א הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּמֻּחְזָק; אֲבָל לֹא בָּרָאוּי, כְּגוֹן יְרֻשָּׁה שֶׁרְאוּיָה לִירַשׁ וּמֵתָה בְּחַיֵּי מוֹרִישָׁהּ, אֵינוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹמָהּ לִירַשׁ. הַגָּה: שְׁטַר חֲצִי זָכָר, שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ הָאִדָּנָא, שֶׁכּוֹתֵב הָאָב לְבִתּוֹ לִטֹּל בִּירֻשָּׁתוֹ כְּחֵלֶק חֲצִי זָכָר, וְאִם תֵּלֵךְ הַבַּת בְּלֹא זֶרַע קְיָמָא יִתְבַּטֵּל הַחוֹב, וּמֵתָה הַבַּת בְּחַיֵּי אָבִיהָ וְהִנִּיחָה זֶרַע קְיָמָא, וּמֵת הַזֶּרַע וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיהָ, הַבַּעַל יוֹרֵשׁ כֹּחַ אוֹתוֹ הַשְּׁטָר, מִכֹּחַ זַרְעוֹ שֶׁיָּרַשׁ אִמּוֹ וְהוּא יוֹרֵשׁ זַרְעוֹ (מהרי"ו סִימָן ט"ז). כָּתְבוּ לָהּ מוֹרִישֶׁיהָ קַרְקַע מֵחַיִּים וּפֵרוֹת לְאַחַר מִיתָה, הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ קַרְקַע מִמֶּנָּה (מָרְדְּכַי רֵישׁ יֵשׁ נוֹחֲלִין). אֲבָל שֶׁבַח נוֹטֵל בַּמֶּה שֶּׁיּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ הִשְׁבִּיחַ. וְאֵינוֹ יוֹרֵשׁ מִלְוַת אִשְׁתּוֹ, כְּגוֹן שֶׁמֵּתוּ מוֹרִישֶׁיהָ וְהָיְתָה לָהֶם מִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים כְּשֶּׁנְּשָׂאָהּ, וּמֵתָה קֹדֶם שֶׁגָּבְתָה אוֹתָם. הַגָּה: אֲבָל אִם הִנִּיחוּ מוֹרִישֶׁיהָ נְכָסִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה הַבַּת מֵחַיִּים, וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִכְתֻבַּת אַלְמָנָה, נִקְרָאִים מֻחְזָקִים לַבַּת וְהַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָם (מָרְדְּכַי פ' כָּל הַנִּשְׁבָּעִין). וְכֵן אִם הָיָה לָהּ מִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים כְּשֶׁנְּשָׂאָהּ, וּמֵתָה הָאִשָּׁה קֹדֶם שֶׁגָּבְתָה אוֹתָהּ, אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, אֲבָל אִם הִלְוְתָה מִנִּכְסֵי מְלוֹג, וּמֵתָה קֹדֶם שֶׁגָּבְתָה, בְּזוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ בַּעֲלָהּ. הַגָּה: כָּל הַנְּכָסִים שֶׁהָיוּ לָאִשָּׁה שֶׁאֵין לְבַעֲלָהּ רְשׁוּת בָּהֶן, וְהִלְוְתָה אוֹתָן לַאֲחֵרִים, אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א):
ב מִי שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לְיוֹרְשַׁי, דְּקַיְמָא לָן הוּא הַדִּין לְיוֹרְשֵׁי יוֹרְשַׁי, וְאִם הָיְתָה לוֹ בַּת וּמֵתָה בְּחַיֵּי אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְהָיָה בֵּן לַבַּת, הַבֵּן עוֹמֵד בִּמְקוֹם אִמּוֹ לִירַשׁ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. אֲבָל אִם אֵין לַבַּת יוֹרֵשׁ, אֶלָּא בַּעַל, אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, דְּהָוְיָא לֵהּ רָאוּי. וְאִם אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו מֵעַכְשָׁו לְיוֹרְשַׁי, הָוְיָא לֵהּ מֻחְזָק, וּבַעַל הַבַּת יוֹרֵשׁ:
ג הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה מֵחַיָּבֵי לָאוִין, הוֹאִיל וְקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ, אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁהֵמִירָה, הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ (בֵּית יוֹסֵף מ"כ בְּשֵׁם אֲבִי הָעֶזְרִי). וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁהִיא צְרִיכָה מֵאוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, אִם מֵתָה תַּחְתָּיו, יִירָשֶׁנָּה. אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת, אֲפִלּוּ נִתְפַּקְּחָה אַחַר שֶׁנִּשְּׂאָה, אִם מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה. וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת, וּמֵתָה, יִירָשֶׁנָּה, שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת לוֹ וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ:
ד קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב, אִם מֵתָה, אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ אֶלָּא אִם כֵּן רָצָה הָאָב בְּנִּשּׁוּאֶיהָ:
ה מִי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין, וּמֵתָה, אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ. הַגָּה: אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה, אַף עַל גַּב שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרֵשׁ, יוֹרְשָׁהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). הַטּוֹעֵן עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיוּ בָּהּ מוּמִין וּמִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"ט, אִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִיּוֹת סוֹף אִשּׁוּת וּבַמָּרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). אִשָּׁה שֶׁמָּרְדָה בְּבַעְלָהּ וּמֵתָה, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ (כָּךְ מַשְׁמַע מִלְּשׁוֹן הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ"ב), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ז. הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ אוֹ מַדִּירָהּ וְאֵינוֹ נוֹהֵג עִמָּהּ מִנְהַג אִשּׁוּת, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ (הַגָּהוֹת (מָרְדְּכַי) אַלְפָסִי פֶּרֶק אַף עַל פִּי):
ו נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ. וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם מֵת תְּחִלָּה, וְאֵין לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה, יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁין עִקַּר הַכְּתֻבָּה וְהַתּוֹסָפוֹת, וְיוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה יוֹרְשִׁין נִכְסֵי מְלוֹג, וּבֵין שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל:
ז הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל נְכָסֶיהָ לְאַחֵר, בֵּין קָרוֹב בֵּין רָחוֹק, קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה תִּבָּטֵּל הַמַּתָּנָה, אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם, וְאִם מֵתָה (בְּחַיָּיו), אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, שֶׁהֲרֵי נָתְנָה אוֹתָם קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא, וּכְשֶׁתָּמוּת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, יִקְנֶה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה מַתְּנָתוֹ קִנְיָן גָּמוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתְנָה מִקְצָת נְכָסֶיהָ אוֹ כֻּלָּם, קֹדֶם, וְכָתְבָה לַמְּקַבֵּל מַתָּנָה: קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה, שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁתִּרְצֶה, אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה, וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ:
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדִינָא דְּמַבְרַחַת דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה, מַתָּנָה חֲלוּטָה, מַתְּנַת עָלְמִין; אֲבָל אִם כָּתְבָה לוֹ כֵּן, קָנָה לְגַמְרֵי:
ט הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה מִנִּכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס, הַבַּעַל מוֹצִיא פֵּרוֹת מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ, אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע; וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו, מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּחַיֶּיהָ מוֹצִיא גּוּף הַקַּרְקַע מִיַּד הַלּוֹקֵחַ בְּלֹא דָּמִים (טוּר וְהָרֹא"שׁ). וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מֵהַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִים בְּעַצְמָם, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת בְּיָדָהּ וְנוּכַל לִתְלוֹת שֶׁהֵם אֵלּוּ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן. הַגָּה: נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, מִכְרָהּ קַיָּם (טוּר וְרֹב הַפּוֹסְקִים). וְכָל יְמֵי חַיֶּיהָ, אִם הַבַּעַל רוֹצֶה לִבְנוֹת אוֹ לִסְתֹּר בַּקַּרְקַע, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לִמְחוֹת (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים). וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם מָכְרָה הַנְּכָסִים אוֹ הִקְדִּישָׁה אוֹתָן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רע"ב):
י וְאִם הַבַּעַל מוֹדֶה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ מָכְרָה, אֵינוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, דְּכִשְׁלוּחוֹ דָּמְיָא, וְאִי בָּעֵי לוֹקֵחַ מַחֲרִים שֶׁלֹּא מָכְרָה מִדַּעְתּוֹ. הַגָּה: רָאָה שֶׁמָּכְרָה וְשָׁתַק לָהּ, לֹא אִבֵּד מִשּׁוּם זֶה זְכוּתוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל מ'). צִוְּתָה בְּעֵת חָלְיָהּ לָתֵת כָּךְ וְכָךְ מִמַּלְבּוּשֶׁיהָ וְנִתְרַצָּה הַבַּעַל, אִם נָתְנָה לַעֲנִיִּים אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְאִם לַעֲשִׁירִים יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף הַזָּהָב וּתְשׁוּבַת מוהר"ם). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ"ו, אִם מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה מִטַּלְטְלִים:
יא בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם מָכְרָה מִשֶּׁנִּשֵּׂאת מוֹצִיא הַבַּעַל מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, בִּנְכָסִים הַיְדוּעִים לַבַּעַל. אֲבָל אִם נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים וְלֹא יָדַע בָּהֶם הַבַּעַל, לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּמְכֹּר, וְאִם מָכְרָה אוֹתָם קֹדֶם שֶׁיָּדַע בָּהֶם מִכְרָהּ קַיָּם. וְכֵן אֲרוּסָה לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּמְכֹּר נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, וְאִם מָכְרָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין מִכְרָהּ קַיָּם, אֲפִלּוּ נְכָסִים הַיְדוּעִים לוֹ:
יב נְכָסִים שֶׁאֵינָם יְדוּעִים לַבַּעַל, כְּשֶׁיִּוָּדְעוּ לוֹ, מִיָּד נַעֲשׂוּ נִכְסֵי מְלוֹג. וְכֵן הַפֵּרוֹת שֶׁיִּמָצְאוּ בְּיָדָהּ, מִיָּד שֶׁיִּוָּדְעוּ לוֹ הֵם נִכְסֵי מְלוֹג. הַגָּה: אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה עַל יְרֻשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לָהּ שֶׁאָבִיהָ צִוָּה לָתֵת מִמֶּנָּה לַאֲחֵרִים, אִם הַנְּכָסִים יְדוּעִים לַבַּעַל, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. מִיהוּ, אִם מֵת הַבַּעַל, צְרִיכָה לְקַיֵּם הוֹדָאָתָהּ. וְאִם הַנְּכָסִים אֵינָם יְדוּעִים, נֶאֱמֶנֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א):
יג הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, בֵּין לְבַעֲלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים, לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ, מִכְרָהּ קַיָּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַחוֹבֵל). וְכֵן בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא עַצְמוֹ יָכוֹל לְעַרְעֵר עַל הַמֶּכֶר. וַאֲפִלּוּ אִם מֵתָה בְּחַיָּיו, הַבַּעַל יוֹרֵשׁ כֹּחָהּ וְיָכוֹל לְבַטֵּל (טוּר):
יד אֵין הָאִישׁ רַשַּׁאי לִמְכֹּר מִטַּלְטְלִין שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְלֹא לְמַשְׁכְּנָם; וְאִם מְכָרָן אוֹ מִשְׁכְּנָן, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכְרוֹ בָּטֵל. וּבִגְדֵי הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ אֵין לָהֶן דִּין צֹאן בַּרְזֶל, רַק נִכְסֵי מְלוֹג, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע"ז, וְלָכֵן אִם מְכָרָן אוֹ מִשְׁכְּנָן, בָּטֵל לְכֻלֵּי עָלְמָא, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אָמַר שֶׁבִּרְשׁוּתָהּ עָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן אִם אָמַר שֶׁנָּתַן לָהּ הַדָּמִים (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תקל"ו וְתקל"ז). יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּבָה קַרְקַע מִן הַכּוּתִי בְּחוֹבוֹ, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַכוּתִי לִפְדּוֹתוֹ יֵשׁ לָהּ דִּין מִטַּלְטְלִין, וְאֵין לָאִשָּׁה כֹּחַ לִמְחוֹת בּוֹ שֶׁלֹּא לְמָכְרָן; אֲבָל אִם הֶחֱזִיק בָּהּ הַיִּשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּוּתִי יָכוֹל לִפְדּוֹתוֹ, יֵשׁ לָהּ דִּין קַרְקַע, וְשִׁעְבּוּד כְּתֻבַּת הָאִשָּׁה עָלֶיהָ כְּמוֹ שְׁאָר קַרְקַע (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן של"ט):
טו מִטַּלְטְלִין שֶׁנָּתַן לָהּ מִשֶּׁלּוֹ, דִּינָם שָׁוֶה לְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְמָכְרָן לְכַתְּחִלָּה, וְהוּא הַדִּין לְמִטַּלְטְלִין שֶׁקָּנָה לָהּ, אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ לְיָדָהּ, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפַּרְנֵס. וְאֵין חִלּוּק בֵּין בִּגְדֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב לְבִגְדֵי חֹל. אֲבָל כְּלֵי זָהָב וּבְדֹלַח יָכוֹל לְמָכְרָם, אִם הֻצְרַךְ לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶם. וְאִם קְרוֹבִים נָתְנוּ לָהּ, בֵּין תַּכְשִׁיטִין בֵּין בְּגָדִים, יָכוֹל הַבַּעַל לְמָכְרָם לְפַרְנֵס עַצְמוֹ:
טז מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּנִכְסֵי מְלוֹג, בֵּין שֶׁלָּקַח מֵהָאִישׁ תְּחִלָּה (וְחָזַר) וְלָקַח מֵהָאִשָּׁה, בֵּין שֶׁלָּקַח מֵהָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ, מִכְרָם קַיָּם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה נִכְסֵי מְלוֹג לְבַעֲלָהּ, מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִים, וְאֵינָה יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. אֲבָל בִּשְׁאָר נְכָסִים יֵשׁ לָהּ לוֹמַר כֵּן. כֵּיצַד, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה לְבַעֲלָהּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, אוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ שָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ שָׂדֶה שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ שׁוּם מִשֶּׁלָּהּ, לֹא קָנָה בַּעֲלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה בִּרְצוֹנָהּ, חוֹזֶרֶת בְּכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה, שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁלוֹם בֵּיתָהּ. לְפִיכָךְ, אֵין לְבַעֲלָהּ רְאָיָה כְּלָל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, חוּץ מִנִּכְסֵי מְלוֹג, אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחֲרָיוּת בְּפֵרוּשׁ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא מְכִירָתָהּ וּנְתִינָתָהּ לָא מְהַנֵּי, אֲבָל אִם מָחֲלָה לְבַעֲלָהּ כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עַל הַנְּכָסִים מְּהַנֵי כְּמוֹ שֶׁמְּהַנֵּי מְחִילָה לְעִנְיַן כְּתֻבָּהּ (הָרַאֲבַ"ד וְהָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (הָרַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א וְהָרַמְבַּ"ם לְדַעַת הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה):
יז הַבַּעַל שֶׁמָּכַר נְכָסָיו, וְאַחַר כָּךְ כָּתְבָה אִשְׁתּוֹ לַלּוֹקֵחַ: "דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ", וְהִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זוֹ טוֹרֶפֶת, שֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בֵּינָהּ לְבֵין בַּעֲלָהּ קְטָטָה, וְיֵשׁ לָהּ לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. וַאֲפִלּוּ כָּתְבָה לוֹ שֶׁלֹּא תּוּכַל לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם קָנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה תְּחִלָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל מָקוֹם זֶה, וְאַחַר כָּךְ מָכַר אוֹתוֹ הַבַּעַל, אֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ. וְכֵן אִם מָכַר הַבַּעַל וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ לִכְתֹּב לַלּוֹקֵחַ: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ, וְלֹא הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו, וְחָזַר הַבַּעַל וּמָכַר לְאִישׁ אַחֵר, בֵּין אוֹתָה שָׂדֶה בֵּין שָׂדֶה אַחֶרֶת, וְאַחַר שֶׁמָּכַר הַבַּעַל הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו, וְקָנוּ מִיָּדָהּ שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחוֹת, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. וְכֵן אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחֲרָיוּת בְּפֵרוּשׁ שֶׁאִם יִטְרֹף בַּעַל חוֹב שֶׁל בַּעֲלָהּ מִמֶּנּוּ שֶׁהִיא תְּשַׁלֵּם לוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְעֹן: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָאִשָּׁה קִבְּלָה הַמָּעוֹת אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר עוֹד: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת וּבְמֵישָׁרִים נָתִיב כ"ג חֵלֶק ד'). אִשָּׁה שֶׁהוֹדֵית שֶׁחַיֶּבֶת עִם בַּעֲלָהּ, צְרִיכָה לְשַׁלֵּם וְלֹא יְכוֹלָה לְמֵימַר בְּזֶה: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, דְּלָא אָמְרִינָן כֵּן אֶלָּא בִּנְכָסִים שֶׁמּוֹכֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן). אִשָּׁה שֶׁסִּלְּקָה כֹּחָהּ מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ קֹדֶם שֶׁקְּנָאָן הַבַּעַל, יָכוֹל לְמָכְרָן אַחַר כָּךְ וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת מֵהֶן, וְלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַכּוֹתֵב וּבְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"ג):
יח נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁאָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ וּמָחֲלָה אוֹתָם לְבַעֲלָהּ, וְקָנוּ מִמֶּנָּה בְּעֵדִים, אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. אֲבָל אִם נָתְנָה לוֹ מַתָּנָה מִטַּלְטְלֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִים, לֹא קָנָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי:
יט אִשָּׁה שֶׁאָמַר לָהּ בַּעֲלָהּ שֶׁתַּעֲשֶׂה בִּבְגָדֶיהָ וּבְתַכְשִׁיטֶיהָ מַה שֶּׁתִּרְצֶה, אִם מָכְרָה אוֹ נָתְנָה, בָּטֵל:
כ רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע נִכְסֵי מְלוֹג, וְנִתְחַיֵּב לְשִׁמְעוֹן בִּשְׁטָר, וְאַחַר כָּךְ נִתְחַיְּבוּ הוּא וְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁטָר לְלֵוִי, וּמֵתָה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, לֵוִי קוֹדֵם לִגְבּוֹת מֵאוֹתוֹ קַרְקַע שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג:
א סָעִיף א והוא יורש זרעו דלגבי זרעו אין חלוק בין ראוי למוחזק ויורש את הזרע אף במה שהוא ראוי לו אלא דלגבי אשתו אינו יורש ממנה מה שהיה אצלה ראוי:
ב סָעִיף א הבעל יורש אותה קרקע לפי שהאשה בחייה קרויה מוחזקת בגוף הקרקע:
ג סָעִיף א כגון שמתו מורישיה כו' בטור כתב והיה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה פי' מים הנשואין עד יום מיתתה היה תמיד ע"ז שם מלוה אעפ"י שקודם הנשואין היה המעות בידה והיתה מוחזק מ"מ מן הנשואין ואילך לא בא המעות לידה בשום פעם אבל לענין מיתת מורישיה לית לן בה אם היה קודם מיתתה או לאחר מיתתה דאף אם מת המוריש קודם לה מ"מ הוה ראוי כיון שלא בא הממון לידה בחייה ובחנם טרח מו"ח ז"ל בהאי כשנשאה דנקט הטור והש"ע ומוחק הך תיבת כשנשאה (גם כאן נמצא חסר) דבסי' ק' סק"ד כתב ולעיל סי' צ' ס"ק י"ד כתבתי דמעות מחמת חזקה כו' והרי ל"ז כאן מזה כלום וגם לא ציין כלום בס"ק הנ"ל:
ד סָעִיף י אינו יכול לחזור דהוה כמו נדר וכופין לקיים הנדר ומ"ה צ"ל מ"ש ונתרצה הבעל ליתן המלבושים היינו דאמר' בפי' אין אבל אם שתק בשעת צוואתה לא מקרי נדר:
ה סָעִיף יז וכן אם קבלה עליה אחריות בפי' דאע"ג דקי"ל בכל המכירות אחריות טס ומן הסתם הוה אחריות שאני התם דאנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי כדאית' פ"ק דב"מ משא"כ בזה דהיא לא קבלה המעות מן הלוקח ואם אירע שקבלה כתב רמ"א אפ"ה דאין שייך לומר נחת רוח כו' ונראה דאפי' קבלה היא המעו' ואמרה שאינה מקבלת אלא בשביל שלידות בעלה יכולה אח"כ לומר נחת רוח ואיני יודע ופעם א' בא לפני תביעה מן הלוקח קרקע שתבע לאש' שמת בעלה ובחיי בעלה נתנה היא עם קנין סודר כדרך העולם ולא היה שום פרעון לסלק את הערעור ותבע הלוקח את האשה לומר את מחוייבת לפצות את המערער ממני שהרי בשטר מכירה שבידי עליך באשה והדר בעלה אחריות עליכם הנזכר בשטר המכירה והאשה טוענת לא נכנסתי אלא לסלק הערעור שלי שאני לא אערער בכתובתי והיינו אחריות דנפשה אבל לא אחרות דעלמ' כמו שצינו בפרק ח"ה דף מ"ג שיש חילוק בין אחריות על המכירה שמכר לך בעלי אבל בערער שמצד אחר לא קבלתי עלי לפצות. וכעין זה נזכר בסוף סי' זה בב"י בשם תשובת רמב"ן ופסקתי אעפ"י שמורגל בפי העולם כך דלוקחין ק"ס באשה והדר בעלה מכח כתובתה שלא טרף בכתובתה מ"מ כיון שמפורש בשטר מכירה שקבלו עליהם אחריות המכירה וכל מי שמצוה לכתוב שטר דעתו על המנהג אלא שלעיל סי' זה בב"י דף קכ"א כתב בב"י בשם ר"ן בשם הרמ"ה על דין דמברכת דצריך לכתוב ונתנה לו מתנה גמורה כו' כיון שהכל כותבין כן נדון לשופרא דשטרי עד שיכתבו וכך אמרו לנו בפי' כו' אחר כך (כתב) ונראין הדברים ברורים שהכל לפי ראות הדיינים שא"א לומר באשה שתדע בנוסח השטרות רגילין לכתוב שכך אמרה לנו בפי' כו' הכי נמי לפי ראות עיני הדיינים לענין שאם תתן כתובתה לפצות הו"ל למכור צ"ב נראה דזה גם כן תלוי במנהגות המקומות הנזכר לעיל סימן פ"ח סעיף א' לדידן שכותבין סתם שקיבל החתן סך כך וכך נעשה עליו כל מה שיכנסה בחוב דעלמא ויכול למכור כל מה שהכניסה כמו שאר חוב:
א סָעִיף א אשתו. הרמב"ם פ"א מהלכות נחלה פסק ירושת הבעל מד"ס. והראב"ד והרשב"א ס"ל שהוא מדאוריית'. אשה שבעלה רוצה לגרשה ואינו יוכל מחמת חר"ג אעפ"י שאינו חייב במזונות יורשה הרא"ם ח"א סימן למ"ד ע"ל סי' ע"ז מש"ש:
ב סָעִיף א נ"מ. אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות אפ"ה יורש אותה ח"מ ב"ש. טבעת קדושין יורש הבעל מהר"י סג"ל סי' ס"ג וע"ל סי' נו"ן ס"ק ה' מש"ש:
ג סָעִיף א מורישה וכו'. ואם מת מורישה בחייה אעפ"י שמתה האשה קודם שיגיעו הנכסים לידה מוחזק מיקרי ויורש הבעל רשד"ם חא"ה סי' צ"ח. וכ"כ מהרמ"ט פ"ב סי' קמ"ו וכ"כ הרמ"א בסמוך בשם מרדכי:
ד סָעִיף א קיימא. עיין סי' קי"ח מה הוא זרע קיימא:
ה סָעִיף א השטר. דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ"מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר. מיהו קשה מ"ש מנדוני' דקי"ל אפי' אם נתן שט"ח ומתה בתו א"צ לשלם משום אומדנ' דכוונתו היה שתהנה בתו כמ"ש סי' נ"ג ולמה לא אמרינן כאן ג"כ אומדנ'. וכתב הח"מ ע"כ טוב לכתוב אם תמות בתי בלא ז"ק אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב. ואם כתב שח"ז לבת אחת ולשאר בנות לא כתב ולא הניח בן רק בנות. הבנות חולקים בשוה ולא תטול בת זו קדימה סך השטח"ז דאמרינן דלא היה כוונתו מה שנותן לזו שטח"ז רק נגד הבנים הזכרים ולא נגד הבנות. ואם מתה הבת זו והניחה זרע ואח"כ מת אותו זרע אינו יורש בעלה כלום דהא ליכא כאן שטח"ז אלא ירושה וקי"ל אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחים שלו מן האב כן ה"נ אין יורש הזרע את אמו להנחיל לאביו תשובת צמח צדק סי' צ"ו:
ו סָעִיף א ממנה. והפירות אינו יורש דהוי ראוי דהא המוריש יוכל למכור אותה ב"ש. והח"מ כתב דיורש אפילו פירות מאחר דהיה מוחזק בגוף הקרקע ע"ש. ראובן השיא את בתו בעוד יעקב אביו חי ונתן לחתנו שטח"ז כמנהג. ואח"כ מת יעקב והחתן תובע גם שח"ז מירושת יעקב כי אמר שהוא ראוי לגבי חמיו והוא כתב לי במוחזק ובראוי הדין עמו תשובת רש"ל סי' מ"ט ועיין תשו' רמ"א סי' ג' ובתשובת מהר"ם מלובלין סימן י"ד. ראובן שנתן מתנה לבתו מעכשיו כל זמן שלא יהיה לו בן מאשתו פלונית. ומתה בתו בחיי בעלה ואח"כ מת ראובן או אשתו בלא בן. מוחזק מקרי ויורש הבעל אותה הרמ"ט ח"ב סימן קמ"ו ועיין הרדב"ז ח"א סימן קמ"ד:
ז סָעִיף א כשנשאה. ב"ח כתב דתיבת משנשאה הוא ט"ס דאין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוו לאחרים לאחר שנשאה ועיין ח"מ ב"ש:
ח סָעִיף א אלמנה. וה"ה לשאר ב"ח:
ט סָעִיף א אחרים. ואם יש לה משכנות של מטלטלין או של קרקע באתר' דלא מסלקי בעל יורש הג"א והרשב"א והרמ"ט ח"ג סי' רי"ט. ואין נקר' אתר' דמסלקי אלא כשיוכל לסלק בכל עת שירצה. ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאת ומתה. הח"מ פסק דיורש מחצה. וב"ש פסק דיורש הכל אא"כ שכתב לה דין ודברים אין לי בהם אז יורש החצי ע"ש. ראובן שחייב מנה לשמעון חמיו ומת חמיו וירשה אותו בתו אשתו של ראובן ושוב מתה אשתו. ראובן יורש החצי ונותן החצי האחרת ליורשי שמעון הרדב"ז ח"א סי' קס"ט. ועיין בש"ע ח"מ סי' רע"ח דשם מבואר איזה הלואה נקר' מוחזק לענין בכורה כן הוא נקר' מוחזק בירושת הבעל:
י סָעִיף ב מעכשיו. אבל אם אמר מעכשיו לפלוני ואחריו לבתי לא מהני מלת מעכשיו שאמר לראשון עיין ב"ח ודרישה:
יא סָעִיף ג שהמירה. עיין בח"מ סי' רכ"ג וס"ס רפ"ה:
יב סָעִיף ג שנשאה. היינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח"כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר ח"מ:
יג סָעִיף ג יירשנה. והראב"ד חולק ע"ז. ושוטה שנשא פקחת או להיפך אינו יורשה עיין ב"ש:
יד סָעִיף ה ומתה וכו'. כ"כ הרמב"ם והראב"ד חולק עליו וכן המגיד ומסיים דבר זה מחלוקת הגאונים. לפ"ז מהני עכ"פ תפיסת הבעל ב"ש:
טו סָעִיף ו עליו וכו'. עיין ב"ש ותוס' י"ט בבא בתר' פרק ט' משנה ט':
טז סָעִיף ו ממנה. אבל אם אין לו בנים ממנה אין נ"מ מזה דהא הבנים יורשים הכל. אבל אם יש לו בן מאשה הראשונה ובן מאשה זו שייך דין זה. אע"ג דבן מאשה זו יורש בודאי חצי הכתובה ונ"מ ונצ"ב לא אמרינן כיון דהוא יורש ודאי במקצת יורש הכל ועיין בחה"מ סימן ר"פ:
יז סָעִיף ו והתוספת. היינו מה שהוסיף הוא מעצמו. אבל תוס' שליש על הנדוני' דינו כנצ"ב כמ"ש סימן ק' ועיין ב"ש ס"ק כ"ד:
יח סָעִיף ז נכסיה וכו'. עיין בח"מ סי' ר"נ כמה שיעור שיור אם משייר:
יט סָעִיף ז שתנש'. ר"ל שעומדת להנש' אז יש אומדנ' דמוכח דכוונת' היה להבריח אע"ג דלא גלתה דעתה. ואם לא עמדה להנש' דאז לא הוי אומדנ' דמוכח. או אם נתנה רק מקצת דליכ' אומדנ' דמוכח. ועידי חתימה על השטר מתנה מעידים שאמרה שכוונתה היתה להבריח אם כתיבת יד העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומתנה קיימת הרא"ש ב"ש:
כ סָעִיף ז המתנה. ואם מת הבעל ואח"כ מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד כשמת הבעל ויורשיה יורשים כ"כ הרא"ש:
כא סָעִיף ח לגמרי. ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרי הוא אא"כ אמרה בפירוש לכתוב כן. מיהו אם ידעה דכותבין כן ולא מחתה אפשר המתנה קיימת הר"ן ועיין בח"מ סימן ע"א. מיהו בגלתה דעתה דכוונתה להבריח מבעל שרצונה לישא לא מהני המתנה המגי"ד ב"ש:
כב סָעִיף ט בעצמם. ואם הוציאה המעות על דבר אחר יוכל הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עלה בהלואה ואין אני מחויב לשלם ההלואה שחייבת. ומטלטלין שהניחה אביה יורש אותן כ"כ הר"ן והמגיד ועיין בח"מ סי' צ"ו. ומ"ש הש"ך שם לא שייך כאן דאל יקנה ממנה נ"מ. ולא שייך כאן תקנות השוק. מיהו בנ"י ס"פ י"נ וד"מ הבי' דבריו. דאם אית' הדבר שבא מאותן המעות חייב לשלם להם. ועיין ב"ח מ"ש בח"מ ס"ס צ"ו ומדבריו שם ראיה כמ"ש הנ"י. ועיין תשובת צ"צ סי' (י') [קי"ז] ועיין ב"ש:
כג סָעִיף ט אלו. ובעל א"י לומר שמא ממעות שלו לקחה. מיהו בנושאת בבית י"ל די"ל משלו הם. ואם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות אצלה כמו שמחרים על המכירה ב"ש:
כד סָעִיף ט אותן. אפילו קדושת הגוף. אמנם אם נתאלמנה חל ההקדש ת"ה סי' רע"ב:
כה סָעִיף י מכרה. א"א שנתנה מנכסי מלוג ואמרה שבעלה נתן לה רשות לעשות כטוב בעיניה עיין הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ט. ובחלק ח"מ סימן של"ח שדבריו סותרים מחא"ה לחלק ח"מ ע"ש. בעל שהלך פתאום חוץ לעיר ואחר זמן שלח אחריה שתלך למקום שנתיישב הוא ומכרה כל מטלטלי הבית הכבדים ובלתי ראוים להוליך עמה ופרעה חובותיה ומשכנה בית שהכניסה לבעלה בנצ"ב מה שעשתה עשוי הרמ"ט ח"א סימן ק"ץ. ויש חולקים וע' הרשד"ם חח"מ סימן נ"ו. וה"ה אם משכנה הבית לצורך מזונותיה ופרנסה מה שעשתה עשוי הרמ"ט סימן הנ"ל החזיק בעל המשכנתה ג' שנים ומכחיש לאשה ואומר שברי לו שהיה לה הרשאה מבעל נאמן במיגו דאי בעי כביש לשטרי' ואומר מהבעל קניתי הרמ"ט סי' הנ"ל ועיין כנה"ג דף ק"ז ע"א:
כו סָעִיף י הבעל. דהיינו שנתרצה הבעל בלי הפצרה שלה עיין בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ז בהג"ה בה"י. אשה שנתנה לבנה מתנה בפני בעלה ושתק בעלה בין היו נ"מ בין נצ"ב בין היתה מתנה שנתן הבעל לאשתו במתנה גמורה. אין במתנתה כלום. ואם אמרה לבנה קח מתנה זאת שאביך נתן לך והאב שמע ושחק אפשר שבזה הוי שתיקתו הודאה וצ"ע הרא"ם תשובת כ"י. והר"מ עובדיה כתב דמתנתה מתנה עיין כנה"ג דף ק"ח ע"א סעיף נ"ג צ"ד:
כז סָעִיף י בו. היינו במתנה מרובה. ובמתנה מועטת נקר' מחוסר אמונה עיין בח"מ סימן רמ"ט וסימן ר"ד:
כח סָעִיף יב נאמנת. היינו אם היה הודאה בב"ד הוי כמכרה קודם שידע ומכירתה קיימת ב"ש ח"מ:
כט סָעִיף יג כלום. כתב הראנ"ח ח"א סימן צ"ה דאפילו היא מרוצה במכר אלא שאינה רוצה למכור לראובן אלא לשמעון המכר בטל ע"ש. וכשם שאינו יוכל למכור כך אינו יוכל לשעבד וכן להקדיש הרמ"ט ח"א סימן שי"ט וסימן רע"ד. אם מתייראו משוד או מגלות אין לה לעכב במכירתם ואם מעכבת במכירתם יוכל לומר תפטרי אותי מאחריותם תשובת הגאונים סימן רע"ח:
ל סָעִיף יד עשוי. כ"כ הרמב"ם. וכתב הרא"ם סימן פ' אפילו היתה האשה צווחת בשעת המכירה שאינה רוצה למכרם המכר קיים ע"ש:
לא סָעִיף יד בטל. ריב"ש בשם כל האחרונים. ואם היא מכרה והוא מסכים אח"כ או להיפך המקח קיים ואינו צריך קנין חדש. ואפילו מכר לפרנסה מ"מ היא יכולה לערער על המכירה ועיין ב"ש:
לב סָעִיף יד בשבועה. היינו אם היא תובעה לבעלה שישלם לה נאמן בשבועה דהוא הנתבע ואם היא תובע למלוה שהלוה על הבגדים בתשובת מ"כ שהבי' הב"י כתב ההיא נאמנת נגד המלוה לומר שהשכין שלא ברשות ותשבע והמלוה יחזיר לה. והמרדכי ס"פ האומנין כתב מסתמ' אמרינן ברשותה השכין. משמע אפילו אם הבעל אינו בכאן ואינו טוען שעשה ברשותה אמרינן מסתמ' עשה ברשותה. והרשב"א בתשובה שהבי' ב"י ס"ס ע"ג כתב דמאן לימא לן דלא אפק' מדעתה גם שייך תקנות השוק ע"ש. משמע נמי דא"י להוצי' מן המלוה בלא מעות וכ"כ הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק י"ט. ועיין מ"ש הש"ך שם דבגדים מה שעשה לה בעלה מרצון הטוב יוכל להשכין לכתחלה ע"ש. והב"ש ס"ק נ"ב משיג עליו ע"ש ועיין בהר"א ששון סי' מ"ח. ובפליטת בית יהודא סימן י"א:
לג סָעִיף יד בו. אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלין אג"ק:
לד סָעִיף יד הכותי וכו'. ואם החזיק ישראל כ"כ בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אעפ"י שביד הכותי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שיעבוד כתובת האשה עליו ת"ה ח"מ ב"ש:
לה סָעִיף טו משלו וכו'. עיין ש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ו ועיין מ"ש הב"ש ס"ק נ"ב:
לו סָעִיף טו לכתחלה. ובדיעבד אם כבר מכר משמע מדברי המחבר דהמכר קיים. והח"מ כתב דהמחבר איירי שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוספת' שהוסיף לה ע"כ מטלטלין אלו כדין נצ"ב שאינו רשאי למוכרן לכתחלה ובדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם. אבל מה שנתן לה במתנה גמורה מיד דין נ"מ להם והמכר בטל. ומ"ש המחבר וה"ה המטלטלין שקנה לה וכו'. הוא לאו דוק' כי מה שקנה אפילו בדיעבד בטל המכירה ע"ש. וב"ש השיג עליו ומסיים מיהו למעשה צ"ע בדיעבד אם המכירה קיים ע"ש:
לז סָעִיף טו למכר'. והא דכתב הרא"ש והטור דא"י למכור כלי זהב שם איירי שהיא הכניסה לו ב"ש:
לח סָעִיף טו עצמו. ר"ל שימכור מה שאין צריך לה כ"כ ויניחנו המעות על רווחים ויאכל הרווחים כי המתנות הם נ"מ והוא אוכל הפירות. ומ"ש כאן יוכל הבעל למוכרם לפרנס עצמו היינו מן הרווחים ולא מן הקרן ח"מ ב"ש:
לט סָעִיף טז בנ"מ. לכאורה נראה שזה שכתב כאן בעל הטורים סותר למ"ש בי"ד בהלכות עבדים במי שחציו עבד וחציו בת חורין ועבד של שני שותפין וכן מ"ש הרמב"ם בדין זה בפכ"ב מה"א למ"ש בפ"ב מהלכות רוצח ופ"ה מהלכות עבדים ועיין בה"י בי"ד בה' עבדים ס"ק ז' ועיין ב"ש:
מ סָעִיף טז ביתה. הב"י והכ"מ מדייק דוקא כשהיא טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת. ומהרי"ט בתשובה ח"ב חח"מ סי' נ"ו כתב דאפילו לא טענה אין במעשיה כלום:
מא סָעִיף טז בפירוש. ולא אמרינן בזה אחריות ט"ס. ועיין בהרמ"ט ח"ב סי' קנ"ט:
מב סָעִיף טז לבעלה וכו'. ויש חולקין עיין ח"מ ב"ש. ומסיים הב"ש ונדוני' שלנו שכותבין על סך כך וכך מהני המחילה ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. והיינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים. אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו ע"ש ועיין כנה"ג דף ק"ח ע"ב סעיף קמ"א:
מג סָעִיף יז אותו. ה"ה אם כתבה שטר בפני עצמו מהני אפילו כתבה אחר מכירת הבעל וא"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי דכולי האי לא עבדה. ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח"כ לקח הלואה הוי כקנין אשה והדר בעלה עיין ב"ש:
מד סָעִיף יז אחריות. ועכשיו נוהגים דכותבים אחריות וקונים מן האשה והדר בעלה עיין ב"ש:
מה סָעִיף יז בעלה. עיין בח"מ סי' קי"א:
מו סָעִיף יח נגנבו. ה"ה אם נכתב הנדוניא על סך מעות מהני מחילה אפילו כשהם בעין והא שכתב שאבדו קמ"ל אע"ג בתחילה היו בעין ריב"ש. אם היה לה שטר על בעלה ומכרה לאחר ומחלה לבעלה לכ"ע לא אמרי' בזה נ"ר עשיתי לבעלי רשב"א ב"ש:
מז סָעִיף יט בטל. די"ל כוונתו היה להשאיל ולהפקיד ולא למכור עיין בטור:
א סָעִיף א הבעל יורש כח אותו השטר. עיין בתשו' שב יעקב אה"ע זי' כ"ו שגדול אחד רצה לסתור דין זה ושגם בתשו' חינוך ביה יהודה סי' קל"ג פסק לפסק גמור נגד דברי הרמ"א. ומהרי"ו לא כתב זאת לפסק הלכה. והתאזרו חיל שלשה מטיבי צעד הגאון בעל כנ"י והגאון בעל שבות יעקב והגאון המחבר והעלו שאין לזוז מפסק הרמ"א ז"ל ויישבו כל הקושיות והפקפוקים ע"ש וכן בתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"ג מזה. גם בס' הפלאה ובס' בית מאיר כאן ובתשובה סי' ג' גם המה מחזקים דברי מהרי"ו והרמ"א ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה מסי' ס' עד סי' ס"ג מה שהתווכח בזה עם הגאון מו"ה מאיר ווייל ז"ל. גם בתשו' ברית אברהם חלק ח"מ סי' י"ט האריך מאד בזה (עיין בתשו' חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קנ"ט וקס"א):
ב סָעִיף א כח אותו השטר. עבה"ט בשם הח"מ שכ' ע"כ טוב לכתוב כו' ובח"מ מסיים שכן ראה נוהגין לכתוב עתה. ועיין בתשו' ברית אברהם חלק ח"מ סי' י"ט שהביא דגם בתשו' צ"צ סי' צ"ו העתיק הנוסח כמובא בח"מ שאם תמות בלא ז"ק אחר מיתתו אך בכמה קהילות אין נוהגים לכתוב כן כי הסופרים נהוגין לכתוב ע"פ ספר הנ"ש. והעלה דאין להרהר אחר שום מנהג בזה וגם נוסח הנ"ש יש לו יסוד מוסד. ע"כ אין לשנות המנהג בזה ע"ש באריכות ועי' עוד בזה מהתשובות שרמזתי בס"ק הקודם לזה: (ב) ופירות לאח"מ. עח"מ שכ' אע"פ שמחה בחיי מורישיה כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין בשו"ת הר"ם אלשיך סי' י"ח):
ג סָעִיף א משועבדים לכתובת אלמנה. דין זה הוא ממרדכי ס"פ כל הנשבעין וע"ל סי' ק' ס"ב בהגה י"א דאם מת יעקב כו' הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו כו' והוא ג"כ מדברי המרדכי ס"פ נערה. והם סותרים זא"ז. ועב"ש שם ס"ק י"ד כתב בזה ג' תירוצים. א' בשם הד"מ דכאן בסי' צ' איירי לפי המנהג דהיורשים יכולים לסלקה (ר"ל היכא שתיקנו כך ע' בסי' צ"ג ס"ג בהגה. אבל מן הסתם לדידן דקיי"ל כאנשי גליל כל הנכסים נקראו מוחזקים לה וראויים לגבי היורשי' ואין בעל הבת יורש מהם כלום) ב' בשם מהרי"ל סי' ע"ד דשאני ירושה הבאה מאליה (ר"ל ירושת הבעל את אשתו דממילא קא אתיא) אבל כתובה ליתא אלא חוב ומחוסר גוביינא. ג' בשם תשובת שארית יוסף דיש חילוק היכא דנשבע' על כתובתה אז היא מוחזקת בנכסים הן לעניין ירושה הן לענין כתובה וכאן איירי שלא נשבעה ע"ש (ויש נ"מ לדינא בין התירוצים כמובן וכפי הנראה מדברי הב"ש שם וכאן סק"ח תופס לעיקר תירוץ מהרי"ל וכן הח"מ שם וכאן לא כ' אלא תירוץ מהרי"ל ועיין בתשו' פרח שושן כלל ד' סי' א' שהאריך מאד בענין זה והביא הרבה לשונות מגדולי בעלי התשובות המדברי' בזה הלא המה מהרי"ט ח"מ סי' ע"ג ורשד"ם א"ה סי' קי"א ופני משה ח"א סי' ע"ז וגינת ורדים כלל ד' ותורת חסד סי' צ"ד ומטה יוסף ח"מ סימן י' ועדות ביעקב סי' כ'. ומכלל דבריהם מבואר עוד ישובים על הסתירה הנ"ל והרב המחבר ז"ל נשא ונתן כדבריהם והעלה שם לדינא הלכה למעשה דלענין כתובת אלמנת הבן (דלקמן סימן ק' הנ"ל) יש לפסוק בהחלט דחשיבי הנכסים ראויים ואין אלמנת הבן גובה מהם שכן דעת רוב הפוסקים אמנם לענין ירושת הבעל (המוזכר כאן) אף דמהרי"ל ס"ל דלא חשיבי ראוי לגבי כיון שדעת הרמ"א ודעימיה אינו כן יש לדון בזה דנכסי היכא דקיימי קיימי שאם הם ביד בעל הבת יחזיק בהם בטענת קים לי כדעת מהרי"ל ודעימיה ואם הם ביד היורשים יאמרו קים לן כדעת מור"ם ודעימי' דס"ל דהנכסים נקראו ראוים ואין הבעל יורש בראוי (אם לא היכא שתיקנו היורשים יכולים לסלק' כנז"ל) ע"ש היטב. ועי' עוד בתשו' מהר"ם אלשקר סי' כ"ח:
ד סָעִיף א הי' לה מלוה. עיין בתשו' חות יאיר סי' קכ"ב שכ' דאפילו אם הכניסה השטר לבעלה בנדן בעת שנשאה ה"ל ראוי ואינו יורש ואפילו הגיע זמן פרעון השטר לפני מותה לא חשיב בהכי מוחזק. וה"נ בכה"ג לענין ירושה דידה דאם מת מוריש' ולפני שירדו יורשים לנחלה או אפילו אח"כ שהסכימו ליתן לה חצי חלק זכר מ"מ כל כמה שלא נתנו לה ומתה היא אין הבעל יורש. ומ"מ אם הכניסה לו שט"ח בשטר דקני לך איהו וכ"ש או במעמד שלשתן במלוה בע"פ ודאי משעה שהכניס' דידי' הוא וזה ברור ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קל"א ובס' ב"מ מזה:
ה סָעִיף ב ואחריו ליורשי. עב"ש ס"ק י"ג מ"ש שכיב מרע שנתן מתנת ש"מ לא"א ומתה קודם שגבתה פסק בסוף תשובת ר' בצלאל דבעל יורש כו' ועיין בס' דגול מרבבה שכ' דבתה"ד סימן ש"ן משמע שדינו כמלו' ואמנם בחפץ מסויים ודאי יורש הבעל ע"ש ועיין בתשו' שב יעקב סימן כ"ו:
ו סָעִיף ג הנושא אשה מחייבי לאוין. עב"ש ס"ק ט"ו ומכלל דבריו מבואר דהכא מיירי אפילו שלא נבעלה רק שנכנסה לחופה וכ"כ בס' שעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים סעיף ד' ע"ש שהאריך בענין זה:
ז סָעִיף ה אין הבעל יורשה. עבה"ט. ובלבוש כתב ג"כ בסתימו' דהבעל יורש' ע"ש ועיין בתשו' מקור ברוך סי' י' ובת' תורת חסד סי' צ"ו ובס' שעה"מ שם ס"ד מ"ש בזה:
ח סָעִיף ה אע"ג שנתן עיניו לגרש עב"ש שכ' לאפוקי מדעת הרשב"ם כו' (ובס' כרם שלמה כ' שראה בגליון מהרב מהגאון בעל חתם סופר שכתב נלע"ד דאפילו הרשב"ם נמי לא אמרה אלא קודם תקנת רגמ"ה אבל עכשיו שאין בידו לגרשה לא עדיף הוא מאשה שאמרה לבעלה גרשני דלא מקרי בזה קטטה כמבואר ר"פ האש' שלום עכ"ל) . ועי' בס' ישועות יעקב סק"ח שהביא דמהרש"ל פ"ב דגיטין למד מזה לענין אבילו' במעשה שבא לפניו שהתפשרו על הגירושין ומתה האשה והור' הלכה למעשה שלא ינהוג הבעל אבילו' דהלכה כדברי המיקל באבל והסכים עמו חכם גדול מארץ ישראל (עיין בס' ב"מ מזה) והוא ז"ל כתב על זה הנה זה ימים אירע מעשה בא' שקיבל התרה ממאה רבנים וזיכה גט לאשתו וביני ביני מתה עליו אשתו ואמרתי דבזה כדאי מהרש"ל לסמוך עליו שלא לנהוג אבילו' כלל כיון שכבר זיכה לה הגט ע"ש:
ט סָעִיף ז עד שתרצה אין הבעל אוכל פיר'. עב"ש ס"ק ל"א ועיין בת' נו"ב תניינא סי' צ"ג שכתב דהמרא' מקום של ס"ק זה נרשם בטעו' שהוא נרשם במ"ש המחבר אין אוכל פירו' אותה מתנה וקאי במהיום הבעל שארצה וזה טעו' אלא הב"ש מרשים קודם לזה עמ"ש המחבר אין הבעל אוכל פירותיהן וס"ק ל"א צ"ל קודם סק"ל וע"ש פירוש דברי הב"ש בזה:
י סָעִיף ט ואם מתה אינו יורשה. עב"ש ס"ק ל"ג עד וא"י מנא ליה ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ח דכתובו' אות י"ג: (י) קיימים בעצמם. עבה"ט מ"ש ואם הוציאה המעו' כו' ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב ע' בש"ע ח"מ סי' שמ"ט:
יא סָעִיף ט אם הבעל רוצה לבנו' עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קי"ח שנ' ומ"מ אם רוצה לבנות כדי להרבו' בפירות ומתנה שאם יזכה הלוקח יהי' ידו על התחתונ' ומסתברא לי שלא יכול הלוקח לעכב דאע"ג דמי שרוצ' לירד לתוך שדה חבירו אפילו בתנאי זה יכול בעל השדה לעכב ולומר איני רוצה שתבנ' בתוך שלי אפילו ע"מ שתהי' ידך על התחתונ' שאני הכא שיש לו בקרקע זה שייכו' חדא שהוא אוכל פירות ואיכא מ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ותו דאפשר שלא יזכו הלוקח בקרקע זה לעולם דקיי"ל כתקנת אושא כו' ע"ש: (יא) הלוקח יכול למחו'. עח"מ שכ' אף אם לא מכרה היא בעצמ' יכולה למחו' וכו' בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל והסמ"ע סי' רי"ב ס"ק י"ג כתב דהיא אינה יכולה למחו' עכ"ל):
יב סָעִיף יד נאמן בשבוע'. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' ע"ג סק"א מזה:
יג סָעִיף יד ישראל שגבה קרקע. כתב בס' ישועות יעקב ס"ק י"ט וז"ל ובעסק חזקות שנוהגין בכמה מקומו' במדינת ישמעאל שמי שדר בבית ישמעאל או בכיפה יש לו חזקה שאין אחר רשאי לשכור הבית מן הישמעאל בלי רשות ובכמה מקומו' הוא דרך קנין שקונין ומוכרין זכות חזקות אלו אם דינם כקרקע או כמטלטלין האריכו בזה האחרונים בתשובותיהם ובכמה דברים יש נ"מ בזה כגון לענין מצרנות ולענין שטח"ז שכתוב בו חוץ מספרים וקרקעו' והסכימו כולם שאין לנו הכרע' גמור' בזה ונכון למצוא פשר דבר אף שלא מרצון הצדדים עכ"ל:
יד סָעִיף טו שנתן לה משלו. עבה"ט ועיין בתשוב' חתם סופר סי' קמ"ו שהאריך וביאר ששה חילוקי דינים בענין זה במפתחות:
טו סָעִיף טו יכול למוכרם. עבה"ט בשם ב"ש ועיין בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי מ"ש בזה:
טז סָעִיף יז אינה טורפת אותו. עבה"ט בשם ב"ש שכ' וה"ה אם כתבה שטר בפ"ע מהני כו' ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ט שהשיג עליו ודעתו לדינא דלא כהב"ח ע"ש:
יז סָעִיף יז דאם האשה קבלה המעות עיין בס' ישועות יעקב דלאו דוקא דמי שווי המכירה אף בנתן לך סך מועט מהני ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.