א מִי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָעוֹת, וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי מְעוֹתַי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִקַּח בָּהֶם חִטִּים, אָמַר לוֹ: צֵא וַעֲשֵׂה אוֹתָם עָלַי כַּשַּׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו, וְיִהְיֶה לְךָ אֶצְלִי חִטִּים בְּהַלְוָאָה, אִם יֵשׁ לוֹ חִטִּים כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו, מֻתָּר אֲפִלּוּ לֹא יָצָא הַשַּׁעַר וְאִם לָאו, אָסוּר אֲפִלּוּ יָצָא הַשַּׁעַר (נ"י בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן וְהָרַב הַמַּגִּיד שָׁם וְשֶׁכֵּן כָּתַב רַמְבַּ"ן וְרַשְׁבָּ"א) וְנֶאֱמָן הַמּוֹכֵר לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ רְאָיָה לִדְבָרָיו (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּאֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ), כְּדִלְעֵיל סִימָן קס"ב.
ב הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ חִטִּים וְעָשָׂה הַלְוָאָתוֹ עָלָיו, וּבָא אַחַר זְמַן וְאָמַר לֵהּ: תֵּן לִי חִטִּים, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָם וְלִקַּח בִּדְמֵיהֶם יַיִן. אָמַר לוֹ: צֵא וַעֲשֵׂה אוֹתָם עָלַי יַיִן כַּשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק עַתָּה, אִם יֵשׁ לוֹ יַיִן, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם לָאו, אָסוּר (ר"ן ונ"י).
ג אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה. אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּים בְּמָנֶה יֵשׁ לִי, וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא הַשַּׁעַר וְחָזַר וּלְקָחָם מִמֶּנּוּ בְּצ', וַעֲדַיִן הֵם שָׁוִים מֵאָה (ב"י בְּשֵׁם ת"ר), אִם פָּרַע לוֹ לְבַסוֹף הַמָּנֶה בְּפֵרוֹת, מֻתָּר. אֲבָל אָסוּר לִפְרֹעַ בְּמָעוֹת, מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית, מֵאַחַר שֶׁאָמַר לוֹ תְּחִלָּה הַלְוֵנִי מָנֶה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה, הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ ק ' בַּדִּין, שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי אָבָק רִבִּית. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרֹא"שׁ). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁלֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה עַל כָּךְ, אֲבָל אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, הָוֵי רִבִּית גָּמוּר, (המ"מ פ"ה דה"מ בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א, וְכֵן הוּא בְּנ"י), אֲפִלּוּ פָּרַע לוֹ פֵּרוֹת, אָסוּר (נימוק"י פ' א"נ).
א סָעִיף א אם יש לו חטים כו'. דוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהן חטים אסור. כ"פ ב"י וד"מ וב"ח:
ב סָעִיף א כשיעור מעותיו. ול"ד לדלעיל סי' קס"ב ס"ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו וע"ל סי' קע"ג:
ג סָעִיף א מותר. משום דזכי ביה מהשתא ואע"ג דלא משיך כי מייקרי ברשותיה מייקרי ולא ה"ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. רש"י:
ד סָעִיף א ואם לאו אסור. אבל אם נותן לו עתה מעות על חטים ליתנם לו כל השנה כשער של עכשיו מותר אם יצא השער אפילו אין לו חטים כאשר יתבאר בעזרת השם עד כאן לשון הטור והוא לקמן סי' קע"ה ע"ש וכתב הפרישה משמע דאינו יכול לחשוב החטים אלא בדמי השער ולא בזול יותר דנראה כרבית אבל אינו מוכרע עכ"ל ול"נ שהוא מוכרע מדקאמר אם יצא השער וגם מדקאמר כשער של עכשיו וכן מוכח בפוסקי' וט"ו לקמן סי' קע"ג ס"ז ע"ש ופשוט הוא: וכתב ב"י דללוות ע"מ שאם לא יתן לו לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו אסור כיון דמחמת הלואה קאתי עכ"ל ומביאו ד"מ וע"ל סי' קע"ה ס"ו בהג"ה:
ה סָעִיף א אסור. דשמא אח"כ יתייקרו והוי רבית:
ו סָעִיף ג ונתן לו כו'. דוקא משך החטים לרשותו או קנה בדרך קנין גמור הא לאו הכי משמע דנראה כרבית בכל ענין אפילו אמר ליה תחלה הלויני חטים וגם לבסוף פורע לו המנה בפירות. ב"ח:
ז סָעִיף ג ועדיין הם שוים מאה. אבל כשהוזלו קודם שחזר ולקחן היתר גמור הוא ואפילו הערמת רבית אין כאן. תלמידירשב"א. והיינו כשהוזלו ועמדו על צ' ובעט"ז כתב ולקחן ממנו בצ' אע"פ שעדיין הם שוין מאה כו' ה"ז אסור לעשות כן ולא כוון יפה דמאי אף על פי:
ח סָעִיף ג מותר. והיכא דאתני לפרעו בפירות אם מותר לפרעו במעות תליא בפלוגתא דר"ת ורשב"ם בסי' קע"ה (סעיף ו') גבי מה לי הן מה לי דמיהן. ב"י וד"מ:
ט סָעִיף ג מאחר שא"ל תחלה הלויני מנה. אבל אם אמר ליה הלויני חטים מותר. הרא"ש וטור:
י סָעִיף ג וי"א כו'. ואפילו לפ"ז אם רוצה לפרוע לו חטין מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע חטים כדי להוציא מידו. טור:
יא סָעִיף ג הוי רבית גמור. והב"ח כתב דלשון הפוסקים משמע דאינו אלא כמין רבית גמור ולא רבית גמור:
א סָעִיף א מי שהיה נושה כו'. אבל אם נותן לו עתה המעות על חטין יתבאר בסימן קע"ה:
ב סָעִיף א כשיעור מעותיו. ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס"ב סעיף ב' דסגי אפי' במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו ואחר שלוה בהיתר טיפה יש לו שתי טיפות מלוה עליה עד שתי טיפות וכן לעולם משא"כ כאן במכירה דאין שייך לומר כן. כן כתב נימוקי יוסף ריש פ' הרבית בשם רשב"א משמע כאן דמה שמלוה לו מועיל כאילו נותן לו במתנה ועי' מ"ש סימן קס"ב סעיף ב' ועי' מה שנכתוב אי"ה בסימן קע"ג סעיף ז':
ג סָעִיף א מותר אפילו לא יצא השער. פרש"י דכיון שיש לו זוכה בהו האי מהשתא ואע"ג דלא משיך ואם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הוה ליה רבית כיון שאם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע ואע"פ שלא יצא השער אוזולי קא מוזיל גבי:
ד סָעִיף א ואם לאו אסור כו'. לשון רש"י בזה כן הוא ומיהו היכא דאין לו לאו כאיסורו הבא לידו דמי דהיכא דיהיב ליה זוזי פוסק אע"פ שאין לו דיכול זה לקנותו במעות שקיבל דחטים מצויים לו כו' אבל זה אין בידו במה יקנה ודמי לרבית עכ"ל מדכתב אין בידו במה יקנה משמע דאפילו מעות אין לו וכ"כ הרא"ש בהדיא אין לו מעות ולא חטין וגם הטור כתב בהדיא ואמר לו אין לי מעות כו' גם מלשון התלמוד משמע כן שאמר תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים וא"ל חטים יש לי שאני נותן לך כו' מדאמר חטין יש לי משמע שאינו מרוצה בנתינת המעות והיינו שאין לו מעות לשלם דאילו יש לו למה הוא מקבל ליתן החטים בשער היוקר אח"כ כשער של עכשיו ולא מחזיק הריוח לעצמו אלא ודאי שאין לו עכשיו מעות ועל זה אמר אח"כ שאם אין לו חטין שאסור כיון שגם מעות לא היה לו ועוד ראייה דבסי' שקודם זה כתב הטור בשם הראב"ד שאין יכולין ללוות על סמך שער שבשוק אא"כ יש לו מעות ללוה כו' שמע מיניה דכי יש לו מעות משלו מהני כיון שיכול לקנות לו והכא נמי דכוותיה וא"ל לדעת ר"י שבסי' קס"ב דאפילו אין לו מעות ללוה מותר ולמה אוסר כאן באין לו תירץ הרא"ש דהתם הלוהו פירות סאה בסאה ולא מחזי כרבית כי הכא שהלוהו מעות תחילה. כן נראה לע"ד לפי דעת הפוסקים שזכרנו דכאן מועיל יש לו מעות משלו אם יצא השער כמו יש לו אלא שהב"י כתב דלשון רש"י משמע לו דדוקא חטים בעינן כאן שיש לו ולא מעות וכן משמע לו מלשון הרמזים שלא זכר רק חטים והנראה לע"ד כתבתי להלכה ולא למעשה להקל כיון שהוא מחמיר:
ה סָעִיף ב ואם לאו אסור. כתב ב"י בשם נימוקי יוסף הא דאסור באין לו יין היינו דוקא כיון שמתחילה נקנו לו החטין מחמת הלואה משום הכי בעינן בכל מה שיקח ממנו אח"כ שיש לו דוקא אבל אם מתחילה נתן לו מעות על החטין מותר אח"כ לפסוק על היין אפי' אין לו יין כיון שיצא השער והיינו במעמידו על החטין ואומר בעד אלו החטין אתן לך יין דפירות בפירות הוא אבל אם אין מעמידו על החטין אלא עושה את החטין בהלואה עליו ואח"כ רוצה ליתן בעד ההלואה יין בעינן דוקא יש לו יין ואפי' לא עשה אותם בהלואה אלא אומר כך וכך חטים יש לך בידי עולים כך וכך מעות אתן לך יין בעדם בעינן נמי יש לו יין כיון שהזכיר סכום מעות בעדם אלא שרבינו ירוחם כתב בזה להקל כיון דלא נעשה בהלואה עליו אף שאין זה לשון ב"י כך היא כוונתו ולקמן סי' קע"ה כתב רמ"א להחמיר בזה. עוד העלה ב"י ע"פ הלכות גדולות דלוין על שער שבשוק דהיינו דוקא סאה בסאה אבל לא שילויהו מעות ולהתנות עמו אם לא תשלם לי עד זמן פלוני חייב אתה ליתן לי פירות כשער של עכשיו זה אסור כיון דמחמת הלואה קאתי ורש"י פירש אפי' מעות לוין על שער שבשוק וקיימא לן כה"ג ע"כ. ונראה הטעם דכיון דעד אותו זמן ה"ל שם הלואה עליו מאימתי מתחיל הפסיקה על הפירות באותו זמן ובאותו זמן אינו נותן לו מעות ונ"ל דוקא בענין זה הוא דאסור דבבירור יש כאן הלואה תחילה אבל אם אומר הריני נותן לך מעות על פירות שתתן לי כל השנה כשער של עכשיו אלא שאני נותן לך ברירה אם תרצה תוכל ליתן לי מעותי עד זמן פלוני דשרי כיון שזכר בשעת נתינת המעות גם הפסיקה על הפירות אלא שעושה לו טובה באם ירצה לחזור ממקח שיוכל לחזור דכן מצינו לקמן ריש סי' קע"ד בח"מ בסי' ר"ז לענין רבית דמהני תנאי כזה ואע"ג דשם בח"מ סי' ר"ז לא מהני רק כשהמכירה תחילה סתם כמוזכר שם סעיף ז' שאני התם דלוקח אוכל פירות מיד ויש בזה אבק רבית על כן צריך שיהיה התנאי לאח"כ משא"כ כאן בפרט דרש"י מתיר בכל ענין להלוות אפי' מעות דיש לסמוך להתיר בכהאי גוונא אם מזכיר הפסיקה על הפירות אע"ג דנתן לו בשעת פסיקה את הברירה כן נראה לע"ד:
ו סָעִיף ג ועדיין הם שוים מאה. דאם לא כן היתר גמור הוא ואין כאן הערמה ואם מתחלה היו שוים תשעים ונותנם לו במאה הוה רבית גמור כ"כ ב"י בשם תלמידי רשב"א ונראה טעמם אע"ג דמותר למכור ביוקר משוייו כמ"ש ריש סימן קע"ד מ"מ כאן אסור כיון שא"ל תחילה הלויני אבל אין לומר דמיירי כאן בענין שאסור למכור ביוקר כנזכר בסימן קע"ד דאם כן למה כתבו האיסור כאן בהלויני מנה:
ז סָעִיף ג ויש אומרים דהוה אבק רבית. וסיים בטור ואפי' לפי זה אם רוצה לפרוע לו חטין מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע חטין כדי להוציא מידו פירוש דאפי' אם התנה עמו שיפרע לו מעות מותר לפרוע לו חטין רק שאין כופין אותו להוציא כל המאה בחטין ונ"ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה אחת נעשה כן אבל אם לאחר שעה שלקח החטין במאה חזר ומכרן לו בתשעים היתר גמור הוא ודומה למה שכתוב בסימן קע"ד סעיף ב' עיין שם:
א סָעִיף א השער. משום דזכי ביה מהשתא ואע"ג דלא משיך ול"ד לדלעיל סי' קס"ב ס"ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאלו לוה סאה כנגד סאה וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו וע"ל סי' קע"ג ודוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהם חטים אסור עכ"ל הש"ך (וט"ז פסק אם יש לו מעות שרי ומסיק כנ"ל להלכה ולא למעשה להקל):
ב סָעִיף א אסור. כתב הש"ך אבל אם נותן לו עתה מעות על חטים ליתנם לו כל השנה כשער של עכשיו מותר אם יצא השער אע"פ שאין בו חטים וע"ל סי' קע"ה ומשמע דאיני יכול לחשוב החטים אלא בדמי השער ולא בזול יותר דנראה כרבית וכתב הב"י דללוות ע"מ שאם לא יתן לו לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו אסור כיון דמחמת הלואה קאתי וע"ל סי' קע"ה ס"ו בהג"ה:
ג סָעִיף ב מותר. כתב הט"ז נ"ל אם אומר הריני נותן לך מעות על פירות שתתן לי כל השנה כשער של עכשיו אלא שאני נותן לך ברירה אם תרצה תוכל ליתן לי מעותי עד זמן פלוני דשרי כיון שזכר בשעת נתינת המעות גם הפסיקה על הפירות אלא שעושה לו טובה באם ירצה לחזור ממקח שיוכל לחזור וכן מצינו לקמן ר"ס קע"ד ובח"מ סי' ר"ז לענין רבית דמהני תנאי כזה ואע"ג דשם בח"מ לא מהני רק כשהמכירה תחלה סתם כמ"ש שם ס"ז שאני התם דלוקח אוכל פירות מיד ויש בזה אבק רבית ע"כ צריך שיהיה התנאי לאח"כ משא"כ כאן עכ"ל:
ד סָעִיף ג בפירות. כתב הש"ך דוקא משך החטים לרשותו או קנה בדרך קנין גמור הא לא"ה משמע דנראה כרבית בכל ענין אפילו א"ל תחלה הלויני חטים וגם לבסוף פורע לו המנה בפירות והיכא דאתנו לפורעו בפירות אם מותר לפורעו במעות תליא בפלוגתא דר"ת ורשב"ם בסימן קע"ה ס"ו עיין שם:
ה סָעִיף ג מנה. אבל אם א"ל הלויני חטים מותר. הרא"ש וטור:
ו סָעִיף ג גמור. והב"ח כתב דלשון הפוסקים משמע דאינו אלא כעין רבית גמור ולא רבית גמור וכתב הט"ז נ"ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה א' נעשה כן אבל אם לאחר שעה שלקח החטים בק' חזר ומכרן לו בצ' היתר גמור הוא ודומה למ"ש בסי' קע"ד ס"ב ע"ש (ובנה"כ כתב דלא דק דהתם כיון דהוה מכירה א"כ שפיר אוכל הלוקח הפירות אבל הכא דא"ל תחלה הלויני מנה ודאי איכא הערמת רבית או א"ר להרמב"ן וק"ל עכ"ל):
א סָעִיף א אפילו לא יצא השער. עיין בתשובת תשואת חן סי' כ"ט שהאריך בזה:
ב סָעִיף ג כמו שהוא השער. [עיין בתשובת חתם סופר סימן קל"ז לאחר שהביא שם דברי הרב"י בבד"ה סימן קע"ג דהנוהגים ליקח טרפות למכרו לאלתר בפחות לכ"ע אסור וביאר דאין חולק עליו. כתב וז"ל והא דכתב בש"ע סי' קס"ג ס"ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער דהוא לדיוקא לאפוקי אם השער הוא בזול אסור (כמ"ש הט"ז סק"ו) ולא כתב רבותא טפי אפילו לא יצא השער רק ששוים פחות ועוד אפילו בלא הלוני. היינו משום דלא ראה עדיין דברי הריטב"א כי הס' בד"ה חיבר לעת זקנותו וגם מט"ז שם נעלמו דברי בד"ה הנ"ל כי לא היה בידו אותו הספר עכ"ל ועמש"ל סי' קע"ג ס"א בד"ה שאין לו]:
א סָעִיף א אם יש לו חטים. דוקא חטים רמב"ם וש"פ אבל הגמ"ר והג"א שם כתבו דה"ה מעות וש"ד וכמש"ש מה לי הן מ"ל דמיהן וכמ"ש תוס' בסאה בסאה שם ע"ב ד"ה אין כו' עכ"ל אבל הרא"ש כתב שם בשם הראב"ד דדוקא בסאה בסאה ולא בהלואה אחריתי ואף שכתב שם בס"ז אין לו אסור פי' אין לו לא מעות כו' כתב ב"י דט"ס והגהה הוא ומע"מ כ' תלמיד טועה כ' ונעלם ממנו דברי המרדכי והג"א ומ"מ דברי הרמב"ם נראין מדקאמר ויין אין לו משמע דוקא יין:
ב סָעִיף א כשיעור מעותיו. רמב"ם וברי"ו כ' פלוגתא בזה וכתב שעיקר כהחולקין וכ' שכ"כ הרא"ש:
ג סָעִיף א אפילו לא כו'. נ"י בשם הרמב"ן ומש"ש כשער של עכשיו לרבותא נקט דאפ"ה אסור באין לו דבדבר זה חלוק נושה מלקח ומ"ש במתני' וכן השער לפירש"י ניחא דמשום חטין דמותר אבל לפי' תוס' ד"ה לקח כו' צ"ל ג"כ לרבותא ודוחק וברש"י ס"ג ד"ה ע"ג פירות כו' כ' דוקא שיצא השער וענ"י (שזהו כוונתו וכמ"ש בביאור על המהר"ם שיף):
ד סָעִיף א אפילו יצא השער. גמ' שם כשער של עכשיו כו' וכן שם ס"ב ב' וכי אין לו כו' בבא כו' וכ"ש לפי' תוס' דקושיא קאי גם על חטין דמתני' ובירושלמי משמע כפי' תוס' דאמרינן שם א"ל תן לי חטי שאני רוצה למכרן במה קנה ר"ל הואיל ואין לו רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לחבירו ועח"מ סי' ר"ט ס"ו:
ה סָעִיף א ונאמן כו'. עמ"ש בליקוטים בסי' קס"ב ס"ב (בס"ק י"א) אבל לפי מ"ש כאן בש"ע דוקא מאותו המין כשיעור מעותיו ליתא. ונראה דר"ח (שבהגהות מרדכי שם) לא ס"ל דברי הרמב"ם וש"ע דכאן:
ו סָעִיף ב כשער כו'. ל"ד כמ"ש בס"א:
ז סָעִיף ב אם יש לו יין. דוקא יין כנ"ל:
ח סָעִיף ג כמו שהוא השער. כמש"ש והא בדינר כו'. וערש"י שם ד"ה הא בדינר כו':
ט סָעִיף ג ועדיין כו'. דאל"כ היתר גמור הוא וראיה מדפריך והא בדינר כו' ואם איתא דלמא וכן השער עתה:
י סָעִיף ג אם פרע כו'. גמ' שם ועבה"ג:
יא סָעִיף ג מאחר שא"ל כו'. לאפוקי אם א"ל הלויני חטים דמותר. הרא"ש וטור. וראיה ממש"ש ה"ג כגון דאמר הלויני כו' ול"ק בקיצור הלויני חטים בל' דינרים כו' בשלמא הברייתא י"ל דרבותא קמ"ל דאפ"ה מותר כו':
יב סָעִיף ג ואם עבר כו'. כמש"ש שהן מותרין רק משום הערמה. הרא"ש:
יג סָעִיף ג וי"א כו'. דהא אביי מוקי למתני' בכה"ג ואמרינן שם ס"א (ב') עד כאן כו':
יד סָעִיף ג וכ"ז כו'. כמש"ש ס"ה ב' משכן לו כו' בדמים הללו אסור וז"ש אפילו פרע כו' כמו השדה שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.