א אִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה שְׁטַר חוֹב לְבַעֲלָהּ וְחָזְרָה וּמְחָלַתּוּ, אֵינוֹ מָחוּל, מִפְּנֵי שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ. הַגָּה: וְלָכֵן אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת גַּם כֵּן לוֹמַר: פָּרוּעַ הוּא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַכּוֹתֵב). וְהוּא הַדִּין מִלְוֶה עַל פֶּה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחֹל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י):
ב בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ הָוֵי כְּלוֹקֵחַ. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי, וְנִשֵּׂאת, הָוֵי כְּלוֹקֵחַ, וְאֵין לְאַחֲרַיִךְ בִּמְקוֹם בַּעַל כְּלוּם, דְּקַיְמָא לָן נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי וּמָכַר הָרִאשׁוֹן, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּאוֹמֵר כֵּן לִפְנוּיָה, אֲבָל הָאוֹמֵר לִנְשׂוּאָה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי, וּמֵתָה, אַחֲרַיִךְ קוֹנֶה וְלֹא הַבַּעַל. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר לִנְשׂוּאָה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי, וּמָכְרָה, וּמֵתָה, יַעַמְדוּ נְכָסִים בְּיַד הַלּוֹקֵחַ:
ג גָּבוּ לְאִשָּׁה קַרְקַע מִבַּעַל חוֹבָהּ, וְנִשֵּׂאת וּמֵתָה וִירָשָׁהּ הַבַּעַל, אַף עַל גַּב דְּשׁוּמָא חוֹזֶרֶת לְעוֹלָם, הָכָא אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, דְּבַעַל כְּלוֹקֵחַ הָוֵי, וְהָוֵי כְּאִלּוּ מְכָרַתּוּ לְאַחֵר. וְכֵן אִם גָּבוּ מִמֶּנָּה לְבַעַל חוֹב, וְנִשֵּׂאת וּמֵתָה וִירָשָׁהּ, אֵין מַחֲזִירִין לוֹ הַשּׁוּמָא:
ד הָיָה עָלֶיהָ מִלְוֶה עַל פֶּה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת, אֵינָהּ נִגְבֵּית מֵהַבַּעַל, דְּמִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת. הַגָּה: מִיהוּ, אִם הַמָּעוֹת שֶׁהִלְוָה בְּעֵין, חַיָּב לְשַׁלֵּם (ר"י וְהַמָּרְדְּכַי). וְאִם בָּא הַמַּלְוֶה קֹדֶם שֶׁנְּשָּׂאָה וְרוֹצֶה לִמְחוֹת נִשּׂוּאֶיהָ עַד שֶׁתִּפְרָעֵהוּ וְשֶׁלֹּא יַפְסִיד שֶׁלּוֹ, הַדִּין עִמּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נִמּוּקֵי יוֹסֵף). אֲבָל אִם הָיָה עָלֶיהָ מִלְוֶה בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעֲלָהּ. קָהָל שֶׁעָשׂוּ בֵּינֵיהֶם תַּקָּנוֹת בִּקְנָסוֹת, וְעָבְרָה אִשָּׁה עַל הַתַּקָּנָה, בַּעֲלָהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם (ב"י סִי' ע' בְּשֵׁם ת"ה סִי' רפ"ב):
ה שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת לַמְשֻׁדֶּכֶת וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְהַלָּה תּוֹבֵעַ סִבְלוֹנוֹתָיו, דִּינָם כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר. הַגָּה: אִם לָקְחָה יוֹתֵר מִכְּתֻבָּתָה וְנִשֵּׂאת, צָרִיךְ הַבַּעַל לְהַחֲזִיר הַמּוֹתָר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"ח). וְכֵן אִם נִתְחַיֶּבֶת מַס וְנִשֵּׂאת, הָוֵי כְּשָׁלַח הַסִּבְלוֹנוֹת, דְּכָל אֵלּוּ קָלָא אִית לְהוּ וְאֵין דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת בָּהֶן שְׁטָר, לָכֵן הָוֵי כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר (מהר"ם פַּדָּוואָה סִימָן נ"ה). אֲבָל נִזָּקִין וּמֶקָּח וּדְבָרִים אֲחֵרִים, אֵין חַיָּב לְשַׁלֵּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין). אִשָּׁה שֶׁשִּׁדְּכָה בִּתָּהּ לְאִישׁ וְנִתְחַיְּבָה בִּנְדוּנְיָא, וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת בְּעַצְמָהּ לְאִישׁ, הַמְשֻׁדָּךְ לְבִתָּהּ מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁנִּתְחַיְּבָה מִבַּעֲלָהּ מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ, דְּהָוֵי כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר; אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָשְׂתָה הַשִּׁדּוּכִין לְבִתָּהּ עֲדַיִן לֹא נִשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר דְּנִשְׁבַּעַת לְבַסוֹף אִגְּלַי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמַה שֶּׁעָשְׂתָה תְּחִלָּה בַּדִין הָיָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר גּוֹבֶה מִן הַבַּעַל מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ, הַיְנוּ שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין וְכָתְבָה לְבַעְלָהּ חוֹב הַמִּטַּלְטְלִים אַגַּב קַרְקַע; אֲבָל לֹא כָּתְבָה לוֹ אַגַּב, וְלֹא הִכְנִיסָה לוֹ רַק מִטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ מִלְוֶה בִּשְׁטָר אֵינָהּ גּוֹבָה מִבַּעֲלָהּ, דְּאֵין בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מִמְטַּלְטְלִין הַמְשֻׁעְבָּדִים (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן נ"ו); וּסְבָרָא נְכוֹנָה הִיא. וּמ"מ נִרְאֶה לְהוּ, דִּבְמַכְנֶסֶת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ, כְּגוֹן שֶׁלָּקְחָה יָתֵר מִכְּתֻבָּתָהּ, חַיָּב לְהַחֲזִיר בְּכָל עִנְיָן. וְעַיֵּן בְּח"ה סוֹף סִימָן צ"ו (נִתְבָּאֵר לְעֵיל):
א סָעִיף ב אבל האומר לנשואה כו' דמ"ה אמר לה כן דניחא ליה דאחריך ליקני ובעל לא ליקני אבל בפנויה לא עלה על דעתו אלא למעוטי שאר יורשים נ"י פרק י"ג וסיים בטור הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות פי' כיון שהבעל יורש אשתו מוציא הגו מן הלקוחות והאחריך מיד הבעל והלוקח מוציא מיד האחריך כיון דהאשה מכרה השדה לא שיירה מידי ואין להאחריך אלא מה ששיירה האשה ודוקא מתה אבל לא מתה אע"ג דהבעל מוציא מיד הלוקחו' להרא"ש לעיל בסי' צ' והמכר בטל מיד מ"מ אין האחריך מוציא מן הבעל בחיי האשה דהבעל אוכל פירות אפילו בנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה כ"ש במה שנפלו לה אחר שניסת:
ב סָעִיף ג כאלו מכרתו לאחר ע' בח"מ סי' ק"ג דאם נמסרה הקרקע לא אמרי' שומא הדרא:
ג סָעִיף ד קהל שעשו תקנה כו' לא ידעתי מקור לזה אולי נלמדות מההיא דבפ' המקבל בב"מ דף ק"ד תניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אלא דקשה אדרבה דהא כתבו התוס' שם דדוקא בקרבנות שהם חובה לכפר כגון לידה וזיבה כו' אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נשואין או לותה ואכלה לא ישלם כו' וה"ה לותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משעבוד לה דלא ישלם ובלא שום ראיה פשוט הוא דאל"כ אם יקניט תלוי' ותשליך לאיבוד ותחייבנו לשלם ק' מנה בכל יום כו' דלא כרב אחד שהורה שהבעל חייב לשלם חוב אשתו שהלותה קודם שנשאה מכח רבי יהודה דהכא עכ"ל וה"ה כאן בענין התקנה ע"כ ודאי צ"ע להורות כהג"ה זו אם לא שתחילת נעשית התקנה בפי' שכל איש ישלם עבור אשתו אם תעבור על התקנה כנ"ל אחר זמן ראיי שדין זה הוא מת"ה סי' רפ"ב ומביא ראיה מפ' המקבל שזכרתי דכל קרבן הובא חייב לשלם ומייתי ראיה מהירושלמי דאם אכלה חלב חייב להביא קרבן בשבילה אפי' נתחייבה קודם שנשא' כך היא לדעת התוספות והמרד' אבל לפירש"י דוקא שנתחייבה והיא תחתיו ה"ג כשעברה וחייבת קנס דהיא עבירה גמורה דנשבע שלא לקיים התקנה דהוה כמו שבועת שוא והקנס בא עכ"פ לכפרה דמי קצת למביא קרבן על חטאתו וצ"ע אי הנדון דומה לראי' עכ"ל ותימא על רמ"א שכתב בבירורו שחייב הבעל לשלם ובעל ת"ה השאירו בצ"ע ובאמת ל"ד זה לחייב קרבן מן התורה כמו קרבן לידה או זיבה וה"נ באוכלת חלב והרי התוס' עצמם דחו זה שם וכתבו שא"צ לראיה שפטור והאיך ניקום אנחנו ונוציא ממון ע"כ נלע"ד דאין להוציא ממון ע"י כפיי' בזה:
א סָעִיף א שט"ח. הן שהכניסה לו בתורת נצ"ב הן בתורת נ"מ א"י למחול ח"מ ב"ש:
ב סָעִיף א נאמנת וכו'. כיון דאין לה מיגו דהא א"י למחול. וכן מלוה בע"פ א"י למחול וא"י לומר פרוע הוא כשהוא תוך הזמן ואם הלוה טוען פרעתי השטר. אם אין בו נאמנות אז חייבת היא לישבע. י"ל אין רצוני לישבע כי פרוע הוא. ובמלוה בע"פ תוך הזמן תליא בפלוגת' בח"מ סי' ע"ח אם היא צריכה לישבע:
ג סָעִיף ב לפלוני. מי שאמר נכסי לבתי פלונית ואחריה ליורשיה הנולדים מגופה והבת היתה פנויה. דמי לאומר לנשואה ואחריך לפלוני כיון דבפירוש סלק את הבעל מאותו זכות ואמר ואחריה ליורשי' הנולדים מגופה הרי הוא כאומר אחריך ליקני בעל לא ליקני רשד"ם חא"ה סי' ק"ך ומהרש"ך ח"ב סי' קל"ה:
ד סָעִיף ב נכסים וכו'. עיין מ"ש הח"מ ב"ש ס"ק ד'. ולכאורה נעלמו מעיניהם דברי הסמ"ע בסי' רמ"ח ס"ק ל"ג ע"ש:
ה סָעִיף ג ומתה וכו'. עיין בח"מ ס"ס ק"ג מ"ש הסמ"ע והש"ך שם. ועיין ח"מ ב"ש:
ו סָעִיף ג השומא. ושומא לפרעון כתובתה אם מחזירין עיין תשוב' מהרש"ל סי' נו"ן ותשוב' רמ"א סי' ח':
ז סָעִיף ד מהבעל. ואם תפס המלוה לא מפקינן מיני' הר״ם אלשיך סי' י״ז ומהריב״ל ח״א כלל י״ב סי' ע״ד. והב״ש האריך והעלה בנצ״ב אפילו אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה. ובכ״מ מהני תפיסה ודוק' אם תפס נ״מ שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל ע״ש. וכל זה איירי אם הכניסה לו נכסים אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ״ע אין חייב לשלם כמ״ש תוס' פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד.) ועיין כנה״ג דף ק״י ע״א ס״ח. ראובן ודינה שנשארו יתומים ונשאר להם מאביהם ובהיות ראובן חוץ לעיר באו קרובי דינה והשיאוה ונתנו לה כל הנכסים בנדונייתה לשמעון מצי ראובן למיתבע לבעל אחתי' מאי דשקלה טפי מאומדן דעתו דאבוה ואי ליכא מאן דידע אומדן דעתא שקיל מאי דשקלה טפי מעישור נכסי אליב' דכ״ע הר״ם אלשיך סימן י״ז. גזל שגזלה האשה ואכלתה. או פקדון. עיין כנה״ג דף ק״ט ע״ב:
ח סָעִיף ד לשלם. כ"כ ב"י בשם רבי' ירוחם ע"ש. וצ"ע איך נעלם דברי הרמב"ם ראש הפוסקים המפורסמים שבפירוש חולק על הנ"י בסוף פרק כ"ו מהלכו' מלוה ע"ש. ולפענ"ד היה נראה שהדין עם בעל נ"י דאם כדברי רבי' ירוחם והרמב"ם דאם המעות בעין חייב להחזיר היכי בעינן למיפשט דבעל יורש הוה מהא דתנן ישאו גדולות ישאו קטנות ומהא דתנן מי שמת והניח אלמנה ובת ונישאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו ואם אית' דכשהמעות בעין כ"ע מודו דחייב לשלם אין הוכחה משם דיורש הוי דאפי' נימא לוקח הוי שאני התם שהמעות בעין ולכן חייב לשלם. ועיין כנה"ג דף ק"ט ע"ב סעיף ה' שמתרץ קושיא זו ועיין ב"ש:
ט סָעִיף ד מנכסים. בין מנ"מ ובין מנצ"ב ב"ש:
י סָעִיף ד לשלם. אפילו לא הכניסה לו כלום. אפילו עברה על התקנה קודם שנשאת חייב בעלה לשלם אח"כ כשנשאת לדעת התוס' אבל לדעת רש"י אינו חייב אא"כ עברה תחתיו והא דחייב בעלה לשלם דוק' אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ"ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ח"מ בה"י ב"ש. וכתב ב"ש ותימ' על רמ"א שפסק דהבעל חייב לשלם הא שם בת"ה מסיים וצ"ע אם הנדון דומה לראיה ע"ש וכ"כ הט"ז דאין להוצי' ממון מיד הבעל. אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם בשבילה אע"ג דיוכל למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עיין (בח"ה) [בת"ה] סי' (רע"ב) [רפ"ב]:
יא סָעִיף ה בשטר. משמע דגובה אפי' מנצ"ב וכ"כ הר"ם פדוואה סי' נ"ה אבל מהרי"ק שורש י"ח כתב דוק' מן נ"מ גובה ולא מן נצ"ב. ובפרישה ובח"מ הקשו למה אין גובין מנצ"ב כיון שדינם כמלוה בשטר. ועיין מ"ש הב"ש וכנה"ג דף ק"ט ע"ב סעיף י"ז:
יב סָעִיף ה לשלם. בין שנעשה קודם הנשואין ובין שנעשה אח"כ בין מגוף ובין מפירות נ"י ב"ש:
יג סָעִיף ה אג"ק. אע"ג דבח"מ סי' ס' נתבאר שנהגו שאין טורף מלקוחות מטלטלין אפילו אם כתב אג"ק מפני תקנות השוק אפשר דלגבי בעל לא שייך תקנות השוק ח"מ ב"ש:
יד סָעִיף ה מבעלה. בפרישה ובח"מ וש"ך פירשו דוק' מטלטלין נצ"ב אין גובין אלא אגב אבל מטלטלין נ"מ גובין אפילו בלא אגב והב"ש כתב מתשובת הרמב"ן משמע דאיירי אפילו מטלטלין של נ"מ אין גובין בלא אגב וכ"מ מלשון הגה"ה. ומ"מ אם תפס מטלטלין מהני עיין ב"ש ס"ק י"ח וס"ק י"ד ובכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל נכסים דמיא לדין מ"ש בח"מ סי' ק"ז אם היורשים מכרו הנכסים והמעות בידה:
א סָעִיף ד בעלה חייב לשלם. עבה"ט ועיין בתשי' נו"ב תניינא סי' צ"ו על דבר אשת איש שזלזל' לאחד או לרבים בדברים ורוצים לענש' בממון אין בעלה חייב לשלם עבור' והמורה לכוף את בעלה ליתן קנס אינו אלא גזלן ע"ש: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"ט אודות אשה שהביא' לה כמה פעמים במחשך בשר כשר ממקומו' אחרים בהיות בעלה למרחוק מבלי לשלם עבור כל ליטרא להחוכר כפי תקנת הקהיל' והחוכר הזה חייב להבעל ממון ורוצ' להחזיק הממון באמרו שחייב הבעל לשלם עבור אשתו קנס כפי הנהוג שם לפנים ופסק דאין החוכר יכול לעכב חובו בשביל קנס שחייבת אשתו מכמה טעמים כו' רק ינכה לו תשלומין המגיע בעד כל ליטר' והמותר ישלם לו ע"ש) . ומ"ש הבה"ט אשה הנו"נ בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם כו' ע' בתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סי' קנ"ח הבאתיו בפ"ת ליו"ד סי' רמ"ח סק"ג וכפי הנראה שלא שם לבו לדברי הב"ש אלו ועיין בח"מ סי' ס"ב בהגה שכתב הרמ"א ז"ל דסתם אשה נו"נ תוך הבית ע' בסמ"ע וש"ך שם:
ב סָעִיף ה דינה כמלו' בשטר. עיין בס' ישועות יעקב שכ' דדוקא כשהבעל מודה שהיו הסבלונו' ת"י אבל באומר איני מאמינך פשיטא שאין בידה לגבות ותמה על האחרונים שלא הרגישו בזה כלל ע"ש:
ג סָעִיף ה עדיין לא נשבעה. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ח וח"ב חח"מ סי' ח'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.