א הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, וּפָסְקָה עִמּוֹ לָזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה חָמֵשׁ שָׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאַחַר הַנִּשּׂוּאִין, בֵּין אִם הַמְּזוֹנוֹת בְּיֹקֶר אוֹ בְּזוֹל. וְאִם לֹא זָנָהּ בָּהֶם, וְהוּזְלוּ הַמְּזוֹנוֹת, אִם הוּא עִכֵּב צָרִיךְ לִפְרֹעַ לָהּ כִּזְמַן הַיֹּקֶר. וְאִם הִיא עִכְּבָה, אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ אֶלָּא בִּזְמַן הַזּוֹל. וְאִם הָיוּ בְּזוֹל וְהוּקְרוּ, אֲפִלּוּ אִם עִכֵּב הוּא, אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ אֶלָּא כִּדְמֵי הַזּוֹל:
ב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זָנָהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ:
ג אִם הָאֵם פְּטָרוֹ מִלְּזוּנָהּ, אֵין הַפִּטּוּר כְּלוּם:
ד מֵת הַבַּעַל, הַבַּת מוֹצִיאָה מְזוֹנוֹתֶיהָ מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים כִּשְׁאָר בַּעַל חוֹב. וְדַוְקָא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ אוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, בִּשְׁטָר; אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם קִנְיָן, הֵם דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִכָּתֵב וְאֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִמְּשֻׁעְבָּדִים:
ה מֵתָה הַבַּת, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁים מְזוֹנוֹתֶיהָ. חָלְתָה הַבַּת, הֲרֵי הִיא כְּנִשֵּׂאת וּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת כְּאִלּוּ הָיְתָה בְּרִיאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי):
ו נִתְגָּרְשָׁה בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁקִּבֵּל לָזוּן אֶת הַבַּת, נוֹתֵן לָהּ בְּמָקוֹם שֶׁתִּהְיֶה אִמָּהּ מְזוֹנוֹת מֻשְׁלָם כְּמִי שֶׁזָּן אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ וְלֹא לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְסוֹבְרִים דְּצָרִיךְ לָתֵת לָהּ כְּאֶחָד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), וְכֵן נִרְאֶה לִי. וְאִם מַאֲכִילָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ, נִזּוֹנֵית עִמּוֹ כְּאֶחָד מֵאוֹכְלֵי שֻׁלְחָנוֹ. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ חַיָּב בִּרְפוּאָתָהּ:
ז הוּא הַדִּין לְמִי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּפַרְנָסַת אָדָם אַחֵר. וְעַיֵּן בְּאֵלּוּ דִּינִים בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ס':
ח נִשֵּׂאת לְאַחֵר, וּפָסְקָה גַּם עִמּוֹ שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ, אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת מֻשְׁלָם:
ט גֵּרְשָׁהּ גַּם הַשֵּׁנִי וּשְׁנֵיהֶם חַיָּבִים בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: אֲנִי אֲזוּנָהּ וְלֹא אֶתֵּן דָּמִים, הַדָּבָר תָּלוּי בָּהּ שֶׁתִּבְחַר אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁתִּרְצֶה שֶׁיָּזוּן אוֹתָהּ. וְאִם הִיא חֵרֶשֶׁת שֶׁאֵין בָּהּ דַּעַת לִבְחֹר, זָנִין אוֹתָהּ לִפְרָקִים זֶה שַׁבָּת וְזֶה שַׁבָּת:
י נִשֵּׂאת הַבַּת תּוֹךְ הַזְּמַן, הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְהַשְּׁנַיִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:
יא כָּתַב לָהּ: "אָזוּן אֶת בִּתֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי", וּמֵתָה הָאֵם, אֵינוֹ חַיָּב עוֹד לְזוּנָהּ. וְכֵן אִם נִתְגָּרְשָׁה, אֲפִלּוּ חָזַר וּנְשָׂאָהּ:
יב כָּל הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ מִדַּעְתּוֹ לָזוּן שֶׁלֹּא מִתְּנַאי בֵּית דִּין, אֵינוֹ חַיָּב בְּמַלְבּוּשׁ אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ: "אָזוּן וַאֲפַרְנֵס". הַגָּה: וְאִם כָּתַב לְאֶחָד, אִם יִשָּׂא בַּת פְּלוֹנִי, לִתֵּן לוֹ סַךְ מָה לְצֹרֶךְ פַּרְנָסַת מְזוֹנוֹת, חַיָּב לִתֵּן לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה הַבַּת, דַּהֲרֵי לֹא קָצַב לוֹ זְמַן הַמְּזוֹנוֹת אֶלָּא קָצַב לוֹ סָךְ לִמְזוֹנוֹת וְאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לִקַּח מִמֶּנּוּ הַסָּךְ בְּיַחַד הָיָה חַיָּב לִתֵּן לוֹ. אַךְ אִם כָּתַב לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ יוֹרֵשׁ חֵלֶק אִשְׁתּוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתק"ע):
א סָעִיף א הנושא אשה כו' בטור כתב אם יש לה בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום והקשה ב"י פשיטא ונ"ל דקמ"ל דל"ת כיון שהיתה הבת עמה תמיד וניזונית עמה כשקבל לזון את אשתו הוה כאילו קיבל לזון גם את בתה דמי' למ"ש בח"מ ס"ס י"ז בשם הרא"ש במי שחייב עצמו לזון את חבירו לפי הראו לו וחברו רגיל לזון ע"י אחר ששולח אותו לקנות מזון חייב זה המקבל עליו ליתן לו ג"כ משרת א"כ נימא ה"ה בבת אשתו דהא קי"ל הבת אצל אמה קמ"ל דאינו חייב בבתה שום דבר ומזה יש ללמוד דאם הבת היה משרתת של אמה חייב לתת לה ג"כ מזונות כמ"ש הרא"ש וזה אפילו לא פסק לבת אשתו מזונות אלא מצד תנאי ב"ד של אמה שחייב לתת לה אחר מותו כתב בטור בשם רמב"ם דשלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר משמע דקנין מהני ודקשה ב"י דהא הרמב"ם בפי"א דמכירה כתב שאין קנין למחייב עצמו לזון חברו מפני שאין כאן דבר מצוי וידוע ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו לזון בתה חייב לזונה מפני שפוסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הניקנין באמיר' עכל ש"מ דלא מהני אלא בשעת נשואין ותי' ב"י ג' תרוצים הא' לחלק בין קדושין לנשואין הב' לחלק בין בת אשתו לחברו וע"ז קשה להב"י הביא אח"כ בשם הרשב"א דאין חילוק ביניהם וה"נ דבעינן דוקא שקדשו תוך דברים כו' ועל כולם יש להקשות מנ"ל לרמב"ם חילוקים אלו ונלע"ד דכאן מיירי בקנו מידו ומשעבד נכיו דבזה לכ"ע מהני הקנין דדומה למקנה דקל לפרותיו דמהני אלא דשם בנושא אשה לא זכר התנא אלא יפסק לזון כו' דקהיינו בפסיקא בעלמא ע"כ הוצרך לתרץ דשאני בשעת נשואין דמהני אפי' אמירה אבל כאן אמר שקנו מידו דהיינו בענין שמהני הקנין כנ"ל לדעת הרמב"ם:
ב סָעִיף א המזונות ביוקר. נראה דהיינו עכ"פ ביוקר דשכיח אבל אם היוקר דלא שכיח לא קיבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בח"מ סימן רכ"ה דלא מהני אפי' קיבל עליו אחריות בפי':
ג סָעִיף א אלא כדמי הזול דכל הגזלנים משלמים בשעת הגזלה:
ד סָעִיף ב מעשה ידיה שלה ול"ד לאשתו דהתם תנאי ב"ד הוא משא"כ כאן שאין לה אלא מה שחייב עצמו בפירוש:
ה סָעִיף ג אין הפיטור כלום כתב בפרישה יש לומדים מכאן שאם האב עשה שידוך לבתו ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל השידוך שאין הביטול כלום אם לא ברצון בתו ונלע"ד דיש חילוק בזה דכל זמן שיש רשות לאביה לקבל לה חדושין אין צריך הבת לבטל השידוך דהא אי בעי האב מקדשה לאחר בעל כרחה אבל אם היא ברשות עצמה אלא שהסכימה תחילה לזה השידוך או אפילו בסתם מקומות מועטים שעושים שידוך עם הבת בלי ידיעתה בזה צריך דוקא רצונ' לבטל השידוך כנלע"ד אבל אין לימוד מכאן דמיירי בקטנה או ערה דיש לה מזונות:
ו סָעִיף ד ליכתב פירוש דכתב לא מהני בזה:
ז סָעִיף ה אין יורשיה יורשין מזונותיה במשנה מפני שהיא כבעלת חוב פירוש כב"ח לגבות ממשעבדי ולא כב"ח ממש שהרי אם מתה אינו משלם ליורשיה כך כתב הרא"ש הטעם דלא נתכוון אלא לה לעצמה ונ"ל ללמוד מזה במי שהבטיח לחבירו לתת לו מתנה ונתן לו ת"כ ומת המקבל ולא נתן לו עדיין המתנה שאין הנותן צריך לשלם ליורשיו דלא נתכוין אלא ליתן לו דוקא ולא ליורשיו:
ח סָעִיף ה כאלו היתה בריאה דהמקבל עליו לפרנס חבירו אין הרפואה בכלל:
ט סָעִיף ו מזונות משלם ולא לפי ברכת בית ול"ד למזונות האלמנה דאמרינן בסימן צ"ד ס"ו דנותן לה לפי ברכת הבית שאני התם שלא התנה לזונה אלא בביתו שכך כתב לה את תהא יתבת בביתי כו':
י סָעִיף ו ויש חולקים כו' בטור ז"ל כתב הרמ"ה שאלו המזונות שנותן לה אינו ונתן לה אלא כזן את אשתו ע"י שליש כו' ואפילו בעשיר נותן בפחות שבמזונות שלא אמרו שנותן לפי כבודה אלא באשתו שאוכלת בתנאי ב"ד אבל בבת אשתו שהוא חייב את עצמו דיד בעל השטר על התחתונה וכתב א"א ולא נהירא דמי שנותן מעות לבלע הבית כדי לפרנסו בסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו כו' וכתב ב"י איני יודע למה כתב הרא"ש ולא נהירא דהרמ"ה לא איירי במאכילה על שלחנו אלא בסמפיק לה מזונות ודברים נכונים הם וכבר נתבאר בסי' קי"ב לגבי מזונות בתו שאין פוסקין לה אלא דבר המספיק לה בלבד כו' ומיהו באוכל' על שלחנו דברי הרא"ש דברי טעם הם עכ"ל ונ"ל דודאי במאכילה יש כאן מחלוקת והיינו בדרך זה על שלחנו כ"ע ס"ל דיתן לה כא' מבני ביתו ואם אירע שאינה אוכלת על שלחנו כ"ע ס"ל דנותן לה בפחות שבמזונות כי פליגי הרמ"ה והרא"ש בפוסק מזון לבת אשתו דהרמ"ה ס"ל דלא נתכוין בזה דוקא שתאכל על שלחנו ע"כ הוה הדין כמשרה אשתו ע"י שליש והרא"ש ס"ל דמסתמא דעתו שתהיה כאחד מאוכל על שלחנו ליתן לה כן ומ"ש בסימן קי"ב גבי מזונות בתו שאין נותנין לה אלא דבר המספיק לא דמי לכאן דשם מיירי אחר מות האב דשם ודאי לא נתכוין כאחד מאוכלי שלחנו שהרי כבר מת ע"כ נתכוין שיהיה לה דבר המספיק לחוד ובבת אשתו פליגי דוקא הרמ"ה והרא"ש כמו שזכרנו ובמשרה אשתו ע"י שליש ודאי לא שייך שם שכוונתו היתה תחלה כן אלא שאם אירע כן ע"י גלגול שביניהם ונלע"ד דבבת אשתו דקאמר הרא"ש שנתכוין שתהיה כאוכלי שלחנו וכן יקום היינו דוקא אחר מות אמה אבל בנתגרשה ודאי לא נתכוין שתהיה אמה מגורשת והבת שלה תהיה מאוכלי שלחנו אלא תהיה אצל אמה ויתן לה דבר המספיק לה לחוד בזה כ"ע לא פליגי והך ויש חולקים שכתב רמ"א על נתגרשה לא נראה לע"ד אלא דכ"ע סל דלא נתכוין שתהיה מאוכלי שלחנו גם מ"ש הש"ע אחר כך ואם מאכילה על שלחנו כו' א"צ בזה לומר שהיא דעת הרא"ש כמשמעות הש"י אלא גם הרמ"ה ס"ל כן באם מאכילה על שלחנו דודאי נותן לה כאחד מהם דלא פליגי אלא אם נאמה שכוונתו היתה שתהיה מאוכלי שלחנו או לא כנלע"ד:
יא סָעִיף ח אחד זנה ואחד כו' בכאן לא כ' ברירה להבת דמסתמא ניחא לה שתהיה אצל אמה שיש לה בעל ותיזון עמה אלא דבגרשו שניהם כתב אח"כ הברירה:
יב סָעִיף יא ומתה האם ה"ה אם מת האב אין היורשי' חייבים לזונה שהרי כתב לה כל זמן שאת עמי והרי הוא עמה וכ"כ רש"י בהדיא במשנה וז"ל כ"ז שאת עמי ולא אם אמות או תמותי או אגרשך:
יג סָעִיף יא וכן אם נתגרשה כו' ול"ק ממ"ש) בסי' קי"ח סעיף י"ט דהחזירה סתם על דעת תנאים ראשונים החזירה דשאני הכא דאמר כ"ז שאת עמי משמע מנשואין אלו כ"כ הטור ובפריש' כ' שאני הכא שאינו מתנאי כתובה ועוד דדוקא להחזיר בידו אמרינן כן ולא להוציא מידו ומשתמיט מיניה ההיא דסי' קי"ח שזכרתי:
יד סָעִיף יא אפי] חזר ונשא ול"ד למ"ש בס"ס ק' לענין הכתובה שעל דעת כתובה הראשונה החזירה:
טו סָעִיף יב ואם כתב לאחד כו' עיין מה שכתבתי בח"מ סימן ס' דבר הגון בזה בס"ד:
א סָעִיף א ובמשקה. אבל לא בכסות כמ"ש סעיף י"ב. וגם אינו חייב ברפואתה כמ"ש ס"ו וע' בח"מ סי' ס' ס"ג דשם פסק דהמתחייב לזון חבירו צריך ליתן לו דמים אם לא שהתנה בפירוש לזונו על שלחנו ונראה דכאן סתמ' כאלו התנה דלא עדיפ' מאמה ח"מ. והב"ש סק"ב כ' אפי' בעלמא א"צ לשלם הדמים כשאין לו מזונו' ממקום אחר ע"ש. וצ"ע דמסתימת לשון המחבר ש"ע ח"מ סימן ס"ג משמע דצריך לשלם אפילו כשאין לו מזונות ממקום אחר ע"ש. וע' בטור ח"מ ס"ס ר"ז הביא תשוב' הרא"ש מי שחייב את עצמו ליתן פרנסה לחבירו לפ"כ. אם היה רגיל שמלאכתו היה נעשית ע"י שליח לקנות לו כל צרכו צריך להמציא לו שליח להנהיגו לפי כבודו הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם. לכן אם הבת משרתת שלה חייב לתת לה מזונו' אע"ג שלא התנה ט"ז ב"ש. התנתה עמו לטפל בבנותיה בכל מילי לגדלן ולהשיאן כאלו הן בנותיו ולא פירש באיזה זמן שאז חייב להשיאן משיגיעו לפרקן ולתת להם כפי האומד שאומדין אותו ב"ד לגרוע מעישור נכסי ולא להוסיף ואי לא ידעי אומדן דעתיה יתן להם עישור נכסים. ואם משיא כולם כאחת יפריש לראשונה עישור נכסי ולשניה עישור נכסי ממה שנשאר לו אחר שהפריש עישור לראשונה וכן כולם וחולקות בשוה הר"ם מינץ סי' מ"ה:
ב סָעִיף א ראשונים. דכיון דלא פירשו חזקה דדעתו על הראשונות. כ' ב"ח אם לא פסקה מנין השנים די בשנה אחת ע"ש והח"מ חולק עליו ע"ש ועין בח"מ סי' ס' ס"ג בהג"ה ובסמ"ע שם ס"ק ט"ז:
ג סָעִיף א היוקר. דוקא יוקר דשכיח אבל יקרות דאינו שכיח הוי כאונס דלא שכיח ולא קבל עליו ט"ז ב"ש:
ד סָעִיף א הזול. היינו אם אינו רוצה לזונה על שלחנו משלם לה דמים כזמן הזול. אבל אם רוצה י"ל לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונות על שלחני ח"מ ב"ש ועיין בהר"ש יונה סי' ל"ד:
ה סָעִיף ג כלום. דא"י לחוב אותה. מכאן יש ללמוד אם האב עשה חיתון עם בתו ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל החיתון דאין להאב רשות לבטל החיתון בלי רצון בתו. ואם בתו ברשותו כגון שהיא קטנה או נערה יוכל לבטל החיתון בלא רצונה ט"ז ב"ש. ועיין בתשובת הרשב"א סי' תתע"ג והבי' בהג"ה בח"מ ס"ס של"ג לענין מלמד אצל בה"ב ע"ש:
ו סָעִיף ד מת הבעל. ל"ד מת אלא אפי' בחייו מוציאין ממנו כשעשה קנין וכן אם יש כאן בני חורין גובין מן היורשים אפי' בלא קנין דהא מלוה ע"פ כשהוא תוך זמן גובין מן היורשים וכאן תוך זמן הוא דהא מת תוך ה' שנים ה"ה פכ"ה מה"א:
ז סָעִיף ה יורשים וכו'. ה"מ במתחייב לזונה ה' שנים אבל אם קבל על עצמו סך מעות לצורך מזונותיה יורשיה יורשין אותה הרשב"א סימן תתק"ע והובא בח"מ סי' ס' סעיף ד' בהג"ה ועיין שם בש"ך ס"ק י"ז שהעלה ג"כ בקצב לה סך חייב לשלם ליורשיה אלא שפטור מבעלה ע"ש. והב"ש הביא בשם ט"ז דלמד מכאן מי שהבטיח לחבירו ליתן לו מתנה ונתן לו ת"כ ומת א"צ ליתן ליורשיו ע"ש וצ"ע. א' שפסק לבנו ולכלתו ליתן להם מזונות זמן מה ובתוך הזמן מת הבן. אי מחויב ליתן מזונות לכלתו עד תשלום הזמן שנקבע או לא. דעח הט"ז בח"מ סי' ס' שצריך ליתן לה מזונות עד זמן שקבע ובתשובת שבות יעקב ח"ב שאלה קמ"ב חולק עליו ופסק דאין לה מזונות כשמת הבן ע"ש:
ח סָעִיף ה כנשאת. עיין ב"ש שכתב ומזה ראיה נמי למ"ש ר"ס כל שיש לה מזונות ממקום אחר י"ל תן לי דמי מזונות עכ"ל ודבריו מגומגמין עיין ודו"ק:
ט סָעִיף ו משלם. ולא כפי ברכת הבית אא"כ כתב לה את יתבי בביתי אז נותן לה לפי ברכת הבית עיין ד"מ. ואם נתחייב לזון את בן אשתו גדול משש שנים יוכל לומר לו או יבוא אצלי או אתן לך לפי ברכת הבית. וכן אם מתה האם אחר גירושיה ולא רצתה הבת לשבת עם בעל אמה לא יתן לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית. וכן אפי' אם אמה קיימת אחר גירושיה והבת אינה רצתה לשבת עם אמה ורצתה לצאת מעם אמה אינו נותן לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית מהר"ם מטראני ח"ב סי' מ"ה ועיין כנה"ג סי' זה. ואם אמה צריכה לזוז ממקומה מחמת איזה סבה. מסופק בתשו' הרש"ך ח"א סי' קפ"ז אם נותן לבתה מזונות במקום אמה:
י סָעִיף ח מזונות. והדבר תלוי בה ומסתמ' תבחר שתיזון אצל אמה. ומ"מ אם תאמר להשני את ידעת כי יש לי מזונות מן הראשון ותן לי דמים רשות בידה ח"מ. ואם תאמר ששניהם יתנו לה דמים אין הרשות בידה ב"ש. מי שנשא אשה ונתחייב להשי' את בתה מפני שלא היה על מה לסמוך ואח"כ מת אע"פ שאמה תגבה כתובתה ויוכל להשיא' אפ"ה חייבים היורשים להשיאה הר"ם מטראני ח"א סי' קס"א. וכ' כנה"ג עליו וה"ה אם העשיר' הבת שחייב הוא או יורשיו להשיאה ע"ש וע' בהרשד"ם קי"ד סי' רי"ט:
יא סָעִיף יא ונשאה. ואפי' עשו קנוניא האם עם הבעל להתגרש כדי להפקיע זכות הבת נפטר ממזונות הרדב"ז ח"א סי' רנ"ד ע"ש שכתב ע"ש דאין חילוק בין שאמר כל זמן שאת עמי לכשאומר כל זמן שאני נשוי עמה ע"ש ועיין ב"ש:
יב סָעִיף יב פלוני וכו'. זהו תשובת הרשב"א סי' תתק"ע שהבאתי לעיל ס"ק ז' ומבואר שם אם מחייב א"ע לזון אותה איזה זמן ומתה תוך הזמן א"צ לשלם המזונות להבא. אבל זה היה מתחייב א"ע ליתן לה איזה סך ולא קצב זמן של מזונות אלא קצב זמן פרעון והיה יכולים להוצי' זה הסך אף ביום א' לכן חייב לשלם אעפ"י שלא הגיע עדיין הז"פ עיין ח"מ ב"ש ובש"ך ח"מ סימן ס' ס"ק י"ז:
א סָעִיף א במאכל ובמשקה. עבה"ט ומ"ש לכן אם הבת משרתת שלה כו' אע"ג שלא התנה. עיין בס' ב"מ שתמה ע"ז מה ענין זה לזה שם באחר שחייב עצמו לפי כבודו וזה כבודו במשרת שיקנה לו צרכי אכילה ולא שיקנה בעצמו משא"כ אשתו שחייבת במלאכת בעל כמבואר סי' פ' כו' ואפי' להמבואר שם סעיף ז' אם הכניסה לו כו' וה"ה לדידן אם הכניסה ממון שראוי לשכור לה משרתת שבודאי חייב לשכור לה וכי משום הא מחוייב לשכור מי שהוא רוצה בלי ספק בידו הברירה לשכור מי שלבו חפץ וא"כ מאין יתחייב במזונות בת אשתו הא כמה אמתלאות יוכל ליתן אף למונעה מביתו ומכ"ש מלזונה על שלחנו ובט"ז עצמו מסיים חייב לתת לה מזונות אחר מותו. וזה נמי לע"ד אינו לא מבעיא בעניה שאדרבא מחוייבת במלאכת היורשים כ"ז שניזונית כבסי' צ"ה ס"ג שבודאי אין טעם אלא אפי' בעשירה שהכניסה ממון וכל זמן שניזונת הדין לע"ד להשכיר לה משרתת מ"מ אין מחוייבים לשכור בתה ומכ"ש כי אמרה איני זז מבית אבי שאין לה אלא כפי ברכות הבית פשיטא שאינם חייבים אפי' במשרתת סתם כי זה בכלל ב"ה ברובא ומשרתת לבשל או לקנות לאחד ה"ה לשנים ומה"ת החיוב במזונות בתה דוקא לכן לע"ד אף שהב"ש סתמו להלכה מ"מ צ"ע עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף ו במקום שתהיה אמה. עב"ש ס"ק י"א מ"ש בשם הט"ז דחייב ליתן מזונות לכלתו אף אם מת הבן. ובתשובת שבו"י חולק עליו וכמ"ש בבה"ט סק"ז. גם בס' ב"מ חולק על הט"ז בזה ע"ש. ועיין בתומים סי' ס' דמאריך בזה ומסיק לעשות פשר וכ' על כל זה לאחר שני חזרה אבל תוך שני חזרה תקנת שו"ם לנ"ע אין לחייבו במזונות דהי' התקנה מפני עגמת נפש והיש עג"נ גדול מזה ובלי ספק דהוא בכלל התקנה עכ"ד ע"ש. גם בס' ישועות יעקב סק"ה האריך בזה ומסיים גלל כן דברי הט"ז לא נראה בעיני ובפרט להוציא ומ"מ כבר בא מעשה לידי ועשיתי פשר דבר אף שלא מרצון הצדדים כיון שכבר הורה זקן עכ"ל. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב ס"ס קמ"ד שכ' דהדבר ברור שאף לדעת הט"ז דוקא במתחייב לבנו לזונו עם כלתו ומת הבן אבל איפכא היכא שהאב מתחיי' ליתן מזונות לבתו ולחתנו ומתה הבת בודאי גם הט"ז מודה שפטור מליתן מזונות לחתנו ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.