א כָּל דָּבָר אָסוּר לִלְווֹת בְּתוֹסֶפֶת, וַאֲפִלּוּ (טוּר בְּשֵׁם רמ"ה) בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה יֵשׁ אִסוּר רִבִּית, אֲבָל אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין. הַגָּה: כְּלָלָא דְּרִבִּית דְּכָל שֶׁהוּא אֲגַר נָטַר, אָסוּר, בֵּין שֶׁהוּא דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַלְוָאָה, אֶלָּא שֶׁבְּדֶרֶךְ מִקָּח אֵינוֹ רַק אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדְּרַבָּנָן (לְשׁוֹן הַטּוּר).
ב אֲבַק רִבִּית, אֵינָהּ יוֹצְאָהּ בְּדַיָּנִים. וְאִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, חַיָּב לְהַחֲזִיר. מִלְּבַד רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וּמְאֻחֶרֶת אֲפִלּוּ לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ג אֲבַק רִבִּית, אִם תָּפַס לֹוֶה מִשֶּׁל מַלְוֶה, מַפְּקִינָן מִנֵּהּ.
ד לֹא אָמְרוּ דַּאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָהּ בְּדַיָּנִים. אֶלָּא כְּשֶׁאָכַל הַמַּלְוֶה מִדַּעַת הַלֹּוֶה, אֲבָל אִם קֹדֶם שֶׁאָכַל טָעַן עָלָיו שֶׁלֹּא יֹאכַל, וְהוּא הוֹצִיא מִמֶּנּוּ עַל כָּרְחוֹ בְּדִינֵי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ בְּדַיַּן יִשְׂרָאֵל שֶׁטָּעָה וְהִכְרִיחוֹ לְשַׁלֵּם, יוֹצְאָהּ בְּדַיָּנִים.
ה רִבִּית דְּאוֹרָיְתָא שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ הַלְוָאָה בְּדָבָר קָצוּב, יוֹצְאָה בְּדַיָּנִים שֶׁכּוֹפִין וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אֲבָל אֵין בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו. וְכֵן בְּהִלְוָהוּ עַל חֲצֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: עַל מְנָת שֶׁיָּדוּר בּוֹ חִנָּם אוֹ שֶׁיִּשְׂכְּרֶנּוּ לוֹ בְּפָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בוֹ.
ו לָקַח רִבִּית קְצוּצָה וָמֵת, אֵין הַבָּנִים צְרִיכִים לְהַחֲזִיר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דָּבָר מְסֻיָּם, כְּגוֹן פָּרָה וְטַלִּית, וְעָשָׂה אֲבִיהֶם תְּשׁוּבָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַחֲזִיר עַד שֶׁמֵּת.
ז אִם בָּא לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה מֵעַצְמוֹ לְהַחֲזִיר הָרִבִּית, אִם הוּא דָּבָר מְסֻיָּם מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְאִם אֵינוֹ דָּבָר מְסֻיָּם, אִם רֹב עִסְקוֹ וּמִחְיָתוֹ בְּרִבִּית, אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, כְּדֵי לִפְתֹּחַ לוֹ דֶּרֶךְ לִתְשׁוּבָה; וְכָל הַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
ח מִי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ דִּינָר שֶׁל רִבִּית, וְנָתַן לוֹ בִּשְׁבִילוֹ ה' מִדּוֹת שֶׁל חִטִּים, וְהָיוּ נִמְכָּרִים ד' בְּדִינָר, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ ה' מִדּוֹת. וְאִם רָצָה לְהַחֲזִיר לוֹ דְּמֵיהֶם דִּינָר וּרְבִיעַ, רַשַּׁאי, שֶׁהַמִּקָּח קַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאִסוּר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קע"ה.
ט הָיָה חַיָּב לוֹ דִּינָר שֶׁל רִבִּית וְנָתַן לוֹ בּוֹ גְּלִימָא אוֹ כְּלִי, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ, הוֹאִיל וְהוּא דָּבָר מְסֻיָּם. (טוּר).
י אִם הַמַּלְוֶה שָׂכָר מֵהַלֹּוֶה חֵפֶץ בְּאוֹתוֹ דִּינָר שֶׁל רִבִּית וְלֹא הָיָה רָאוּי לְשָׂכְרוֹ אֶלָּא בַּחֲצִי דִּינָר, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַדִּינָר.
יא שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית, בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן לְבַדּוֹ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא רִבִּית. הַגָּה: כְּגוֹן שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בִּשְׁטָר, הַקֶּרֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, (הָרֹא"שׁ וְהַמָּרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי ונ"י ותוס' והג"א וטח"מ סי' נ"ב דְּלֹא כְּהָרַמְבַּ"ן) ; אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נִכְתָּב בַּשְּׁטָר רַק הַקֶּרֶן, וְעֵדִים מְעִידִים עַל הָרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁבָּא לְיָדוֹ יִקְרַע הַשְּׁטָר דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִגְבֶּה בּוֹ הָרִבִּית (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד וְתוס' וּמָרְדְּכַי וְהָגָ"א בְּשֵׁם תּוֹסֶפְתָּא). אֲבָל אִם אֵינוֹ מְפֹרָשׁ, אֶלָּא שֶׁכּוֹלֵל הַקֶּרֶן עִם הָרִבִּית, אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ אֲפִלּוּ הַקֶּרֶן. וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן נ"ב.
א סָעִיף א כל דבר כו'. יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע וכתב הב"ח דיש להחמיר וכן נראה דעת המחבר והרב:
ב סָעִיף א ואפילו בפחות כו'. עיין פרישה:
ג סָעִיף א אבל אין מוציאין אותו בדיינים. נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו ודלא כהעט"ז שכתב הטעם משום שאין בית דין נזקקין לפחות מש"פ כדאיתא בח"מ סי' ו' ע"כ ועוד דהא כתב המחבר שם דגומרין אפילו בפחות מש"פ ע"ש:
ד סָעִיף ג אבק רבית כו'. נראה דוקא א"ר לכ"ע אבל היכא דיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א"ר או ר"ק אין מוציאין מהלוה אי תפס וע"ל סוף סי' קע"ז:
ה סָעִיף ד לא אמרו כו'. כתב ב"י בשם בה"ת דכל א"ר דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כו' ע"כ וכן הוא לקמן ר"ס קע"ז סעיף קטן ב' ובתשובת רבי אליהו בן חיים סימן קי"ג:
ו סָעִיף ד או בדיין ישראל שטעה כו'. וה"ה אם פסקו לו לשלם מחמת שלא היה לו ראיה ואחר כך בירר בראיה שרבית הוא וכל כיוצא בזה:
ז סָעִיף ה ומכין אותו כו'. כדין שאר מצות עשה דכתיב וחי אחיך עמך:
ח סָעִיף ה אבל אין ב"ד כו'. נראה דאם כבר החזיר הרבית על פי ב"ד או מעצמו ואח"כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו דהא ה"ל גזל וכן אם מתחלה לקח ר"ק בע"כ של לוה נ"ל:
ט סָעִיף ה על חצרו כו'. ע"ל סימן קס"ו:
י סָעִיף ו אלא אם כן כו'. שאז חייבים להחזיר משום כבוד אביהם ועי' בתשובת מהר"ר יוסף כהן מקראקא סימן ס"א:
יא סָעִיף ו דבר מסויים. כתב הפרישה דל"ד אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו כו':
יב סָעִיף ז מעצמו. אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בע"כ:
יג סָעִיף ז אין מקבלין כו'. כתב הריב"ש דמכל מקום הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים והביאוהו האחרונים ועי' בח"מ ר"ס שס"ו:
יד סָעִיף ח אע"פ שנעשה כו'. ע"ל סוף סי' קע"ה ובח"מ סוף סי' ר"ח:
טו סָעִיף ט צריך להחזיר לו. הכלי דוקא ולא תמורת כספו דלא לימרו גלימא דמכסי ביה גלימא דרביתא הוא:
טז סָעִיף י מוציאין ממנו כו'. כתב ב"י שהרשב"א בתשובה נסתפק אילו אומר לו אתן לך י"ב דינרים רבית ע"מ שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' תשכור אותו בי"ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י' דהא בעיקר התנאי לא היה יכול זה לקבל כ"א דמי שכירות הבית שאינה נשכרת אלא בי' ע"כ ומביאו ד"מ:
יז סָעִיף יא הקרן בפני עצמו. והרבית בפני עצמו. וגבי אפילו ממשעבדי והעדים לא נפסלו אפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא בלוה ומלוה כן כתבו התוספות והרא"ש ורוב הפוסקים וכן נראה דעת המחבר בח"מ סי' ל"ד ור"ס נ"ב:
יח סָעִיף יא וכל מי כו'. ארישא קאי אבל כשלא נכתב בשטר רק הקרן פשיטא דלא יקרענו:
יט סָעִיף יא דחיישינן שמא יגבה בו הרבית. בב"י מסיק דאפי' מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב"ד טועין וכ"כ בד"מ:
כ סָעִיף יא אפי' הקרן. דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י"א דגובה וכמ"ש הרב בח"מ סי' נ"ב ע"ש. וכתוב בתשובת משאת בנימין סי' ל"ד דמ"מ א"צ הלוה ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר:
א סָעִיף א כל דבר אסור כו'. בטור כתב חוץ מקרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנים כו' והוא נלמד מכלל ופרט שיש בפסוק דבעינן גופן ממון ומטלטלין יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופן ממון והרמ"ה ס"ל דפחות משוה פרוטה מקרי ממון אלא שאין מוציאין אותו בדיינים וכתב הרא"ש אבל בעבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דניתן להוצאה אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות והקשה ב"י דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד שיתן לו אחר זמן שנים אחרים וכן בשטר כו' ור"ל שלא יחזור לו אותו העבד בעין והוה עליה שם הלואה וכתב מו"ח ז"ל דבזה הוה באמת רבית גמור ודבריו תמוהין דלא קאמר הב"י אלא דשייך גם בעבדים רבית בכה"ג אבל מ"מ התורה מיעטה גם העבדים דבכל מקום שממעטינן מכלל ופרט קרקע בפרק הזהב אמרינן דגם עבדים נתמעטו לפי שהוקשו לקרקעות והכי נמי דכוותיה אלא שתמוה לי הא אם אומר בלשון הזה השאילני עבד אחד ואחזור לך שנים לא שייך בזה לשון שאלה כי השואל עבד הוא מחזירו רק ששאלו לעבודה וזה שאומר שלא יחזירנו בעין הוה מכירה ומה לי בזה שאומר לשון שאלה וזה דומה לקונה חפץ מחבירו ואומר השאילני חפץ זה ואחזיר לך בעדו סך זה היהיה בזה תורת שאלה ודאי זה אינו דבדבר שעומד להוצאה כמו מעות אין נופל בו לשון שאלה אלא דקשה לי הא דכתב הרא"ש דזה מקרי שכירות דהיינו אם מחזירו בעין ובענין השכירות עושה עמו רבית וזה באמת אסור אפילו בעבד דהא אסור לומר נכוש עמי ואעדור עמך במשנה סוף פרק איזהו נשך ופירש"י משום שממתין לו שכר פעולתו וכ"כ הטור סימן ק"ס וזהו כמו עבד כדאיתא בח"מ סי' רכ"ז בשלחן ערוך סעיף ל"ג שכתב השוכר את חבירו כו' דהוה כקונה אותו לזמן ואין לעבדים אונאה וא"כ הכי נמי נימא לענין רבית דהא גם רבית מיעט מאותו כלל ופרט דאתמעט אונאה ויש לומר דאין הכי נמי דמן התורה אתמעט עבדים בכל גווני שזכרנו אלא דמדרבנן אסור כמו לענין שבועה דאתמעט קרקע ועבדים מן התורה ואפילו הכי יש שם היסת הכי נמי בזה לענין רבית שיש איסור בזה מדרבנן בכל דבר. ואין להקשות א"כ גם לענין אונאה נימא דיהיה אונאה מדרבנן ויש לומר דלא באו רבנן להוציא ממון בשביל זה נגד דין תורה משא"כ כאן לא אמרו להוציא ממון דהא בכל רבית דרבנן אין מחזירין אלא אמרו שאסור לעשות כן ולפ"ז קשה על הב"י שכתב ואע"ג דהרא"ש כתב דשרי משמע היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהו אפשר דאסור עכ"ל למה כתב לשון אפשר והלא ודאי אסור מדרבנן כמו שהוכחנו מן המשנה שזכרנו וכן מוכח ממה שכתב בסימן קע"ו בסופו השוכר את הפועל לעשות עמו בימות החורף כו'. ומה שכתב ב"י בשטר פשיטא דלא קשה מידי דכשמלוה לו השטר מלוה לו הממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור ולא ממעטינן שטר כלל שאינו שייך בו הלואה ובב"י הביא עוד דעת הרשב"א שסבירא ליה דלא דרשינן כאן כלל ופרט וא"כ לא נתמעט שום דבר מאיסור רבית וכן כאן משמעות פסק השלחן ערוך:
ב סָעִיף א אגר נטר. פירוש בשביל המתנת המעות נותן לו שכר:
ג סָעִיף ה יוצאה בדיינים. נראה דוקא אם תבעו וראיה מדברי רש"י פרק הרבית (דף ס"א) וז"ל והיו כופין אותו ב"ד להחזירו אם תבעו בחייו עכ"ל ומזה כתבתי בח"מ סי' ט' באחד שטען אין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד כבר ממנו רבית קצוצה והנושה בא לקחת זה הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו דכיון שאין כאן תביעה מן הלוה אין שום כפייה מהב"ד על המקבל הרבית להחזירו. ועוד ראיה דהא אמרינן כאן דאין הבית דין יורדין לנכסיו רק שהיו כופין אותו לקיים מצות עשה וחי אחיך עמך כמו שכתב ב"י בשם נימוקי יוסף וכאן אין שייך זה דהא כשנוציא הרבית לא יבוא לחיותו של לוה:
ד סָעִיף ו אין הבנים צריכים וכו'. דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה:
ה סָעִיף ט דבר מסוים. דלא לימא גלימא דמכסי בה האי הוא גלימא דרביתא וכן בכל דבר שהוא מסויים:
ו סָעִיף י מוציאין ממנו כל הדינר. בגמרא איתא דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר היינו שהייתי סובר שבא לי בריוח מכח הרבית אבל עכשיו שאני צריך להחזיר הרבית כדאגרי כ"ע הוא דאגרנא דיכול לומר סברת וקבילת. ונראה פשוט דה"ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו דכיון שהוא סבר וקיבל המקח הוי ליה כאילו נתן לו במזומן כל הדינר כיון דלדידיה היה שוה לו דינר ועכשיו אינו יכול לכופו שיקח ממנו החפץ דכבר נתחייב לו דינר בעדו והוא אינו חפץ ליקח בחובו חפץ זה דאינו שוה אלא חצי דינר והא דנקט בגמרא ובטור בזה בשכירות ולא במקח דרבותא קמשמע לן דאף בשכירות דלא אלים קניניה כ"כ כמו במקח אפ"ה יכול לומר סברת וקבילת מכ"ש במקח דאלים קניני' דסבר וקבל וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב שהרי בדינר שכר ממנו והרי קבל עליו וזה פשיטא שייך גם במקח שהרי קנה בדינר ושכן קבל עליו. כתבתי זאת לפי שבפרישה כתב מדאמר הטור שכר ולא קנה יש לדקדק דבקנה חפץ ממנו בדינר ואין שוה אלא חצי דמחזיר לו הכלי כעין שקנאו מה שאין כן בשכירות דכבר השתמש בו דחייב דמים דמי שכירות שכבר עבר עכ"ל ולע"ד לא נראה כן דלמה ישלם בשכירות במה שנשתמש טפי ממה שמגיע עליו לפי הראוי ומאי שנא ממחזיר לו הכלי שקנה ממנו דהא אם מחזיר לו הדמים בעד השכירות מה ששייך עליו הוא כמחזיר לו הכלי כעין שקנה ממנו והא עינינו רואות דעיקר הטעם משום דסבר וקיבל והוא גם במקח וגם בעלמא הוה דינא הכי דמי שיודע ששוה פחות ממה שהוא נותן לו ואפ"ה נותן לו דאין לו אונאה והמקח קיים ולמה יחזור כאן במקח אלא ברור שאין חילוק כאן וגם במקח צריך להחזיר לו דינר שלם:
ז סָעִיף יא כגון שהוא מפורש בשטר. דאם לא כן הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור:
ח סָעִיף יא רק הקרן.) פי' הכל נכלל בתורת קרן והעדים לא ידעו שיש שם רבית אלא שהעדים אחרים יודעים שיש כאן רבית) ובזה פסק כרמב"ן:
ט סָעִיף יא וכל מי שבא לידו יקרע השטר. כצ"ל והטעם בהגה' אשר"י לפי שהוא עובר בקיומו ובב"י היה נוסחא ישנה מוטעת לפניו בלשון זה אובד בקיומו והאריך בביאורו ללא צורך כי בדפוסים חדשים כתוב להדיא כמו שזכרתי:
י סָעִיף יא אינו גובה בו אפי' הקרן. מבואר בב"י בשם מהרי"ק דהיינו מכח השטר אבל אם לוה מודה בקרן חייב לשלם הקרן ובח"מ סי' נ"ב מביא רמ"א וי"א שפטור אפילו מקרן אפילו הודה וכתבתי שם שאין שום דעה סוברת כן ולאו הלכתא היא:
א סָעִיף א בתוספת. כתב הש"ך יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע וכתב הב"ח דיש להחמיר וכ"נ דעת המחבר והרב וכתב הט"ז דה"ה בעבדים שייך רבית דרבנן ובשטרות פשיטא דשייך רבית דכשמלוה לו השטר מלוה לו ממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור:
ב סָעִיף א מוציאין. נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו ודלא כהלבוש. ש"ך:
ג סָעִיף א נטר. פי' בשביל המתנת המעות נותן לו שכר:
ד סָעִיף ג תפס. נראה דוקא א"ר לכ"ע אבל היכא שיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א"ר או ר"ק אין מוציאין מהלוה אי תפס וע"ל ס"ס קע"ז. ש"ך:
ה סָעִיף ד אמרו. כתב ב"י בשם בה"ת דכל א"ר דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וע"ל ר"ס קע"ז:
ו סָעִיף ה שהיו כופין. כ' הט"ז נראה דוקא אם תבעו ומזה כתבתי בח"מ סי' ט' באחד שטען שאין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד ממנו רבית קצוצה והנושה בא לקחת הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו דכיון שאין כאן תביעה מהלוה אין שום כפיה מהב"ד על המקבל הרבית להחזירו עכ"ל:
ז סָעִיף ה לנכסיו. כתב הש"ך נראה דאם כבר החזיר הרבית ע"פ ב"ד או מעצמו ואח"כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו דהא ה"ל גזל וכן אם לקח מתחלה ר"ק בע"כ של לוה עכ"ל:
ח סָעִיף ו הבנים. דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה:
ט סָעִיף ו תשובה. שאז חייבים להחזיר משום כבוד אביהם ועיין בתשובת שארית יוסף סימן ס"א:
י סָעִיף ז מקבלין. כתב הריב"ש דמ"מ הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים ע"כ ואם עומד במרדו מוציאים ממנו בע"כ ש"ך ועיין בח"מ וס"ס ר"ח ר"ס שס"ו וע"ל ס"ס קע"ה:
יא סָעִיף ט להחזיר. הכלי דוקא ולא תמורת כספו דלא לימרו גלימא דמכסי ביה גלימא דרביתא הוא. ש"ך:
יב סָעִיף י הדינר. כתב הט"ז בש"ס איתא דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר שסבור הייתי שבא לי בריוח מכח הרבית ועכשיו שצריך אני להחזיר הרבית כדאגרי כ"ע היא דאגרנא דיכול לומר סברת וקבלת ונראה פשוט דה"ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו דכבר נתחייב לו באותו סך המעות והא דנקטו בזה בשכירות ולא במקח רבותא קמ"ל דאף בשכירות דלא אלים קנינו כ"כ כמו במקח אפ"ה יכול לומר סברת וקבלית מכ"ש במקח ודלא כפרישה עכ"ל וכתב בית יוסף שהרשב"א בתשובה נסתפק אלו אומר לו אתן לך י"ב דינרים רבית ע"מ שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' תשכור אותה בי"ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י' דהא בעיקר התנאי לא היה יכול לקבל זה כי אם דמי שכירות הבית שאינה נשכרת אלא בי' עכ"ל:
יג סָעִיף יא ניכר. דאל"כ הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור. ט"ז. והש"ך כתב דמיירי שכתב הקרן בפ"ע והרבית בפ"ע וגבי אפילו ממשעבדי והעדים לא נפסלו בכך אפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה וכ"נ דעת המחבר בח"מ סי' ל"ד ור"ס נ"ב:
יד סָעִיף יא יקרע. ואפילו מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב"ד טועין שיגבו בו הרבית וזה קאי דוקא ארישא שמפורש בשטר הקרן בפ"ע והרבית בפ"ע אבל בשלא נכתב בשטר רק הקרן פשיטא דלא יקרענו. ש"ך:
טו סָעִיף יא הקרן. דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י"א דגובה וכמ"ש הרב בח"מ סימן נ"ב וכתב בתשובה מ"ב דמ"מ א"צ הלוה ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר עכ"ל הש"ך. וכתב הט"ז דבח"מ סי' נ"ב מביא רמ"א י"א שפטור אפילו מקרן אפילו הודה וכתבתי שם שאין שום דעה סוברת כן ולאו הלכתא היא עכ"ל:
א סָעִיף א כללא דרבית. עיין בתשובת חות יאיר סוף סי' ק"צ שכתב דאפילו אם לא היה כאן הלואה כלל ולא בדרך מקח הנעשה בפועל מיד ליד אלא שהיה לו אצלו שכר פעולה או שזיכה לחבירו במעמד שלשתן או שזכה מדר' נתן וכן מלוה דטרף לקוחות וחזרו על המוכר בכל אלו אם מרצה לבעל חוב באגר נטר אסור. וזה נלמד מלקמן סי' קע"ו ס"ו בהג"ה בנדוניות חתנים. מיהו פשוט דלא הוי רק אבק רבית ע"ש ומשמע מלשונו דאפילו לדעת הרמב"ם דלקמן סימן קס"ו ס"ב אין זה רק א"ר ולע"ד צ"ע. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ד באחד שלא פרע חובו לזמנו והתרה בו המלוה שיפרע לו מעותיו שיפול להרויח בהם ואם לא יצטרך לשלם לו מה שהיה יכול להרויח בו וחבירו קבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח ועכשיו אינו רוצה ליתן לו משום איסור רבית וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור והשיג על הסמ"ע בח"מ ס"ס פ"א שנראה מדבריו דאין בזה שום איסור דליתא ואין לסמוך עליו בזה להקל ע"ש:
ב סָעִיף ב אינה יוצאה בדיינים. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א קט"ז לענין אם לא גבה המלוה עצמו את הא"ר רק אחר קיבל בשבילו וכתב דלא זכה המלוה ויחזיר ללוה דזכיה מתורת שליחות הוא וקי"ל דאין שלד"ע וכתבו התוס' פ"ק דמציעא דאין מעשיו כלום ע"ש עוד ועיין בס' משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים דף נ"ז מ"ש בזה:
ג סָעִיף ב לצאת י"ש. עי' בתשובת בית יעקב סי' ס' שכתב בכל הדינים הנזכרים בש"ס ופוסקים דפטור מדיני אדם וחייב לצאת י"ש היכא שהוא משלם משום שסבר שחייב בדיני אדם ואינו חושש לצאת י"ש ואומר בפירוש שמשלם משום זה שסובר שחייב בדיני אדם אסור לחבירו לקבלם ואפילו אם מחזיר לו סתמא צריך להודיע שהוא פטור מדיני אדם ע"ש:
ד סָעִיף ב חייב להחזיר. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' רנ"ט שפסק כדעת הפוסקים דגם לצאת י"ש א"צ להחזיר ע"ש היטב ועי' ביאורי הגר"א ז"ל:
ה סָעִיף ה שהיו כופין. עבה"ט בשם ט"ז בא' שטען כו'. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ד שחולק עליו בזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ז שהביא דגם הכנה"ג חולק על הט"ז והוא ז"ל כתב דלדעתו דינו של הט"ז אמת עכ"פ במחל לו כבר דהא מחילה מועלת אחר שכבר נתן הרבית (במ"ש לעיל סי' ק"ס ס"ה) ואפילו לא פירש מחילתו רק מעשיו מוכיחים שכבר מחל לו פ"א מחילה א"צ קנין ושוב א"י לחזור בו אף לכשירצה כ"ש באינו רוצה כל עיקר כנדון דידן מיהו אם אחר שנתחייב זה לראובן נתן רק לשמעון או שעדיין לא מחל לו על הרבית שכבר נתן אפילו קודם שנתחייב לזה אין מחילתו מחילה אח"כ. אמנם היכא דקדמה נתינת רבית לחובו של זה ואמר הלוה דמחיל ליה מקמי הכי אע"ג דליכא עדים וראיה או הוכחה גמורה מהימן אפילו בדאיכא עדים על נתינת הרבית אם לא היכא דאיכא למיחש לקנוניא אית ליה עליו חרם סתם. וכתב עוד לענין ב"ח של זה המלוה שלקח הרבית אם גובה מהר"ק מאחר ששתק הנותן ולא תבע נראה דסתמא מחילה הוי וגבי מיניה כל כמה דלא תבע וכי הדר קתבע שיילינן ליה אמאי שתק עד האידנא וכי יהיב אמתלא מעליא שפיר ואי לא משבעינן ליה דלא מחל מעיקרא וה"ה אם אמר המקבל בעינא למיעבד תשובה ולהחזיר הרבית ודאי מצי לאפקועי מידי שעבוד ב"ח מיהו לא שקיל האיך אלא בשבועה דהוה ליה מוציא מן המשועבדים ע"ש:
ו סָעִיף ו אין הבנים צריכין להחזיר. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' מ"ח אות א' דהגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל נסתפק באם א' נתן למלוה רבית קצוצה ועדיין לא פרע לו הקרן ומת המלוה אם יכול לנכות להיורשים מהקרן שחייב לשלם להם מה שנתן ר"ק או דומה לסלוקי בלא זוזי לדעת הסוברים בא"ר דהוי אפוקי (לקמן סי' קע"ב ס"א בהג"ה ועיין בש"ך לקמן סי' קע"ז ס"ק ב') ה"נ י"ל דהוי אפוקי ומיורשים אין מוציאים או דל"ד לא"ר דשם הוי ממונו דכשנתן לו זכה בהן אבל הכא היה צריך להחזיר והוי כפרעון על חוב והוא ז"ל כתב דלכאורה נראה דאף ר"ק נמי הוא קונה רק שמחויב להחזיר מצד המצוה ובריה אינו מוזהר והאריך בזה ולבסוף מסיק דמטעם אחר יכול לנכות דכיון שאילו אביהם קיים לא היה יכול לגבות אין בידו להוריש זה הממון ליורשים ע"ש ועי' עוד בתשובת מהרע"א הנ"ל סי' פ' מענין זה. ועי' בס' דגול מרבבה שנסתפק אם מת הלוה אם המלוה חייב להחזיר ליורשי הלוה כיון שעיקר חזרת רבית הוא משום וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דיחיה וכיון שמת הלוה לא יבא לחיותו והביא דברי הכל בו שכתב יש לו להשיב הרבית לו וליורשיו וכתב ואפשר דהיינו ברוצה לשוב אבל הב"ד נראה שאין כופין להשיב ליורשי הלוה ע"ש:
ז סָעִיף ו דבר מסויים. עי' בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ו בענין אם הניח פרה וטלית ושחטו אותה ואכלו בשרה או קרעו לטלית אם חייבים לשלם. וכן אם דבר מסויים זה שהניח אביהם מכרו היורשים אם חייבים לתת ללוה הדמים שקבלו. גם אם ירשו שני אחין וא' נטל בחלקו דבר המסויים ואח"כ נודע שהוא רבית והחזירו בדין אם יכול לגבות חלקו מאחיו השני ע"ש שהאריך בזה:
ח סָעִיף ז אין מקבלין ממנו. עי' בתשובת רדב"ז סי' תקכ"ח:
ט סָעִיף ח שהמקח קיים. עיין במל"מ פ"ח מה"מ דין ט"ו שכתב נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ (ר"ל שאינו מסויים) ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא (ר"ל היכא שהמקח קיים) כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יש ללמוד זה מגזל דקיי"ל שמשלם כשעת הגזלה ע"ש ועיין בשעה"מ פ"ה מהל' אישות דין ט"ו שהשיג עליו ודעתו דאפילו כשהתנה לתת החפץ ברבית יכול להחזיר הדמים ע"ש:
י סָעִיף ט צריך להחזיר לו. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ג מה שפלפל בענין אתרוג של רבית לצאת בו ע"ש היטב:
יא סָעִיף ט להחזיר לו. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ח מהל' מלוה ולוה דין ט"ו שכתב הא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזיר משום קלון כתב בעל ג"ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד' זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני מחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ"ע ידעי במחילה זו אכן כבר כתבנו לעיל דע"כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בע"כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח"כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא עכ"ל וע"ש עוד:
יב סָעִיף יא אפילו הקרן. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"א:
א סָעִיף א כל דבר כו'. ר"ל אפילו קרקע וכדעת הרשב"א אבל תוס' שם ד"ה אם כו' ובכתובות מ"ו א' ד"ה אתיא (כתבו) שבקרקע ובפחות מש"פ אין בו משום רבית ומ"מ כתב הר"ן דמדרבנן אסור דלא גרע מרבית דברים:
ב סָעִיף א ואפילו בפחות כו'. טור בשם הרמ"ה דלא כתוס' הנ"ל:
ג סָעִיף א (ליקוט) אבל אין מוציאין כו'. עש"ך ס"ק ג' והטעם דלא ניתן להשבון כמ"ש בב"ק ק"ה א' ומשמע בטור דהרמ"ה ל"פ אתוס' אלא בפחות משוה פרוטה אבל בקרקע מודה מהא דכתובות אבל בש"פ לא מוכח דקרא לא מיירי אלא בש"פ משום השבון דכתיב וחי אחיך וקי"ל דחצי שיעור אסור מן דתורה וכמו בגזל דאסור אף בכ"ש ולא ניתן להשבון דוקא בש"פ וכן ההיא דכלל ופרט שכ' תוס' לא מימעט מיניה אלא קרקע (ע"כ):
ד סָעִיף א כללא כו'. גמ' ס"ג ב':
ה סָעִיף א (ליקוט) בין כו'. ערש"י שם ובפ"ד מ"ו א' ד"ה ואי כו' ובגמ' ס"ה א' סיפא כו' (ע"כ):
ו סָעִיף א אלא כו'. שם ס"ב ב' אינהו בתורת כו':
ז סָעִיף ב ואם בא כו'. דאבק רבית לר"א הוא כמו רבית קצוצה לר' יוחנן ושם ודאי חייב לצאת י"ש ממש"ש למורא ניתן ר"ל לצאת י"ש וכן פי' ריב"ן אבל תוס' ס"ב א' ד"ה תנאי כו' חולקין על ריב"ן וכן בב"ק צ"ד א'. ועוד הביאו ראיה מתוספתא המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר ומדקאמר ועשה תשובה משמע דאתי כר' יוחנן: (ליקוט) ואם בא כו'. אבל תוס' בב"ק צ"ד ב' ד"ה אי כו' וד"ה לצאת כו' חולקין ע"ז אבל הם (הרמב"ן וש"פ) מפרשים בפי' ריב"ן בתוס' שם (שפי') למורא ניתן כו' ועוד קשה להם קושית תוס' דמאי פריך גמ' מאי בעי גביה כיון שא"צ להחזיר אף לצאת י"ש בשלמא ההיא דב"ק שם י"ל כתירוץ ראשון של תוס' וי"ל דאם החזיר כו' או כתי' השני א"נ כו' ולא ניחא להם בתי' השלישי של תוס' ועי"ל כו' דקושית הגמ' היתה אקרי כאן כו' אי עשה תשובה ואי כתירוצם אינו תולה בנשיא בעמך אבל תוס' ס"ל כתי' השלישי כמ"ש תוס' שם (ע"כ): (ליקוט) ואם בא כו'. וכ"ד הרמב"ן במלחמות והרא"ש בשמו סי"ז וכתב הרמב"ן כו' וכ"ש הלוהו כו' ואף לצאת כו'. וע"ל סי' קס"ו ס"א (ע"כ): (ליקוט) הרשב"א חולק ע"ז וכתב בב"ק ע"ה א' מהא דאמרינן שם אין בדבריך כלום כר' דייקינן בירושלמי בעלמא דקנס כל שאין עדים אפילו לצאת י"ש אינו חייב דאל"כ יוציא ר"ג לחירות כדי לצאת י"ש וכתב וה"ה לאבק רבית וכ"מ בפ"ה דב"מ (ס"ד ס"ה) בעובדא דרב יוסף ב"ה דקאמר הדרי בי ר"ל מכאן ואילך ולא אשכחן דאהדר להו אגרי דעבדי (לפי דברי הרמב"ן והרא"ש סי' י"ז אין ראיה מזה) (ע"כ): (ליקוט) ואם בא כו'. דאית נ"י מתוספתא אינה מוכרחת דהכי תניא שם ספ"ה המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר מת והניח לפני בניו לא יחזירו בניו ע"ז נאמר יכין רשע וצדיק ילבש אבל הניח להן אביהם פרה שדה וטלית וכ"ד שיש בו אחריות חייבין להחזיר ואמר עשה תשובה משום סיפא כמ"ש בב"ק רפ"ט ובב"מ שם (ע"כ):
ח סָעִיף ב (ליקוט) מלבד רבית כו'. דהא במתנה יהבה כמש"ש במתני' (ע"ה ב') דורון כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ג אבק כו' ממש"ש ס"ז א' אכל שיעור כו' ולא מחשבינן כו'. ואע"ג דקי"ל דשטר העומר לגבות לאו כגבוי דמי כמ"ש בס"פ כל הנשבעין וכמ"ש כאן בסה"ת וש"פ. ריב"ש וש"פ:
י סָעִיף ד לא אמרו כו'. כמו רבית קצוצה לר' יוחנן דודאי אם מיחה דיוצאה בדיינין דחילוק רבית מגזל הוא דידע ומחיל ומדעתיה כמש"ש ס"א א' משא"כ כה"ג דודאי גזל הוא כמש"ש ל"ל לאו כו':
יא סָעִיף ה רבית כו'. כר"א דאיפסיק שם ס"ה ב' כוותיה (דלא כהמ"מ ובה"ג שהראו מקור רק ממימרא דרב ספרא):
יב סָעִיף ה שהיו כופין כו' אבל כו'. דמה שיוצאה הוא משום וחי אחיך וכופין על מ"ע עד כו' כמ"ש בפ' הכותב (פ"ו) אבל לא נתחייב לו כלום שישתעבדו הנכסים וראיה שבמת היתומים פטורין ובגזילה חייבין אם הגזילה קיימת או הניח אחריות נכסים. רשב"א וריב"ש וש"פ:
יג סָעִיף ה וכן בהלוהו כו'. שהיא ג"כ רבית קצוצה כמ"ש הרי"ף שם ס"ד ב' [וכמ"ש בסי' קס"ו ס"ב]:
יד סָעִיף ה (ליקוט) או שישכרנו כו'. היינו לפירש"י אבל לפי' תוס' הוא אבק רבית ועתוס' ס"ד ב' בד"ה ולא כו' ומיהו בערכין כו' ושם ע' ב' ד"ה אין כו' ואע"ג דקתני לעיל לא ישכור כו' ועהג"א סל"ד ד"ה כ' הרמב"ם כו' (ע"כ):
טו סָעִיף ז אם בא כו'. עמ"ש בח"מ ר"ס שס"ו:
טז סָעִיף ח ואם כו'. הרא"ש שם וע"ל ס"ס קע"ה ובח"מ סי' ר"ח:
יז סָעִיף ט הואיל כו'. גמ' שם:
יח סָעִיף יא שטר כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה קונסין כו' וראיה כו':
יט סָעִיף יא בין כו'. תוס' שם ד"ה שטר כו' וי"ל כו':
כ סָעִיף יא והוא כו'. שם ואין לפרש כו':
כא סָעִיף יא וכל כו'. שם בשם תוספתא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.