א שָׁלשׁ אֲרָצוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲלוּקוֹת זוֹ מִזּוֹ לְעִנְיַן נִשּׂוּאִין, יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל. וְכָל הַיִּשּׁוּב הוּא אֲרָצוֹת, כְּגוֹן אֶרֶץ כְּנַעַן וְאֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ תֵּימָן שֶׁחֲלוּקִים בִּלְשׁוֹנָם (מוהר"ם סִימָן קי"ז). שֶׁמִּי שֶׁהוּא מֵאֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת וְנָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת, כּוֹפִין אוֹתָהּ וְיוֹצְאָה עִמּוֹ לְאַרְצוֹ, אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא תּוֹסֶפֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן נְשָׂאָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מֵעִיר לִכְרַךְ אוֹ לְהֵפֶךְ, בְּגָלִיל (אֶחָד), אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ לְהוֹצִיאָהּ מִגָּלִיל לִיהוּדָה (הָרַ"ן פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה). אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּאַחַת מֵהָאֲרָצוֹת, וְהוּא מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָאֶרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, אֲבָל מוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָם הָאֲרָצוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִכְפָר וּמִכְּפָר לִמְדִינָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מֵאֶרֶץ אַחַת, וּנְשָׂאָהּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת, הִיא יְכוֹלָה לָכֹף אוֹתוֹ לֵילֵךְ עִמָּהּ לְאַרְצָהּ, אֲפִלּוּ מִכְּפָר לִמְדִינָה אוֹ לְהֵפֶךְ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). אֲבָל אִם שְׁנֵיהֶם מֵאֶרֶץ אַחַת וּנְשָׂאָהּ בְּאוֹתָהּ הָאֶרֶץ, אֵין אֶחָד מֵהֶם כּוֹפֶה לַשֵּׁנִי לְהוֹצִיאוֹ מִמְּדִינָה לִכְפָר אוֹ לְהֵפֶךְ; אֲבָל מִמְּדִינָה לִמְדִינָה אוֹ מִכְּפָר לִכְפָר, הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לְהַכְרִיחוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמָּהּ לִמְקוֹמָהּ, הוֹאִיל וְהֵם שָׁוִים (גַּם זֶה שָׁם). הָיָה דָּר עִמָּהּ בְּעִירוֹ וְלָא מִתְּדַר שָׁם, וְנָסַע עִמָּהּ לְעִירָהּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה, וְלָא אִתְּדַר לֵיהּ, יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהוֹצִיאָהּ (רִיבָ"שׁ סִימָן פ"ח). יֵשׁ אוֹמְרִים אִם לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת וּלְפַרְנֵס עַצְמוֹ, כּוֹפִין אִשְׁתּוֹ שֶׁתֵּלֵךְ עִמּוֹ לְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רט"ו), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן מַשְׁמָע בָּרִיבָ"שׁ סִימָן פ"א). מִי שֶׁהוּא מִמְּדִינָה אַחַת וְיֵשׁ לוֹ שָׁם אִשָּׁה, וְנָשָׂא אַחֶרֶת בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, צְרִיכָה לֵילֵךְ עִמּוֹ לְעִירוֹ, דְּוַדַּאי נְשָׂאָהּ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרשב"ץ). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ"ד סָעִיף ט', עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ:
ב כְּשֶׁמּוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאֶרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ, מִנָּוֶה יָפֶה לְנָוֶה הָרָע, וְלֹא מֵרָע לְיָפֶה; וְכֵן לֹא יוֹצִיאֶנָּה מִמָּקוֹם שֶׁרֻבָּן יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עכו"ם. וּבְכָל מָקוֹם מוֹצִיאִין מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ כּוּתִים לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמָּקוֹם שֶׁהַמּוֹשֵׁל טוֹב לְמָקוֹם שֶׁהַמּוֹשֵׁל רָע (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י"ג דְּאִשּׁוּת). כָּל מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּקוֹמָהּ, הַיְנוּ לְאַחַר שֶׁכְּנָסָהּ וּנְשָׂאָהּ; אֲבָל קֹדֶם נִשּׂוּאִין לֹא יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וְצָרִיךְ לְכָנְסָהּ בִּמְקוֹמָהּ, אִם לֹא הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ עִם הָאִשָּׁה; אֲבָל אִם הִתְנָה עִם אִמָּהּ, לָאו כְּלוּם הוּא. (רִיבָ"שׁ סִימָן קע"ז) מִיהוּ, אִם יֵשׁ אֲמַתְלָאוֹת וּטְעָמִים לִדְבָרָיו, הָאִשָּׁה צְרִיכָה לֵילֵךְ אַחֲרָיו (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי לְנָשִׁים סִימָן כ"ח):
ג בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה יָפֶה לְנָוֶה הָרָע, וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ כּוּתִים. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרָע לְנָוֶה הַטּוֹב, וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ כּוּתִים לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:
ד אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. הַגָּה: אֲבָל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִים, נוֹטֶלֶת; וְאִם אֵינָם קַיָּמִים, אִם הוּא הִפְסִידָן, נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, וְנִכְסֵי מְלוֹג צָרִיךְ לְשַׁלֵּם. וְאִם נִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ, נִכְסֵי מְלוֹג לֵית לָהּ, וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל צָרִיךְ לְשַׁלֵּם (בַּמָּרְדְּכַי סוֹף כְּתֻבּוֹת בְּשֵׁם מוהר"ם). וְהָא דִּכְתֻבָּה אֵין לָהּ, דַּוְקָא שֶׁנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הוּא חוֹזֵר לְסוֹף כַּמָּה שָׁנִים לְהִתְיַשֵּׁב בְּחוּצָה לָאָרֶץ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ אוֹ לְיוֹרְשֶׁיהָ אַף הַכְּתֻבָּה (גַּם זֶה שָׁם). אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם. שֶׁהַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם; הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּכוֹפִין לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַיְינוּ בִּדְאֶפְשָׁר בְּלֹא סַכָּנָה. הִלְכָּךְ, מִסוֹף הַמַּעֲרָב עַד נוֹא אָמוֹן אֵין כּוֹפִין לַעֲלוֹת, וּמִנּוֹא אָמוֹן וּלְמַעְלָה כּוֹפִין לַעֲלוֹת דֶּרֶךְ יַבָּשָׁה, וְגַם דֶּרֶךְ יָם בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם אֵין שָׁם לִסְטִים:
א סָעִיף א שלש ארצות כו' כתב הרא"ש תוספת' נ"א לנשואין כו' בד"א שבזמן שהי' מיהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אות' לצאת שעמ"כ נשאה: ירושלמי מתני' כשהוא מיהודה ונשא אשה מגליל אבל אם הי' מיהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה מגליל כופין אותה לצא' מגליל אין כופין אותה לצא' לכאורה התוס' והירושלמי סותרין זא"ז ור"ת תירץ דבתוס' גרסינן כופין אותו דמיירי מכפיית האיש דהיינו אם נשאה באחת מאלו הארצות והוא מקום מולדתו ודירתו אין כופין אותו לצא' משם וכ"ש אם נשאה באחד מארצות אלה במקום מולדתה ודירתה שיפ' כח האשה יותר וא"י להוציא' משם וה"ק התוספ' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאת ביהודה שהוא מקומו אין מוצא האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דשתי מדינות הן ואין יכול לחקור אחר מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצא' ואם האיש והאשה ממקום א' ביהודה אעפ"י שנשאה בגליל כופין אותו לצא' אפי' מעיר לכרך וכו' ור"מ הקשה עליו מן הירושלמי דמשמע התם דיפה כח הבעל מכח האשה וכו' ופי' דאיירי בכפיית האשה וח"ק בד"א שהוא מיהודה ואירס אשה ביהודה אינו יכול להוציאה למדינה אחרת אעפ"י שהאש' מגליל אינו יכול להוציאה מיהודה ולא מצי למימר והלא אין זה מקום מולדתך מאי איכפת לך אם אדור כאן או במדינה אחרת דכיון דאירס' ביהודה מצי למימר אדעת' דהכי נתקדשתי לך לדור ביהודה כי הורגלתי שם אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל כו' אפילו הלך לגליל וקדשה בסתם כופין אותה לצא' ליהוד' והא דאמר שע"מ כן נשאה ולא אמר שע"מ כן אירסה כיון דבקידושין איירי י"ל דקמ"ל רבותא אפי' אם אח"כ נשאת בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אות' לצאת מיהודה מתי שירצה שעמ"כ נשאת ע"ד קידושין ראשונים וכיון דבשע' קידושין הי' בר יהודה הוה כאלו התנה שתלך אחריו ליהודה והירושלמי ה"פ אם הי' מיהודה ונשא בגליל פיר' שהולך לשם ונשא כיון דהנשואין היה שם בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה אבל אם הי' מיהודה ונשא אשה ביהודה שהיה מגליל ושוב מרדה ושבה לאביה לגליל כופין אותה לצא' משם ביהודה כיון שניסת לו ביהודה עכ"ל ומ"ה כתב הטור בשם רבינו מאיר אם הי' מיהודה וקדשה בגליל אפילו אם לא נשאה בגליל אלא שנשא' בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו בשעה שקידשה וצריך ביאור דהא אכתי דברים סותרים זא"ז דתחילה אמר דקמ"ל לרבות דאפי' אם נשאה אח"כ באחת מארצות כולי משמע כ"ש נשאה בגליל דיכול לכופה וזה אינו דבהדיא אמר אח"כ בירושלמי דאם הלך ונשאה בגליל דאינו מוציאה משם וכן קשה בלשון הטור בשם ר"מ אפילו לא נשא' בגליל כולי משמע כ"ש נשאה בגליל וזה אינו כמו שכתבנו. ונראה דמשום הקידושין לחוד אין לה כח להשאר שם דאין מעלה בקידושין אלא לומר אחר הנשואין אדעת' דהכי (לא) נתקדשתי כדי לדור אח"כ ביהודה אבל כאן שהיה מיהודה והלך לגליל ואירס אשה ולא עשה נשואין עד ארץ אחרת והיא פרצה לומר לא אלך מכאן כיון שנעשו נשואין שלי בארץ אחרת קמ"ל כיון שבשעת קידושין ה' דר ביהודה הוה כאלו היה תנאי לדור ביהודה ממילא מקום הנשואין לא מבטל זה וה"ק הטור כיון שבמקום הקידושין לא מהני לעקר מקום דירתו דהיינו יהודה אם נשאה אח"כ בארץ אחרת לא מהני הנשואין דודאי אם היה הנשואין במקום הקדושין אזלינן בתר הנשואין אלא דאם הי' הנשואין בארץ אחרת לא נעקר התני שהיה בשעת הקדושין כיון שהיה הקדושין במקום אחר והאי אפי' דקאמר קאי על הנשואין שאעפ"י שניסת צריכה לצאת משם כיון שהם במקום אחר מן הקידושין והקדושין עצמן לא היה להם בה נשואין כיון שהדירה היתה ביהודה והיתה חייבת אז לצאת ליהודה. אך מ"ש הטור תחילה אבל אם הוא מאחד מאלו הארצות והלך לארץ אחרת ונשאה שם צריך שתלך אחריו לארצו זה סותר דברי הירושלמי דאמר דהנשואין של ארץ אחרת עיקר מקום שהיה דר שם ואזלי' בתרא ומדברי הרמב"ם דכאן משמע ג"כ בטור שכתב כופין אותה ויוצאה עמו לארצו אם נשאה בארץ אחרת ועליו אין תמוה שאפשר שסובר שהירושלמי חולק על התוספ' ופסק כתוספת' אבל על הטור קשה שמביא דעת הר"מ שמתרץ התוספתא והירושלמי קשה ואין בידי ליישב אלא שחסר בטור תיבת אינה וכצ"ל אבל אם הוא מאחת כו' אינה צריכה לילך כו' וה"ק תחילה ונשא שם אשה אינו יכול לכופ' פירוש לילך לארץ אחרת אלא תשאר ביהודה דוקא אבל אם היא מאחת כו' אינה צריכה לילך אחריו ליהודה דוקא אלא תשב במקום שהיה:
ב סָעִיף ג כופין אותה לעלות כתבנו בשם ר"ח הכהן והגהות מרדכי דכתובות דדין זה הוא דוקא בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו שהדרכים משובשים א"י לכופה דה"ל כמו שמוליכה למקום. ובתוספת כתבו דהרבה מצות תלויות בארץ וכמה עונשים דאין אנו יכולים ליזהר בהם:
א סָעִיף א בלשונם. בריב"ש סימן קע"ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין אפילו אין חלוקים בלשונם. ובמלכות אחת אין מוציאין אלא אם חלוקים בלשונם. עיין ב"ש:
ב סָעִיף א אחרת. הנה בזה יש ג' שיטות. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והר"ן והריב"ש אין חילוק בין אירוס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת צריכה להוליך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת. ולשיטת הר"ם מרוטנבורק יש חילוק בין אירוס לבין נשא היינו אם אירוס במדינה אחרת צריכה להוליך עמו למדינה שלו. אבל אם נשא במקום מולדתה אין כופין אותה להלך אחריו. והטור כתב בדברי מהר"ם אפילו לא נשאה וכו'. כבר עמדו עליו האחרונים ב"ח ח"מ ב"ש ע"ש. ושיטה שלישית הוא שיטות ר"ת ויתבאר בסמוך:
ג סָעִיף א לארצו. יש להסתפק אם מ"ש לארצו הוא דוקא אבל להוליכה אל ארץ אחרת שאינו לא ארצו ולא ארצה אין כופין אותה לילך אחריו. או דילמ' מ"ש צריכה לילך אחריו לארצו ל"ד והכוונ' שצריכה לילך אחריו ואפילו שיוליכנה לארץ אחרת שאינה לא ארצו ולא ארצה כנה"ג דף צ"ח ע"א. כתב מהרי"ט ח"א סי' מ"ז הא דכופין אותה דיוצאה עמו לארצו. דוקא כשלא בא לעיר הזאת אלא לענין נשואין בלבד אבל מי שהלך שם עם ביתו ודר בה כמה שנים ואחר כמה שנים נשא שם אשה א"ל שע"ד לחזור לעירו נשאה ואע"פ שדעתו היה כן דברים שבלב אינן דברים ע"ש:
ד סָעִיף א לכרך. כלומר אע"ג דמגליל ליהודה יוכל לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לילך אחריו מ"מ בגליל א"י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך ויש להסתפק אם יוכל להוציאה בגליל למקום השוה. או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך ותן מקומך עלי אי נאמר שהברירה בידו או לא ח"מ. וב"ש כתב בפשיטות דהברירה בידו להניחה במקומה ולהוציאה מעיר לעיר ע"ש:
ה סָעִיף א אחרת. אפי' לארץ מולדתה א"י להוציאה כי י"ל בכאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה ב"ש וכתב מהרי"ט בתשובה ח"א סי' מ"ז אם הגוים היו מתעוללים עליו מטעם שאביו היה לו עסק בממון המלך יוכל להוציאה לעיר אחרת כיוצ' בה. ועיין ברשד"ם חא"ה סי' קנ"ה:
ו סָעִיף א למדינה. כלומר מעיר גדולה לעיר גדולה. כי בעיר גדולה יש מעלה דיוכל לקנות כל צרכם וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקים ומקרבים בתים זה לזה כ"כ רש"י בכתובות דף ק"י ע"ב. ובקדושין דף מ"ט ע"ב כתב רש"י ישיבת כרכים קשה דהיוקר מצוי בו ע"ש וצ"ע. ועיין בספר פרשת דרכים דף י"ז ע"א. והיינו דוק' כשהנשואין היה במקומו אז א"י לשנות אלא למקום השוה אבל אם הנשואין היה במדינה זו במקום אחר מחויבת היא לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר אפי' לשיטות מהר"ם מרוטנבורק אם הוי הנשואין בעירה מ"מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת ב"ש ועיין כנה"ג דף צ"ח ע"ב:
ז סָעִיף א אחת וכו'. זהו שיטת ר"ת. והוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנה איירי בכפיות האיש מתי חוכל היא לכופו שילך אחריה. ולשיטתיה הוא כך. אם א' מיהודה ושני מגליל. אז היכ' שהיו נשואין שם מחוייבים לדור אף שהיה במקומו א"י לכופו שיעקר משם וילך למדינתה. וכן אם הם ממדינה א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנשואין: ואם שניהם מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר וכתב ב"ש ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל. והנשואין היה בגליל. א"י לכופו. וכן אם אחד מגליל ואחד מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת א"י לכופו שתלך למדינה שלו וה"ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנשואין היה בכרך יכולה לכופו שילך לעירו ע"ש. רוב פוסקים חולקים על ר"ת. אלא במרדכי כתב כיון דאיכ' פלוגת' עבדינן הכא לחומר' והכא לחומר'. היכא דהבעל רוצה לכוף אוחה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר"ת. ומכ"ש דאין כופין אותו וכ"פ הד"מ עיין ב"ש:
ח סָעִיף א ולהוציאה. לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא. לכן אף שהיה דר אח"כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יוכל להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה ריב"ש ב"ש:
ט סָעִיף א ויש חולקים. עיין ח"מ ב"ש. ולדעת החולקים צ"ל אע"ג שכבר הזהירו חז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו'. לא אמרו חז"ל אלא דרך עצה טובה אבל א"י לכופו ע"ז ב"ש. ועיין בב"מ דף ע"ה ע"ב שלשה צועקין ואין נענין וכו' דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למחא אחרית' ע"ש. א"כ צ"ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר. ועיין סי' ע' ס"ק א' מש"ש בשם הרש"ך ועיין בתשובת הריב"ש סי' פ"א:
י סָעִיף ב הרע. כבר כתבתי דוק' כששניהם ממדינה א' ומעיר א' אז אין יוכל לשנות אותה למקום גרוע אבל הנוש' אשה ממדינה אחרת הוי כאלו התנה שתלך אחריו אפי' מכרך לעיר ואפילו מיפה לרע:
יא סָעִיף ב גוים. ממקום שיש רופא ושאר הדברים הצריכין למקום שאין רופא ושאר הדברים הצריכין לעיר הוי כמוציאה ממקום שרובו ישראל למקום לעיר שרובו גוים מהרי"ט בחשובה ח"א סימן מ"ז:
יב סָעִיף ב כותים. אפי' מנוה יפה לנוה רע. ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל:
יג סָעִיף ב טוב. מסידור לשון הרב משמע דקאי אדסמיך ליה דאפי' למקום שרובו ישראל אינו יוכל להוציאה כשמושל רע שם. אבל מלשון הגה' מיימון משמע דמושל רע הוי כמו נוה רע ומקום שרובו ישראל עדיף מנוה רע כמ"ש ח"מ:
יד סָעִיף ב כלום הוא. אמנם אם התנה עם אמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקדושין והיא תודה בזה הדין עם הריב"ש ועי' ב"י. ואם לא תודה אין עדות אמה כלום ואם השדכן יעיד עליה תשבע להכחיש העד עיין הר"ם אלשיך סי' נ"ה:
טו סָעִיף ב לדבריו. עיין רשד"ם חא"ה סי' קנ"ה והר"ם גלאנטי סימן מ"ד ומהרי"ט ח"א סימן מ"ז וכנה"ג סי' זה:
טז סָעִיף ג אותה. ברמב"ם וטור ליתא תיבת אותה דהא כופין אותו ג"כ. התנה בפירוש שאינו יוכל להוציאה אפילו לא"י אינו יוכל להוציאה לא"י. אבל אם לא התנה בפירוש רק שנשבע שלא להוציאה ממקומה יוכל להוציאה לא"י הר"ם גלאנטי סי' מ"ד כנה"ג דף צ"ח ע"ב:
יז סָעִיף ד ונצ"ב וכו'. ה"ה בכל מקום אשר הוא יוכל להוציאה והיא אינו רוצה הדין כן אחרונים:
יח סָעִיף ד לסוף. הטעם משום דאז נראה דאינו אלא רמאות מה שעלה לא"י. לפ"ז אפילו אם גירשה כבר ולא נתן לה כתובה צריך לשלם לה או ליורשיה. וכן הדין אם עקר מעיר לעיר וחזר אח"כ ב"ש. אבל ח"מ כתב אם כבר גירש אותה א"צ לשלם לה הכתובה: גם כתב בעקר מעיר לעיר פטור כשלא רצתה לילך עמו ולא עשתה רצונו אפי' אם חזר אח"כ ולא גירשה עדיין אלא כשחזר מא"י אז הואיל ומאס בא"י חייב ליתן לה הכתובה כשלא גירשה עדיין אבל אם כבר גירש אותה ומתה אפילו חזר מא"י א"צ לשלם ע"ש:
יט סָעִיף ה סכנה. ולענין אם בזמן הזה מצוה לעלות לא"י עיין תוס' כתובות דכתבו בשם ר"ח כהן דאין מצוה בזמן הזה: ובהרא"ש ואגודה והטור משמע דיש מצוה אף בזמן הזה וכנה"ג מאריך בזה והביא הרבה דיעות מחולקים אם יש מצוה לעלות או לא ע"ש. וכיון דאיכ' פלוגת' דרבות' מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות וחייב ליתן לה כתובתה ועיין פרישה:
א סָעִיף א כופין אותה. עמ"ש לעיל סי' נ"ב סוס"ק ב':
ב סָעִיף א לארץ אחרת. עבה"ט מ"ש בשם מהרי"ט אם היו מתעוללים עליו כו' ועיין בס' ישועות סק"ב שפקפק ע"ז דנהי שהוא אנוס מ"מ הוי בגדר אונס רחמנא חייביה דלא אמרינן ע"ש:
ג סָעִיף א אם לא יוכל להחיות. עיין בתשו' נו"ב סי' ס"ז בענין הזוג שהותנה ביניהם בתנאים ראשונים שידורו בעיר ובבית אבי הכלה ובתנאים אחרונים הוכפל התנאי ועתה אחר החתונה לא מיתדר ליה להבעל במקום שדר בו חמיו באשר שקרה לו מקרה בפעם הראשון שהיה בבית חמיו היה לו מיחושים הרבה וחזר לבית אביו ונתרפא וחזר שוב שנית לבית חמיו ואינו יכול לסבול אוירא דמדינות חמיו והיה לו מכאובים הרבה עד שבא לכלל סכנה שהיה לו מכות בפניו וחבורות ופצעים והרופאים אומרים שזה בא לו מחמת שינוי אויר. ופסק בזה הגאון אב"ד דק"ק אה"ו שאין כופין הבעל לדור בבית חמיו ואדרבא כופין את האשה שתלך אחריו והביא ראיה מתשובת מיימוני סי' כ"ח דאם יש אומדנא ואמתלאות היא צריכה לילך אחריו ואין לך אומדנא גדולה מזו ועוד ראיה מפלוגתא שבין תה"ד וריב"ש באין לו מזונות ופרנסה במקומו וע"כ לא נחלק הריב"ש אלא בדוחק פרנסה שמ"ש רז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא כו' הוא רק דרך עצה טובה אבל כאן דביש ליה מחמת חשש סכנה גם הריב"ש מודה. והוא ז"ל השיב בזה דמ"ש הגאון הנ"ל שאין כופין הבעל הוא פשוט כיון שהרופאים העידו שהוא סכנה פשיטא שסומכין על דבריהם אפי' במקום סקילה וכרת לחלל שבת ולאכול ביו"כ ק"ו כאן דתרי זימני הוי חזקה (עמש"ל סי' ב' סק"ז) אבל מ"ש שכופין את האשה שתלך אחריו צריך תלמוד כי בתשובת מיימוני שם לא הוזכר כלל מלכוף את האשה רק שלא לכוף הבעל לגרשה או לבא למקומה (צ"ע מדברי הרמ"א דלקמן ס"ב סוף הגה) ומעתה ניחזי אנן הנה לדעת ?ר"ת פשיטא שידה על עליונה ואף שמהני אונס דידיה שלא תכוף אותו לבא למקומה אבל איך הוא יכול לכופה ואף לשיטת שאר הפוסקי' דהך דג' ארצות לענין כפיות האשה מיירי מ"מ טעם הדבר דסתמא דמלתא היא נשאת על דעת לבא למקומו אבל היכא שהיה תנאי מפורש בשעת נישואין לא נחלקו מעולם ואף שאונס רחמנא פטריה אבל לא אמרינן אונס רחמנא חייבא לדידה. ומ"ש הגאון הנ"ל דכאן דביש ליה מחמת חשש סכנה גם הריב"ש מודה אני אומר נהפוך הוא שגם תה"ד מודה שאין יכול לכופ' דדוקא בדוחק עניות שגם האשה בדוחק אמרינן דעתה שיותר נוח לה להיות במקום אחר מלסבול עניות ולכך בטלה דעתה ויכול לומר ע"ד סתם נשים נשאתיך אבל בנ"ד הוא סובל מכאובים מה איכפת לה בדידיה לצאת ממקומה ובזה ליכא אומד הדעת בכל הנשים (לפי קוצר דעתי אין סברא זו ברירה כ"כ כי מאחר שיהיה לו מכאובים בחשש סכנה מסתמא לא יוכל להשתכר ותרווייהו איתניהו בה) ועוד דהתה"ד מיירי בנשאה סתם אבל היכא שהיה תנאי מפורש אין חילוק בדבר. וסיומא דפיסקא העלה שאין לכוף אותו כלל וכן אין לכוף אותה ובנדון המזונות מעבר עד היום אם עדיין לא התרה בה הבעל ע"פ הב"ד שתרד עמו לדין פשיטא שחייב במזונות כי אולי אם היה מתרה בה והיתה שומעת מפי ב"ד שאין הבעל חייב לבא למקומה היתה מתרצית לבא אליו אבל אחר ההתראה ראשונה שיתרה בה הבעל שתרד עמו לדין לא במקומו ולא במקומה כי קצינים אלו היושבים בעיירות קטנות כל אחד נקרא תקיף בעירו ואז כשלא מרצה לעמוד בדין שוב יעכב מזונות עד שתרד לבסוף לדין ואז יפסקו הב"ד גם על המזונות משעת הסירוב כי ישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' צ"ב אות י"ד בהגה שהביא דפ"א בא אליו שאלה מרב אחד בדברי ריבות שבין איש לאשתו אודות מקום דירתם ובתוך טענות הבעל בא בטענה שניה נגד דברי אבי האשה שיבא לדון לפני ב"ד שבעירו והאש' היא אצל אביה כדין התובע הולך אחר הנתבע והשיב הבעל דלפי דבריו שהיא מורדת ואין עליו איסור חרגמ"ה ולענין איסור זה הוי איהו הנתבע אשר על כן מוכרחת שתבא לדון לפני ב"ד שבעירו. וכ' שלא הי' לו באפשר להשיב ע"ז מכמה טעמים אך דעתו נוטה קצת לטענת הבעל בזה ע"ש:
ד סָעִיף ב וצריך לכנסה במקומה. ע' בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' פ"ו:
ה סָעִיף ב לאו כלום הוא. עבה"ט ומ"ש בשם ר"מ אלשיך ואם השדכן יעיד עליה תשבע להכחיש העד. עי' בס' ישועות יעקב סק"ו שהביאו ג"כ וכ' עליו ואני מסתפק בדבר אם יש כאן מקום לשבועה כיון דאין בזה תביעת ממון ע"ש:
ו סָעִיף ה בלא סכנה. עבה"ט לענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י כו' ועיין בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ו אודות שלשה חברים שרצו ליסע לא"י הם ונשיהם ובניהם הקטנים בני שנים ושלש שנים והב"ד שבעירם רוצים לעכב על ידם שלא ליסע עם בנים הקטנים מחשש סכנה פן לא יוכלו לסבול צער טלטול הדרך ונענוע הספינות ושינוי האויר ושאלו האנשים ההמה אם ימנעו מנסיעה זו או לא ואם יחושו לגזירת ב"ד בזה. והשיב לענין אם בזה"ז מצוה להעלות לא"י הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה וכי היא שקולה נגד כל המצות (כדאיתא בספרי) וגם התה"ד בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה איברא התוספת בכתובה בשם ר"ח כהן כו' אמנם הרי"ט בתשו' סי' כ"ח ובחי' לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס' ולאו דסמכא היא כלל והדין עמו וכ"כ בעל נתיבת משפט וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתני' א"כ ודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן וגם מ"ש התוס' שם דאינו נוהג בזמה"ז דאיכא סכנת דרכים הא ודאי דאף בזמן הבית כל שהיה בו משום סכנה גלויה לא נאמר לכוף לעלות וזה משתנה לפי הזמן וכבר כתב המבי"ט ח"ב סי' רי"ו הכלל בזה כשכל הסוחרים אינם נמנעים יכולים לכוף כו' ובענין שחששו ב"ד הנ"ל כי הי' סננה לקטנים ז"א דא"כ ה"ל למתני' או חד מפוסקים למימר דאם באה מחמת טענה מחמת בנים הקטנים שומעין לה א"ו זה אינו כי אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולים כי מצד סכנת טביעה ושביה ולסטים הרי קטן וגדול שם הוא ואם מטורח הנענוע הרי הקטנים בטבעם קלי התנועה וכן מבואר בתשו' הר"ם מרוטנבורג סי' ר"ג כו' (ע' בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק צ"ז) וגם הרבנים היושבים על איי הים כתבו שעיניהם ראו בכל יום נוסעים דרך ים לקצוי ארץ עם ילדים קטנים כו' ולכן נראה דאף אם יגזרו ב"ד שבעירם שלא לנסות מטעמים הנ"ל רשאים לסמוך על אלו אשר עיניהם ראו ההיפך כי לא ראינו אינו ראיה והרי זה כהורו ב"ד ששקע' חמה והי' לפנינו דאין זה הוראה ואם לחוש שלא להמרות פי ב"ד מפני הכבוד כבר כ' המבי"ט סי' קל"ט דאין לחוש בזה לכיבוד אב ואם החמור' (צ"ע בתשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח שלא כ' כן ע"ש וע' קדושין ל"א ע"ב) מכ"ש לגדרי ב"ד וכבר אישתמיט ר' זירא מרב יהודא רביה דבעי למיסק לא"י. אמנם כן צריך בתחלה תנאי אחד. שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח וכמ"ש התה"ד שם ובכל בו וגם בתשב"ץ כ' דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת מעבירו על דעתו וע"ד קונו ח"ו כו' והלא יוצאין מא"י לח"ל ללמוד תורה מרבו מכ"ש שלא לנסוע לכתחלה במקום שאין לו הכנה ללמוד. והכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפי' חיי צער ויעבוד השם אבל אין כל אדם זוכה לכך וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם וחוב הוא לקטנים וח"ו יש לחוש שיצאו לת"ר עד לא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער. ועכ"פ אלו הנוסעים לשם וצריכים עי"כ להתפרנס מן הצדקה ואילו היו בח"ל היו יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם לא טוב עושין כי גדול הנהנה מיגיע כפו וצוה לנו ז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וצריכין להתיישב בזה כי הדבר שקול ואין לי בו הכרע עכ"ל ע"ש (וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סימן ר"ה ור"ו ובתשובת חתם סופר חי"ד סימן רל"ד וגם בחלק אה"ע סימן קל"ב שהובא לעיל סימן ע' סק"ד) . ועמ"ש לעיל סימן א' ס"ק ט"ז ולקמן סימן קנ"ד ס"ק כ"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.