א הַכּוֹתֵב אוֹ הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה: "דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ", אִם מָכְרָה אוֹ נָתְנָה, קַיָּם. וְאֵין לוֹ בְּמָעוֹת הַמִּקָּח כְּלָל (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא מָכְרָה וְלֹא נָתְנָה, הַבַּעַל אוֹכֵל הַפֵּרוֹת, וְאִם מֵתָה יוֹרְשָׁהּ. וְאִם כָּתַב לָהּ כֵּן אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ וְאָז יִהְיֶה מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּם. הַגָּה: וְלָא מְהַנֵּי סִלּוּקוֹ אֶלָּא לְאַחַר אֵרוּסִין, אֲבָל קֹדֶם אֵרוּסִין לָא מְהַנֵּי סִלּוּק (רַ"ן רֵישׁ פֶּרֶק הַכּוֹתֵב וְרַשְׁבָּ"א סִימָן תתק"ס):
ב אִם הִתְנָה בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה עַל נְכָסִים שֶׁיִּפְּלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ דִּין וּדְבָרִים בָּהֶם, מוֹעִיל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל. הַגָּה: סִלֵּק עַצְמוֹ מִנְּכָסִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַנְּכָסִים הַכְּתוּבִים בִּכְתֻבָּתָהּ בִּכְלָל (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב בְּשֵׁם רִיצְבָ"א); וַאֲפִלּוּ נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ אַחַר כָּךְ אֵינוֹ בִּכְלָל (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"ג), אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא:
ג כְּשֶׁאָמַר לָהּ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ הֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע וְאֵין לוֹ בִּנְכָסֶיהָ פֵּרוֹת לְעוֹלָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בָּזֶה:
ד הוֹסִיף לְהַתְנוֹת גַּם עַל הַפֵּרוֹת, שֶׁאָמַר לָהּ: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן, אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ, אֲבָל מוֹכְרִים הַפֵּרוֹת וְלוֹקְחִים בָּהֶם קַרְקַע וְאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו. הַגָּה: וְאִם מֵתָה, יוֹרְשָׁהּ (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לִמְכֹּר הַפֵּרוֹת, אֶלָּא שֶׁאִם שִׁיְּרָה פֵּרוֹת יִמְכְּרֵם וְיִקְנֶה בָּהֶם קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
ה הוֹסִיף לְהַתְנוֹת עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וְלֹא פֵּרֵי פֵּרוֹתֵיהֶם, לוֹקְחִין הַפֵּרוֹת וְקוֹנִים בָּהֶם קַרְקַע, וְלוֹקְחִים פֵּרוֹת קַרְקַע זוֹ וְקוֹנִים בָּהֶם קַרְקַע שְׁנִיָּה, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן פֵּרֵי [דְפֵרֵי] פֵּרוֹת. וְכֵן הַדָּבָר תָּמִיד, עַד שֶׁיַּתְנֶה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ פֵּרוֹת וְלֹא פֵּרוֹת פֵּרוֹתֵיהֶן עַד לְעוֹלָם, וְאָז לֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם צַד פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ:
ו כָּתַב לָהּ: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵרֵי פֵּרוֹתֵיהֶן, וְלֹא הִזְכִּיר הַפֵּרוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹכֵל הַפֵּרוֹת וְלֹא פֵּרֵי פֵּרוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם הַפֵּרוֹת אֵינוֹ אוֹכֵל:
ז הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה, הֲרֵי זֶה לֹא יִירָשֶׁנָּה, אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁיִירָשׁ מִקְצָת נְכָסִים, וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאִם מֵתָה בְּלֹא בָּנִים יַחַזְרוּ הַנְּכָסִים לְבֵית אָבִיהָ, הַכֹּל קַיָּם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא, בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה, אוֹ בְּכוֹתֵב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ בִּשְׁעַת כְּנִיסָה, אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ, תְּנָאוֹ בָּטֵל, וְיִירָשֶׁנָּה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ט. וְהָא דְּלָא מְהַנֵּי תְּנַאי לְאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, דַּוְקָא שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה; מִכָּל מָקוֹם, אִם מְחַיֵּב עַצְמוֹ לְהַחֲזִיר לְיוֹרְשֶׁיהָ מַה שֶּׁיּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, צָרִיךְ לְקַיֵּם (הָרַ"ן רֵישׁ הַכּוֹתֵב בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְרִיבָ"שׁ סִימָן ס"ד וְק"ב):
ח הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר נִשּׁוּאִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ וְלֹא בְּפֵרֵי פֵּרוֹתֶיהָ עַד עוֹלָם בְּחַיֶּיהָ וּבְמוֹתָהּ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּלָל, אֲבָל אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה. הַגָּה: סִלֵּק עַצְמוֹ מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ, וְחָזַר וּנְשָׂאָהּ סְתָם, עַל תְּנַאי הָרִאשׁוֹן הוּא מַחֲזִירָהּ (רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקס"ב):
א סָעִיף א אם מכרה או נתנה כו' ר"פ הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ה"ז אוכל פירות בחיי' אם מתה יורש' א"כ למה כותב לה דין ודברים כולי שאם מכרה ונתנה קיים ומשינן תימא מכל מילי סליקות נפשך כיון דבלשון זה יכול להסתלק מן הכל למה אינו מסלק מן הכל אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע ואם השטר סתום מורידין אותו לפחות שבמשמעות השטר וכאן הבעל בא בתקנת חכמים על אשה בג' דברים לאכול פירות ולירש ולאם תעבור ותמכור מכרה בטל וזו מביאה עליו שטר שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך לשון סילוק הוא זה אבל לא נסתלקתי אלא מפחות שבדברים וזו היא המכירה אבל כ"ז שלא תמכור אוכל פירות ואימא מפירות מסלק נפשו שלא יאכל פירות בחייה והוא פחות שבכולן אבל אם תמכור שמפסיד אף גוף קרקע שהיה ראוי לירש אם תמות בחייו יהא המכר בטל אמר אביי בוצינא טב מקרא כלומר דניחא לי בהנאה קטנה מן הנאה גדולה שתהיה אחר זמן אם תמכור ושמא לא תמכור רב אשי אמר בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסייך ולא באחר פי' אין לך אלא דקדוק הלשון בעודו שלך קאמר בנכסייך ולא בפירותיהן וכתבו התוספ' למאי דלית ליה לרב אשי שיד בעל השטר על התחתונה תימא דקתני שאם מכרה כו' קיים דעבד לכתחילה נמי תמכור עכ"ל משמע כאן דרב אשי לא ס"ל יד בעל השטר על התחתונה וקשה מהא דקי"ל בח"מ ס' מ"ב להלכה בכ"מ דיד בה"ש ע"ה ודאי הלכה כרב אשי נגד אביי דבתראה הוא ובתשו' מהרי"ק סי' ז' כתב ע"ז דגם רב אשי ס"ל יד ב"ש ע"ה אלא דחולק על מה שמתרץ אביי בוצינא טב מקרא ודבר מסתבר הוא שבהיחלוקו האמוראי' ותו דהא התוספות כתבו בהדיא דרב אשי לית ליה יד ב"ה ע"ה. ע"כ נלע"ד דגם רב אשי סבירא ליה בכל התורה יד ב"ה על התחתונה כתירץ על אביי אלא דהי' קשה לו דטעמא דאמרי' בכ"מ יד ב"ה ע"ה הוא מטעם כיון דהוא בא להוציא בשטר שבידו ע"כ ידו על התתונה משא"כ כאן הבעל בא להוציא מהאשה הוא רוצה להחזיק בשלה ודאי יד הבעל המוציא על התחתונה וזה ודאי סברת רב אשי דלא מתרץ כאביי וע"כ תיקן רש"י לאביי דהבעל לא נקרא כאן מוציא כיון שיש לו הכל בתקנת חכמים מקרי הוא מוחזק והאשה שבאה להוציא מתקנת חכמים בכח השטר סילוק שבידה אמרינן ידה על התחתונה וזהו שהקשו התוס' לרב אשי דלית ליה כאן יד ב"ה ע"ה כו' מטעם שזכרנו והוא סבירא ליה דבמשמעות הלשון ממעטינן הפירות והירושה ממילא לענין מכירה אין לנו מיעוט ממילא נשאר הסילוק בתקפו וא"כ אפי' לכתחילה תמכור דכבר מצינו ד"פ האשה שנפלו חילוק בין לכתחילה לדעבד לענין מכירה הכא משמע לשון התנא דוקא דיעבד וע"ז קשה מ"ט באמת הוי כן בשלמא לאביי דס"ל יד ב"ה ע"ה שפיר אמרינן דוקא דעבד הוה מכירה דכל יפוי כח שאפשר בעול' עבדינן לבעל אבל לרב אשי קושיא (היא) כתבתי זאת שמו"ח ז"ל לא דקדק בדגרי תוספות אלו וכתב שהם הג"ה מאיזה תלמיד ולא דק:
ב סָעִיף א צריך לקנות מידו פי' אע"ג דאז הוא שלו ממילא ה"א דצ"ל לשון מתנה לא מהני דו"ד דאינו אלא סילוק קמ"ל כיון דיש כאן קנין אמרי' מגופה של קרקע קנוי ממנו ואפי' לשון סילוק מהני כן הוא דעת הרמב"ם וס"ל דהקנין יש בו תועלת בב' דרכים דהיינו בארוסה שא"צ קנין לסילוק לענין מכירתה שקיימת לחוד מ"מ אם יש שם קנין ניתוסף לה זכות דגם פירות אינו אוכל ובנשואה בלא קנין אין כלום בסילוק כיון שכבר הוא שלו מ"מ מועיל הקנין שיהיה דינו כארוסה בלא קנין דהיינו שהסילוק מועיל למכירתה קיימת לחוד וכיון שהקנין עשה זאת להועיל לסילוק אף בנשואה אין בו כח להועיל עוד שיסתלק גם מאכילת פירות וכ"כ בכ"מ דעת הרמב"ם וא"ל ממ"ש בפ' ח"ה דף מ"ב בשותף שכ' לחבירו דין ודברים אין לי בנכסיך וקנו מידו דמועי' סילוק ואין לו בה זכות כלל והכא אמרי' דהבעל שקנו מידו אחר הנשואין סילוק ל"מ אלא לענין מכירתה קיימת נ"ל לתרץ דשאני התם דחצי השדה היתה שלו ממש לכל הזכיות שייכים להשדה וא"כ א"ל שהסילוק מועיל לדבר א' ולא לשני דמאי שנא זה מזה כיון שהוא מסלק עצמו ממנו נסתלקו כל זכיותיו בפעם אחת משא"כ בבעל שאין לו מצד עצמו זכות בנכסים רק שחכמים נתנו לו זכות באיזה דברים שייך שפיר לומר דמסלק עצמו מזכות א' ולא מן השאר מ"ה שפיר אמרינן דקנו ממנו אחר נשואין מהני למכירתה קיימת לחוד בין לתירוצא קמא בגמרא דידו על התחתונה בין לרב אשי שזכרנו ובמגיד משנה כ' וז"ל וכ' רבינו הרמב"ם שאם קנו מידו אחר נשואין הועילו מעשיו ויצא ממ"ש בפ' ח"ה דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו שאם קנו מידו קנה חבירו ולא יהיה כח הבעל גדול בנכסי אשתו ממה השותף בחלקו עכ"ל והבין הכ"מ לפי דעתו שמשוה הבעל אחר נשואין לחלק השותף ממילא מהני הסילוק לכ"ד וחלק עליו וס"ל דל"מ אלא למכירתה קיימת כמו שזכרתי בסמוך וזה ודאי אינו דהא אפי' בקנו מידי אם מתה יורשה אפילו אמר ובמותך כמ"ש בסעיף ה' והשותף הנ"ל נסתלק מן הכל אפי' אחר מות השותף השני אלא פשוט דהמגי' לא נתכוין אלא שהקנין מועיל בנשואה אפילו כלשון סילוק ולא בעינן לשון מתנה ול"א דהוה כשלו וצריך ל' מתנה אלא כיון שקנו ממנו הוה כאומר ל' מתנה והיינו לענין דמהני ביה הסילוק בארוסה בלא קנין מהני בנשואה בקנין וכן מורה ל' ה' המגיד שכ' הועילו מעשיו ולא אמר שנבסתלק מן הכל אלא דתועלת יש במעשיו כמו בארוסה בלא קנין כ"ז נראה ברור ופשוט ולא כמו שהביא הכ"מ מן ה' המגיד דבקנין נשואה מהני לכל דבר אלא שגם הוא נתכוין למכירתה קיימת לחוד כמו שס"ל עצמו:
ג סָעִיף ד אלא שאם שיירה פירות כו' זהו לשון הטור בשם הרא"ש ולא יכולתי להבין דבריו כאשר אבאר בגמ' איתא אבעי' להו כתב לה בנכסיך ובפירי פירותיהן מהו שיאכל הפירות פשיטא דמכל מילי סילק נפשיה דאי אמרה מפירי פירי סליק כיון דאכלינהו לפירות פירי פירו' מהיכא ולטעמיך הא דא"ר יהודה לעולם הויא אוכל פירי פירות כו' כיון דאכלינה לפירי פירי פירות מהיכן אלא בדשייר' ה"נ בדשייר פרש"י בדשייר אם לא אכלי ומכרן ולקח בהו קרקע ועשתה פירות סילק נפשו ולא מן הראשונים עכ"ל הרי דל"ש לומר דתני מלתא בשיור לחוד במה שלא אכל עדיין דעדיין יכול לומר יש בדעתו לאכול עוד אותם אלא במה שמכרם ולקח בהם קרקע תליא מלתא אם יאכל פירו' של אותה קרקע שקנה וא"כ ה"ה נמי במה שאמר אלא בדשיירה דהיינו אם התנ הפירות לחוד ממילא הויא הפירות שלה והיא אכלה ושיירה ולקחה קרקע בעד אותו השיור אוכל הוא הפירי פירי דהיינו מאותה קרקע שקנאה יאכל הוא הפירות אבל כ"ז שלא קנאה בהם קרקע תוכל לומר עדיין אני רוצה לאוכלם וכן הוא באשיר"י בהדיא שכתב בסוף הלכך לפום גמרא דילן לא אמר מוכר פירות ולוקח בהם קרקע אא"כ שיירה ולקחה בהם קרקע עכ"ל וא"כ מה שכתב הרא"ש תחילה וז"ל מדאמר בדשייר' משמע הדבר תלוי בה אם תרצה תשייר היינו ותלקח בהם קרקע ויאכל והטור כתב וז"ל א"א הרא"ש כתב דוקא אם מעצמה שייר' הפירות ימכרם ויקח בהם קרקע ויאכל פירותיו אבל אין ב"ד אומרים לה לשייר אותה כדי שיאכל פירי הפירות עכ"ל משמע אע"פ שהיא לא מכרה הפירות ימכור הבעל אותם ויקח בהם קרקע ודבר זה ודאי אינו דתוכל לומר איני רוצה עדיין לאוכלם ולא לקנות בהם קרקע דשיור ודאי אינו מעלה או מוריד אלא הדבר תלוי באם קנתה מהם מעצמה קרקע וכמ"ש הטור עצמו אח"כ וז"ל ומ"מ אם שייר הפירות וא אכלם וקנה מהם קרקע אינו אוכל פירותיו כו' וה"נ כן הוא לענין שהפירות הם שלה ותלוי בשיור דידה היינו בקנתה היא קרקע דוקא וצ"ע ליישב לשון הטור ולענין הלכה ודאי הדבר ברור כמו שזכרנו:
ד סָעִיף ה לוקחין הפירות ז"ל הרמב"ם אבל לפי דעת הרא"ש שזכרנו לפני זה צ"ל כאן אם אירע כבר שלקחו הפירות כו':
ה סָעִיף ו י"א שאוכל הפירות דבר זה הוא בעיא בגמרא ואפשוט ודחי הפשוטות ע"כ פליגי האיך קי"ל:
ו סָעִיף ז התנה עמה שלא יירשנה בטור כתב ואם לא הזכיר פירות אלא דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותך אוכל פירות ואם מתה לא יורשה ואם מכרה ונתנם קיים עכ"ל וכתב ב"י משמע מדברי רבינו שכתב הך שמכרה קיים בבבא זו דדוקא בשלא סילק עצמו מן הפירות הוא דקיים כו' אבל במסלק עצמו מפירות אם מכרה אינו קיים ול"נ דאף במסלק עצמו מפירות אם מכרה קיים דאל"כ למה לו לומר בנכסייך הל"ל בפירות נכסייך עכ"ל ולי נראה דבחנם טרח הרב בזה וכי ניים ושכיב אמר להא שמעת' דודאי לרבותא נקט הטור דין זה במקום שאוכל פירות דאפ"ה אין לו זכות לענין ביטול מכירה דהיא יש לה זכות במכירות הגוף כי היכא דאם מתה אינו יורשה ממילא הגוף נסתלק בחייה דהא בחייך ובמותך הם שוים בהסילוק וע"כ אין לו זכות רק באכילות פירות כ"ז שלא מכרה וכ"ש במקום שנסתלק גם מאכילת פירות:
ז סָעִיף ח התנה עמה אחר נשואין זהו לשון הרמב"ם ומיירי בקנה ממנו ולא הוצרך לזכרו שכבר כתב והביא הש"ע בסעיף א' דלאחר נשואין נמי לא מהני סילוק ואוכל פירות אא"כ קנו ממנו וכ"כ הרב המגיד פי"ג דאישות:
ח סָעִיף ח אבל אם מתה יירשנה אע"ג דקנו ממנו וטעם הרמב"ם דאע"ג דירושת הבעל דרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וה"ל כמתנ' עמשב"ת ותנאי בטל והטור כ' דכל שהתנה לבטל הירושה דאורייתא דהוא ס"ל כהראב"ד והרשב"א שמביא ב"י דירושת הבעל דאורייתא ואע"ג דבמילי דממון תנאו קיים אפי' במתנה על מ"ש בתורה כגון שאר רכסות מ"מ כאן כיון שהוא אחר נשואין כבר זכה בירושה כשתמו' וה"ל כבן בנכסי אביו דלא מהני סילוק שמסלק עצמו מירושת אביו כמו שזכרתי בתחילה סי' זה בשם הר"ן (גם כאן החסרון ניכר שלא היה כתוב בספרו שבידי כלום מזה וגם הסעיפים היו מצויינים אחר סעיף א' היה מצויין סעי ד') אבל בעודה ארוסה דלא זה בהם ממש עדיין מהני הסילוק אפי' מירושה דנחלה הבא לאדם ממקום אחר שאינו ממשפחתו אדם מתנה עליה שלא ירשנה זהו דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ולא כר"ח ור"י שנזכר בסי' ס"ט דס"ל בירושה אפי' בעודה ארוה לא מהני סילוק דה"ל ג"כ כבן בנכסי אביו וראב"ד בהשגו' פכ"ג דאישות נתן טעם למה שאפילו קנין לא מהני לסילוק הירושה לפי שסילוק הירושה אחר מיתה היא ואינה הקנאה לשום אדם וה"ל כקנין דברים והנשואין כבר חלין עליה אבל תנאי דקודם נשואין לא חלו הנשואין אלא ע"מ שלא ירשנה ותנאי ממון קיים עכ"ל:
א סָעִיף א קיים. אפי' לאחר נישואין כבר נתבאר לעיל סי' צ' סעיף י"א שארוסה מכרה קיים אפילו בלא תנאי ואיירי בנכסים שהיה לה בשעת התנאי אבל בנכסים שיפלו לה לאחר מכאן יתבאר בסעיף שאח"ז. ודוק' אם מכרה כבר א"י הוא לערער על המכירה אבל אם לא מכרה יוכל לעכב עי' ב"ש:
ב סָעִיף א כלל. ואם לקחה במעות קרקע אוכל הפירות ש"ג:
ג סָעִיף א קיים. הב"י וב"ח וח"מ דייקו מדברי המגיד דמהני הקנין דאין לו זכות אפילו בפירות. והטור חולק וס"ל דלא מהני אלא לענין המכירה. והב"ש כתב דלא פליגי דהטור איירי כשאומר או כותב דין ודברים אין לי בנכסייך. אבל כשלא אמר בנכסייך מהני אפילו לענין הפירות ע"ש:
ד סָעִיף ב בכלל. כלומר הסילוק מסתמ' קאי על נ"מ ולא על נצ"ב:
ה סָעִיף ב בהדיא. הדין סילוק נתחלק לג' אופנים. א' קודם אירוסין אין לו שום זכות בנכסיה ולא מהני סילוק אפילו בקנין. ואחר הנשואין דידו כידה צריך סילוק בקנין ואז לא מהני סילוק על נכסים שיפלו אח"כ דהא קנין לא חל על דבר שאינו בידה. ובשעת אירוסין דיש לו זכות בנכסים מהני סילוק שלו אפילו על נכסים שיפלו אח"כ ועיין ב"ש ס"ק יו"ד:
ו סָעִיף ד בחייה מכרה קיים. אבל אם אמר דין ודברים אין לי בפירות נכסייך אז מכרה בטל כ"כ תוס' כתובות דף נו"ן ע"א ד"ה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכוי ע"ש ועיין מ"ש המרש"א שם ועיין ב"ש:
ז סָעִיף ד קרקע. ואם מכרה הקרקע השניה או הפירות הרשות בידה ח"מ. והב"ש חולק עליו:
ח סָעִיף ה עד לעולם. תרווייהו דוק' עיין בהר"ן:
ט סָעִיף ז שתנש'. עיין ב"ש שהעלה אם תפס הבעל י"ל קים לי כהני פוסקים דס"ל דהתנאי בטל:
י סָעִיף ח כלל. ואם מכרה או נתנה קיים אבל אם מתה יורשה משום דכתב לה אחר הנשואין אבל אם כתב לה קודם הנשואין לשון בחייך ובמותך מסתלק הוא מן הירושה ח"מ ב"ש:
א סָעִיף א אבל קודם אירוסין. עיין בס' ישועות יעקב שתמה על המנהג שלנו שכותבין שטרי סילוק אחר שידוכין קודם נישואין והרי אצלינו הקידושין והחופה באים כאחת א"כ קודם נישואין הוי ג"כ קודם אירוסין ולא מהני מידי הסילוק כמ"ש הרמ"א כאן. וכתב קצת ליישב המנהג ומסיים ומ"מ אם יבא שטר סילוק כזה לפני מהיום נכון לעשות פשר דבר ע"ש. ועיין בתשו' גאוני בתראי סי' ט"ז תשוב' מהגאון בעל ט"ז במעש' באלמן שנשא אלמנה וקודם חופה סילקה לו מה שהבטיח' לו אך השאיר' לנפשה סך קצוב שיהיה לה לבד ולא יהי' לו חלק בו וקנה קנין על זה ואחר הנישואין בא אבי האלמנה לב"ד שיתן לה כתוב וחתום שאין לו חלק בזה ואותו האיש הוא ע"ה אינו בקי בדינים וטען ואמר אף שהקניתי בק"ס לא אתן לך כתוב וחתום מה דינו של דבר זה. והשיב לכאור' אלמן זה שסילק נפשו קודם הנישואין ודאי לא הוי סילוק כמ"ש הר"ן והרשב"א דדוקא אחר אירוסין כו' אך מצד אחר נראה דהדין עם האשה דיש לדמות לההיא דהאש' שנפלו דף ע"ט במאי דמסיק בשטר מברחת דעשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש ופי' רש"י דסבור שהמתנה גמור' ע"ש וה"נ כן הוא דהוא סבור שהסילוק הוא טוב אפילו בעת בואו לב"ד וכבר פסקו התוס' והרא"ש בשם ר"ח והטור הלכה כר"ש ע"כ הדין עם האשה ומחוייב ליתן לה כתוב וחתום כי סתם קנין לכתיב' עומד עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' צ' שהשיב אודות שטר סילוק שלא נתבאר בתוכו אם נכתב בין חופה לקידושין או אם נכתבו קודם קדושין או אחר החופה רק זמנו של שטר הוא ביום החופה הנה לדעת יד בעל השטר על התחתונה כו' ולכן הדין עם הבעל אם יטעון שלא נעשה הסילוק בין קידושין לחופה. ואמנם יש חילוק בזה בין סילוק פירות נכסי מלוג בחייה או לענין מכירת האשה ובין סילוק הירוש' לאחר מיתה גם יש לשונות שמהני אפי' קודם אירוסין ואחר נישואין ע' סעיף ז' בהגה והרבה פרטי דברים יש בזה וצריך לראות גוף השטר ואז אוכל להשיב דבר ברור עכ"ד ועיין בת' חות יאיר סי' מ"ז וסי' נון ונ"א ונ"ב מענין זה (וע' בתשו' חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קס"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.