א מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁתִּהְיֶינָה הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶם אַחַר מוֹתוֹ, עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ. הַגָּה: אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בַּכְּתֻבָּה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתֻבָּה וְאֵין לָהֶם שְׁטַר כְּתֻבָּה, וַאֲפִלּוּ מָחֲלָה אִמָּם כְּתֻבָּתָהּ בְּפֵרוּשׁ, יֵשׁ לַבָּנוֹת מְזוֹנוֹת (הָרַאֲבַ"ד פֶּרֶק י"ט דְּאִשּׁוּת). וְכֵן אִם נִתְגָּרְשָׁה הָאֵם, אֲפִלּוּ הָכִי חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת הַבָּנוֹת:
ב בַּת הַנִּזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי אָבִיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ:
ג נִתְאָרְסָה בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה, אִבְּדָה מְזוֹנוֹת מִן הָאַחִין וְהָאָרוּס חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אִבְּדָה מְזוֹנוֹת אֶלָּא כְּשֶׁתִּתְאָרֵס מִשֶּׁהִיא נַעֲרָה (כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י"ט בְּשֵׁם ר"ח וְהָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁנִּתְאָרְסָה מֵעַצְמָהּ, אֲבָל נִתְאָרְסָה מִדַּעַת אַחֶיהָ לֹא אִבְּדָה מְזוֹנוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה):
ד נִשֵּׂאת הַבַּת, אוֹ מֵאֲנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה, אֲפִלּוּ הִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, הוֹאִיל וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה, הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי אָבִיהָ עַד שֶׁתִּבְגַּר אוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵס. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא מִן הָאֵרוּסִין, אֲבָל מִשֶּׁנִּשֵּׂאת שׁוּב אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דַּוְקָא בְּחַיֵּי אָבִיהָ, דִּכְשֶׁמֵּת אָבִיהָ הָיְתָה בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל לְאַחַר מִיתַת אָבִיהָ אִבְּדָה מְזוֹנוֹת מִיָּד שֶׁנִּתְאָרְסָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר:
ה יִבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו וְיָלְדָה לוֹ בַּת, אִם לֹא הָיָה לְאָחִיו נְכָסִים, הַבַּת נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ. אֲבָל אִם הָיוּ לְאָחִיו נְכָסִים, וְכֵן בַּת שְׁנִיָּה וְכֵן בַּת אֲנוּסָתוֹ אֲפִלּוּ נוֹלְדוּ לוֹ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ, וְכֵן בַּת אֲרוּסָתוֹ שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה וְאַחַר כָּךְ נְשָׂאָהּ, אֵין לָהֶן מְזוֹנוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל בְּחַיָּיו הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן כְּדִין שְׁאָר הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן:
ו פּוֹסְקִין לַבַּת מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּמָדוֹר מִנִּכְסֵי אָבִיהָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לְאַלְמָנָה. וּמוֹכְרִין לִמְזוֹן הַבָּנוֹת וּכְסוּתָן בְּלֹא הַכְרָזָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וּכְסוּתָהּ; אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ וּכְבוֹד בַּעֲלָהּ, וְלַבַּת פּוֹסְקִין לָהּ דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהּ בִּלְבַד. וְאֵין הַבָּנוֹת נִשְׁבָּעוֹת:
ז עַכְשָׁו שֶׁכְּתֻבָּה נִגְבֵּית אֲפִלּוּ מִמִּטַּלְטְלִין, גַּם הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מֵהֶם. וְאֵינָם נִזּוֹנוֹת אֶלָּא מִבְּנֵי חָרֵי, אֲבָל לֹא מִמְּשַׁעְבְּדֵי, כְּגוֹן אִם מָכַר הָאָב אוֹ נָתַן הָאָב בְּמַתְּנַת בָּרִיא אוֹ אִם הַבָּנִים אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם מָכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ אוֹ נָתְנוּ, אֵינָן נִזּוֹנוֹת מֵהֶן:
ח אֵין הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִמְּשַׁעְבְּדֵי, אֲפִלּוּ קָנוּ מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ הָיוּ בִּשְׁעַת קִנְיָן, כְּגוֹן שֶׁגֵּרְשָׁהּ וְהָיוּ לָהּ בָּנוֹת מִמֶּנּוּ וְהֶחֱזִירָהּ וְקָנוּ מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין בִּכְלַל מַה שֶּׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בִּתְנָאֵי כְּתֻבָּה, אֲבָל אִם קָנוּ מִמֶּנּוּ לְאַחַר נִשּׂוּאִין עַל מְזוֹן הַבָּנוֹת, נִזּוֹנוֹת אַף מִמְּשַׁעְבְּדֵי:
ט אִם פָּסַק עִם הָאִשָּׁה שֶׁיִּתְפַּרְנְסוּ הַבָּנוֹת אַף אַחַר שֶׁיִּבְגְּרוּ, נִזּוֹנוֹת מִמְּשַׁעְבְּדֵי:
י מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: אַל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתַי מִנְּכָסַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם בִּשְׁעַת נִשּׁוּאִין הִתְנָה שֶׁלֹּא יִזּוֹנוּ מִנְּכָסָיו, הָוֵי בִּכְלַל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן, וְקַיָּם:
יא מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, יִירְשׁוּ הַבָּנִים כָּל הַנְּכָסִים וְהֵם זָנִים אַחְיוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ. הַגָּה: וְאֵין מְחַיְּבִים הַבָּנִים לְצַמְצֵם בִּמְזוֹנוֹת, אֶלָּא אִם יִרְצוּ יוֹתִירוּ בִּמְזוֹנוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם אִם רוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁהַבָּנִים מְכַלִּין הַמָּמוֹן וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם, חַיָּבִין בֵּית דִּין לְהַשְׁגִּיחַ בְּתִקּוּן הַבָּנוֹת וּלְהַפְרִישׁ לָהֶן חֶלְקָן (טוּר): בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִנִּיחַ נְכָסִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת כְּאֶחָד עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הַבָּנוֹת, וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים נְכָסִים מְרֻבִּים. אֲבָל אִם אֵין בַּנְּכָסִים שֶׁהִנִּיחַ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה, מוֹצִיאִים מֵהֶם מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ, וְנוֹתְנִים הַשְּׁאָר לַבָּנִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן הַבָּנוֹת בִּלְבַד, נִזּוֹנִים מֵהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ, וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לַבָּנִים לִמְכֹּר אֲפִלּוּ נְכָסִים מְרֻבִּים, אִם לֹא שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; אֲבָל בִּנְכָסִים מוּעָטִים, אֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). וְאִם עָבְרוּ וּמָכְרוּ, יִתְבָּאֵר לְקַמָּן סָעִיף י"ד:
יב בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִנִּיחַ קַרְקַע. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִין, אִם הַנְּכָסִים מוּעָטִים יִזּוֹנוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ יַחַד עַד שֶׁיִּכְלוּ, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינָן נִזּוֹנוֹת אֶלָּא בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים דַּי שֶׁתִּהְיֶינָה כַּבָּנִים וְלֹא שֶׁיָּפֶה כֹּחָן יוֹתֵר מֵהַבָּנִים. וְאִם הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִים וּמְקַרְקְעֵי, וְהַמְּקַרְקְעֵי הֵם מוּעָטִים וְעַל יְדֵי הַמִּטַּלְטְלִים יִהְיוּ מְרֻבִּים, יִירְשׁוּ הַבָּנִים. הַגָּה: מִיהוּ, בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין בִּכְתֻבּוֹת מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע, אִכָּא לְמֵימַר דְּמִטַּלְטְלִין הָוֵי כְּמוֹ קַרְקַע (בֵּית יוֹסֵף), וּכְמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קי"א סָעִיף י"ד:
יג הָיוּ מְרֻבִּים בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְמַעֲטוּ אַחַר כָּךְ, כְּבָר זָכוּ בָּהֶם הַבָּנִים וְיֵשׁ לָהֶם דִּין מְרֻבִּים:
יד הָיוּ מוּעָטִים בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְרַבּוּ אַחַר כָּךְ, הַבָּנִים יוֹרְשִׁים אוֹתָם כְּדִין מְרֻבִּים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ עָמְדוּ כְּבָר בְּדִין וּפָסְקוּ לָהֶם דִּין נְכָסִים מוּעָטִים, כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַבּוּ חָזְרוּ לְדִין מְרֻבִּים, וַאֲפִלּוּ חָזְרוּ אַחַר כָּךְ וְנִתְמַעֲטוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין נְכָסִים מְרֻבִּים וְנִתְמַעֲטוּ (טוּר). וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְרַבּוּ, אִם קָדְמוּ הַבָּנִים וּמָכְרוּ נְכָסִים מוּעָטִים, מִכְרָן קַיָּם, הַגָּה: וְנִדְחוּ הַבָּנוֹת אֲפִלּוּ מִמָּעוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַמֶּקָּח (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיקוּ הַבֵּית דִּין הַבָּנוֹת בַּנְּכָסִים (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ):
טו הָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּים וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב אוֹ חִיּוּב מְזוֹנוֹת בַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ חִיּוּב עִשּׂוּר נְכָסִים לְפַרְנָסַת בִּתּוֹ, וּכְשֶׁיּוֹצִיא אֶחָד מֵאֵלּוּ יִשָּׁאֲרוּ מוּעָטִים, יֵשׁ לָהֶם דִּין מְרֻבִּים. אֲבָל כְּתֻבַּת הָאַלְמָנָה מְמַעֶטֶת וְעוֹשָׂה אוֹתָהּ מוּעָטִים. וּמְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּמַעֲטִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְמַעֲטִין:
טז הִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶם, הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֵית וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. וְיֵשׁ חוֹלְקִין. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ"ג:
יז מְזוֹנוֹת הַבַּת קוֹדֶמֶת לִכְתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין:
יח מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן, אֵין אוֹמְרִים: יִזּוֹנוּ הַקְּטַנּוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְיַחַלְקוּ שְׁאָר נְכָסִים בְּשָׁוֶה, אֶלָּא כֻּלָּן חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:
א סָעִיף א הבנות נזונות פי' שנולדים לו ממנה:
ב סָעִיף א אחר מותו אבל בחייו אינו חייב להם אם הם אחר שש דתנאי בית דין דהבנות יזונו היינו אחר מיתה כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט) במשנה במדרש דר' אליעזר:
ג סָעִיף ב מעשה ידיה אע"ג דמעשה האשה ליורשים כמ"ש ר"ס צ"ה בתו שאני דניחה בהרוחה דידה:
ד סָעִיף ב ומציאתה אע"ג דמציאת הבת לאב היינו משום איבה דלא רצה לזונה אבל האחין חייבין לזונה מתקנ' ב"ד:
ה סָעִיף ג משהיא נערה שאז אירוסי' מדאורייתא אבל קטנה לא הפסיד' בשביל אירוסין לבד:
ו סָעִיף ג מדעת אחיה הרמ"ה כ"כ מטעם דלאו כל כמינהו להשיא' עצה להפסיד מזונותיה ואי נמי נתארס' שלא מדעת יורשים וחזו ב"ד דליכא מאן דיהיב לה מזוני מלמדין למאן ושקלה מזונות מהאחים עד כאן לשונו וצ"ל דס"ל להרמ"ה כי"א שמביא רמ"א סי' קנ"ה דאם נתקדשה הקטנה בלא דעת אחיה ואמה דצריכה מיאון דלדיעה קמייתא שם אין כאן קדושין בלא הסכמת אחיה ואמה:
ז סָעִיף ד וי"א דדוקא מן האירוסין פי' נתארסה ונתקדשה בחיי אביה אבל ניסת לא שאין לאביה רשות בה ומ"ש וי"א עוד כו' תמוה דגם דיעה קמייתא הכי ס"ל דהא חזרה לבית אביה קאמר:
ח סָעִיף ד דוקא בחייו בפרישה כתב דאם נתארסה כשהיא נערה אחר מיתת אביה ונתגרשה בעוד' נערה דיש לה מזונות דכיון דכשמ' אביה היה לה שעבוד וחוב על האחין לפרנסה מהן אע"ג דפקע לה משנתארס' מ"מ כיון דנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין בעודה נערה חזרה לזכותה ודומה לקטנה שניסת שמיאנה בנשואין חזרה למזונותי' שהיה לה קודם לכן כנ"ל עכ"ל ולא ידעתי מקום לדברים אלו דהא בממאנת דיש לה מזונות עיקר הטעם דעקרתו לנשואין מעיקרא והו' כמו שלא ניסת כרמ"ש רש"י בפ' נערה דף נ"ג וזה שייך בנישואי קטנה שהם דרבנן בזה אמרו דהמיאון עוקר אותו דהא מותר בקרובותי' אחר המיאון ואף אם נתגרשה דאסור בקרובי' היינו מדרבנן אבל בנערה אירוסי' קדושין מן התורה וצריכה גט גמור בזה ודאי כשפקע חיוב מזונותיה בשעת קדושין תו לא הדרא אחר גרושיה דבזה ודאי לא שייך לומר כאלו לא היה נשואין כלל תחלה דהא אסור בקרובותיה ולא אמרו באלמנה או בגרושה אלא שנתאלמנה בחיי אביה שבאה לרשות אביה קודם מות ומה שדימה זה לקטנה שניסת ומיאנה כו' אין לו דמון כלל כאשר זכרנו דגם נישואי קטנה אינה כלום מן התורה כנ"ל פשוט והרב לא דק:
ט סָעִיף ה וכן בת אנוסתו (איבעיא בגמרא הואיל) דאין לה כתובה דכסף קנסה היינו כתובתה (אין לה מזונות א"ד דהואיל) ולא יוכל לשלחה כל ימיו והוה כמו שאר אשה שיש להם כתובה שהרי הטעם דכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזה אין יכול לשלחה ממילא יש לה מזונות (ועלתה בתיקו וכל תיקו קולא לנתבע וחומרא לתובע):
י סָעִיף ה וכן בת ארוסתו דלא תקנו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין אף תנאי של כתובה דהוא מזונות הבל לא חייל:
יא סָעִיף ח אפי' קנו ממנו כיון שיש תרתי לטיבות' דהיינו שאוכלת בתנאי ב"ד והוא חוב אלים עליה וגם ניחא לאב בהרווחת בתו משום הכי חיישינן לצררי שמא נתן לה אביה ולא מהני כאן שבועה משא"כ בכתובה דאין שם רק תנאי ב"ד לא חיישינן כ"כ לצררי ע"כ גובה האשה בשבועה:
יב סָעִיף ח אבל אם קנו כו' בטור כתב בזה בשם הרמ"ה וז"ל אבל אם כתב להו שטר' באפי נפשייהו א"נ קנו ממנו לאחר נשואין סתם קנין לכתיבה עומד וגובה ממשעבדי דמשעה שקנו ממנו גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסי' צררי איבעי ליה למנקט שטרא או למכת' תברא עלוי עכ"ל משמע דסתם קנין מהני אפי' לא נכתב דאי נכתב למה לו לומר סתם קנין וכו' תיפוק ליה מצד הכתובה ותו דהא בחלוקה הראשונה כתב דאי כתב שטרא כו' אלא ודאי דלא כ' כלל בחלוק' השנייה אלא קנין לחוד והא דכ' אח"כ איבעי ליה מנקט שטרא קאי אחלוקה ראשונה ועל חלוקה השניה נכלל במה שסיים אח"כ דהיה לו למכתב תברא על הקנין שעשה וס"ל להרמ"ה כדעת ר"ת והרמב"ם בח"מ סי' מ"ג שמשע' הקנין נשתעבד אפי' לא נכתב השטר ורבינו הטור לא הביא כאן דעת החולקין על ר"ח כי בח"מ עיקר מקום דין שם כתב הדיעות בזה ובדרישה האיך בזה ופי' דעשה קנין וכתב שטר אלא שלא נכתב בפניו ובחנם טרח בזה:
יג סָעִיף ח אף ממשועבדים הטעם כיון שיש קנין או כתב באפי נפשייהו ואין כאן תנאי ב"ד לא אתפסי צררי:
יד סָעִיף ט אף אחר שיבגרו דכיון דלא אכלה בתנאי ב"ד לא אתפס' צררי:
טו סָעִיף י אל יזונו אבל לענין נדוניא עיין ס"ס קי"ג:
טז סָעִיף יא עד שיבגרו דאז אין להם מזונות ואעפ"י שאם תתארס קודם הבגרית ג"כ אין לה מזונות מ"מ אין לתת שיעור בזה כיון דאין קביעות לאירוסין:
יז סָעִיף יד כדין מרובים אע"ג דלגבי כתובה בגין דכרין בסי' קי"א אמרינן דהוה בנכסים מועטים שאני הכא שיש להם לבנים תפיסת יד בנכסים אם קדמו הבנים בנכסים מועטין ומכרו מכרן מכר ע"כ אמרינן ג"כ דאם נתרבו ה"ל כמרובין וזכותן עדיין עומד כ"כ:
יח סָעִיף יד וי"א אפילו כבר עמדו בדין כו' זה דעת הרא"ש בפירש"י דבמועטין ונתרבו זכו הבנים אפי' אחר שעמדו בדין וזכו הבנות ובסמוך אח"ז הביא רמ"א גבי מכרו הבנים הנכסים אם הם מועטים דיש אומרים דוקא קודם שהחזיקו ב"ד הבנות בנכסים אבל אחר הדין אין ממכרן ממכר וזהו ג"כ כוונת הרא"ש כבר נתבאר בדברי הרא"ש שם טעם החילוק שביניהן דבמועטין ונתרבו אין הפסד למזון הבנות אף אם נחשב הנכסים למרובין דעכ"פ חייבים הבנים לזון הבנות מידי יום ביומו אע"פ שאין להבנות זכות שינתן הכל לבנות בפעם אחת כמו אם היו מועטין מ"ה אפי' עמדו בדין חשובים כמרובין דהא עכשיו מרובים הם ואין הפסד למזון הבנות משא"כ בסמוך במכרו בנים נכסים מועטין הפסידו הבנות לגמרי מזונותיהם אין לבנים כח בזה אלא קוד' הדין אבל לא לאחר הדין וזה כתוב בפי' בדברי הרא"ש אלא שהב"י לא עיין באשר"י כראוי וע"כ תמה על הטור שהקשה דברי הטור אהדדי כמו שזכרנו ולא דק:
יט סָעִיף יד ויש אומרים דדוקא כו' זה קאי על גוף הדין הנזכר דמכרן קיים היינו דוקא כו':
כ סָעִיף טו יש להם דין מרובים בטור סיים ויפרעו החוב שעליה' ויזונו הבנות מתחת ידיהם והאלמנה יזונו שלשתן יחד עכ"ל (היינו) הבן והאלמנה והבת מאחר שבלא האלמנה היו מרובין אלא שהיא באה למעט אמרינן שאינה ממעטות ול"ד למועטין (בלא) מזונות והאלמנה דאמרינן שהאלמנה דוחה הבן והבת דהתם מאחר שהבן נדחה מחמת הבת גם הבת נדחה מן האלמנה משא"כ כאן דל נדחה הבן אם לא היתה האלמנה:
כא סָעִיף טו אבל כתובה האלמנה ממעטים כיון דיש לה בתנאי ב"ד ואפי' אם ניסת יש לה כתובתה הוה כמאן דגביי' כבר משא"כ בשאר ב"ה דמכאן והבא הוא גובה וקדם לזה מזונות הבת שהוא בשעת מיתה:
כב סָעִיף טז ויש חולקים הוא דעת הרא"ש וטעמו דין זכות לבת אלא נגד הבן דשניהם מכח ירושה דגם הבת נקראת יורשת אם אין בן ע"כ עדיפא הבת מכח התקנה אבל כאן שיש אלמנה ובן או בת כבר נדחה הבן מפני בת תדחה גם הבת מקמי האלמנה מכח התקנה דתקנה עדיפא:
כג סָעִיף יז קודמת לכתובות ב"ד כיון שדוחין ירושת הבן שהוא דאורייתא כ"ש לכתובת ב"ד שהן דרבנן:
א סָעִיף א אביהם. אבל לא מנכסי יורשים עיין רשד"ם חא"ה סי' קפ"א:
ב סָעִיף א בכתובה. אמרינן ט"ס הוא:
ג סָעִיף א הבנות. אפי' אם ילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב ב"ש:
ד סָעִיף ג במזונותיה. זהו לשיטת הרי"ף והרמב"ם. אבל לדעת רש"י ותוס' והרא"ש אין לה מזונות מארוס. וכתב ב"ש ונראה דהארוס י"ל קים לי כהני פוסקים ע"ש:
ה סָעִיף ד נשאת הבת ומיאנה כצ"ל..
ו סָעִיף ד אביה וכו'. יש בזה ד' שיטות. לרש"י אפי' נתאלמנה מן האירוסין אפילו בחיי אביה אין לה מזונות. ולהרא"ש והר"ן באירוסין אית לה כשנתאלמנה בחיי אביה. ולר"ת אפילו מן הנשואין אית לה מזונות כשנתאלמנה בחיי אביה. ולהרמב"ם אפילו אם נשאת ונתאלמנה אחר מות אביה אית לה מזונות. ואם נתארסה אחר מיתת אביה כשהיא נערה ונתגרשה בעודה נערה פ' ט"ז דאין לה מזונות עיין ב"ש:
ז סָעִיף ה נשאה. אבל אם מת קודם שנשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה הרא"ש. אבל רש"י והר"ן פירשו שלא נשאה אלא כתב לה כתובה בעודה ארוסה ומת. ומיבעי' ליה בתנאי כתובה:
ח סָעִיף ו בלבד. וחייב ליתן להם בגדי שבת מהר"ם מטראני ח"א סימן קע"ה וכנה"ג בשם תשובת כ"י מהר"א גאליק"ן ע"ש. וע' בש"ג פנ"ש:
ט סָעִיף ו נשבעות. ב"ש הביא תוספת דס"ל דצריכין לישבע ע"ש:
י סָעִיף ז האב. וכתובת האשה קודמת למזון בנות ואפילו אם ליכ' אלא מטלטלין דלא שייך קדימה מ"מ כתובה קודמת ר"ן ס"פ מציאת האשה וע"ל סימן צ"ג. אין הבנות ניזונות מן הראוי כגון אם מת אביהם בחיי זקנה ואח"כ מת זקנה וכ"ש אם מת אביהם ואח"כ מתה בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהן חצי הנדוני' רשד"ם חא"ה סי' רמ"א ורמ"ב. וכתב הכה"ג וה"ה דאינה ניזונית משבח ששבחו בנכסים אחר מיתת האב וכ"כ הרי"ף והרמב"ם פרק י"ו מה"א. וכ"כ הרא"ש ותוס' בפרק יש בכור. והרמב"ם בפירוש המשנה בפרק יש בכור כתב דהשת' דתקינו רבנן למיגבי כתובה ותנאים ממטלטלין דגובות משבח נכסים ששבחו אחר מיתת אביהם. אבל תוס' והרא"ש חולקים ע"ז כנה"ג דף קכ"ו ע"א ס"ה וע"ל סימן ק' סעיף ב':
יא סָעִיף ז בריא. אבל אם נתן במתנת ש"מ ניזונית מהם ואפילו במטלטלין בנכסים מועטים מהריב"ל ח"ב סי' כ' ש"מ שנתן מתנה לראובן ולא נמצא בנכסיו רק סך מזון הבנות אמנם אפשר שבריוח שירויח בקרן יכולין לתת המתנה ולזון הבנות בריוח אין לנו לקיים הצוואה כלל רשד"ם חח"מ סי' שכ"ב. המצוה להוליך עצמותיו לא"י גריע ממתנת ש"מ. ואם אין שיעור מספיק בנכסים למזון הבנות ולהוצאות הליכות עצמותיו לא"י ניזונית מהם ואין מוליכין עצמותיו לא"י הרש"ך ח"ג סי' צ"ו:
יב סָעִיף ח נשואין. ל"ד לאחר נשואין ה"ה בשעת נשואין אם כתב שטרא באפי' נפשי' מהני ע' ח"מ ב"ש:
יג סָעִיף יא והבנות. כתב הנ"י בכלל המזונות נכלל כסות ומדור ולא הנדוני'. ולרשב"ם גם צרכי הנשואין בכלל. ומיהו דלא הוי נכסים מועטים משום צרכי נשואין ב"ש ע"ש. כתב הרשד"ם חא"ה סי' רמ"ב שיעור זה משערין בנכסים עצמם מונחים בקופסא ולא עם מה שאפשר להרויח עמהם ע"ש. היה הבן במקום א' והבנות במקום אחר עיין הרש"ך ח"ב סי' צ"ו. וכנה"ג סי' זה:
יד סָעִיף יא לבנות. ונותנים ביד הב"ד או ליד אפטרופס שלה המגי"ד נ"י. ויכולין היורשים לומר לאפטרופס או לב"ד שיתן הנכסים קרוב לשכר ורחוק להפסד כדי שיהיה להם לירש בלבד שלא ימשך נזק לבנות רשד"ם חא"ה סי' רמ"ב:
טו סָעִיף יא הפתחים. ואפילו בבנים קטנים הניזונים משל אב בחיי האב הר"ם מטראני ח"א סי' רע"ז:
טז סָעִיף יא למכור וכו'. היינו כל הנכסים או רובן שלא ישאר לבנות מזונות עד שיבגרו אבל לדבר מצוה אפילו כל הנכסים מותר למכור ח"מ ב"ש. והב"ש כתב לדעת קצת פוסקים י"ל אפי' לצורך פדיון שבוים א"י למכור לכתחלה להפקיע מזונות ע"ש:
יז סָעִיף יב שכותבין וכו'. אריש' קאי אם לא הניח אלא מטלטלין:
יח סָעִיף יד מרובים. ואין הולכים אחר התחלת העסק. ול"ד לכתובת ב"ד בסי' הקודם. כאן מעקר ירושה דאוריית' שאני תוס' ח"מ ב"ש:
יט סָעִיף יד שקבלו. דלאו הני זוזי שבק אביהם. ועיין בח"מ סי' ק"ז ס"ד שהבי' ב' דעות ע"ש בסמ"ע ובש"ך וכאן הכריע הואיל והיורשים מוחזקים ועיין ב"ש. ואם מהדמים פרעו לבע"ח אפילו רבינו האי מודה שאין ניזונית מהם הר"י אדרבי סי' ת' ועיין במהרמ"ט ח"ב סי' קכ"ד:
כ סָעִיף טו מזונות וכו'. כל אלו עלו בתיקו וקי"ל הנכסים קיימא בחזקת הבנים. וצ"ע לענין תפיסה כמ"ש לעיל סי' ק"ו סק"ג:
א סָעִיף א הבנות נזונות. עיין בתשו' נו"ב תניינא סימן צ"ה בעובדא שאחד מת ונשאר בעל חוב ועזבונו לא היה מספיק לפרוע החובות ומסרו הנכסים ביד אפטרופס עד שיבואו הנושים כל אחד ליקח את שלו וזה המת הניח שני בנים ובת קטנה והואיל שהיו סבורים שיהיה הכרח לשלם כל הנושים היה הכל נשאר מונח ולא ניתן מזה למזונות היתומי' ואם הבת החזיקה את בתה אצלה וזנה ופרנסה והשיאה לגבר ועכשיו ברבות השנים בעל חוב אחד לא בא לתבוע את שלו לא נודע מקומו ועכשיו היורשים רוצים לחלק הנכסים וגם הבת באה לתבוע מזונות שהיה מגיע לה בקטנותה עד שבגרה ופסק הרב השואל שהנכסים כולם שייכים להבנים ואין להבת שום תביעה מחמת מזונות כיון שהיה לה מזונות ממקום אחר שאמה נתנה לה מזונות שלא תיקנו מזונות להבנות אלא שלא יצטרכו לחזור על הפתחים וזו שכבר ניזונה כו'. והוא ז"ל השיב לו כי סברא זו נזכר בכנה"ג ואינו מסכים לזה שז"ל בהגהות הטור אות ו' אם נתחשד אחד עמה לזונה אין לה מזונות מן האחין הר"י הלוי סי' ב' ובשם חכם אחד כ' שאפ"ה יש לה מזונות ולזה דעתי נוטה עכ"ל אך באמת דבר זה תלוי בפלוגת' שבין הרי"ף ורמב"ם ובין רש"י ותוספת והרא"ש באבעיא דכתובות דף נ"ג ארוסה יש לה מזונות ובפלוגתא זו עסק המחבר בסעיף ג' כרי"ף ורמב"ם והב"ש בסק"ו כתב דיכול הארוס לומר קים לי כרש"י ומעתה סיומא דפסקא אם הנכסים שנשארו בעת מיתת המנוח היו מרובים (ע' סעיף י"א מה נקרא מרובים) ואף שהיה חייב לאחרים כהנה וכהנה מ"מ נקראו מרובים כמבואר בסט"ו ואז כל הנכסים בחזקת הבנים אלא שהם חייבים ליתן מזונות להבת וכיון שיש כאן ספיקא דדינא יכולים לומר קי"ל כרש"י ותוס' ורא"ש ואמנם אם היו הנכסים מועטים דהיינו שלא היו מספיקים רק כדי מזונות הבת לחוד עד שתבגור ואז מגיע הכל להבת וא"כ ספק הוא אם מגיע הכל להבת או הכל להבנים וכיון שהם מושלשים ביד אפטרופס בתורת פקדון הרי הוא ממון המוטל בספק ויחלוקו הבנים עם הבת. אלא שזה היה שייך אם היה נשאר מטלטלים שבזה אפילו בנכסים מועטים עכ"פ הבנים שוים עם הבנות כמבואר סעיף י"ב וא"כ הבנים ודאי יש להם זכות בנכסים הללו והבנות ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף שכתב הרמ"א שם בהג"ה שבמקום שכותבים בכתובה מטלטלים אג"ק איכא למימר דמטלטלים הם כמו קרקע לא ברירא ליה להרמ"א יו"ל הך סברא והבנות הם ספק ספיקא באופן אם הנכסים היו מרובים בשעת מיתה אז ודאי הבנים יכולים לומר קי"ל ושייך הכל להבנים ואם היו מועטים וכנ"ל היה מקום לעיין בזה אך הואיל שכבר פסק הרב השואל ששייך הכל להבנים לא מהדרינן עובדא עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף ז גם הבנות ניזונות מהם. עבה"ט סק"י ועיין בתשו' ח"ס סימן קמ"ד במי שמת והניח בכור ובנים פשוטים ואשתו מעוברת ילדה בת אחר מיתתו והניח רכוש בעין ומלוה ביד אחרים והפרישו ב"ד עבור הילדה כדי מזונות עד שתבגר ופרנסת נישואים לפי אומד יפה מהראוי ומהמוחזק ואח"כ מתה הבת והוציאו למזונותיה ורפואתה וצרכיה לערך מאתים זהובים והנה הנותר פשוט שחוזר למקומו ויטול הבכור פי שנים כי לא זכתה הילדה עד שעת נישואין וכאשר כן העלה בתשובת שבו"י ח"א סי' ק"י אך בזאת נסתפק הרב השואל אם לחשוב אותם הוצאות ממה שגבו מהלואות וישאר המעות בעין לחלק בין האחין ויקח הבכור פי שנים או אין הבנות ניזונות ממלוה וע"כ היה ההוצאות מהמוחזק והמלוה שהוא ראוי אותו ישאר להאחים ולא יטול בכור פי שנים ומקום ספיקו הוא משום דהטעם דמלוה הוי מוחזק לגבי כתובה כדלעיל סי' ק' ס"ב הוא מחמת דמשתעבדה לה מחיים מדר' נתן וא"כ לענין מזונות הבנות אי נימא דחל החיוב בחיי האב מיד בשעת נישואין וכדמשמע פסק הסוגיא דפרק הניזקין שייך נמי שעבודא דר"נ וגובים למזונות ממלוה דשביק אבוהון אך מל' רמב"ם פ"ח מזכיה וטור ח"מ ר"ס רנ"ב משמע דאינו חל אלא משעת מיתת האב א"כ לא שייך שעבודא דר"נ ותו כ' די"ל אפי' אי נימא דחל משעת נישואין היינו בת שנולדה בחייו אבל הכא שנולדה אחר מותו הא אמר אביי יבמות ס"ז ע"ב כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו רבנן אלא דמסוגיא דב"ב קנ"ד ע"א לא משמע כן. והוא ז"ל השיב דודאי פשוט דבנות ניזונות ממלוה שהניח אביהם וכפשטות לשון רמב"ם וטור וש"ע ר"ס ק' שכתבו כתוב' ותנאיה נגבים ממטלטלין ומלוה ותנאי כתובה היינו מזון האשה והבנות וכדמשמע פשטות הסוגיא דפ' הניזקין דלולא דאינן קצובין וכתובין הוה טרפי ממשעבדי אע"ג דהבנות לא נולדו ולא נתעברה האשה כלל מ"מ עיקר החיוב להאשה לזון בנותיו מנכסיו כו' אך בהיות כי הפקיעו חכמים שעבוד נכסיו משום תיקון עולם נהי גופו נשתעבד אבל נכסיו לא נכנסו בערבות עד שעת מיתה משום תיקון עולם ולזה דקדקו רמב"ם וטור ח"מ סי' רנ"ב שלא נתחייבו נכסיו עד שעת מיתה אבל גופו נתחייב ונ"מ לענין שעבודא דר"נ דכיון דנשתעבד גופו נשתעבד גם הלוה שלו להבנות כמו שנשתעבד האב גופו מיד ונכסיו משעת מיתת האב ואילך כו' ואע"ג דהבת נולדה אחר מיתת האב מ"מ מוכח מסוגיא דב"ב קנ"ד ע"א דאפ"ה גובה ממלוה כו' ומיבמות ס"ז ע"ב לא קשה כלל ע"פ המבואר בחי' הרשב"א שם כו' והאריך בזה ומסיים הדין דין אמת דהבנות אפי' נולדו אחר מיתת אביהן ניזונות ממלוה דשביק אבוהון ע"ש):
ג סָעִיף ז או משכנו. עיין בס' ישועות יעקב סק"ה שכ' בשם הרב בעל פ"י דדוקא משכנו להדיא ולא בסתם הלואה ע"ש:
ד סָעִיף יא שיזונו מהם הבנים והבנות. עיין בס' בית מאיר שנסתפק כי לפ"ד נראה דשיעור זה לא שייך אלא היכא דהבנים נמי קטנים וצריכים ליזון משל אביהם אבל אם הם כבר גדולים וסמוכים על שולחן עצמם אין לשער בצורכי הבנים מידי וכן מסתבר דבשלמא אם נמי צריכים יש טעם לשיעור זה כו' והניח בצ"ע. ומ"ש הבה"ט בשם הרשד"ם שיעור זה משערין בנכסים עצמם מונחים בקופסא כו' ע' בס' ב"מ מ"ש בזה. ומ"ש עוד היה הבן במקום א' כו' עיין בזה במל"מ פי"ט מה"א דין י"ז שנתב בשם הרש"ך ח"א סי' קע"ז דאף אם הבנים הם במקום אחר מחוייבים אותם להפריש חלק הבנות יעו"ש. וכפי הנראה חסר תיבת אין וצ"ל אין מחייבים:
ה סָעִיף יד אפי' ממעות שקבלו. עבה"ט וע' בתשו' ח"ס סי' קכ"ז במי שמת והניח ב' בנים א' גדול ואחד קטן וב' בנות ובעזבונו נמצא בית וחובות ובא החלוקה בדיניהם להיות כל החובות להבנות והבית לב' הבנים ויען כי היה הבית רעוע ראו לטובת הקטן למכור חלקו להגדול והמעות ניתן ביד אפטרופס ישראל לטובת יתום הקטן ועתה הגיעה אחת מהבנות לפרק נישואין והחובות שעלו על חלקה אינם מספיקים ושאל האפטרופס אי מותר לו ליתן ממעות יתום הקטן שבידו. והרב השואל שם דעתו להתיר כי אנו אין לנו אלא דתה"ח שמגיע לבת פרנסת נדונייתה באומד האב והכל יודעים שאילו היה האב בחיים היה נותן לבתו יותר ויותר וקיי"ל לפרנס' מוציאין מהבנים אפי' לא נשאר להם כלום מירושת אביהם ואמנם מאח הגדול המוחזק בבית א"א להוציא ממנו כלום ומשום דאלים טובא אבל עכ"פ חלקו של הקטן שהאפטרופס רוצה בכך למה לא נוציא להבת פרנסת נדוניא מצורף לזה ג"כ כי אלו הבנות לא היו ניזונות כלל מהעיזבון ולא שייך מחילה כי היו הבנות קטנות וא"כ יש להן לתבוע מהבנים גם מזונות שלהן. והוא ז"ל השיב דפשוט דאסור לו להאפטרופס ליגע בהמעות מזומנים שהונחו תחת ידו דדבר ברור הוא דלא משתעבדי לא למזונות ולא לפרנסה אלא הני נכסי ממש דשבק אבוהון ולא חילופיהן והני זוזי חלופי הבית נינהו ולא הני זוזי שבק אבוהון ודין זה פשוט ומבואר בסימן קי"ב ובב"ש שם סק"ל ולא נשאר אלא לטרוף ממשעבדי מהאח הגדול והוא יחזור אחר כך על הקטן מדין אחריות ולפי דברי השואל הוא דבר בטל משום שהשני קשה ואלים טובא. ואמנם א"נ הוה אפשר לטרוף ממשעבדי מ"מ השואל ממזונות הבת ליתא דאין טורפין מזונות ממשעבדי ששעבדו האחים ורק לפרנס' טורפים וכל זה אם לא בגרה הבת אבל אם בגרה ושתקה ויתרה אפי' שתקה מחמת שלא ידעה הדין ע' סי' קי"ג ובב"ש סס"ק י"ח וכל הדברים הללו פשוטים עכ"ל. והנה מה דפסק דהני זוזי חליפי הבית לא משתעבדי לענין מזונות הבת הוא פשוט וברור אך מה דפסק כן בפשיטות גם לענין פרנסה צ"ע טובא כי שני גדולי הדור בס' ישועות יעקב ובס' בית מאיר סי' קי"ג ס"ה לא כתבו כן אלא דלענין פרנסה כ"ע מודים דאם מכרו למקום שא"א לטרוף מחוייבים היורשים לסלק מהמעות כו' יובא דבריהם בסי' קי"ג שם ס"ק י"א):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.