א הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: מִמֶּנּוּ שָׁאַל לְזַיֵּף לוֹ שְׁטָר זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו, אֵין גּוֹבִין בּוֹ לְעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן עֵדֵי הַשְּׁטָר מְעִידִים שֶׁרָאוּ הַהַלְוָאָה, אוֹ אֲחֵרִים מְעִידִים עֲלֵיהֶם שֶׁרָאוּ שֶׁחָתְמוּ. וְאִם עֵדֵי הַשְּׁטָר מְעִידִים שֶׁזּוֹ הִיא חֲתִימָתָן, גּוֹבִין בּוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְהַכָּרַת הַחֲתִימָה לֹא מְהַנֵּי (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה וְרַ"ן פֶּרֶק אֵלּוּ נַעֲרוֹת).
ב כְּשֶׁאָמְרוּ אֵין גּוֹבִין בּוֹ, לֹא מַשְׁהִינָן לֵהּ בְּיָדֵהּ, אֶלָּא מוֹקְמֵינָן לֵהּ בְּיַד שָׁלִישׁ. הַגָּה: וְאִם לֹא אָמְרוּ הָעֵדִים שֶׁשָּׁאַל לָהֶם לְזַיֵּף שְׁטָר זֶה, אֶלָּא שְׁטָר סְתָם, כָּל שִׁטְוֹתָיו שֶׁל זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ לְזַיֵּף אִתְרְעוּ, וְלָא גָבִינָן בְּהוּ (טוּר).
א סָעִיף א שטר זה. כלומר של סך זה על איש זה לכך אין גובין בשטר זה אבל שאר שטרותיו על אחרים אפי' מסך זה או על אותו פלו' מסך אחר לא ריעי כן הוא בהר"ן והרא"ש וטור וכתב הב"ח דאם יש לו ב' שטרות מאותו סך על אותו פלו' גובה א' מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ע"כ ול"ד לדלקמן סעיף ב' בהג"ה היכא שאמר להם זייפו לי שטר אחד דהתם כיון שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו היה גם על סך הרבה וכל השטרות בכלל סך רב משא"כ הכא שלא הזכיר רק סך פלוני:
ב סָעִיף א אין גובין בו. ודוק' כשלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראו אותו בידו קודם הזמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל למפרע שהרי באותו זמן היה בחזקת כשרות. כ"כ הב"ח. והיינו כשנתקיים אז כשראוהו או שיודעים בודאי שזהו השטר שראו קודם לכן כגון שיש להם איזה סימן מובהק בו וכה"ג או שאומרים ראינו השטר בידו קודם לכן והכרנו אז החתימות ומועיל זה לענין אם טוען שלא לוה אבל מ"מ יכול לטעון פרעתי ושטר זה שטר אחר הוא ומזוייף הוא אם לא כשנתקיים כבר או יש להם בו סי'. כן נ"ל ודו"ק:
ג סָעִיף א מעידים שראו ההלואה כו'. משמע דר"ל אפי' אין זוכרים שחתמו ויכול להיות שמלוה ע"פ היתה מ"מ מאחר שאחרים מכירים חתימת העדים החתומים מצטרפים זה לזה וגובין בשטר זה וכן פי' בסמ"ע והיינו כמ"ש בב"י לדעת הרמ"ה וכ"כ הב"ח אבל לא נהירא לי דכיון דחיישינן לזיופא היאך נצטרף זה לזה ואדרב' טפי איכ' למיחש שהלוה לו בעל פה ושוב פרע לו ורצה לזייף לעשות מלוה בשטר שלא יוכל לטעון פרעתי או שיטרוף לקוחות וכה"ג אלא נראה לפרש דברי הרמ"ה כמ"ש לקמן ס"ק ד' להר"ן וס"ל דלא מהני הכרת החתימות בשום ענין ואפילו העדים החתומים בעצמם מעידים על חתימתן ואף שידוע שההלואה היא אמת כגון שעידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים שראו שחתמו מ"מ יכול לטעון פרעתי דשמא זהו שטר אחר הוא ומזויף והלכך לא מהני שום עדות רק לענין אם הלוה טוען שלא לוה אז מהני אם עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שחתמו ולישנא דמגבינן ביה דכתב הרמ"ה הוא לאו דוק' אלא משום דכתב בריש' לא מגבינן ביה כתב הכא מגבין ביה וה"ה אפילו בלא שטר חייב לשלם. ולא קשי' פשיטא דבא לומר דלא חיישינן כיון דמהדר אזיופא שמא שכר עידי שקר וכס"ד דש"ס קמ"ל כמסקנא דש"ס דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו אי נמי רישא איצטריכ' ליה דאפילו עידי השטר מכירין חתימתן אינו מועיל אי נמי סיפא איצטריך ליה דלא משהינן ליה בידיה והיינו דכ' הרמ"ה אבל אם עידי השטר כו' מגבינן ביה דהא תו ליכא למיחש לזיופא ומיהו לא משהינן ליה בידיה דילמא מיית לוה כו' דאי כפי' הב"י והסמ"ע והב"ח אמאי לא משהינן ליה בידיה כיון דשטרא מעלי' הוא ולית ביה חשש זיופא וצריך לדחוק לדבריהם דאדלעיל קאי כשלא גבינן ביה וכ"כ בב"י ועל כן כתב המחבר בסעיף ב' כשאמרו אין גובים בו לא משהינן ליה בידי' כו' אבל באמת לשון הרמ"ה לא משמע הכי כלל אלא משמע דאדסמיך ליה קאי וה"ק דאע"פ דמגבינן ביה מ"מ לא משהינן ליה בידיה אלא לענין זה מגבין ביה דחייב לשלם לו מיד אבל אם אינו משלם לו מיד כגון שאין לו עתה לפרוע או שעדיין לא הגיע הז"פ וכה"ג לא משהינן ליה ונראה דגם להרמב"ם לא מהני כשעידי השטר מעידים על ההלואה ואחרי' מכירים החתימות או אחרים מעידים שראו שחתמו שיהי' השטר כשר לגמרי דהא לא כתב הרמב"ם אלא דכשהעדים עצמם אומרים שזהו חתימתן גובים בו משום שהעדים עצמם אינם טועים אבל בעדים אחרים מודה דחיישינן שמא הם טועים והוא זייף עד שסוברים שזהו חתימת העדים א"כ מה בכך שראו שחתמו דלמא פרע לו ושטר זה זיוף הוא והיינו דלא כתב הרמב"ם שום גוונא דמהני רק כשהעדים עצמם אומרים שזהו חתימתן כל זה נ"ל ברור:
ד סָעִיף א ואם עידי השטר כו' בב"י ובכסף משנה כתב שני פירושי' לדעת הרמב"ם (שהוב' לעיל ס"ס ל"א) והובאו בב"ח גם בתשו' מהר"א ן' ששון סימן ר' הסכים עמו ולפע"ד שניהם אינם מחוורי' הפי' הראשון שכתב דמיירי שכת"י יוצא ממקום אחר דאי לא כיון שאין זוכרים ההלוא' אין עדותן עדות כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' עדות ונתבאר לעיל סימן מ"ו סעיף י' וכ"כ בב"י להר"ן כהרמב"ם ולא נהיר' לי דהא טעמ' דמהני לעיל סי' מ"ו סעיף י' להרמב"ם כשכת"י יוצא ממקום אחר דכיון שנתקיים שלא על פיהם אין אנו צריכים לעדותם ואין אנו חוששין למה שאומרין שאין זוכרין וא"כ הכא מה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר הא כיון דמהדר אזיופ' אין מקיימים כלל השטר הזה ממקום אחר וא"כ אנו צריכים לעדותם של אלו. והפי' השני שכ' בכ"מ דמיירי שזוכרים ההלואה וקמ"ל דלא אמרי' דלא להוי רק מלוה ע"פ קמ"ל דרגלים לדבר דשטר' קושט' הוא ג"כ לא נהיר' לומר רגלים לדבר אלא נראה דהרמב"ם עיקר דינ' אתא לאשמועינן דכשעידי השטר בעצמם מכירי' חתימות ידם גובה בו ואין חוששין שמא זייף כל כך עד שהעדים בעצמם טועים דהעדי' עצמם ודאי אינם טועים וא"כ כשאומרי' זהו כת"י השטר כשר דאף דכתב הרמב"ם פ"ח מהל' עדות דבעינן שיזכרו ההלוא' היינו. שהעד לכתחלה לא יעיד אא"כ זוכר ההלוא' דכשמעיד בסתם הוא כשר דעל מנה שבשטר הוא מעיד ואין הביתדין צריכים לשאלו אם זוכר ההלואה שאלו לא הי' זוכר לא הי' מעיד וכמו שכתבתי בסימן מ"ו סעיף י' ס"ק ל"ב ע"ש א"נ אפילו מיירי הרמב"ם שאומרי' בפירוש שזוכרים ההלוא' אשמועינן רבות' דלא חיישינן שהעדי' טועים אבל זה שזוכרים ההלוא' אינו תלוי בכאן דכמו שהדין בשטר כשר לעיל סי' מ"ו ה"ה הכא והר"ן חולק על הרמב"ם וס"ל דבעדים עצמם נמי חיישינן שטועים וכיון דמהדר אזיופ' שמא זייף כל כך עד שהעדי' עצמם סבורים שזהו חתימתן והלכך לעולם לא מהני שיהא השטר כשר וכל שאין זוכרים ההלוא' לא מגבי' ביה אבל כשזוכרים ההלואה חייב לשלם אם טוען שלא לוה ממנו וא"כ הר"ן חולק בתרתי על הרמב"ם דבין שמעידי' בסתם זהו כתב ידינו או שאומרים בפירוש שזוכרי' ההלואה וזהו כתב ידינו אינו מועיל שיהי' השטר כשר דעבידי סהדי דטעי בהכי וא"כ יכול לטעון פרעתי וזה השטר זיוף הוא וסבר' גדולה היא זו דהא כיון דחיישינן שהעדים טועים א"כ יכול לטעון פרעתי ושטר זה זיוף הוא. ולפי מה שהבין בתשובת מהר"א ן' ששון שם בהר"ן דהרמב"ם מיירי כשאין זוכרי' ההלואה ובהב"י הקשה מנ"ל להר"ן לפרש דברי הרמב"ם כן ותירץ דאי מיירי כשזוכרים פשיט' וא"כ לדבריהם צ"ל כשכת"י יוצא ממקום אחר וכבר כתבתי דזה לא נהיר' ועוד דהא עדיין רבותא גדולה היא דעבדינן ממלוה ע"פ מלוה בשטר ולא חיישינן שהעדי' טועים כדחיישינן להר"ן אבל לפי מה שכתבתי ל"ק מידי דבין דהרמב"ם מיירי בסתם ובין דמיירי שזוכרים ההלואה מ"מ במה דס"ל דעדים עצמם עדיפי מעדים דעלמ' וכשמכירים חתימת עצמם השטר כשר כמו שטר דעלמ' חולק הר"ן וס"ל דעבידי סהדי דטעי בהכי ולא מתכשר שטר' ואינו גובה בו רק כשזוכרים ההלואה גובה ממנו אם טוען שלא לוה ודעת הריטב"א פ"ב דכתובות כהר"ן שכתב ואפי' העדים עצמם אומרי' כתב ידינו הוא זה איכא למיחש לזיופא כההוא דאמר אין חתימת ידא דידי הוא ומיהו אי אתו סהדי גופייהו ואמרו דדכירי דחתמי בשטר' ה"ז כשר עכ"ל ומ"ש ה"ז כשר ר"ל לענין שחייב לשלם אם טוען שלא לוה ממנו וכמ"ש בסמוך לדעת הר"ן ובס"ק שלפני זה כתבתי שגם דעת הרמ"ה כן וכן נראה דעת הרא"ש והטור. שוב מצאתי בס' גי' תרומה שער י"ז סוף ח"א סוף דף צ"ח שכתב וכבר הכריע הטור כסברת הרמב"ם ונשאר' סברת הרמ"ה יחידאה עכ"ל ודבריו תמוהי' בעיני (עי' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' מ' ובתשו' הר"ב סי' י"ב דף כ"ח ע"ב):
ה סָעִיף ב כל שטרותיו של זה כו' משמע אפילו יש לו כמה שטרות על איש אחד וכן משמע בטור וכ"כ הסמ"ע ונראה הטעם דכיון שלא הזכיר שום סך אמרי' מסתמ' דעתו הי' אכל סך ממון שאפשר וכן כיון שלא הזכיר איש ידוע אמרינן שדעתו הי' אכל אדם שבאפשרי:
א סָעִיף א שטר זה. כן הוא ל' הרמב"ם סוף הל' עדות ול"ד קאמר ז"ה אלא שטר כזה והיינו שביקש מהם שיכתבו ויחתמו להן שטר על ראובן איך שחייב לו מנה ובשטר זה שמוציא עתה ג"כ כ"כ איך שחייב לו ראובן מנה ואמרינן זה ודאי זיוף הוא:
ב סָעִיף א אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו. פי' אנשים דעלמא באו והעידו איך שמכירים חתימתן של אלו החתומים דאמרי' דזה טרח וזייף:
ג סָעִיף א אין גובים בו. דוקא בו קאמר דהיינו שטר שעל לוה זה וסך זה שאמרו העדים שביקש מהן לעשות בו זיוף אבל שאר שטרות שבידו לא מחזקי' בפסול וגובים בהן (וע' בסמוך ס"ב בדברי מור"ם) וכ"כ הרא"ש והטור בהדיא ומטעם שאמרי' האי גברא לאו זייפן הוא אלא מלוה ע"פ יש לו על ראובן זה וירא לנפשו שיכפור בו מ"ה בקש לעשותו מלוה בשטר ועפ"ר:
ד סָעִיף א לעולם נראה דכ' לעולם ללמדינו דאפי' תפס אח"כ מעצמו מהלוה הנזכר בשטר חוזרים ומוציאים מידו וכמ"ש בפרישה ע"ש ומיהו ג"כ לא קרעינן ליה דילמא יברר שאינו זיוף וכדמסיק:
ה סָעִיף א שראו ההלוא'. פי' ואפי' אינן יודעים שאותו הלואה היתה מלוה בשטר ויכול להיות שמלוה ע"פ היתה אותו הלואה וגם אין עידי השטר ראו השטר עתה שיעידו על חתימתן מ"מ מאחר שאחרים מכירים חתימת העדים החתומים מצטרפים זה לזה וגובין בשטר זה:
ו סָעִיף א או אחרים מעידי' עליה' שראו כו'. דוקא שראו שחתמו שטר זה קאמר אבל לא סגי במ"ש שמכירי' חתימת החתומים וכמ"ש לפני זה דאע"פ שנתקיים השטר אין גובין בו:
ז סָעִיף א ואם עידי השטר מעידי' שזו היא חתימתן כו'. בפריש' הוכחתי דהיינו אפי' אינן זוכרים שחתמו זה השטר אלא אומרים מכירים אנו שזו היא חתימתנו גובין בו דקיומן של העדים עצמן הוא עדיף מקיום אנשים דעלמא דאיכא למימר בהו דטעו והמחבר נקט הני תלתא בבא בלא זו אף זו וק"ל והשתא א"ש מה שמסיק מור"ם וכ' ע"ז דיש חולקים וס"ל דהכרת חתימתן ל"מ ור"ל דבכה"ג דהעדים אינן זוכרים שחתמו שטר זה אלא מכירים חתימתן ל"מ אבל בשני בבות הראשונו' דהיינו שראו ההלוא' או שאחרים מעידים שראו שחתמו ליכא מאן דפליג וגם אם עידי השטר מעידים ואומרים זהו חתימת ידינו ואנו זוכרים שחתמנו זה השטר אין סברא לו' שיהא גרע מאלו העידו אחרים שראו שחתמו השטר וק"ל וע"ל ס"ס ל"א דכתב המחבר ג"כ דין זה ולא כ' שם מור"ם דעת החולקי' וסמך אמ"ש כאן שהוא מקור הדין וכ' הטור שני הדיעות ועד"מ והגהותיו שם כ' דעת הרמב"ם דס"ל דכל עידי השטר הבאים לקיים צריכים לזכור ההלואה וכמ"ש בס"ס מ"ו מ"מ כשאמרו שזו היא חתימתן והלכו להן אמרי' מסתמא זוכרים ג"כ ההלוא':
ח סָעִיף ב לא משהי' לי' בידי'. ז"ל הטור מיהו לא משהינן לי' בידיה דלמא מיית לוה ואזיל ומפיק ביה מיתמי בב"ד אחרינא דלא אתברר גבייהו דמהדר אזיופ' אלא מוקמינן ליה ביד שליש עד דאתברר מילתא בסהדי ועפ"ר שם כתבתי דדוק' בזה דיש ריעותא לפנינו דמהדר אזיופ' יל"מ ביה תפיס' וכמ"ש לעיל מ"ה חששו שיגבו בב"ד אחר משא"כ לעיל בסי' נ"ח בדין סטראי ובסי' מ"ו בדין אם באו שנים ואמרו שהעדים פסולים היו דאף דאמרי' גם שם דלא מגבינן ביה ולא קרעינן אותו מ"מ מניחים אותו בידו דכיון דמהני בהו תפיסה כמבואר שם מ"ה לא חששו אף אם יגבה בו בב"ד אחר דמה לי תפיס' ומה לי גבייה בב"ד אחר וק"ל:
ט סָעִיף ב כל שטרותיו של זה שבקש לזייף איתרעו. האי תיבת שבקש קאי אדסמיך ליה אתיבה של זה ולא קאי אכל שטרותיו דהא מיירי דלא בקש מהן לזייף אלא שטר אח' אלא משום דלא ידעינן שם הלוה והסך קאמר דכל שטרותיו הם בספק והמע"ה ולפ"ז אם יש לו על לוה א' ב' שטרות מסתבר לומר שיגבה הא' וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן ל"א בדין ב' כיתי עדים המכחישין זא"ז אלא שא"כ ה"ל להפוסקים לפרש זה גם בהטור מוכח דס"ל דאף אם יש לו ב' שטרות על אחד דאין גובין שום א' מהן כמ"ש בדרישה וכתבתי שם טעמא דבכה"ג דא"ל לזייף שטר סתם יש לחוש לכל שטר ושטר ושכן משמע מדברי הרא"ש ועד"ר מ"ש בפי' דברי הרא"ש:
א סָעִיף א אין גובין בו. וכתב הב"ח דוקא כשלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראו אותו בידו קודם הזמן שהי' מחזיר על הזיוף אין השטר נפסל למפרע שהרי באותו זמן הי' בחזקת כשרוח כ"כ הב"ח. ואם באו עדים ואמרו ממנו שאל לזייף ולא ידעו באיזו יום ובאיז' זמן אמר להם נראה לפי מ"ש רמ"א בסימן ל"ד סעיף כ"ג דהיכא שבאו להעיד על עד שעבר עבירה ולא ידעו באיזה זמן אם קודם שהעיד או אח"כ דמוקי אחזקת כשרות ואמרינן השתא הוא דאיתרע אם כן הוא הדין הכא מוקמינן אחזקת כשרות ואמרינן השטרות כשרין והשתא הוא דאיתרע ועמ"ש בסק"ד:
ב סָעִיף א לעולם. כתב בתשובת מוהר"מ סימן קכ"ה אומר ר"ת שכתב בפי' ר"ח בפ' שבועת הדיינים דכל מרענא לשטרא בתלמוד סתמא היינו שבעל השטר ישבע תחלה קודם שיגבה בו כדמשמע לישנא בש"ס א"נ האי שטרא רעי לא מיגבה גבינין ולא מיקרע קרעינין עד כאן לשונו. ומזה כתב בתומים דדעת ר"ח ור"ת דאם נתקיים גובין בו בשבועה עיין שם וליתי' דודאי האי ריעי דבפ' אלו נערות לא גבינין בי' לעולם אפילו ישבע המלוה וכ"כ בתוספות בשבועות גבי איחרא שטרא בשם פי' ר"ח ור"ת דאיתרע לענין שבועה ודוקא הך ריעותא דפ' אלו נערות אין גובין בו עיין שם הרי מבואר להדיא דהך ריעותא דפ' א"נ אין גובין בו לעולם אפילו בשבועה וכן משמע להדיא שם דף ל"ו בהא דתניא והיוצאת משום שם רע דהיינו שיצא שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי אמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעי לא מגבינין ומפרש לה דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעה באיסורא דכוותה הכא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו לזייף עיין שם וכיון דתנן אין לה קנס ולא פיתוי ודאי לשון אין לה לעולם משמע ואפילו בשבוע' ודכוותה באמר זייף לי שטרא וגם לישנא דלא מגבינן בי' לעולם משמע אפילו בשבועה וביאור דברי ר"ח ור"ת היינו דכל מרענא לשטרא בתלמוד סתמא היינו לענין שבועה כדמשמע לישנא בפרק א"נ האי שטרא ריעי לא מגבינן בי' ומשמע דריעי לחודי' היכא דלא נקט גבי' לישנא דלא מגבינן בי' משמע דגובין בו ולא איתרע אלא לענין שבועה דאי לישנא דריעי לחוד אין גובין בו למה נקט בפרק א"נ לא מיבינן בי' אבל זה ודאי האי שטרא ריעי דפ' א"נ לא מגבינן בי' והיינו אפילו בשבועה והוא פשוט וברור:
א סָעִיף א אין גובין בו עסמ"ע ס"ק ג' דאמרינן האי גברא לאו זייפן הוא אלא מלוה ע"פ יש לו כוונתו ספק מלוה ישנה דהא אפילו טוען לא לוה אין גובין ועש"ך ס"ק ב' שכתב דאפילו ראו אותן קודם הזמן אין מבין אם לא שיש להם סי' מובהק והיינו לשיטתי' שכ' בסק"ג דלא מהני עידי ראיית הלוא' או חתימ' השטר) (אבל להסמ"ע ס"ק ה' דמהני לא בעי' סי' מובהק דזה הוי כמעידין שראו שחתמו:
ב סָעִיף א עידי השטר מעידין שראו ההלוא' או אחרים וכו' לכאור' קשה דלמה נקט גבי ראו הלוא' דוקא עידי השטר היה לו לומר סתם אא"כ עדים מעידים שראו הלוא' או שראו שחתמו לכן נרא' דהנה הש"ך בס"ק ג' חולק על הסמ"ע וס"ל דלא מהני הנך גונא רק כשטוען לא לוה ופי' פי' דחוק ונרא' דהעיקר כהסמ"ע ומה שהקש' דהא מ"מ איכא למיחוש לפירעון ולזיופא ע"ש ונרא' דדוקא במקום דאיכא לספוקי בגוף ההלוא' חיישי' לזיופא אבל במקום דאיכא חזקת ההלוא' או חזק' שטר לא מקלקלינן משום האי חששה חזקת הלוא' והשטר ומצרפינן כמ"ש הסמ"ע וראי' ברורה לזה מכתובו' ל"ו דמדמה התם דינא דהכא להך דהיוצא' משום שם רע דאין לה קנס וכו' דהיינו באתו סהדי ואמרו לדידן תבעתינהו באיסורה ומחזקינן לה ע"י הנך סהדי לזונה וחזינן דהתם גבי לדידן תבעתינהו באיסורא לא נקט הש"ס רק לפוטר' מקנס ופתוי ולא נקט הך דינא נגד להפסיד' כתובתה ונהי דאם אמרו סהדי דתבעתינהו באיסור' קודם הנשואין לא שייך לומר להחזיקה בבעולה ולהפסיד' ממאתי' כיון דלא טעין בבעילה ראשונ' פ"פ מצאתי ואם טען בלא"ה מהימן כמבואר בכתובות דף ט' מ"מ אי אתו סהדי ואמרו דתבעתינהו אחר הנישואין נחזיקה בזונה ויספיד לה הכתובה ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב זה לענין כתובה אלא ודאי דוקא לענין קנס דלא אתחזיק כלל בחוב פטרינן משום סברא זו אבל בהוחזק בחוב כגון כתובה ויצא עלי' שם רע אחר נישואין לא מרעינן לשטרא משום האי סברא וה"נ בדין דסי' זה דהא בש"ס למד זה מזה ע"כ דוקא כשלא היה חזקת חוב מרעינן לשטרא (") אבל בדאיכא סהדי על חזקת שטר כגון שראו שחתמו והוחזק זה בשטר לא מרעינן ליה לשטרא אמנם בעדים אחרים שמעידין ההלוא' כיון דלא אתחזיק בשטר כלל נגד לקוחות ונגד שלא יהיה נאמן לומר פרעתי ודאי דמרעינן ליה לשטרא ומש"ה בעינן עידי השטר והיינו שיעידו שנעשו עדים לכתוב שטר שזוכרין שצוה להן הלוה לכתוב שטר וליתן להמלוה רק שאין זוכרין אם עשו שטר ואז אמרי' חזקה שעשו שליחותן ועשו שטר והוי כיש חזקת שטר דלא מרעינן שוב לשטרא ועש"ך ס"ק ג' שיש שם ט"ס וכצ"ל שעדיין לא הניע הזמ"פ וכה"ג לא משהינן ליה וא"כ ה"ה להרמב"ם והמחבר לא מהני כשעידי השטר וכו' ועסמ"ע ס"ק ו' שכתב דוקא שראו שחתמו שטר זה כוונתו שטר כזה כמ"ש בס"ק א' דהא כתב בס"ק ז' דהמחבר נקט תלתא בבא בלא זו אף זו ואי שטר זה ממש דהיינו שיש להן סי' מובהק מציעתא עדיפא מכולהו וע"כ כמ"ש ואין לחוש דילמא זייף בגוף השטר דזה היה ניכר לב"ד ולטעו' שיטעו הב"ד לא חיישינן:
א סָעִיף א זה. כתב הסמ"ע דל"ד קאמר זה אלא שטר כזה והיינו שביקש מהם שיכתבו לו שראובן חייב לו מנה ובשטר זה שמוציא עתה נכתב ג"כ סך כזה אמרינן ודאי זיוף הוא וכתב הש"ך בשם הב"ח דאם יש לו ב' שטרות מאותו סך על אותו פלוני גובה א' מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ע"כ ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה אם אמר זייפו לי שטר אחד כו' דהתם כיון שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו היה גם על סך הרבה וכל השטרות בכלל משא"כ הכא שלא הזכיר רק סך פלוני עכ"ל:
ב סָעִיף א לעולם. ואפי' באו אנשים דעלמא והעידו שהם מכירין חתימתן של אלו החתומים אמרינן דטרח וזייף ואפי' תפס אח"כ מהלוה חוזרים ומוציאין מידו ומיהו ג"כ לא קרעינן ליה דלמא יברר שאינו זיוף וכדמסיק וז"ל הש"ך ודוקא שלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראוהו בידו קודם הזמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל כ"כ הב"ח והיינו כשנתקיים אז כשראוהו או שיש להם סימן מובהק בו וכה"ג ומועיל זה לענין טענת להד"ם ומ"מ יכול לטעון פרעתי וזה שטר אחר ומזויף הוא והיינו כשלא אמרו רק שהכירו אז החתימות אבל כשנתקיים כבר או יש להם סימן מובהק מהני אף לענין טענת פרעתי עכ"ל:
ג סָעִיף א ההלוא'. פירש הסמ"ע דאפי' אינן יודעים שאותה הלואה היה מלוה בשטר ויכול להיות שמלוה ע"פ היה וגם אין עידי השטר רואים עתה השטר שיעידו על חתימתן מ"מ מאחר שאחרים מכירין החתימות מצטרפין זה לזה וגובין בו והש"ך חולק ע"ז וס"ל דלא מהני הכרת החתימות בשום ענין ואף שידוע שההלוא' היא אמת מ"מ יכול לטעון פרעתי וע"ש:
ד סָעִיף א חתימתן. בד"מ כ' דלדעת הרמב"ם דס"ל דכל עידי השטר הבאים לקיים חתימתן צריכים ג"כ לזכור ההלוא' וכמ"ש בס"ס מ"ו מ"מ כשאמרו זו היא חתימתן והלכו להן אמרינן מסתמא זוכרים ג"כ ההלואה. סמ"ע:
ה סָעִיף א חולקין. כתב הסמ"ע אבל בשני בבות הראשונות דהיינו שראו ההלואה או שאחרים מעידין שראו שחתמו ליכא מאן דפליג וגם אם עידי השטר מעידים שזהו חת"י וזוכרין שחתמו זה השטר אין סברא לו' שיהא גרע מאילו העידו אחרים שראו שחתמו אבל דעת הש"ך כהר"ן שחולק ע"ז וס"ל דבעדים עצמן נמי חיישינן שטועין וכיון דמהדר אזיופא שמא זייף כ"כ עד שהעדים סבורים שזהו חתימתן וא"כ אף שזוכרין ההלוא' ג"כ יכול הלה לטעון פרעתי וע"ש:
ו סָעִיף ב משהינן. ודוקא בזה דיש ריעותא דמהדר אזיופא ולא מהני ליה תפיסה מש"ה אין מניחין אותו בידו שחששו שיגבה בב"ד אחר אבל בסי' ל"ח בדין סטראי ובסי' מ"ו אם באו ב' עדים ואמרו שהעדים פסולים אף דגם שם לא מגבינן ולא קרעינן מ"מ מניחים אותו בידו כיון דמהני בהו תפיסה לא חששו אם יגבה בב"ד אחר דמה לי תפיסה מה לי זה. סמ"ע:
ז סָעִיף ב כל. משמע אפי' אם יש לו כמה שטרות על איש א' והטעם כיון שלא הזכיר שום סך אמרינן דדעתו היה על כל סך ממון שאפשר וכן אם לא הזכיר איש ידוע אמרינן שדעתו היה על כל אדם שבאפשרי. כ"כ הסמ"ע והש"ך:
א סָעִיף א אין גובין בו לעולם. ע' בת' חתם סופר חח"מ סי' ט"ל שכ' דפשוט נהי דהוחזק כפרן לגבות באותו השטר אבל עכ"פ יכול לומר תביעה בע"פ יש לי עליך וישבע הנתבע היסת ויפטר וכדמשמע ממ"ש סמ"ע סס"ק ג' ע"ש:
ב סָעִיף א בו לעולם. עבה"ט עד ואפי' תפס אח"כ מהלוה חוזרים ומוציאין מידו כו' וע' בת' עבוה"ג סי' צ"א שכ' נלע"ד היינו דוקא אם תפס בעדים אבל שלא בעדים ודאי לא מפקינן מיניה ע"ש:
א סָעִיף א שטר זה. לגי' הרי"ף ע"ש: (ליקוט) שטר זה. ר"ל בסך זה על איש זה ועש"ך (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) לעולם. קאי אקיום השטר ר"ל בכ"ע של קיום מהדרכים שמקיימים השטר וז"ש ויראה לי כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א אא"כ עידי. אבל עדים אחרים לא כמש"ל סי' מ"ט ס"ז אא"כ באו כו':
ד סָעִיף א או אחרים. אבל הכרת החתימות לא מהני בחשש זיוף כמ"ש שם כ' א' ואפי' לר"ת שאומר דבטביעות עין מהני הכא שאני:
ה סָעִיף א ואם עדי. הוא ל' הרמב"ם וס"ל לש"ע דלעידי השטר עצמם לא חיישי' שיטעו בכת"י:
ו סָעִיף א ויש חולקין. הוא רמ"ה הנ"ל וראיה לדבריו מב"ב קס"ז א' א"ל דין חת"י כו' ורמב"ם סבר דזה דבר שאין מצוי ואפשר דס"ל להרמב"ם אף בהכרת אחרים וכפי' הא דכתובות הנ"ל שמא הוא זייף הכל וכמש"ל בסי' מ"ו ס"ז: (ליקוט) המוציא כו' עד לעולם. ואם עדי כו'. הכל ברמב"ם וז"ל שם ויראה לי שאם באו עדי השטר והעידו הן בעצמן על כת"י גובין בו ואזיל לשיטתו שאין מעיד על כת"י אא"כ זוכר משא"כ באחרים שעל כת"י הן מעידין ובזה מתורץ קו' הב"י וכ"מ ש"ך ונראה שאף החולקים עליו מודים שמסתמא זוכרים ממש"ש בגמ' דכתובות כשתמצא לומר כו' ומתני' סתמא קאמר זה אומר זה כת"י כו' ולכ"ע בין להרמב"ם בין להחולקים א"צ לשאלם אם הם זוכרים וא"צ לצרף אחר עמהם ונמצא שאין מחלוק' כאן שאף הרמב"ם יודה שאין הכרת החתימות מהני כמ"ש בהג"ה דלא כמ"ש בש"ע דמהני ע"פ פי' ברמב"ם (ע"כ):
ז סָעִיף ב כשאמרו. כמ"ש אצל שטר שיש בו רבית בתוספתא דב"מ והביאו התוס' שם ע"ב א' ד"ה שטר וכאן א"א לקרעו:
ח סָעִיף ב ואם לא. לגי' הר"ן ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.