאו כו' עכ"ל):
ט סָעִיף ה כאסמכתא. ע"ל סי' מ"ב ס"י דכ"כ כדי להיות יד בעה"ש על העליונ' ודלא כטופסי דשטרי פירש הטור בסי' קי"ג דר"ל דנכתב לגבות בו מיד ולא שטופס השטרות כך הוא עכ"ל הסמ"ע:
י סָעִיף ה כללי. כת' הסמ"ע נרא' דר"ל דקאי דוקא לכללים וענינים המסתברים לומר שהי' דעתו עליהן שזולתן לא הי' נגמר ענין השטר והש"ך כת' עליו דלא כיון יפה אלא ה"פ דקאי לכל כללי דאחריות שמזכיר בתחלת הענין וה"ה אם כתוב ונאמנות שטרא דנן קבילת עלי ככל שטרי כו' קאי לכל כללי דנאמנות ולא לכללי דאחריות עכ"ל:
יא סָעִיף ה דמיפרשי. פירוש אע"פ שנוהגין לכתוב נאמנות בכל השטרות דדלמא לא הי' דעתו לכתוב נאמנות והיינו כשאין ידוע שהלו' ידע המנהג אבל כשידע המנהג אז אפי' לא נכתב כנכתב דמי וע"ל ס"ס מ"ב עכ"ל הש"ך וע"ש:
יב סָעִיף ה הכפל. כת' הסמ"ע נרא' דדוקא בכה"ג דקיבל עליו כולי האי הוי אסמכתא וכמו אם אוביר ולא אעביד כו' אבל בחיוב סתם הוצא' אין זה אסמכתא אלא אמרינן בזה כל תנאי שבממון קיים וע"ל ס"ס י"ד וכ' הש"ך ומיהו אם הי' לו סחור' מזומנת לקנות וטוען שהי' לו ריוח בו אף שכתוב בשטר שנתחייב לשלם כל מה שמפסידו פטור וכמ"ש הב"י בשם הרשב"א והטעם דמניעת הריוח לא קרי הפסד וע"ל סי' רצ"ב ס"ז בהג"ה עכ"ל:
יג סָעִיף ה ר"ז. בס"ח שם מפורש דלא מהני כתיבת דלא כאסמכתא היכא דמפורש בשטר או אנן חזינן דהוי אסמכתא ע"ש:
יד סָעִיף ו רשאי. והיינו דוקא היכא שאין מנהג פשוט בעיר לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אבל מקום שיש מנהג פשוט כן בעיר אזלינן בתריה כיון דקיבל עליו כן בשטרא וכן משמע בהדיא בסי' ק"ג ס"ז ע"ש ובס"ס שס"ט עכ"ל הסמ"ע וע"ש:
טו סָעִיף ז ממון. ז"ל הסמ"ע נרא' דהמעש' כך הי' שראובן ושמעון היו שותפין בכמה ענינים והתחייב שמעון נגד ראובן בשטר עד אלף זהובים והי' כתוב בו ששטר זה נתן לו באופן שכל מה שיודע ע"פ חשבון שנשאר לראובן בידו ויתן לו אותו כתוב וחתום בח"י יתחייב לו באותו סך בשטר זה שהוא בעדים לטרוף בו מהלקוחות וכתבו אלף זהובים משום שיודע שיותר מזה ודאי אין לו בידו אלא פחות מזה מה שיהי' ונסתפק השואל מאיז' זמן יגב' אם מאחד בניסן מזמן השטר או מזמן קיומו דכת"י שהי' באחד באייר דע"י נתברר כמה חייב לו והשיב דיטרוף מזמן השטר דאז יצא הקול וה"ל ללקוחות למנוע מליקח וכל שכן דמחשב מוקדם לבע"ח שלו' אחר זמן ההוא ואין להם לומר כל זמן שלא נתברר ע"י כת"י כמה חייב לו אין כאן חוב ברור דמ"מ הי' להם למנוע מלקנות שמא נתן לו כת"י מיד דהא אין לכת"י קול וגם לקיום ב"ד דכת"י אין לו קול לסמוך עליו ומה"ט אין טורפין בשטר כת"י אע"פ שהוא מקוים בב"ד כמ"ש בסי' ס"ט עכ"ל:
טז סָעִיף ח לוי. ר"ל לוי בקש משמעון שיאמר לעדים שיכתבו שטר עליו שחייב לראובן ק' זהובים והשטר ימסרו ללוי ועשה לו כן מאיז' טעם שהי' לו וכדי שיהא שמעון בטוח מהיזק נתן לוי בידו משכון שאם יגיענו היזק יקחנו מהמשכון. סמ"ע:
יז סָעִיף ט אביו. פי' שטר שנתחייב ראובן לשמעון מנה הוציאו שמעון ותבע לבן ראובן והבן רוצ' לפוסלו כיון שלא הוציאו בחיי אביו מסתמא ידע שראובן הי' יכול לברר שהוא פסול או פרוע. שם:
יח סָעִיף ט נפסל. הטעם כת' הרא"ש בתשוב' דיכול להתנצל ולומר לא היה השטר בידי בזמנים הללו. שם:
יט סָעִיף י ממשעבדי. נרא' דה"ה דיכול לטעון פרעתי דכיון שאינו טורף בו לא חשש להניחו בידו כמ"ש בסי' ס"ט וגדול' מזו נרא' דאפי' העדאת עדים לא הוי דה"ל מפיהם ולא מפי כתבם כיון שלא צוה הלו' לכתוב ע"ל סימן ל"ט. ש"ך:
כ סָעִיף י ולא. כת' הסמ"ע לפ"ז נ"ל דתיבת ביאור שכתוב בשטר מגרע כח לשון הודא' שכ' אח"כ שהוד' בפנינו דלשון ביאור מור' על חשבון בעלמא ולא הודא' גמור' והוא קצת דוחק ובכל ספרי הטור לא כתוב בהן ולא הוד' רק אלא הוד' בפנינו כו' עכ"ל:
כא סָעִיף יא לנדותו. נרא' דמיירי שדוח' אותו המלו' מיום ליום אז מנדין אותו שיתן מיד אבל אם אינו רוצ' ליתנו כלל תיפוק ליה שמחויב להחזיר שטרו שלא יתבענו עוד הפעם וכ"כ הש"ך וע"ש:
כב סָעִיף יב שלו. דהלו' נותן שכר הסופר ואם נתן המלו' שכר הסופר מחשב הלוא' גביה וצריך הלו' לחזור ולשלם לו ומ"מ אין לו לעכב בשביל זה השט"ח כמ"ש המחבר סי' נ"ז ס"א עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך ע"ז נרא' מדבריו דאפי' אם יכתוב ע"ג שהוא פרוע או שיקרענו א"י לעכבו ובאמת כן נרא' מהמחבר שם אבל כבר השגתי עליו והוכחתי דבענין זה יכול לעכב הנייר עד שיפרע לו פשיטי דספרא וע"ש באריכות עכ"ל:
כג סָעִיף יג אין. ואפי' ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך כיון שקבל על עצמו ושתק וע"ל סי' מ"ה ס"ג. ש"ך:
כד סָעִיף יד אותו. הרשב"א מפרש הטעם שמקבל מתנ' כל הנא' שלו והוא נותן שכר הסופר משא"כ בשטר הלוא'. סמ"ע:
כה סָעִיף טז הכוונ'. כת' הסמ"ע דכן הדין בנדרים כמ"ש בי"ד סי' רי"ח ע"ש ובס' באר שבע דף ק"ד ע"ג:
א סָעִיף ב מיהו יש חולקין. עבה"ט שכתב והש"ך כתב דנ"ל שאין כאן מחלוקת כו' וע' בתשובת עבוה"ג ס"ס מ' מ"ש בזה:
ב סָעִיף ד בין יהודי בין עובד כוכבים. כתב הסמ"ע פי' ולא אמרינן מדלגבי עו"ג לא חל התנאי דהא איסור יש בדבר לא יחול גם כן גבי ישראל. וע' בדגמ"ר שכתב עליו וז"ל לא ידעתי מה איסור יש בדבר אבל הטעם דלא חל התנאי לגבי עו"כ הוא משום דהעדים לא יכלו לזכות בשביל העו"כ דזכין מטעה שליחות ואין שליחות לעו"כ וכן מבואר בהדיא בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן ז' וע' בב"י כאן עכ"ל וע' בתומים ובנה"מ מזה:
ג סָעִיף ה שנהגו במדינ'. עי' בתשובת חות יאיר סי' קצ"ד דמה שכותבים סופרי דידן בכל השטרות נעשה בת"כ ובפ"מ בת"ש מהני לחייבו בדיני אדם אבל לא לחייבו בד"ש (עמ"ש בסימן ע"ב סי"ז ס"ק ד') וכתב עוד דמה שמקצתם כותבים לפסול כל שובר אם לא שיהא נכתב על גוף השטר ממש ואינם מודיעים זה ללוה הוא שלא כדת של תורה ואם אירע שנכתב כן והלוה מוציא שובר כת"י מלוה וטוען שלא ידע התנאי טענתו טענה שאינו דבר הרגיל וגם בלא"ה נמי מהני דה"ל האל תפרעני אלא בפני פ' ופ' יפרע בפני אחרים אי לא מצי לטעון סטראי עיין בסי' ע' כו' ע"ש:
ד סָעִיף ט אין השטר נפסל בכך. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קפ"ב אודות בן אחד שהוציא שט"ח על נכסי אביו מסך ד' מאות ר"ט לאחר מותו והאחין טוענין כיון שהשטר ישן יותר מט"ו שנה ולא תבעו בחיי אביו שהי' עשיר ובנו הי' בתכלית העוני גם הראו כמה כתבים מבנו שבקש מאביו שיתן לו מתנה ואילו הי' חייב לו הי' תובע ממנו חובו. מה דינו. והשיב הנה ע"פ הדין א"א לפסול שטר זה בשביל אומדנות אלו כמ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש כו' אכן לפי שראיתי בתשובת הרשד"ם חח"מ סימן שס"ז שכל כה"ג יעשו הב"ד פשרה קרוב לדין וע' בתשובתי ח"ב סימן קמ"ה איזה פשרה מקרי קרוב לדין דהיינו הנחת שליש או תוספת שליש (הובא לעיל סימן י"ב ס"ב ס"ק ג' ע"ש) ע"כ פסקתי תחלה הברירה ביד מוציא השטר שאם רוצה ליטול השליש מחובו לפטור היתומים מחוייבים ליתן לו השליש ואם תוך מעת לעת לא ירצה ליקח ברירה זו (וירצה דוקא לישבע שיטול כל חובו) אז הברירה ביד היתומים שאם רוצים ליתן לו שני שלישים אז צריך להחזיר להם השטר ואם גם הם אינם רוצים בפשר זה אז ישבע בעל השטר שבועה חמור' וחייבין היורשים לשלם לו גם אם יעשו הפשר אחד משני דרכים אלי יטילו עכ"פ הב"ד חרם סתם על מי שיודע שטענתו שקר ילכד בחב"ד וע' בתשובת דברי ריבות סימן ק"ט שעשה ג"כ פשר דבר בין צדדים כאלו בשטר ישן בע"כ של התובע והנתבע וסיים דזה משפט של שלום עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז:
ה סָעִיף ט וכן כל שטר ישן. עיין בנה"מ שכתב דהמנהג שלא לגבות בשטר ישן מיורשים והלו' נאמן לטעון פרעתי ואפי' אם טוען פרעתי קודם שנעשה ישן וכן יורשים שמת אביהם קודם שנעשה ישן אפ"ה פטורין ושטר ישן הוא בלא רווחים שלשה שנים ועל רווחים ששה שנים עכ"ד. וע' בכנה"ג בהגה"ט אות י"ג ואילך ובעט"צ ס"ק ט"ז:
ו סָעִיף יג אין שומעין לו. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ה' שכתב דיש חילוק דין בין מ"ש כאן למ"ש בסי' מ"ד ס"ג דשם בסי' מ"ה דמיירי שהוא עצמו חתם אזי כל מ"ש בשטר אפי' עשה שדהו מיצר לאחר הכל בכלל נאמין לשליש משא"כ הכא שהוא אינו חתום רק עדים חתומים א"כ דוקא גוף הענין שהעדים מעידים עליו אבל עשאו מיצר לאחר אין הבע"ד מפסיד ע"י עדותם וכ"כ באורים סי' ס"א ולמד כן מתשובת רשב"א סי' אלף רנ"ו והמעיין שם בפנים יראה דגם זה דוקא בכלה ביום חופתה שידוע וחזק' שלא קראה ולא קראו בפניה אבל בעלמא אפשר אפי' בכה"ג השטר בתוקף כל שטר עכ"ד. ע"ש עוד בענין טענת קהל א' שאומרים שלא התחייבו א"ע ליתן להרב עשרים זהובים לשבוע אלא על ג' שנים ובשטר שכ' הרב בכ"י עצמו כתוב שהתחייבו לעולם והם טוענים כי זה נעשה שלא בידיעתם וחתמו עצמם ולא קראו מה שבתוכו וצד שכנגדם מכחישים ואומרים שידעו מה שנכתב בתוכו ופסק דאין בטענתם ממש ואפי' אותן שלא באו עה"ח אין בערעורם כלום ע"ש:
א סָעִיף א קהל שתקנו. תקנת הקהל שמועיל ב"ב ח' ב' ורשאין בני העיר כו'. ואמרי' בירושלמי דמגילה ז' מבני העיר כבני העיר אי בשקבלו עלייהו אפי' א' אלא בסתם:
ב סָעִיף א אין בכלל כו'. כמ"ש שם בת' דכתיבת ידו כולו של בע"ד לא היתה התקנה וא"כ ה"ה בחת"י כדמוכח בכתובות אבל אמגילתא לא כו' וב"ב קע"ה א' ועוד דהודאת בע"ד כמאה עדים וע"ל סי' ע"א ס"ד אע"פ שפסל עדים:
ג סָעִיף ב טופס השטר. דאל"כ לא היו רשאים להעתיק הטופס העדים כמ"ש בב"ב קע"א או עדים שעשו כו':
ד סָעִיף ב דכל שלא. יבמות ל"א ב' היכא לעביד כו' וע"ש ברי"ף ואע"ג שחלקו עליו וס"ל אע"פ שהוא ביד העדים אעפ"כ דין שטר יש לו יש לתרץ שם בתי' הרי"ף כיון דא"א למסרו לא לידה ולא לידו כמ"ש שם בגמ' אין לו דין שטר וז"ש דכל שלא כו' וע"ש בתוס' ד"ה דחזו. ועוד דהתם לא היה כו':
ה סָעִיף ב וכן שטר. כתובות כ"א ת"ר כותב כו' וע"ש בתוס' ד"ה ר"י. וי"ל דלא חשיב שטר אלא כו':
ו סָעִיף ב מיהו יש חולקין כו'. דס"ל כתי' ראשון שבתוס' שם וי"ל דבפ"ד אחין חיישי' כו' וכ"כ ביבמות שם ואר"י דה"נ אם היו כו':
ז סָעִיף ג שנתחייבה לישבע. דמשבעין ג"כ את האשה כמ"ש בסי' צ"ו כמו שהוכיחו מהא דכתובות תשבע בתחלה ובסוף ואפי' לא שמעו בו שמת שם ק"ז א' כ"ש לגבי אחרים:
ח סָעִיף ג כתקנת הגאונים. וסמכו אהא דמשביעין שאינו ברשותו כמ"ש במרדכי רפ"ג דב"מ ע"ש:
ט סָעִיף ג (ליקוט) אם יש כו'. מ' אפי' רוצה לשלם קרקע צריכה לישבע ע"פ תקנת הגאונים. ד"מ ר"ס צ"ט והסמ"ע דחה ואמר שר"ל שאין לו אף קרקע ע"ש ודבריו תמוהין שהרי ברא"ש שם כלל ל"ט ס"ה ובטור סיים דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כ"א יאמר איני רוצה ליתן מטלטלין או לישבע תגבו לבע"ח קרקע וכ"ד הרשב"א סי' אלף כ"ו כמ"ש ד"מ שם והביאו ב"י בסי' ק"א ס"ז ואף שדחה הסמ"ע ואמר דהתם משום דאמיד ליתא כבר דחאו ש"ך בסי' ק"א סק"ה ע"ש אבל בסה"ת ש"ד ח"א כ' דלא משבעינן ליה וכ"כ בעה"ע וכ"כ המרדכי ר"פ המפקיד לשיטתו דמדינא דש"ס משבעינן על טענת אין לו ממש"ש משביעין אותו שאינה ברשותו דמשביעין על טענת ספק כיון דמעיקרא היה ברשותו ונתחייב אל תפטרנו מספק ה"נ משא"כ בכה"ג כו' דשמא לא ה"ל מזומנים כשהגיע זמן הפרעון וראיה ממ"ש בפסחים ל"א א' אי פיקח כו' ואמאי יאמרו אנו רוצים דוקא מטלטלין אלא שטוען אין לו. ודבריו צ"ע דחכמים ילמדו לטעון שקר להפסיד יתומים ועוד מאי פריך בכתובות ק"י א' ועוד ליגבינהו כו' נימא דמתני' מיירי בידוע שי"ל מטלטלין וכי א"א לאוקמי מתני' אלא באינו אמיד וטוען שקר וקושיא הנ"ל כבר תי' תוס' שם צ"ב א' ד"ה אי כו' ועוד הביא המרדכי בפ' הכותב שם והג"מ סי' נ"ג ממש"ש פ"ו א' ההוא תולה כו' ולא השביעוהו וז"ש בסי' ק"א ס"א ואם אינו כו' ואפי' כו' וכ"פ שם בס"י ואינו מוכרח ועתוס' שם ד"ה ההוא כו' ובלא"ה אינו מוכרח שנמצא קודם השבועה שקרן לכן לא האמינוהו וכמש"ש ושם ובש"ע שם והיכא דאמר אין לי כו' ואף לדברי המרדכי והג"מ כ' הש"ך שם דהיינו לדידהו דס"ל מדינא דגמ' צריך לישבע אבל לתקנת הגאונים אין ראיה ע"ש ודברי ש"ע סותרים זא"ז (ע"כ):
י סָעִיף ג דאשה שוה. ב"ק ט"ו א' ושאר מקומות:
יא סָעִיף ד (ליקוט) שטר כו'. עבה"ג ס"ק ז' וכ"כ בסמ"ע ודבריהם נכונים דודאי כל תנאי שבממון קיים ודלא כש"ך וראייתם ממ"ש בסי' ק"ג ס"ז תמוה דשם משום לעבור על ד"ת הוא ואף שם משום דנוכל לפרש כוונתם אם לא ימצא דיין וע"ל בסי' זה ס"ו ובסמ"ע שם ובסי' כ"ו ס"ק י"א אבל כו' דלא תליא כ"כ בפירוש בלא הרשאה או לא וכ"נ דעת הש"ע שכ' בהדיא בלא הרשאה וכמ"ש בש"ך דאף שכ' בסתם כל המוציאו כל תנאי שבממון קיים אלא שבתשובה שם לפי שרגילין לכתוב לחיזוק בעלמא וגם נאמנות רגילין לכתוב בלא צווי הלוה ועסי' ע"א סי"ד לכן כ' שנהגו שם שאין גובין בלא הרשאה אם לא שכ' מפורש אף בלא הרשאה והטעם דזה לא נהגו לכתוב מעצמם אבל ודאי לא תליא בזה כלום וז"ש בש"ע אם אין כו' והטעם דמנהג העיר הוא ע"כ משום דכותבין בלא צווי הלוה אבל בצוויו תנאי קיים אף נגד המנהג וכמ"ש תוס' בב"מ פ"ג א' ד"ה השוכר וכ"ה בגמ' שם ב' וכמש"ל ר"ס של"א ואף שבסי' ע"א כ' אם העדים כו' כאן א"צ לזה כיון שהמנהג כן (ע"כ):
יב סָעִיף ד תנאו קיים. ב"מ צד א' ושם קד א' שכ"כ לו אם כו':
יג סָעִיף ד ואפי'. ע"ל סי' נ"א ס"ו בהג"ה וכן כו' ועוד דיש לדונו בענין שלא יעבור על ד"ת כמש"ל ס"ו:
יד סָעִיף ד ודוקא שהמוציא. גטין יג ב':
טו סָעִיף ה כ"ד שנהגו. כ"כ תוס' בב"ב מ"ב ד"ה איכא:
טז סָעִיף ה והאי מאן. כ"כ הרמב"ן שם בשם י"א אע"ג דלא כ' בה כיון דכתב ביה כו':
יז סָעִיף ה (ליקוט) קאי לכל כללא כו'. ר"ל שזולתן לא נגמר ענין השטר כמו כתב' בשוקא וכיוצא וזה שסיים אבל תנאים כו'. סמ"ע דלא כש"ך (ע"כ):
יח סָעִיף ה אבל תנאים. מדאמרי' שם מ"ד ב' אי אקני ליה מטלטלי כו' והוא דכתב כו' אלמא אע"ג דכ' דלא כאסמכתא כו' מ"מ צריך למיכתב מטלטלי אג"ק:
יט סָעִיף ה שטר שכתוב בו. ב"מ ק"ד ב' ההוא גברא כו' ושם מ"ח ב' אם אני אחזור בי אכפול כו':
כ סָעִיף ה (ליקוט) על הכפל. דוקא כה"ג דגזים אבל סתם הוצאו' לא הוי אסמכתא כמ"ש בפ"ט דב"מ ק"ד ב' ועסמ"ע (ע"כ):
כא סָעִיף ה ואע"ג דכ' ביה. דלא מהני רק במטלטלי אג"ק דאינו אסמכתא גמורה דאל"כ ל"ל למיקנא אג"ק לקני ליה בסתמא ולכתוב דלא כו'. תהר"א:
כב סָעִיף ה וכ"ד. שם ק"ד א' וע"ש בתוס' היה כו': (ליקוט) וכ"ד שנהגו כו'. דוקא שידע הלוה מהמנהג וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' אישות על תקנת הגאונים בגביית מטלטלין ועש"ך כאן ובס"ס מ"ב ובסי' ע"א סי"ד ובזה א"צ למה שדחק שם בב"י ובש"ע אם העדים כו' כיון שאינו כו' ע"ש (ע"כ):
כג סָעִיף ו שטר. שם צ"ד א' כל המתנה כו' ואע"ג דאמרי' שם לר"י בדבר שבממון כו' היינו להתחייב מה שהיה פטור אבל תנאי לעבור על ד"ת לא וכמו ע"מ שאין בו אונאה וע' בתוס' דמכות ג' ב' ד"ה ע"מ פי' רשב"ם ובב"מ נ"א ב' ד"ה ע"מ ורבינו שמואל כו': (ליקוט) שטר כו'. עסמ"ע שכ' היכא דהמנהג כן אזלינן בתריה או אם כ' בפירוש כן. ונראין דבריו דוקא שלא לעבור על ד"ת אבל לעבור על ד"ת לא מהני תנאי כמ"ש כל המתנה עמ"ש בתורה כו' ודוקא להתחייב עצמו במה שפטרה תורה כמש"ו אבל אם לא מצא כו' וכ"ש מנהג דלא מהני כה"ג דדוקא לחייב מה שפטרה תורה או לפטור מה שחייבה תורה אמרינן מנהג מבטל הלכה אבל לעבור מה שאסרה תורה וכמ"ש בסי' רפ"א ס"ד בהג"ה ועמש"ש וכבר השיגו הט"ז בסי' כו ס"ב ע"ש בהשמטות (ע"כ):
כד סָעִיף ו אבל אם לא. שאז היה נפטר ממנו זהו להתחייב ממה שהיה פטור כמו ע"מ שאין לך עלי אונאה וע"מ כו' וכמו מתנה ש"ח כנ"ל צ"ד א':
כה סָעִיף ז שמעון. מדאמרי' בגטין נ"ב אין מוציאין לאכילת כו' מ"ט כו' הלא"ה גבי מזמן ראשון וכן בכתובות ק"ב ב' מתו בנותיהן כו' אע"ג דהמזונות נתחייב בכל יום ויום כמ"ש בתשו' הרשב"א ולא נתחייב אלא לאחר מיתה:
כו סָעִיף ח ראובן. במגו דפרעתי וע"ל סי' מ"א סעי' ד':
כז סָעִיף ט הרוצה. וכן. כדין מרומה וע"ל סי' ט"ו ס"ג:
כח סָעִיף ט (ליקוט) וכן כל שטר ישן כו' אבל אין לפוסלו כמ"ש בפ"ב דכתובות כותב אדם כו' ולא היא כו' אף יותר מס' שנה (ע"כ):
כט סָעִיף ט כדי להוציא. עתוס' פ"ק דשבת י"א ד"ה דין אמת כו':
ל סָעִיף י שטר. מהא דכתובות ת"ר כותב וכפי' הרי"ף לזכרון דברים לכך אין חשוב שטר כנ"ל:
לא סָעִיף י (ליקוט) לגבות כו'. וש"ך פ' דאף מב"ח אינו גובה ע"ש (ע"כ):
לב סָעִיף י (ליקוט) ולא הודה כו'. ר"ל אלא מה שהודה כו' (ע"כ):
לג סָעִיף י שטר. כנ"ל סי' נ':
לד סָעִיף י והוא. כנ"ל ס"ד:
לה סָעִיף יב דגופו של. כמ"ש בפ"ב דכתובות זמנין כו' אפשיטי דספרא וכמ"ש בפ"ד דב"ב ע"א שטרך בידי מאי בעי: (ליקוט) דגופו כו'. ב"מ י"ג וניהדריה ללוה כו' (ע"כ):
לו סָעִיף יג מי שטען. וה"ה בשאר. ב"ב קל"ח ב' וש"מ שאמר כו' כיון דלא צריך כו' ולא אמרי' האי גברא לא דקדק כ"כ: (ליקוט) מי שטען כו'. עסי' מ"ה ס"ג וס"ס ס"ח בהג"ה (ע"כ):
לז סָעִיף יג (ליקוט) וה"ה כו'. חידש כאן דאף שלא כ' בעצמו והוא ע"ה ולא הבין אפ"ה מדקדקין מטעם הנ"ל (ע"כ):
לח סָעִיף יד מי שיש. דגוף הנייר שלו הוא דהוא נותן השכר דהנאה שלו כמ"ש שם קסז וקסח ע"ש וע"ל סי' נ"ו ובמקום שאין כו':
לט סָעִיף טז יש מי. קדושין ס"ב תנא לא נתכוונה כו': (ליקוט) יש כו'. וכמ"ש בנדרים כ"ו ב' ס"ג ב' ובב"ק פ"א ועסי' מ"ג סכ"ח דדין לשון השטרות כדין לשון הנדרים ועמש"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.