א הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: הֲרֵינִי זָן וּמְפַרְנֵס, אֲבָל אֵינִי בָּא עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁשְּׂנֵאתִיהָ, מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ מִשְׁקַל שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה שְׂעוֹרִים שֶׁל כֶּסֶף בְּכָל שָׁבוּעַ, וְיֵשֵׁב וְלֹא יְשַׁמֵּשׁ, כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה הִיא לֵישֵׁב; וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ הוֹלֶכֶת וְנוֹסֶפֶת, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִגְרָע" (שְׁמוֹת כא, י); וְאִם הִיא רוֹצָה, כּוֹפִין אוֹתוֹ מִיָּד לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מִיָּד וְלִתֵּן לָהּ הַכְּתֻבָּה, אֵין מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ (כָּךְ מַשְׁמַע מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק י"ד דְּאִשּׁוּת). וְנִרְאֶה לִי, דְּאַף בְּלָאו דְּ"לֹא יִגְרָע" (שְׁמוֹת כא, י) אֵינוֹ עוֹבֵר):
ב הָאִשָּׁה שֶׁמָּנְעָה בַּעֲלָהּ מִתַּשְׁמִישׁ, הִיא הַנִּקְרֵאת "מוֹרֶדֶת"; וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי מָה מָרְדָה, אִם אָמְרָה: מְאַסְתִּיהוּ וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהִבָּעֵל לוֹ מִדַּעְתִּי, וְדַוְקָא שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת גֵּט בְּלֹא כְּתֻבָּה, אֲבָל אִם אוֹמֶרֶת: יִתֵּן לִי גֵּט וּכְתֻבָּתִי, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּאַחֵר, וְיֵשׁ לָהּ דִּין מוֹרֶדֶת דְּבָעֵינָא וּמְצַעַרְנָא לֵיהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ"ן וְכֵן פֵּרַשִׁ"י בַּגְּמָרָא), אִם רָצָה הַבַּעַל לְגָרְשָׁהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה כְּלָל, וְתִטֹּל בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּמִים, בֵּין מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעֲלָהּ וְנִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָן, בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ מִנְעָל שֶׁבְּרַגְלֶיהָ וּמִטְפַּחַת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ שֶׁלְּקָחָם לָהּ, פּוֹשֶׁטֶת וְנוֹתֶנֶת, וְכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ מַתָּנָה מַחֲזֶרֶת אוֹתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מַה שֶּׁתָּפְסָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ נִכְסֵי מְלוֹג אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מַה שֶּׁתָּפְסָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ"ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְאִם מָרְדָה מִתַּחַת בַּעֲלָהּ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ, וְאָמְרָה: הֲרֵינִי מְצַעֶרֶת אוֹתוֹ בְּכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה לִי כָּךְ וְכָךְ, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁקִלְּלַנִי, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה עִמִּי מְרִיבָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, שׁוֹלְחִין לָהּ מִבֵּית דִּין וְאוֹמְרִים לָהּ: הֱוֵי יוֹדַעַת שֶׁאִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ, אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתִיךְ מֵאָה מָנֶה הִפְסַדְתְּ אוֹתָם. וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, בְּכָל יוֹם, אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ לְהַכְרִיז בְּכָל יוֹם, אֶלָּא אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת מַמָּשׁ, (הָרַ"ן וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי, וְכֵן מַשְׁמַע לְשׁוֹן הַטּוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִית מָרְדָה עַל בַּעֲלָהּ. וְאַחַר הַהַכְרָזָה שׁוֹלְחִין לָהּ בֵּית דִּין פַּעַם שֵׁנִית: אִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ הִפְסַדְתְּ כְּתֻבָּתִיךְ, אִם עָמְדָה בְּמִרְדָּהּ וְלֹא חָזְרָה, נִמְלָכִין בָּהּ וּתְאַבֵּד כְּתֻבָּתָהּ, וְלֹא יִהְיֶה לָהּ כְּתֻבָּהּ כְּלָל; וְאֵין נוֹתְנִים לָהּ גֵּט עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וַאֲפִלּוּ הִיא מְעֻבֶּרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א); וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ, אֲבָל נוֹטֵל פֵּרוֹת (טוּר). וְאִם מֵתָה קֹדֶם הַגֵּט, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ וְחַיָּב בְּפִדְיוֹנָהּ וּקְבוּרָתָהּ (טוּר). וּלְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵין לַבַּעַל עָלֶיהָ כְּלוּם, וְכֵן הִיא עָלָיו; מֵאַחַר שֶׁאָבְדָה הַכְּתֻבָּה, אֵין לָהּ כָּל תְּנַאי כְּתֻבָּה, מֵאַחַר שֶׁיּוּכַל לְגָרְשָׁהּ בְּלֹא כְּתֻבָּה וְהוּא מְעַכְּבָהּ מֵרְצוֹנוֹ (דִּבְרֵי הָרַב וְכֵן מַשְׁמַע בַּמַּהֲרִי"ן סִימָן כ'). כַּסֵדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ, אִם מָרְדָה כְּדֵי לְצַעֲרוֹ. וּלְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לָא מְהַנֵּי חֲזָרָתָהּ, אֶלָּא אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ, וְאִם רוֹצָה לְקַיְּמָהּ, צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת. אֲבָל תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יְכוֹלָה לַחֲזֹר בָּהּ, וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם מֵת תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה מִן הַיּוֹרְשִׁים (כָּל זֶה בְּהָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְאִם רוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נוֹתֵן לָהּ צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ, וּכְתֻבָּתָהּ וְכָל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין שְׁתֵּי נָשִׁים, לָא מַשְׁהִינָן לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אִם רוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ, וְאִם אֵינָהּ רוֹצָה, מַתִּירִין לוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת (מָרְדְּכַי סוֹף אַף עַל פִּי בְּשֵׁם רַאֲבַ"ן). וְיֵשׁ חוֹלְקִין שֶׁאֵין לְהַתִּיר לוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת (שָׁם בַּהַגָּהַת וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תת"ס וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ס"ג), וְכֵן עִקָּר. וְדַוְקָא בִּנְשׂוּאָה, אֲבָל אֲרוּסָה הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעֲלָהּ וְאֵינָהּ רוֹצָה לְהִכָּנֵס לוֹ, יְגָרְשֶׁנָּה בְּעַל כָּרְחָהּ, אוֹ יִשָּׂא אַחֶרֶת, וּמַתִּירִין לוֹ (שָׁם). וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֲבָל לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אִם הוּא רוֹצֶה לְגָרֵשׁ צְרִיכָה לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחָהּ, אוֹ מַתִּירִין לוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת, דְּאֵין כֹּחַ בְּיַד הָאִשָּׁה לְעַגְּנוֹ לְעוֹלָם, וְכֵן נִרְאֶה לִי (לְהוֹרוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אִם עָבַר וְנָשָׂא אַחֶרֶת מֵחֲמַת מְרִידָתָהּ, אֵין כּוֹפִין לְגָרֵשׁ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"ט). וַאֲפִלּוּ הָיְתָה נִדָּה אוֹ חוֹלָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין הִתְחִילָה לִמְרֹד קֹדֶם חָלְיָהּ אוֹ אַחַר כָּךְ (הָרַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי, וְכֵן מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (שָׁם בְּשֵׁם מוהר"ם). וַאֲפִלּוּ הָיָה בַּעֲלָהּ מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת. וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִנָּשֵׂא, וּמָרְדָה כְּדֵי לְצַעֲרוֹ וְלֹא נִשֵּׂאת, הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם יְבָמָה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִתְיַבֵּם כְּדֵי לְצַעֲרוֹ, כַּסֵדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ:
ג הַמּוֹרֶדֶת הַזֹּאת, כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת אַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּלֹא כְּתֻבָּה, תַּחֲזִיר כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל בַּעַל, אֲבָל נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ, וּבְלָאוֹתֶיהֶם קַּיָּמִים, אִם תָּפְסָה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ; וְאִם לֹא תָּפְסָה אֵין נוֹתְנִין לָהּ; וְקַרְקָעוֹת שֶׁל צֹאן בַּרְזֶל הִיא נוֹטַלְתָּן (טוּר), וְכֵן כָּל מַה שֶּׁאָבַד מִנְּכָסֶיהָ שֶׁקִּבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּתָן עָלָיו, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ כְּלוּם. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֲבָל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, בִּרְשׁוּתָהּ הֵם וְהִיא נוֹטַלְתָּן (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בְּאֵינָהּ נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא וְטַעַם לִדְבָרֶיהָ לָמָּה אוֹמֶרֶת מָאִיס עָלַי; אֲבָל בְּנוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּמְכַלֶּה מָמוֹנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אָז דַּיְנִינָן לָהּ כְּדִינָא שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים (טוּר בְּשֵׁם מוהר"ם מֵרוֹטֶנְבּוּרְג) וְנִקְרָא דִּינָא דִּמְתִיבְתָּא, שֶׁהַבַּעַל צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לָהּ כָּל מַה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ בִּנְדוּנְיָתָהּ, דְּהַיְנוּ צֹאן בַּרְזֶל אִם הֵם בְּעַיִן וּרְאוּיִין לִמְלַאכְתָּם הָרִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהוּא, וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לִמְלַאכְתָּם הָרִאשׁוֹנָה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ, צָרִיךְ הַבַּעַל לְשַׁלֵּם הַכֹּל; וְנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, אִם הֵם בְּעַיִן אוֹ דָּבָר הַבָּא מִכֹּחָהּ, נוֹטַלְתָּן, אֲבָל אִם כָּלוּ לְגַמְרֵי אֵין הַבַּעַל צָרִיךְ לְשַׁלֵּם (דִּינָא דִּמְתִיבְתָּא טוּר בְּשֵׁם הָרִי"ף), אֲבָל כָּל מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ אֵינָהּ נוֹטֶלֶת כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ תָּפְסָה צְרִיכָה לְהַחֲזִיר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ, וְלֹא אוֹתָהּ לִהְיוֹת אֶצְלוֹ (גַּם זֶה בַּטּוּר בִּתְשׁוּבַת מוהר"ם). וְאִם עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בְּרַמָּאוּת וּבְתַחְבּוּלוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ (הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דִּמְטִילִין חֵרֶם (טוּר בְּשֵׁם מוהר"ם). אִם בְּנֵי אָדָם לִמְּדוּהָ לִמְרֹד, אוֹ שֶׁעוֹשָׂה כָּךְ מִשּׁוּם כַּעַס וּקְטָטָה, אוֹ לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ מִמֶּנּוּ, אָז אֲפִלּוּ מַה שֶּׁתָּפְסָה מִנְּכָסֶיהָ נוֹטְלִין מִיָּדָהּ וּמַחֲזִירִין לַבַּעַל (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם תָּפְסָה אוֹ לֹא, אֶלָּא בְּטוֹעֶנֶת מָאִיס וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא מְבֹרֶרֶת לִדְבָרֶיהָ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא וְאֵין בָּזֶה רַמָּאוּת, וְהַבֵּית דִּין יָדוּנוּ בָּזֶה לְפִי רְאוֹת עֵינֵיהֶם (מהרי"ו סִימָן כ'). וִיכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ עַל כָּךְ, אִם טוֹעֶנֶת בֶּאֱמֶת מָאִיס עָלַי (שָׁם), וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא נָתַן גֵּט, אֵין לוֹ כְּפִיָּה וּנְגִישָׂה עָלֶיהָ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אֵין לָהּ לִתֵּן מִשֶּׁלָּהּ לַאֲחֵרִים, וְיָכוֹל לִמְחוֹת בָּהּ, דְּאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה (גַּם זֶה שָׁם). אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ, בְּמוֹרֶדֶת, אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁגֵּרְשָׁהּ, יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ, דְּאֵין יְרֻשָּׁתָהּ נִפְקַעַת אֶלָּא בְּגֵרוּשִׁין (טוּר בְּשֵׁם גָּאוֹן). אִם אָבִיהָ תָּפַס מִנְּדוּנְיָא שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעֲלָהּ, מְהַנֵּי כְּאִלּוּ תָּפְסָה הִיא בְּעַצְמָהּ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר"ם פֶּרֶק אַף עַל פִּי וּבְהַגָּהוֹת בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר"ם). הַבְּגָדִים שֶׁהִכְנִיסָה הַכַּלָּה אֵין לָהֶם דִּין צֹאן בַּרְזֶל, וְאֵין צֹאן בַּרְזֶל אֶלָּא הַשּׁוּמָא שֶׁמַּכְנֶסֶת הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
ד אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין, הוּא אוֹמֵר: זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא כִּי, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמּוֹ; וְכֵן אִם טָעֲנָה הִיא וְאָמְרָה שֶׁהוּא מוֹרֵד מִתַּשְׁמִישׁ, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמָּהּ, מַחֲרִימִין תְּחִלָּה עַל מִי שֶׁהוּא מוֹרֵד וְלֹא יוֹדֶה בְּבֵית דִּין, וְאַחַר כָּךְ, אִם לֹא הוֹדוּ, אוֹמְרִים לָהֶם: הִתְיַחֲדוּ בִּפְנֵי עֵדִים. נִתְיַחֲדוּ וַעֲדַיִן הֵם טוֹעֲנִים, מְבַקְּשִׁים מִן הַנִּטְעָן וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה כְּפִי כֹּחַ הַדַּיָּן:
ה אֲרוּסָה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לִנָּשֵׂא בְּטַעֲנַת מָאִיס עָלַי, אֵין אָבִיהָ חַיָּב לִתֵּן לוֹ מַה שֶּׁפָּסַק לִתֵּן לוֹ בִּנְדוּנְיָתָא:
א סָעִיף ב האשה שמנעה בעלה מתשמיש כו' בטור הוזכרו בזה דין תלמוד ג' תקנות ואח"כ דיני דמתיבת' דהיינו דין התלמוד בתקנה ראשונה פחיתות כתובה בכל שבוע ז' דינרין שנית התראות ב"ד שתחזור בה והכרזה ד' פעמים. שלישית המתנה י"ב חודש וז"ל הטור בזה ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה יב"ח ואז יגרשנ' אם ירצה כו' וכתב ב"י דמלשון זה משמע שמלבד הכרזות ד' פעמים תקן שלא יתן לה גט עד יב"ח וכך הם דברי הרמב"ם עכ"ל וכ"כ כאן בש"ע בסעיף ב' והב"י הבי' אחר זה בשם המגיד ז"ל וכל מה שהזכירו בגמ' למסקנ' באומרת מאיס עלי וזהו דינה אינה מפסד' כלום עד יב"ח ובתוך יב"ח אין מכריזין עלי' ולא פוחתין מכתובת' כלום ובזה היא חלוק' ממורד' כו' עכ"ל ובסימן זה לפני זה הבי' ב"י בשם הרא"ש על תקנת יב"ח וז"ל תקנ' זו נעשית בימי האמוראי' אחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהם היה אומר' לא בעינ' ליה והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתוב' ושוב היו מתחרטו' תקנו שתשה' שנה ואם יגרשנ' בתוך השנ' שלא תהא מחילת' מחיל' כו' עכ"ל וכ"כ עוד ב"י אח"כ בשמו וז"ל אבל הבא בטענו' מאיס עלי אין כופין אות' בכפיי' הכרז' של בתי כנסיות לפי שאנוס' היה אבל משהין אות' יב"ח כו' וא"כ ודאי ה"ה לטענות בעינ' לי' ומצערנ' לי' וכבר כ' הטור לקמן סי' זה מסקנו' הרא"ש כר"מ שאין חילוק כלום אלא דיניה' (שוין) ומה דמשמע לב"י מל' הוסיפו לתקן אינו דקדוק כלל דאדרב' הטור נזהר בזה שלא נטע' לומר במ"ש בגמ' ומשהינן לה יב"ח ולא אמר חזרו ונמנו כמ"ש קודם לזה רבותינו חזרו ונמנו כו' דהיינו המלכ' ד' שבתות אלא ודאי דזה שייך לתקנ' דחזרו ונמנו והכל א' ותרווייהו בעינן ע"כ (וכ') שאינו כן אלא תקנה אחרית' הוא וכמו שמתחיל' עשו תקנ' בהמלכ' ד' שבתות ובטלו דין המשנה ה"נ בזה שהיה גם בדרך זה שביטלו תקנ' האמצעיו' דהיינו ההמלכ' ד"ש ותקנו יב"ח מ"ה כ' הטור תחלה ושוב תקנו כו' ואח"כ כ' ושוב הוסיפו לתקן וכו' כלומר דלא הית' הוספ' אלא לענין שראו לתקן עוד אבל לא לענין עצם התקנ'. וראי' לזה שברמזים כ' הטור וז"ל ובתר הכי תקנו בין בעינ' ומצערנ' בין בטענ' מאיס (כולי משמע) דלא בעינן המלכ' ד' שבתו' כמ"ש שם לפני זה בהדי' (בטענת מאיס) ה"נ בטענ' בעינ' ומצערנ'. ומו"ח ז"ל הבין ג"כ כפיר' ב"י דבעינן יב"ח וגם המלכ' ד"ש וע"כ הקשה האיך השוה הטור טענת מאיס לבעינ' ומצערנ' הא בטענ' מאיס לא צריך המלכה ד"ש ובטענת בעינ' ומצערנ' בעינן דבר זה וע"כ נכנס בדוחקים בדברי הטור ועשאו כאלו לא היה דברי הטור על נכון ח"ו והאמ' כאשר זכרנו דודאי שוים הם ובתרוייהו לא בעינן אלא יב"ח כנ"ל ברור ופשוט דעת הרא"ש והטור ועכשיו נבאר בס"ד דברי הרמב"ם והטור שזכרנו קודם לזה דאי' בגמ' ה"ד מורדת א"ר זביד דאמר' בעינ' ליה ומצער' ליה אבל אמר' מאיס עלי לא כפינן לה ומפרש הרמב"ם דלא כפינן לה להיות עמו אלא כופין אותו לגרש' תיכף שאינה כשבוי' ובזה החילוק שבין טענת מאיס לבעינ' ומצערנ' ור"ת הקש' ע"ז והוכיח שאין כופין הבעל גם במאיס ומפרש מלת' דרב זביד הכי דעיקר החילוק בין הטענו' הו' דאומרת בעינ' ומצערנ' פירושו ג"כ שרוצה להתגרש אלא שיתן לה כתובה וע"כ אמרה בעינ' לי' ואינה רוצה להתגרש בלא כתוב ומצער' לי' עד שיתגרש ליתן לה כתוב' אבל אמר' מאיס עלי ולא בעינ' לי' לא הוא ולא כתובה לא כפינן לה שתחזור בה מחמת שנאמר שלא תועיל מחילת דהו' מחיל' בטעות דאגב צערה אמר' כן ומתוך כך לא יעלה על לבו לגרש' פירו' שאין שם מורדות אלא כשהי' רוצה שיתן לה גט וכתוב' בזה פוחתין לכתובת' אבל באומרת מאיס הי' רוצה גט בלא כתובה אין עליה שם מורדת דודאי ישמע לה וכ"ת הא פשיטא היא לזה תירצו דקמ"ל דמחילה גמורה הוא. וממילא לא יגרשנה מעצמה ומזה לא דברו חכמים וא"צ שם שהיי' עבור זה ולפי התקנה הג' דהיינו מ"ש ומשהינן לי יב"ח אמרינן באמת דאפי' בטענת מאיס בעינן שהי' יב"ח מ"ה כתב הטור והאי תקנת' פי' דשהיית יב"ח אית' בין באומרת בעינ' ומצערנ' ליה היא מבקשת להתגרש מיד באומרת מאיס עלי ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה עכ"ל הרי דאף בטענת מצערנ' ליה היא מבקשת גט אלא לא מיד כלומר אלא עד שיתן לה כתוב' בתרוויהו צריכה שהייה שנים עשר חודש ותו לא מידי וכמו שכתבתי לפני זה: ובפריש' כתב במ"ש הטור ומבקשת שיגרשנ' מיד ר"ל אפ"ה תקנו שאסור לגרש' תוך יב"ח אפי' שניהם רוצין כו' אבל א"ל דמ"ש רז"ל דאפ"ה אין כופין לגרש תוך יב"ח דא"כ אפי' לאחר יב"ח נמי אין כופין דדוקא אם ירצה יגרשנה קאמר עכ"ל ותמהתי על הרב איך ימלאו לבו לפרש שיש איסור לגרש אפי' מרצון שניהם דהא לא עדיפ' משאר כל הנשים דבעליה' מגרשן אפי' בע"כ של אשה וכאן במאיס יגרע כחו שאפי' בהסכמות שניהם יהיה איסור אין זה אלא דברי תוהו אלא פשוט דיכול לגרש כשהיה מסכמת בלא כתובה וכאן צריך שהיי' יב"ח מחמת שרוצה לגרש בלא כתובה ואמרו חז"ל שאין מועיל הסכמ' ותוכל לחזור לתבוע הכתובה דמחיל' בטעות היא כמו שזכרנו בסמוך ואם רוצה ליתן הכתובה ודאי בכ"מ יוכל לגרש אפילו בע"כ של אשה וכל הכפיות של אשה שהוזכר' כאן היינו לגרש בלא כתוב' ובזה מתורץ מה שהקשיתי דברי הר"ן אהדדי בענין עיני' נתנה באחר מ"ש בפ' אעפ"ע עם דבריו בתשוב' דמ"ש הר"ן בפ' אעפ"י דשייך לומר כן אפי' תפסי' היינו לענין שהיה רוצה לכפותו שיתן גט בע"כ בזה ודאי אמרינן עיניה נתנה באחד אפי' אם מפסדה הכתובה אבל מ"ש הר"ן בתשוב' דיש חילוק בין מבקשת כתוב' בטענת מאיס היינו לענין שהי' רוצה לעגנו עד שיתן לה כתוב' ויגרשנ' בה אמרינן עיניה נתנה באחר כיון שמבקשת הכתוב' אבל כשאינה מבקשת כתובה שפיר תוכל לעגנו בטענת מאיס ולא הויא מורדת ולא אמרינן עיניה נתנה באחר כיון שאינה מבקשת עליו שום כפי' כנ"ל נכון: והשתא נבאר דברי הרמב"ם והטור שזכרנו לעיל דז"ל הטור כתב הרמב"ם כתבו הגאונים שיש מנהגו' אחרות במורדות ולא פשטו המנהגות ברוב ישראל ע"כ אין ראוי לדון אלא כדין התלמוד אבל רי"ף כתב האידנא דייני במתיבת' כד אתי' ואמרה לא בעיניה להאי גברא ליתיב לה גיטא לאלתר ואי תפסה כו' עכ"ל ונראה לי' דהרמב"ם חולק עם הרי"ף בפי' דייני מתיבת' דהרי"ף מפרש מ"ש יהבינ' לה גיטא לאלתר פירושו שאנו כופין אותו לגרש מצד התקנה באמרה מאיס עלי כמ"ש הרי"ף בהדיא ולד"ה כל מאי דכייפינן לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותו להוציא בין מעיקר תקנת' כו' הרי שהבין תקנה דמת בתא שכפינן ליה למיתב גיטא וכן למד הר"ן מדברי הרי"ף לענין התקנה הנ"ל אבל הטור ע"כ לא פירש כן שהרי הבי' דברי הרי"ף להלכה דהאידנא דייני כמתיבתא והוא כתב תחילה דאין כופין את האיש כלל כמ"ש הרא"ש דמרבה ממזרים בישראל אם כופי' האיש אלא דפירש דינא דמתיבת' הוא דאי אמרה לא בעינ' ליה ליתב לה גט לא משחינן יב"ח כמו שאמרו בגמרא אלא יכול ליתן לה גט תכף בלי כתוב' והיינו מ"ש יהבינ' לה גט לאלתר פי' הרשות בידו שיגרשנה בלא כתובה ואינ' יכולה לחזור ולתבוע את הכתוב' ולומר מחילה בטעות היתה אלא אם תפסה מכתובתה מהני חזרתה. וזה מיירי באומרת מאיס עלי כמ"ש ב"י בשם הר"ן ומ"ח לא זכר אלא ניתיב לי גט ולא זכר הכתובה דזהו החילוק שבין טענת בעינ' ומצערנא לטענת מאיס כמו שזכרתי בשם ר"ת בתו' וע"כ כתב עוד לענין נכסי צאן ברזל דאם נגנבו חייב הבעל לשלם כל דמיהם דהיינו הנדוני' דאלו אמרה בעינא ומצערנ' הוי מורדת ממש ואין לה הנדוני' אלא מה שתפס כמ"ש הטור לפני זה אלא דמ"מ הדין שכ' בדייני דמתיבת' ברישא דיהבינ' גט לאלתר ובטלה השהייה של יב"ח הנזכר בגמרא בסו הוא שייך וגם בדין בעינ' ומצערנא דהא מ"ש בגמ' ומשהינן יב"ח קאי בין במאיס בין במצערנ' כדלעיל ואם בטל במתיבת' הך שהיי' בטלה ג"כ בשניהם אלא שלענין החזרת צ"ב יש חילוק כמו שזכרתי ולא הוצרך כאן לחלק זה ביניהם ועכ"ז יבואו דברי הרמב"ם על נכון שכתב שיש מנהגות אחרות דהיינו דינא דמתיבת' הנ"ל שבין במאיס בין במצערנ' אין שם כפי' על הבעל כלל ובטלה בשניהם השהיי' של יב"ח ע"ז חולק הרמב"ם (וסבר) כדין התלמוד וס"ל במאיס כופין הבעל לגרש ובמצערנ' צריך שהיה יב"ח כדין התלמוד וס"ל לרשב"ם דעכ"פ בעינן גם המלכה והתראה ד' שבתות כמו שזכרנו לעיל בסמוך לדעתו והכתוב' נתבטלה אחר ד' שבועות אלא דמ"מ משהינן נתינת הגט עד יב"ח אולי יתפייסו ובזה הכל נכון ואין אנו צריכין למה שדחק ב"י לומר דהרמב"ם קאי על טענת בעינ' ומצערנ' לחוד כי הוא מוכר דלדינא דמתיבתא כופין הבעל לגרש בטענת מאיס כדעת הרי"ף. ומו"ח ז"ל האריך לפרש דברי הרמב"ם בע"א ולדידי ניחא הכל בס"ד והכלל לדעת הרא"ש והטור דבין בטענת מאיס ובין בבעינ' ומצערנא א"צ המלכה ד"ש אלא בשניהם צריך שהיי' יב"ח לענין הגט ופטור מהכתובה וזהו דינא דמתיב' אלא שהש"ע פוסק כרמב"ם דלא פסק אלא כדינא דתלמודא ממילא לדידן דקי"ל דאין כופין כלל לאיש אפי' בטענת מאיס וא"כ אם אנו פוסקין כדין התלמוד בעינן יב"ח אפי' בטענת מאיס וא"צ המלכה ד' שבתות כלל לדעת הרא"ש והטור ולא נאבדה כתוב' עד אחר יב"ח ולהרמב"ם צריך ג"כ המלכה ד"ש ונאבד' הכתוב' מיד אחר ד"ש רק נתינת הגט משהינן עד אחר יב"ח ולענין החזרת נדוני' שהי' צאן ברזל בטענת מאיס לא אבדה אם נאבד' או נגנבו ובטענת מצער' כל שלא תפס' וע"כ צוה מהר"ם להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נודנית' מיד בעל' כדלקמן:
ב סָעִיף ב ודוקא נישואין כו' לא מצאתי מקור לזה וספר ד"מ אין בידי עכשיו ומה שנרשם בש"ע אין זה אמת כי לא נזכר מזה שם. ואמנם כי נחזי אנן נראה בהיפך כי אין חילוק בין ארוס' לנשוא' במורדות כמ"ש הטור בסי' זה וז"ל וכן ארוס' שאינה רוצה להינש' דינ' כשאר מורדת עכ"ל וכ"כ הרשב"ם פי"ד דאישות דגם בארוסה הוה דין שלה לענין מורדת כנשוא'. וכן במהרי"ק סי' ס"ג וז"ל ועל ענין ארוס' שטוענת מאיס עלי נלע"ד שאין לחלק בין ארוסין לנשואין כו' עכ"ל ומ"ש כאן רמ"א לחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח זה שייך אפילו בנשואה דיכול לגרש בע"כ אפילו אחר חרם ר"ג שלא לגרש בע"כ אחר זמן ראיתי בד"מ על מ"ש הטור שפוחתין לה עד כדי כתובתה וז"ל ד"מ כתב הר"ן פ' אע"ס דאין מגרשה עד שיפחו' לה גם מנ"מ וכן מנכפים שלה שאין לבעלה רשות בהן ודוקא לנשואה אבל לא ארוסה זה דעת הרמב"ן כו' עכ"ל ושם בר"ן מבואר הטעם וז"ל אבל בארוסה כיון דלא שייך בעל בכנסים כלל לא גביא מניה כלל עכ"ל א"כ אין חילוק בין ארוסה לנשואה אלא לענין אם יגבה גם מנכסים הנזכר אבל בשאר ענינים אין חילוק וא"כ תימא ביותר על רמ"א כאן שחולק לענין אחר במה שאין לו טעם כלל ומבואר ההיפך:
ג סָעִיף ב וי"א דאפילו כו' זהו אפילו בארוסה כמבואר במהרי"ק שם אם לא במקום שאין שם קידושין גמורים רק שמחמירים לגרשה ע"ש:
ד סָעִיף ב וי"א שגם יבמה כו' זה דעת הרמב"ם דס"ל מצות יבום קודמת כמ"ש הטור אבל ר"ת והרא"ש שס"ל מצות חליצה קודמת אין דינה כמורדת ולקמן בסי' קס"ה נזכר מחלוקת זה:
ה סָעִיף ג וי"א דכ"ז באינה נותנת אמתלא כו' קשה דמשמע דגם באינה נותנת אמתלא הוה דין מאיס (כן) לדעה שלפני זה והא כתבו התוספות בפ' אעפ"י דלא מצי למימר טענת מאיס אלא היכא שיש רגלים לדבר שאין הבעל מתקבל לה כו' עכ"ל וצ"ל דשם הוה רגלים לדבר אבל מ"מ אין טענה מבוררת כ"כ וכמו שכתב רמ"א בסמוך בזה:
ו סָעִיף ג ונקרא דינא דמתיבתא כו' זה שזכרנו לעיל דהרמב"ם דלא כותיה אלא כדין התלמוד אלא דרמ"א הביא דבר זה כיון דהטור הביאו להלכה ועיין בסי' קנ"ד:
ז סָעִיף ג ברמאות ובתחבולות כולי ז"ל הרא"ש שם גם זה שעשה שלא כהוגן ניהו דהקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו ברצי כסף ואם לאו כופין אותו לגרשה עכ"K: ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל חייב כו' תיוהא קא חזינא הכל בל' הרב רמ"א ותחילה נעתיק דברי המרדכי פ' אעפ"י וז"ל ותוך יב"ח הפסידה מזונות כדאשכחן במורדת דמשהינן יב"ח אגיט' והיינו באמרה בעינא ומצערנא דאי אמרה מאיס ל"צ שהיי' דלאלתר מגרש מיהו אם תפסה מנדונייתא דהנעלת לא מפקינן מינה כדמסי' שם דאי תפסה לא מפקינן ור"ל במה דהנעלת וכיון שאביה מוחזק בנדן שהנעלה שנתחייב לחתנו מהני כאלו היא עצמה תפסה כו' כתב מהר"ם סוף דבר נדוני' דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לרשות הבעל כו' ואפי' לדברי גאון דס"ל דיהיב לה עיקר כתובה מנה או מאתים מ"מ לדידן דלא נהגו לכופו לגרש מנה ומאתים נמי לא יהיב דלא ניתנה לגבות מים בלא לא גט ופעמים רבות בא מעש' כזה ודננו כך דיהבינ' לה מה דעייל' ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו או ליתן גט אבל כל היכא מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' וכ"ש נדוניית' שכבר זכה בהן בעל כו' אלא רבנן סבוראי דתקנתא דמתיבת'. תקנו שלא תצא לתרבות רעה כו' דכל כה"ג לא תקנו עכ"ל וקשה ע"ז דמשמע דכי אמרה מאיס והדברים מוכיחים שכן הוא יש לה זכות בנדונייתא והיינו דוקא בתפס' ואפי' אם הנדוני' בעין ביד הבעל והא איתא בתקנת' דמתיבת' שמביאים הפוסקים דיש לה זכות בצאן ברזל דהיינו בנדוני' אפי' במה שנגנב או נאבד דחייב לשלם מכיסו ומחמ' קושיא זו דחק מו"ח ז"ל לחלק בין הנדוני' לנדוניית' דבדינא דמתיבתא קרי נדוניא לבגדים וכלים שלה דחייב ליתן לה אפי' לא תפסה וכדברי המרדכי ר"ל המעות שהכניסה לו בזה אין לה זכות אלא אם תפסה ומ"ש המרדכי דפעמים רבות דננו דיהבינ' לה מה דעיילא לי' היינו בגדים וכלים וזה אפי' לא תפסה ואין דברים אלו נראים כלל לחלק בצ"ב בין מעות לכלים דלמה לא יהא המעות באחריותו כמו הבגדים והלא בשטר כתובה מיזכר מה שהכניס' לו בסך מאתים זקוקים כסף ובודאי גם המעות שניתנ' לו הם בכלל זה מה שמקבל עליו. ותו דמפרש מ"ש אח"כ דפעמים רבות דננו ליתן לה מה שהנעלת ליה דהיינו בגדים וכלים והא זה קאי על הנדוני' המוזכרת תחילה ובאמת אין כאן קושיא בדברי המרדכי מכח דיני דמתיבתא דשם במתיבתא כ' תחלה כד אתי' ואמרה לא בעינ' להאי גברא ליתב' לי גיט' יהיבנא לה גיטא כו' ופירושו לדעת הרמב"ם וטור דיש לו רשות ליתן גט לאלתר ולא כתובה רק שצריך ליתן לה כפי הנזכר אח"כ דהיינו בצ"ב כל מה שיש אצלו הן המעות הן בגדים וכלים אם נאבדו והיינו כיון שאינו נותן לה כתוב' כשאר מגרש שנותן כתובה בשעת גרושין ומזה דוקא מיירי המתיבת' כיון שאינו נותן לה כתוב' כשאר מגרש שנותן כתובה בשעת גרושין ומזה דוקא מיירי המתיבת' כיון שנותן גט חל עליו דבר זה כיון שאינו נותן אז כתוב' שהיה חובה עליו אחר הגט אם לא היתה מורדת אבל אם היתה מורדת ויצאה מביתו ואינו רוצה לתת גט אז אין עליו שום חיוב להחזיר הנדוני' הן בגדים הן מעות אפי' הם בעין אצלו דהא לא מגרשה עדיין ואין חיוב כתובה ושאר דברים כ"ז שאין גט רק באם תפסה הנדוני' לרשותה או אביה אז אין כופין אותה להחזיר לרשות שלו ומזה מיירי המרדכי ומפורש כן בדבריו שזכר שם לדידן דלא נהגו לכפותו לגט לא יהיב גם עיקר הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבות בלא גט ממילא גם הנדוני' אינו חייב להחזיר בלא גט רק מה שתפס' מהנדוני' תשאר בידה עד שיתפייס וזה שכתוב פעמים רבות דננו לית לה מהנדוינא דעיילא ליה והיינו אם תפסה אותו וישאר בידה עד שיתפייסו או שיגרש וזהו דבר פשוט וברור והנה גם על הרב רמ"א יש תלונ' שהעתיק דינא דמתיבתא ולא זכר מה שנזכר שם תחלה דיהבנא לה גיטא משמע דאף בלא גט אם מרד' נותן לה צ"ב וחייב לשלם אם נגנבו וכן משמע עוד דרמ"א מיירי בלא גט שהרי כתב אחר זה ואין כופין איתו לגרש כו' ש"מ דבלא גט הצריך לתת לה מה שזכר קודם לזה בצאן ברזל וזה דבר בטל הוא דאז לא יש לה זכות אא"כ תפסה כמבואר במרדכי שזכרנו. ורמ"א לא יצא ידי חובת העיון כראוי בזה גם חילוק דמו"ח ז"ל בין מעות לבגדים אינו כל עיקר והדברים ברורים כמו שזכרנו. ופ"ז נראה דאפי' אם הנדוני' ביד שליש מועיל לה במקום דמהני תפיסה דהיינו שלא נותן לה גט וכן ראיתי בתשובת מהר"י ווייל סי' כ' שכתב בטענ' מאיס וז"ל תחילה השבעתיה באומר איסור כו' ולא נתבררו ולא נתלבנו טענתה ע"כ קבלה עליה בפני כחומר כו' לא מחמת שום תרמית כו' רק שאין דעתה יפה עמו ואין דעתה סובלת ועתה דינה כמורד' מאחר שהיא מוזחק' בנדונית' ובכל מה שהכניסה עמה יש להחזיק דהיינו נדוניית' נ' זהובים תקח וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה כו' עכ"ל הרי שבעינן דוקא תפסה בנדוניית' והיינו טעמא מחמ' שלא היה שם גט בעת ההיא והא דנקט שמה שהוא בעין אינו ר"ל דוקא אותן מעות ממש ולא החליפו דזה ודאי אינו אלא בא למעט שאם אין בידה אלא שיש לה חיוב עליו לשלם אותה זה לא זכתה להוציאה ממנו מאחר שלא נתגרשה עדיין ומו"ח ז"ל כתב דהא פשיטא שחייב לשלם אם נגנבו ולא דק כמו שכתבתי לפני זה:
ח סָעִיף ג ויכולין ב"ד להשביע פי' אם אין שם טענה מבוררת א"צ שבועה וכן הוא ממשמעות תשובת רש"ל בתשובה סי' ל"ט:
א סָעִיף א עליה. זהו דעת הרמב"ם דס"ל מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה אבל הטור והרא"ש ס"ל דמורד ממזונות נמי הוי מורד. והב"ח כתב דהלכה דוק' מתשמיש הוי מורד ע"ש:
ב סָעִיף א כתובתה. היינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן:
ג סָעִיף א שעורים. עיין ח"מ:
ד סָעִיף א ישמש. דאין כופין אותו לשמש דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה. ואפי' אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוי מורד ב"ש:
ה סָעִיף א להוצי'. דאין נותנין לו זמן עיין ב"ש:
ו סָעִיף א מוסיפין. כתב כנה"ג נ"ל דוק' במקום שלא קבלו עליהם חרם ר"ג אבל במקום שנוהגין חר"ג אין שומעין לו דיש לחוש שמא רוצה לגרשה וידע שאינו יוכל לגרשה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע"ש דף ק' ע"א. וכ"כ הח"מ. אבל ב"ש ס"ל אף לדידן דאיכ' חר"ג כשרוצה לגרש וליתן לה כתובה לא הוי מורד. וכ"כ הב"ח. ועיין תשובת מהר"א מזרחי סי' למ"ד דפסק שם כשרוצה ליתן לה כתובה ולגרשה. א"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות חרם ר"ג. והח"מ חולק עליו. ובתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה פסק דהבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי. גם ב"ח פסק כמהר"א מזרחי. מיהו מתשובת הרא"ש כלל מ"ב ומהרי"ק שורש ק"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות. מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה. אם מתה בעודו במרדו אין בעלה יורשה ש"ג ב"ש ועיין סימן צ' סעיף ה' ועיין ב"ח מה שמחלק בין אם היא מאיסה לו לבין אם אמר בעינא אותה ומצער אותה:
ז סָעִיף ב מתשמיש. ה"ה מי שאינה רוצה לטבול כדי שלא תשמש בעלה עמה דיש לה דין מורדת אגרת הרמב"ם סי' ז'. לא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו' לא כייפינן לה שאינה שבויות חרב להזדקק לו בכל שעה מהרי"ט ח"א סימן ה':
ח סָעִיף ב לגרשה. אבל אין כופין אותו. דלא כהרמב"ם והרשב"ם. ואף אם נשאת בגט של כפיה תצא ועיין כנה"ג דף ק"א ע"א:
ט סָעִיף ב הקיימים. בסוגי' זו יש ד' שיטות. להרמב"ם הסוגי' כלתא דרב זביד איירי במורדת. כשאומרת בעינא ליה ומצערנא ומפורש בש"ס נצ"ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה. וכתב הריב"ש הבעל א"צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא. ונ"מ שלה אפילו לא תפסה זכתה. ומכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב"פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח"כ נמלכין הב"ד. ומיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ואין נותנין הגט עד' יב"ח. ובמאיס עלי מגרשין מיד וכופין אותו. וכל הפוסקים. חלקו עליו בזה כמש"ל ונצ"ב ונ"מ כל מה שבעין נוטלת אפילו לא תפסה ולהרא"ש שיטה אחרת דהיינו בשניהם משהין יב"ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה וכו' מכריזין עליה ואחר יב"ח מפסדת הכתובה ושאר ת"כ וקודם לכן אית לה כתובה ות"כ חוץ מזונות ומ"י שלה. ובשניהם נ"מ שלה אפילו לא תפסה וכן קרקע נצ"ב שלה אלא מטלטלין של נצ"ב אין לה אלא א"כ תפסה. ולהרמב"ן ולהרשב"א שיטה ג'. מורדת בעינ' ליה וכו' אין שום תקנה רק מה שמבואר בש"ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות. ונצ"ב לא מהני תפיסה שלה. ונ"מ א"צ תפיסה. וכלתא דר"ז איירי במורדת מאיס עלי אז משהין יב"ח. ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב"ח מפסדת כתובה ות"כ. ונצ"ב אם תפסה אין מוציאין מידה. ונ"מ א"צ תפיסה ואין מכריזין עליה כשאומרת מאיס עלי. והר"ן שיטה ד' במאיס עלי יש לה אפילו הכתובה ונצ"ב ונ"מ אפילו לא תפסה ומשהין הגט יב"ח. וכלתא דר"ז איירי במורדת בעינ' ליה וכו' ואז צריכה תפיסה בנצ"ב ואחר ד' שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפילו אם החזירה לא מהני אלא חז"ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב"ח. וענין תפיסה עיין בסי' צ"ג תפיסת מפתח לא מהני. וכן תפיסה ע"י שליח. ובח"מ השיג על הב"ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא"כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה. ומבואר בתשו' הר"ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני. ומעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר. וכנה"ג דף ק"א ע"ב העלה אם תפסה האשה אעפ"י שלא תפסה הנכסים עצמן אלא שתפסה כנגדם מנכסי הבעל אין מוציאין מידה. עוד כתב שם אפילו תפס הבעל נכסיה אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו ע"ש. ועיין ס"ק כ"ח מש"ש ואם הנדוני' ביד אביה אפי' מורדת בעינ' ליה ומצערנ' א"צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו. ואם הנדוני' ביד שליש עיין סי' נ"ג ועיין ב"ש:
י סָעִיף ב כלום. במהר"י ווייל סי' כ' כתב מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנות שניתן לה מחמת אביו או קרוביו בשעת נשואין או אח"כ צריכה להחזיר. אבל כל מה שהכניסה עמה לחופה דהיינו נדוני' וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת החופה וטבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו' זכתה ע"ש. ועיין הראנ"ח ח"א סי' מ"א. והר"א ששון סי' קע"ז ומקור ברוך סימן י"ז ורשד"ם חא"ה סימן קל"ה. והרמ"ע מפאנו סי' נ"ה. וכנה"ג דף ק"ע ע"א סעיף ל"ח. מתנות וחפצים של בעל. אפילו אם תפסה ואין בידה שיעור כל השומא שהכניסה לו אינה יכולה לעכבם בעד מה שחסר מנדונייתה מקור ברוך סי' י"ט. וכנה"ג כתב עליו ואיני יודע למה ע"ש. מתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין. אם הם בידה אין מוציאין מידה מקור ברוך סימן י"ז. אשה שגבתה נדוני' שלה בחיי בעלה באמתלאה גדולה והלכה לבית אביה ושוב מת בעלה ואין היורשים רוצים ליתן לה כתובה ותוס' ובאים עליה בטענת מורדת אין לה דין מורדת להפסידה כתובתה הרמ"ע מפאנו סימן כ"ה. אשה שלא הביאה כלום מבית אביה והבעל עשה לה כתובה סך ידוע ולא פירשו מהו תוס' מהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה שורת הדין דשמין כמה ראוי לתת לה מוהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה וכותבין לה זה בתורת נדוני' והשאר עיקר כתובה ותוס' ולגבי זה הועיל תפיסתה ולא לגבי השאר הרדב"ז ח"א סימן רס"ב:
יא סָעִיף ב נכסי צאן ברזל. היינו שיטות הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דעובד' דכלתי' דר"ז איירי במאיס עלי ולהמסקנ' בנצ"ב צריכה תפיסה. ונ"מ א"צ תפיסה:
יב סָעִיף ב אינה נוטלת וכו'. כבר תמהו ע"ז בהר ח"מ וב"ש וכנה"ג דף ק"ב ע"א סעיף כ"ט דלא מצינו דיעה זו כמש"ל כל השיטות ולכ"ע דבנ"מ א"צ תפיסה. האומרת איני רוצה בו שנאתיו. לא נקרא עוד בעלי הוי כמאיס עלי הר"א ששון סי' קפ"ו. יש להסתפק אי בעינן שתאמר מאיס עלי מחמת בעילה או לא הר"א ששון שם. וע' ס"ק ל"ב מש"ש. הלכה לבית אביה ואמר לה שתבא אל ביתו והיא אינה רוצה לבוא אחריו ואומרת לו שאם רוצה שיבא הוא אחריה הוי מורדת וכ"ש אם היתה מגלה דעתה קודם לכן שהיה מאוס בעיניה ושלא היתה יכולה לראותו ושיתן לה גט כנה"ג דף ק"ב ע"א סעיף ל"ד:
יג סָעִיף ב בה. היינו הב"ד בעצמם מתרין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה אבל לא ע"י שלוחם. ואם חזרה בה לא הפסידה כלום. והר"ן כתב דאם חזרה פותחין מכתובתה ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה עיין ח"מ ב"ש. אם רואין ב"ד שהדבר מצד אמה או קרוביה מניחין אותה בבית מי שיראה לב"ד אולי תתרצה עם בעלה רשד"ם חח"מ סי' ש"י:
יד סָעִיף ב כתובת'. מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה אלא שמבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד אלא עד יב"ח דגנאי לבנות ישראל וכו' כ"ה לשיטת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א כמש"ל. אבל לשיטת הרא"ש אינה מפסדת כלום עד יב"ח כמש"ל:
טו סָעִיף ב מעוברת. כלומר שאינו חייב במזונות מפני העובר שבמעים אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד:
טז סָעִיף ב פירות. ואחר יב"ח אינו אוכל הפירות עיין ח"מ ב"ש:
יז סָעִיף ב יורשה. אפילו אחר יב"ח עיין ב"ש. כתב מהר"י ווייל סי' כ' גם שטר חצי חלק זכר זכות הבעל ישאר בתקפו ובגבורתו ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחול עליו ע"ש. אפי' מה שמכרה ונתנה יורש הבעל כנה"ג דף ק' ע"ב סל"א. והב"ש ס"ק ט"ז כתב אם מכרה צ"ע אם יוכל לבטל המכר. ולכ"ע יוכל לכתחלה למחות שלא תמכר כלום מהר"י ווייל סי' כ' וכ"פ בסמוך בהג"ה:
יח סָעִיף ב וקבורת'. היינו כל זמן שהוא חייב ליתן לה הכתובה חייב בקבורתה אם מתה תוך הזמן הזה. אבל אחר יב"ח להרא"ש או אחר ד' שבועות להרמב"ם אם מתה אין חייב בקבורתה כיון דהוא פטור מן הכתובה. מיהו אם תפסה נצ"ב או זכתה בנצ"ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבור' אפי' אחר יב"ח או ד' שבועות ב"ש:
יט סָעִיף ב כלום. היינו דאינו אוכל פירות אבל יורש אותה כמ"ש וכשאמרה מאיס עלי אז כל שעה יוכל לגרשה ואין לה כתובה. ממיל' דינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה ומצערנ' אחר יב"ח. ושם לדעת הרמב"ם זכתה בנצ"ב בלא תפיסה א"כ בודאי חייב בקבור': ולדעת הרמב"ן והרשב"א איירי הסוגי' דכלת' דר"ז באומרת מאיס עלי ופסיק' הוא אם זכתה היא בנצ"ב א"כ הלכה כרמב"ן שמא זכתה נצ"ב אף לדינ' דש"ס לפ"ז חייב בקבורה כי בס"ס מוציאין ממון מיד המוחז' ב"ש:
כ סָעִיף ב וכתובת'. היינו להרא"ש אבל לשאר פוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות. ועיין מה שכתב וז"ל ומ"ש אבל לא מה שכתב לה עיין בטור סימן מ"ה לא משמע כן אלא דוק' וכו'. לא ידעתי הא לפנינו כתב וכל מה שכתב לה וכ"כ ב"י ע"ש:
כא סָעִיף ב נשים. כלומר בזמן התלמוד משהינן יב"ח כי אין לו היזק בזה שהרי יוכל לישא אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן:
כב סָעִיף ב אחרת. כתב הח"מ נראה דע"ז חולקין דאין מתירין לו לישא אשה אחרת. אבל להשהות אותה בע"כ יב"ח בלא פו"ר על זה לא נמצא חולק ומתירין לו לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה ולאחר יב"ח מגרשה בע"כ ופטור מכתובה עיין ב"ש:
כג סָעִיף ב לגרש. שום אחת מהן. ח"מ ב"ש:
כד סָעִיף ב מלח. ל"מ אם הוא בביתו ויוכל לקרב עונתו אלא אפי' שהוא הולך מביתו ואין דעתו לבא עד ו' חדשים מ"מ מתחילין ימי מרידה מיד ח"מ ב"ש:
כה סָעִיף ב לצערו. דאלו מרדה ואמרה מאיס עלי אין לה הפסד דהא מסתמ' אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינ' ליה וכו' מכריזין עליה ב"ש:
כו סָעִיף ב ביבמה. היינו להפוסקים דס"ל מצות יבום קודם ע"ל סי' קס"ה:
כז סָעִיף ג מידה. זהו דעת הרמב"ם. ולהרמב"ן והרשב"א לא מהני תפיסה בנצ"ב כמש"ל:
כח סָעִיף ג מנכסיה וכו' אינו משלם לה כלום. דהוא שפת יתר השתא כשהן קיימין כל שלא תפסן האשה אין לה מה שאבד מנכסיה לא כ"ש ומתרץ הכנה"ג דהוצרך הרמב"ם להשמיענו וכן כל מה שאבד וכו'. להורות דאפי' היא תפסה כנגדן מנכסי הבעל אינו משלם לה ומוציאין מידה. לפ"ז צריכים אנו לומר דכשהן קיימים אפי' תפם הבעל אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל"כ אדשמעינן הרמב"ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו כ"כ כשהם קיימים דאם תפס הבעל מנכסיה והיא תפסה כנגדה מנכסי הבעל מוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ"ש כשנאבדו ע"ש דף ק"א ע"ב סכ"ו וע"ל ס"ק ט':
כט סָעִיף ב אמתלא. לעיל קאי על סעיף ב' שכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מאיס עלי בלא אמתל' מבוררת אבל אם נותנת אמתל' מבוררת וניכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר כל הנדן ומוציאין ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה כך הוא אם טענה טענה מבוררת. ואם טענה טענה שאינו מבוררת. אזי אם תפסה אין מוציאין מידה. אם טענה טענת שקר. יהבינן להבעל הכל אפילו מה שהכניסה היא ומוציאים ממנה ונותנים להבעל. וכתב ב"ש נראה דנ"מ לא הפסידה אפילו בטענת שקר ע"ש. כתב ט"ז הא דמוציאין ממנו דוק' בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כייפינן ליה אין מוציאין ממנו כלום אא"כ שתפסה. ודינא דמתיבת' דוק' הוא במורדת מאיס עלי ולא במורדת בעינ' ליה ומצערנ'. והטעם תקנה זו כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מש"ה תקנו שישלם נצ"ב:
ל סָעִיף ג הראשונה. כתב ב"ש מה שכלו מחמת שלא משמר בראוי או נגנב או נאבד'. בנ"מ פטור ובנצ"ב חייב לשלם. אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך נצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה. ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות ע"ש:
לא סָעִיף ג מבוררת. ר"ל ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבת' אם טענה אמת צריך להחזיר אפילו מעות הנדוני' ממיל' אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ועיין ב"ש:
לב סָעִיף ג רמאות. אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לשכן לשרוף לאבד ולמכור אין לך מאיס עלי יותר רש"ל בתשובה סימן ס"ט. ועיין תשובת מהר"ם מלובלין סימן מ"ח. ובמהר"ם מטראני ח"א סי' רס"ט. באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש אין לה דין מורדת. אם הוא חולה ובאה בטענה שאינה יכולה לסבול חלייו ושטותו אין לה דין מורדת כנה"ג דף ק' ע"ב קטנה נשואה שמרדה אם יש לה דין מורדת או לא עיין כנה"ג דף ק' ע"ב:
לג סָעִיף ג לגרש וכו'. בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגין לגרש במורדת כמ"ש כל האחרונים ח"מ:
לד סָעִיף ג מנדוני'. כתב הב"ש כבר כתבתי דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן וכ"כ הח"מ עיין ס"ק ט':
לה סָעִיף ג דין צ"ב. דמאחר דלא שמו הבגדים להתתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ:
לו סָעִיף ד עמו. וה"ה אם השיבה לא כי הוא המורד הר"ם מטראני ח"א סי' רס"ז:
לז סָעִיף ה רוצה וכו'. הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא אין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מן הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא נ"ל דאיירי דא"י לברור הטענה אז בנשואה אם תפסה אין מוציאין מידה ותפיסת אביה לא מהני וכאן שעדיין ביד אביה אין בידה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' ביד אביה עדיין דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן שט"ח ליד החתן אינו חייב לשלם כי דינים אלו דומים לדינים המבוארים בסי' ס"ג במתה בתו. ואפילו אם אומרת בעינא ליה ומצערנ' הדין כן. ומיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעות ביד החתן וחייב לשלם לו ט"ז שם סי' נ"ג. ואם השליש הנדוני' עיין סימן נ"ג. ועיין מהר"י ווייל סי' ע"ח. ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ב"ש:
א סָעִיף א משקל ל"ו שעורים. ע' באר הגולה ועי' בס' קרבן נתנאל פ' אע"פ אות נ"ב מ"ש בזה:
ב סָעִיף א דאם רוצה לגרש כו' אין מוסיפין עבה"ט סק"ו ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ב נראה שמסכים לדברי הב"ש דאף לדידן דאיכא חר"ג כו' ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם מהר"א מזרחי ושאר אחרונים בענין אם חייב במזונות. עיין בס' בית מאיר שכ' דמהר"א ששון לא הביא כ"א המהרי"ק לכן פסק דיכול לומר קים לי כמהר"א מזרחי דהוה יחיד נגד יחיד אבל הח"מ שהביא נמי דעת הרא"ש דלא כהרא"ם נמצא הרא"ם יחיד במקום שנים ולא יכול לומר קים לי וביחוד נגד הרא"ש ובפרט שהרב הגדול הח"מ שהוא אחרון הסכים למעשה שמחויב בשאר וכסות והכי מסתבר למ"ד דאל"כ האיך יתקיים הח' שלי' לגרש בע"כ כו' ומסיים ע"כ לע"ד הסומך על הח"מ לא הפסיד ע"ש. (ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל עמ"ש הב"ש בשם מהר"א ששון דהבעל י"ל קים לי כהרא"ם נ"ב וז"ל בשו"ת בשמים ראש ס"ס קס"ח כתב להדיא דלא כהרא"ש עכ"ל) ועיין בס' ישועות יעקב שהאריך ג"כ בזה ובסוף כתב ואבותינו סיפרו לנו מזקיני הגאון ח"צ ז"ל שפעם אחד אירע בימיו שמורה א' הורה כדעת הרא"ם והוא ז"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותי' בשלימות אמנם אם טען מאיס' היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ. ומעשה היה בא' שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת וכתבתי דהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם והמר"א ששון עכ"ד וע' עוד בס' גט מקושר בסג"ר אות ר"ח מענין זה. וע' בת' משכנות יעקב סי' ט"ז מ"ש בזה:
ג סָעִיף ב בלאותי' הקיימים. עבה"ט מ"ש וענין תפיסה ע' בסי' צ"ג כו' וע' בתשו' נו"ב סי' ס"ח מ"ש בזה:
ד סָעִיף ב ואפי' היא בעוברת עבה"ט מ"ש דאינה חייבת להניק הולד והובא מדברי הח"מ וב"ש. ועיין בהגהת יד אפרים שתמה ע"ז דלשיטת הר"ן שהובא בב"ש לקמן סי' פ' ס"ק כ"א (ובבה"ט שם סק"כ) דגם באומרת איני ניזונת חייבת בהנקה א"כ הנקה לאו תחת מזונות הוא ונתחייב להניק גם כאן ומ"ש הח"מ והב"ש כן בשם תשו' הרשב"א צ"ע דהרשב"א שם כוונתו מלאחר גירושין ע"ש מ"ש בזה. ולפמ"ש הב"ש שם הרב דבמקום פלוגתא היא פטורה א"כ אין נ"מ כ"כ לדינא אם לא היכא שהוא מוחזק בנכסי' שיהא יכול לעכב מנכסיה שכר הנקה וכן היכא שכבר הניקה הולד עד שמכירה וכמו שאכתוב בסי' פ' שם ע"ש:
ה סָעִיף ב ודוקא בנשואה. עב"ש סק"כ ועי' בתשו' גליא מסכת סי' ט"ז:
ו סָעִיף ג אבל נכסים שהכניסה. כתב המל"מ פי"ד מה"א דין י"ג וז"ל נוהגין בקצת מקומות שהבעל נותן לאבי הכלה ואותו הממון כותבין אותו בנדוניא יש להסתפק אי חשיב כנדוניא ונוטלתן או דילמא כיון שהבעל נתן לה במתנה איכא אומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. מהרי"ט צהלון סי' ר"צ ע"ש:
ז סָעִיף ג אמתלא. עבה"ט מ"ש בשם ט"ז הא דמוציאין ממנו דוקא בזמן הגט אבל כו'. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש והב"ש בדיני מורדת דין א' אבל א"צ להחזיר את שלה עד שעת הגט כו' נ"ב וז"ל זהו מדברי הט"ז שהביא הב"ש ס"ק כ"ז ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ק"ח דהשיג על הט"ז עכ"ל:
ח סָעִיף ג שקדש ברמאות כו' עיין בתשובת חתם סופר סי' קט"ז במי שנשא אשה ולא גילה שהוא בעל נכפה ר"ל ועתה נתגלה והאשה אינה רוצית לדור עמו והוא אינה רוצה לגרשה בשום אופן ואבי האשה יש בידו גם המעות שהכניס הבעל ורוצה לעכב עד שיגרשה וכתב הנה אי כייפי' להוציא בזה פליגי המרדכי בשם ראבי"ה הרא"ש בתשוב' ומייתי להו רמ"א סי' קנ"ד ס"ה ופלוגתייהו בהלכות הרופאים אם הוא חולי המתדבק כי בשנים קדמונים היו נשמרים מד' אמות שלו ורופאי זמנינו מחליטים שאיננו מתדבק כלל ואינו אפילו לאשת חיקו אם איננו מאיס עליו נמצא לענין כפיה להוציא מי יכניס ראשו באיסור דאורייתא כו' אך בהיות שהיא טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת יש לה דין המבואר בב"ש ס"ס ע"ז ד"ה מורדת אות א' כו' אלא בטענת מאיס לא יכול אביה לעכב את של הבעל אלא את שלה אבל הכא נ"ל שאין כופין האב להחזיר לו כלום עד שיתרצה לגרש שהרי בסי' ע"ז מייתי רמ"א בשם ת' הרא"ש דאם קידשה ברמאות כופין להוציא והרמ"א קיצר במקום שהיה לו להאריך וז"ל הרא"ש בתשובה אמנם אם נראה לכם רבותי כו' אמנם יש לנסות אם יש לפייסו בריצוי כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה עכ"ל ומעתה אומר אני הכא שקידש ברמאות ולא גילה מומו ומאיסותו נהי דלא נכוף לגרש מ"מ גם לא נעזור לו להוציא שלו מיד אביה עד שירצה לגרש מרצונו הטוב עכ"ד ע"ש):
ט סָעִיף ג ואם אביה תפס מנדוניא. עבה"ט ועיין בתומים בקיצור ת"כ אות קכ"ו שחולק על הח"מ וב"ש ומצדיק דברי הרמ"א ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.