א עוֹנָתָהּ כֵּיצַד, כָּל אִישׁ חַיָּב בְּעוֹנָה כְּפִי כֹּחוֹ וּכְפִי מְלַאכְתּוֹ. וְהַטַּיָּלִים, עוֹנָתָם בְּכָל לַיְלָה:
ב הַפּוֹעֲלִים, אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּם בָּעִיר, פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת; וְאִם הָיְתָה מְלַאכְתָּם בְּעִיר אַחֶרֶת, פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינָם לָנִין כָּל לַיְלָה בְּבֵיתָם, עוֹנָתָן לִשְׁמוֹנָה יָמִים (טוּר וְתוֹסָפוֹת בְּשֵׁם ר"י בַּר בָּרוּךְ). הַחַמָּרִים, פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת. הַגַּמָּלִים, אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַמַּלָּחִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עוֹנָתָם פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת; וְדֶרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָן מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת:
ג בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִי שֶׁגּוּפוֹ בָּרִיא וְיָכוֹל לְקַיֵּם הָעוֹנָה הַקְּצוּבָה לוֹ, אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא לְפִי מַה שֶּׁאוֹמְדִין אוֹתוֹ שֶׁיָּכוֹל לְקַיֵּם:
ד כָּל אָדָם חַיָּב לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל טְבִילָתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ:
ה יֵשׁ לָאִשָּׁה לְעַכֵּב עַל בַּעֲלָהּ שֶׁלֹּא יֵצֵא לִסְחוֹרָה אֶלָּא לְמָקוֹם קָרוֹב, שֶׁלֹּא יִמָּנַע מֵעוֹנָתָהּ; וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא בִּרְשׁוּתָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתֶנֶת לוֹ רְשׁוּת, אֵין לוֹ לְהִתְאַחֵר, אֶלָּא חֹדֶשׁ בַּחוּץ וְחֹדֶשׁ בְּבֵיתוֹ (טוּר וְהָרֹא"שׁ). וְכֵן יֵשׁ לָהּ לְמָנְעוֹ לָצֵאת מִמְּלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ קְרוֹבָה לִמְלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ רְחוֹקָה, כְּגוֹן חַמָּר שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵעָשׂוֹת גַּמָּל, אוֹ גַּמָּל לְהֵעָשׂוֹת מַלָּח. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹצְאִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת נְשׁוֹתֵיהֶם שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ שָׁנִים. וְכֵן טַיָּל שֶׁנַּעֲשָׂה תַּלְמִיד חָכָם, אֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. וְאִם נוֹתֶנֶת לוֹ רְשׁוּת, תַּלְמִיד חָכָם יָכוֹל לֵילֵךְ בְּכָל מַה שֶּׁתִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד):
ו הָאִשָּׁה שֶׁהִרְשֵׁית אֶת בַּעֲלָהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת שֶׁיִּמְנַע עוֹנָתָהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה; אֲבָל אִם לֹא קִיֵּם, חַיָּב לִבְעֹל בְּכָל עוֹנָה עַד שֶׁיְּקַיֵּם:
ז נוֹשֵׂא אָדָם כַּמָּה נָשִׁים, אֲפִלּוּ מֵאָה, בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ, וְאֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לִתֵּן שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה כָּרָאוּי לְכָל אַחַת וְאַחַת; וְאֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אוֹתָן לָדוּר בְּחָצֵר אֶחָד, אֶלָּא כָּל אַחַת לְעַצְמָהּ. וְכַמָּה הִיא עוֹנָתָן, לְפִי מִנְיָן. כֵּיצַד, פּוֹעֵל שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, יֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בַּשַּׁבָּת וְיֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בַּשַּׁבָּת. הָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה נָשִׁים, נִמְצָא עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת; וְכֵן אִם הָיָה מַלָּח וְיֵשׁ לוֹ אַרְבַּע נָשִׁים, תִּהְיֶה עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. לְפִיכָךְ, צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם יוֹתֵר עַל אַרְבַּע נָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה, כְּדֵי שֶׁתַּגִּיעַ לָהֶן עוֹנָה פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ:
ח בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לִשָּׂא שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ נָשִׁים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִתְנָה בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן א':
ט הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּין שֶׁהִדִּירָהּ סְתָם אוֹ שִׁבְעָה יָמִים אוֹ יוֹתֵר, יְקַיֵּם שִׁבְעָה יָמִים, וְאַחַר כָּךְ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ; אֲפִלּוּ הוּא מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים:
י וְכֵיצַד מַדִּירָהּ, שֶׁאָמַר: הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אָסוּר עָלַי; אֲבָל אִם אָמַר: הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלַיִךְ, אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, אֵינוֹ חָל. מִיהוּ, אִם נָדַר בִּרְשׁוּתָהּ, הַנֶּדֶר חָל. וּמֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ אַף עַל גַּב דְּאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ד' דְּאִישׁוּת). וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רל"ד סָעִיף ס"ז:
יא אָסוּר לְאָדָם לִמְנֹעַ מֵאִשְׁתּוֹ עוֹנָתָהּ; וְאִם מָנְעָה כְּדֵי לְצַעֲרָהּ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה דְּ"עֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שְׁמוֹת כא, י); וְאִם חָלָה אוֹ תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִבְעֹל, יַמְתִּין שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים עַד שֶׁיַּבְרִיא, שֶׁאֵין לְךָ עוֹנָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ; וְאַחַר כָּךְ, אוֹ יִטֹּל מִמֶּנָּה רְשׁוּת אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
יב הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה נֶדֶר שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ, אוֹ מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שֶׁיָּכוֹל לְהָפֵר, וְאָמַר לָהּ: אֲנִי מֵפֵר לָךְ עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי מַה שֶּׁדִּבַּרְנוּ יַחַד בִּדְבָרִים שֶׁל שְׂחוֹק שֶׁאָדָם מְדַבֵּר עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁתִּתְהַפֵּךְ לְאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ וְלֹא תִּתְעַבֵּר, אוֹ עַל מְנָת (טוּר) שֶׁתַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה שׁוֹטִים, כְּגוֹן שֶׁתְּמַלֵּא עֲשָׂרָה כַּדֵּי מַיִם וּתְעָרֵם לָאַשְׁפָּה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, יוֹצִיא מִיָּד וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
יג הָאוֹמֵר: אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא אֲנִי בְּבִגְדִי וְהִיא בְּבִגְדָהּ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה; וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵינוֹ נִזְקָק לָהּ כְּלָל. וְכֵן הִיא אוֹמֶרֶת: אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא אֲנִי בְּבִגְדִי וְהוּא בְּבִגְדוֹ, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א):
א סָעִיף א בעונה. ואע"ג דהעראה הוי כביאה לכל דבר. למצות קיים עונה לא מקרי ביאה הררב"ז ח"א סימן קי"ח:
ב סָעִיף א לילה. היינו אדם בטל שאין לו מלאכה והוא ברי' ומעונג ואינו פורע מס ואינו הולך בדרך טור. והרמב"ם לא כתב תנאי זה שאינו פורע מס ע' ח"מ. והב"ש כ' והרמב"ם כ' דוק' כשהוא פטור ממס והטור השמיט את זאת ע"ש. אדרבה איפכ' הוא. וכל זה איירי כשאינו ת"ח אבל ת"ח אף שאין מוטל עליו שום מלאכה והוא בריא ואינו נותן מס מ"מ התורה מתיש כחו:
ג סָעִיף ב בעיר וכו'. זהו דעת ר"י. ורמ"א שהבי' וי"א וכו' הוא דעת ר"י בר ברוך ע' תוס' כתובות דף ס"ב ע"א ד"ה והא תניא הפועלים וכו' ובדברי הרב ב"י צ"ע ע"ש ודו"ק והמרש"א בחדושי הלכות בסוגי' זו הרגיש בזה ע"ש:
ד סָעִיף ב בשבת. ויש לו רשות לשנות מנהגו אם היה רגיל לעשות מלאכתו בביתו והיה עונתו ב"פ בשבוע רשאי לעשות מלאכה חוץ לעיר ויהיה עונתו פ"א בשבוע:
ה סָעִיף ב שבת. וסימן ושמרו בני ישראל את השבת ר"ת ביאה. הר"ן כתב הטעם הא דלא מפרש עונה של ת"ח במשנה ועיין תוספת י"ט במשנה זו. ומצאתי בחידושי הלכות שחיבר הגאון מהור"ר מאיר שיף זצ"ל שכתב אפשר לומר הטעם כמ"ש חז"ל גבי ובניהם שלשים ובנאיהם זכר כנגד נקיבה ולפי שצנועי' בתשמיש לא פרסמם הכתוב ת"ל וכן פריו יתן בעתו ולא קמפרש העת עכ"ל:
ו סָעִיף ג ברי'. קאי על כל עונות המבוארים בסעיף הקודם:
ז סָעִיף ד טבילתה. אפילו בשני רעבון או שאר צרות עיין בא"ח סי' תקע"ד ובי"ד סי' קפ"ד:
ח סָעִיף ה להתאחר. אע"ג שנותנת לו רשות וכבר קיים מצות פו"ר מ"מ בלבה מצטער אבל אם לא קיים פו"ר אסור להתאחר אלא חייב לקיים עונתו וכל זה איירי שנותנת לו רשות מחמת פיוס אבל אם בלא פיוס נתנה לו רשות מותר להתאחר יותר כ"כ ב"ש בשם תוס' כתובות דף ס"ב ע"א ד"ה אלא אורחא דמילת' וכו' ע"ש. ואינו מוכרח דשם כתב בת"ח. ועוד דשם בר"ע אדעת' דהכי נשאו. והב"ש רוצה לדחוק ודבריו אינם מוכרחים וצ"ע לדינא:
ט סָעִיף ה גמל. ואם בעת הנשואין לא היה לו אומנות מיוחדת יוכל אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה אחרת בלא רשותה ח"מ. מיהו טייל דא"ל שום מלאכה י"ל דאינו רשאי להיות חמר או גמל בלי רשותה ב"ש:
י סָעִיף ה שנים. ולא יותר ב"ח בשם מהרש"ל:
יא סָעִיף ו בעלה. ע"ל סימן א' ס"ק א' מש"ש:
יב סָעִיף ז אחד. כדי שלא יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל:
יג סָעִיף ט כתובתה. וגם התוספת כתובה כנה"ג דף ק' ע"א סעיף יו"ד:
יד סָעִיף י ברשותה. עיין י"ד סי' רל"ד סעיף ס"ד. ועיין כנה"ג:
טו סָעִיף י עמה. ז"ל הגהות מיימוני פרק י"ד מהא דמותר להתייחד עמה מק"ו דנדה כדאשכחן בפ"ק דסוטה ומה נדה שהיא בכרת וכו' ורבנן לא פליגי שם אלא מטעם דבנדה יש לה היתר תאמר בסוטה וכו' וא"כ זאת יש לה ג"כ היתר ע"י ג' הדיוטות וכו' ע"ש. ועיין בסוטה דף ז' ע"א תוספת ד"ה אמר להו ק"ו ופרכוהו וכו' וכ"כ רש"י שם ופרכוהו שכן יש לה היתר ע"ש לפ"ז מ"ש הב"ש הוא ללא צורך:
טז סָעִיף יא לצערה. אם לא כוון לצערה אלא מפני עסקיו לא עבר ומפני זה פורצים בה בני אדם ללכת בדרכים ובסחורות יותר מזמן עונה. שרוב נשים דרכן למחול משום ריוח ביתה הר"ם מטראני ח"ג סי' קל"א. אבל הר"ם אלשיך סימן נ' האריך להוכיח שאפילו אינו מכוון לצערה עובר ועיין ס"ק ח' מש"ש:
יז סָעִיף יא חדשים. בש"ג כתב אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפ' ועיין תומת ישרים סימן ס"ז:
יח סָעִיף יב כתובה. וגם התוספת כתובה. ובכל אלו דצריך ליתן לה כתובה היינו כתובה ות"כ:
א סָעִיף א חייב בעונה. עבה"ט בשם הרדב"ז. וכ"כ בס' שעה"מ פ"ג מהא"ב סוף דין ט"ו ע"ש:
ב סָעִיף א בכל לילה. עבה"ט ומ"ש וכל זה איירי כשאינו ת"ח כו' והיא מדברי הב"ש מ"ש וע' בש' ישועות יעקב שחולק עליו וע' בשיטה מקובצת בכתובות שם:
ג סָעִיף ב תלמידי חכמים. עי' בס' יערות דבש ח"ב דרוש י"ח שכ' בהא דאיתא בברכות כ"ז אמר להו איזל ואימלך באינשי ביתי כו' שהדבר תמוה איך שייך שראב"ע שבק עצת כל חכמי ישראל שרצו למנו' אותו וילך אחר עצת אשתו אך הענין הוא דהנה עונת ת"ח מליל שבת לשבת ובמס' אבות דר"נ מבואר דעונת נשיא הוא מחודש לחודש מפני ביטול בהמ"ד ואנן קיי"ל חמר ונעש' גמל צריך לימלך באשתו כו' ע"ש ובס' כרם שלמה כ' עליו שדבריו דפח"ח אבל בקשתי באבות דר"נ ולא מצאתי ולא בשום מקום אשר חפשתי וע' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"א שכ' שכל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי שלא לקיים עונתו כ"א א' בשבת ואף שאין לנו דין ת"ח בזה"ז בכמה דברים מ"מ בזה לדעתי רשאי כל אדם לעשות עצמו ת"ח ואף שהובא (במג"א סי' ר"מ סק"ג) בשם ס' הקנה שאין כל אדם רשאי לעשות עצמו ת"ח היינו כשהוא באמת פועל או טייל ואינו עוסק בתורה אבל לעוסקי תורה שמתשת כחם אין חילוק בין ת"ח שבימיהם לאותן שבזמנינו ואדרבה היא מתשת כחינו יותר לפי חסרון הבנתינו וגם בסמ"ק מ"ע רפ"ה איתא בהדיא ויעשה כל אדם עצמו כת"ח כו' אך משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה אני מורגל לומר לכל הסבובים אלי לקיים עונת פועלי' שתים בשבת כו' עכ"ל ע"ש:
ד סָעִיף ה יכולה לעכב. עי' בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' קמ"ט. שכ' דזהו לשון הרמב"ם פי"ד מה' אישו' ומשמע אפי' עומדת וצווחת א"י לעכב אך מלשון הרא"ש וטור שכתבו דכיון שהוא מצוי אצלה תמיד בעיר וגם כיון שהוא לומד אינה מקפדת משמע דעומדת וצווחת לא ומדברי הב"י משמע דהרא"ש לא פליג בזה על הרמב"ם ורק לפי דהרא"ש כ' הטעם כיון דמצוי אצלה תמיד בעיר והיינו דנחית לפרש אפי' להנך דפסקו כר"א ע"כ כ' אינה מקפדת אבל לדינא מודה הרא"ש לפי מאי דקיי"ל כחכמים אפי' אינו מצוי אצלה בעיר ואפי' עומדת וצווחת אך לדברי הב"ח שהובא בב"ש סק"י משמע דפליגי ומפירש"י משמע קצתכהרא"ש וכו'. והאריך בזה ומסיק דאינו מוכרח וי"ל דגם רש"י מודה להרמב"ם ואולי גם הרא"ש והטור ס"ל כן ודכתבו אינה מקפדת היינו כיון דאנן סהדי דאינה מקפדת בשעת הנישואין א"כ לא נשתעבד לה מעולם וא"כ אפי' צווחת לא מהני ומעתה כיון שכל הפוסקים שוים בזה בודאי דהכי נקטינן ודקדק הש"ע כלשון הרמב"ם והדין עמו עכ"ד. וע"ש עוד שהעלה ע"פ האמור באשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטהר דשרי בעל' להחמיר על עצמו ואפי' אם בעת הנישואין לא התנהג בפרישות כזה ואפי' היא עתה עומדת וצווחת ע"ש והובא ג"כ בפ"ת ליו"ד סי' קפ"ח סק"ב:
ה סָעִיף ו אחר שנשאת. עיין במל"מ פט"ו מה"א דין א' שכ' דמשמע דקודם נישואין לא מהני רשות' כו' עש"ב:
ו סָעִיף ז עונתן לפי מנין. עיין בס' ברכי יוסף לעיל סי' א' שנסתפק בפועל שיש לו שתי נשים והאחת מחלה ולא קיים פ"ו דדיניה דההוא גברא לבעול בכל עונה והא ודאי דמזו שמחלה פטור רק דצריך לקיים באחרת (ודלא כדעת הרב המגיה בט"ז לעיל ר"ס א' דפשיטא ליה דחייב בשתיהן) מעתה יש להסתפק אם חייב האי פועל לקיים מצות עונה באחרת שלא מחלה שתים בשבת או דילמא כיון דמצד עונה אינו חייב אלא אחת בשבת דאדעתא דהכי עמדה ונשאת בהא נמי שפיר מקיים פו"ר. והדר פשיט לנפשיה דנהי דמצד עונה אינו חייב אלא אחת בשבת מ"מ מצד פו"ר חייב בזו שלא מחלה שתים בשבת כדין פועל וקצת ראיה מדברי הה"מ ריש פט"ו ע"ש:
ז סָעִיף ט יקיים שבעה ימים. עיין בס' קרבן נתנאל פ' אע"פ אות ל"ג שכתב דלדידן דכל אשה בימי נדותה עד י"ב ימים יש לנו לומר דאין כופין להוציא עד י"ב ימים וצ"ע לדינא ע"ש:
ח סָעִיף י אם נדר ברשותה. עמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רל"ד סק"ח בשם ס' בני אהובה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.