א מֵתָה הָאִשָּׁה בְּחַיֵּי הַבַּעַל, חַיָּב לְקָבְרָהּ וְלִטַּפֵּל בְּכָל צָרְכֵי קְבוּרָתָהּ, וּבִכְלַל זֶה הָאֶבֶן שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַקֶּבֶר. וְכֵן חַיָּב לַעֲשׂוֹת לָהּ מִסְפֵּד וְקִינִים, כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּדִינָה. וְאִם דַּרְכָּם לְהַסְפִּיד בַּחֲלִילִין, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וּמְקוֹנְנוֹת, אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל; וְאִם הָיָה עָשִׁיר, הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם הָיָה כְּבוֹדָהּ יוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ, קוֹבְרִים אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ, שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת:
ב לֹא רָצָה לְקָבְרָהּ, וְעָמַד אַחֵר וְקָבְרָהּ, בֵּית דִּין מוֹצִיאִין מִבַּעֲלָהּ וְנוֹתְנִין לְזֶה:
ג הָיָה בַּעֲלָהּ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה, וְקוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי מָמוֹן הַבַּעַל וּלְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ לְפִי כְּבוֹדָהּ:
ד אַלְמָנָה, אֵינָהּ נִקְבֶּרֶת מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ, אֶלָּא יוֹרְשֵׁי כְּתֻבָּתָהּ חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיּוֹרְשֵׁי בַּעֲלָהּ חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ:
א סָעִיף א לקוברה. קבורה תקנו חז"ל תחת נדוני' ולא תחת הכתוב' ואם בני משפחתם אין מספידין כלל ובני משפחתו מספידין לזכרים ויש פוחתים לנקיבות אל יפחות לה. ואפילו אם שניהם רוצים שלא יירש הנדוני' ולא יקבר אותה אין שומעין להם. ובעל חייב בקבורה אפילו אם כנס אותה ערומה ב"ש:
ב סָעִיף ב מבעלה. אפילו אם היה הבעל בעיר ולא נמלך בו ועמד א' וקברה אותה מוציאין מבעלה. והרשב"א והר"ן חלקו על הרמב"ם ופסקו מספיק' אין מוציאין מהבעל אם קברה אחר. ואם קברה מצדקה ואח"כ נודע דיש לבעלה ממון מוציאין מהבעל אפילו למ"ד אם קברה אחר אין מוציאין מהבעל מ"מ אם קברה מצדקה מוציאין ממנו ד"מ בשם הג"מ. ובסי' קי"ח מבואר מי ומי חייב ליתן לסיוע הקבורה גם אם היא חייבת בקבורת בעלה ע"ש:
ג סָעִיף ג הכרזה. וכן אם א' הלוה לצורך קבורה מוכרים בלא הכרה לשלם לו תוס' ח"מ ב"ש:
ד סָעִיף ד בקבורתה. מתוספת משמע אפילו לא הניח אלא מטלטלין ולדינ' דש"ס אין הכתובה נגבית מן המטלטלין אפ"ה יורשים הראוים לירש ממנה אם היה לה כתובה חייבין בקבורתה ע"ש דף צ"ה ע"ב בד"ה ואין חייבים בקבורתה וכו'. לפ"ז אם לא הניחה כלום להוריש חייבים יורשיה הראוים לירש אם היה לה לקוברה ואינה נקברת מן הצדקה. ונשמע נמי דהבעל חייב בקבורה אפילו לא ירש כלום ממנה. וכ"כ הראב"ד. ומיהו מרמב"ם משמע דס"ל כשלא ירש אינו חייב בקבורה דאל"כ אם מתה בלא שבועה למה היורשים אינם חייבים לקבור אותה אלא ודאי ס"ל כשלא ירש הבעל אז היורשים אינם חייבים בקבורה ב"ש:
א סָעִיף א חייב לקוברה. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש אפי' אם כנס אותה ערומה ועיין בזה בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תרל"ג. ועיין בקו"א לס' כתובה שכ' שהעלה מלשון רש"י ז"ל ר"פ אלמנה ניזונת דקבורתה הוא קודם לירושתה ונ"מ דאם יש עליו בעלי חוב בשטר הקודמין לנישואין אינם יכולים לגבות מהנכסים שיורש ולמנוע הוצאות קבורתה לפי כבודו וכבודה כמו בבע"ח דידיה במת הוא שיכולין למנוע הוצאת קבורתו כדאיתא בח"מ ר"ס ק"ז אבל אם לא ירש ממנה כלום אף שחייב בקבורתה אם יש עליו בע"ח מוקדמים יכולים לעכב וכן נראה בפשטות בכל היורשים שהם חייבים לאחרים מצד עצמן אין יכולים הבע"ח לעכב בקבורת אביהם מנכסי אביהם דקבורתו קודם לירושה משא"כ בנכס היורשים עצמם יכולים לעכב עכ"ד ע"ש (ועיין בס' כרם שלמה סי' זה שהביא בשם תשב"ץ ח"ב סי' קי"א דמי שקבר אשתו כדין ואח"כ הוציאוה מקברה חטוטי שכבי והפשיטו התכריכין מעליה אינו חייב לקברה פעם שנית ונלמד בה מנשבית שחייב לפדותה ואם נשבית פעם שניה ורוצה לגרשה ה"ז מגרש ויתן כתובה והיא תפדה עצמה וה"ה לקברה פעם ראשונה שאין קוברה פעם שניה עכ"ל. ובמחכ"ת העתיק שלא כדת דבתשב"ץ עצמו שם מבואר דכן היה דעת השואל אבל הרשב"ץ ז"ל השיב לו דאינו כן אלא לעולם הוא קוברה ואפי' מאה פעמים וכתב דהראיה שהביא השואל מנשבית אינה ראיה אא"כ אמר הבעל אינו יורשה כלל והרי כתובתה ויירשוה קרוביה ויקברוה ואפי' הכי אין הנדון דומה שאם יכול לומר כן אל האשה עצמה מ"מ אינו יכול לומר כן לחוב לקרוביה ועוד אפי' פורע כתובתה לקרוביה חייב לקברה שהרי בירושל' אמרו שהאשה שאין לה כתובה הבעל חייב בקבורתה ועוד אפי' בנשבית אינו אומר כן אלא מפני שיכול לגרשה וכיון שגירשה הרי אינה אשתו אינו חייב עוד בפרקונה אבל זאת אשתו מתה וא"א לגרשה עוד ולעולם היא קרויה אשתו עד שיחיו המתים הילכך לעולם חייב לטפל בתכריכים ואפילו מאה פעמים כו' עכ"ד ע"ש):
ב סָעִיף א ובכלל זה האבן. עי' בתשו' הרמ"ע מפאנו ס"ס פ"ט שכ' וז"ל ומה שטען עוד ראובן על חתנו שיעמיד נר תמיד בבה"כ ויפרע מי שיאמר קדיש בעד אשתו נ"ל שיפה השיב חתנו שאינו חייב כלום שהדלקת הנר אפילו לבן על האב אינו אלא מנהג בעלמא והרבה שאין מדליקין אלא מעט בעת התפילה ומהא דכ' הרשב"א דבעל חייב לעשות מצבה ליכא ראיה דלא קאמר אלא כגון דמנהג משפחתו לעשות כו' וע"ד הקדיש לא הוטל חיוב זה אלא לבן על אביו ועל אמו אבל בעל על אשתו אין לו חיוב על זה עכ"ל:
ג סָעִיף ד ולא הודו לו. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס' שהכריע כדעת הרמב"ם ע"ש ועיין בס' בית מאיר שפקפק על דבריו ומסיים דהברור שאין להוציא ע"פ הכרעתו ע"ש. גם בס' ישועות יעקב סק"ב חלקו על הפמ"א בזה ע"ש ועי' בס' יד המלך פי"ח מהל' אישות מ"ש בזה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.