א מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בַּת, אוֹמְדִים דַּעְתּוֹ כַּמָּה הָיָה בְּלִבּוֹ לִתֵּן לָהּ לְפַרְנָסַת נְדוּנְיָתָא וְנוֹתְנִים לָהּ. וּמִנַּיִן יִהְיוּ יוֹדְעִים אֻמְדַּן דַּעְתּוֹ מֵרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וּכְבוֹדוֹ, וְכֵן אִם הִשִּׂיא בַּת בְּחַיָּיו אוֹמְדִים בָּהּ. הַגָּה: וְאִם הָיָה עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, אוֹ וַתְּרָן וְנִשְׁתַּנָּה דַּעְתּוֹ, הוֹלְכִין אַחַר דַּעְתּוֹ הָאַחֲרוֹנָה (טוּר). וְאִם לֹא יָדְעוּ בֵּית דִּין אֻמְדַּן דַּעְתּוֹ, נוֹתְנִים לָהּ מִנְּכָסָיו עִשּׂוּר לְפַרְנָסַת נְדוּנְיָתָהּ. הַגָּה: וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לַבַּת פַּרְנָסָה לַנְּדוּנְיָא מִנִּכְסֵי הָאָב, כָּךְ נוֹתְנִים לָהּ פַּרְנָסָה מִנִּכְסֵי הָאֵם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (מַהֲרִי"ל סִימָן ע"ה). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הָאָב בַּחַיִּים אֵין לוֹ [לְהוֹסִיף] לְבִתּוֹ יוֹתֵר מֵעִשּׂוּר נְכָסִים (הָרַ"ן פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה), וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן:
ב עִשּׂוּר זֶה לְפַרְנָסַת נְדוּנְיָא אֵינוֹ מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ, אֲפִלּוּ לְפִי תַּקָּנַת חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא הַקַּרְקַע. וְיֵשׁ לָהּ לִגְבּוֹת עִשּׂוּר זֶה מִשְּׂכִירוּת הַקַּרְקַע אִם לֹא גָּבוּ הַיְתוֹמִים עֲדַיִן (טוּר), וּמִן הָרָאוּי. וְאִם רָצוּ הָאַחִים לִתֵּן לָהּ מָעוֹת כְּנֶגֶד עִשּׂוּר הַקַּרְקַע, נוֹתְנִים. הַגָּה: וְדַוְקָא לִגְבּוֹת אֵינָהּ נִגְבֵּית רַק מִמִּקַרְקְעֵי, אֲבָל כְּשֶׁשָּׁמִין הַנְּכָסִים לֵידַע הָעִשּׂוּר שָׁמִין אַף מִטַּלְטְלִין וּמַגְבִּינָן לָהּ הָעִשּׂוּר מִמִּקַרְקְעֵי. וְדַוְקָא שֶׁנּוֹתְנִים לָהּ עִשּׂוּר נְכָסִים, אֲבָל כְּשֶׁנּוּכַל לֶאֱמֹד דַּעַת הָאָב נוֹתְנִים לָהּ לְפִי דַּעְתּוֹ, כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן לָהּ הֵן מִטַּלְטְלֵי הֵן מְקַרְקְעֵי, כָּךְ נוֹתְנִים לָהּ (הַכֹּל בַּטּוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף כְּשֶׁשָּׁמִין אֵין שָׁמִין אֶלָּא בַּקַּרְקַע (כֵּן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם). וְאִם הָיוּ כָּאן בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, וְהַבָּנִים אוֹמְרִים לְסַלֵּק אוֹתָן בְּקַרְקָעוֹת, וְהַבָּנוֹת אוֹמְרוֹת לְסַלֵּק אוֹתָן בְּמִטַּלְטְלֵין כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ הַקַּרְקָעוֹת לַיְתוֹמִים וְיִטְּלוּ מֵהֶן עִשּׂוּר נְכָסִים, הַדִּין עִם הַבָּנִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר"ם). וְנִרְאֶה לִי, דְּהוּא הַדִּין לְעִנְיַן שְׁטַר חֲצִי (חֵלֶק) זָכָר הַנּוֹהֵג בֵּינֵינוּ, שֶׁאֵין הַבָּנוֹת נוֹטְלוֹת חֵלֶק בַּקַּרְקָעוֹת, אִם הָיוּ כָּאן בַּעֲלֵי חוֹבוֹת הָרְשׁוּת בְּיַד הַבָּנִים לְסַלֵּק אוֹתָן בְּמִטַּלְטְלֵין כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ לָהֶם הַקַּרְקָעוֹת וְלֹא יְהֵא לַבָּנוֹת חֵלֶק בָּהֶם. כְּשֶׁאוֹמְדִים דַּעַת הָאָב, יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא לְמַעוּטֵי לְעִשּׂוּר נְכָסִים, אֲבָל לֹא לְהַרְבּוֹת עֲלֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים). וַאֲפִלּוּ אֵין כָּאן אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן לְבִתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, נוֹתְנִים הַכֹּל לַשְּׁנִיָּה (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד). וְרָאוּי לְאָמְדוֹ כְּפִי הַמָּמוֹן שֶׁהִנִּיחַ בִּשְׁעַת מוֹתוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ע"ח), כֵּן נִרְאֶה לִי:
ג הַבַּת בְּעִשּׂוּר זֶה כְּבַעַל חוֹב שֶׁל אַחִין הִיא. לְפִיכָךְ, נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן הַבֵּינוֹנִית בְּלֹא שְׁבוּעָה; וְאִם מֵתוּ הָאַחִים, נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִבְּנֵיהֶם מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי הִיא נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם רְגִילִין לְהַשִּׂיא בְּנוֹתֵיהֶם מֵהַמִּטַּלְטְלִים, חָשׁוּב כְּמוֹ אֻמְדָּנֵהּ:
ד הִנִּיחַ בָּנוֹת רַבּוֹת, כָּל שֶׁתָּבוֹא לִנָּשֵׂא נוֹתְנִין לָהּ עִשּׂוּר הַנְּכָסִים, וְשֶׁלְאַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה הָרִאשׁוֹנָה, וְשֶׁלְאַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה. וְאִם בָּאוּ כֻּלָּם לִנָּשֵׂא כְּאַחַת, רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר, וּשְׁנִיָּה עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה, וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר, וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת כָּל הָעִשּׂוּרִים בְּשָׁוֶה. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁעִשּׂוּר נְכָסִים אֵינוֹ נִגְבֶּה עַד שֶׁתָּבוֹא הַבַּת לְהִנָּשֵׂא, מִכָּל מָקוֹם מְשַׁעֲרִים לְפִי מַה שֶּׁהִנִּיחַ בְּעֵת מוֹתוֹ. וְכֵן אִם אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אוֹמְדִים אוֹתוֹ מִיָּד שֶׁמֵּת, וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ' בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סִימָן מ"ו):
ה הָאַחִים שֶׁמָּכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ קַרְקַע אֲבִיהֶם, הַבַּת טוֹרֶפֶת מֵהַלָּקוֹחוֹת פַּרְנָסַת נְדוּנְיָתָהּ, וּבִשְׁבוּעָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁטּוֹרְפִין בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מֵהַלָּקוֹחוֹת:
ו מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת, אֵין הַבַּת נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים, מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה. וַאֲפִלּוּ מֵתָה הַבַּת אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לְהִנָּתֵן לָהּ, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן בְּחֶזְקַת הָאַלְמָנָה שֶׁתְּהֵא נִזּוֹנֵית מֵהֶן. וְכֵן פַּרְנָסַת בָּנוֹת קוֹדֶמֶת לִכְתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין (הָרַ"ן פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה):
ז קְטַנָּה יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאָתָהּ אִמָּהּ אוֹ אָחֶיהָ לְדַעְתָּהּ, וְנָתְנוּ לָהּ מֵאָה אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָם פַּרְנָסַת נְדוּנְיָא הָרְאוּיָה לָהּ. וַאֲפִלּוּ שָׁתְקָה זְמַן רַב מִשֶּׁתַּגְדִּיל, יְכוֹלָה אַחַר כָּךְ לִתְבֹּעַ פַּרְנָסָתָהּ (כֵּן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר, וְכֵן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ'בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וְהָרַ"ן פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה). וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הָאַחִים זָנִים אוֹתָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָחֲתָה בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, מִפְּנֵי שֶׁהַקְּטַנָּה אֵינָהּ בַּת מְחָאָה. וְאִם נִשֵּׂאת הַבַּת אַחַר שֶׁגָּדְלָה, בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת, וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ, אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ הָאַחִים זָנִין אוֹתָהּ אַחַר נִשּׂוּאֶיהָ וְהִיא יָדְעָה כֵּן בִּשְׁעַת נִשּׁוּאִין (הָרַ"ן פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה). וְאִם מָחֲתָה בְּעֵת נִשּׂוּאֶיהָ, הֲרֵי זוֹ מוֹצִיאָה הָרָאוּי לָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. וְאִם בָּגְרָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, בֵּין שֶׁבָּגְרָה אַחַר מוֹתוֹ בֵּין שֶׁהִנִּיחָהּ בּוֹגֶרֶת, וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם הִנִּיחָהּ בּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ פַּרְנָסָה כְּלָל (טוּר בְּשֵׁם הָרַב רַבֵּנוּ יוֹנָה וְהָרֹא"שׁ), אִם פָּסְקוּ הָאַחִים מִלָּתֵת לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, וְשָׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסַת נְדוּנְיָתָהּ, אִבְּדָה. וְאִם מָחֲתָה, לֹא אִבְּדָה. וְאִם לֹא פָּסְקוּ הָאַחִים מִלְּזוּנָהּ, וְזָנוּ אוֹתָהּ בַּבֶּגֶר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסַת נְדוּנְיָתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהֵם זָנִין אוֹתָהּ, שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִטְעֹן מִפְּנֵי שֶׁהֵם זָנִים אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם חַיָּבִים וְהִיא עֲדַיִן לֹא נִשֵּׂאת, מִפְּנֵי זֶה לֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ. מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבִתּוֹ שְׁלִישׁ נְכָסָיו, וְהִשִּׂיאוּהָ אַחֶיהָ וְלֹא נָתְנוּ לָהּ, צְרִיכִין לִתֵּן לָהּ אַחַר כָּךְ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף מ"ג):
ח מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן, וְקָדְמָה רִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִשּׂוּר נְכָסִים, וְלֹא הִסְפִּיקָה הַשְּׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן וְנָפְלוּ כָּל הַנְּכָסִים לִשְׁתֵּיהֶן, אֵין הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר, אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְזָכְתָה הָרִאשׁוֹנָה בָּעִשּׂוּר שֶׁלָּהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּגַם הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר שֶׁלָּהּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
ט לֹא תִּקְּנוּ פַּרְנָסַת נְדוּנְיָא לַבַּת אֶלָּא בִּמְקוֹם בֵּן, אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא בָּנוֹת, יַחַלְקוּ הַכֹּל בְּשָׁוֶה. וַאֲפִלּוּ נִשְּׂאוּ הַגְּדוֹלוֹת בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם, וְאוֹמְרוֹת הַקְּטַנּוֹת: גַּם אָנוּ נִשָּׂא מֵהַמָּמוֹן קֹדֶם חֲלֻקָּה, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. אֲבָל אִם נִשְּׂאוּ הַגְּדוֹלוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן מֵהָאֶמְצַע, יִשָּׂאוּ גַּם הַקְּטַנּוֹת וְאַחַר כָּךְ יַחַלְקוּ:
י מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה: אַל תְּפַרְנְסוּ לִבְנוֹתַי פַּרְנָסַת נְדוּנְיָא מִנְּכָסַי, שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל אִם הִתְנָה בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין שֶׁלֹּא יִתְפַּרְנְסוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (טוּר לְפֵרוּשׁ רַב הַאי):
א סָעִיף א אומדים דעתו נעתיק הגמ' בקצרה לברר קצת דיני סי' זה בס"ד שנינו בפ' מציאות האשה ר' יהודא אומר אם השיא בת הראשונה ינתן לשני כדרך שנתן לראשונה פי' רש"י בין שהוא עישור נכסים בין שהוא פחות או יותר עכ"ל וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה אמר שמואל לפרנסה שמין באב פי' רש"י יתומה נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאים באביה וותרן או קמצן תנן וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר כו' מאי עני ומאי עשיר אי נימא עני או עשיר בנכסים מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה אלא לאו עני בדעת עשיר בדעת פי' רש"י עני בדעת אין בדעתו ליתן לה נדונית עשיר אלא נונית עני נוטלת עישור נכסים עכ"ל תיובתא דשמואל הוא דאמר כרבי יהודא דמתניתין ונימא הלכה כרבי יהודה אי אמר הלכה כר' יהודה ה"א דוקא השיאה דגלי דעתיה אבל לא השיאה דלא גלי דעתיה לא קמ"ל טעמא דר"י דאזלי' בתר אומדנא ל"ש השיא' או לא השיאה והא דקתני השיאה להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיאה וגלי דעתיה לא אזלי' בתר אומדנא אמר רבא הלכה כר' יהודה ופרכינן והא אמר רבא הלכה כרבי דאמר בת נוטלת עישור נכסים ואסיקנ' הא דאומדנא הא דלא אומדנא פי' רש"י הא דאמרינן עישור נכסים בדלא אומדנא לאב לא גר בינינו ולא עמדנו על דעתו אם וותרן או קמצן עכ"ל וכתב הרא"ש דיש גאון ס"ל דלא אזלי' בתר אומדנא אלא לגריעי מעישור אבל לאוספי על העישור לא וגאון אחר אמר דרבי יהודה דאמר אם השי' כו' דאזלי' בתר אומדנא סתמא קאמר ל"ש לפחות ול"ש להוסיף והיכא דידעינן אומדנא יהבינן כפי אומדנא אפי להוסיף ואי לא ידעי' יהבינן עישור וכ' הרא"ש דל"ת לגאון הראשון ממתניתין דאמרו חכמים פעמים שעני בדעת ולא יהיב כולי האי וקאמר ר' יהודה ינתן לשניה אפילו טפי מעישור י"ל דודאי לא אמר ר' יהודה ינתן לשניה אפילו טפי מעישור אלא כשנותן לה עישור או פחות ואמרו רבנן פעמים שהיה עני בדעת כשהשי' הראשונה ולא נתן לה עישור והעשיר בדעת ונתן לה עישור פעמים שבראשונה היה עשיר בדע' ונתן לה עישור והעני בדעת שעכשיו היה נותן לה פחות לא נוכל למוד דעתו הלכך לעולם יתנן העישור ור"י ס"ל דשמין האב לפחות וסיים שם הרא"ש ודעת התו' נראה לגאון ראשן וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסי עכ"ל ותורה היא ללמוד אני צריך דקשי' לי על דעת הרא"ש במה שפי' דברי ר"י לפחות ולא להוסיף א"כ לגרועי אתא ר' יהודה ולומר שאם פיחת להראשונה מעישור ופיחת גם לשניה אבל לא להוסיף וחכמים מקשים עליו שפעמים העני בדעת כו' פי' דהיינו שאין פוחתין מעישור א"כ למה להו לרבנן לומר עוד ופעמים שהיה עשיר והעני דהא לית לן אלא שני חלקים דהיינו עישור או פחות וע"ז די להם לומר פעמים שהיה עני פי' שהיה פוחת בראשונה ועכשיו לא היה פוחת מן העישור ולמה להם חלוקה השנית דהיינו עשיר והעני דהא לר"י לא הוצרך לילך בבתר אומד אלא אם בא לפחות מעיקר הדין דהיינו עישור דס"ל בזה אם פוחת בראשונה מעיקר הדין יפחות גם לשניה אבל אם היה נותן לראשונה עישור ממילא עבד כדין וא"כ אין שייך כאן אומד ובודאי גם לשני ניזול בתר הדין ומהיכא תיתי שלא לילך בתר הדין בשניה ובזה שוה ר"י לחכמים ולמה הזכירו חכמים חלוקה דעשיר והעני דלענין עישור לא שייך מידי בעשירות בדע' אלא יהיב כעיקר הדי לפי ערך שלו בשלמא התם אם נאמר הגאון השני דעשיר בדעת הוא אפילו טפי מעישור ממילא יש כאן מחלוקת גם בטפי מעישור והיינו מצד עשירותו בדע' גם על זה חולקים ולא אזלינן אלא בתר עיקר הדין שהוא עישור אבל להגאון הראשון ודאי קשיא אתו קשיא על גאון הראשון מאי פריך בגמ' על רבא דאמר הלכה כרבי שאומר בת נוטלת עישור דהיינו שלא אזלינן בתר אומדנא מאי קושיא דלמא הא דאמר רבי בת נוטל' עישור דהיינו לאפוקי יותר, מעישור דשם לא מהני אומדנא ור"י דאזיל בתר אומדנא היינו לפחות אבל להוסיף לא מהני אומד ולגאון השני ניחא דר"י אזיל בכל גווני בתר אומדנא וכדי לתרץ דעת הגאון הראשון נ"ל דהא חזינן בגמ' דיש חילוק בין אומדנות דר"י דאילולי דברי שמואל ה"א דלא אזיל רבי יהודה בתר אומדנא אלא בהשי' דגלי דעתיה וקמ"ל שמואל אפי' באומדן דלא גלי דעתיה מהני בזה דיש לנו לומר דכי קאמר הגאון הראשון דלא מהני אומד להוסיף אלא באומר סתם בלא השי' דאומר זה אינו טוב כ"כ אבל באומר טוב דהיינו השי' מודה דאזלינן בתריה אפילו במוסיף על עישור והגאון השני ס"ל בכל האומדנות שהם שוות אפילו להוסיף והיינו דמסיים והיכא דידעינן אומדנא דאב יהבינן ליה משמע אפי' בסתם אומדנא מהני אפי' להוסיף כנ"ל ליישב אע"פ שהרב לא פי' כך ועל פי זה נראה ליישב דעת הטור שכתב תחילה וכמה נותנין לפרנסה רואין אם השי' כו' וכתב הראב"ד אפי' לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה ב"ד אומדין דעתו שיתן לשניה כל מה שהניח והוא יטרח אחר נכסים אחרים עכ"ל וזה ודאי כגאון השני וכ"כ ב"י ואח"כ כתב הטור יש מהגאונים שכתבו כשנותנים לפי אומד דעתו כו' בין להוסיף כו' וי"א שאין הולכים באומד אלא לגרוע כו' וכן היא מסקנת א"א ז"ל עכ"ל וקשה שתחילה סתם וכתב בשם הראב"ד שאפי' להוסיף אמרינן והוא היפך ממ"ש אח"כ מסקנת הרא"ש נראה דהטור מחלק ג"כ בין אומד דהשי' לסתם אומד אם הוא וותרן או קמצן וכן הוכחת לשונו בתחילה לא זכר כלל אומדנא אלא רואין אם השי' כו' ואח"כ כתב אם לא השי' אומדין דעתו כו' והיינו לסתם אומד קרי ליה אומד ובהשי' לא קרי ליה אומד כלל כיון דדעתיה גלי ובסו' כשהביא מחלוקת ומסקנת הרא"ש זכר כשנותנין לפי אומד כו' נשמע דלא קאי על השי' וע"ז הבי' מסקנת הרא"ש שלא להוסיף ואע"ג דהרא"ש בעצמו ס"ל כן אף בהשי' מ"מ רבינו הטור לא הביא דבר זה לכתוב הסכמתו אלא בדבר זה ודבר זה כתב רש"ל הבי' בפרישה על מ"ש הטור וכן היא מסקנ' א"א הרא"ש כתב רש"ל וז"ל לאו בכל אומדנא קאמר דהא אם השי' אחת בחייו נותנין לשניה כל מה שנתן לראשונה מכח אומדנא אפי' יותר כדלעיל עכ"ל ובפרישה חלק עליו מכח שהרא"ש כתב זה על אם השי' ומתוך כך נכנס לדוחק דברי הטור לומר שמ"ש יש מהגאונים כו' זה חולק על הראב"ד וכן מו"ח ז"ל דחק לפרש דברי הטור והדברים ברורים כאשר כתב רש"ל שוב ראיתי ר"פ מציאת האשה בדברי הר"ן וז"ל ואני תמה האיך נלך אחר דעו של האב להוסיף דהא בפ' נערה אמרינן א"ר יוחנן מפני מה תיקנו כתובת ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופרכינן מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברת' לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברת' ומשני הא נמי דאורייתא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים עד כמה עד עישור נכסי משמע ודאי דה"ק עד כמה מחייב ושרי דליכא (בעבורי) אחסנתא ומהדרינן עד עישור נכסי משמע בהדיא דלרבות בפרנסה אסור וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן להוסיף על העישור בראשונה האיך נכוף את היתומים בכך האחרונה וכי זיכה להם מחיים או בשעת מיתה עכ"ל ועוד מביא ראיה הר"ן מעובד' דרב פפא ורב יהודא בר מרימר לאיסור ויתבאר בסמוך ולעד"נ דלא זו הדרך בסוגיא דפרק נערה ונזכיר עוד מ"ש בגמ' אחר זה רב פפא איעסק לבריה ביה אבא סיראה (שהשי' את בנו לבת אבא סיראה) אזל למכתב כתובה שמע יהודה מר מרימר נפק לותיה איתחזי ליה כד מטא לפתח' של אבא סיראה הוי מפטר מניה א"ל ניעול מר בהדאי חזייה דלא ניחא ליה אמר ליה מאי דעתך משום דאמר שמואל לא תהוי בעבורי אחסנת' הא נמי תקנתא היא דאמר ר' יוחנן כו' דאמר ליה ה"מ מדעתו לעשויי נמי בתמיה אמר ליה עול ולא תעשייה אכפייה ועייל ושתק סבר אבא סיראה דהוא מירתח רתח כתביה לכל מה דהוי ליה לסוף אמר אבא סיראה השתא נמי לא משתעי מר חיי לא שביק' מידי לנפשאי אמר ליה אי מנאי דידי אפי' הא דכתבת נמי לא ניח' לי ויש להקשות בסוגיא זו מתחלה במה שהעתיק הר"ן במאי דפריך שם מי איכא מידי כו' והא בהרבה מקומות תקנו חכמים מה שאינו מן התורה וכ"ת דכאן שאני הא סותר דברי תורה א"כ מאי משני הא נמי מדאורייתא היא אכתי נוכל להקשות הא דברי תורה סותרים זא"ז אלא ע"כ דיש חילוק ביניהם א"כ למה הוצרך לומר הא נמי דאורייתא כיון דאין כאן סתירה שפיר יש כח ביד חכמים לעשות תקנה בדרך שאין כאן סתירה מן התורה תו יש לדקדק למה לא היה יהודה בר מרימר (רוצה) ליכנוס עם רב פפא הא ודאי ראוי לכתוב לבת עישור נכסים ואי הוה מתיר' שמא יכתוב לה יותר א"כ מה הקשה ר"פ מהא דאמר רבי יוחנן דהא בעישור נכסים אמרו רבנן אבל טפי לא והוא היה מתיר' שמא יכתוב טפי ותו קשה במ"ש יהודה אי מינאי דידי אפי' הא דכתבת נמי לא ניחא לי דהא עכ"פ עישור נכסים בעינן ונרא' ליישב הכל דתחילה פרכינן מי איכא מידי כו' דודאי בכל המקומות תקנו חכמים תקנות בשביל דבר טוב דימשוך מזה אבל כאן ליתן לבת מה טובה ימשוך מזה דחזינן בקרא דבת לא תירות הרי התורה לא חסה על הבת ולמה יחוסו חכמים עליה ומשני הא נמי בדאורייתא היא פי' בדאורייתא נמי מצינו דחסה עליה ע"כ תקנו חכמים כתובת ב"ד כדי שתתקיים רצון התורה ופריך ועד כמה עד עישור נכסי יש לאב ליתן לבתו והא מלתא לית ביה חיובי כלל אלא עצה טובה דודאי האב בעצמו יכול ליתן לכתובה לבתו כל מה דבעי או שלא ליתן כלל אלא קר' עצה טובה קמ"ל יתן אדם חלק לה והיינו בתקנתא דרבנן עד עישור נכסי וראיה ברורה לזה דבההוא קרא שמביא בגמ' הוא בירמיה סי' כ"ט דכתיב קחו נשים כו' כתב סמוך לו ממש בנו בתים ושבו ואמרינן ריש ח"ה בהדיא דעצה טובה קמ"ל א"כ גם האי קרא לאו דינא קאמר אלא עצה טובה לחוד ואין איסור אם ישנה מזה כי בודאי אדם יכול לעשות בממונו מה שירצה ולא כהר"ן שיליף איסור מזה ובזה ניחא עובדא דר"פ שלא רצה לכנוס יהודה עמו ואמר ר"פ מאי דעתך אי משום עיבור' דאחסנתא פי' דודאי אין כאן באמת העברת נחלה דהא איתא בח"מ דאם משייר מידי לבנו אין כאן העברת נחלה אלא ה"ק אתה רוצה לחמיר גם במקצת דדומה להעברת נחלה הא אין כאן דמיון לזה דאדרבא תקנתא דרבנן ליתן לבת במקצת א"ל ה"מ מדעתיה שנותנין לו עצה טובה ע"ז שיתן כן אבל אין כופין אותו ע"ז כמו שזכרנו ואח"כ שכתב לו כל אשר לו אמר יהודה ואי מינאי דידי כל מה שכתבת טפי מן העצה טובה שתקנו חכמים לא ניחא לי העול' מזה דבאב עצמו אין שום איסור אם אין נותן כלום או נותן הרבה מאד אלא דעצה טובה לתת לה העישור נכסים אבל באם מת האב ובאה לרשות היורשים אמרי' כיון דיש אומר שהאב היה דעתו ליתן הרבה אפילו טפי מעישור זכתה הבת וכופין היורשים ליתן כן ואין זה ענין לההיא דפרק נערה שזכרנו דמיירי בחייו וזה נ"ל נכון מאד בס"ד וכן הוא המנהג בכל יום שהאב נותן לבתו יותר מעישור כמ"ש רמ"א כאן ולא כמ"ש בדרישה שמשמעות הפוסקים לחומרא לאסור בטפי מעישור מהא דהר"ן שזכרנו והדברים ברורים כמו שזכרנו בס"ד ולענין כפייה להוציא מיתומים יתבאר בסמוך אחר זה אם השי' בחייו בתו כתוב בד"מ השיא ג' בנות הולכין אחר הממוצע:
ב סָעִיף ב וי"א דאפילו להוסיף נראה להלכה דיש חילוק דאם האומד מחמ' השיא בת בחייו בזה יש לסמוך על דיעה בתריית' אפילו להוסיף דהוא אומדן חשוב אבל בלאו הכי רק שאומדין דעת האב לענין קמצנות או וותרנות יש לפסוק כדיעה קמייית' וכדברי רש"ל כנ"ל:
ג סָעִיף ג כבעל חוב של האחין ולא כב"ח של האב דא"כ היתה נקראת בא לפרע מנכסי' יתומים שהדין בזיבודית ובשבועה:
ד סָעִיף ג בלא שבועה בהג"ה מימון פ"ב דאישות כתב ראבי"ה מיהו אם יטענו היורשים בפי' השבע לנו שלא אתפסי צררי צריכה לישבע:
ה סָעִיף ג חשיב כמו אומדני' פי' אע"ג דאינה נוטלת אלא קרקע מ"מ אנן סהדי דהאב נתכוין ליתן גם ממטלטלי דאמדינן דעתיה כך בזמן זה ונראה שזה אין מקומו כאן אלא בתחילת הסעיף ב' גבי מה שכתב אינה נוטלת אלא מן הקרקע:
ו סָעִיף ה הבת טורפת לפי שהיא בפרנסת נדונייתה כבעל חוב ומטעם זה היא קודמת גם לכתובת ב"ד שכתב רמ"א לפי שכתובת ב"ד אינה חוב אלא תנאי כתובה:
ז סָעִיף ז והיא ידעה כן שהם יזונו אותה אבל בלאו הכי אע"פ שזני' אותה לאו כלום היא ובזה יש ליישב לשון הטור שכתב אבל ניסת נערה ולא נתנו לה פרנסתה אם לא מחתהה וגם לא פסקו ליתן לה עוד מזונות אבדה פרנסתה אא"כ מחתה או פסקו ליתן לה עוד מזונות עכ"ל וקשה יתור לשון שסיים אא"כ מחתה כו' ונראה דקמ"ל בזה דאף אם היא ניזונית מהם בעת ההיא לא מהני כל שלא פסקו וקבלו עליהם לכתחלה עוד וכמו שזכרתי בטור כתב עוד ואם בגרה ואח"כ ניסת כו' ואח"כ כתב וכן נמי מיד כו' ואח"כ כתב מיהו במחתה כו' כך היא בנוסחא שלפנינו וכן היא גירסת ב"י דהאי ומיהו קאי על בגרה ולא ניסת וקשה דאמאי לא כתב האי מיהו על בבא דבגרה וניסת דהוה רבותא טפי ותו דכתב שלא כסדר דתחלת זכר חד לטיבותא דהיינו ניסת לחוד ולבסוף כתב ג"כ חדא לטיבותא דהיינו בגרה ובאמצע כתב תרתי לטיבותא דהיינו בגרה וניסת אלא פשט דיש כאן היפוך הדברים דבבא האמצעית צריך להיות אחר בבא דסיפא ועלה קאי האי ומיהו שכתב הטור וכ"ה בקיצור פסקי הרא"ש שחיבר ויש שם טעות סופר במ"ש אבל אם מחתה נותנין לה מזונות אף אחר שתבגר והאי מזונות הוא ט"ס דמזונות לית לה אלא עד שתנשא לחוד או תבגור לחוד כדלעיל אלא צריך להיות פרנסה דשייך לה עד עולם כל ששייך בשעת נשואין או בגר וכן הגיה בדרישה בטור כמו שזכרתי אלא שהוקשה ללול פ"ז מנא ליה להטור שמועיל מחתה לחוד בבגרה וניסת וצ"ע עכ"ל ואין כאן מקום עיון כלל דהא אמר בגרה וניסת צריכה למחות משמע דמחאה מני עכ"פ ואפי' ניזונית דהא מוקמינן בגמ' דברי רבא אלו במתזני:
ח סָעִיף ז ויש חולקין וס"ל כו' כ"כ הטור דאין חייבים להשיאה שלא תקנו עישור נכסים אלא במי שמת והניח בנות קטנות שאמדו חכמים דעתו של אדם שאינו מניח בתו עד שתבגר אבל זאת שבגרה בחיי האב כיון דאשתהי אשתהי עכ"ל ונראה דבזמן הזה שאנחנו מתי מספר בעו"ה הכל מודים דלא אבדה פרנסתה דאין ראיה במה שלא השיאה אביה קודם בגרותה דלא אזדמן ליה זיווג הגון וראוי לו או מצד שלא השיגה ידו לתת לה נדוניא כרצונו וזה פשוט לע"ד:
ט סָעִיף ז צריכין ליתן לה אח"כ זה דבר פשוט ול"צ לכתבו דמהי תיתי לבטל צואתה אבל המכוין בתשובת הרשב"א אינו כן וז"ל מעשה בראובן שהיה לו ב' בנים ובת ונתן לשלשתן כל נכסיו והתנה בזמן שישאוה או שתשיא היא את עצמה תטול נדוניא ותסתלק דן מורי ז"ל שזכתה הבת בשליש נכסים ואם השיאה אחת ופסק לה בנדונייתה פחות משליש לאו כל כמיניה שלא בא אלא לגרוע כחה אם השיאה הוא או היא והכניסה בנדונייתה פחות משליש הנכסים שתסתלק בכך אבל אין בידה לפסוק יותר משליש עכ"ל כוונתו מבוארת דלא נאמר שבמה שאמר שתטול נדונייתה היינו אפילו להוסיף על השליש וה"ק דשליש יהיה לה עכ"פ ואפילו אם לא תצטרך לנדונייתה לשליש אבל אם תצטרך לנדונייתה יותר משליש הם חייבים לתת לה כן קמ"ל דזה אינו דאין לה זכות מחמת אביה אלא עד שליש ולא יפתתו לה אבל לא ביותר דעל דבור' קמא אנו סומכין והך מלתא שזכר רמ"א אינו ענין בתשו' זאת:
י סָעִיף ח אין השניה נוטלת כו' כיון דאיכא ריוח בית' שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכתבו התו' יש להסתפק היכא דאיכא עשר בנות דליכא ריוח בית' מהו עכ"ל בהג"ה בסעיף ב' הדין עם הבנים מעשה בכור ופשוט הניח להם אביהם ירושה ראוי ומוחזק ויצא עליהם שט"ח ואמר הבכור שישלמו לב"ח מן הראוי והוא יטול ב' חלקים מן המוזחק והפשוט אומר שישלמו לו מן המוחזק ממילא יחלקו בשוה את הראוי וע"ז נבוכו הדיינים הדין עם מי נלע"ד דהדין עם הבכור דהא קי"ל בפ' י"נ דף קכ"ו דהלכתא יש לבכור קודם חלוק' דהיינו אם מכר חלקו הוי מכירה וכן עוד שם דף קכ"ד יצא עליהם שט"ח שחייב אביהם לאחרים ובכור נותן פי שנים ואם אמר איני נוטל ואינו נותן רשאי פירשב"ם שאומר אני מוחל חלק בכור' ואטול כפשוט ולפיכך לא אשלם אלא כפשוט רשאי כו' דמ"ד כיון דבכור הוא זכה ליה רחמנא פי שנים ואינו יכול לומר איני חפץ שיהיה שלי דבע"כ זכה ליה פי שנים קמ"ל דבע"כ לא זכה ליה רחמנא כו' אבל מחלק פשיטות פשיטא שיורש הוא בע"כ עד כאן לשונו הרי לפנינו דתכף בשעת מיתת האב זכה כל אחד בירושתו נמצא דיכול לומר הבכור אני זכיתי בחלק בכורה ב' חלקים מן המוזק והחצי בראוי ומזה אני אשלם מה שמגיע עלי לפי ערך ב' חלקים מן מה שמגיע לי מחלק המוחזק והחצי מן חלק הראוי ואין הפשוט יכול לכופו שיקח כל סך החוב מן המוחזק ואין זה דומה למ"ש כאן דיש זכות לבנים נגד הבעל חוב במטלטלין או במקרקעי גבי שטר חצי זכר דשאני באלו שהבנים הם היורשים ולהם יש רשות לסלק הבעל חוב כפי רצונם משא"כ בזה ששני הצדדים הם היורשים ע"כ נראה עיקר כמו שזכרתי:
יא סָעִיף ט ואפי' נשאו הגדולות אין שייך כאן דינתן לשניה כדרך שנתן להראשונה וזה דוקא במקום יש ג"כ (בן) כדלעיל:
יב סָעִיף י אין שומעין לו הואיל ובפרנסה תלוי בדעת האב לפי קמצנותו או ותרנותו אפשר אף שאמר בשעת נשואין שלא תתפרנס מכל מקום אם היה רואה אחר כך כשהגיעו לפורקן היה מרחם עליהן:
א סָעִיף א ונותנים לה. היינו אומדין דעתו מיד לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה מה שראוי לה ואין נותנים לה מיד רק כשהגיע זמן הנשואין. אפי' לא נולדה הבת אלא לאחר מיתת אביה יש לה פרנסה לנשואיה הר"ם מטראני ח"ב סי' קפ"ח. אין האחים חייבים להשיא את אחיותיהן מנכסיהם רשד"ם חא"ה סי' קפ"ח וקצ"ד ורמ"ב. והרש"ך ח"א סי' קע"ז. והר"י אדרבי סי' ח'. ועיין בהר"א ששון סי' קצ"ד ובספר משפט צדק ח"ב סי' ס"א אלמנה שמכרה או משכנה ומתה ולא נשבעה. הבת טורפת מאותה מכירה או משכנה בשביל עשור נכסי שלה הרש"ך ח"ב סימן מ"ב:
ב סָעִיף א אומדין בה. משמע אפילו להוסיף על עישור נכסים וכ"כ מהרש"ל. מיהו ברא"ש מבואר אפילו השיא בת א' אין נותנין לה יותר מעשור וכ"מ בהג"ה סעיף ב' ועיין בדרישה וב"ח. גילה האב דעתו בחייו שאינו רוצה לתת לה כ"כ אעפ"י שהשיא בת אחת ונתן לה יותר מזה הסך אין נותנין לה אלא לפי מה שגילה בדעתו ליתן לה מהר"י בי רב סימן מ"ה. ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח בנות ואח"כ מת יעקב והשיא יעקב בחייו בנות נסתפק הראנ"ח ח"א סימן ס"ב אי אומדנת יעקב בבנותיו הוי אומדנא לגבי בנו ראובן ע"ש:
ג סָעִיף א דעתו. היינו בידועה שנשתנה דעתו אבל אם אין ידוע אמרינן דלא נשתנה דעתו ב"ש:
ד סָעִיף א נדונייתה. עישור זה הוא ממה שנשאר חוץ ממה שנחסר במיתתו וקבורתו אלא מהנכסים הראוים לירש מהרי"ט ח"א סי' כ"ט:
ה סָעִיף א ויש חולקין. וכן דעת מהריב"ל ורשד"ם דאינה נוהגת בנכסי האם:
ו סָעִיף ב הקרקע. כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. אבל תוס' והסמ"ג פסקו דגובין בזמן הזה מן המטלטלין וכ"פ מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע"ג דעבדינן עובדא בזמן הזה דנגבית פרנסה מן המטלטלין. וכ"ה דעת רשד"ם חא"ה סימן קל"ט. וכ"כ הרדב"ז ח"א סימן ק"כ וכבר נהגו במצרים להגבותה עישור נכסים אפילו מטלטלין ע"ש ועיין עוד בהרדב"ז ח"א סימן קנ"ה מש"ש. ואפשר דשם דינא קאמר. ובסי' ק"ך הוא מן התקנה ע"ש:
ז סָעִיף ב הקרקע. כגון ששכר על שנה ודר חצי שנה בחיי אביהם לא חשיב מטלטלין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוי כפירות הצריכים לקרקע דדינם כקרקע אבל אם הגיע הז"פ בחיי אביהם נעשה מיד מטלטלין. ומ"ש בהג"ה אם לא גבו היתומים וכו'. כוונתו דאם גבו שכירות מחצי שנה שעברה אע"ג ע"פ דין א"צ לשלם אלא בסוף שנה מ"מ גבו נעשה מטלטלין עיין ב"ש:
ח סָעִיף ב הראוי. דוקא ראוי כזה שמת אביהם בחיי הזקן ואח"כ מת הזקן אבל אם מת אביהן ואח"כ מת בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהם חצי הנדוניא אינה נוטלת ממה שירשו חצי הנדוניא רשד"ם חא"ה סי' רמ"א ורמ"ב וע"ל סימן קי"ב סעיף ז' ועיין ב"ש ס"ק ז' וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ח' ט':
ט סָעִיף ב בע"ח. היינו בע"ח של אביהם שהם מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן בע"ח של האחים. ועישור נכסים קודם שטח"ז ועיין בח"מ סי' רפ"א סעיף ז' בהג"ה ומשמע שם אפילו בזמן הזה שכותבים בלשון חייב שהוא חייב להזוג סך כך וכך מ"מ עישור נכסים קודם עיין סמ"ע שם ס"ק י"ד. אך מה שמוסיף על העישור נכסים אז פרעון שטח"ז קודם ועישור נכסים קודם כתובת בנין דכרין וכן מזונות אלמנה עיין בהר"ן ועיין בסמוך ב"ש:
י סָעִיף ב שטח"ז. ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י"ל דא"י היורשים להוצי' ממנו ולשלם לבע"ח ולהפסיד אוחו כי הוא י"ל להיפוך שהוא תופס לחובו המטלטלין והם ישלמו עם הקרקעות ב"ש:
יא סָעִיף ב שישארו להם וכו'. כתב בתשובת שארית יוסף סי' ח' אם יש לא' הרבה חתנים ונותן לכל אחד שטח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלק בחצי חלק זכר או ליתן לו הסך אשר נפרט בשטר ח"ז יכולים היורשים ליתן לא' אוחו סך שבשטר ולאחרים יתנו חצי חלק זכר ואין האחרים יכולין לערער עליהם שאין יכולין למעט חצי חלק זכר שלהם. כיון שהברירה ביד הבנים יכולים לעשות כל מה שירצו כמו כאן דיכולים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתנים. והח"מ מפקפק בראיה שלו ע"ש. והב"ש הביא ראיה אחרת מסי' קי"ח ע"ש. והשבות יעקב בח"ב שאלה קי"ט חולק על הב"ש והסכים עם הח"מ ע"ש שפסק עוד שם שלא תוכל למחול שטח"ז בלא רשות בעלה ע"ש:
יב סָעִיף ב לשנייה. כ"ה דעת הראב"ד. ומשמע להפוסקים דס"ל דאין מוסיפין על עישור נכסים. אפילו אם השיא בת א' אין מוסיפין לשניה. ופסק ט"ז אם השיא בת א' יש לסמוך על דיעה בתרייתא אפי' להוסיף על עישור אבל אם לא השיא בת רק שאומדין דעתו יש לפסוק כדיעה קמיית'. אם השיא האב בן קודם הבת יש להסתפק אם אומדין דעתו כפי מה שנתן לבן או לא הר"ם מינץ סי' מ"ה ועיין ב"ש. וכנה"ג הביא בשם רוב פוסקים אחרונים דס"ל שלא נאמרה האומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף ואפילו כשהשיא האב בת בחייו ע"ש בהגהת הטור סעיף ט"ו. אפילו היה תפוס בעל הבת אחרי מות האב לא מהני תפיסה ליטול יותר מעישור נכסי מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע"ג. ומהר"י אדרבי סי' שט"ו. משפטי שמואל סי' כ"א. ועיין כנה"ג דף קכ"ז ע"ב ובהרדב"ז ח"א סי' רנ"ה:
יג סָעִיף ב מותו. היינו בערך הממוצע כגון שהשיא א' בה' וא' בד' וא' בג' והיה לו בחייו ב' אלפים ובמותו אלף זהובים נותנים לזו ב' היינו החצי מערך האמצע. ומ"ש שנותנים הכל לשניה. איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה ועיין ב"ש. שמעון שמת והשיא בת אחת לראובן בחייו ונתן לה שטחח"ז כנהוג ואח"כ מת בלא צוואה וב"ד אמדו דעת האב סך מסוים לבנותיו הפנויות. ואח"כ קודם הנשואין מתו הבנות. יש לראובן חתנו זכות בכח שטחח"ז באותו הסך שהופרש לחלק בנותיו כיון שמתו קודם הנשואין שבות יעקב ח"א שאלה ק"י ע"ש. מקום שמשא ומתן של ישראל עם שדות וכרמים למכור יש לה חלק בשטחח"ז בקרקעות וספרים שנושאין ונותנין בזה דהיינו עד שליש מעותיו עיין שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"א. וכ"כ בתשובת חינוך בית יהודה שאלה קי"ג לענין ספרים וקרקעות דאין כוונתו מה שנכתב בשטחח"ז חוץ מספרים והקרקעות רק על שלקחום לקיימם ולא באלו שנוש' ונותן בהם ומסתחר בהם גם הבת נוטלת בשחח"ז ע"ש:
יד סָעִיף ג שבועה. אא"כ טוענין השבע שלא התפיס' אבינו צררי הגמי"י ב"ש. כתב הר"ם פדוואה סימן נ"א דוקא להא מילתא הוית כב"ח. אבל לשאר מילי יורשת הוי לפיכך מי שהניח מאה זוזים ובע"ח שחייב לו תשעים אין הבת נוטלת העשרה זוזים הנשארים אלא נוטלת זוז אחד שהוא עישור הנשאר ע"ש. ועיין בח"מ סי' רפ"א סעיף ז' בהג"ה ובסמ"ע שם ובהרדב"ז ח"א סימן רנ"ה:
טו סָעִיף ד שתנשא. כתב הרש"ך ח"א סי' ר"ב כיון שאין העישור נגבה עד שעת נשואין הנכסים בחזקת האחים קיימי וכל מה שירויחו עם הנכסים הם שלהם אמנם טוב הוא שיחלקו הריוח החצי תטול הבת והחצי יטלו כל האחים ע"ש. כיון דעישור נכסי אינו נגבה עד שעת נשואין אפי' שהבן מפסיד הנכסים. אפי' הנכסים ביד שליש ינתנו ביד הבן כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב ע"ש בהגהת ב"י סעיף ו'. וצ"ע דין זה וע"ל סי' קי"ב סעיף י"א בהגה אם האחים רוצים ללכת לעיר אחרת מחייבין אותם הב"ד להניח העישור בב"ד רשד"ם חא"ה סי' קפ"א. והר"י אדרבי סי' ט' כתב שאין מחייבין אותו להניח העישור בב"ד אלא בשעת נשואין וע' בהרש"ך ח"ג סי' צ"ו. וע' כנה"ג דף קנ"א ע"א:
טז סָעִיף ו האלמנה. אפי' במטלטלין דלא שייך דין קדימה מ"מ כתובה ומזונו' אלמנה קודמת לעישור נכסי ועב"ח ופרישה. ואפילו אם הנכסים ביד הבת ונשאת הבת מ"מ אלמנה טורפת ממנה למזונו' ומכ"ש לכתובה ובעלה הוי כיורש לענין זה. ומ"מ אם רוצים לסלק לה הכתובה כדי שלא יהיה לה מזונו' רשות בידם כמ"ש בסי' ק"ב. ואחר שסילק לה הכתובה אפילו אם עדיין לא סלקה פרנסת נדוני' הבעל יורש עישור נכסים ע"ל ר"ס צ' וסי' ק'. ומזונו' הבנות נמי קודמין לעישור דהיא ב"ח של אביה. ועישור קודם כב"ד ושטח"ז ועב"ש. כ' הח"מ אם מכרו האחים דקי"ל הבת טורפת פרנסת הנדוני' אפשר אחר שטרפה לצורך עישור יכולה האלמנה לטרוף ממנה לצורך מזונות. ולקוחו' טורפין מן האלמנה עד שיעשה פשרה ע"ש:
יז סָעִיף ז פרנסתה. אפילו מתה הבת יורשים נוטלין עישור נכסים מן האחים הר"ם מטראני ח"ב סי' קפ"ח:
יח סָעִיף ז מחאה. ואם מחלה בפירוש מהני כשהגיע לכלל פעוטות ע' במרדכי. מיהו לדעת הרשב"א אפילו מחילה בפירוש לא מהני ב"ש:
יט סָעִיף ז בוגרת. כללא הוא בוגרת ולא נשאת או נשאת בנערו'. אז אם זנין אותה והיא ידעה מזה א"צ מחאה. אפי' אם נעשה בוגרת אחר הנשואין. ומכ"ש מחאה מהני בלא מזונו' ואם בגרה ואח"כ נשאת אע"ג דזנין אותה ואז לא הפסידה מחמת הבוגר' מ"מ צריכה מחאה בעת הנשואין. ומ"ש בין נערה בין בוגרת לאו בחד' מחתא מחתנהו ח"מ ב"ש. אם ארסה בעת הנערו' אפילו לא זנו אותה ולא מחתה לא הפסידה ב"ש ע"ש. וכל אלו היכ' שהפסידה אין חילוק בין אם ידעה הדין לבין אם לא ידעה ע' מהריב"ל סי' נו"ן:
כ סָעִיף ז בוגרת וכו'. ובזמן הזה אנחנו במתי מעט הכל מודים דלא אבדה פרנסתה דאין ראיה במה שלא השיאה די"ל דלא אזדמן ליה זמן הגון ט"ז ב"ש וכ"כ בה"י בסי' נ"ז ע"ש. ואין האחים יכולין לומר קים לנו כהר"י והרא"ש מאחר שבזמן הזה לא משיאין הבנות קודם שיבגרו אפילו שהאבות הם עשירים עבודת הגרשוני סי' ט' ע"ש:
כא סָעִיף ז אח"כ. דלא אמרו חז"ל שויתרה אלא בכה"ג שהוא תחז"ל אבל שאר זכות לא הפסידה אפי' אם שתקה ע' תשו' הרשב"א סי' אלף מ"ג כי יש שם ט"ס וצ"ל יותר משליש אבל אין בידו לפסוק לה פחות משליש ע"ש:
כב סָעִיף ח בשוה. מיהו אם מכר הבן הנכסים א"כ אם היא יורשת א"י לטרוף אז נוטל' מתורת עישור נכסים וטורפ' הר"ן. ונסתפקו תוס' היכ' דנשאר בנות שלא נשאו דאז ליכ' ריווח בית. אם הפסידה העישור נכסים ח"מ ב"ש וע' מהריב"ל ח"ג סי' ל"א. ובמהרי"ט ח"א סי' ק"ל. ובהר"ם אלשיך סי' ס"ט ובהר"י אדרבי סימן שע"ט. וכנה"ג בהגהת הטור סעיף מ"ד:
כג סָעִיף ט אביהם. ע' בהר"ם מטראני ח"א סי' שכ"ז:
א סָעִיף א אומדים בה. עבה"ט מ"ש מיהו ברא"ש מבואר כו' וע' בזה בבה"ט לקמן ס"ק י"ב:
ב סָעִיף א ויש חולקין. עבה"ט וכן דעת שאילת יעבץ ח"א סי' פ"ד ע"ש עוד. וכן דעת ס' בית מאיר וכ' דאפי' תפיס' לא מהני מטעם ספק תקנה ומסיים אלא דזה צ"ע בלשון מהרי"ל סי' ע"ט דמשמע מדבריו דוקא אם נשבעת הא אם לא נשבעת הנכסים בחזקת האב וחייבים בעישור וקשה למה לא יוכלו היורשים לומר אנו מוחלים השבוע' עב"ש בסי' צ"ג סק"ד ובסי' ק"ה סס"ק ח': (גם בתשו' ח"ס סי' קמ"ה כתב ליישב דברי מהרי"ל מקושיית הב"ש ומסיים לכן אין להוציא ממון מנכסי האם לפרנסת הבנות. וע"ש עוד שכ' דאבי אב שמת ונפלו נכסיו לפני נכדיו צ"ע אם מוציאין עישור נכסיו להבנות דבקידושין דף ל' צריך קרא דאבי אביו מחוייב ללמדו תורה דאי לאו הכי ה"א בניכם ולא בני בניכם וא"כ בההיא דקחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תתנו לאנשים דליכא ריבוי אמרי' בניכם ובנותיכם ולא בני בניכם ובנותיכם. ועובדא הוה קמן במותב תלתא ולא פסקנו לבת הבן כלום מנכסי אבי אביה במקום אח דאין לומר דהאב יורש בקבר מאביו ומוריש לבניו ומחוייבי' בפרנסת הבת ז"א חדא דיכולים לטעון מכח אביה דאבא קאתינא כדפסקי' בח"מ סימן רי"א סעיף ג' ד' ותו דהאב בקבר לא מחייב במצות הבן על האב כו' ואי משום אומדנא דאילו היה זקן חי היה נותן כך לנדוניית נכדו אין לנו לדון בדמיונות ואומדנות דלא מתפרשו בש"ס דלא נאמר אלא באב דגוף הנישואין מחויב מה"ת להשיא בתו אלא דאנן אמדינן דעתיה כמה הוה מפריז לנדן אבל באבי אב כו' ע"כ אין להוציא אפילו מנכסי אבי האב ומכ"ש מנכסי אבי האם. וכתב עוד אמנם אם היו הבנים כולם גדולי' בין הזכרים ובין הנקיבות פשוט שהב"ד יכולים לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסויים לפי עשרם ואפילו אם הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין עכשיו רשאי לאפטרופס ליתן סיום לפי עשרם של הבנים לאחשבינהו עח"מ סי' ר"צ סעיף י"ד ממתני' דגיטין נ"ב ע"א אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעות הזכרים קטנים משום הבנות כשיתגדלו אינו נכון דהא אינו רשאי לעשר ולהניח. ומ"מ הדל לפי ראות עיני הדיינים אם יראו אם יתגדלו הבנים לא ישמעו קול הורים כדור הזה הפרוץ בעו"ה ותשבו הבנות עד שילבינו אפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין. ואמנם יהיה הקרן ההוא עומד בחזקת הזכרים והפירות שלהם אך יוכתב בפנקס הקהל שסך הזה שהוא לעשר ירושתה יחולק בין הבנות ולכשיגיעו לנישואין והוא להם מתנה מאחיהם מעשר מעותיהם ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב כו' ע"ש):
ג סָעִיף ב אלא הקרקע. עבה"ט מ"ש אבל תוספת וסמ"ג פסקו כו' וכבר מבואר כן בהש"ע סוף סעיף ג'. וכתב בספר בית מאיר אמנם שם מתו האחים ולא ירשו אלא מטלטלין י"ל דתו אין נגבה מהם העישור דנהי דנעשו ב"ח דהאחיות האידנא ע"י ירושת המטלטלין מ"מ כיון שמתו ונעשו מטלטלים דיתמי דמדינא לא משעבדו ותקנת הגאונים לא על עישור נתקן למסקנת רוב המורים מאין יגבו כו' אמנם י"ל נמי כו' והניח בצ"ע:
ד סָעִיף ב כאן בעלי חובות. עבה"ט בשם ב"ש אך מה שמוסיף על העישור נכסים כו' וע' בספר דגול מרבבה שכתב היינו שהבן רוצה להוסיף אינו יכול לגרוע כח השטח"ז:
ה סָעִיף ב שטר חח"ז. עבה"ט בשם ב"ש שכתב ואם המטלטלין בידו כו' ועיין בתשובת שב"י ט"ג סימן קנ"ה שחולק על הב"ש בזה ופסק כן הל' למעשה ע"ש ועיין בספר בית מאיר מזה:
ו סָעִיף ב חלק בקרקעות. עבה"ט לקמן ס"ק י"ג בשם שבו"י ובשם ת' חב"י. ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס ק"ל דבתים הוא בכלל קרקעות ולית בזה ספיקא כלל ודלא כרב אחד וגם מ"ש הרב ההוא דדוקא מקרקע שהיה לו בעת כתיבת שטח"ז אבל לא מה שקנה אחר כך זה אינו וגם קרקעות שקנה אחר כך בכלל. זולת בבתים שמחזיק להרויח להשכירם ולא לדירה בזה כתבו הגאונים בתשו' חינוך ב"י דזוכים הבנות. אף דלבי מגמגם בזה מאד דסברתו מספיק לסוחר בבתים לקנות ולמכור אבל במחזיק להושיב בהם דיורים אין לנו ראיה אך כבר הורו הזקנים ובודאי ראוי לפשר כדהעלה השבו"י ע"ש. וע' מדין זה בתשו' כנ"י סימן צ"ג. ושם מבואר טעם נכון למה כותבין בשטר חח"ז חוץ מספרים וקרקעות) . גם בתשובת ח"ס סי' קמ"ז כתב טעם הגון בזה ע"ש) . וע"ש עוד בענין מקום שניתן הפקודה שיהודי הקונה בתים אינו רשאי לכתוב בפנקס ערכאות על שמו רק על שם עירון א"י אם יש לבתים אלו דין קרקעות של הקונה לענין עישור נכסים או שטח"ז ע"ש באורך. (וע' בתשו' חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קס"ח): ועמש"ל ס"ס ק"ח:
ז סָעִיף ב כדי שישארו. עבה"ט בשם שארית יוסף ועיין בתשו' כנ"י סי' צ"ד מ"ש בדין זה וע' בס' ב"מ:
ח סָעִיף ג בלא שבועה. עבה"ט מ"ש אא"כ טוענין השבע כו' וע' בס' ישועות יעקג סק"ד שכתב שדבר זה אינו מוסכם ע"ש. גם בס' ב"מ פקפק ע"ד הב"ש בזה וכתב דהגמ"י שם מהראיה שהביא אינו מוכח אלא בטענת ברי אם טוענין ברי ידענו שאבינו התפיס ולא בשמא ע"ש:
ט סָעִיף ג ואם מתו האחים. כתב בספר ישועות יעקב לכאורה צ"ע כיון דאינם מחוייבים ליתן עישור נכסים רק בשעת נישואין כמבואר בהגה לקמן א"כ נימא בזה חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואפי' מיתמי א"צ שבועה (כמבואר בח"מ סימן ק"ח ס"א) ולמה תשבע כאן בבאה ליפרע מנכסי יתמי האחין וצ"ל דטעם הענין בזה דשמא היה דעתה להנשא לאיש בעת ההיא קודם מיתת האחים ולכך אתפיסו לה צררי באותו עת לפי שכבר הגיע הזמן ומעתה נראה באם א"א לומר בשום אופן שהגיע הזמן קודם מיתת האחים כגון שהיתה קטנה שאינה ראויה להנשא לאיש אפשר דא"צ שבועה וגם אפשר לצרף לזה הא דקיי"ל דצררי לקטנה לא מתפיס והארכתי בזה בתשובה ענ"ד. ועיין בנ"צ כתבתי קצת סמך ראיה לזה מלשון הש"ס בענין זה בכתובתן דף ס"ט ע"א דאמר התם ת"ש דרבינא אגבי לברתיה דרב אשי ממר בריה דר"א בינונית ושלא בשבועה מבריה דרב סמא בריה דרב אשי זיבורית בשבועה. דלכן הביא הך סומא מבריה דרב סמא כו' בכדי לחזק הפשטות גם לענין שבועה דלא נימא קטנה היתה במות אביה רב אשי. ועפ"ז ישבתי לשון רש"י שם שכתב רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו שכבר נתקשו בו רבים מה בעי רש"י בזה עיין בתשובת תמים דעים סימן קנ"ד ובתשובת מהר"ח ששון סימן קצ"ג ובתשובת שבות יעקב ח"ג סימן קכ"ו מ"ש בזה ולפי הנ"ל ניחא משום דאל"כ אין ראיה דילמא אח"כ הגדול. קודם שמת רב סמא. ושם הארכתי קצת בזה: שוב ראיתי בס' בית מאיר שהעיר ג"כ בספק הנ"ל ודעתו נוטה דאף בהיתה קטנה צריכה שבועה כיון דדעתו של אדם קרובה אצל בתו יש לחוש לצררי אף בקטנה דלאו בת התפסה היא ואף דלא הגיע זמנה ואף לגבי האב דלאו בעל חובה הוא כלל וכ' דלפ"ז במת האח בעודה קטנה אינה צריכה רק שבועה זו שלא התפיס לה אביה צררי אבל א"צ שבועה שלא פרע לה האח דהא זה ודאי תוך זמן הוא רק אפשר ע"י גלגול כו' ונ"מ עוד באם מת האב בעוד שהיתה קטנה מוטל בעריסה דודאי לא שייך חשש שהתפיס לה (ואפשר ה"ה אם לא היתה הבת אצלו במותו וכמ"ש לעיל סי' צ"ו סק"א בשם תשו' נו"ב ע"ש) א"צ שבועה וצ"ע. וע"ש עוד שהביא דברי הפ"י בכתובות שם שהגי' בפירש"י הנ"ל דצ"ל ומת רב סמא בנו אחריו. וכ' עליו דהגהה זו היא ברורה לע"ד עד שנסתפקתי מה דפסקינן דאם מתו האחים נוטלת מבניהם מזיבורית ובשבועה אם לא דוקא באופן זה אבל אם מתו האחים בחיי האב נוטלת מבניהם בינונית בלא שבועה וכן מסתבר ע"ש:
י סָעִיף ד עד שתנשא. עבה"ט בשם הרש"ך ועיין בס' ישועות יעקב סק"ה שכ' שסוף דבריו (במ"ש אמנם טוב הוה שיחלקו הריוח כו') אינם נראים דמועטים ונתרבו בודאי לא זכו הבנות כמו בשאר דברים כתובת בנין דכרין ות"כ דלא זכו במה שנתרבה אח"כ ע"ש. ובענין שכ' הבה"ט באם הבן מפסיד הנכסי' וגם בענין אם האחים רוצים לילך לעיר אחרת כו' כתב בס' ישועות יעקב שם שלדעתו הדין בזה כמו בבע"ח קודם זמנו אם מתמוטט או מבזבז נכסיו (שנתבאר בח"מ סי' ע"ג ס"י) ע"ש:
יא סָעִיף ה הבת טורפת מהלקוחות. עיין בס' ישועות יעקב שכ' דאם מכרו הנכסים באופן שא"א לגבות מהם מחוייבים היורשים לסלק מהמעות אף דלעיל גבי מזונות נחלקו הקדמונים בזה (בסימן קי"ב סי"ד בהגה) . ובב"ש שם כאן כ"ע מודים דצריכים היורשים לסלק לה מן המעות שקיבלו בעד הקרקעות ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שנסתפק בזה ואח"כ כ' דמסתבר דכאן כ"ע מודו דכל זמן שהם יורשי אבוהון בקרקע לדן גמרא ולדידן ע"פ המנהג אף במטלטלי ונעשו הב"ח אף אם מכרו מה שירשו למקום שא"א לטרוף וקבלו הדמים או אפי' נתנו במתנה מ"מ מאחר שירשו נכסיהם משועבד כדין ב"ח עצמו וטורפת משעה זו שמכרו או נתנו אפי' מלקוחות שקנו קרקע דידהו כו' ע"ש. (עמ"ש לעיל סי' קי"ב סק"ה בשם תשו' ח"ס סי' קכ"ז שלא פסק כן ע"ש. וכתב עוד דאם נשתדפו נכסים שירשו פשיטא דפטורים אף דמסקינן ב"ח דאחי היינו במה שירשו שמשועבדים הם עצמן או שיתנו דמיהן אבל נשתדפו הוי כמי שלא ירשו ולהכי דייק בסעיף ג' הבת בעישור זה כב"ח בכף הדמיון ולא ב"ח ממש ע"ש:
יב סָעִיף ו מזונות האלמנה. עבה"ט מ"ש ומ"מ אם רוצים לסלק לה הכתובה כו' במ"ש בסי' ק"ב. ור"ל בסעיף א' בהגה לענין ב"ח דא"י לומר לא אטול הכתוב' רק תתנו לי מזונות להפסיד הב"ח וכ"ה בב"ש. ועיין בס' ב"מ שכ' מראיית הב"ש מסימן ק"ב ש"מ שמדבר אף לאנשי גליל וזה לע"ד ליתא שאם הבנים בירושה דאורייתא א"י לסלקה בע"כ מפני כח תנאי ב"ד דידה על אבוהון מכ"ש שאין הבת יכולה לסלק' בע"כ ע"פ החיוב שלה על היורשים אם ירשו וכל כמה שאינם יורשים אינם נעשים כלל ב"ח שלה כו' ומסיים לכן במקום הנוהגין ע"פ הדין כאנשי גליל לע"ד ודאי אינו אלא אפי' לאנשי יהודה יש לספק אם היורשים אינם חפצים לסלקה אם הבנות יכולים לכופם לסלק כדי שיעשו ב"ח דידיהו ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם הח"מ אם מכרו האחים דקיי"ל הבת טורפת כו' ועיין בס' ישועות יעקב סק"ז שחולק ע"ז ודעתו דבכה"ג אין הבת יכולה לטרוף כלל מן הלקוחות ע"ש:
יג סָעִיף ז דאם הניחה בוגרת. עבה"ט בשם ט"ז ועה"ג (ועיין מזה בתשו' חות יאיר סי' פ"ה ופ"ו) ועיין בתשו' נו"ב חלק ח"מ סי' ל"ג שכ' דבעיניו דברים הללו אינם נכונים דאטי אמר הר"ר יונה שבוגרת איבדה פרנסתה דא"נ שפיר הי' הט"ז ממציא שבזמנינו לא איבדה אבל הר"ר יונה אמר שלא תיקנו לבוגרת וא"כ אף בזמנינו במה תזכה ומי תיקן מה שלא תיקנו חכמי המשנה וגם ראיות העה"ג בסי' ט' מדברי התוס' בכתובות דף נ"א בד"ה קרקעי (הובא בש"ע לעיל סעי' ג') אינה ראיה ולכן עלה על דעתי שלדעת הרר"י והרא"ש קשה מאד להוציא מהיורשים. פרנסה לבוגרת בסברות חלושות אבל מה אעשה והרמב"ם פסק להדיא שבגרה בחיי הרב יש לה פרנסה ומרן המחבר ג"כ סתם כמותו רק רמ"א הביא דעת החולקים ועל דברי רמ"א הביא הב"ש דברי הט"ז הנ"ל וכבר פשט המנהג כדברי הט"ז וקשה לפסוק נגד המנהג עכ"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' נו"ן ס"ק ט"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.