א פִּדְיוֹנָהּ כֵּיצַד, נִשְׁבֵּית, חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לָהּ: הֲרֵי גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵךְ וּפְדִי אֶת עַצְמֵךְ; וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר: אֵינִי פּוֹדֵךְ וְלֹא אֶטֹּל פֵּרוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ:
ב אֵין מְחַיְּבִים אֶת הַבַּעַל לִפְדּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר עַל דָּמֶיהָ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁהִיא שָׁוָה כִּשְׁאָר הַשְּׁבוּיוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי, וְיָכוֹל לִפְדּוֹת בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ (טוּר וְהָרֹא"שׁ בְּשֵׁם הָרְמַ"ה הוּבָא בַּבֵּית יוֹסֵף)
ג הָיוּ דָּמֶיהָ יוֹתֵר עַל כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, וְאָמַר: הֲרֵינִי מְגָרְשָׁהּ וְזוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְתֵלֵךְ וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹדֶה אוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיוּ דָּמֶיהָ עַד עֲשָׂרָה בִּכְתֻבָּתָהּ, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹנָהּ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה; אֲבָל אִם פְּדָאָהּ וְנִשְׁבֵּית פַּעַם שְׁנִיָּה, וְרָצָה לְגָרְשָׁהּ, מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ; אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ בְּפַעַם שְׁנִיָּה (בֵּית יוֹסֵף):
ד מִי שֶׁנִּשְׁבֵּית אִשְׁתּוֹ וְהוּא בִּמְדִינַת הַיָּם, בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּהַכְרָזָה, וּפוֹדִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבַּעַל פּוֹדֶה. אִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ בַּשִּׁבְיָה, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רנ"ב:
ה הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ נֶדֶר שֶׁהוּא חַיָּב בִּגְלָלוֹ לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, וְנִשְׁבֵּית אַחַר שֶׁהִדִּירָהּ, אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁהִדִּירָהּ נִתְחַיֵּב לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ:
ו כֹּהֵן שֶׁנִּשְׁבֵּית אִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו, הוֹאִיל וּמִקֹּדֶם הָיְתָה מֻתֶּרֶת לוֹ פּוֹדָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְבֵית אָבִיהָ; אֲפִלּוּ הָיָה בְּעִיר אַחֶרֶת, מִטַּפֵּל לָהּ עַד שֶׁמַּחֲזִירָהּ לִמְדִינָתָהּ, וּמְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כָּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם הָיָה בַּעֲלָהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַשְּׁבוּיָה מֻתֶּרֶת לוֹ, מַחֲזִירָהּ לוֹ לְאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, וְאִם רָצָה אַחַר כָּךְ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. שְׁבוּיָה שֶׁנֶּאֶסְרָה אַף לְבַעֲלָהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁחוֹשְׁשִין שֶׁמָּא נִבְעֲלָה בְּרָצוֹן, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ז', אֵין בַּעֲלָהּ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ (הָרַ"ן פֶּרֶק נַעֲרָה וְר"י נכ"ג):
ז הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עַל בַּעֲלָהּ, מֵחַיָּבֵי לָאוִין, וְנִשְׁבֵּית, אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ. וּמְשַׁלֵּם לָהּ הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִנְּכָסֶיהָ (הָרַ"ן פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזֹּנֶת):
ח אֵין חִיּוּב פִּדְיוֹנָהּ עָלָיו אֶלָּא בְּחַיָּיו, אֲבָל אַלְמְנָתוֹ אֵינָהּ נִפְדֵּית מִנְּכָסָיו; אֲפִלּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיָּיו וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתָהּ עַד שֶׁמֵּת, אֵין הַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ, וַאֲפִלּוּ הִיא זְקוּקָה לְיָבָם, אֶלָּא נִפְדֵּית מִשֶּׁל עַצְמָהּ אוֹ תִּטֹּל כְּתֻבָּתָהּ וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ:
א סָעִיף ב וי"א דאשתו כו' פלוגתא זו איתא באשר"י פרק נערה בב"י מביאה וז"ל ומשמע כל שבוין יש איסור יותר מדמיהן ואפי' אשתו נמי פסק הרמ"ה כת"ק דהלכה כרבים ומתניתי' דגיטין איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו דמי וכמו שאדם יוכל לפדות עצמו בכל ממונו וקשה על רמ"א שכתב ויוכל לפדותה כו' ומשמע דעכ"פ ליכא חיובא וי"ל דה"ק כיון שיש לו רשות ממילא נכנס בכלל חיוב איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו דמי וכמו שאדם יוכל לפדות עצמו בכל ממונו וקשה על רמ"א שכתב ויוכל לפדותה כו' ומשמע דעכ"פ ליכא חיובא וי"ל דה"ק כיון שיש לו רשות ממילא נכנס בכלל חיוב דתנאי כתובה דחייב לפדותה וע"כ צ"ל כן דאלת"ה מאי וי"א הא אין כאן פלוגתא הא דיעה ראשונה לא אמרה אלא שאין מחייבין ומודה לי"א דיש רשות אלא כדפרישי':
ב סָעִיף ו שחוששין שמא נבעלה כו' בתשובה סי' י"ב כתבתי בהוכחות וראיות שאם השבאי נשאה לאשה נאסרה על בעלה ואע"פ שתחילה בשעת הנשואין היה לה אונס ע"כ אין עליו חיוב לפדותה:
ג סָעִיף ז ומשלם ליה הפירות שאכל לכאורה היה נראה שמשלם דמי הפירו' בזול ככל שאוכל דבר שהיה סבור שלא יצטרך לשלם כההוא דהגוזל קמא שהניח להם אביהם פרה שאולה והבנים טבחו ואכלוה דמשלמים דמי הבשר בזול אבל באמת אין זה שייך כאן דהא ידע שהוא חייב להוציא כיון שהיא אסורה עליו באיסור לאוין בעמוד והוציא קאי:
א סָעִיף א פודך. כלומר אפילו אם אמר קודם הנשואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו זה לזה לא מהני כי היכא דלא לטמע בין העכו"ם ח"מ ב"ש. פדאה חבירו משלם לו דמי פדיונה ודוק' בכדי דמיה אבל ביותר מכדי דמיה לא. רש"ל בים של שלמה פ"ו דין ט"ו:
ב סָעִיף ב הבעל וכו'. ל"ד אלא אפילו אסור לפדות יותר מכדי דמיהם. ומ"ש בהג"ה אשתו כגופו ויוכל לפדות וכו' היינו חייב לפדות מאחר שאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ב"ש. ועיין בי"ד סי' רנ"ב דשם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם ב"ש. ועיין מ"ש הש"ך שם בי"ד סי' רנ"ב ס"ק ד' וס"ק י"א:
ג סָעִיף ה לגרשה. דוק' אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה. אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה ב"ש:
ד סָעִיף ה שהדירה. אבל נשבית ולבסוף הדירה חייב לפדותה דאתי לאערומי ש"ס. וכן אם נדרה היא בעת שהיתה נשבית וקיים הוא לה חייב לפדותה דקי"ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיני' ח"מ ב"ש. ונראה לי דדוק' באשת ישראל הדין כן. אבל באשת כהן אם נדרה היא אחר שנשבתה פטור הוא מלפדותה דלאו השביה גורם אלא מחמת הנדר והטעם נראה לי. בשלמ' באשת ישראל אעפ"י שמכח הנדר אינו יוכל לקיים ואותבינך לי לאנתו. אפ"ה חייב לפדותה דהוא נותן אצבע בין שיני' דהו"ל להפר והיה יוכל לקיים התנאי ואותבינך לי לאנתו. אבל באשת כהן אינו יכול לומר דהוא נותן אצבע בין שיניה דה"ל להפר. דלמה להפר הא מיד שנשבתה אסורה היתה לו אף אם לא נדרה היא. א"כ למה הפר לה ומאי איכפת ליה בזה. א"כ הוי כאיסור דבר אחר ופטור מלפדותה. ודבר זה למדתי מפרש"י כתובות דף נ"ב ע"א ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' ובישראל פליגי וכו' ע"ש. צריך לדקדק מאי בעי רש"י בזה דכתבו ובישראל פליגי הא אי אמרינן דאיירי בנודרת היא וקיים לה הוא ופליגי אי שנתן הוא אצבע או היא וכו'. אין חילוק בין אשת ישראל או אשת כהן. אלא צריך לומר דהיה קשה לרש"י מה הקשה המקשן ואי דנדרה היא מה לי הדירה ולבסוף נשבית מה לי נשבית ולבסוף הדירה וכו'. הא באשת כהן שפיר יש חילוק. בהדירה ולבסוף נשבית נוכל לומר דהפלוגת' הוא אם נתן הוא אצבע וכו' דה"ל להפר. אבל בנשבית ולבסוף הדירה אינו יוכל לומר דנתן הוא אצבע וכו' דה"ל להפר. דמה אהני ליה דהא כבר נאסרה אותה לו מכח השביה. ומש"ה כתב רש"י ובישראל פליגי וכו'. א"כ דברי מוכרחים ודו"ק:
ה סָעִיף ו סי' ז'. כתב הח"מ אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסורה לו מיד כשנשבת ויוכל לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפילו אם זנתה ברצון חייב לפדותה. והב"ש כתב עליו ולא משמע כן מהסוגי' ע"ש:
ו סָעִיף ז שאכל. היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא בשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציאה כיון שהיא אסורה לו ט"ז:
ז סָעִיף ח לפדותה. ואין היורשים חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם בדין אכל דהיה חייב לפדותה ח"מ ב"ש:
א סָעִיף א נשבית חייב לפדותה. עיין בס' בית מאיר שכ' שראה אגרת חתום מב"ד גאוני ק"ק פ"פ דמיין שכתבו דדוקא אם נשבית ממילא אבל אם נשבית בשביל שגנבה אין מחויב כלל הבעל לפדות' כו' והוא ז"ל חולק ודעתו דאפי' נשביתמכח גרמא שלה בשביל שגנבה מ"מ חייב לפדותה וכן גבי רפואתה אף אם אכלה בפשיעת' דברים המזיקים לתאוות' עד שחלתה מ"מ חייב ברפואת' ע"ש. ותימה שלא זכר דברי השיטה מקובצת כתובות נ"א שכתב בהדי' בשם הריטב"א ז"ל דהא דקתני לקתה חייב לרפאותה להכי נקט לקתה ולא קתני חלתה לאשמועי' דאם חלתה בפשיעת' אינו חייב לרפואת' ע"ש. גם בתשו' מעיל צדקה סי' ט"ו מבואר שלא כדברי הב"מ הנ"ל ושם נשאל בנידון ראובן שנשא אלמנת שמעון וקרה מקרה שגנב א' הודה שגנב זה שלשים שנה נחושת ומכר לאשה הנ"ל והוא זמן היותה תחת שמעון בעלה הראשון והיתה אז נו"נ בתוך הבית והנה היא כליאה בבית האסורים וההכרח להצלות נפשה להוציא הוצאות מרובות וקנסות להשררה וטען ראובן אחרי שזה נעשה בבית בעלה הא' שהתעסק' בעסק זה לטובתו א"כ מוטל על נכסי בעלה הראשון להוציא' מבית כלא ועוד טען שאין החיוב עליו לפדותה כיון שלא בא השביה באונס רק שגרמה לעצמה וגם כי עשתה קודם שנשאה כו' והשיב לענין טענה הא' לחייב יורשי בעלה הראשון אין בטענתו ממש לא מבעיא מדין פדיה ודאי פטורים היורשים דחיוב פדיה אינו אלא על הבעל עצמו (כדלקמן ס"ח) אלא גם מדין שותף ומתעסק ג"כ פטורים ואע"ג שכ' הרמ"א בח"מ סי' קע"ו סי"ב בשותף שקנה גניב' וחלק עם חבירו ובא אח"כ עלילה ההפסד לאמצע מאחר שנתרצ' למעשיו כו' הנה בנ"ד מסתמא לא נתרצה הבעל למעשיה מה שקנת' מן הגנב אף שלקח מה שהרויח זהו קנין ממילא דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין זה דומה כלל לשותף שלקח חלק בגניב'. ואף אם היא תאמר שבעלה נתרצה וידע שלקח' מן הגנב היא אינה נאמנת בזה נגד היורשין להוציא מידן ואפי' שבוע' אינם צריכים ואם תאמר שהעליל' הי' שקר שלא לקחה מעולם או שלא ידעה שהדברים ההם גנובין מכ"ש שפטורים היורשין ואפי' שותפין בעלמא פטורים בכה"ג לאחר שחלקו כמבואר בח"מ שם אכן אם טוענת ברי נגד היורשי' שגם הם בעצמם יודעים שבעל' הי' מרוצ' למעשיה ליקח מן הגנב היו מחוייבים שבוע' לפי דעת רמ"א הנ"ל אך דינו של הרמ"א בזה צע"ג כו' (עמ"ש בפ"ת לח"מ שם) אמנם טענה הב' של ראובן בעלה השני לפטור עצמו מחיוב פרקונה הואיל והיא גרמה לעצמ' הדין עמו דלא תיקנו חז"ל דהבעל חייב לפדות' אלא אם נשבית באונס כסתם שביה אבל לא אם פשעה בנפש' דאל"כ כל אחת שיהי' לה כעס עם בעל' תפיל עצמה לגייסות ומחייבת בעל' בכל יום כמו שחששו חז"ל בעבד בקדושין ט"ו ע"ב כו' וא"כ אם אמת הדבר שקנתה בפשיע' פטור בעל' מלפדות' מחמת חיוב פורקנ' וא"כ לא מבעיא אם לא ידע בעל' השני בשעה שנשא' שקנת' מן הגנב ושיש עלי' עלילות דברים דפשיטא דפטור כו' אלא אפי' ידע הבעל מזה קודם שנשא' לא אמרי' דה"ל להתנות כיון אונסא דלא שכיח' דלא אסיק אדעתי' שיבא לידי גילוי אחרי שנשתקע כמו שלשים שנה כו' ולכן בנ"ד פשיטא עד כדי כתובתה שהוציא עליה גובה מכתובת' דהיינו בעת שתבא לגבות כתוב' יכול לנכות לה כל מה שהוציא עליה ואף אם תטעון שהעלילה הי' שקר והיא בכלל נשבית באונס מ"מ אינה יכולה להוציא ממנו פדיונ' שהוא כנגד דמי כתובת' שבידו ולא דמי למ"ש בח"מ סי' ע"ה ס"ט בטוען א"י אם פרעתיך דחייב דש"ה שבא הספק קודם שהוציא עלי' ואנחנו מחייבים אותו להוציא ע"ש כתובת' כו' ואמנם אם יעלו ההוצאות יותר מכדי כל כתובת' אם רשאים להטיל על הצבור או לפחות שיתחייבו בנים עם הבעל ויושם ביניהם נ"ל דפשיטא דהצבור נקראים מוחזקים נגדם וכיון שעכ"פ מחוייבים לפדותה והיא בכלל לא תעמוד על דם רעיך יכולים לומר להם אתם מחוייבים בפדיון זה עכ"פ ודמיא להא דאמרי' (ב"ב כ"ד ע"ב) ספק אם האילן קודם יקוץ ואינו משתלם וגם למה דאמרינן ביבמות ל"ז כו' ואפי' אם תאמר היא ברי שפשעה בענין שיפטור בעלה מלפדותה מ"מ יכולים לו' קנוניא עשו על הצבור מיהו בניה וקרוביה שהם כיחודים לגביה רשאי הבעל לטעון עמהם קודם שיוצי' עליה ומן הראוי מה שיוציא יותר מסך כתובתה להעריך ביניהם כפי ראות עיני ב"ד עכ"ד עש"ה:
ב סָעִיף ה אחר שהדיר'. עבה"ט מ"ש ונראה לי דדוקא באשת ישראל כו' עד ודבר זה למדתי מפירש"י כתובות כו' ועיין בס' ישועות יעקב סק"ב שהשיג עליו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.