א הָאִשָּׁה שֶׁיּוֹצְאָה מִתַּחַת יַד בַּעֲלָהּ, בֵּין בְּמִיתָה בֵּין בְּגֵרוּשִׁין, נוֹטֶלֶת כָּל נְכָסֶיהָ בְּלֹא שְׁבוּעָה, בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ כְּשֶׁהִיא אַלְמָנָה (טוּר) אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, נְכָסֶיהָ נוֹטֶלֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְנִכְסֵי מְלוֹג נוֹטַלְתָּן כְּמוֹ שֶׁהֵם, אֲפִלּוּ בָּלוּ הַרְבֵּה וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מֵעֵין מְלַאכְתָּן רִאשׁוֹנָה. וְאִם אָבְדוּ לְגַמְרֵי, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ. וְאִם הוּקְרוּ, הוּקְרוּ לָהּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן (סִימָן צ"ג סָעִיף א'), אִם יְכוֹלָה לִתְבֹּעַ בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ:
ב נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהֵם נִקְרָאִים נְדוּנְיָא, מִן הַדִּין אִם פָּחֲתוּ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם כָּל הַפְּחָת, אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיִים לִמְלַאכְתָּן רִאשׁוֹנָה. אֲבָל נָהֲגוּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁרְאוּיִים לַעֲשׂוֹת מֵעֵין מְלַאכְתָּן רִאשׁוֹנָה, אֲפִלּוּ הֵם בְּלוּיִין הַרְבֵּה, נוֹטַלְתָּן כְּמוֹ שֶׁהֵן; וְאִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן רִאשׁוֹנָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶם שֶׁשָּׁמוּ עָלָיו בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין; וְאִם הוּקְרוּ, אֵינָהּ נוֹטַלְתָּן אֶלָּא בְּשׁוּמָא רִאשׁוֹנָה שֶׁל שְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִכְתֹּב בַּכְּתֻבָּה: "הִכְנִיסָה לוֹ כְּלִי פְּלוֹנִי בְּסַךְ כָּךְ וְכָךְ, וּכְלִי פְּלוֹנִי בְּסַךְ כָּךְ וְכָךְ"; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין בַּכְּתֻבָּה שׁוּם כְּלִי בִּפְרָטוּת, אֶלָּא כּוֹלְלִים הַכֹּל, וְכוֹתְבִין: "הִכְנִיסָה לוֹ בִּבְגָדִים וְתַכְשִׁיטִים סַךְ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת", הֲרֵי סַךְ אוֹתוֹ הַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַנְּכָסִים חֲדָשִׁים חוֹזְרִים לָשׁוּם אוֹתָם כְּמוֹ שֶׁשָּׁוִים עַכְשָׁו, וְאִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים לְשׁוּמָא רִאשׁוֹנָה כְּלָל:
ג אִם הִיא אוֹמֶרֶת: כְּלִי אֲנִי נוֹטֶלֶת, וְהוּא אוֹמֵר: דָּמִים אֲנִי נוֹתֵן, שׁוֹמְעִין לָהּ; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן, וְהוּא הַדִּין לִוְלָדוֹת שֶׁל שִׁפְחָה וּבְהֵמָה שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְשָׁמוּ אוֹתָם עָלָיו בְּאֶלֶף זוּז, וְהוּקְרוּ וְעָמְדוּ בְּאַלְפַּיִם, נוֹטֶלֶת אֶחָד בְּאֶלֶף שֶׁלָּהּ, וְהַשֵּׁנִי אִם רָצְתָה לָתֵת דָּמָיו וּלְנָטְלוֹ מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ, שׁוֹמְעִין לָהּ:
ד אִם הָאִשָּׁה אֵינָהּ רוֹצָה כֵּלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַבַּעַל מָעוֹת, יָכוֹל לְסַלְּקָהּ בְּכֵלֶיהָ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן:
ה אִם הִקְדִּישׁוּ הַיּוֹרְשִׁין אַחַר מוֹת אֲבִיהֶם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אוֹ שֶׁפֵּרְשׂוּ אוֹתוֹ עַל הַמֵּת בְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָאָה, נוֹתְנִין לָהּ דָּמָיו:
ו הִכְנִיסָה לוֹ קַרְקַע, וּכְשֶׁיָּצְאָה יֵשׁ בּוֹ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִים, נוֹטַלְתּוֹ עִם פֵּרוֹתָיו, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַנָּן לִקָּצֵר. תְּלָשָׁן הַבַּעַל קֹדֶם הַגֵּרוּשִׁין, הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּם לִקָּצֵר:
ז הוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ, בֵּין שֶׁהוֹצִיא מְעַט וְאָכַל פֵּרוֹת הַרְבֵּה, בֵּין שֶׁהוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל פֵּרוֹת מְעַט, אֲפִלּוּ אָכַל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת דֶּרֶךְ כָּבוֹד, כְּדֶרֶךְ אִישׁ בְּבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁאָכַל דִּינָר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד, וַאֲפִלּוּ לֹא לָקַח בַּפֵּרוֹת מִמַּה שֶּׁהוֹצִיא אֶלָּא חֲבִילָה אַחַת שֶׁל זְמוֹרוֹת, מַה שֶׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, אוֹ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכְּשִׁעוּר, שָׁמִין כַּמָּה הִשְׁבִּיחוּ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוֹצִיא, אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַהוֹצָאָה, יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְנוֹטֵל הַהוֹצָאָה; וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח, אֵין לוֹ מֵהַהוֹצָאָה אֶלָּא כְּשִׁעוּר הַשֶּׁבַח, וּבִשְׁבוּעָה. וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים בְּמָקוֹם רָחוֹק וְהוֹצִיא עֲלֵיהֶם הוֹצָאוֹת לַהֲבִיאָם, וְלָקַח בָּהֶם קַרְקַע וְאָכַל מֵהַפֵּרוֹת כְּשִׁעוּר אוֹ פָּחוֹת. וְאִם לֹא אָכַל אֶלָּא מֵהַקֶּרֶן, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטֹּל עַד כְּדֵי הַשֶּׁבַח. (וְהָא דְּנוֹטֵל בִּשְׁבוּעָה, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הָאִשָּׁה מַכְחִישָׁתוֹ, אֲבָל מַכְחִישָׁתוֹ, לֹא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ):
ח נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהָלַךְ אַחֲרֵיהֶם וְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת מְרֻבּוֹת וֶהֱבִיאָן, וְגֵרְשָׁהּ, אֲפִלּוּ לָקַח מֵהֶם וְהוֹצִיא, אֵין זֶה כְּאוֹכֵל מֵהַשֶּׁבַח שֶׁנָּדוּן בּוֹ מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל, שֶׁהֲרֵי מֵהַקֶּרֶן לָקַח, אֶלָּא יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטֹּל עַד כְּדֵי הַשֶּׁבַח, דְּהַיְנוּ שֶׁשָּׁמִין אֵלּוּ הַמָּעוֹת כַּמָּה שָׁוִין כָּאן יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָיוּ שָׁוִין בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ תְּחִלָּה:
ט בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּמְגָרֵשׁ מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אִם הִיא מוֹרֶדֶת, בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל; וְאִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַהוֹצָאָה, וְאִם הוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח:
י הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה וּמֵאֲנָה בּוֹ, רוֹאִין כַּמָּה אָכַל וְכַמָּה הוֹצִיא וְכַמָּה הִשְׁבִּיחַ, וְשָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת יָרַד. וְאִם הוּא רוֹצֶה לִטֹּל הוֹצָאָה שִׁעוּר שֶׁבַח, שׁוֹמְעִין לוֹ; וְאִם הוֹצִיא קִמְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַה שֶּׁאָכַל אָכַל:
יא הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ, וּמֵת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם נִתְבָּרֵר שֶׁהוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִגְבּוּ הַיְתוֹמִים מַה שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁהוֹצִיא; וְאִם לֹא נִתְבָּרֵר כַּמָּה הוֹצִיא, לֹא יִטְּלוּ הַיְתוֹמִים כְּלוּם:
יב בַּעַל שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ, אִם הַבַּעַל עַצְמוֹ אָרִיס, נִסְתַּלֵּק הַבַּעַל, נִסְתַּלְּקוּ, שֶׁלֹּא יָרְדוּ אֶלָּא עַל דַּעַת הַבַּעַל, וְשָׁמִין לָהֶם וְיָדָם עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אֵין הַבַּעַל אָרִיס, עַל דַּעַת הַקַּרְקַע יָרְדוּ, וְשָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁיָּדְעוּ שֶׁהַשָּׂדֶה שֶׁל אִשָּׁה, אֲבָל אִם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים הָאֲרִיסִין שֶׁהוּא שֶׁל אִשָּׁה, נוֹטְלִין אֲרִיסוּתֵיהֶן בְּכָל עִנְיָן. (כָּךְ מַשְׁמָע מִלְּשׁוֹן הַטּוּר וְכֵן הוּא בָּאֲשֵׁרִ"י):
א סָעִיף א נוטלת בלא שבועה כיון שהם בעין לפנינו לא שייך בזה שבועה אימר צררי אתפיסה וע' ס"ס צ"ט בטור:
ב סָעִיף ב אבל במקום שאין כותבין בכתובה וזהו מהני בכרל מקומותינו זולת במקומות המוזכרים בב"י רומנטא ומסטערב וכל נושא אשה בסתם נושא ע"ד המנהג שיש שם:
ג סָעִיף ג משם שבח בית אביה אבל אין צריך לשלם לה הפחת ממה שהיו שוים תחלה ודין זה הוא במקום שרותבין כל כלי בפירוש כמו שזכר לפני זה אבל למנהגינו אין נ"מ מזה ומ"מ משמע דאם תרצה עכשיו ליקח הבלאות בשומות ב"ד כפי שווין עכשיו שומעין לה וכו' ומ"ש בסעיף שאח"ז דדוקא אם עושין מעין מלאכתם כולי (מיירי) בלא השלים פחת והיינו במקום שכותבין הכלים וכן בכל מה שנזכר עד סעיף ח' לענין צ"ב אבל למנהגינו הוה חוב בעלמא ונוטלתן בשומות ב"ד וכ"ז הוא לענין צ"ב:
ד סָעִיף יא לא יטלו היתומים כלום דליתא לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתיקון רבנן דלהמניח בשבועה ולא ליורשים כ"כ בטור:
א סָעִיף א לגמרי וכו'. אפילו אם פשע בהם ח"מ ב"ש:
ב סָעִיף ב ראשונה. והרויח הוא לה דמאחר דמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת א"כ גם אם הותירו לא הותירו לו אלא לה. מיהו אם לא היו עושין מעין מלאכתן הראשונה ועכשיו הוקרו א"צ לשלם אלא כשומא הראשונה דוק' כשהכלי בעין והוקרו שייך הריוח לה ולא כשכלו ב"ש:
ג סָעִיף ב לו. ודוק' אם הפחת מצד שבלו או שזל השער אבל כל שאלו רואים שלא נפחתו לה מחמת הזמן ולא מחמת שבלו אז נוטלתן כמות שהם באותו סכום שקבלם הבעל וכן עשינו מעשה רשד"ם חא"ה סי' קפ"ז:
ד סָעִיף ג שומעין לה. אפי' למנהג שלנו שאין נותנין שום כלי מ"מ שייך שבח בית אביה בכלים שהכניסה לו לכן אפילו בזמן הזה אם עדיין אותן מטלטלין שהכניסה בנדוני' הן בעין יכולה לומר את כליי אני לוקח בעת גביות כתובה ב"ש. ודוק' היא עצמה אבל יורשיה כשמתה בלא ולד של קיימא הרשות ביד הבעל לתת מה שירצה מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע'. ורשד"ם חא"ה סי' קכ"ו כתב דאפילו בתנאי החשבון יכולין היורשים לומר כלי זה אנו נוטלין וכ"כ כנה"ג ע"ש. ואם מכרה היא כתובתה או נתנה במתנה מצי היורשים לסלק הלוקח או למקבל בדמים מהרי"ט בתשובה ח"ב חא"ה סי' מ"ד:
ה סָעִיף ג נ"מ. כ"ה דעת הרא"ש והטור. אבל רש"י רמב"ם ס"ל בולדות בהמה לא שייך שבח בית אביה. ובסי' פ"ה סט"ז פסק כרש"י ורמב"ם וצ"ע עיין אחרונים:
ו סָעִיף ו פירותיו. ואיירי בנ"מ ואז הפירות שייכים לה בחנם ב"ש. וח"מ לא כ"כ ע"ש:
ז סָעִיף ז ואכל. במרדכי כתב לאו דוק' הוצי' הוצאה נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג שלה ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ח"מ ב"ש:
ח סָעִיף ז של זמורות. כלומר שהאכיל לבהמתו. וכתב הח"מ שצריך שיהי' כשיעור דינר כיון שאכילת בהמתו לאו אכילת כבוד הוא:
ט סָעִיף ז מכחישתו לא. אלא נשבעת היא ולא תשלם והיינו כשהו' לא תפס או תפס בעדים דאין לו מיגו אבל אם יש לו מיגו גובה ח"מ ב"ש:
י סָעִיף ח אחר. דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק לשון הרמב"ם וכאן העתיק לשון הטור להורות איך תהיה השומא כמ"ש דהיינו ששמין וכו':
יא סָעִיף ט אכל וכו'. משמע דאין מנכין מה שאכל וברמב"ם מבואר מנכין לו מה שאכל עיין בית שמואל:
יב סָעִיף י ירד. בית שמואל כתב דנוטל הוצאה אפילו כשהוצי' יותר משבח עיין שם. אבל הסמ"ע סימן שע"ה ס"ק י"א ובסי' קע"ח ס"ק ד' כתב דאינו נוטל הוצאות אלא שיעור שבח ע"ש ועיין תשובת רמ"א סימן פ"ו:
יג סָעִיף יא כלום. ואם היורשים מוחזקים שלא בעדים ויכולים לטעון ברי נאמנים בשבועה. ובטענת ברי לחוד אין נשבעין ונוטלין ב"ש:
יד סָעִיף יב התחתונה. ואם הבעל אכל קצת הפסידו הם ג"כ לגמרי. ואם הפועלים אכלו קצת הח"מ פסק דהפסידו וב"ש מסופק ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.