א אָסוּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה, אֲפִלּוּ לֹא קָצַב לוֹ זְמַן לְפֵרָעוֹן. וְכֵן כָּל דָּבָר, חוּץ מִמַּטְבֵּעַ כֶּסֶף הַיּוֹצֵא אָז בְּהוֹצָאָה, דְּשֶׁמָּא יִתְיַקְּרוּ, וְנִמְצָא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִלְוָהוּ, אִם לֹא שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ דָּמִים, שֶׁאִם יִתְיַקְּרוּ יִתֵּן לוֹ אוֹתָם הַדָּמִים. וְאִם לֹא עֲשָׂהוּ דָּמִים, וְנִתְיַקְּרוּ, נוֹתֵן לוֹ הַדָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִים בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, וְאִם הוּזְלוּ נוֹתֵן לוֹ הַסְאָה שֶׁהִלְוָהוּ. הַגָּה: יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּבַזְּמַן הַזֶּה מַטְבֵּעַ שֶׁל זָהָב דִּינוֹ כְּכֶסֶף וְלוֹוִין זָהוּב בְּזָהוּב, וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, כִּי יֵשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמֹכוּ. (פִּסְקֵי מהרא"י סי' נ"ד) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּמֻתָּר לִלְוֹת כִּכַּר לֶחֶם בְּכִכַּר לֶחֶם, כְּמַטְבֵּעַ שֶׁל כֶּסֶף, דְּמֵאַחַר דְּדָבָר מֻעָט הוּא, לֹא קָפְדֵי בְּנֵי אָדָם לַהֲדָדֵי בָּזֶה. (הַטּוּר וְהַרְבֵּה פּוֹסְקִים ועי' בֵּית יוֹסֵף). וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל.
ב אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מֵאוֹתוֹ הַמִּין, אֲפִלּוּ אֵין הַמַּפְתֵּחַ בְּיָדוֹ, לֹוֶה עָלָיו כַּמָּה סְאִין לִפְרֹעַ סְאָה בִּסְאָה. וְאִם אֵין לוֹ כְּלוּם מֵאוֹתוֹ הַמִּין, יִתֵּן לוֹ הַמַּלְוֶה מְעַט מֵאוֹתוֹ הַמִּין אוֹ יַלְוֵהוּ לוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַלְוֶה לוֹ כַּמָּה סְאִין (ד"ע דְּלֹא כְּתַלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א). הַגָּה: הָיָה לַלֹּוֶה מְעַט מֵאוֹתוֹ הַמִּין פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הָיָה בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם אֲחֵרִים חַיָּבִים לוֹ, לֹא מִקְּרֵי יֵשׁ לוֹ. (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן מַשְׁמַע בַּגְּמָרָא דְּאֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ). וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר וְאֵין לַמַּלְוֶה דֶּרֶךְ לְשָׁם. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). לֹוֶה שֶׁאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט מִזֶּה הַמִּין, יוּכַל הַמַּלְוֶה לְהַלְווֹת לוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ רְאָיָה לִדְבָרָיו. (שָׁם בְּשֵׁם ר"ח). הָא דְּמֻתָּר לְהַלְווֹת לוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין, הַיְנוּ סְתָם, אֲבָל אִם הַמַּלְוֶה מַתְנֶה, שֶׁאִם יִתְיַקְּרוּ חִטִּים יְשַׁלֵּם לוֹ חִטִּים, וְאִם יוּזְלוּ יִתֵּן לוֹ מָעוֹת דְּמֵי שָׁוְיָן כַּשַּׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו, אָסוּר דְּהָוֵי קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד (ריב"ש סִימָן י"ט).
ג הָיָה לְאוֹתוֹ מִין שַׁעַר בַּשּׁוּק, קָבוּעַ וְיָדוּעַ לִשְׁנֵיהֶם, מֻתָּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה. הַגָּה: וְע"ל סִימָן קע"ה אֵיזֶה מִקְרֵי שַׁעַר קָבוּעַ. וְהָא דְּיָכוֹל לִלְוֹת עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק, הַיְנוּ דְּהַלֹּוֶה יָכוֹל לִפְרֹעַ לוֹ אֵימַת שֶׁיִּרְצֶה, אֲבָל אִם הִתְנָה שֶׁלֹּא יְקַבֵּל פֵּרָעוֹן עַד שְׁעַת הַיֹּקֶר, אָסוּר. (הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָתוֹ וּסְמַ"ק וְכָל בּוֹ).
ד מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו (פי' אָרִיס הַנּוֹטֵעַ אוֹ זוֹרֵעַ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְיֵשׁ לוֹ חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁ בַּפֵּרוֹת) סְאָה בִּסְאָה לְזֶרַע, בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּרַד הָאָרִיס לַשָּׂדֶה בֵּין אַחַר שֶׁיָּרַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאָרִיס הַזֶּרַע, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בַּעַל הַקַּרְקַע לִתֵּן הַזֶּרַע, אִם כְּבָר יָרַד הָאָרִיס לַשָּׂדֶה, אָסוּר.
ה הִלְוָה לוֹ סְאָתַיִם חִטִּים וְעָשָׂה לוֹ שְׁטָר עֲלֵיהֶם, אִם לֹא יְבָרֵר הַמַּלְוֶה שֶׁיָּצָא הַשַּׁעַר בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אוֹ שֶׁהָיָה לַלֹּוֶה מְעַט מֵאוֹתוֹ הַמִּין, יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה שֶׁלֹּא יָצָא הַשַּׁעַר וְשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ כְּלוּם מֵאוֹתוֹ הַמִּין, וְלֹא יִפְרַע אֶלָּא דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִים בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְאֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לוֹמַר הִקְנֵיתִי לוֹ מְעַט מִשֶּׁלִּי עַל יְדֵי אַחֵר, דְּלֹא מְהַנֵּי בְּלֹא דַּעַת הַלֹּוֶה (שָׁם). וְאִם יִתְחַיֵּב לוֹ חִטִּים, וְהַהַלְוָאָה הָיְתָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְהַתְּבִיעָה בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהַחִטִּים יְקָרִים יוֹתֵר בִּמְקוֹם הַתְּבִיעָה, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא כְּשָׁוְיָן בִּמְקוֹם הַהַלְוָאָה. הַגָּה: לֹא הִתִּירוּ לִלְוֹת כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶלָּא סְאָה חִטִּים בִּסְאָה חִטִּים, אֲבָל סְאָה חִטִּין בִּסְאָה דֹּחַן, אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּשַׁעַר אֶחָד וְיֵשׁ לוֹ דֹּחַן (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד וּבָהּ"ת).
א סָעִיף א סאה בסאה כו'. הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים:
ב סָעִיף א לא קצב כו'. ע"ל ס"ג בהג"ה:
ג סָעִיף א אז כו'. לאפוקי אם אינו יוצא אז אע"פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים:
ד סָעִיף א דבזמן הזה כו'. כלומר אפילו מאן דאוסר בזמן הש"ס להלות דינר זהב בדינר זהב היינו משום דבזמנם היו המטבע כסף טובים וחשובים ומעט נחשת היה בהן והיה הדינר זהב נחשב פירי לגבייהו משא"כ בזה"ז דהמטבעות כסף רובן נחשת. שם. מיהו כתב שם בשם התוספות דלעולם דינר זהב יש לו דין מטבע כסף ע"ש וכ"כ ב"י בשם תשובות הרשב"א דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות ובהדיא גרסינן כו' ע"ש ועיין בח"מ סי' ר"ג ס"ג וד':
ה סָעִיף ב מאותו המין דוקא. אבל מעות אפי' בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור כן הסכמת הפוסקים וכ"כ ב"י:
ו סָעִיף ב לוה עליו כמה סאין. אפילו כולו ביחד ואצ"ל קני בזה אח"ז דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר טור והפוסקים:
ז סָעִיף ב לפרוע כו'. כב"י ואין צריך שיהא דעתו להקנות כנגד אותו המעט דא"כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו ביה והב"ח כתב דדוקא שיהא דעתו לכך דאל"כ נתכוין א' מהן לשם רבית ואסור (ונ"ל שגם דעת ב"י כן) ונ"ל דאף לדבריו היינו לכתחלה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע"פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם וכן משמע לכאורה מדברי הרא"ש וט"ו בסעיף ה':
ח סָעִיף ב או ילוהו לו כו'. והב"ח פסק כתלמידי רשב"א דדוקא בנותן לו במתנה או מקנה לו מותר אחר כך ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור ע"ש וכן העט"ז השמיט הך דילוהו כו':
ט סָעִיף ג וידוע לשניהם. כב"י דסגי כשידעו דיצא השער אע"פ שלא ידעו בכמה יצא וכתב עוד אבל מתשובת הרא"ש שבסוף סי' זה (סעיף ה') משמע דלא בעי ידיעה כלל שהרי לא הצריך אלא שיברר שיצא השער או שהיה ללוה סאה אחת ואלו ידיעת השער לא נזכר כלל בדבריו ע"כ והב"ח כתב דהתם מיירי שמלוה טוען שהיה לו ידיעה שיצא השער ולי נראה דאע"ג דלכתחלה אין להלות עד [שידע] שיצא השער מכל מקום אם לוה ויצא השער אע"ג דלא ידע מכל מקום הרי לא נעשה כאן איסור בהלואה זו וחייב לשלם לו וכ"כ בס"ק ז':
י סָעִיף ג מותר. אפי' אין מעות ללוה כדעת ר"י ורוב הפוסקים וכ"פ ב"י וב"ח:
יא סָעִיף ג אימת שירצה. ואז שרי אפילו בקבע לו זמן כן הסכמת הפוסקים והאחרונים ודלא כהרמב"ם וכתב הרא"ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללוות על שער שבשוק אבל אם יש לו חטין אפי' בהא אין לאסור ע"כ ומביאו ב"י וד"מ ומשמע מדבריו שם להדיא דאפילו אינו אומר לא אקבל הפרעון עד שעת היוקר אלא אומר לא אקבל עד הזמן אע"פ שאין ידוע שיתייקר השער אז אסור משום דדמי להלויני כור חטים עד הגורן ולפ"ז מ"ש הרב עד שעת היוקר הוא ל"ד אלא לישנא דסמ"ק וכל בו נקט אי נמי אשמועינן דהיכא דנתייקר השער אין חייב לשלם לו ונ"ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ"ע בקבע לו זמן אף בלא אמר ליה לא אקבל עד זמן הפרעון דהא הפוסקים לא השיגו על הרמב"ם אלא מטעם שקביעת הזמן היא לתועלת הלוה שאין המלוה יכול לכופו בינתיים אבל אם בא לפרוע תוך זמנו פורע ובכי האי גוונא יכול המלוה לומר לא אקבל חובי קודם זמני כמ"ש בה"ת בשער ל' והט"ו בח"מ סי' ע"ד ס"ב דאם קבע ללוה זמן ורוצה לפרעו תוך הזמן כי מתיירא מפני חילוק המטבעות וגזרת המסים ותשחורת דאינו יכול לכופו ליקח חובו קודם זמנו שאינו יכול לפרוע קודם זמנו לקלקלתו ולהפסדו של מלוה:
יב סָעִיף ה אם לא יברר כו'. ואם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן הגה' פריש':
יג סָעִיף ה בשעת הלוואה כו'. נראה דוקא אם ידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן ההלואה בשטר דהשתא כיון שיש צד רבית לפנינו וצריך לברר היתר המע"ה וכן משמע בתשובת הרא"ש שם כלל ק"ח סי' ט"ו אבל אם המלוה טוען עתה הלויתיך או שלא נזכר בשטר רק פלוני חייב לפלוני כך וכך סאין לשלם לו לזמן פלוני וטוען המלוה אתה חייב לי סאין אלו כי קניתים ממך בק"ג ונתתי לך בעדם כפי שהן שוין עכשיו או שטוען שלא נתייקר מעולם אלא כך היה ג"כ השער בשעת ההלואה אע"ג דאז הלוה באיסור דשמא יתייקר השער מ"מ השתא לאו רבית קא שקיל הלכך המלוה נאמן וע"ל סי' קס"ט ס"ק ע"ח:
יד סָעִיף ה ואין המלוה כו'. דהא דיכול להקנות ללוה היינו דוקא אם דעת הלוה מרוצה אבל אם דעת הלוה אינה מרוצה כגון זו שהלוה אומר שלא היה לו חטים והלוה לו באיסור לא מהני דאין מקנים לו לאדם בע"כ. שם:
טו סָעִיף ה אבל סאה חטין כו'. וה"ה לכל שאר ב' מינים וכ"כ בדרישה ופשוט הוא:
טז סָעִיף ה אף על פי שהן בשער אחד כו'. כתב העט"ז אפי' יצא שער של שניהם דאע"ג דאמרינן לעיל ס"ג דביצא השער של חטים לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי כו' וכן משמע בבה"ת שער מ"ו ח"ה דף ע"ב ע"ב אע"פ דכ' וראייה מדתנן לא יאמר אדם לחבירו נכוש עמי ואעדור עמך שהרי ניכוש ועידור כמי שיש לו הן והם עכשיו בשער אחד ואפילו הכי אסור כיון שהם שתי מלאכות ופעמים שאינן שוות ואסור ע"כ וע"ל סימן קע"ג ס"ק י"ז. כתב הריב"ש סי' שצ"ו ראובן שלוה משמעון כור חטים כו' עד וזה גובה מעותיו ע"כ ומביאו ב"י וכ"כ העט"ז:
א סָעִיף א אסור ללות סאה כו'. נ"ל דדרך מקח מותר דהיינו אם מוכר לו סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפי' בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי דהא מן התורה מותר בדרך מקח אפילו בקרוב לשכר ורחוק להפסד ובזה מותר אפי' מדרבנן אין שייך לומר מקח טעות כשמתייקר כמו שנזכיר אי"ה בסי' קע"ג סעיף ט' וכ"כ בהדיא בנמוקי יוסף תחילת הפרק וז"ל דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקילו בו בענין זה שהוא פירות בפירות עכ"ל:
ב סָעִיף א דבזמן הזה מטבע של זהב כו'. הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלין ברשות' דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוה כלוה סאה בסאה ויש לו ואפי' אין לו רק זהב אחד יוכל ללוות עליו כמה זהובים אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלין רק מזומנים דאין דרך לקנות פירות רק במזומנים אבל דרך הוא למכור מטלטלין בעבור זהובים וכן כתוב בפסקי מהרא"י סימן נ"ד:
ג סָעִיף ב אם יש ללוה מעט כו'. בגמרא פרק הזהב אמרינן דרב אוזיף דינרין מברתיה דר' חייא אתא לקמיה דרבי חייא א"ל זיל שלים לה טבין ותקולין ופרכינן והא פירי נינהו והוי ליה כמלוה סאה בסאה דאסור ומשנינן רב דינרי הוה ליה והוי ליה כאלו אומר המתן עד שיבוא בני כו' וכתב נ"י בשם הר"ן משמע מהכא דכל כהאי גוונא אפי' לא אמר בהדיא וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הם נקנים למלוה וכשהוקרו הוקרו ברשותו דכיון דרבית סאה בסאה הוא דרבנן לא גזרו בכהאי גוונא עכ"ל ויש לתמוה מאי קא משמע לן הר"ן פשיטא דשרי ותירץ ב"י דקא משמע לן דאין צריך לפרש דדעתו להקנות לו טיפה נגד טיפה דאם כן המלוה שהוא עם הארץ דלא ידע ליתסר אלא כיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו בה רבנן כן נ"ל כוונת ב"י ע"כ. ונראה דכן מוכח מדברי הגמרא שהוצרך לומר דהוה ליה כאומר עד שיבוא בני כו' והלא די במה שתירץ דרב הוי ליה דינרין ותו קשיא לי מאי סלקא דעתיה דרב שהלך לדין לפני רבי חייא וכי לא ידע רב דמי שיש לו מותר להלות סאה בסאה אלא דבר ברור הוא דהמעשה היה שברתי' דרבי חייא לא ידעה שהיה לו דינרין לרב ולא גילה לה בשעת הלואה ומ"מ אין שם בשעת ההלואה לא על רב ולא עליה איסור דרב לא אמר לה הלויני דינר בדינר אלא סתם הלויני דינר ואפשר שישלם לה בדרך היתר וכן משמע הלשון רב אוזיף דינרין ולא דינרין בדינרין ואיירי דאח"כ נתייקרו הדינרין והיה רב סובר אע"פ שבאמת היו לו מ"מ כיון שלא ידעה אסור לה ליקח דינר זהב כדין סאה בסאה אם נתייקר וגם שם נתייקרו הדינרין והשיב רבי חייא שישלם לה טבין ותקולין וברשותה אתייקרו אע"פ שלא ידעה מ"מ תקנו חכמים הדינרין שברשותו של רב לה ומקולי הדברים אמרו כאן כיון שהאיסור רבית בזה הוא מדרבנן ועל זה כתב הר"ן ש"מ כו'. ואין להקשות ממה שכתב הרמב"ם וב"י מביאו וכ"פ בסמוך סעיף ג' היה לאותו המין שער בשוק וידוע לשניהם משמע דידיעת שניהם בעינן וכמ"ש בב"י שאני התם דלא שייך לומר שנקנו לו למלוה דהא של אחרים הם דהיינו אנשי השוק וא"כ אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק משא"כ ביש לו די"ל דחכמים הקילו וכן מוכח מלשון הרמב"ם פרק י' מהלכות מלוה וזה לא היה לו מאותו מין כלום ולא נקבע שער בשוק עדיין או שלא ידעו שער השוק הרי זה אסור ללוות סאה בסאה כו' הרי שנקט תחילה תרי מילי ואח"כ כתב שלא ידעו שער השוק ולא כתב או שלא ידעו שיש לו אלא מוכח דבהיתר דיש לו א"צ לידיעה כלל ואפשר שגם אם הלוה לא ידע בשעת ההלואה בבירור ג"כ מהני כיון שבאמת יש לו ונקנה לו כן נ"ל נכון לפי דעת הב"י ומו"ח ז"ל כתב לחלוק על הב"י דבעינן ידיעת שניהם גם ביש לו כמו שצריך בשער שבשוק ול"נ כמו שכתבתי נכון וברור דאל"כ מה חידוש יש בעובדא דרב ובפי' הר"ן שכתב שמע מיניה כו' אלא שהענין היה כמו שכתבתי לעיל ומ"מ נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר וכן בהיתר דשער שבשוק אלא דחילוק יש ביניהם באם לוה ולא ידע מן ההיתר דבהיתר מצד יש לו מותר כיון שנקנה לו על פי חכמים ובהיתר מצד שער שבשוק אסור ליתן לו החטים אם נתייקרו כן נראה לע"ד עיקר להלכה:
ד סָעִיף ב או ילוהו לו כו'. ב"י הביא בשם תלמידי הרשב"א דאם הלוהו סאה שאינו לוה עליה משום דסאה זו להוציאה לוה אותה וכתב על זה דלא נראה לו דאע"ג דלהוצאה ניתנה לו ילוה עליה שהרי כל חטים שביד האדם להוצאה עומדים ואפ"ה לוה עליהם עכ"ל והנראה לע"ד דס"ל לתלמידי רשב"א ודאי אם הלוה לו כבר סאה ופסק בדרך היתר ודאי יכול להלות עליה אפילו כמה סאין כיון שיש לו כבר סאה ברשותו ולא אסרי אלא אם בא עכשיו לעשות היתר שיוכל להלות בזה אין היתר אלא שיתן לו סאה אחת במתנה ונמצא דקרינן שפיר יש לו על אותה סאה אבל אם רוצה להלות לו עכשיו כדי שיוכל על ידי זה להלות הרבה סאין זה לא יועיל דכל עיקר ההיתר מחמת יש לו הוא דיכול להחזיק זה הסאה לשלמה לו אח"כ במה שילוה לו וזה אינו שייך כאן דהא אותו סאה גופה ניתנה להוצאה ויחזיר לו אחרת תחתיה ולא יחזירנה בעין אם כן אין כאן לומר שתהיה אותה סאה במקום תשלומין על אחרת ומ"ה כתב הרשב"א בתשובה הביאה ב"י בסמוך וז"ל וכדי לעשות בהיתר נותן סאה אחת חטים להקל כו' ולא כ' ילוה וכן סמ"ק וכל בו נקטו היתר נתינה ולא הלואה מטעם שאמרנו ועל כן כתב רשב"א גופיה הבאתיו ריש סי' קס"ג סעיף א' דאם היתה לו כבר הלואה מועלת להלות אח"כ הרבה והיינו בדרך שכתבתי תחלה שהיתה נעשית שלא לשם היתר עכשיו אלא היתה בהיתר בפני עצמה כן נראה לע"ד:
ה סָעִיף ג שער בשוק. הטעם כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלויני עד שיבוא בני וכתב הרא"ש אפי' אין לו מעות כלל ללוה הוה היתר זה דיכול לקנות מן השוק באשראי או ללות מחבירו והיינו דוקא סאה בסאה אבל אם הלוהו מעות אסור אע"פ שיש שער בשוק כיון שאין לו כמו שיתבאר בסימן קס"ג. וכתב עוד דאם יצא השער במקום אחד אע"פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא סומכים על מקום ההוא:
ו סָעִיף ד שיתן האריס הזרע. פי' שבאריס יש היתר ללוות מב"ה סאה בסאה מטעם שאין כאן הלואה אלא כאלו התנה שיטול ב"ה הסאה הראשונה משדה שלו וזה מועיל דוקא אם נעשה בתחלת ירידתו של אריס להקרקע דנוכל לומר דאדעתא דהכי נחית וקבל עליו כן אבל אם כבר מוחזק בה ומלוה לצרכו הוה כאחר ואסור משום הכי אם הוא במקום שנותן אריס הזרע וכל כמה שלא נתן הזרע יכול בעל הבית לסלקו אע"פ שירד כבר כיון שאינו יכול לקיים מה שמוטל עליו ע"כ יכול ב"ה להלות לו והוה כאלו יורד לתוכה מחדש אחר ההלואה אבל במקום שב"ה נותן הזרע רק שזה האריס נתן חן שלו על קרקע זאת דוקא לעבדה על כן הוא מוותר משלו שיתן הוא הזרע ולשנות ממנהג עיר אז יש חילוק אם הריצוי זה של האריס נעשה קודם שירד לתוכה נמצא דאדעתא דהכי דוקא ירד לשם על כן כל כמה דלא יהיב זרע בטלה ירידתו ויכול ללוות מב"ה והוה כאילו נחית השתא מחדש אבל אם כבר ירד לתוכו סתם כמו שאר אריסין ואחר כך נתרצה לשנות וליתן הוא הזרע אז אינו יכול ללוות מבעל הבית כיון דאין בעל הבית יכול לסלק אותו מאחר שירד סתם רק שעכשיו הוא רוצה להיטיב עמו לוותר משלו בזה אין היתר ללוות מבעל הבית ובטור כתוב והאריס נתרצה ליתן משלו אז אינו יכול ללוות מבעל הבית סאה בסאה אלא אם כן הלוהו מיד כשירד לשדה כו' הך כשירד רצה לומר קודם שירד וכ"פ ב"י ור"ל שהריצוי וההלואה הם נעשים בפעם אחת דסברא הוא דכשהוא מתרצה הוא באופן זה שהבעל הבית ילוהו על זה כתב שהריצוי צריך שיהיה קודם הירידה ובאמת לא איכפת לן אז בהלואה אף שתהיה אחר הירידה כיון שיכול לסלקו כמו שאמרנו והא דנקט אא"כ הלוהו רצונו לומר שהריצוי נעשה על זה כן צריך לדחוק לשונו לפי פירש"י ונראה לי דגם בבעל הקרקע נותן זרע והאריס התנה אחר שכבר ירד מותר לפעמים להלות מבעל הבית דהיינו אם חייב האריס עצמו חיוב גמור שהוא יתן הזרע שאם לא יתן יסתלק מן הקרקע אע"פ שכבר ירד נמצא דעכשיו הוא נחית מחדש אחר ההלואה:
ז סָעִיף ה יברר המלוה וכו'. הטעם דהא אין הלוה מכחיש השטר אלא טוען שנעשה באיסור וא"ל ממה שכתב רמ"א סימן קס"ט סעיף כ"ה דאם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל שאני התם שיש חילוק ביניהם אם הלוה לו מעות בהיתר ויש הרבה התירים המצויים סברא הוא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ומ"מ שבועה צריך כיון שבא להוציא משא"כ כאן בהלואת פירות שאין היתר אלא ביש לו או שער שבשוק ומצוי הרבה ששניהם אינם על כן יברר דוקא כן נראה לע"ד:
ח סָעִיף ה דלא מהני בלא דעת הלוה. קשה לי מאי שנא מפרוזבול בח"מ סי' ס"ז סעיף כ"ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו בו כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הוא מדרבנן דהא סאה בסאה הוא מדרבנן וכבר כתב ב"י סי' קס"ב וז"ל כיון דמדרבנן היא בטעם כל דהו אקילו בה וק"ו הוא מפרוזבול דכאן טפי מסתבר דניחא ליה ללוה בזה שהוא מקנה לו דאל"כ יעשה גם הוא איסור א"כ ודאי נימא דגם כאן מהני כשמקנה לו שלא בפניו וצ"ע:
ט סָעִיף ה סאה חטין בסאה דוחן אסור. הטעם בסה"ת כיון שהם שני מינים ולפעמים אינם שוות ע"כ ולא תקשה ממ"ש בסי' קס"ג סעיף ב' תן לי חטין שאני רוצה למכור וליקח יין דשרי ביש לו דהתם מכירה ודרך מכירה כן הוא למכור כדי להרויח בו אח"כ מה שאין כן בהלואה שאסור להרויח בפרעון הלואתו:
א סָעִיף א בסאה. ואינו אלא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים וכתב הט"ז דאם הוא דרך מקח דהיינו שמוכר סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפילו בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי עכ"ל:
ב סָעִיף א היוצא. לאפוקי אם אינו יוצא אז אע"פ שהיתה יוצאת מקודם ונפסלה המטבע אסור. ש"ך:
ג סָעִיף א מטבע. כתב הט"ז הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלים ברשותם דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוי כלוה סאה בסאה ויש לו ואפילו אין לו רק זהוב א' ויכול ללוות עליו כמה זהובים אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלין רק מזומנים דאין דרך לקנות פירות רק במזומנים (אבל דרך הוא למכור מטלטלין בעבור זהובים) עכ"ל (ולפ"ז אם היה לו מעות מותר ללות לו סאה בסאה וצ"ע דלא משמע כן מהפוסקים ועיין ס"ק שאחר זה):
ד סָעִיף ב כמה. דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה והב"ח כתב דדוקא שיהא דעתו לכך דאל"כ נתכוין א' מהם לשם רבית ואסור ונ"ל דאף לדבריו היינו לכתחילה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע"פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם מיהו דוקא יש לו מאותו המין אבל מעות אפילו בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור עכ"ל הש"ך. והט"ז כתב דודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר כמ"ש הב"ח אלא בדיעבד אם הלוה סאה בסאה ויש לו אפילו אם הלוה בעצמו לא היה יודע שיש לו מותר כיון שנקנה לו ע"פ חכמים משא"כ בהיתר מצד שער שבשוק דלא שייך לומר שנקנו לו דהא של אחרים הם לכך אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק אבל אם לא ידעו אסור ליתן לו החטים אם נתייקרו כנ"ל עיקר להלכה עכ"ל:
ה סָעִיף ב ילוהו. והב"ח חולק ע"ז ופסק דוקא אם נותן לו במתנה או מקנה לו מותר אח"כ ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור וכ"פ הלבוש והט"ז כתב נ"ל דודאי אם הלוה לו כבר סאה ופסק בדרך היתר דודאי יכול להלות עליה אפילו כמה סאין כיון שיש לו כבר סאה ברשותו ולא אסרו אלא אם בא עכשיו לעשות היתר שרוצה להלות לו בזה אין היתר אלא שיתן לו סאה א' במתנה עכ"ל:
ו סָעִיף ג שער. כב"י דסגי כשידעו שיצא השער אע"פ שלא ידעו בכמה יצא אבל מתשובת הרא"ש שבס"ס זה משמע דלא בעי ידיעה כלל ול"נ דאע"ג דלכתחלה אין להלות עד שיצא השער מ"מ אם לוה ויצא השער אע"ג דלא ידע מ"מ הרי לא נעשה כאן איסור בהלואה זו וחייב לשלם לו עכ"ל הש"ך וע"ל בס"ק ד' מ"ש שם בשם הט"ז. וגוף טעם ההיתר בשער שבשוק איתא בט"ז כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלוני עד שיבא בני וכתב הרא"ש אפילו אין לו מעות כלל ללוה הוה היתר זה דיכול לקנות מן השוק באשראי או ללוות מחבירו והיינו דוקא סאה בסאה אבל אם הלוהו מעות אסור אע"פ שיש שער בשוק וכתב עוד דאם יצא השער במקום אחר אע"פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא סומכים על מקום ההוא עכ"ל:
ז סָעִיף ג שירצה. כתב הש"ך ואז שרי אפילו בקבע לו זמן וכתב הרא"ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללות על שער שבשוק אבל ביש לו חטין אפילו בהא אין לאסור:
ח סָעִיף ג היוקר. ואפילו אינו אומר עד שעת היוקר אלא שאומר לא אקבל עד הזמן אע"פ שאין ידוע אם יתייקר השער אסור דדמי להלוני כור חטים עד הגורן (ומ"ש עד היוקר ל"ד) ונ"ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ"ע בקבע לו זמן אף בלא אמר ליה לא אקבל עד זמן הפרעון עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף ד כבר. הטעם איתא בט"ז דהא ההיתר שיש באריס ללות מבעה"ב סאה בסאה מפני שאין כאן הלואה רק דה"ל כאלו התנה שיטול בעה"ב הסאה הראשונה משדה שלו וזה מועיל דוקא אם נעשה בתחילת ירידתו של אריס להקרקע דנוכל לומר אדעתא דהכי נחית וקביל עליו כן אבל אם כבר מוחזק בה ומלוה לצרכו הוי כאחר ואסור מיהו אם הוא במקום שהאריס נותן הזרע וכל כמה דלא יתן יכול הבעה"ב לסלקו בזה יכול להלות אע"פ שירד כבר כיון שאינו יכול לקיים מה שמוטל עליו והבע"ה יכול לסלקו הוה כאלו יורד מחדש לתוכה אחר ההלואה אבל במקום שבעה"ב נותן הזרע רק בשביל שזה האריס יש לו חן וחפץ בקרקע זו דוקא מוותר משלו שיתן הוא הזרע ולשנות ממנהג העיר אז יש לו חלוק אם הריצוי זה של האריס נעשה קודם שירד לתוכה נמצא דאדעתא דהכי דוקא ירד לשם וע"כ כל כמה דלא יהיב זרע בטלה ירידתו ויכול ללוות מבע"ה דהוה כאילו נחית השתא מחדש אבל אם כבר ירד לתוכה סתם כמו שאר אריסי' ואח"כ נתרצה לשנות שיתן הוא הזרע אינו יכול ללוות מבעה"ב כיון דאין בעה"ב יכול לסלקו אף אם לא יתן הוא הזרע שהרי ירד בסתם ונ"ל דגם אם בעה"ב נותן הזרע והאריס התנה אחר שירד שהוא יתן מצינן ג"כ לפעמים היתר שילוה מבעה"ב דהיינו אם האריס נתחייב בחיוב גמור שאם לא יתן הזרע יסתלק מן הקרקע אע"פ שכבר ירד נמצא דעכשיו הוא נחית מחדש אחר ההלואה עכ"ל:
י סָעִיף ה הלוה. כתב הש"ך נראה דוקא אם ידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן ההלואה בשטר דהשתא כיון שיש צד רבית לפנינו וצריך לברר ההיתר המע"ה אבל אם המלוה טוען עתה הלויתיך או שלא נזכר בשטר רק פלוני חייב לפלוני כך וכך סאין לשלם לו לזמן פלוני וטוען המלוה שאין זה ע"י הלואה כלל רק שקניתי אותו ממנו בק"ג באופן שאם היה כך השתא לאו רבית קא שקיל המלוה נאמן גם אם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן עכ"ל וכ' הט"ז ואין להקשות ממ"ש רמ"א בסי' קס"ט סכ"ה דאם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל שאני התם שיש חילוק ביניהם אם הלוה לו מעות בהיתר ויש הרבה התירים מצוים סברא הוא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ומ"מ שבועה בעי כיון שבא להוציא משא"כ כאן שאין היתר אלא ביש לו או יצא השער ומצוי זה הרבה פעמים ששניהם אינם ע"כ יברר דוקא (ובנה"כ כתב שתירוץ זה דחוק אלא דהחילוק מבואר בתשובת הרא"ש גופיה דהכא ליכא למימר שביק היתירא וכו' דלא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיו לו חטים בשעת הלואה וכ"כ בש"ך סי' קס"ח ס"ק פ' ע"ש):
יא סָעִיף ה הקניתי. הקשה הט"ז מ"ש מפרוזבול בח"מ סי' ס"ז סכ"ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו ביה כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הא סאה בסאה הוא רק מדרבנן וק"ו הוא מפרוזבול וכו' וצ"ע עכ"ל. ובנה"כ כתב דלק"מ דשם אמרינן זכין לאדם וכו' אף שנמשך מזה חוב שנתחייב בכך לפרוע ואין שביעית משמטתו אפ"ה אמרי' דזכות הוא מטעם נעילת דלת בפני לוין וכ"כ הר"ן שם וזה לא שייך הכא עכ"ל וע"ש):
יב סָעִיף ה דוחן. וה"ה לכל שאר ב' מינים וכתב הלבוש אע"ג דאמרינן לעיל ס"ג דביצא השער של חטין לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי וע"ל סי' קע"ג וכתב הט"ז ולא תקשה ממ"ש בסימן קס"ג ס"ב תן לי חטים שאני רוצה למכור וליקח יין דשרי ביש לו דהתם דרך מכירה ודרך הוא למכור כדי להרויח בו אחר כך משא"כ בהלואה שאסור להרויח בפרעון הלואתו:
א סָעִיף א ממטבע כסף. עיין בתשובת דרכי נועם חי"ד סימן כ"ד באורך ועי' בתשובת רדב"ז סי' ת"ע:
ב סָעִיף א שיעשנו דמים. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ג שכתב דע"כ לא שרינן אלא בהתנה בפירוש שיפרע לו מעות אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע שאם הוזלו אח"כ החטים ונותן לו מעות כפי שהיה שוה בשעת הלואה הוי ר"ק כיון שהתנה בתחלה ווע"ש שהאריך בזה:
ג סָעִיף א ואם הוזלו נותן לו הסאה. עיין בתשובת בית אפרים שם שהאריך להוכיח דדוקא חטים הוא דנוטל אבל אסור ליתן לו דמים שהיה שוה בשעת הלואה רק בהוקרו אבל בהוזלו לא. משום איסור רבית דלא כס' מחנה אפרים סי' כ"ז שנסתפק בזה:
ד סָעִיף ה הקניתי לו. עבה"ט ועיין בתשובת יריעות האהל סי' ל"ח שהשיג על נה"כ והעלה דהדין עם הט"ז בזה ע"ש:
א סָעִיף א אפילו כו'. ר"ל דאע"ג דאמרינן שם ואני נותן לך לגורן ל"ד הוא ואורחא דמילתא נקט הרא"ש ותוס' שם ד"ה הלוני פי' דרבותא קאמר ע"ש ועבה"ג:
ב סָעִיף א וכן כו'. שם מ"ה א':
ג סָעִיף א היוצא כו'. דבלא"ה פירי גמור הוא כמש"ש ב' תנן כל כו'. רי"ף [וכמ"ש בח"מ סי' ר"ג]:
ד סָעִיף א יש מי כו'. עש"ך:
ה סָעִיף א יש מי כו'. שם ע"ה א' אר"י א"ש זו כו' וערש"י שם ד"ה לוין כו' ותוס' ד"ה וכדברי כו' וכ"ד ש"פ אבל הרי"ף כתב דוקא על שער כו' כמו בסאה בסאה וכ"ד הרמב"ם: (ליקוט) יש מי כו'. כפירש"י וש"פ וכ' בהג"א שם ד"ה בלא כו' דלרי"ף אסור וכ"מ מדברי רמב"ם וש"ע שהשמיטו וכ"כ ב"י אבל במלחמות כתב דאף הרי"ף מודה בזה וכמש"ש וכדברי הלל אף כו' משמע דרבנן פליגי עליה וב"י תי' דר"ל ביש לו או יצא השער וכ' במלחמות שהגאונים פי' כפי' הרי"ף פי' זו כו' אבל חכ"א כו' לא מיבעיא ביש לו דמותר אלא אפילו אין לו מותר אם יצא השער ולאפוקי מפי' בעל הלכות שכתב אפילו לא יצא השער ומלשון ר"ח שהביא במלחמות משמע כדברי הג"א וב"י הנ"ל שכ' זו דברי הלל שאוסר אפילו בשאלת ככר ויש לו אבל חכ"א לא מיבעיא עד שיבא בני שמותר אלא אפילו על שער שבשוק מותר (ע"כ):
ו סָעִיף ב (ליקוט) מאותו המין. דוקא ועבס"ה בהג"ה (ע"כ):
ז סָעִיף ב ואם אין כו'. כמ"ש ספ"ד דגטין (ל"ז א') ובפ' בתרא דשביעית:
ח סָעִיף ב או ילוהו כו'. ורשב"א חולק ע"ז: (ליקוט) או ילוהו כו'. ב"י דלא כרשב"א ולכאורה ראיה לדבריו ממ"ש ע"ה טיפת יין כו' וכ' הטעם דטפה ראשונה שהלוה נחשבת כשלו כו' ועט"ז סי' קס"ג ס"ק ב' והוא מדברי הרשב"א וכאן לא ס"ל ועט"ז (ע"כ):
ט סָעִיף ב היה ללוה כו' אבל כו'. ס"ג ב' ל"צ כו' קמ"ל כיון כו' משא"כ בפקדון ולכן אמר אשראי וכמ"ש בפ' בתרא דפסחים (קי"ג א') וע"ל סי' רנ"ח ס"ז:
י סָעִיף ב וכן אם כו'. כמש"ש ע"ג א' המוליך כו' באותו מקום דוקא:
יא סָעִיף ב לוה כו'. עסי' קס"ג ס"א (בס"ק ה'): (ליקוט) לוה שאמר כו'. כמ"ש בפ"ד דגטין (ל"ז ב') בפרוזבול נאמן כו' לא שביק כו' וה"ה כאן שיכול ליקח מעט במתנה או בהלואה כנ"ל וע"ל סי' קס"ט סכ"ה ראובן שאמר כו' וכן בשאר טענות כו' ע"ש (ע"כ):
יב סָעִיף ב (ליקוט) הא דמותר להלוות כו'. כמש"ש ס"ד א"ל רב שרביא לאביי כו' ועתוס' שם ד"ה אי תקפה כו' וי"ל דלעולם כו' וז"ש ג"כ בס"ג והא כו':
יג סָעִיף ג וידוע כו'. עש"ך ס"ק ז' ט':
יד סָעִיף ג והא כו' אבל כו'. דוקא כה"ג אבל עד זמן קבוע מותר דלא כהרמב"ם שאוסר עד זמן קבוע וטעמו של הרמב"ם כשיטתו דפי' מש"ש אבל חכ"א לוין סתם כו' על שער שבשוק כפי' הרי"ף שדין ככר שוה לסאה ומש"ש וכן היה הלל כו' ר"ל אפי' על שער שבשוק ופליגי רבנן אבל ברישא מודי שלא יאמר אדם כו' משום שקובע זמן וז"ש לגורן אבל הרא"ש וש"פ דפליגי על הרמב"ם אזלי לשיטתייהו דס"ל דבככר פליגי אפילו בלא שער כנ"ל סס"א וכן רישא לא יאמר כו' ג"כ איירי בלא שער ולגורן ל"ד כנ"ל ס"א (ע"כ):
טו סָעִיף ה הלוה כו'. דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה:
טז סָעִיף ה ואין המלוה כו'. עח"מ סי' ס"ז סכ"ב וצ"ע וכן הקשה בט"ז:
יז סָעִיף ה לא התירו כו'. ממש"ש (ע"ה א' במתני') לא יאמר נכוש ואעדור כו' אע"ג דכמי שי"ל דמי. סה"ת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.