א הַכְּתֻבָּה הֲרֵי הִיא כְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן, וְאֵינָהּ נִגְבֵּית אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל, אוֹ אִם גֵּרְשָׁהּ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין מַה שֶּׁקִּבֵּל בַּנְּדוּנְיָא. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ו סָעִיף י"א. כָּתַב לָהּ מַתָּנוֹת, הֵם נִגְבּוֹת מֵחַיִּים; מִיהוּ, אִם דֶּרֶךְ הַמָּקוֹם לִכְתֹּב כֵּן לְכָבוֹד בְּעָלְמָא וְשֶׁלֹּא לִגְבּוֹתָן מֵחַיִּים, הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג (בְּמֵישָׁרִים בְּשֵׁם גָּאוֹן, וּדְלֹא כָּרַשְׁבָּ"א). וְלֹא יוּכַל הָאָב לְהַתְנוֹת עַל בִּתּוֹ בְּשׁוּם דָּבָר לְאַחַר שֶׁנִּשֵֹּׂאת, אֲבָל אִם הוּא מַשִּׂיאָהּ יָכוֹל לְהַתְנוֹת עַל מַתְּנוֹתֶיהָ לְשַׁנּוֹת מִן הַמִּנְהָג קֹדֶם שֶׁנִּשֵֹּׂאת, כְּפִי רְצוֹנוֹ. וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן צ"ז סָעִיף כ"ד:
ב הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָה סְפֵק גֵּרוּשִׁין וּמֵת בַּעֲלָהּ, אֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו, שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ, מִסָפֵק. אֲבָל בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִים:
ג אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁין כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ, אֲפִלּוּ אִם לֹא נִכְתַּב בִּכְתֻבָּהּ, וַאֲפִלּוּ אִם צִוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה: אַל תִּזּוֹן אַלְמְנָתִי מִנְּכָסַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לִפְרֹעַ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּלְסַלְּקָהּ מֵהַמְּזוֹנוֹת, אֶלָּא הִיא נִזּוֹנֵית עַל כָּרְחָם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תִּתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ כֵּן בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא תִּזּוֹן אַלְמְנָתוֹ מִנְּכָסָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם כֵּן. וִיכוֹלִין בֵּית דִּין לְתַקֵּן בִּמְקוֹמָן שֶׁהַיְתוֹמִים יְסַלְּקוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁיִּרְצוּ (בֵּית יוֹסֵף וְרִיבָ"שׁ סִימָן ק"ז):
ד הַמַּנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת, מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶן, הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֵית וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבֵין שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּין בֵּין שֶׁהֵן מוּעָטִים, אִם יֵשׁ אַלְמָנָה וּבֵן אוֹ אַלְמָנָה וּבַת, תִּזּוֹן הִיא עִם הַבֵּן אוֹ עִם הַבַּת עַד שֶׁיֹּאכְלוּ הַנְּכָסִים; וַאֲפִלּוּ אִם תִּנָּשֵּׂא הַבַּת וּמַכְנֶסֶת הַנְּכָסִים לַבַּעַל, הִיא תִּזּוֹן מֵהֶם אֲפִלּוּ אַחַר מִיתַת הַבַּת. אֲבָל אִם יֵשׁ אַלְמָנָה וּבֵן וּבַת, וְהַנְּכָסִים מוּעָטִים שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ הַבַּת וְהַבֵּן עַד שֶׁתִּבְגֹּר הַבַּת, אָז יִדָּחוּ הַבֵּן וְהַבַּת וְתִזּוֹן הָאַלְמָנָה לְבַדָּהּ עַד שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ. הַגָּה: וּבְמָקוֹם שֶׁהָאַלְמָנָה דּוֹחָה הַבָּנוֹת, מוֹצִיאִין לָאַלְמָנָה מָזוֹן עַד זְמַן שֶׁאוֹמְדִין בֵּית דִּין שֶׁרְאוּיָה לִחְיוֹת, אִם זְקֵנָה וְאִם יַלְדָּה, וְנוֹתְנִין בְּיַד שָׁלִישׁ וְהוּא מְפַרְנְסָהּ אֶחָד לִשְׁלֹשִים יוֹם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן והרשב"א):
ה אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה כְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית דִּין, אֵין לָהּ עוֹד מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ לֹא פְּרָעוּהָ. אֲבָל תָּבְעָה שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, לֹא הִפְסִידָה (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ תָּבְעָה בְּבֵית דִּין לֹא הִפְסִידָה, אֶלָּא אִם כֵּן תָּבְעָה מֵעַצְמָהּ, אֲבָל אִם תָּבְעָה מִדֹּחַק, שֶׁלֹּא נָתְנוּ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ שֶׁרִמּוּהָ וְאָמְרוּ לָהּ: פְּלוֹנִי חָפֵץ לִשָּׂא אוֹתָךְ, וּמֵחֲמַת זֶה תָּבְעָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. הַגָּה: הַנִּשְׁבַּעַת עַל כְּתֻבָּתָהּ לִפְנֵי בֵּית דִּין לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹת, דִּשְׁבוּעָתָהּ לָא הָוֵי כִּתְבִיעָה (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי סוֹף פֶּרֶק נַעֲרָה):
ו שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה שֶׁתְּהֵא אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו כָּל יְמֵי מֵיגַר אַלְמְנוּתָהּ יָתֵר עַל כְּתֻבָּתָהּ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין אַלְמְנָתוֹ מַפְסֶדֶת מְזוֹנוֹתֶיהָ בִּתְבִיעַת כְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית דִּין, וְלֹא בִּשְׁאָר דְּרָכִים הַמַּפְסִידִים מְזוֹנוֹתֶיהָ, וְגַם אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לַיְתוֹמִים:
ז תְּבָעוּהָ לִנָּשֵׂא, אֲפִלּוּ נִתְפַּיְּסָה, לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. וְכֵן אִם כִּחֲלָה אוֹ פִּרְכְּסָה אוֹ זָנְתָה, לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. אֲבָל אִם נִתְאָרְסָה, הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִיָּד שֶׁעָשְׂתָה שִׁדּוּךְ הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ (בֵּית יוֹסֵף):
ח מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ כֻּלָּהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹ עֲשָׂאַתָּה אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר, בֵּין שֶׁעָשְׂתָה דְּבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין מֻמְחִין בֵּין בִּפְנֵי שְׁלשָׁה נֶאֱמָנִים, בֵּין שֶׁעָשְׂתָה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ בֵּין שֶׁעָשְׂתָה לְאַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵהַיּוֹרְשִׁים:
ט מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעֲלָהּ, הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ שֶׁאַחַר מוֹתוֹ, אֲבָל בְּחַיָּיו יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף בְּחַיָּיו הִפְסִידָה מְזוֹנוֹת. וְכֵן אִם מָחֲלָה לַיְתוֹמִים אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ (הָרַ"ן פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים, וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף):
י בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹ מָחֲלָה כָּל הַכְּתֻבָּה, עִקָּר וְתוֹסֶפֶת. אֲבָל אִם שִׁיְּרָה מִקְצָת, נִזּוֹנֵית, אֲפִלּוּ לֹא שִׁיְּרָה אֶלָּא הַתּוֹסֶפֶת אוֹ מִקְצָתוֹ. וּמִיהוּ, אִם יִרְצוּ הַיּוֹרְשִׁים, יִפְרְעוּ לָהּ מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה וְיִפָּטְרוּ מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת אוֹ מוֹחֶלֶת סְתָם, מָכְרָה וּמָחֲלָה הַתּוֹסֶפֶת עִם הָעִקָּר:
יא תָּבְעָה נְדוּנְיָתָא וְנִפְרְעָה מִמֶּנָּה, לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹת, כֵּיוָן שֶׁשִּׁיְּרָה עִקָּר אוֹ תּוֹסֶפֶת אוֹ מִקְצָת:
יב תָּבְעָה עִקָּר וְתוֹסֶפֶת בִּלְבַד, אֲפִלּוּ נְדוּנְיָתָהּ מֵאָה מָנֶה, הִפְסִידָה מְזוֹנוֹת. הַגָּה: וְכֵן אִם תָּבְעָה כְּתֻבָּתָהּ סְתָם, אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ, וְלֹא אָמְרִינָן דְּלָא תָּבְעָה הַתּוֹסֶפֶת (טוּר):
יג יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאִם אֵין בְּפֵרוֹת נִכְסֵי הַמֵּת כְּדֵי מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת אֶלָּא עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ; וְחָלְקוּ עָלָיו, דִּלְעוֹלָם הִיא נִזּוֹנֵית וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בַּנְּכָסִים אֶלָּא כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, וְאָז נוֹטַלְתָּן בִּכְתֻבָּתָהּ:
יד אַלְמָנָה עֲנִיָּה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת, אוֹ עֲשִׁירָה שֶׁשָּׁהֲתָה שָׁלשׁ שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה, וִתְּרָה וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ. וְאִם שָׁהֲתָה פָּחוֹת מִזֶּה אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, לֹא וִתְּרָה. וְאִם הָיָה בְּיָדָהּ מַשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ אוֹתָם שָׁנִים, אוֹ שֶׁלָּוְתָה, לֹא וִתְּרָה:
טו אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה מְזוֹנוֹת מֵהַיּוֹרְשִׁים, וְהֵם אָמְרוּ שֶׁנָּתְנוּ לָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא נָטְלָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ תִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵת וְתִטֹּל; מִשֶּׁנִּשֵּׂאת, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבַע הַיּוֹרֵשׁ שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁנְּתָנָם לָהּ:
טז מִי שֶׁיִּחֵד קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת מִיתָה שֶׁתִּהְיֶה נִזּוֹנֵית מִמֶּנּוּ, אִם אָמַר: יְהֵא קַרְקַע פְּלוֹנִי לִמְזוֹנוֹתַיִךְ, הֲרֵי רִבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת; וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ פָּחוֹת מִמְּזוֹנוֹת הָרְאוּיִים לָהּ נוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר מִשְּׁאָר נְכָסִים, וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָהּ נוֹטֶלֶת הַכֹּל. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: יְהֵא קַרְקַע פְּלוֹנִי בִּמְזוֹנוֹת, וְשָׁתְקָה, אֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹתוֹ קַרְקַע בִּלְבַד:
יז אִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי, רָצְתָה נִזּוֹנֵית, רָצְתָה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. אֲבָל אִם אָמְרָה: גֵּרְשַׁנִי בַּעֲלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְנִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ:
יח אַלְמָנָה שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, שֶׁמָּא מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹתָהּ; וְיֵשׁ חוֹלְקִין:
יט אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעָה, וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה עִקָּר:
כ אֵין אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית אֶלָּא מִקַּרְקְעוֹת בְּנֵי חוֹרִין, וְלֹא מֵהַמְשֻׁעְבָּדִים. לָא מִבַּעְיָא אִם מָכַר אוֹ נָתַן הַבַּעַל בְּחַיָּיו, אֶלָּא אֲפִלּוּ מָכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ אוֹ נָתְנוּ הַיּוֹרְשִׁים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם, אֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת. וְדַוְקָא שֶׁנָּתַן הָאָב מַתְּנַת בָּרִיא, אֲבָל אִם נָתַן מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, נִזּוֹנֵית מִמֶּנָּה אִם אֵין כָּאן בְּנֵי חוֹרִין (רִיבָ"שׁ סִימָן ק"ז). הִקְדִּישׁ נְכָסָיו הָוֵי כְּמַתְּנַת בָּרִיא (רַ"ן רֵישׁ הַמַּדִּיר). וְאֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִמִּטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ בְּנֵי חוֹרִין. וּמִיהוּ, אִם תָּפְסָה מִמִּטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ אַחַר מִיתָה, לָא מַפְּקִינַן מִנֵּהּ. וְעַכְשָׁו שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּה וּתְנַאי כְּתֻבָּה מִמִּטַּלְטְלִין, הֲרֵי הִיא נִזּוֹנֵית מִמִּטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ לֹא תָּפְסָה. מִיהוּ, אִם נָתַן הַמִּטַּלְטְלִין לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ נִזּוֹנֵית מֵהֶן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים):
כא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין וְלֹא תָּפְסָה אוֹתָם, הַיּוֹרְשִׁים נוֹטְלִין אוֹתָם וְהֵם מַעֲלִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב עֲלֵיהֶם וְלוֹמַר: יִהְיוּ הַמִּטַּלְטְלִין מֻנָּחִים בְּבֵית דִּין שֶׁאֶזּוֹן מֵהֶם שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְלֹא יִהְיוּ לִי מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁתִּזּוֹן מֵהַמִּטַּלְטְלִין, אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. אֲבָל אִם הִנִּיחַ קַרְקַע, יְכוֹלָה הִיא לְעַכֵּב עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ, וְאִם מָכְרוּ אֵינָהּ מוֹצִיאָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, וְהִיא נִזּוֹנֵית מִדְּמֵי הַקַּרְקַע שֶׁבְּיָדָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר שֶׁאֵינָהּ נִזּוֹנֵית מֵאוֹתָם הַדָּמִים. הַגָּה: הִקְנָה לָהּ בְּקִנְיָן עַל הַמְּזוֹנוֹת, מוֹצִיאָה לִמְזוֹנוֹת מִמְּשֻׁעְבָּדִים. וְדַוְקָא שֶׁפֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא מְזוֹנוֹת שֶׁלְּאַחַר מִיתָה, אֲבָל בְּלָאו הָכִי, אַף עַל גַּב שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ מְזוֹנוֹת, וְקָנוּ מִיָּדוֹ, לֹא נִתְכַּוֵּן עַל מְזוֹנוֹת רַק מֵחַיָּיו (כָּךְ מַשְׁמַע מֵהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י"ח דְּאִשּׁוּת, וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א):
כב הִנִּיחַ נָשִׁים רַבּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנְּשָׂאָן זוֹ אַחַר זוֹ, נִזּוֹנוֹת בְּשָׁוֶה, שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בִּמְזוֹנוֹת:
כג אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶם, בֵּין שֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים בֵּין שֶׁתָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ, אֲפִלּוּ תָּפְסָה כִּכַּר זָהָב, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ אֶלָּא כּוֹתְבִים עָלֶיהָ בֵּית דִּין מַה שֶׁתָּפְסָה, וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת, וּמְחַשְּׁבִין עָלֶיהָ וְהִיא נִזּוֹנֵית מִמַּה שֶּׁבְּיָדָהּ עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת, וְיִקְּחוּ הַיּוֹרְשִׁים אֶת הַשְּׁאָר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי תְּפִיסָה אֶלָּא תְּפִיסָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מִסִּמְטָא, אֲבָל לֹא מֵרְשׁוּת יוֹרְשִׁין (הָרַ"ן פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית בְּשֵׁם רַשִׁ"י). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (כָּךְ מַשְׁמַע מִדִּבְרֵי הָרִיבָ"שׁ סִימָן שס"ד) וּלְכֻלֵּי עָלְמָא בָּעִינָן תְּפִיסָה גְּמוּרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁתָּפְסָה מֵאֶחָד מִדַּרְכֵי הַקְּנִיּוֹת, אֲבָל אִם לֹא תָּפְסָה רַק מַפְתְּחוֹת הַחֲדָרִים לָא מִקְּרֵי תְּפִיסָה וְנוֹתְנִין הַכֹּל לַיּוֹרְשִׁין. וְדַוְקָא שֶׁתָּפְסָה בְּעַצְמָהּ, אֲבָל עַל יְדֵי שָׁלִיחַ לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָתָהּ (בָּרִיבָ"שׁ סִימָן שס"ד וְסִימָן ק"ז):
כד אִם תָּפְסָה יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לְהַגְבּוֹתָהּ בְּבֵית דִּין בְּבַת אַחַת, דְּהַיְנוּ כְּדֵי מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאַחַר שֶׁכָּלָה מַה שֶּׁתָּפְסָה תָּבוֹא לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְדִבְרֵי הַכֹּל:
כה אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת, מוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְנוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין, אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים בְּלֹא הַכְרָזָה. וְכֵן אִם מָכְרָה בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, מִכְרָהּ קַיָּם; וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזוֹ:
כו לֹא הִצְרִיכוּהָ בֵּית דִּין הֶדְיוֹטוֹת אֶלָּא לִמְכֹּר, אֲבָל לְמַשְׁכֵּן אֵינָהּ צְרִיכָה:
כז אִם לָקְחָה הַקַּרְקַע לְעַצְמָהּ בִּסְכוּם יָדוּעַ, אֲפִלּוּ הוּא שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, אֵינוֹ כְּלוּם אֲפִלּוּ הִכְרִיזָה, וְאִם נִתְיַקֵּר אַחַר כָּךְ צְרִיכָה לְהַחֲזִירוֹ לַיּוֹרְשִׁים, וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְיַקֵּר, אִם יִרְצוּ יְבַטְּלוּ הַמִּקָּח:
כח וְאִם הָיוּ בֵּית דִּין הֶדְיוֹטוֹת שָׁם, מִקָּחָהּ קַיָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בָּזוֹ אֵינוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם בֵּית דִּין מֻמְחִין:
כט אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה, הָאַחֲרָיוּת עַל הַיְתוֹמִים; וְאַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁבָּאָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְרֹף מֵהַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּכְרָה לָהֶם:
ל כַּמָּה מוֹכְרִים לִמְזוֹנוֹת, כְּדֵי לָזוּן מֵהֶם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְלֹא יוֹתֵר. וְהַמָּעוֹת יִשָּׁאֲרוּ בְּיַד הַלּוֹקֵחַ, שֶׁלֹּא יִתְּנֵם לָהּ הַכֹּל מִיָּד, אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן מִשְּׁלשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְחוֹזֶרֶת וּמוֹכְרָה שֵׁנִית לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְכֵן מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מֵהַנְּכָסִים כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מֵהַשְּׁאָר וְהוֹלֶכֶת לָהּ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּמוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, הַיְנוּ דַּוְקָא קַרְקַע, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּנִזּוֹנֵית מִמִּטַּלְטְלִין אֵין לִמְכֹּר אֶלָּא חֵפֶץ אֶחָד (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר):
לא אִם אֵין מוֹצְאִים לִקַּח כְּדֵי מְזוֹנוֹת שֶׁל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, מוֹכְרִים בְּיוֹתֵר, לְפִי רְאוֹת עֵינֵי הַדַּיָּנִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת:
לב כְּשֶׁפּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאַלְמָנָה שֶׁאֵינָהּ נִזּוֹנֵית עִם הַיְתוֹמִים, אֵין נוֹתְנִין לָהּ לְפָחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם; וְכֵן לְאֵשֶׁת אִישׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לְהִתְבַּזּוֹת עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ בְּבֵית דִּין בְּכָל יוֹם:
א סָעִיף א כתוב שיש לו זמן נראה מזה אם רואין שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האשה למחות בידו כמה שמצינו בח"מ סי' ע"ג בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תביא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא וצ"ע למעשה:
ב סָעִיף ב אינה ניזנ' מנכסיו אף על גב דלא קבלה עדיין כתובתה אבל בחיי בעלה יש לה מזונות פי' רש"י הואיל היא מעוכבת להינשא בשבילו ולפ"ז אפי' אם כבר נתן לה כתובה:
ג סָעִיף ג ויכולין ב"ד לתקן כולי בס"ס זה הביא ב"י שתקנה הגונה היא וכ"כ הריב"ש:
ד סָעִיף ד שהם מועטים פי' אע"ג דגבי בת הניזונת יש חילוק בין מרובין, למעוטין כדלקמן סי' קי"ב הכא אין חילוק:
ה סָעִיף ד אלמנה ובן כו' שהבן או הבת באים מכח ירושה והאלמנה מכח תקנת שניהם נזונים יחד ולא מיעקרא ירושה דאורייתא מכח התקנה אבל היכא דאיכא אלמנה ובן ובת בנכסים מועטים שכבר נדחה הבן מקמי הבת מכח התקנה אידחי נמי גם הבת מכח האלמנה מכח התקנה דאלמנה דעדיפא כ"ה בתוספות:
ו סָעִיף ה אא"כ תבע כו'. בקצת ש"ע יש כאן חסרון וצ"ל אא"כ תבעה מעצמה אבל כו':
ז סָעִיף ו שאין אלמנותו מפסדת הטעם שזו אינה אוכלת מזונות מתנאי ב"ד אלא מכח תקנה השכ"מ ומדכ' ולא שאר דרכים כו' משמע אפילו אם נתארס הוק"ל דהא בפ' השולח פירש"י טעמה דגילתה דעתה דבעית לאנסובי ואיהו לא אתנה בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיכי בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו עכ"ל וא"ל כאן שצוה הש"מ לזונה מ"מ הזכיר ל' מי מיגר ארמלותיכי ולא חלה המתנה כ"ז שאין לה שם ואלמנה וכיון שנתארסה אין עליה שם אלמנה ואפי' בשידוך לחוד כתב הב"י אין שם בעלה הראשן עליה אלא נקרא' משודכת של פלוני ונלע"ד דנתארסה או נשתדכה אין בכלל בשאר דרכים הנזכר כאן:
ח סָעִיף ח בין בפני ג' נאמנים זה דברי הרמב"ם משמע דעכ"פ ג' בעינן ותימא דבגמ' ס"פ נערה אמרינן בין בב"ד בין שלא בב"ד מהני במכרה או משכנה כתובתה אבל בתובעת כתובתה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא ואם תפרש בין שלא בב"ד היינו מומחין א"כ בתובעת דצריך ב"ד היינו מומחין וא"כ לא היה נוהג דין זה בינינו שאין לנו מומחי' דכל ב"ד מומחין הוא מכח הכתוב אלהים כדאיתא ריש ח"מ והיינו סמוכין ואין זה בינינו ותו דברמב"ם שבידינו לא כתוב הך בפני ג' נאמנים אלא ז"ל בין בפני ב"ד מומחין בין שלא בב"ד כו' ולא כ' בין שלא מומחין ש"מ דשלא בב"ד כלל קאמר אלא בפני עדים לענין שופר בשבת כתב הרמב"ם בזמן הזה שחרב הבית בכ"מ שיש ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בשבת עכ"ל וכאן בתובע' כתובתה לא זכר רק סתם ב"ד ש"מ דכל ב"ד סגי ממילא במכרה כתובתה א"צ ב"ד כלל והוא מצד הסברא דכיון דמעשה המכירה מפסיד המזונות מה לי בב"ד או בפני ב' עדים וכיון שהדבר אמת משא"כ בתובעת כתובה כל שאינה אלא בפני עדים אפשר שדברים בעלמא דברה ולא היה לבה שלם בזה והא דכתב במכרה או (במשכנה) בין בב"ד מומחין נתכוין דאפי' שלא בב"ד כלל ה"ל כמו ב"ד מומחין בזה וכן מבואר עוד ברמב"ם פי"ז דאישות שכתב וז"ל המוחלת כתובתה איבדה כל תנאי כתובה ואפי' מזונות אין לה עליו ומוחל' כתובתה א"צ לא קנין ולא עדים כשאר כל המוחלין כו' עכ"ל אלמא אפי' עדים א"צ אם היא מודה בזה הביאו בש"ע סי' קי"א ממילא ה"ה למוכרת כתובה כנלע"ד בזה בס"ד:
ט סָעִיף ח אין לה מזונות מהיורשים זה לשון רמב"ם פי"ח דאישות ומשמע בחיי בעלה יש לה מזונות ובטור כתב סתם אין לה מזונות כל שמכרה או משכנה הן שעשתה בחיי בעלה כו' מ"מ ע"כ נתכוין שלאחר מיתה דוקא אין לה מזונות וזה מן מ"ש הטור אח"ז במוחל' דוקא לאחר מיתה והוא מטעם דאחר מיתה הוה חיוב מזונותי' מכח תנאי כתובה והוה ככתובה וזה הפסיד' אבל בחיי בעלה הוא חיוב מזונותיה מצד תקנת חכמים דמעשה ידיה במקום מזונותיה ואין ע"ז שם כתובה וזה לא הפסידה כאן כך כתב הרא"ש פרק נערה וזה הטעם ממש גם כן במכרה או משכנ' כתובה ורא"ש כתב חילוק זה במוחלת שהוא קודם בגמר' למכרה ומשכנ' ואחריו נגרר הטור וכתבו גם כן במוחל' אבל הוא הדין במוכרה ומשכנה כנ"ל ברור ועיין בסי' ק"ה ס"ד:
י סָעִיף ט יש מי שאומר כו' הוא דעת הרמב"ם כמ"ש ב"י בשמו ולידיה שכאן (במוחל') אין מחלק בין אחר מיתה לחייו ולעיל במכרה או משכנה בסעיף ח' מחלק הוא בין יורשין לבחייו צ"ל טעמו דבמכירה או משכנה זוזי הוא דאנסוה כמו שהזכיר סברא זו בגמרא אבל הרא"ש והטור ס"ל דבתרוייהו יש חילוק כמוזכר לפני זה:
יא סָעִיף יא כיון ששישירה עיקר כו' זה כתב ב"י בשם הר"ש בן צמח דהעיקר הפסד מזונות תלוי בתביעת מנה ומאתיים ותוספ' ולא בנדוניא וכתב שכן כתבו המפרשים בשם הרשב"א וכן נראה פי"א דאישות עכ"ל ותימא לי שהרי אח"ז הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאף נדוניא הוה כמו עיקר כתובה ותוספ' רק שכתב שם דבסתם מחילה הוה הכל נדוניא כמו העיקר והתוס' ודבריו נכונים שם ומ"ש שכן משמע בפ' י"א דאישות לא ראיתי שום הוכחה שז"ל אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה מקצת תוספות עם העיקר אין לה מזונות עכ"ל ואח"כ (כתב) וכל המוכר' או המוחל' סתם מכרה ומחלה התו' עם העיקר ששניהם כתובה שמה בכל מקום עכ"ל מזה למד הרשב"ץ דנדוניא אינו בכלל זה ואין זה הוכחה שהרי בתשו' הרשב"א שמביא ב"י אח"ז מבואר שאף הנדוניא הוא בכלל התוספות ע"ש ונראה שכן הוא עיקר שהרי כשמוסי' לה תוספות הוא חושב סך הנדוניא ומוסיף עליה שליש כמ"ש סי' ס"ו א"כ פשיטא שבכלל הכתובה והתוספו' יש ג"כ הנדוניא:
יב סָעִיף יג נוטלתן בכתובתה אבל אם מכרה הכל אינה יכולה לחזור ולטרוף עבור כתובה דאחריו' דנפשה קבלה עליה עכ"פ ואם אינה חוששת לגביית כתובה יכולה למכור הכל בשביל מזונותיה:
יג סָעִיף יד אפי' יום אחד אע"ג דבהרבה מקומות מצינו דיום א' בשנה חשיב שנה אחר ר"ה נ"ל דכאן שאני דבתר טעמא אזלי' דשיערו חכמים כמה זמן עבידה להמתין מלתבוע וזה תלוי באריכות הזמן לא במספר מה שיש לו שם שנה וע"כ צריך שלא יהיה נחסר אפילו יום אחד דכל מדת חכמים כן הוא כמ"ש גבי מקוה מ' סאה חסר קורטב פסול' ונ"ל מדאמרו ג' שנים גם חודש העיבור בכללם דהיינו שלא ויתרה אלא ג"ש שלימות דהא בכלל ג"ש יש עכ"פ עבור וסתם אמרו ג"ש והיינו שלימות כמות שהן וכאן יש טעם לזה דאפשר דדעת האשה לשתוק מלתבוע עד כלות השנה כפי מה שהיא ועיין מ"ש סי' י"ג:
יד סָעִיף טו על היתומים להביא ראיה דהנכסים בחזקתה קיימי כל שלא ניסת ויורשים באים להוציא וה"ל כתביע' בע"פ ע"כ היא נשבעת היסת לפטור ואע"ג שהוזכ' כאן ותטול לא נתכוין שצריכה ליטול מה שאין בידה אלא כלומר ממה שיש שם מנכסי בעלה שמוכר' אותם בב"י כתב בשם הריטב"א דהרמב"ם כתב נשבע' בקנ"ח כעין של תורה ונוטל' צ"ל דנוסחא אחרינא היתה לו ברמב"ם ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פי"ג ממלוה וכן הטור ח"מ סי' קל"ג ביש לו משכון מחבירו שצריך לישבע בקנ"ח כדין הנשבע ונוטל שאני התם שהמשכון גופה של הלוה רק שהמלוה יש עליו שיעבוד מחמ' הלואה שהלוה לו משא"כ כאן שהנכסים גופייהו הם ממש שלה לקנות בעדם מזונות ע"כ ה"ל יתמי כמוציאה ממנה בתביעות בע"פ כנ"ל:
טו סָעִיף טז למזונותיה הרי ריבה דה"ק אם לא יתנו לך מזונות מרווחים טלי קרקע זו להעדפה אבל אם אמר במזונות משמע בחוב של (מזונות) שיש לך עלי יהי פרעון לכך והקשה בדרישה מאי שנא ממ"ש בח"מ סי' רנ"ג אמרו תני ארבעה זוז לפלוני בחובו אם החוב יתר על ד' זוז נוטל חובו ותירץ דשאני ב"ח דאע"ג ששתק אין דעתו למחול אפילו קצת מחובו משא"כ כאן שאפשר שדעתה לתבוע כתובת' בזמן קרוב ומ"ח שתקה דדי לה בכך:
טז סָעִיף יז מת בעלי כו' דיראה לשקר שמא יבא הבעל משא"כ בגירושין:
יז סָעִיף יז עד כדי כתובתה מכח ממ"נ אם לא גרשה חייב במזונותיה ואם גרשה תחשב לה כפרעון כתובתה:
יח סָעִיף יח שמא מחלה כתובתה כו' זה דעת רמב"ם פ' י"ב דאישות דס"ל דדוקא במי שהלך בעלה למדינ' הים פוסקין לה מזונות אפילו באין כתובתה יוצאת מתחת ידה הואיל ויש לה מזונו' מן התורה אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא הכתובה מפני שאוכלת בתקנ' חכמים ועוד שניזוני' מנכסי יורשים וטוענים ליורש משמע מל' עד שתביא הכתוב' דאין תקנה בשבועה שלא מחלה כו' כ"ז שאין מביא הכתובה ותו דאם יש תקנה בשבועה בלא כתובה למה לנו הכתובה הא אף כשתביא הכתוב' צריכה לישבע כמ"ש פרק י"ח דאיש' וז"ל הורו רבותי אין לה מזונות עד שתשבע שהרי זו בא להפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים אין נפרע אלא בשבועה ולזה דעתו נוטה עכ"ל. והיינו אם הכתובה בידה דוגמא דבא לפרע מיתומים דהיינו אם שטר ביד המלוה וא"כ מאי עד שתביא הכתוב' דאמר כיון שצריכה עכ"פ שבועה א"כ כתובה ל"ל כיון שצריכה שבועה ובשבועה א"צ כתובה ואע"ג דהשבוע' של כתובה בידה היא רק שלא תפסה משל בעלה והשבועה אם אינה בידה היא ג"כ שלא מכרה או משכנה מ"מ פסיקת המזונות תלוי בשבוע' לא היה להרמב"ם לומר אין פוסקין עד שתביא הכתובה דמשמע אין פוסקין זולת זה והאיך נאמר שפוסקין גם זולת הבאת כתוב' ע"י שום שבועה כיון דעכ"פ גם אם הכתוב' בידה צריכה שבועה אעפ"י שאינה ממש בכל שבועה זו אלא קצת ממנה וע"כ לומר דבאמ' כ"ז שאין לה כתובה בידה אין מועיל לה כלל שום שבועה וע"ז קשה ממ"ש הרמב"ם בפי"ח דאישות אלמנה שאין לה שטר כתובתה בידה אין לה מזוני שמא מחלה או משכנ' אותה אע"פ שלא טען יורש אנן טענינן ליה ואומרים לה הביאי כתובתך או השבע וטלי מזונותיך אלא אם אין דרכם לכתוב כתובה עכ"ל הרי דשבועה מהני אפי' אין לה הכתובה ויש מי שטעה לומר דמ"ש הטור או השבעי קאי במקום שאין כותבין ולא ראה ברמב"ם גופיה שכתב אח"ז אלא אם אין דרכם כו' ובכ"מ כתב שראה בספר מוגה הביאה כתובתך והשבעי וזה עיקר וא"כ גם כאן מוכח דשבועה בלא הבאת כתובה לא מהני ובטור העתיק דברי רמב"ם אלו בלשון זה טוענין לו שתביא הכתובה או שתשבע שלא מחלה או משכנה ואף כשיש בידה כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום עכ"ל וכאן א"א להגיה ולמחוק תיבת או ולגרוס שתביא כתובתה תשבע כו' דהא אם תביא הכתובה אין כאן חשש שמא משכנה אלא ע"כ דהטור לא ראה ספר מג' של הרמב"ם שמביא בכ"מ וא"כ אין קיום לדברי רמב"ם אלו מחמת קושיא שזכרנו דדבריו סותרים זא"ז אלא ודאי העיקר כאשר היא בספר מוגה שזכרנו וא"כ להרמב"ם כל שאין הכתובה בידה אין פוסקין לה כלל מזונות אפי' בשבועה דהוא מדמה זה לבא להפרע מנכסי יתומים ושם אין נפרעין אפי' בשבועה אם אין שטר ביד המלוה כן הוא להרמב"ם:
יט סָעִיף יח ויש חולקין הוא דעת רא"ש בפרק שני דייני גזירות שהאריך לסתור דברי הרמב"ם ודבריו הביא בכ"מ פי"ב דאישות ותיקן דברי הרמב"ם ע"ש אביא אחד מהם שהיא סתירה על הרא"ש שאין עליה תשובה שהקשה הרא"ש על הרמב"ם שס"ל באין כתובה בידה אין פוסקין לה מזונו' דהא קי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"ג דאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש דיש לו מזונו' דנכסים בחזקתה לענין מזונות כו' וכתב כ"מ מ"ש דגובה בעידי מיתה אינה טענה דאיכא למימר דה"ה דגובה בעידי גט עכ"ל דבריו תמוהים מאד דמה בכך דגובה בעידי גט דאה"נ אם היה שייך שם מזונות היה עידי הגט מועילי' למזונו' מכח תנאי ב"ד אלא דאין שם שייכות חיוב מזונות משא"כ באלמנה דודאי מועילים ומועילים גם למזונו' בתנאי ב"ד אלא דקשה על מ"ש הרא"ש דהא קי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה כו' דאדרבה קי"ל בסי' ק' וכ"כ הרא"ש עצמו בפ' שני דייני דהיינו דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין ואין שטר כתובה בידה נשבע היסת ונפטר וכאן ודאי מיירי במקום שכותבין דהא אמר שמא מחלה או משכנ' כתובתה משמע שכותבין ולמה אמר הרא"ש דקי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"ג דהתוס' כתבו בפ"ק דב"מ דף י"ו כן מ"מ הרא"ש גופיה לא כ"כ ותו דהטור כתב כאן דיש לה מזונות להרא"ש ובסי' ק' כ' דאין לה כתובה וא"כ כ"ש מזונו' דאין לה כל שאין הכתובה בידה דמזונות הם תנאי כתובה ואמרינן ריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה דמי ע"כ נראה דקי"ל כהך יש חולקין דהא כתב בסי' ה' דס"ל לאחרונים כאותה דיעה דס"ל שמקום שכותבין גובה בלא שטר כתובה וגם ברש"י פ' הכותב (כתובות דף פ"ט) מבואר שכ"כ משום דתנאי כתובה מעש' ב"ד הוא ומהא נפקא לן בב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ ה"ה למזונות ועיין סי' ק' סעיף י' מה שכתבתי שם:
כ סָעִיף יט אע"פ שלא נשבעת (זו היא) דעת הרמב"ם והיינו ביש שטר כתובה בידה דאל"כ הא אין פוסקין לה כלל כמוזכר בסעיף שקודם לזה (והיש חולקין) הוא הרא"ש שס"ל אפי' בלא כתובה ובלא שבועה מכח תנאי ב"ד (ט"ס הוא וצריך להיות דעת הרמב"ם אף שיש שטר כתובה בידה צריכה שבוע' ודעת הרא"ש אף בלא כתובה כו' וכן הוא בטור) וכתב ב"י שגם הרשב"א בתשובה כ' על מה שהצריך הרמב"ם שבועה לאלמנה למזונו' אין רבותינו מודים לו שאין האלמנה נשבעת למזונו' לפי שאינה נשבע' אלא לבסוף כשתבא לגבו' כתובתה וכדמשמע פ' שני דייני גזירות בפלוגתא דרב ושמואל כולי וזו אחת מהשגות שהשיג הראב"ד על הרמב"ם גם מורי הרמב"ם ז"ל הביא ראיה מדגרס בפ' השולח גבי ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבה בר רב הונא כולי עכ"ל וראיה זו מהשולח איתא בר"ן פרק שני דייני והיינו דאיתא שם ההיא דאתיא לקמיה דרב' בר רב הונא לגבות כתובתה אמר לה מאי איעבד לך דרב לא מגבי כתובת' לארמלתא משום דנמנעו להשביעה אמרה ליה ליתב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד לית לה מזוני כולי ואם כדברי האומר דאלמנה תשבע תחילה וסוף האיך אמר לה מזוני לית לך מדשמואל הא לא משבעינן לה וכי היכ' דרב לא מגב' כתובתה משום שבועה ה"נ מזונו' וכתב הר"ן לדחות ראיה זו דאה"נ דלית לה מזוני מדרב מכח השובעה אלא דאי הוה אמר הכי דבמקום שאין חשש שבועה יש לה מזונו' כגון בקופצת ונשבע' וליתא דאפי' בקופצת אין לה מזונו' משום שאין תבעה כתובתה ע"כ דבריו ולע"ד אין בדחיי' זו ממש דאי היה רבה בר רב הונא חס שלא יטעו לומר בקופצת ונשבע יש לה מזונות אפי' בתובע' ה"נ עכשיו שאמר הטעם משום תובעת יש טעות שבמקום שאין תובעת יש לה מזוני ובאמ' אין לה משום דקבעינ' שבועה ורב לא משבעי' לאמנה ואי היה רבה חס שמא היא תקפוץ לשבועה ותסבור שיש לה מזונו' הא ודאי לאו מלתא דאם תרצה לקפוץ לשבע עדיין תקפוץ ותשבע ותטול הכתובה כי אותה השבוע' ששייך למזוני היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ולא מכרה או משכנ' כתובה וזו היא גם ששייך על גביית כתובה כי אותה מבקש' מתחילה אלא ודאי דאין סברא לומר כך שהי' נזהר מאיזה טעות אלא אי קשי' על הרמב"ן בראיה זו הא קשיא לי דהרמב"ן מוכח דלא כדברי האומר למזוני בעי' שבועה מכח רבה בר רב הונאה נ"ל אף אם נאמר אלא מאי דלא בעינן שבועה אכתי קשה מיד הוא טעמא דלא בעי שבועה דכיון שתשבע אח"כ לבסוף על הכתובה אין צריך לשבע תחילה על המזונות א"כ כאן דרב לא השביע לאלמנה שבועה ליטול כתוב' ולא תבא זו לידי שבועה אח"כ ממילא היא צריכה עכשיו לישבע תחיל' על המזונו' מילא אין לה מזונו' כלל כי אין משביעין אותה כלל וא"כ אין התחל' למה שאמרה הב לי מזוני אחר שגילה דרב לא מגבי כתוב' לאלמנה ואם האשה לא ידעה הדין דפטור שבוע' של מזוני תלוי בשבוע' דלבסוף היה לו לרב להודיע אותה דבר זה ואפי' בלא היא דשמואל מכח תבעה כתובה בב"ד אלא אין כאן מזונו' מצד השבועה שעליה כמו שאמר לה תחילה בשבועת כתובה כמו שהקשה הרמב"ן על האומר למזוני בעי שבועה ה"נ קשה עליו עצמו וזהו בודאי תשובה נוצחת לפי ע"ד על הרמב"ם והנה כתב הב"י שרוב הפוסקים (חולקים) על הרמב"ם בזה שהצריך שבועה למזוני וע"כ כתב רמ"א שסברא ראשונה עיקר והיינו כדעת הרא"ש דלא כיש חולקין שהוא הרמב"ם ולע"ד דמכריע דמ"ש הרמב"ם טעם לשבועה למזוני דהוי ליה כבא למפרע מנכסי יתומים דצריך שבועה והיינו אפי' אם שטר כתובה ביד' בזה לא קי"ל כוותה אלא כשאר פוסקים והטעם דאע"ג דבכתוב' צריכה שבועה מטעם זה מ"מ במזוני אין שייך זה דהנכסים עצמן הן בחזקת האש' למזוני כמוזכר לעיל משא"כ בכתובה שהנכסים הם בחזק' יתמי ע"כ עדיפא מזוני מכתובה שלא מקרי באה להפרע מנכסי יתומים אלא כאלו היא כבר נפרעת ויתומים קרוים מוציאים כמוזכר לעיל ומ"ה א"ש ההיא דפרק השולחדלמזוני לא בעי שבועה שמא מחל' כתובתה או נטלה או תפס' צררי אבל באין שטר כתוב' בידה יש חשש שמא מכרה או משכנה או קבל' אותה ויש קצת ראיה לזה כיון שכתבו לה כתובה ועכשיו אינה בידה יש רעותא דבודאי נעשה עמה איזה דבר ואע"ג דלענין חיוב ליתן לה מזונו' ישנו חיוב מצד מעשה ב"ד כמוזכר לעיל מ"מ בענין שבועה שלא מכרה או משכנה אותה וכו' כנלע"ד ברור ונכון להלכה ולמעשה:
כא סָעִיף כ במתנת שכ"מ אלמנותו ניזונת ממנו נראה דאם המקבל הוא בנו הוא נזון עם האלמנה כמ"ש לעיל סעיף ד' לי"א דתיזון היא עם הבן כו':
כב סָעִיף כא ואם מכרו כו'. בטור מדמה זה למכר הבנים בנכסים מועטים דסי' קי"ב וא"כ כיון דמפורש לרש"י ורא"ש דאין המכר קיים אלא קודם שהחזיקו הב"ד הנכסי' ביד הבנות ה"נ כן הוא שאין המכר קיים אלא קודם שהחזיקו ב"ד האשה הקרקע במזונותי' אבל מכרו אח"כ אינו מכר כנ"ל לכאורה וכ"כ בפרישה אבל לפי האמ' ל"נ כן דשאני התם בנכסים מועטים שכ"ז שהבת ניזונו' אין לבנים חלק בהם לפיכך מהני מה שב"ד החזיקו ביד הבת משא"כ כאן במזון האשה שהבן או הבת יזנו ג"כ מהם לדע' הרא"ש דלעיל סעיף ד' בשם י"א וכאן קיימינן לדעת הרא"ש א"כ א"א לב"ד להחזיק הנכסים ביד האשה לבד אלא שהיא יכולה לעכב לכתחילה למכור הקרקע אין חילוק כאן בין החזיקה ב"ד או לא כנלע"ד ברור ומ"ה לא זכר כאן הטור חילוק זה דהוה כההיא דסי' קי"ב ובשאר דברים זכר דהוה כי התם אלא כדפרישית:
כג סָעִיף כא ניזונות מדמי הקרקע כו' כיון דהאידנא תקנו שניזונו ממטלטלי ויש מי שחולק הוא הרא"ש דס"ל שהרי אין שעבוד האשה אלא על נכסי אביהן וכיון שמכרוה ואינה יכולה לטרוף מהלקוחות גם במעות אין לה כלום:
כד סָעִיף כב הניח נשים רבות הטור כתב כ' הרמב"ם לפיכך הניח נשים כו' וברמב"ם ליתנוהו לתיבת לפיכך כמ"ש ב"י ונ"ל שצ"ל בטור לפיכך כ' הרמב"ם הניח כו' ופירושו כיון שיש תקנת גאונים ליזון אפי' מטלטלין ע"כ שפיר כתב הרמב"ם שאין בדין קדימה במטלטלין אבל הראב"ד כתב דזה הדין אפי' בקרקע והכי איתא בירושלמי פי' שהירושלמי כ' דין זה של הרמב"ם ובזמן הירושלמי לא היתה עדיין התקנה ש"מ שאף בקרקע הוא הדין כן וכ"כ בדרישה:
כה סָעִיף כב שאין דין קדימה במזונות ובטור כ' שאין דין קדימה במטלטלין מ"מ כאן כ' שפירש במזונת דהראב"ד ס"ל דאף בקרקע הוה כן וז"ל הראב"ד ניזונת מקרקע לפי שאין חיוב המזונו' אלא לאחר מית' וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת וה" לכלוה וחזר ולוה וחזר וקנה נכסים שכולן שוים בו עכ"ל וכ' ע"ז הרב המגיד שגם דעת הרמב"ם כן וצ"ל ברמב"ם כמו שאין דין קדימה במטלטילין פי' כשם שאין קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למכרה ולהפקיע משעבוד מלוה ח"נ במזונות כיון שיש רשות ביד הבעל למכו' נכסיו ולהפקי' משעבוד מזונות וטעם הראב"ד שכתב דה"ל כלוה ולוה וכו' אינו נכון דקשה שאם שמפני שאין חיוב המזונו' חל אלא לאחר מיתה אפי' בכתובה נימא כן שאין קדימה מטע' זה אלא ודאי שאינו דומה ללוה וחזר ולוה דשם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשע' הלואה ולא דיה יכול לשעבד עד שיקנהו ע"כ חל השיעבוד בשוה ע"כ דבריו ותמהתי דודאי גם הראב"ד נתכוין לזה במ"ש דהוה כלוה כו' דהיינו דוקא לענין כתובה נשתעברו הנכסים מחיים משעה שנושא את האשה ואינו יכול למכור בלא דעתה (אבל לא למזונות) שהרי אינה טורפת מלקוחות למזונו' ע"כ אין השעבוד מתחיל אלא לאחר מיתה וע"כ כל הנשים שוות בו כמו לוה וחזר ולוה זה פשוט לע"ד ובחנם כ' הרב המגיד שאין טעם הראב"ד נכון אלא נכון הוא:
כו סָעִיף כג אלא כותבין עליה ב"ד כו'. בטור מביא ירוש' מהו למימר לה הוי מה שבידך תלמיד רבי יונה אמר אמרי' לה הוי מה שבידך א"ל ר"י בר בון כיון שיש לה לישבע בסוף אפי' הוי מה שבידך לא אמרינן ומסעיף זה שהוא ל' הרמב"ם הבין הטור שהוא פוסק כר"י בר בון שא"א לה הוי כו' מדאמר כותבין עליה ב"ד פי' ע"פ דבורה בלא שבועה כותבין מה שהיא אומר' מ"ה כתב הטור תחילה דעת ריב"א דפסק כר"י בר בון אלא שכתב דהיינו דוקא אם ידוע שתפסה פחות מכדי כתובה כולי והוכחתו לזה דאל"כ כל אשה תתפוס כל הממון ולא יתפסו לעולם כתובה וזה שייך דוקא לר"י בר בון דלא אמרו הוי כו' דאלו לתלמיד ר"י אין חשש זה דהא צריכה להראות ורבינו שמשון חילק דאפילו יותר מכדי כתובתה כו' ס"ל ג"כ דלא אמרי' הוי כו' וכתב ע"ז שכן יראה מרמב"ם דאפי' ביותר כו' ולא אמרי' הוי כו' ע"כ סיים הטור ע"ז וכתב וא"א כתב מתוספות דברי הרמב"ם ירא' שפוסק כתלמיד ר' יונה שאומרים לה הוי כו' פי' שהרא"ש מפרש מ"ש הרמב"ם כותבין עליה ב"ד כו' פירושו אחר שיתברר לב"ד מה שתפסה דהיינו שהוצרכה להראות עתה מה שתפסה ומשמע ליה כן מדכתב כותבין עליה ולא זכר כלום מהודאתה שמע מינה שהב"ד כופין אותה שתגיד ותראה לפניהם כנ"ל בפי' דברי הטור דלא כפי מה שפי' ב"י דבריו ובדרישה האריך ודי במה שזכרנו:
כז סָעִיף כד משביעין אות' לדברי הכל פי' שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה ממנו כלום:
כח סָעִיף כה שוה בשוה בטור כ' ואם טעתה אפילו כל שהוא שמכרה שוה מנה ודינר (במנה) מכרה בטל עכ"ל וזה איתא במשנה פ' אלמנה ניזונית במשנה היתה כתובתה מנה ומכרה (שוה מנה ודינר במנה מכרה) בטל ופירש"י שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היתה וכתב ב"י שטעם זדה אינו שייך במזונות וגם ברמב"ם פי"ח דאישות לא כ"כ עכ"ל ודחק עצמו אח"כ לפרש דברי הטור על לקחה לעצמה והניחו בצ"ע ולפעד"נ דלק"מ דמה שכתב דכאן לא שייך טעם דרש"י דהיינו מצד שכאן יש לה רשות למכור כפי מה שהיא רוצה לא ידענו מי הכניסו לכך דודאי במזונות יש שיעור למכירה כמה יש בידה למכור כמבואר אחר כך דהשיעור מה שתצריך לו' חדשים ובזה כתב שפיר כאן דטעתה מה ששוה יותר על ו' חדשים אפי' כל שהוא מכרה בטלה והוה ממש כמו בכתובה שהיא של מנה שזכר רש"י ובדרישה כתב בשם ד"מ דלא כב"י וכעת אין ספר ד"מ בידי ולדעתי נתכוין למה שזכרתי ועיין בסי' ק"ג מה שנכתב שם בסייעת' דשמיא:
כט סָעִיף כה מכרה קיים דלא הצריכו ב"ד אלא לכתחילה ויש חולקין ס"ל אפי' דיעבד בטל ואפי' היא עצמה יכולה לבטל ונראה דאין להוציא מנכסי יתמי בספיקא והמכר בטל כדעת יש חולקין:
ל סָעִיף כז אינו כלום. הטעם דאמרינן מאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו:
לא סָעִיף כט האחריות על היתומים. שאם יטרפנה איזה ב"ח חייבים היורשים לשלם לו ואפ"ה אין האשה יכולה להטרף השדה שמכרה למזוני בשביל כתובתה דמ"מ אחריו' דנפשה קבלה עליה שלא תבא היא לטרוף ממה שמכרה היא ונראה דאפי' מכרו ב"ד בשבילה הוה כאלו מכר' היא לזה דאל"כ תקשה לך להיש חולקין דסעיף כ"ה דיאן מכירה כלל בלא ב"ד האיך תמצא כאן שהיא מכרה:
א סָעִיף א הבעל. כתב בד"מ אפילו אם אסורה להנשא גובה הכתובה וכ"כ הרשב"א סי' תש"ה. ועיין במרדכי אפילו טבע במים שאל"ס גובה הכתובה ועיין ס"ס י"ג. והראב"ד ס"ל בטבע במים שאל"ס אינה גובה הכתובה דהא א"י לנו אם תהי' מותרת אבל היכ' דידוע שתהי' מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר. ועיין ח"מ ב"ש. וכנה"ג דף ל"א ע"ב:
ב סָעִיף א בנדוני'. ומ"מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכול' להחזיק למזונות ע' בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו כ' מהר"י הלוי סי' י"ז אם אנו רואים כוונת הבעל לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כרחה להתרצות ממנו בגט בלבד. נתנה כתובה לגבות מחיים ע"ש. התנה הבעל שתגבה כתובתה מחיים עיין כנה"ג דף קי"ב ע"א ס"ד. אשת משומד מנהג הוא להגבות כתובתה מיד אפילו בלא שבועה אגרת הרמב"ם סי' כ' וש"ג פרק המקבל. אשה שרוצה לתת לבתה סך כך. והבעל אינה רוצה והיא טוענת שיתן לה הסך והיא תכתוב בשטר כתובתה שקבלה סך ההוא מבעלה ובעלה אינו רוצה הדין עמו שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים הרש"ך ח"ב סי' קס"ו. עיין בספר מקור ברוך סי' נ"ט ועיין כנה"ג. ל"מ שלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא אפילו שואלת לבעלה שיעשה לה בטחון אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון הריב"ש סי' צ"א. אשה שנתעלם בעלה זה יו"ד שנים וקרוב לודאי שמת ואבדה כתובתה נרא' שיש ליתן הממון ביד בתו מטעם אפטרופס ומפרנס את אמה הר"ם מינץ סי' מ"א:
ג סָעִיף א משיאה. כלומר שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יוכל להתנו' עם הבעל לגרוע כתובת' וע' בריב"ש סי' ק"א:
ד סָעִיף ב גמורין. ואם גירש גירושין גמורין ולא סילק הכתובה עד פרוטה אחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות עיין בהרי"ף פ"ק דב"מ. ובטור ובב"י. ועיין כנה"ג דף קי"ב ע"ב סעיף י"ב. ועיין סימן קי"ט סעיף ו' בהג"ה שהבי' תשובת הרא"ש שאפילו אין לו לשלם הכתובה יוכל לגרשה. ועיין מש"ש. ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים. וכן חלוצה אין לה מזונות ב"ש ע"ש:
ה סָעִיף ג יורשים. היינו אם נשארו נכסים מנכסי אביהם אבל אין חייבים לזונה מנכסיהם הר"י אדרבי סימן ח'. ש"מ שחילק נכסיו לבניו וצוה פלוני יקח סך כך ויסתלק מן הירושה והשאר יהיה לבני האחר. בין שמה שהניח להאחר הוא יותר ממה שמגיע לו מחלק ירושתו בין שהוא פחות אעפ"י שהוא בלשון מתנה. האלמנה ניזונית מנכסי שניהם הר"ם מטראני ח"ב סימן קע"ו:
ו סָעִיף ג כתובתה. ובגרושה הוא להיפוך כל זמן שלא תתבע אין לה מזונות לכ"ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא"ש אם לא סילק לה אחר התביעה פרישה ע"ש:
ז סָעִיף ג תזון. היינו בשעת הנישואין התנו כן. ואם היא מוחלת אחר הנשואין מהני ג"כ אפילו בלא קנין כמ"ש בסי' ק"ה במוחלת כתובתה ח"מ ב"ש:
ח סָעִיף ג במקומן וכו'. חוץ מג"ח הראשונים א"י לסלק הכתובה הואיל והיא אסורה להנשא מחמתו יש לה מזונות בע"כ. וה"ה כל היכא דאסורה מחמתו א"י לתקן ולסלקה ולהפסיד לה מזונות ב"ש. אלמנה האומרת לב"ח איני רוצה ליטול כתובתי אלא אני רוצה ליזון אין בטענתה כלום. ואם תפסה האלמנה למזונותיה אין הב"ח מוציא ממנה הראנ"ח ח"א סימן י"ח. והרדב"ז כתב דלגבי בע"ח אין התפיסה מועלת ומוציאין מידה וכ"כ הרמ"ט ח"א סימן רצ"ה ועיין כנה"ג דף קי"א ע"ב:
ט סָעִיף ד הפתחים. מכ"ש שהבן שנדחה מפני הבת. שנדחה מפני האלמנה. ואין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ח"מ ב"ש:
י סָעִיף ד מהם. ודוק' בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאין מהבעל למזונות אלמנה ב"ש ע"ש וכ"כ מהרי"ק בשורש י"ח. וכנה"ג כתב מדברי הטור נראה דאפילו בנצ"ב בעל יורש הוי ומוציאין ממנו ע"ש דף קי"א ע"ב סעיף כ"ו:
יא סָעִיף ה בב"ד. היינו ב"ד מומחה. ש"ג והר"ן והרא"ה ס"ל בתובעת אפילו מקצתה הפסידה מזונות. ותוס' ורא"ש ורמב"ם כתבו דוק' כשתבעה כל הכתובה וכ"ה ממשמעות בהג"ה סעיף י"ב עיין ב"ש:
יב סָעִיף ה פרעוה. היינו אם פרעוה אח"כ אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצים לשלם יש לה מזונות רש"ך סי' ר"ד ב"ש. צוה הבעל שמטלטלי הבית יהיה לפרעון כתובתה כל עוד שלא מכרה היא המטלטלין לא איבדה מזונותיה הרמ"ט ח"ב סי' קע"ז:
יג סָעִיף ה מדוחק. דוק' בתבעה ולא נתפרעה אבל נתפרעה אפילו מתוך האונס אין לה מזונות הרש"ך ח"א סי' קט"ז:
יד סָעִיף ה אותך. אבל אם תבעה כתובתה בשביל שהיתה יראה שילך היורש חוץ לעיר אבדה מזונותיה רשד"ם חא"ה סי' קפ"א. הר"א ששון סי' קצ"ד הרש"ך ח"א סי' קע"ז ע"ש שכתבו דאפילו ברמוה ג"כ לא אמרינן שלא אבדה מזונותיה אלא בתבעה לבד אבל בגבתה לכ"ע הפסידה מזונות ע"ש. וכנה"ג כתב עליהם ולבי מגמגם לחלוק עליהם ע"ש. אשה שתבעה כתובתה בב"ד וכשבאו לגבותה מצאו שכתובתה לא היתה ראויה להגבות בה אף דמגבין לה מנה מאתיים מתנאי ב"ד לא איבדה מזונותיה הרדב"ז ח"א סי' ע' ע"ש:
טו סָעִיף ו אלמנותו וכו'. ריב"ש סי' ת"פ. ומשמע שם אם אמר בלשון מתנה אבל אם לא אמר בלשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ח"מ ועיין ב"ש:
טז סָעִיף ו בב"ד. ה"ה אחר שפרעה לה כתובתה ג"כ אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות עיין בגוף התשובה. אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות ט"ז ב"ש:
יז סָעִיף ז שידוך וכו'. דלא כב"ח ע"ש. אם נפל ספק בקדושין אעפ"י שהיא מקודשת מספק אם תפס' אין מוציאין מידה הר"ם אלשיך סי' ק"ד. הרב בצלאל סי' ה':
יח סָעִיף ח נאמנים. ח"מ וב"ש חולקים דאפילו מכרה בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפילו בפני ע"א אבדה מזונותיה:
יט סָעִיף ח מהיורשים. אבל בחיים יש לה מזונות ב"ש ע"ש:
כ סָעִיף י ניזונית. בתשובת מהרש"ך סי' ר"ד ור"ה האריך והעלה לענין הלכה. תבעה הכתובה כולה אפילו לא גבתה הפסידה מזונותיה. והיינו אם פרעוה אח"כ. אבל אם לא רצו היורשים אח"כ לשלם הכתובה. או שלא היה בידם ליתן אפי' היה בידם תשלום מקצתה יש לה מזונות. היה בידם ליתן עיקר ותוספת הפסידה מזונות. היה בידם ליתן עיקר כתובתה לבד היה ראוי לדון דהפסידה מזונותיה אלא דלא ברירא מילת' טובא. כך הוא אם תבעה הכתובה כולה. ואם תבעה מנה מאתיים והניחה התוספת או תבעה התוספת והניחה מנה מאתיים אינה מפסדת מזונות. אבל יכולין היורשים לסלקה בהשלם לה שאר הכתובה. ודוק' תבעה וגבתה אבל לא גבתה אין יכולין לסלקה. תבעה נדוניא וגבתה והניחה מנה מאתיים ותוספת אינה מפסדת מזונות. ואם רוצים היורשים לסלקה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים. תבעה מנה מאתיים ותוספת והניחה הנדוני' אינה ניזונית. וכנה"ג חולק בזה וכתב דאפי' תבעה כתובתה ותוספות ניזונית בשביל הנדוני' ויכולה האלמנה לומר קים לי כהפוסקים דנדוני' אינה בכלל כתובה. תבעה או מחלה או משכנה סתם אפילו הנדוני' בכלל. וכנה"ג חולק ג"כ בזה וכתב דהאלמנה היא מוחזקת לומר אין הנדוני' בכלל ע"ש דף קי"ג ע"א. ועיין ב"ש ס"ק כ' וכ"א. וכל זה איירי אם תבעה בב"ד אבל אם תבעה שלא בב"ד אפילו גבתה בב"ד דינה כאלו לא תבעה כלל:
כא סָעִיף יד שנים. כ"ה דעת הרמב"ם והרמ"ה. אבל הרא"ש ס"ל דלא הפסידה בשתי שנים רק בתרתי לריעות' עניה ופרוצה. וכתב ב"ש בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת. אלו הב' שנים או שלשה שנים. אם השנה מעוברת היא צריך להיות עם חודש העיבור ט"ז ב"ש. עיין הרשד"ם חא"ה סי' קמ"ט. והרש"ך ח"א סי' קל"ב:
כב סָעִיף יד מזונות. אפילו נתנה אמתלאה וטעם למה לא תבעה מזונותיה כל הזמן הזה הרש"ך ח"א סי' ד':
כג סָעִיף יד שנים. אבל אח"כ לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפי' אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ב"ש עיין בח"מ סי' פ"ח סעיף י"ב מ"ש הש"ך שם:
כד סָעִיף טו נשאת. אפילו אם הכתובה אינה בידה. ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להבי' ראיה הג"א ב"ש:
כה סָעִיף טו היסת. היינו לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ"ע אין היורשים נאמנים עיין ב"ש:
כו סָעִיף טז לאשתו. אפשר לומר דלאחר תקנות הגאונים ה"ה אם יחד לה מטלטלין נמי הדין כן ח"מ ב"ש:
כז סָעִיף יח ידה. היינו במקום שכותבים כתובה:
כח סָעִיף יח מזונות. משמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה. אבל בטור משמע אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ולא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב"ש ועיין רלנ"ח סי' ק"ט וכנה"ג דף קי"א ע"ב:
כט סָעִיף כ מקרקעות. עיין הרש"ך ח"ב סי' פ"ז ובמהרמ"ט ח"א סי' קי"ד ובהרשד"ם חא"ה סי' קמ"א ובהר"י אדרבי סי' רי"ט:
ל סָעִיף כ ניזונית. דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונות האשה ועיין בהרי"ף והרא"ש בפרק י"נ ועיין בח"מ סי' רנ"ב. ועיין ב"י שם אם נתן במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה אם דינם כמתנת ש"מ ואלמנה ניזונית מהם או לא ועיין ס"ס קי"א:
לא סָעִיף כ חורין. כלומר אם ליכא אצל היורשים כלום. ואם נתן למקצת בניו מתנת ש"מ ולקצת בניו לא נתן אלא יורשים ניזוני' מן חלק ירושה ד"מ ב"ש:
לב סָעִיף כ נכסיו הוי וכו'. ואם הקדיש בחליו עיין בח"מ סי' ר"נ:
לג סָעִיף כ מטלטלין. עיין תשובת הריב"ש סי' ק"ז. ומהרמ"ט ח"ג סי' ק"ל ועיין ב"ש:
לד סָעִיף כ לאחרים. דוק' לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונית. מיהו במרדכי ובתוס' פרק נ"ש דף מ"ט ע"ב משמע אפילו אם נתן לאחרים ניזונית מהם ע"ש:
לה סָעִיף כא מזונות. זהו תקנות הגאונים דניזונית מן המטלטלין:
לו סָעִיף כא מזונות. וה"ה אם מכרו מטלטלין א"צ לשלם מן הדמים. עי"ן בח"מ סי' ק"ז בטור. וכנה"ג דף קי"ב ע"ב ס' נ"ה:
לז סָעִיף כא שתזון וכו'. כתב הח"מ מאחר שתנאי ממון הוא וניזונין מן הדין עכשיו מן המטלטלין ולא מחמת התקנה א"כ אפילו מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים כמו בקרקע:
לח סָעִיף כג מטלטלין. עיין בד"מ אם תפסה שטרות אי מהני ועיין כנה"ג דף קי"ג ע"ב:
לט סָעִיף כג מר"ה. הח"מ כתב דהיינו לדינא דגמר'. אבל לאחר תקנות הגאונים הרשות לתפוס אפילו מרשות היתומים. והב"ש כתב עליו דהא דמהני דוקא כשלא תפסה יותר כשיעור אבל אם תפסה יותר משיעור הראוי לה לא מהני תפיסה ברשות יורשים. וכתב עוד אפילו להפוסקים דס"ל תפיסה לא מהני מרשות היתומים מ"מ אם תפסה מעות מהני ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ג ע"ב סעיף נ"ב ונ"ג הפסק הלכה:
מ סָעִיף כג מהני. מכתובת הריב"ש סי' ק"ז משמע דוקא כשיש שם ב"ח או מקבלי מתנה דהוי תופס במקום שחב לאחרים ולא מהני ע"י שליח. אבל אם אין שם אלא יורשים לא מיקרי חב לאחרים שיכולה לתפוס ע"י שליח. וכ"כ הרשד"ם קס"ד והרמ"ט ח"ג סי' ר"ב והר"ם אלשיך סי' ל"ז אבל מתשובת ב"י סי' ה' נראה דאפילו אין שם רק היורשים הוי נמי תופס במקום שחב לאחרים דהיינו ליורשים ולא מהני ע"י שליח וכ"כ הח"מ והב"ש:
מא סָעִיף כה נאמנים. וא"צ להיות א' מהם גמיר וסביר. כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ"ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש"ע עיין ב"ש:
מב סָעִיף כח מומחין. משמע אם משום בב"ד מומחין א"י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה א"כ מוכח בכתובה שומא לא הדרא וכן פסק מהרש"ל בתשובה סי' נו"ן. והרב רמ"א בתשובתו סי' ט' חולק עליו ע"ש ועיין ב"ח. ואם הניחה בעלה רשאית ושלטנית לכל מה שתעשה ואנש לא ימחה בידה אם מכרה לעצמה מכרה קיים כנה"ג בשם תשובת כ"י ע"ש:
מג סָעִיף כט היתומים. ואם לקחה לעצמה וטרפה ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה. ואם הב"ד מכרו בשבילה הוי כאלו מכרה היא ע"ש:
מד סָעִיף ל יותר. עיין ב"ח וב"ש:
א סָעִיף א שקבל בנדוני'. עבה"ט ועיין בס' בית מאיר שכ' ויראה לע"ד נהי לא קיי"ל כהעיטור שבב"י ואפי' אם נשתטה הבעל איתא בתשו' רמב"ן סי' נ"ט דאין לה תקנה ואינה יכולה לקחת נדוניית' ויתפרנס הוא מצדקה אלא ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין לו ולאשתו ובניו ע"ש מ"מ אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות וכדומה דפסקינן בח"מ סימן ע"ג גבי לוי ומלוה דיכול לתבוע תוך הזמן אף דאפשר אשה גרועה דאולי לא תבא כלל לידי גוביינא מ"מ בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ופשטות משמעות הרמב"ם ואפילו אינה כלל מורדת ויושבת תחתיו יכולה לתבוע להוציא הממון ולעשות מהו נ"מ ע"י ענין בטוח והוא יאכל הפירות דהא להרבה ענינים נדוני' לחוב לזמן דמי עכ"ל:
ב סָעִיף ב עד שתתגרש. עיין בס' ישועות יעקב שנסתפק בזה באומרת גרשתני שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ומכחיש' דאז אסור' להנשא ואח"כ באו עדים או שבעלה בעצמו הודה שגירש' אי נימא דחייב במזונותי' משום שעל ידו הית' מעוכבת להנשא והראה פנים לכל צד ומסיים והעיקר נראה לי דחייב במזונות ע"ש:
ג סָעִיף ב גירושין גמורים. עבה"ט שכ' ואם גירש ולא סילק הכתוב' כו' ועי' בס' ישועו' יעקב שכ' ולדינא נראה שאין להוציא מן הבעל ע"ש ופשוט הוא:
ד סָעִיף ג ואפי' אם צוה. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תנ"ה בראובן שצוה מחמת מיתה שיתנו לאשתו מאתים זהב בכתובתה והיא אין לה כתובתה כתוב אלא מנה והיא לא רצתה לגבות כתובה אלא להיות ניזונית כדין האלמנה והאפטרופס של היתומים אומר כי לא הוסיף לה מנה אלא כדי לסלק' מעל יתומיו כיון שהיא אינה רוצה להסתלק אין לה אלא מנה כאשר כתוב בכתובתה והשיב אין כאן ספק כלל אלא הדין עם האלמנה ותהי' ניזונת עד שתרצה ותתבע כתובתה ותגבה מאתים זהב הרי כתב לה בכתובה משמע כדין כתובה ממש וכמו שהמנה הראשונ' הרשות בידה ליזון או ליטלם כן הדין במנה האחרים שהוסיף בכתובת' ועוד שכל אדם יודע שאשתו ניזונת מנכסיו ואם כך הית' כוונתו הי' לו לומר תנו לה מאה זהב למזונותי' ועוד שודאי בא במתנתו ליפות כחה ולא לגרע כחה ואם אתה אומר תטול מאתים ותסלק נמצאת מפסדת שהרי בשנה אחת יעלה מזונותיה למאה ואם היתה כוונתו לתת בידה הבחירה שתטול מאתים ותסתלק או שתזון ותטול מאה כמו שכ' בכתובת' הי' לו לפרש הלכך ודאי ידה על העליונה ותתפרנס אם תרצה וכשתתבע כתובתה תגבה מאתים עכ"ד:
ה סָעִיף ג ויכולין ב"ד לתקן. כתב בס' ישועות יעקב דכעת נהגו בתי דינים שבישראל לסלק להאלמנה כתובת' כל זמן שירצו היורשים וכל הנשאת על דעת המנהג היא נשאת וטעמא דמלתא כיון שהמזונות ביוקר מאד מן מה שהי' מלפנים וסך הכתוב' כמו שהי' מקדם וא"כ כל אחת לא תרצה לקבל כתובתה רק הנדוני' ותהי' כ"א נוטלת נדוני' של בן ותרצ' להיות ניזונית לכך עשו בזה תקנה עכ"ל. וכ"כ בתשו' שבו"י ת"ח סי' קכ"ד והובא ג"כ ב"מ דכך נתפשט המנהג במדינות אלו וכן עשו הלכה למעש' בק"ק פראג. וע"ש עוד שכ' דכן המנהג ג"כ להוציאה מהמדור ובס' בית מאיר פקפק ע"ז דהוא נגד ההלכ' ומה"ת לתקן זאת וכן הורו ישישי דייני ק"ק פ"פ דמיין ואין לזוז מדבריהם ואין לגרש נשי עמינו מבית תענוגיהם כל ימי מיגר אלמנות' בעל כרחה כל כמה שהיא לא תבעה כתובה בב"ד עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף ג לתקן במקומן. עבה"ט' מ"ש חוץ מג"ח הראשונים כו' ועיי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק' שכ' דהדבר ברור דדוקא אם לא תבעה האלמנה כתובה בב"ד אבל אם תבעה כתוב' בב"ד מזה לא דיבר הריב"ש וכ"ע מודו דאין לה מזונות דדוקא אם ב"ד רצה לתקן כו' אבל היכא שתבעה כתובתה דמעיקרא לא תיקנו לה רבנן מזונות ודאי דאין לה מזונות אפי' בג"ח הראשונים. וסיים שדבר זה הוא פשוט ולא כתבתי אלא להוצי' מדיין א' שרצה לפסוק אף בדתבעה כתובו' ליתן לה מזונות משך ג' חדשי' ראשונים ודבר ברור שאין הדין כן עכ"ד ע"ש: (וכ"כ בגליון ש"ע דהגאון רע"ק זצ"ל): (ו) על הפתחים. עבה"ט מ"ש ואין הבת נוטלת עישור נכסים כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וכן הוא להדיא בש"ע לקמן סי' ק"ג ס"ו ע"ש:
ז סָעִיף ה לא פרעוה. עבה"ט בשם ב"ש היינו אם פרעוה אח"כ כו' ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ד דכתובות אות ל"א שכ' עליו דבריו נראים להלכה דהא בהך איתתא דאתיא קמי' דרבה בר"ה בפ' השולח לא פרעו לה כתובת' ומ"מ אין לה מזונות משעת תביע' וכמו שפירש"י דגליא דעתה דבעי לאינסובא ואיהו לא אתני בהד' אלא כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו א"כ מעתה בנד"ז אף אם אין להם או אינם רוצים לשלם מ"מ היא סברא בדעת' שיגיע לה פרעון כתובתה ע"י תביע' בב"ד וגלת' דעתה דבעיא לאינסובי ולא חשה לכבודו אבדה מזונותי' וזה ברור לדעתי עכ"ל. גם בס' ישועות יעקב סק"ג חולק על הב"ש בזה ע"ש:
ח סָעִיף ה תבעה מדוחק. עבה"ט בשם רש"ך דוקא דתבעה כו' וכ"כ המל"מ בשמו בפי"ח מהלכות אישות דין כ"ח יש מי שאומר כו' ע' בק"א לספר כתיב'. ובס' בית מאיר שתמהו על דין זה הא קיי"ל מלתא דליתא בבריא בקנין ליתא בשכ"מ א"כ במה קנתה האשה לזון מנכסיו הא הוה דבר שאין בו ממש ודשלב"ל בשלמא מה שאכלה בתנאי ב"ד שאני אבל במתנת שכ"מ איך אפשר כו' ומבואר בדבריהם דעכ"פ דוקא בנכתב אני מניח מנכסי שתזון כו' שנוכל לומר שהוא כמו דקל לפירותיו שנכסיו הם בעולם כו' עש"ה ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"מ שהביא דבריהם להלכ' וכ' עוד דמ"ש הט"ז וב"ש דאם נתארס' או נשתדכ' אין לה מזונות דוקא אם כתב כל ימי מיגר ארמלותך אבל בכתב סתם אלמנותי או אשתי אפי' נשתדכ' או נתארס' יש לה מזונות ואע"ג דתו לא מיקריא אלמנותו ואשתו מ"מ אמרי' אשתו שהית' כבר כדאמרי' בגיטין מ"ב ע"א עבדי שהי' כבר כו' וע"ש עוד אודות שטר צווא' שריבה לאחד מבניו יתר על אחיו וכתב בה בזה"ל ונגד זה מה שנתתי לגבי ראובן הנ"ל מחוייב לשלם כל החובות כו' וכן מחויב להספיק כל צרכי אשתי רחל כל ימי חייה אתו עמו בביתו ואמנם אם לא יוכלו לשבת יחדיו מחוייב ליתן לה בכל שבוע ב' זהובי' ועכ"ז תשאר בביתו כמקדם ושוב בפונקט אחר כתב בה חיוב שעבוד ופרעון הכתוב' מוטל על בני ראובן ועל בני שמעון מחצה על מחצה כו' והנה האלמנה תבעה כבר כתובתה בב"ד ושני הבנים מוכנים לפרוע לה אך היא אומרת כי אף אחר שתקבל כתובה מחוייבים היורשים במזונותיה או בדמי המזונות שכן נשמע מהצווא' דחיוב המזונות הוא חיוב אחר והשיב דודאי לשון הצוואה משמע כדברי האש' ומבואר בו ב' דברים למעליותא דידה חדא שתזון מלבד חיוב מזונות דתנאי ב"ד אפי' אחר שתבעה כתובת' שהרי כ' שאם לא יוכלו לשבת יחדיו יתן לה ב' זהובים לשבוע ואי בתנאי ב"ד אכלה אטו בדידיה תליא להטיל פשר כו' והב' מדכתב כל ימי חיי' משמע אפי' כשתנשא לאחר ואע"ג שכ' אשתי מ"מ מדלא כ' בביתי וגם לא כ' כל ימי מיגר י"ל אשתי שהית' כבר וכמ"ש לעיל. אך נהי דכן ל' השטר מ"מ כיון שלא הניח מנכסיו כך וכך שתזון ממנו לא קנתה המזונות ואין ממש בצואה זו. אמנם עכ"פ הבן שקיבל יותר מחלקו המגיעו על תנאי שיזון אלמנתו אם לא יקיים התנאי הזה גם הוא לא יקבל יותר משאר אחיו כשיעור הזה וינכה לו מחלק הטופיינא שלו לפי שרצה האב ליתן להאלמנה וזה יתחלק בין היורשי' שוה בשוה ע"כ טוב לפשר באופן שתתרצה האלמנה למחול לו תביעתה ואז יעמוד גם הוא בשלו עכ"ד ע"ש):
ט סָעִיף ט ויש מי שאומר. ע' בספר ישועות יעקב שכ' דהעיקר כדיעה ראשונה דאינה מפסדת מזונות רק לאחר מיתת בעל' ע"ש:
י סָעִיף י אבל אם שיירה מקצת כו' (בגליון ש"ע ר"ע איגר זצ"ל נ"כ אם כתובתה היה ר' ר"ט ונדונייתה נ"ב סך ר' ר"ט והיא מחלה ר' ר"ט יכולה לומר מחלתי הנדוניא וניזונת בשביל הכתובה כנלע"ד ע' בתשו' הרשב"א הובא בב"י עכ"ל):
יא סָעִיף י ומיהו אם ירצו כו' בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואם מקצת מהיורשים רוצים שיסולק לה כתובתה וקצתם אין רוצים ע' בספר כתובות לקמן סי' קי"ג ס"ב סק"ז:
יב סָעִיף כ הקדיש נכסיו. עב"ש שכ' ואם הקדיש בחליו ע' בח"ה סי' ר"ן דאין הקדש עד אחר מיתתו לפ"ז נראה דניזונת מהם כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב הא אינו מבואר דהוא איבעיא דלא איפשטא ומספיקא אמרינן דאם עמד חוזר וא"כ הכא במת דהקדש זכה בודאי והוי ספק אם מחיים או לאח"מ אם בן מספק א"י לטרוף מההקדש ובזה מיושב קושיית הח"מ ס"ק ל"א דשפיר סתם הרמ"א דכל הקדש הוי כמתנת בריא והיינו מספק דשמא לגבי הקדש גמר ומקדיש מחיים עכ"ל:
יג סָעִיף כ ומיהו אם תפסה. עח"מ ס"ק ל"ב עד מ"מ תפיסה מהני. ובגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב היינו מר"ה או מסימטא אבל מרשות יורשים הוי ספיקא דרבוותא כדבסמוך סכ"ג ואם היה פקדון ביד אחר י"ל דלכ"ע מהני תפיסתה עכ"ל:
יד סָעִיף כ המטלטלין לאחרים. עבה"ט וגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין בחו"מ סימן קי"ג ס"א):
טו סָעִיף כג ולכ"ע בעינן תפיסה גמורה כו'. זהו מתשובת הרא"ש סי' שס"ד הובא בב"י שכתבו ז"ל דבר ברור הוא כי הנכסים שהם בבית הבעל אע"פ שכשמת נשארו הנכסים בידם ואוהלים כאשר המה אין זה כלום שכל תופס צריך תפיס' גמורה שיקנה הדבר באחד מדרכי הקנאות כמ"ש בפ' הכותב (כתובות ד' פ"ד) אבל בכאן הבית והתיבות והמטלטלין הכל ברשות היורש ואינה נקראת תופסת בשביל תפיסת המפתחות כו' עכ"ל. ועיין בתשובת רבינו עקיבא חיגר ז"ל סי' קל"ג דהגאון בעל בית מאיר תמה ע"ד הריב"ש והרמ"א הנ"ל דמאיזה טעם לא יהיה זה תפיסה כיון דמונחים בחצירו דהא יש לה זכות דירה מתני ב"ד והוא כשוכר ובודאי לא היה הריב"ש סותם דבריו רק לפסקא דהרמב"ם (שהובא בח"מ סי' ש"ג ועמ"ש בפ"ת שם) דהוי חצירו דהמשכיר ולכן כ' דצריך לדחוק דהריב"ש מיירי בחפצים המונחים בבית באותן חדרים שלא היו משועבדים לדירת האשה כדאיתא בסי' צ"ד. והוא ז"ל השיב לו בזה"ל גם אנכי הייתי מתמיה על סתימת הריב"ש והרמ"א דלא מקרי תפיסה אולם נ"ל אף אם בעלמא הוי חצירו דהשוכר מ"מ י"ל דדירת אלמנה גרע לא מבעיא לשיטת ר"ת בתוספת ב"ב דף נ"א ע"ב ד"ה במתנה דדוקא שוכר דיכול להוריש זכותו ליורשיו הוי חצירו אבל היכא דאינו מוריש לא אלא אף לאינך פוסקים דדוקא בנ"מ שלה כו' אבל הכא בדירת אלמנה דאין לה שום זכות ליתן זכותה לאחר לא להשכיר ולא להוריש רק שיש לה זכות בעצמה מתנאי ב"ד י"ל דלא מקרי חצירה וגם כיון דלא הקנו לה ענין זכות בדירה זו רק שמועל בתנאי כ"ד להניחה לדור בתוכה אבל לא לענין דבר אחר שיהיה לה פירות החצר לזכות בנפילת מציאה לתוכה עש"ך חוה"מ סימן קל"ח סק"ב עכ"ל ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.