א צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּרִבִּית, וְכַמָּה לָאוִין נֶאֶמְרוּ בּוֹ. וְאֲפִלּוּ הַלֹּוֶה הַנּוֹתְנוֹ וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים עוֹבְרִים. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם מַלְוֶה לְעָנִי אוֹ לְעָשִׁיר. (הַמ"מ פ"ד מֵהל' מַלְוֶה וְלוֹוֶה). וְהָא דְּלֹוֶה עוֹבֵר, דַּוְקָא בְּרִבִּית דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל בְּרִבִּית דְּרַבָּנָן אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם לִפְנֵי עִוֵּר וְגֵו' (וַיִּקְרָא יט, יד). (ר"ן פ' זֶה בּוֹרֵר ובנ"י פא"נ וְכֵן כָּתַב ר' יְרוּחָם ני"ח).
ב כָּל הַנּוֹתֵן בְּרִבִּית, נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִים, וּכְאִלּוּ כָּפַר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּבֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
ג הַתּוֹלֶה מְעוֹתָיו לוֹמַר שֶׁהֵם שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּמַלְוֶה אוֹתָם בָּרִבִּית, הקב"ה יִפְרָע מִמֶּנּוּ.
ד אֲפִלּוּ אִם הַלֹּוֶה נוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר, מִדַּעְתּוֹ, בִּשְׁעַת הַפֵּרָעוֹן, שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ, וְאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁנּוֹתְנוֹ לוֹ יוֹתֵר בִּשְׁבִיל רִבִּית, אָסוּר. וּמִיהוּ אִם לֹא הָיוּ הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ דֶּרֶךְ הַלְוָאָה, רַק דֶּרֶךְ מֵכֶר, מֻתָּר בִּכְהַאי גַּוְנָא. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א וּבַנִּמּוּקִים בְּשֵׁם תוס').
ה אֲפִלּוּ אִם אָמַר לֵיהּ בִּשְׁעַת לְקִיחַת הָרִבִּית: אֲנִי נוֹתְנוֹ לְךָ בְּמַתָּנָה, אָסוּר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם לָקַח מִמֶּנּוּ רִבִּית וְצָרִיךְ לְהַחְזִירוֹ לוֹ, מוֹעֶלֶת מְחִילָה לְפָטְרוֹ, כְּמוֹ בְּכָל גֶּזֶל. מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, בְּרִבִּית, אָסוּר. (ר"ן פ"ב דְּקִדּוּשִׁין).
ו אָסוּר לְהַקְדִּים הָרִבִּית אוֹ לְאַחֵר אוֹתוֹ. כֵּיצַד, נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְשַׁגֵּר לוֹ דּוֹרוֹן וּפֵרֵשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵהוּ, (טוּר וְבֵּית יוֹסֵף שכ"נ מרא"ש), אוֹ שֶׁהוּא מַתָּנָה מְרֻבָּה דְּמִסְּתָמָא הָוֵי כְּאִלּוּ פֵּרֵשׁ לוֹ (שָׁם בְּשֵׁם סְמַ"ג) בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵהוּ זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ מְעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁגֵּר לוֹ דּוֹרוֹן בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלוֹ, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כֵן, הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית.
ז צָרִיךְ הַמַּלְוֶה לִזָּהֵר מִלֵּהָנוֹת מֵהַלֹּוֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁמְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ אַף אִם לֹא הִלְוָהוּ. אֲבָל אִם נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ מִדַּעְתּוֹ, מֻתָּר בְּדָבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ אַף אִם לֹא הִלְוָהוּ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר שֶׁל פַּרְהֶסְיָא, כְּגוֹן לָדוּר בַּחֲצֵרוֹ וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבָדָיו.
ח אֲפִלּוּ לְבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, אָסוּר לְהַלְווֹת בְּרִבִּית אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם וּבְוַדַּאי נוֹתְנוֹ לָהֶם בְּמַתָּנָה.
ט לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לַחֲבֵרוֹ, עַל מְנָת שֶׁחֲבֵרוֹ יַעֲשֶׂה עִמּוֹ אַחַר כָּךְ מְלָאכָה שֶׁהִיא יוֹתֵר כְּבֵדָה. וַאֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ אוֹתָהּ מְלָאכָה עַצְמָהּ, אָסוּר אִם הוּא בִּזְמַן שֶׁהִיא יוֹתֵר כְּבֵדָה, כְּגוֹן שֶׁזֶּה מְנַכֵּשׁ. (פי' תּוֹלֵשׁ הָעֲשָׂבִים הָרָעִים מִתּוֹךְ הַטּוֹבִים) עִמּוֹ בַּגָּרִיד וְזֶה מְנַכֵּשׁ עִמּוֹ בָּרְבִיעָה. הַגָּה: וְאִם אֶחָד מַלְוֶה מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ עַל זְמַן מָה כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר וְיַלְוֵהוּ פַּעַם אַחֶרֶת כַּזְּמַן הָרִאשׁוֹן, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר (מָרְדְּכַי ס"פ א"נ וּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"ח סי' ט"ז) וְלֹא דָּמֵי לְעוֹשֶׂה עִמּוֹ מְלָאכָה וְחוֹזֵר וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ, דְּגַבֵּי הַלְוָאָה שְׂכַר הַלְוָאָה הוּא נוֹטֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר אִם אֵינוֹ מַלְוֶה לוֹ לִזְמַן אָרֹךְ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִלְוָהוּ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ס"ה וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם מהר"מ) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע"ז.
י אָסוּר לְלַמֵּד אֶת הַמַּלְוֶה אוֹ אֶת בְּנוֹ מִקְרָא אוֹ גְּמָרָא, כָּל זְמַן שֶׁמְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ, אִם לֹא הָיָה רָגִיל בָּזֶה מִקֹּדֶם.
יא אִם לֹא הָיָה רָגִיל לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, אָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ.
יב לֹא יֹאמַר לוֹ: הוֹדִיעֵנִי אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי. הַגָּה: וְכֵן שְׁאָר רִבִּית דְּבָרִים בְּעָלְמָא, אָסוּר. (טוּר). וַאֲפִלּוּ לְטוֹבַת הֲנָאָה בְּעָלְמָא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסוֹף הַסִּימָן. אָסוּר לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בַּהֲנָאַת מִלְוֶה, כְּגוֹן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לוֹ, וּמַרְוִיחַ לָהּ הַזְּמַן, כְּדֵי שֶׁתִּתְקַדֵּשׁ לוֹ (גְּמָרָא פ"ק דְּקִדּוּשִׁין).
יג מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ זוּז, וְהַלְוֵה עֲשָׂרָה דִּינָרִים לִפְלוֹנִי, וְהוּא שֶׁלֹּא יַחֲזֹר וְיִקְּחֶנּוּ מֵהַלֹּוֶה, וְגַם לֹא יֹאמַר הַלֹּוֶה לַמַּלְוֶה: פְּלוֹנִי יִתֵּן בִּשְׁבִילִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יְפַיְּסֶנּוּ הַלֹּוֶה לָתֵת לַמַּלְוֶה בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵהוּ.
יד אָסוּר לוֹמַר: אַלְוְךָ מָנֶה עַל מְנַת שֶׁתִּתֵּן זוּז לִפְלוֹנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, (בְּמָרְדְּכַי דא"נ) אֲפִלּוּ אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי הוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב (טוּר סי' קס"ט) לוֹ, וְרִבִּית קְצוּצָה (פי' שֶׁקָצַץ וְהִתְנָה לָתֵת כָךְ וְכָךְ בִּשְׁבִיל שֶׁמַּלְוֵהוּ) הוּא. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אָמַר הַמַּלְוֶה כָּךְ אוֹ שֶׁאָמַר הַלֹּוֶה מֵעַצְמוֹ כָּךְ וְהוּא מַלְוֶה לוֹ מִשּׁוּם זֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תשו' רַשְׁבָּ"א).
טו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לוֹמַר לוֹ: אֱמֹר לִפְלוֹנִי שֶׁיִּתֵּן לְךָ ד' דִּינָרִין וְאַלְוֶה לְךָ מָעוֹת.
טז מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ זוּז, וֶאֱמֹר לִפְלוֹנִי שֶׁיַּלְוֵנִי. וַאֲפִלּוּ לְבֶן הַמַּלְוֶה מֻתָּר לוֹמַר כֵּן, וְהוּא שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל וְאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לַמַּלְוֶה לִקַּח מִמְּקַבֵּל זֶה הַזּוּז, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְהַעֲרִים. (המ"מ פ"ה דה"מ). יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל: לֵךְ וְהַלְוֵה לִי מָעוֹת מִפְּלוֹנִי יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וּמֻתָּר לָתֵת אַחַר כָּךְ הָרִבִּית לְשָׁלִיחַ לַהֲבִיאוֹ לוֹ, דְּלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּא מִיַּד לֹוֶה לַמַּלְוֶה, וְהַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ עוֹשֶׂה שׁוּם אִסּוּר, דְּהַאי רִבִּית לָאו דִּידֵהּ הוּא, וְאִי מִשּׁוּם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה. וְאֵין לְפַרְסֵם הַדָּבָר בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם רַשִׁ"י). וְכֵן עִקָּר, אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ מְפַקְפְּקִין בְּהֶתֵּר זֶה וּמַחֲמִירִים לְאָסְרוֹ, (בֵּית יוֹסֵף וּבַנִּמּוּקִים), יֵשׁ לִסְמֹךְ עָלָיו לְעֵת הַצֹּרֶךְ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הַלֹּוֶה קִבֵּל הַמָּעוֹת בְּעַצְמוֹ מִן הַמַּלְוֶה, רַק שֶׁשּׁוֹלֵחַ לוֹ הָרִבִּית, אָסוּר. (שָׁם בְּמָרְדְּכַי). אֲבָל אִם שְׁלִיחַ הַמַּלְוֶה הִלְוָה לַלֹּוֶה בְּרִבִּית וְעָשָׂה שְׁטָר עַל שֵׁם הַמַּלְוֶה, הֲוָה כְּאִלּוּ הִלְוָה לוֹ הַמַּלְוֶה עַצְמוֹ וְאָסוּר, אֲפִלּוּ עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ בְּלֹא דַּעַת מְשַׁלְּחוֹ, דְּהַשְּׁטָר עָבִיד לָהּ עִקַּר הַלְוָאָה וְהוּא נִכְתַּב עַל שֵׁם הַמַּלְוֶה (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ י"ז).
יז תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה דְּבָרִים שֶׁל מַאֲכָל, וְנָתַן לוֹ יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁלָּוָה מִמֶּנּוּ עַד חֹמֶשׁ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא מַתָּנָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּהִתְנוּ מִתְּחִלָּה כָּךְ, וּבִלְבַד בְּדָבָר מוּעָט. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְכ"מ דַּעַת הַטּוּר וכ"נ דַּעַת הָרַב הַמַּגִּיד). וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַרְגִּילוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָם בְּכָךְ, מִפְּנֵי הֲמוֹן הָעָם שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מֵהֶם (הַגָּהַת מיי' פ"ד מהל' מַלְוֶה וּסְמַ"ג לָאוִין קצ"ג).
יח כָּל רִבִּית דְּרַבָּנָן, מֻתָּר בְּמָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים, אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ עֲנִיִּים, אוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה, אוֹ צֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ) אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ מַחְמִירִין דְּאֵינוֹ מֻתָּר רַק בְּבֵית דִּין. (מָרְדְּכַי דא"נ וְכֵן מַשְׁמָע במהרא"י ובת"ה סִימָן ש' ובח"ה סי' ר"ץ וְרַשִׁ"י פֶּרֶק א"נ דַּף ע' סוֹף ע"א). יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁאַפּוֹטְרוֹפּוֹס מַלְוֶה מְעוֹת יְתוֹמִים בְּרִבִּית קְצוּצָה, וּמִנְהַג טָעוּת הוּא וְאֵין לֵילֵךְ אַחֲרָיו (מהרי"ל בִּתְשׁוּבָה) ; וְכָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן, עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סי' ל"ד אִם נִפְסָל. אֲבָל בְּרִבִּית דְּרַבָּנָן, שָׁרֵי, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגְדִּיל הַיָּתוֹם לַעֲסֹק בִּמְעוֹתָיו כְּדֶרֶךְ שְׁאָר אֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הוּא בֶּן י"ג שָׁנָה, הוֹאִיל וְלֹא הִגִּיעַ לִכְלַל דַּעַת מִקְּרֵי יָתוֹם לְעִנְיָן זֶה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ת"ה וְדִבְרֵי בֵּית יוֹסֵף גּוּפֵיהּ). מִי שֶׁחַיָּב לִיתוֹמִים וּכְשֶׁבָּא לִפְרֹעַ טוֹעֵן שֶׁנָּתַן לָהֶם רִבִּית וְרוֹצֶה לְנַכּוֹת מֵחוֹבוֹ, וְהַיָּתוֹם טוֹעֵן שֶׁלֹּא קִבֵּל, הַיָּתוֹם נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן קע"ז בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
יט אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁהִלְוָה מְעוֹת הַיְתוֹמִים בְּרִבִּית קְצוּצָה, אִם הַלֹּוֶה נָטַל לְחֶלְקוֹ כָּל כָּךְ רֶוַח כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה לָתֵת לָהֶם, חַיָּב לִתֵּן לָהֶם.
כ אִם עָבַר הָאַפּוֹטְרוֹפּוּס וְהִלְוָה מְעוֹת יְתוֹמִים בְּרִבִּית קְצוּצָה וְהֶאֱכִיל הַיְתוֹמִים, פְּטוּרִים מִלְּשַׁלֵּם אֲפִלּוּ לִכְשֶׁיִּגְדְּלוּ. הַגָּה: וְגַם הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס פָּטוּר מִלְּהַחְזִירוֹ. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א) וְהוּא הַדִּין מָעוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ עֲנִיִּים אוֹ שְׁאָר מִצְוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וּמִיהוּ אֵין הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן לוֹמַר דְּמָעוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הָיוּ, אֶלָּא בִּרְאִיָּה (ריב"ש סי' תס"ה). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קס"ט אִם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מֻתָּר לִלְווֹת מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְצֹרֶךְ יְתוֹמִים.
כא אִי אוֹזִיף ק' בְּק"כ, מֵעִקָּרָא ק' בְּדַנְקָא וּלְבַסוֹף ק"כ, אָסוּר מִדְּאוֹרָיְתָא. וְאִי אוֹזִיף מֵאָה בְּמֵאָה, וְאִיַּקַּר, אָסוּר מִדְּרַבָּנָן.
כב מֻתָּר לִלְווֹת בְּרִבִּית מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. הַגָּה: ועי"ל סי' קס"ט ובסי' קע"ג דְּאָסוּר לִלְוֹת בְּרִבִּית לְצֹרֶךְ קָהָל, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ רִבִּית קְצוּצָה, כָּל שֶׁכֵּן בְּרִבִּית קְצוּצָה דְּאָסוּר, וְלֹא כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בִּקְצַת מְקוֹמוֹת לְהַלְווֹת וְלִלְווֹת לְצֹרֶךְ קָהָל בְּרִבִּית קְצוּצָה וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, אִם לֹא שֶׁנֹּאמַר שֶׁמְּחַשְּׁבִים צָרְכֵי קָהָל לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קע"ב. אֲבָל אֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה, כִּי אִם לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. (רֹב הג"ה הֵם ד"ע).
כג הַמַּלְוֶה מָעוֹת עַל מְנָת שֶׁכָּל מְלָאכָה שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ יִתֵּן אוֹתָהּ לַמַּלְוֶה לַעֲשׂוֹתָהּ, אָסוּר. הַגָּה: וּלְמָאן דְּאָמַר טוֹבַת הֲנָאָה הָוֵי מָמוֹן, מִקְרֵי רִבִּית קְצוּצָה. (כָּךְ דִּקְדֵּק הבֵּית יוֹסֵף מִלְּשׁוֹן הָרֹא"שׁ), מֵאַחַר שֶׁהִתְנוּ מִתְּחִלָּה בְּכָךְ. וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה, אִם אֵינוֹ רָגִיל לַעֲשׂוֹת בְּלָאו הָכִי, אָסוּר. וְכֵן כָּל טוֹבַת הֲנָאָה. אֲבָל אִם כָּל אֶחָד מַחֲזִיק טוֹבָה לַחֲבֵרוֹ, לִפְעָמִים הַלֹּוֶה לַמַּלְוֶה וּפְעָמִים לְהֵפֶךְ, שָׁרֵי. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דא"נ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּ"ה דה "מ).
א סָעִיף א והעדים כו'. כתב בהגהת דרישה בשם הסמ"ג דגם הסופר עובר ע"כ וכ"כ הרמב"ם רפ"ד מהל' מלוה והיינו כחכמים דמתניתין ס"פ א"נ והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ' עוד הרמב"ם שם אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית וכל מי שיהיה סרסור בין שניהם או שסיים אחד מהן עובר משום לפני עור וגו' וכ"כ הסמ"ג שם ר"ס קצ"ג:
ב סָעִיף א אינו עובר. עיין בח"מ סי' ל"ד ס"י:
ג סָעִיף ג של עובד כוכבים. ע"ל סי' קס"ט:
ד סָעִיף ד אסור. הקשה בפרישה דבח"מ סי' רל"ב אמרינן דמי שלקח מעות מחבירו ומצא בו יתרון בכדי שאין הדעת טועה א"צ להחזירם לו דאמרינן מתנה יהיב ליה או מגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון י"ל דהתם קאי אמכר אבל בהלואה תולין ברבית ולא במתנה אבל קשה דהטור (והמחבר שם סעיף ב') כתב דה"ה בהלואה דינא הכי ונ"ל דשאני התם שאינו מזכיר לפניו שנותן לו היתרון מה שאין כן כאן דאומר תקבל ממני יתר על חובי אלא שאינו מזכיר דבתורת רבית או מתנה נותנם לו וסבירא ליה להרמב"ם דמותר דאמרינן מתנה נותן לו והרא"ש וטור סבירא להו דשאני הכא כיון דמזכיר לו היתרון עכ"ל ול' הט"ו משמע שלא אמר ליה כלום וכ"כ הב"ח בקונט' אחרון ועוד קשה לי לפי זה הא הרמב"ם ע"כ בלא אמר ליה כלום מיירי דהא מחלק בין כדי שהדעת טועה או לא ועליה כ' הטור דהרא"ש חולק ואוסר ובזה נדחה גם כן מה שתירץ הב"ח דהכא איירי שבשעת הפרעון לאחר שפרע נתן לו עוד יתרון בסתם אלא נראה לי דודאי היכא דאיכא למתלי ברבית ובמתנה אסור משום דמחזי כרבית ובח"מ איירי בגוונא דלא מחזי כרבית כגון שהיו המעות בידו דרך מכר ומ"ש הט"ו שם המקבל מעות מחברו בין שהם במכר בין בהלואה בין בפרעון כו' רצה לומר בהלואה שהלוה מצא יתרון ופרעון רצה לומר פרעון חוב של מכר א"נ מיירי בפרעון הלואה ובגוונא דליכא למיחש לרבית וכדלקמן סי' קס"ו וקס"ט וקע"ז ודוכתי טובי:
ה סָעִיף ד בכה"ג. שנותנו לו סתם ואינו אומר בשכר מעותיו:
ו סָעִיף ה אסור לקבלו ממנו. ואפילו ברבית דרבנן. טור:
ז סָעִיף ה מועלת מחילה. ואפי' ברבית דאורייתא וע"ל סי' קע"ד ס"ק ד':
ח סָעִיף ו ופירש כו'. ארבית מוקדמת ומאוחרת קאי וכתב בית יוסף דצ"ע בפירש לו אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית ומביאו ד"מ והעט"ז כ' דהוי אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים וכן נראה עיקר כדלקמן סי' קס"ו ס"ק ז' ח':
ט סָעִיף ו או שהוא כו'. כתב ב"י דאפשר אפילו היה רגיל מקודם במתנה מרובה אסור משום דהוי מילתא דפרהסיא דדמי לדירת חצירו ושימוש בעבדיו דלקמן סעיף ז' ומביאו בהגהת דרישה:
י סָעִיף ו מתנה מרובה דמסתמא הוי כפירש לו. כצ"ל אבל מתנה מועטת בסתמא מותר דל"ד לדלעיל סעיף ד' דבסתם אסור דהתם בשעת פרעון הוא הרא"ש ותלמידי רשב"א ומשמע דהיכא דהלוה מתכוין לשם רבית אפילו בסתם אסור וכן כתב בה"ת ומביאו ב"י וד"מ ועב"ח וכתב ב"י דוקא סמוך קצת להלואה אבל במופלגת הרבה אין לחוש כלל ואפי' מתנה מרובה נמי שרי כל שהוא סתם ונראה דבפירש אפי' מועטת אסור אפילו מופלגת הרבה. עוד כתב ב"י בשם הגהת אשר"י ורמב"ם דאפילו בסתם אסור כשלא היה רגיל מקודם ע"כ. וכתב בהגהת דרישה בשם מהרש"ל דכל מה שידוע שבלאו הכי לא היה עושה לו כלל הוי כמתנה מרובה ואסור עד כאן ונראה לי דהכל לפי הענין ולפי מה שניכר בדעת משלח ועל פי זה יש לומר דלא פליגי הפוסקים:
יא סָעִיף ז שלא מדעתו כו'. שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו:
יב סָעִיף ז לדור בחצרו כו'. ע"ל סימן קס"ו סעיף קטן א':
יג סָעִיף ח ובודאי נותנו כו'. ואע"ג דאפילו אומר אני נותנו לך במתנה אסור לעיל סעיף ה' התם ה"ט משום דאנן סהדי דמשום שהלוה לו נותן לו במתנה אבל בבני ביתו אע"פ שנותן להם במתנה מפני שאינו מקפיד עליהם אסור ולפי מה שכתב בפרישה דמ"ש ונותנו להם במתנה הרבית מצד אחר כו' נמי לק"מ אבל אין הלשון משמע כפירושו וכן בעט"ז משמע כדפרישית עיין שם:
יד סָעִיף ט דגבי הלואה כו'. כלו' דהתם השני חייב לראשון דינר בשכרו ומה לי פורע במעות ומה לי פורע בניכוש אבל בהלואה לא נתחייב הלוה למלוה כלום אלא מעות הלואה ומ"ל שנותן שכר או שמלוה לו פעם אחרת:
טו סָעִיף י או את בנו. כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפילו בשכר וכפי מנהגנו שנותנים שכר גם על תורה שבע"פ אסור כל זמן שהאב היה פורע שכר למלמדו או שהבן סמוך על שלחנו. ב"י:
טז סָעִיף י אם לא היה כו'. ע"ל ס"ס זה:
יז סָעִיף יג והוא שלא יחזור כו'. ע"ל ס"ק כ"ב:
יח סָעִיף יג וי"א שצריך. ג"כ שלא יפייסנו הלוה שיתן לו למלוה בשבילו אלא שיעשה כן מעצמו בלא דעת הלוה. טור ובב"י הביא הרבה פוסקים דאפי' פייסו שרי כיון דמשלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו לא נעשה שלוחו וכ' ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא ומסתבר טעמייהו:
יט סָעִיף יד ורבית קצוצה היא. ומפקינן מיניה ובמרדכי שם דמוציאין ממלוה כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו להוסיף יותר וליתנו לפלוני וע"ל ר"ס קס"ט:
כ סָעִיף טו יש אומרים כו'. והב"ח כ' דאין בזה שום איסור אלא ט"ס הוא בר' ירוחם וצ"ל שיתן לי ד' דינרין ואשמועינן דאע"פ שלא יאמר לו הלוה תן לו ד' דינרין כדי שילוני אלא פייסו שיתן לי ד' דינרין ובשביל זה הלוהו אסור דנראה כאלו היה שלוחו ע"ש ואין לשבש הספרים בחנם אלא טעמא דמלתא כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח וחפץ שאותו פלוני יתן לו ד' דינרין א"כ השליח אסור לומר לו שיתן לו הד' דינרין דהרי הוא מהנה למלוה בשליחותו וק"ל:
כא סָעִיף טז גדול ואינו כו'. משמע דתרוייהו בעינן ועב"י:
כב סָעִיף טז י"א כו'. העט"ז האריך מאד לחלוק ע"ז וכלל דבריו אחרי שהב"י כ' שכל הפוסקים הם נגד זה ושלא אמרו רש"י מעולם ואיזה תלמיד טועה כתבו בשמו והביא ראיות ברורות איך יקל הרב בדין זה והטיח דברים הרבה וסוף דבריו ואי איישר חילי אצוה למחקו מכל הספרים כו' עכ"ל ושארי ליה מאריה שנעלם ממנו דברי הרב בד"מ שהשיג על הב"י בזה וזה לשונו. ואני אומר שראיות הב"י אינן ראיות כלל לדחות דברי רש"י והמרדכי דמ"ש הטור והפוסקים (והמחבר דסעיף י"ג) וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה הם לא דברו אלא כשהלוה בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור כמ"ש המרדכי גופיה דאם לוה בעצמו מהמלוה אלא ששולח הרבית עם שליח אסור גם מה שהביא ראיה מסי' קס"ט מדין רבית ע"י עובד כוכבים אינו ראיה כמ"ש לקמן בס"ד עכ"ד וז"ל בסי' קס"ט ודע דכל זה לא איירי אלא בישראל ששלח לעובד כוכבים דזהו אסור לרש"י דס"ל יש שליחות לעובד כוכבים ולא שייך לומר אין שליחות לדבר עבירה הואיל ואין העובד כוכבים עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו מותר לקבל הרבית מן השליח כמ"ש לקמן סי' קס"ט בשם המרדכי ורש"י דהואיל ואין שליח לדבר עבירה לא מקרי רבית הבא מלוה למלוה כמ"ש לעיל דלא כב"י שדחה דברי רש"י מהכא דל"ד להדדי כלל עכ"ל וכל דברים אלו ברורים וראוים למי שאמרם (שוב מצאתי בספר מגדול דוד שהשיג ג"כ על העט"ז בזה) ואני אוסיף דע"כ רש"י גופיה מחלק בזה שהרי משנה שלימה שנינו נתן בו עיניו ללות ממנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלוני זו היא רבית מוקדמת אלמא דאפי' ע"י שליח אסור והיינו כשהלוה בעצמו לוקח המעות וכן מתרץ מהר"י כאן בביאוריו למרדכי ומההיא דסי' קס"ט אין ראיה כמ"ש הרב והכי אמרינן רפ"ק דמציעא דהיכא דהשליח אינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכ"פ המרדכי שם וכ"פ הרב בח"מ ר"ס קפ"ב והלבוש שם. ומ"ש העט"ז אהא דאין מפרסמין הדבר כו' שהרי התורה בפומבי נתנה כו' לאו מלתא היא דכה"ג אשכחן טובי שמן התורה מותר אלא שחז"ל צוו שלא לפרסם הדבר בפני ע"ה שלא יבאו להקל ולזלזל יותר והכי אמרינן במנחות (דף צ"ט ע"ב) א"ר יוחנן משום רשב"י אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה ופירש"י שלא יאמר בק"ש סגי ולא ירגיל בניו לת"ת וכ"כ הסמ"ג והכי אמרינן לעיל סי' קכ"ד סכ"ד לענין מגע עובד כוכבים שלא בכונה וכן בכמה דוכתי וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש י"ז דדברי רש"י הלכה הם גם בתשובת בנימן זאב סימן שנ"ח קיים דברי רש"י אלא שמסיק מכל מקום אין לעשות כתשובת רש"י ואין לפרסם הדבר כדמסיים במרדכי עכ"ל והיינו מ"ש הרב לעת הצורך דאל"כ אין לעשות מעשה שלא לפרסם הדבר. שוב ראיתי בב"ח סי' קכ"ט שגם הוא החזיק פסק הרב וכתב דהכי נקטינן:
כג סָעִיף טז לתת אח"כ כו'. וה"ה מיד:
כד סָעִיף יז ת"ח כו'. כתב בעל התרומות דוקא שיהיו שניהם ת"ח הלוה והמלוה וכתב ב"י דהכי דייק לישנא דש"ס וכ"כ האחרונים:
כה סָעִיף יז עד חומש. מלגיו כגון ק' בק"כ כן מוכח בש"ס ופוסקים:
כו סָעִיף יח וכן נוהגין. ובכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן אע"פ שלא נהגו להלוותן בב"ד מ"מ ברבית דרבנן גם כן אין מלוין אלא על דרך היתר כמו שאר מעות:
כז סָעִיף יח יש מקומות כו'. ג"ז לא שמעתי בשום מקום אלא שמהרי"ל כתב כן בזמנו ואחריו נמשך הרב:
כח סָעִיף יח שרי. ואף על פי כן אם טוען המקבל לא קבלתי אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד (ולא קרוב לשכר ורחוק להפסד) כתב המרדכי בשם ראבי"ה ור"ב דהמקבל נאמן במיגו דלהד"ם או החזרתיו לך וכן עיקר דלא כראב"ן שם מיהו היכא דהיתום הוא מוחזק כגון שיש לו משכנות האפוטרופוס נאמן אי טעין קרוב לשכר ורחוק להפסד או אי ליתי' קמן טענינן אנן ליתמי עד כדי דמיהן כ"כ בתשובת מהרי"ל סי' ל"ו והביאו ב"י וד"מ:
כט סָעִיף יח כל זמן שלא הגדיל היתום כו'. וה"ה לגדול שמת אביו ואינו יודע להתעסק בשלו חשוב כיתום ומיהו מי שאין אביו רוצה לפרנסו ולהתעסק בצרכיו אין לו דין יתום ואסור להלוות מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד ת"ה שם ומביאו ב"י וד"מ וכתב ב"י דאלמנות אע"ג דסתמן אינן יודעין להתעסק בשלהן אין להן דין יתום שהן מתעסקות כשאר נשים ולא בעינן שיהיו מתעסקות כאנשים עד כאן ומביאו דרכי משה:
ל סָעִיף יח היתום נאמן. משמע לכאורה מדברי הרב דיתום יש לו שום מעלה יתירה משאר בני אדם דאמרי' לקמן סימן קס"ט סכ"ה דאם טוען לא לקחתי רבית צריך לישבע משא"כ ביתום וצ"ע דדין זה הוא מתשובת הרשב"א שהביא ב"י בסימן קע"ז ושם לא כתב אלא במי שקבל עליו בשעת הלואה בשטר כו' וכשבא היתום לתבוע חובו טוען הלה שינכה לו מה שנתן לו מהמזונות והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר שהיתום נאמן ואפי' א"ל אשתבע לי לא משגחינן ביה עכ"ל ור"ל שהוא מלוה בשטר וא"ל אשתבע לי קודם שתטול כדין מלוה בשטר דאם טוען הלוה אשתבע לי צריך לישבע קודם שיטול כדאיתא בח"מ סי' פ"ב ס"ב (אבל אם אינו א"ל אשתבע לי אע"פ שמכחישו נוטל בלא שבועה ע"ש) אפ"ה הכא לא משגחינן ביה כמ"ש הט"ו בח"מ שם ס"י דבא"ל אשתבע לי שבחוב זה אינו רבית והמלוה עומד בשטרו אין שומעין לו להשביעו אבל שיהא חילוק בין יתום לשאר בני אדם לא משמע מידי דהך דתשובת הרשב"א מעשה שהיה ביתום כך היה וה"ה בשאר ב"א דאין טעם לחלק וכן בעט"ז כ' מי שחייב ליתומים כו' והיתום טוען שלא קבל שום רבית של איסור היתום נאמן בלא שבועה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובודאי כל מה שקבל בדרך היתר קבל עכ"ל ומדלא פירש כפשוטו דמיירי שטוען שלא קבל כלל אלמא דס"ל דדוקא כשטוען שלא קבל באיסור אלא בהיתר נאמן בלא שבועה כדלקמן סימן קס"ט סכ"ה בסתם בני אדם ואפשר לפרש גם דברי הרב כן כמו שפירש העט"ז וק"ל:
לא סָעִיף יט אם הלוה נטל לחלקו כ"כ ריוח כמו שהתנה לתת להם. מותר ואם לא נתן להם חייב ליתן להם אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח דאטו משום דאתנו באיסורא יפה כחם. ב"י. וכן כ' העט"ז וכ' ונ"ל דה"ה אם ישאר לו ריוח יותר מכדי מה שיתן להם הרבית שקצץ א"צ לתת ליתומים רק הרבית שקצץ אבל בתשובת ר' אהרן ששון ס"ס קס"ב השיג על הב"י בזה דהמעיין במרדכי משמע שאפי' לא יטול הוא שום ריוח יתן הכל ליתומים וכן נראה גם כן מתשובת מהרי"ל שהביא ב"י כו' ועיין שם:
לב סָעִיף כ פטורים. ובה"ת כתב דיוצאה בדיינים ומביאו ב"י וכ"כ במרדכי בשם תשובת מהר"ם ועיין בתשובת מהר"ר יוסף כהן מקראקא ר"ס ס"א:
לג סָעִיף כ ומיהו אין המלוה נאמן כו'. משמע אפילו כבר גבה המלוה הרבית אינו נאמן לומר של הקדש היה ונתנו להקדש ואם הוא רבית קצוצה צריך להחזיר לו וכן משמע בריב"ש שם להדיא ובתשובת מהר"ם שהביא המרדכי משמע שהאפוטרופוס נאמן בשבועה לומר מעות של יתומים הן ואם הלוה טוען איני מאמינך הוי טענת שמא ואפילו שבועה לא בעי ונ"ל לחלק דדוקא בטוען מעות של הקדש היו הוא דצריך ראייה ומטעם דכתב הריב"ש שם דאל"כ כל א' יטעון כן כלומר כל א' יכול לטעון מעות של הקדש או ת"ת או שאר שום דבר מצוה הוא אבל באפוטרופוס של יתומים שהוא ידוע שהוא אפוטרופוס לא שייך למימר הכי וכ"כ הרשב"א בתשו' והמחבר בח"מ סי' ל"ד סעיף י"ב דאפוטרופוס שהלוה ברבית תולין בשל יתומים אבל באינו מפורסם שהוא אפוטרופוס אין תולין בכך עד שיתברר ע"כ ואע"ג דכתבו כן לענין פסול עדות צ"ל דה"ה לענין זה דיש לחלק בהכי ומהרש"ל בהגהותיו לטור והב"ח הביאו תשובת מהר"ם מ"ץ סי' צ"ט בראובן שהיה בידו מעות צדקה של יחידים והלוה אותן מעות לשמעון על ידי עובד כוכבים בשטר בלא שום משכון ושמעון תובע את ראובן בעד הרבית שנתן שאומר שלא היה של צדקה אלא שלו דראובן נאמן אפי' בלא שבועה דמעות של צדקה היה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ע"כ. ונראה דשאני התם דידוע שהיה מעות של צדקה בידו הלכך שרי מטעמא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ומ"מ נראה הא דנאמן בלא שבועה היינו משום שהלוה אינו טוען ברי אבל אם טוען טענת ודאי אע"ג דהיה מעות צדקה בידו שבועה מיהא בעי ואע"ג דלקמן סימן קס"ט סעיף כ"ה המלוה פטור בלא שבועה שאני התם שאומר על דרך היתר הלויתי ושרי מטעמא דהאי קושטא קאמר דלא שביק היתירא ואכיל איסורא אבל הכא כיון שנתברר שיש רבית שהלוה ברבית אלא שאומר שהוא מעות של יתומים וכה"ג צריך ראיה וכה"ג חלקתי לקמן סי' קס"ב ס"ק י"ג. והא דנאמן בשבועה באומר מעות של צדקה היה היינו משום דידוע שהיו מעות של צדקה בידו ודמי לאפוטרופוס דנאמן הא לאו הכי צריך ראייה ברורה וכמ"ש הריב"ש כן נ"ל להשוות דברי הפוסקים להדדי ודלא כהעט"ז סעיף כ"א:
לד סָעִיף כ ועיין לקמן סימן קס"ט. סעיף י"ז בהג"ה:
לה סָעִיף כא אסור מדאורייתא. דבתר מעיקרא אזלינן:
לו סָעִיף כב וע"ל סי' קס"ט. סי"ג בהג"ה ובסי' קע"ג ס"ה:
לז סָעִיף כג ע"מ שכל מלאכה כו'. כלומר שהמלוה הוא בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה אלא שנותן לאיזה בעל מלאכה אם צריך לשום מלאכה אסור להלוות לו ע"מ שכל מלאכה שתבא לידו ליתנם לבעל מלאכה יתנם למלוה אבל אם הלוה הוא בעל מלאכה והוא מלוה לו על מנת שיעשה לו מלאכה בזול פשיטא דהוי רבית קצוצה לכ"ע וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ב סי' כ"ג דף ט' ע"ב דאפי' היכא שהיה חייב לו כבר והרחיב לו זמן בשביל כן אם הוא דבר קצוב ושער ידוע הוי רבית קצוצה אפי' למ"ד (לקמן סי' קס"ו ס"ב) בחצר דהוי אבק רבית כיון שלא התנו בשעת מתן מעות מודה הכא דדוקא בדור בחצר דלאו מידי יהיב ליה אע"ג דעומד לאגרא הוי אבק רבית אבל אם קצבן לתת לו לא עכ"ל ואע"ג דמדברי ה"ה שהבאתי לקמן סי' קס"ז ס"ק ז' לא משמע הכי מכל מקום הא אנן קי"ל אפי' בחצר דהוי רבית קצוצה כמ"ש שם בס"ק ח' ע"ש. עיין בא"ח סי' ק"ע סי"ג מדין בא ואכול עמי מה שהאכלתני דהוי רבית:
א סָעִיף ב נכסיו מתמוטטין כו'. בברייתא סוף פרק (אלו נערות) [איזהו נשך] ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת (כלומר על דרך סגי נהורא) שאומרים אלו ידע שיש ריוח בדבר לא היה כותבו ולכאורה תמוה וכי לא ידע שיש ריוח טוב למלוה ברבית ונראה פירושו שאומרים שיש ריוח טוב ללוה במעות שלוקח ומרויח בו הרבה וע"כ אין עליו איסור אם נותן רבית כך הם אומרים המלוים ברבית:
ב סָעִיף ד נותן לו יותר מדעתו. א"ל ממ"ש בחושן משפט סימן רל"ב סעיף ב' במי שמוצא יתרון במעות שכאן מיירי אחר שמונה לו המעות בבירור מוסיף לו קצת ועיין מה שכתבתי סי' זה סעיף י"ז מה שיש לתמוה על הטור תימה רבה:
ג סָעִיף ו ופירש בשביל שילוהו. זהו דעת הטור ואפי' למה שכתב בסעיף ד' שלא התנה עמו כו' שאני הכא שהוא קודם להלואה. ובשם הרמב"ם כ' הטור גם כאן דאסור אפי' בסתם ולעיל כתב הטור בשמו דס"ל כרש"י דמותר אפי' [בסתם] (במפרש) נ"ל דהכא קאי אזהרת האיסור על הלוה שהוא יודע שהוא שולח בשביל ההלואה שילוה ממנו ורחמנא בוחן לבבות ובזה ס"ל לדעה ראשונ' דאפ"ה אין איסור אא"כ מפרש והרמב"ם אוסר אפי' בסתם אם מכוין לכך אבל לעיל קמ"ל דכל שהלוה נותן סתם אמרי' בודאי לא בשביל הלואה הוא דמסתמא אינו עושה איסור ולפי מה שפרשתי דברי הטור דכאן בסימן זה סעיף י"ז שפיר טפי דהא דהתיר הרמב"ם לעיל בנותן יותר היינו במכירה ע"ש:
ד סָעִיף ח אפילו לבניו כו'. משמע שהם לווין ממנו מעות ונותנים לו רבית ומ"ש אח"כ ובודאי נותן להם במתנה ר"ל שחוזר ונותן להם או שאינו לוקח מהם כלל וזה דוחק לפרש כן וברמב"ם כתוב להדיא שאינו מקפיד ובמתנה הוא שנותן להם משמע דהוא נותן להם רבית אלא שאין בנתינה זו איסור שמתנה בעלמא היא וכן כוונת הטור והש"ע ומ"ש אסור להלות פירושו לעשות הלואה מהם וכן העתיק בלבוש אסור להלות מבניו כו' אלא דקשה מה שאמרו בגמרא מותר לאדם להלות לבניו ברבית כדי להטעימן טעם רבית ולאו מלתא היא דלמא אתי למסרך ופירש"י כדי להטעימן טעם רבית שידעו כמה מצטער הנותנו כו' ולהרמב"ם לא נוכל לפרש כן ונראה דהרמב"ם מפרש הגמרא שאם רוצה אדם להרגיל בניו שיהיה להם מחיה בהלואת עובדי כוכבים ברבית ירגיל אותם במה שיתן להם רבית וידעו שהיא מחיה טובה ועל זה מסקינן שאסור דלמא אתי למסרך ויעשו כן אף בישראל וניחא פי' זה יותר מפירש"י מתרי טעמי חדא דלרש"י יש להקשות למה אמר מותר היה לו לומר לשון שיש מצוה לעשות כן כדי להפרישם מאיסורא שנית דאמר בגמרא טעם רבית היה לו לומ' צער רבי' ולהרמב"ם ניחא:
ה סָעִיף יב לא יאמר לו הודיעני. פי' שבזה שמצוה עליו והוא נכנע לו הוה רבית דברים וברמב"ם כ' דע אם בא איש פלוני כו' כמו שהביא ב"י ונדחק לפרש דלפי זה תרי מלין הוויין והך לא יאמר יהיה טעמו דה"ל רבית ממון ואע"ג דלא מהנה המלוה פי' מכיסו של לוה וגם לא התנה כו' וק"ל דהא במשנה שם וגם ברמב"ם לא הביאו דין זה רק ברבית דברים ונ"ל לדקדק עוד למה נקט הרמב"ם שמכבדו ומאכילו ולא אמר שתתן לו איזה סך מעות וגם למה זכר איש ממקום פלוני כל זה הוא שלא לצורך ע"כ נ"ל דהעיקר בזה שודאי דרך עולם לכבד אכסנאי באכילה כדי שאם יבוא הוא שם יחזור ויכבדו או שעושה כן מצד גמילות חסד וכאן שבא המלוה להזהיר הלוה שיעשה כן אע"פ שהוא היה עושה כן מעצמו ואין כאן רבית ממון מ"מ מה לו לזה שיצווהו על זה אלא ודאי סומך על שהוא לוה שלו והוה רבית דברים שמצוה עליו דברים בשביל ההלואה:
ו סָעִיף יג מותר לומר לחבירו הילך זוז כו'. נראה פשוט דוקא בדרך זה אבל אם אומר כל זמן שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אני אתן כל חדש דינר שזה איסור גמור אע"פ שאין הרבית בא מיד לוה למלוה מ"מ זה שמקבל עליו הרבית הוי ליה כלוה גם הקרן דכל זמן שאין הלוה פורע לו הקרן יש על זה חוב הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו וסברא זאת כתבה ב"י בשם בעל התרומות תמצאנה בסי' קס"ט סעיף ט"ז בדברינו:
ז סָעִיף יג שלא יחזור ויקחנו כו'. נראה פשוט דכ"ש שלא יקדים לו הלוה לנותן מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה ממלוה והוא חוזר ונותן לו למלוה המתנה ההיא או פחות או יותר קצת דרבית גמור הוא וכ"כ בפרישה:
ח סָעִיף טו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים. כ"כ ב"י בשם ה"ר ירוחם ונתן בו טעם חלוש דהיינו דכיון שיש איסור בתן מנה לפלוני ואלוך ה"נ אסור בזה וא"צ להשיב על זה כי הוא נסתר ממילא ומו"ח ז"ל כתב על דין זה שהוא טעות סופר כי אין כאן איסור כיון שהלוה אינו מתחסר וצ"ל שיתן לי ארבע דינרים כו' וזהו פשיטא שאסור והנראה לע"ד דאין כאן טעות סופר ודבריו נכונים ונציע לפניך דברי התלמוד בפרק קמא דקדושין (דף ו') אשה שאמרה לאחד הילך מנה ואקדש אני לך דמקודשת דהיינו באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל ממנה גמרה ומקנה נפשה ופירש"י בההיא הנאה שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה עכ"ל וכ"פ באבן עזר סי' כ"ז ונראה בעיני דע"כ לא בעינן התם שיהיה אדם חשוב אלא דוקא כשהוא מקבל המתנה דאי לאו דאדם חשוב הוא אע"פ שהיא נהנה במה שמקבל ממנה דהא ניחא לה בכך מ"מ אין ההנאה שוה כלום במעות שנוכל לומר ע"י אותן מעות היא מקניא נפשה דדוקא בכסף מתקדשת ולא בהנאה שאינה שוה כסף על כן הוצרך רש"י לומר באדם חשוב שהיא נהנית במה שאינה צריכה לתת פרוטה לשום אדם להשתדל על זה ולפי זה אם אמרה אמור לפלוני שיתן לך מתנה ואני אתקדש לך דאפילו אם הוא אינו אדם חשוב הרי זו מקודשת כיון שבשליחותה הוא אמר והיא ניחא לה בכך אי לאו שהוא יאמר כן היתה נותן לאחר פרוטה שיאמר לו כן נמצא נהנית באותו שליחות ושייך בו ממון דאין אדם מטריח באמירה בחנם והיא מקפדת על האמירה לכן נ"ל דבזה מקודשת אע"פ שאין אדם חשוב. ולענין הלכה למעשה נראה על כל פנים דנהי שאינה מקודשת לקולא כגון אם יקדש אותה אחר שלא תהא צריכה גט ממנו ולא נסמוך על דעתנו בזה מ"מ לחומרא ודאי אמרינן כן שלא תנשא לאחר בלא גט מזה והשתא גם לענין איסור רבית הוה ממש כן דאם אומר מלוה ללוה אלוה לך מעות על מנת שתקבל ממני מתנה אז אם הוא אדם חשוב ולא מקבל מתנות מעצמו בלי פיוס יש איסור רבית ואי לאו אדם חשוב הוא אין איסור אבל אם אומר לו אמור לפלוני שיתן לך מתנה ואלוה לך ממילא ניחא ליה ההיא אמירה ואילולי זאת היה נותן פרוטה לאחר שיאמר אמירה זאת והוי רבית גמור כן נראה לע"ד ברור דדברי ה"ר ירוחם נכונים וברורים:
ט סָעִיף טז מותר לומר לחבירו. עיין בתשובת שאלה שכתבתי בסי' ק"ע סוף סעיף א':
י סָעִיף טז ואינו סומך על שלחן אביו. בטור סיים אבל אם סומך על שלחן אביו אסור מדלא סיים אבל קטן וסמוך משמע דס"ל כל שסמוך אסור בכל גווני אפי' גדול אבל בקטן אסור אפילו באינו סמוך דמ"מ מוטל על אביו לפרנסו כשלא יהיה לו וכמ"ש ב"י ואף שהניחו ב"י בצ"ע זה נראה עיקר ואע"ג דבפ"ק דב"מ (דף י"ב) איתא דבקטן שאינו סמוך מקרי גדול היינו לענין מציאה שאין ידו כיד אביו אבל כאן הטעם דהוה כאלו קבלו האב דכיון כשאין לו לבן הקטן האב חייב לפרנסו כן נראה לע"ד:
יא סָעִיף טז אין שליח לדבר עבירה. המרדכי כ"כ בשם רש"י וכתב הב"י עליו שתלמיד טועה כתב כן ונתלה באילן גדול אבל הוא איסור גמור וראיה ממה שכתב הטור וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וגם מדין ישראל הלוה ברבית על ידי עובד כוכבים כו' ובד"מ מתרץ דברי רש"י דאין ראיה ממ"ש הטור שלא יחזור ויקחנו דשם ההלואה היא מן המלוה ללוה רק שנתינת הרבית היא על ידי אחר בזה מחלק המרדכי ועפ"ז כתב רמ"א בסמוך ומ"מ אם קבל הלוה המעות בעצמו כו' ובלבוש חולק על רמ"א מסברות גדולות אע"פ שאין להם ראיה בדבריו ואני אביא ראיה לדבריו בסייעתא דשמיא תחילה אומר מה שמחלק בין אם ההלואה נעשית ג"כ על ידי שליח או לא אין מקום לדברים אלו דממה נפשך קשה דאם אין הוא שלוחו נגד המלוה ממילא יש כאן שני עבירות דהמשלח עם השליח הם כמלוה ולוה שהוא בעל דבר שלו ונותן לו רבית ואח"כ הוה השליח כלוה נגד המלוה שמלוה המעות ונותן לו רבית כמו שמצינו לענין ישראל שיש לו מעות עובד כוכבים ומלוה לישראל אחר בשליחות העובד כוכבים שהוא אסור כיון שאין שליחות לעובד כוכבים כדאיתא בגמרא (דף ע"ב) ה"נ כיון שאין שליח לעבירה הוה שליח בעל דבר של לוה וכן עם המלוה ותו דאם אין בנתינת הרבית שנותן לשליח עבירה מה עבירה יש באם הוא לוקח ההלואה בידו מן הלוה דהא בהלואה אין איסור אף אם יאמר הלוה לי ברבית מ"מ אם אין נותן לו אח"כ רבית מה חטאו ומה פשעו ואת"ל שיש באמירה זו חטא כיון שמזכיר לו רבית ממילא אם לא היה מזכיר לו רבית רק סתם הלוה לי אין כאן איסור דהא ההלואה בהיתר היא ונתינת הרבית ליד השליח אינו כלום ותימה על זה דמשנה מפורשת בסוף פרק איזהו נשך ברבית מוקדמת ומאוחרת אמרינן היה משלח לו בשביל שתלויני מעותיך או ברבית מאוחרת בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי והא התם בשעת הלואה לא ידעו כלום מן הרבית ואפ"ה אסור ע"י שליח שמביא הרבית. ועוד קשה מאי שנא ממודר הנאה מחבירו דאמרינן בסי' רכ"א סעיף ח' דאסור ליתן לו ע"י שלוחו ולא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה אלא דבר ברור הוא דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה לא מהני אלא לענין לפוטרו מחיוב כרת כגון בשחוטי חוץ בהאיש מקדש או ממלקות בפרק קמא דב"מ לענין מקיף ע"י אחר אבל מ"מ איסור יש שהוא עושה איסור ונתקיימה מחשבתו ע"י השליח פשיטא שזה אסור. ועוד ראיה מהא דאמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן בהו חזינן גבר' מהימן ויהבינן ליה בבי דינא קרוב לשכר ורחוק מהפסד ופרש"י שהב"ד יש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות שיתן קרוב לשכר כו' והא התם לא בא הרבית מיד המקבל ליד המלוה שהם היתומים ואפ"ה אסור ברבית אלא דוקא ברחוק מהפסד וקרוב לשכר מכח הפקר ב"ד ולא אמרינן שמותר אפילו ברבית גמור. דהא אפילו ההלואה אינה באה מיד מלוה ללוה ואין לדחות דהב"ד הויין אבוהון של יתומים והויין הן במקום היתומים הא לאו מילתא דודאי לזכותן הוויין כן אבל לא לגריעותא. ותו דא"כ אכתי תקשה לך למה באמת עושין כן למה לא יעשו ע"י שליח שלהם וירויחו היתומים שיוכלו ליקח אפי' רבית גמור אלא דבר ברור הוא שזה איסור גמור הוא וכן מבואר בב"י בסי' זה לקמן בד"ה אפטרופוס בשם רשב"א וז"ל לפי שלא נתן לאפוטרופוס שיעכב לעצמו אלא יתן להאלמנה או לבעל המעות והאפטרופוס הוא סרסורא דחטא' כו' והעתקתיו בסעיף כ'. ויפה כתב בלבוש שראוי למחוק דבר זה מתוך ספר הש"ע ושום אדם לא יסמוך על זה כלל וכלל אפילו בשעת הדחק וצורך גדול ובודאי תלמיד טועה כתב זה בשם רש"י ולא יצא מכשול כזה מפי הצדיק:
יב סָעִיף יז ונתן לו יותר. זהו לשון הרמב"ם וס"ל דלא הותר אפי' בת"ח לקצוץ תחילה ואע"ג דאמרינן בגמרא אמר שמואל לאבהו בר איהי הלויני ק' פלפלין בק"כ פלפלין ואריך פירש"י טוב לעשות כן שמע מיניה שהתנה תחילה נראה דהרמב"ם מפרש לשון ואריך בענין זה דה"ק אם יהיה טוב ונכון לעשות כן לפי ראות עיני וממילא לקח לעצמו הברירה תחילה ומכאן תמיה לי טובא על מה שכתב הטור בריש סי' ק"ס דאם הלוה נותן לו יותר מדעתו הרמב"ם מתירו דהא לא התיר כאן כן אלא בת"ח ודבר מועט ודבר מאכל וגם לפי מה שזכרתי לעיל דשם קאי אנותן לו סתם ואנן אמרינן דלא נתכוין מחמת הלואה מ"מ קשה דהא כאן מיירי גם כן שנותן לו שלא מחמת הלואה כדאיתא בגמרא ת"ח ידעי דרבית אסור ויהבי לשם מתנה ואפ"ה אסור אם אינו דבר מאכל. ונראה ליישב דבאמת הא דכתב הטור לעיל בשם רמב"ם להתיר הוא מ"ש רמב"ם פ"ח דמלוה גבי מכירה ומכירה קיל טפי דלא הוי רק רבית דרבנן אבל בהלואה אין הכי נמי דמודה דאסור וכמו שהוכחנו כאן לדעתו ובזה מיושב לשונו לעיל שכתב אע"פ שרש"י מתירו וגם הרמב"ם כתב להיתירא ולא נהירא לא"א כו' שכתב לשון מיותר שהיה לו לכתוב אע"פ שרש"י ורמב"ם מתירים ולכל הפחות היה לו לכתוב וגם הרמב"ם מתירו אלא נראה דה"ק אע"פ שרש"י מתירו בכל גווני אפילו בהלואה והרמב"ם כתב להיתירא פירוש שנמצא בדבריו היתר לענין מכירה והרא"ש חולק בשניהם ועיין מה שכתבתי לעיל סימן זה סעיף ו':
יג סָעִיף יז אפילו בהתנו כו'. הב"י הביא הגה' אשיר"י וז"ל אם אינו ת"ח אפילו התנו תחילה לשם מתנה אסור ופי' ב"י דטפי עדיף התנו ליתן בתורת מתנה מלא התנה כלל ומביא ראיה אח"כ מתשובה אשכנזית שכתוב בה חילוק בא"ז כי התנה לכתחלה בתורת מתנה כו' ולפי זה לא מתיישב לשון אפילו שכתב רמ"א כאן להתיר אבל באמת תמהתי על ב"י שאותה תשובה אשכנזית היא תשובת מהרי"ל סי' ל"ז והתם קאי באחד שהיה בידו מעות יתום חורגו על רבית קצוצה והאכיל את היתום ונתן לו כל צרכו גם למד עמו ופסק שם דודאי איסור רבית קצוצה יש כאן אלא דהיפך בזכות היתום דמ"מ הוי ליה כאילו התנה שיתן לו מן הריוח שיהיה לו סיפוק לצרכו בצמצום ואם הרבה להוציא עליו שלא בצמצום אמרינן דהמותר הוה מתנה שעשה לכבוד אשתו ועל זה כתב וז"ל והמותר מתנה קא יהיב ליה ואע"ג דרבית דרבנן בתורת מתנה אסרו מקצת רבוותא מ"מ הא חילק בא"ז כי התנה לכתחל' בתורת מתנה שרי לת"ח והכי נמי יתום קטן דלאו בר עונשין וכ"ש שאין זה רבית אלא מחזי כרבית וכ"ש הכא דלא התנה כלום אלא משום תקנתא דרבנן הוא כאילו הותנה לתת לו פרנסתו כדי הריוח ואידך אינו חיוב אלא צדקה וחיבת אשתו וכן מנהג בעלים עכ"ל מבוארת כוונתו דהתנה הוא גרע טפי דהיינו שהוקשה לו על מה שאמר דהמותר הוא מתנה והא רבית בתורת מתנה הוא אסור למקצת רבוותא ונראה דהוא הרמב"ם שמביאו הטור בסימן זה ונראה שט"ס יש בתשובה בזה וכן צ"ל ואע"ג דרבית בתורת מתנה אסרי קצת כו' והיינו הרמב"ם והוא חולק על הגאונים שמתירין אפילו ברבית דאוריי' על זה השיב מהרי"ל דכאן לא הוה רבית אלא מחזי כרבית דהיינו מטעם שדרך לזון חורגו כמ"ש שם ועל זה כתב אח"כ וכל שכן שלא התנה כאן כלל רצונו לומר שלא התנה לזון אותו ובזה עדיף ליה טפי. ומ"ש שבא"ז חילק פירושו דתחילה אמר אפילו אם היה כאן ביתום תנאי לתת לו כל צרכו במתנה דאסור בשאר אדם ולא מועיל מה שהזכיר לשון מתנה מ"מ בת"ח מהני זכירות לשון מתנה והוה כאילו לא עשה שום תנאי בקציצת רבית ממילא ה"ה ביתום מהני אם זוכר לשון מתנה ולא יזיק לו התנאי שהתנה לו כל צרכו ועל זה סיים אח"כ וכ"ש כאן שלא התנה כלל דא"צ תיקון כלל. ונמצא גם הגה' אשר"י אתי שפיר דה"ק בת"ח כי מתנה והזכיר שם לשון מתנה מהני אבל אם אינו ת"ח אע"פ שהתנה וזכר לשון מתנה לא מהני תיקון זה והוה רבית קצוצה כיון שהתנה ומ"ה כתב רמ"א כאן שפיר י"א אפילו בהתנה מתחילה כך שזהו גריעותא באמת מ"מ כיון שזכר לשון מתנה מהני וכמו שאמרנו והכל ניחא:
יד סָעִיף יח במעות של יתומים. הב"י מסיק דאלמנה אין לה דין יתומים בזה כיון שהיא מתעסקת בשלה כשאר נשים:
טו סָעִיף יח כל זמן שלא הגדיל כו'. ומיהו מי שאין אביו רוצה לפרנסו ולהתעסק בצרכיו אין לו דין יתום בזה ב"י בשם תרומות הדשן סימן ש':
טז סָעִיף יח נאמן בלא שבועה. הגם כי דברי הג"ה זאת נמשכים אחר מה שכתב ב"י בסימן קע"ז בשם תשובת הרשב"א בענין לוה שקבל עליו בשעת הלואה בשטר לפרוע מס כו' מכל מקום לא ירדתי לסוף דעתם בזאת דנהי דמיירי שהיתום יש לו שטר על הלוה מכל מקום למה יהיה נאמן בלא שבועה ואפשר דמיירי שיש ליתום אפוטרופוס והוא מעיד לו דהא נאמן להעיד כמ"ש בח"מ סימן ל"ז אבל הענין הזה לא משמע דמיירי מזה. ובלבוש נתן טעם לדין זה דאחזוקי ברשימי לא מחזקינן אינשי ובודאי כל מה שקיבל בדרך היתר קיבל ותמוהין מאד דבריו דהא בסימן קס"ט פסקינן בסעיף כ"ה דאם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל בטענה זו שטוען הלוה לקחת ממני רבית ואין בידי ליישב דין זה אלא לומר דכיון דהקילו בדין רבית אצל יתומים שהותר אצלם אבק רבית הקילו גם בזה דכשיש הכחשה ביניהם באם נתן לו רבית דאורייתא שלא יצטרך לישבע על זה אבל לא ידעתי מקור לדין זה מן התלמוד דהא כל שאינו רבית דרבנן אמרינן בפ' הרבית יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שבקייהו גם בסימן קע"ז סעיף ט' כתוב דין זה עי' מ"ש שם והבא לפסוק כהג"ה זאת עליו להביא ראיה בפרט להוציא ממון בלא שבועה כנלע"ד:
יז סָעִיף יט אם הלוה נטל לחלקו כ"כ ריוח כו'. באדם אחר לא התיר בזה אלא כל שנעשה ההלואה באיסור אסור ליטול אפילו אם הרויח הלוה הרבה אבל כאן מה שנעשה באיסור הרי הוא כאילו לא נעשה להזיק להיתומים והוה כאילו לא התנה כלום בשעת הלואה ואמרינן לטובת היתומים דאע"ג דלא התנו להיתרא הוה כאילו התנה וכל שיש היתר ליקח מועיל ונ"ל שהוא נוטל החצי מכל מה שהרויח המקבל אפילו הרבה מהקציצה רק שינכה לו שכר טרחו דכיון דהוה כאילו לא היה תנאי כלל יש זכות להיתום על צד היותר טוב כאלו התנה שיקח החצי אפי' אם הוא יותר ממה שקיצץ האפוטרופוס באיסור דאותה הקציצה לא נחשבת לכלום וכאילו לא נעשית כלל ובלבוש כתב דעכ"פ לא יקח יותר מן הקציצה ותמוה הוא מאד דמאי איכפת לן בקציצה כיון שנעשית באיסור הוה כאילו לא היה ול"ד למקח שנעשה באיסור דהוא קיים דשם המקח עצמו הוא כראוי אלא שיש בו איסור מצד אחר משא"כ כאן וכן מבואר בלשון הב"י שכ' כמאן דאתני קרוב לשכר והיינו שנוטל חצי השכר משמע כמו שכתבתי:
יח סָעִיף כ פטורים מלשלם. לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוה אלא הלוה נותן לאפוטרופוס שהתנה עמו והאפוטרופוס נותן לאלמנה או ליתום ואפילו בגזל גמור בכל כה"ג אין חייבין להחזיר כדתנן הגוזל ומאכיל בניו פטורים מלשלם כ"ש רבית וגם האפוטרופוס פטור לפי שהלוה לא לאפוטרופוס הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן להיתום והאפוטרופוס הוא סרסורא דחטאה ואינו בתורת השבון. כ"כ ב"י בשם רשב"א:
יט סָעִיף כ אלא בראייה. ופשוט הוא דכל זמן שמוחזק בממון היתומים נאמן לגבי יתומים בשבועה שהרבית בא להם והם מפסידים מה שהחזיר זה הרבית:
כ סָעִיף כא ולבסוף ק"ך. אפילו אם הוזלו פרוטות וכן סאתים חטים בשלש אע"פ שהוזלו החטין ועמדו שלש בדמי שתים:
כא סָעִיף כב מפני פקוח נפש. ב"י כ"כ בשם התוספות פ"ב דעבודת כוכבים (דף כ"ו) וראייה ממה שמצינו בעובדיה שלוה מיהורם בן אחאב ברבית כדי לפרנס הנביאים שנחבאו במערה וצ"ל דכאן מיירי ג"כ כה"ג שאין אדם כשר רוצה להלוות בחנם רק יש ישראל רשע אחד שרוצה להלוות ברבית מותר ליקח ממנו הלואה ברבית מפני פיקוח נפש אבל המלוה פשיטא שעושה איסור דמה פיקוח נפש יש לו שצריך ליקח רבית אדרבה מוטל עליו להלוות בחנם שנאמר לא תעמוד על דם רעך וכמו ששאר ישראל חייבים בהצלתו כן הוא חייב ממילא אין כאן פיקוח נפש אלא מצד שהוא אינו רוצה ללות בחנם ואין ללמוד מיהורם שבאמת עשה כן בעבירה שישראל מומר היה כמ"ש התוספות שם וא"כ לא היה לבעל הש"ע לקבוע זה בש"ע דמצד המלוה הוא יש באמת איסור ומצד הלוה פשיטא הוא שהרי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש והתוס' שכתבו כן לא באו ללמד שום חידוש אלא כתבו דרך תירוץ על מה שהקשו למה נתן עובדיה רבית לישראל מומר והא איסור הוא כמ"ש ריש סי' קנ"ט וגם דברי רמ"א שהתיר בסמוך בעסקי הקהל לצורך גדול שהוא כפקוח נפש צריך לפרש כן דאין כאן רק אדם רשע שרוצה דוקא ברבית ולא כאותן שטועים בדבר ואומרים שגם למלוה יש היתר חלילה לומר כן:
כב סָעִיף כג שכל מלאכה שתבא לידו. הב"י כ"כ ולמדו מדברי הרא"ש שכתב כהן שהלוה את ישראל ע"מ שיתן לו תרומות ומעשרות למ"ד טובת הנאה אינה ממון לא מפקינן משמע דלכ"ע איסורא מיהו איתא אלא דרבית קצוצה לא הוה אלא למ"ד טובת הנאה ממון עכ"ל. ואילולי פה קדוש הייתי אומר דהיתר גמור הוא וראייה ברורה מדברי התלמוד הובא בש"ע סי' קע"ב סעיף ד' דאם אמר המלוה ללוה אם תמכור קרקע שלך לא תמכור אלא לי בשווי' ועל מנת כן אני מלוה לך דמותר והיינו ממש הך דהכא ונראה לע"ד דאין ראיה מדברי הרא"ש דהביא ב"י לדין זה דשאני התם שטובה רבה היא לכהן שמקבל בחנם התרומה וע"כ שייך שפיר מצד הנותן טובת הנאה שהוא נותן לו אותה טובת הנאה בשביל ההלואה משא"כ כאן במלאכה ומכירת קרקע שלאו בחנם באה לידו על כן אין שם טובת הנאה על הנותן בזה לענין רבית ואין להקשות דיהיה אסור מדאיתא בח"מ ריש סימן ש"ז דאומן מקרי שומר שכר בההיא הנאה שנותן לו לתקן ליטול שכר זה אינו דאף על פי שיש למלוה הנאה זו אין זה חשיב לחסרון בשום דדבר ללוה דיפול עליו שם רבית דאל"כ גם בההיא דסימן קע"ב יהיה אסור דהא מקח השוה הוא הנאה ללוקח ולמוכר כדאיתא לקמן סי' רכ"ז סעיף א' זבינא מציעא כו' אלא פשוט דמ"מ אין שייכות רבית בשביל זה הכי נמי בדין זה וצ"ע בזה:
א סָעִיף א עוברים. כתב הגהת דרישה דגם הסופר עובר וכ"כ הרמב"ם וכתב עוד דכל מי הוא סרסור בין מלוה ולוה או שסייע לא' מהן עובר משום לפני עור:
ב סָעִיף ד מדעתו. הקשה בפרישה דבח"מ סי' רל"ב אמרינן דמי שלקח מעות מחברו ומצא בו יתרון בכדי שאין הדעת טועה א"צ להחזירן וי"ל דהתם קאי אמכר ולא בהלואה וכתב הש"ך אבל ק' דהמחבר כתב שם דה"ה בהלואה דינא הכי ונ"ל דבח"מ מיירי בגוונא דלא מחזי כרבית כגון שהיה המעות בידו דרך מכר ומ"ש הט"ו שם בין בהלואה ר"ל בהלואה שהלוה מצא יתרון א"נ בפרעון הלואה ובגוונא דליכא למיחש לרבית וכדלקמן סי' קס"ו וקס"ט וקפ"ו ודוכתי טובא עכ"ל:
ג סָעִיף ד בכה"ג. שנותנו לו סתם ואינו אומר בשכר מעותיו:
ד סָעִיף ה לקבלו. ואפילו ברבית דרבנן. (טור). ובמקום דמועלת מחילה הוא אפילו ברבית דאורייתא:
ה סָעִיף ד בשביל. כתב הט"ז ואפילו למ"ש בס"ד שלא התנה עמו כו' שאני הכא שהוא קודם להלואה לכך אינו אסור אא"כ מפרש וכתב הש"ך דאף במפרש אינו אלא אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים כדלקמן סימן קס"ו:
ו סָעִיף ו מרובה. כתב ב"י דאפשר אפילו היה רגיל מקודם במתנה מרובה אסור ודוקא סמוך קצת להלואה אבל במופלגת הרבה אין לחוש כלל ואפילו מתנה מרובה נמי שרי כל שהוא סתם ונראה דבפירש אפילו מועטת אסור אפילו מופלגת הרבה וכשלא היה רגיל מקודם אפילו בסתם אסור ומהרש"ל כ' דכל מה שידוע שבלא"ה לא היה עושה לו כלל הוי כמתנה מרובה ואסור עכ"ל ונ"ל דהכל לפי הענין ולפי מה שניכר בדעת המשלח עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ז מליהנות. שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו וע"ל סי' קס"ו:
ח סָעִיף ח במתנה. וכן ללות מהם אסור וכ' הש"ך ואע"ג דאפילו אומר אני נותנו לך במתנה אסור לעיל ס"ה התם ה"ט משום דאנן סהדי דמשום שהלוה לו נותן לו במתנה אבל בבני ביתו אע"פ שנותן להם במתנה מפני שאינו מקפיד עליהם אסור:
ט סָעִיף יג והלוה. כתב הט"ז אבל אם אמר לו כל זמן שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אני אתן לך כל חדש דינר זה איסור גמור וע"ל בסי' קס"ט סט"ז:
י סָעִיף יג מהלוה. נראה פשוט דכ"ש שלא יקדים לו המלוה לנותן מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה ממלוה והוא חוזר ונותן למלוה מתנה ההיא או פחות ויותר קצת דרבית גמור הוא. ט"ז:
יא סָעִיף יג יפייסנו. ובב"י הביא הרבה פוסקים דאפילו פייסו שרי כיון דמשלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו לא נעשה שלוחו וכ' ולענין הלכה הרוצה לסמוך על המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא עכ"ל הש"ך:
יב סָעִיף טו לך. הב"ח כתב דאין בזה שום איסור אלא ט"ס הוא וצ"ל שיתן לי ד' דינרין והש"ך כתב דאין לשבש הספרים בחנם אלא טעמא דמילתא כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח הרי הוא מהנה למלוה בשליחותו וכ"כ הט"ז ע"ש:
יג סָעִיף טז שלחן. משמע דתרוייהו בעינן גדול ואינו סמוך וכו' כ"כ הש"ך אבל הט"ז כ' דכל שסמוך אסור בכל גווני ואפי' גדול אבל בקטן אסור אפילו אינו סמוך דמ"מ מוטל על אביו לפרנסו ואע"ג דבש"ס ב"מ איתא דקטן שאינו סמוך מקרי גדול היינו לענין מציאה שאין ידו כיד אביו אבל כאן הוי כאלו קבלו האב דכיון שאם אין לו לבן האב חייב לפרנסו עכ"ל:
יד סָעִיף טז בהיתר. הנה הלבוש והט"ז השיגו על רמ"א בדין זה ומביאים כמה ראיות שאיסור גמור הוא ובנה"כ סתר כל טענות הט"ז ומסיק שדברי הרמ"א הם נכונים וברורים ע"ש וכ"פ הב"ח וכ' דהכי נקטינן מיהו דוקא כששולח ע"י ישראל אבל ע"י עובד כוכבים אסור דלא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל ואין העובד כוכבים עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית:
טו סָעִיף יז חומש. מלגיו כגון ק' בק"כ וכתבו בעל התרומות דוקא שיהיו שניהם ת"ח הלוה והמלוה:
טז סָעִיף יח יתומים. הבית יוסף מסיק דאלמנה אין לה דין יתומים בזה כיון שהיא מתעסקת בשלה כשאר נשים:
יז סָעִיף יח נוהגין. כ' הש"ך בכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן שמלוין ברבית דרבנן אלא ע"ד היתר כמו שאר מעות עכ"ל:
יח סָעִיף יח לעסוק. וה"ה לגדול שמת אביו ואינו יודע להתעסק בשלו חשוב כיתום ומיהו מי שאין אביו רוצה לפרנסו ולהתעסק בצרכיו אין לו דין יתום ואסור להלוות מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד ואם טען המקבל לא קבלתי אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא קרוב לשכר ורחוק להפסד כתב המרדכי דהמקבל נאמן במגו דלהד"ם או החזרתיו לך מיהו היכא דהיתום הוא מוחזק כגון שיש לו משכנות. האפוטרופוס נאמן אי טעין קרוב לשכר ורחוק להפסד או אי ליתיה קמן טענינן אנן ליתמי עד כדי דמיהן עכ"ל הש"ך:
יט סָעִיף יח נאמן. הנה הש"ך כתב דדין זה לאו ביתום לחוד הוא אלא בכל אדם משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ודאי כל מה שקבל בדרך היתר קבל ובט"ז חולק על כלל דין זה אפי' ביתום וסיים והבא לפסוק כהג"ה זאת עליו להביא ראיה בפרט להוציא ממון בלא שבועה עכ"ל (ובנה"כ מחזיק דבריו שבש"ך ומשיג על הט"ז ע"ש):
כ סָעִיף יט נטל. ובאדם אחר אין היתר בזה אלא כל שנעשה ההלואה באיסור אסור ליטול אפילו אם הרויח הלוה הרבה אבל כאן מה שנעשה באיסור הרי הוא כאלו לא נעשה להזיק ליתומים והוה כאלו לא התנה כלום בשעת הלואה ואמרינן לטובת היתומים דאע"ג דלא התנו להתירא הוי כאלו התנו וכל שיש היתר ליקח מועיל ונ"ל שהוא נוטל החצי מכל מה שהרויח המקבל אפי' הרבה מהקציצה רק שינכה לו שכר טרחו דיש זכות להיתום ע"צ היותר טוב ואותה הקציצה שקיצץ האפוטרופוס באיסור לא נחשבת לכלום ודלא כלבוש שכתב ועכ"פ לא יקח יותר מהקציצה ותמוה הוא מאד דמאי איכפת לן בהקציצה ול"ד למקח שנעשה באיסור דהוא קיים דשם המקח עצמו הוא כראוי אלא שיש בו איסור מצד אחר משא"כ כאן עכ"ל הט"ז וכ' הש"ך אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח דאטו משום דאתנו באיסורא יפה כחם אבל בתשובת ר"א ששון משמע שאפילו לא יטול הוא שום ריוח יתן הכל ליתומים וכ"נ ג"כ מתשובת מהרי"ל:
כא סָעִיף כ פטורים. והבע"ת כתב דיוצאה בדיינים ועיין בשא"י ר"ס ס"א:
כב סָעִיף כ נאמן. כתב הש"ך משמע דאפילו כבר גבה המלוה הרבית אינו נאמן לומר של הקדש היה ונתנו להקדש ואם הוא רבית קצוצה צריך להחזיר לו ובתשובת מהר"ם שהביא המרדכי משמע שהאפוטרופוס נאמן בשבועה לומר מעות של יתומים הן ואם הלוה טוען איני מאמינך הוי טענת שמא ואפילו שבועה לא בעי ונ"ל לחלק דדוקא בטוען מעות של הקדש היה הוא דצריך ראיה מטעם דאל"כ כל אחד יכול לטעון מעות של הקדש או של שאר מצוה הוא אבל באפוטרופוס של יתומים שהוא ידוע שהוא אפוטרופוס לא שייך הכי ועיין בח"מ סימן ל"ד סי"ב ובתשובת מהר"ם מ"ץ כתב בראובן שהיה בידו מעות צדקה של יחידים והלוה אותן מעות לשמעון ע"י עובד כוכבים בשטר בלא שום משכון ושמעון תובע את ראובן בעד הרבית שנתן שאומר שלא היה של צדקה אלא שלו דראובן נאמן אפילו בלא שבועה דמעות של צדקה היה עכ"ל ונראה דשאני התם דידוע שהיו מעות הצדקה בידו הלכך שרי מטעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא ומ"מ נראה הא דנאמן בלא שבועה היינו משום שהלוה אינו טוען ברי אבל אם הלוה טעין טענת ודאי אע"ג דהיה מעות צדקה בידו שבועה מיהא בעי ואע"ג דלקמן סימן קס"ט סכ"ה המלוה פטור בלא שבועה שאני התם שאומר על דרך היתר הלויתי ושרי מטעם דלא שביק התירא ואכיל איסורא אבל הכא כיון שנתברר שהלוה ברבית אלא שאומר שהוא מעות של יתומים וכה"ג צריך ראיה עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז דהא דאינו נאמן אלא בראיה נראה פשוט דכל זמן שמוחזק בממון היתומים נאמן לגבי היתומים בשבועה שהרבית בא להם והם מפסידין מה שהחזיר זה הרבית:
כג סָעִיף כא אסור. דבתר מעיקרא אזלינן:
כד סָעִיף כב פקוח. כתב הט"ז ומיירי שאין אדם כשר רוצה להלוות בחנם רק יש ישראל רשע א' שרוצה להלות ברבית מותר ליקח ממנו הלואה ברבית מפני פקוח נפש אבל המלוה פשיטא שעושה איסור דמה פקוח נפש יש לו שצריך ליקת רבית אדרבה מוטל עליו להלות בחנם וגם מ"ש רמ"א בהג"ה שנהגו להקל קצת לצורך קהל מיירי נמי בכה"ג דאין כאן רק אדם רשע שרוצה דוקא ברבית ולא כאותן שטועים בדבר ואומרים שגם למלוה יש היתר חלילה לומר כן עכ"ל:
כה סָעִיף כג מלאכה. כתב הש"ך כלומר שהמלוה הוא בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה אלא שנותן לאיזה בעל מלאכה אם צריך לשום מלאכה אסור להלות לו ע"מ שכל מלאכה שתבא לידו שיתנה למלוה אבל אם הלוה הוא בעל מלאכה והוא מלוה לו ע"מ שיעשה לו מלאכה בזול פשיטא דהוי רבית קצוצה לכ"ע אפילו למ"ד לקמן סימן קס"ו ס"ב בחצר דהוי אבק רבית כיון שלא התנו בשעת מתן מעות מודה הכא דדוקא לדור בחצר דלאו מידי יהיב ליה אע"ג דעומד לאגרא הוי אבק רבית אבל אם קצבן לתת לו לא ומכ"ש לדידן דקי"ל אפילו בחצר דהוי ר"ק ועיין בא"ח סי' ק"ע ס"ג עכ"ל והט"ז כתב אילולי פה קדוש דהרא"ש הייתי אומר דהיתר גמור הוא וראיה ברורה מדברי הש"ס הובא בש"ע סימן קע"ב ס"ד דאם אמר המלוה ללוה אם תמכור קרקע שלך לא תמכור אלא לי בשויה וע"מ כן אני מלוה לך דמותר והיינו ממש הך דהכא (ובנה"כ דחה ראייתו דיש לחלק ע"ש):
א סָעִיף א הלוה הנותנו כו'. עד (בהגה) אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפ"ע. עיין במשנה למלך פ"ד מהלכות מלוה דין ב' שכתב בשם הרב בעל פני משה דהיכא דלוה חזי דהמלוה מוזיף הני דמים לישראל אחרינא ליכא משום לפ"ע כדאיתא פ"ק דעבודת כוכבים דמושיט כוס יין לנזיר לא מחייב משום לפ"ע אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא אבל בלא"ה לא. והוא ז"ל חלק עליו דלא דמי לנזיר דשם אם לא היה מושיט זה הכוס לא היה נעשה כלל האיסור לפ"ע אבל גבי רבית דאם לא לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפ"ע. בשביל זה לא נפטר מלפ"ע ועוד דהכא אסור דאפשר שהלוה האחר יחזור בו ולא ילוה ונמצא דאיהו מכשיל למלוה עכ"ד והנה לדעת התוס' והרא"ש ור"ן רפ"ק דשבת (והובא לעיל סי' קנ"א ס"א בהגהה) דאף בנזיר בחד עברא דנהרא אסור מדרבנן כיון דמחויב להפרישו ע"ש ה"ה הכא אף אי נימא דדמי ממש לנזיר מ"מ אסור לכתחילה ואף די"ל דהכא ברבית דרבנן הוי גזירה לגזרה מ"מ מאחר דהם תלו הטעם כיון שמחוייב להפרישו והא מילתא פשיטא דאף באיסור דרבנן מחוייב להפרישו וכמו שהוכחתי לקמן סימן ש"ג. אמנם במומר כה"ג אי נימא דדמי ממש לנזיר מותר אף לכתחילה לפמ"ש הש"ך שם סק"ו דכ"ע מודים בישראל מומר לעבודת כוכבים כיון דאין מחויב להפרישו ע"ש. ונראה לכאורה דאם אותו ישראל אחר שרוצה ללוות ג"כ הוא מפני פקוח נפש או לצורך מצוה וכדומה אין איסור ללוה זה אפילו לכתחילה דבכה"ג גם לדעת המ"מ ליכא לפ"ע דהא דמי ממש לנזיר דאם לא לוה זה לא היה נעשה כלל האיסור לפ"ע דהא מפני פ"נ ולצורך מצוה מותר ללות ברבית כדלקמן סכ"ה וגם מ"ש המל"מ שמא יחזור בו לא שייך הכא דנראה דלא חייבינן לזה רק היכא שהלוה האחר היה עושה איסור שקרוב הדבר שיחזור בו כי לא יחפוץ לעשות רשע וראיה ברורה לזה מתוס' חגיגה דף י"ג ע"ב בד"ה אין מוסרין והביאו המל"מ שם דאל"כ קשה הא אכתי איכא חששא השניה שמא יחזור בו ע"ש ודו"ק אלא דמטעם אחר יש לאסור שלא יהיה הגורם לבטל פקוח נפש וצורך מצוה וכל זה פשוט:
ב סָעִיף א והעדים. עי' בתשובת מהרא"ש סימן קס"ב שנסתפק אם זהו דוקא במלוה בשטר אבל בע"פ אין העדים עוברים משום ולא תשימון או אפילו במלוה ע"פ ע"ש ובש"ג פרק איזהו נשך כתב בפשיטות דאפי' במלוה ע"פ עוברים ע"ש:
ג סָעִיף א אבל ברבית דרבנן. עי' בח"ד שכתב דה"ה העדים אין עוברים ברבית דרבנן רק משום לפני עור ע"ש:
ד סָעִיף ד מדעתו. עיין בח"ד שכתב דדוקא לכתחילה אסור לקבל כשיותן לו יותר אבל כשכבר קיבל ומצא יתרון א"צ להחזיר ובהכי ל"ק מח"מ סימן רל"ב ע"ש:
ה סָעִיף ה אני נותנו לך במתנה. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א מסימן נ"ד עד סימן נ"ח אודות שנשאל באחד שאומר לחבירו הנני נותן לך מנה במתנה גמורה מעכשיו ולעולם ע"מ שתתן לי אחר ל' יום ק"כ היש בזה חשש רבית דאורייתא או דרבנן או הערמת רבית. וכל מ"ש בפוסקים היינו שהיא מלוה גמורה והתנאי היה על הרבית לתת לו דרך מתנה משא"כ בזה שאין כאן מלוה ולא זכרון הלואה כלל והשיב על זה באריכות ודעתו נוטה שאין בזה רבית דאורייתא או דרבנן רק הערמת רבית או מחזי כרבית ושוב חזר החכם השואל והאריך לבאר דיש כאן איסור תורה ור"ק היוצא בדיינים ובעל המחבר הודה לו והביא לזה עוד ראיות ע"ש ועמש"ל סימן ש"ה סקי"א בשמו ועיין בשאלות ותשובות פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"ח. וכתב בספר כנה"ג שסידר למי שרצה לעלות לא"י והיה רוצה להניח קרן שיתפרנס ממנו כל ימי חייו שיתן המעות לפלוני במתנה ופלוני יהא מתחייב לתת לו כך וכך לשנה כל ימי חייו אם מעט ואם הרבה ואם ימות הנותן תיכף ישארו הנכסים למקבל ואם יאריך ימים חייב המקבל לשלוח לו כל ימיו הסך שקצבו ביניהם ולרווחא דמילתא עשה שיתן המעות במתנה גמורה למקבל בלי שום תנאי ואח"כ יתחייב המקבל לשלם לו סך כך לשנה עכ"ד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"ס שפקפק על היתר זה דמ"מ הוי רבית ולפחות הערמת רבית כל מה שמקבל יותר מהקרן אם האריך ימים הנותן ע"ש:
ו סָעִיף ה מועלת מחילה. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ז שכתב דדוקא מחילה בפירוש מהני אבל שתיקה לחוד לא מהני דדלמא גברא אלמא הוא וסבר למחר מוקמינא לי' בי' דינא או אמתלא אחרת היה לו בהמתנת תביעתו ע"ש ועמש"ל סי' קס"א סק"ה עוד בשמו. ועי' בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ל"א מ"ש בזה:
ז סָעִיף ו בשביל שילוהו. עיין בח"ד שכתב דמיירי שנתן לו המתנה ואומר אם תרצה תלוני לכשאצטרך אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו וכשלא ילוה לו יתחייב להחזיר המתנה אז כשמלוה לו בשביל זה בודאי הוא רבית קצוצה ע"ש וכ"כ בשו"ת לחם רב סימן י"ב:
ח סָעִיף יב רבית דברים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן מ"ז שכתב דאדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוהו בעודו בעל חובו כיון דקיי"ל באשה כה"ג מקודשת ש"מ דין ממון יש בו דהו"ל כמתן מעות כ"ש לענין רבית דלא בעינן מעות שאפילו רבית דברים אסור. ומה נקרא אדם חשוב לענין זה היינו כל שאינו מקבל מתנה משום אדם זולת זה אם נזהר במעות צריך להיות נזהר במעות ואם אינו מקבל כל דבר אפילו מנות של מאכל ומשקה צריך הוא ליזהר גם כאן בכל. ע"ש:
ט סָעִיף יג שלא יפייסנו. עבה"ט בשם ש"ך דהרוצה לסמוך על המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא. ועיין בג"ת שער מ"ד ח"ב סימן י"ד שהקשה עליו כיון דפלוגתא דהני רבוותא היא אי הוי כשלוחו או לא. הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מה"ת גם מהרשד"ם בחה"מ סימן רל"ב כתב בפשיטות דאסור מה"ת ע"ש ועיין בשער המלך פ"ה מהלכות אישות דין ט"ו שתמה עליהם דאישתמיט להו דברי התוספות ורמב"ן והר"ן דמבואר מדבריהם דאפילו בחוזר ונפרע אינו אפילו א"ר אלא הערמת רבית גרידא. ועיין במל"מ פ"ה מהלכות מלוה ולוה דין י"ד שנסתפק לדעת הרמב"ן וסייעתו החולקים בחלוקה הג' דהיינו פייסו הלוה ולא נתן לו כלום אי חולקים נמי בחלוקה הב' וס"ל דאפילו אמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי כל שלא נתן הלוה לנותן ש"ד וכתב דמסברא נראה דשרי כיון שאין הלוה נותן כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר שיתן בשבילו מה לי שיאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ע"ש וכן דעת השעה"מ שם בפשיטות אלא שתמה עליו לאידך גיסא דאמאי מספקא ליה כלל דהא מלשון בעה"ת מבואר דטפי מסתבר לאסור בשיפייס הלוה לנותן שיתן בשבילו מהיכא שדבר הלוה עם המלוה וא"כ כיון דלדידהו אפילו פייסו שרי מכ"ש כשדבר הלוה עם המלוה ע"ש:
י סָעִיף יד שתתן זוז לפלוני. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"צ שנשאל בראובן שהלוה לשמעון מאה ר"ט על שנה וככלות השנה ביקש מעותיו ושמעון מעכב ואומר כי לפי שעה אין לו ואמר לו ראובן שימתין לו זמן מה רק שיעמיד לו ערב שיהיה בטוח והפיס שמעון את לוי ופסק ליתן לו כל חודש זהוב א' שיערב עבורו אם יש בזה חשש רבית. וכתב דאפילו היה זה בתחילת הלואה אין בו שום חשש איסור אם לא שיש כאן תחבולת רשעים שראובן יודע שא"א לשמעון להעמיד ערב כ"א לוי וזה כוונתו ליהנות ללוי בזה ולא משום שאין שמעון בטוח לו וה"ל כאומר תן דינר לפלוני ואלוה לך ובזה אין חילוק דגם לבסוף אסור רק דבכל שלא קצב עמו בתחלת הלואה יש מחלוקת הרמב"ם ורש"י אם הוא ר"ק כדלקמן סימן קס"ו ס"ב משא"כ אם ראובן לא קפיד רק על ערבות מי שהוא להבטיח מעותיו הרי אין למלוה שום הנאה וערב שכר ערבנותו הוא נוטל אם לא שהגיע ז"פ והוצרך לוי לפרוע ותבע את שמעון שמשם ואילך ודאי אסור לשמעון (מ"ש שם לראובן ט"ס) לרצות ללוי בריצוי כסף שימתין לו דהוי לרש"י ר"ק ולרמב"ם א"ר. ע"ש:
יא סָעִיף יד ורבית קצוצה הוא. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן מ"ח אות ב' דהגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל נסתפק אם המקבל חייב להחזיר להמלוה והוא ז"ל כתב דודאי המקבל אינו מחזיר דאטו נתן לו עבור הלואה רק הנתינה היה עבור שזה צוה לו ליתן והדין שיתבע הוא את המצוה לו מדין ערב אבל אין לו ע"ז טענה כלום כיון שנתן לו במתנה ומיהו אם נתן לזה ואמר לו אני נותן לך עבור שאני צריך ליתן לפלוני עבור הרבית שפיר מחזיר אם הוא רבית קצוצה ע"ש:
יב סָעִיף טז לפלוני שילוני. עיין בשו"ת לחם רב סימן י"ב שכ' דהאומר לחבירו הילך זוז ואמור לאשתך שתלוה לי מעות מנכסי מלוג שלה הוי ר"ק דיד אשה כיד בעלה ע"ש:
יג סָעִיף טז דאסור למלוה ליקח. ואם אומר לחבירו הילך זוז בעד שכר טרחך לבקש לי הלואה ואף אם לא אמצא מי שילוני יוחלט לך מותר להשליח ליתן למלוה זוז דהוי כנותן מעות עצמו. כ"כ בס' חות דעת ע"ש:
יד סָעִיף טז דמותר לישראל. עיין במל"מ פ"ה מהלכות מלוה ולוה דין י"ד בד"ה העולה שכר. ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש"י הלזו דשרי לעשותו ע"י שליח דאפשר דע"כ לא אמרינן אין שליח לד"ע אלא באיסורי דאורייתא אבל באיסורי דרבנן אפשר שיש שליח ומהר"י מטראני ח"א סימן קט"ז נסתפק בזה עכ"ד ועיין בשער המלך שם שכתב על זה דאפילו אם נאמר דבאיסור דרבנן יש שליח לד"ע נראה דלדעת רש"י ז"ל שרי לעשותו ע"י שליח דכיון דהא דאסרו חכמים דרך מו"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי דאורייתא כמ"ש הרמב"ם פ"ו איכא למימר דדוקא ברבית הבא מיד לוה למלוה גזרו דלמא אתי לאיסור דאורייתא אבל ברבית ע"י שליח דלא אתי לידי איסור דאורייתא לא גזרו ע"ש:
טו סָעִיף טז ואי משום כו' אין שליח לד"ע. עיין בס' תיבת גמא פ' קרח מה שהקשה על זה מח"מ סימן שפ"ח סט"ו בהג"ה ועיין בש"ך שם ס"ק ס"ה ובתו' ב"מ דף י' ע"ב בד"ה דאמר לישראל ותראה דלק"מ וע' במל"מ פ"ה מהל' מלוה באריכות:
טז סָעִיף טז אין שליח לד"ע. כתב מהר"ם די בוטון דף קס"ח והביאו הרב כנה"ג בח"מ סימן קפ"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מיחייב שולחו ע"ש ועיין בשער המלך שם סוף דין י"ד שכתב דבש"ס פ' הפרה גבי הא דפריך בור של ב' שותפין היכי משכחת לה כו' נראה דאפילו אם אנס את השליח אין שליח לד"ע דאל"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושווינהו שליח ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן פ' אות א':
יז סָעִיף טז בהיתר זה. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן ס"ג שהעלה כדעת הלבוש והט"ז שאין זה היתר כלל וע"ש בסי' ס"ד כתב דמ"מ אפשר לומר שאינו נקרא ר"ק להיות יוצא בדיינים:
יח סָעִיף יח של יתומים. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן קמ"ד שכתב דמותר ליתומים ללות בא"ר מיתומים אחרים וכ"ש ביצא שט"ח על היתומים שאביהם לוה בא"ר מיתומים אחרים דמפקינן מיתמי ליתמי ע"ש. ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ג סי' ב' בשם מהר"א מונסין דאע"פ שמותר ליתומים לתת מעות בא"ר מ"מ אם נתן אביהם בא"ר ומת אין יכולים היתומים לגבות הא"ר אע"פ שהם מותרים בו ע"ש. ועיין במל"מ ספ"ד מהלכות מלוה שהביאו ודחה ראייתו ומ"מ מסיק דלענין דינא דבריו נכונים דאין גובין ע"ש:
יט סָעִיף יח או ת"ת. ואם מותר להלוות מעות של ת"ת וכיוצא בו שאין לממון זה בעלים ידועים ברבית קצוצה עיין בתשובת הרשב"א סימן תרס"ט ועיין עוד בתשובת בשמים ראש סימן כ"ז ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן קט"ז וקי"ז ובפ"ב יו"ד סימן מ"ה ובתשובת פני משה ח"א סימן צ"ד ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן ט"ז וסימן ך' ע"ש:
כ סָעִיף יח נוהגין להקל. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן מ' שכתב דכן יש לנהוג דאף דלדעת רש"י שצריך ב"ד משום שכח בידם להפקיר נכסי המקבל נגד היתומים אזי צריך ב"ד חשוב ועכשיו אין לנו ב"ד חשוב א"כ אין לנהוג כן וזה טעם המנהג שהביא הש"ך מ"מ העיקר כהחולקים על רש"י וכתב וכן נהגתי אני כמה פעמים שנתתי זוזי דיתמי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכתבתי בשטר עיסקא שעשיתי עם המקבל שזה זוזי דיתמי שקבל קרוב לשכר כו' ע"ש:
כא סָעִיף יח אבל ברבית דרבנן שרי. עש"ך ס"ק כ"ח ועיין באורים ותומים כללי מגו ס"ק צ"א:
כב סָעִיף יח שרי. עיין במג"א בסימן רמ"ב שכתב בשם שבולי לקט לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ועיין בספר באר יעקב שם וכאן שכ' דר"ל ברבית דרבנן ופשוט הוא:
כג סָעִיף יח כל זמן שלא הגדיל. עיין במל"מ פ"ד מהל' מלוה דין י"ד שכ' דיש להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י"ג שנה (לאו דוקא הוא) ואם יקח היתום מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל כיון שהתנאי היה בשעת היתר. א"ד בתר גוביינא אזלינן ולכאורה דמי זה לההיא דסימן קע"א בנתגייר אך אפשר לומר בזה שמותר ליקח אף מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל לפי דשאני שאר איסורי רבית שיש איסור בנתינה מצד עצמה אבל קרוב לשכר אין בזה איסור בשעת נתינה שאין האיסור אלא מב' החלוקות דהיינו שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בחלוקה א' אין איסור שאם היה קרוב להפסד כדינו היה מותר קרוב לשכר וכן בהפך נמצא שאין כאן איסור אלא משום התנאי וכיון שהתנאי היה בשעת היתר שרי אבל בשאר איסורי רבית שאין האיסור מצד התנאי אלא מצד הנתינה לבדה אף שהתנאי היה בשעת היתר בתר נתינה אזלינן ולכן במשכנתא או בחכירי נרשאי אסור לאכול הפירות או לקחת החכירות לאחר שהגדיל וכתב עוד דלא מהני הכא זקפן כמו דמהני גבי עובד כוכבים אף לדברי תה"ד דס"ל דזקפן מהני אפילו למה שעלה לאחר שנתגייר משום דשאני התם דכל מה שזקף כשהיה עובד כוכבים היה היתר גמור שהרי לא היה מוכח שיתגייר וא"כ אף שנתגייר גובה את הרבית לפי שבשעת הזקיפה היה היתר גמור אבל גבי יתום אם זוקף אף מה שיעלה לאחר שיגדיל משעת זקיפה עבד ליה איסורא:
כד סָעִיף יט נטל. עבה"ט מ"ש אבל בתשובת ר' אהרן ששון כו' וכ"כ בתשובת אמונת שמואל סימן כ"ט בשם מורו הגאון מהר"ר יעקב מלובלין ז"ל דאפי' לא הרויח אלא כמה שהתנה מחוייב גם כן ליתן להם ע"ש:
כה סָעִיף יט חייב ליתן להם. עיין בתשו' נחלה ליהושע סימן ל"ז:
א סָעִיף א ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דנאמר וכי ימוך כו' אל תקח כו' ופשוט הוא בכמה מקומות:
ב סָעִיף א והא דלוה כו'. ממש"ש ס"ח ב' ואיסורא לאינשי כו'. הרא"ש שם סמ"ב:
ג סָעִיף ב וכאלו כו'. ת"כ פ' בהר אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם מצות רבית שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים:
ד סָעִיף ב (ליקוט) ובאלקי כו'. גמ' שם ובתוספתא ספ"ו ובירושלמי פ"ה מסיים הא למדת שמלוי ברבית כופרין בעיקר ע"ש ושם (ע"כ):
ה סָעִיף ד אפילו כו'. כמו הלוהו ודר בחצירו ועתוס' ע"ג ב' ד"ה ושפכי כו' שפי' דוקא ברבית מאוחרת מותר בכה"ג וכמ"ש בס"ו בהג"ה ופירש כו' ורשב"א ונ"י כ' דדוקא דרך מכר מותר שם וז"ש כאן בהג"ה ומיהו כו':
ו סָעִיף ה אפילו כו'. ממש"ש ע"ה א' ת"ח כו' ועתוס' שם ד"ה מתנה כו' ואפילו כו': (ליקוט) אפי' אם כו'. כמ"ש במתני' ע"ה ב' ולקמן בס"ו כיצד כו' לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטילות כו'. מרדכי (ע"כ):
ז סָעִיף ה אבל כו'. ממ"ש בב"ק צ"ד ב' ת"ר הגזלנין ומלוי כו' ר"ל אלא ימחלו להם משום נעילת דלת כמש"ש אלמא מועיל. רמב"ם ע"ש: (ליקוט) אבל אם כו'. ראיית הרמב"ם מרפ"ט דב"ק הגזלנין כו' וסה"ת והג"מ סתרו ראייתו דשם משום דחכמים הפקיעו כו' ומ"מ דברי הרמב"ם נכונים ממש"ש וכי מאחר שאין מקבלין כו' לצאת י"ש אלמא יוצא י"ש במה שנותן לו ואינו מקבל וע"כ מחמת מחילה (ע"כ): (ליקוט) אפי' כו' אבל כו'. ערש"י ס"ו ב' ד"ה הכא הלואה כו' ולא מהני מחילה וכן פי' הרא"ש ומתרץ קושית תוס' דמיירי שניהם שם דידע ומחיל ע"ש (ע"כ):
ח סָעִיף ה כמו בכל גזל. שם במתני' ק"ג א':
ט סָעִיף ה (ליקוט) מתנה כו'. דהוא מעות כמ"ש בפ"ק דקדושין (ו' ב') דבמכר קנה ובתרומה כו' ואף אשה כו' אם לא משום חליפין (ע"כ):
י סָעִיף ו ופירש כו'. תוס' הנ"ל ד"ה ושפכי כו':
יא סָעִיף ו או כו'. כמש"ש אחולי אחיל כו' וכמש"ש טפי כופיתא:
יב סָעִיף ו ואם עבר כו'. שם ס"ב ב':
יג סָעִיף ז צריך כו' ובלבד כו'. תוס' שם ד"ה אבל כו' כשני התירוצים לחומרא:
יד סָעִיף ז (ליקוט) אבל אם כו' בדבר כו'. כמ"ש בסי"א אם לא כו' דוקא באינו רגיל ובתוספתא ספ"ו רע"א קשה רבית שאף שאלת שלום רבית והוא שלא שאל בשלומו מימיו עד שלוה ממנו והקדים לו שאלת שלום וכו' וכן בירושלמי ספ"ה (ע"כ):
טו סָעִיף ז (ליקוט) כגון כו' ולהשתמש כו'. גמ' שם (ע"כ):
טז סָעִיף ט ואם כו' ול"ד כו'. דבשלמא שכירות הוא חייב לו דינר בשכר טרחו ומה לי פורע במעות או במלאכה משא"כ בהלואה וסברא אחרונה ס"ל דאינו אסור אלא דוקא דאיכא תוספת בדבר נשך או תרבית משא"כ כה"ג וראיה ממ"ש (ע"ה ב' במתני') כל ימי גריד כו' אע"ג דאיכא יום קצר ויום ארוך אלא משום דבלא נשך ותרבית אינו אסור אלא מדרבנן וכה"ג לא גזור וע' במרדכי שם אבל סברא ראשונה עיקר דהא אפילו דיבור אסור וכ"ז שלא היה עושה לו בלא"ה:
יז סָעִיף י אסור כו'. כמ"ש ע"ה ב' ת"ל נשך כ"ד כו'. רמב"ם:
יח סָעִיף י או כו'. ר"ל אע"ג דלענין מודר הנאה מותר כמ"ש בנדרים (במתני' ל"ה ב') הכא דקמשתרשי ליה דהא חייב ללמדו בשכר כמש"ל סי' רמ"ה ס"ד. סה"ת:
יט סָעִיף י או גמרא. עבה"ג וע"ל סי' רמ"ה ס"ו:
כ סָעִיף י אם לא כו'. כמ"ש בס"ז וסי"א:
כא סָעִיף יב (ליקוט) לא יאמר כו'. כן פי' הטור והוא לגי' הירושלמי דע אם בא כו' והוא דברי המלוה והרמב"ם פי' ג"כ במלוה ופי' דע כו' שתכבדהו אבל לגי' שלנו וגי' הרי"ף דע כי בא כו' וכן ברא"ש דע שבא כו' י"ל שהוא דברי הלוה וכמו ברישא ברבית מוקדמת ומאוחרת ואומר בשביל כו'. תי"ט (ע"כ):
כב סָעִיף יב וכן שאר כו'. מתני' וגמ' שם:
כג סָעִיף יב ואפי' כו'. עס"ס זה: (ליקוט) ואפילו טובת כו'. בירושלמי ספ"ה רע"א קשה הרבית שאף הטובה רבית הרי שאמר ליקח לו ירק מן השוק אע"פ שנתן לו מעותיו ה"ז רבית (ע"כ):
כד סָעִיף יג והוא כו'. תוס' דקדושין ו' ב' ד"ה דארווח כו' וי"ל כו' וז"ש וי"א כו' דכ"ש הוא דהוא שלוחו ממש:
כה סָעִיף יג וגם לא כו'. דהוי כהילך מנה והתקדשי לפלוני כו':
כו סָעִיף יד אסור כו'. דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לך. תוס' דב"מ ע"א ב' ד"ה מצאו כו':
כז סָעִיף יד (ליקוט) או להקדש. עתוס' נ"ז ב' ד"ה לספק כו' דאפי' מדאורייתא כו' וז"ש ורבית קצוצה כו':
כח סָעִיף יד אפי' אם כו'. תוס' ע"א ב' ד"ה מצאו כו' (ע"כ):
כט סָעִיף יד וריבית קצוצה כו'. דהא מדין ערב הוא וכמו שאשה מתקדשת בהן:
ל סָעִיף יד ואין חילוק כו'. כמש"ש תן כו' ואקדש כו':
לא סָעִיף טו י"א כו'. דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם כו' ודלא בב"ח גם בט"ז טרח בזה בחנם:
לב סָעִיף טז והוא כו'. הרא"ש וטור והביא הרא"ש ראיה מפ"ז צ' ב' וצ"ע דהא פ' שם כמ"זי דשרי וכן הקשה במע"מ ולרמב"ם וש"ע שם ניחא אבל להרא"ש שם קשה. וי"ל דהתם אינו רק משום קנסא ולא קנסו רק לדידיה משא"כ כאן דאסור מדאורייתא וראייתו מדאיבעיא להו בבנו קטן אם קנסו משום דכגופו דמי:
לג סָעִיף טז ואינו סומך כו'. דאל"כ הוי כמש"ש י"ב ב' ומ"מ בקטן לא כיון דמוטל עליו לפרנסו כמ"ש בפ"ד דכתובות (מ"ט ב' נ' א') וכנ"ל ס"י ועב"י וט"ז אבל הרשב"א ונ"י כתבו דהכל תלוי בסומך על שלחנו או לא וכמו במציאה:
לד סָעִיף טז י"א כו'. תוס' דקדושין הנ"ל ד"ה דארווח כו' דכי נמי אמרינן התם כו': (ליקוט) י"א דאסור כו'. הג"א שם ד"ה מיהו כו' (ע"כ):
לה סָעִיף טז י"א דמותר כו'. כמש"ש דלא אסרה תורה כו'. והנה לא דמי לשם כמ"ש תוס' דקדושין הנ"ל שלא יחזור כו' וכנ"ל וכמ"ש בסי"ג וכבר כתבו ב"י ולבוש וט"ז שהוא טעות גדול ואיזה תלמיד טועה כתבו ואף שד"מ וב"ח וש"ך קיימוהו ל"נ וטעות גמור הוא:
לו סָעִיף טז ומ"מ אם כו'. מתני' ע"ה ב' כיצד נתן כו':
לז סָעִיף טז אבל אם כו' דהשטר כו'. כמ"ש ס"ב א' דעל כתיבת השטר בלחוד חייבין. שם: (ליקוט) אבל אם שליח כו'. ערש"י נ"ז ב' ד"ה באבני כו' (ע"כ):
לח סָעִיף יז דברים של כו' עד חומש. שם הלוני מאה פלפלין כו' ומפרש שלא התנה מתחלה ומ"ש במאה ועשרים דברי גמ' הוא אבל לא משמע כן וז"ש בהג"ה וי"מ כו' ודיוקו של הרמב"ם דדוקא בלא פסק ממ"ש ללות ול"ק להלוות. מ"מ:
לט סָעִיף יז ובלבד כו'. תוס' שם ד"ה מתנה כו' וכ"ד הרמב"ן שהוא בעל סברא ראשונה וכמ"ש המ"מ בשמו וז"ל המ"מ ומדברי רבינו דוקא בלוה סתם והרמב"ן ז"ל הוסיף דדוקא בעסקי סעודה ובדבר מועט וה"ה כבני חבורה שאין מקפידין זע"ז ודוקא שלא קצץ ושמואל ה"ק אפשר שבשעת פרעון אפרע לך ק"ך שלא אקפיד למנותן ואריך שזהו כבודי אפילו הוספתי עד חומש אבל דברי הרמב"ם שלא הזכיר לו כלל בשעת הלוואה צ"ל כנ"ל ודוחק ונראה שהרמב"ם מפרש דמ"ש בק"ך דינא קמיגמר ליה דאף אם אחזיר לך ק"ך שרי וז"ש ואריך: (ליקוט) ובלבד כו'. מעובדא דרב מרי ועתוס' ע"ג ב' ד"ה דסתם כו' ועסה"ת (ע"כ):
מ סָעִיף יז ומ"מ כו'. סמ"ג והג"מ שם:
מא סָעִיף יח כל רבית כו'. הרא"ש בשם הגאונים וערש"י שם ד"ה קרוב כו' ומש"ש הא אף בדקנני כו' לרבותא קאמר דאף בדקנני שרי אבל ביתומים בלא"ה מותר הרא"ש:
מב סָעִיף יח או של כו'. דדינייהו כיתומים כמ"ש ברפ"ד דב"ק אנן יד כו' יתומים א"צ כו' ואמר הקדש עניים דאי הקדש ממש אף ברבית קצוצה מותר כמש"ש נ"ז ב' [משא"כ בשל עניים דאינו בכלל הקדש ממש"ש רבית דהקדש ה"ד כו' ולא אוקמוה בשל עניים ובספ"ח דב"ק לשמור ולא לחלק לעניים ואם איתא תיפוק ליה מרעהו ולא הקדש וע' במרדכי]:
מג סָעִיף יח או ת"ת כו'. כמ"ש בירושלמי (ס"ב דמ"ק ופ"ח דסנהדרין) לוין ברבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש כו':
מד סָעִיף יח אע"ג דיש כו'. כמ"ש רש"י שם ד"ה בב"ד כו' וכ"כ המרדכי אבל הרא"ש כתב שם ויהבינן ליה בב"ד כי היכי דליהוי אימתא דב"ד עילוי והרשב"א ונ"י כתבו משום דאין אפוטרופוס רשאי לעשות בלא ב"ד כו':
מה סָעִיף יח (ליקוט) מנהג טעות כו'. כמ"ש ע' א' אטו במנהגא כו' (ע"כ):
מו סָעִיף יח כ"ז שלא כו'. ממש"ש הא אף בדקנני כו' ול"ק אף בגדולים אלא משום דכל שנתמלא זקנם אז ודאי בא לכלל דעת ומילתא דפסיקתא נקט אבל מהרי"ל כתב בשם ר"י דכל אחר י"ג אין לו דין יתום שאז הוא גדול ועבגמ' שם ס"ז עבד ר"א כו':
מז סָעִיף יח מי שחייב כו'. דבריו תמוהין ועט"ז וש"ך: (ליקוט) מי שחייב כו'. הוא תמוה דבכל ב"א הדין כן כמ"ש בסי' קס"ט סכ"ה וכבר השיגו האחרונים על זה (ע"כ):
מח סָעִיף יט אפוטרופוס כו'. דקציצתו שנעשה באיסור אינו כלום ואנן יד יתומים אנן והוי כאלו התנו מתחלה לכך:
מט סָעִיף כ אם עבר כו'. דהוי כגוזל ומאכיל את בניו כו' אע"ג דבגזילה קיימת או הניח אחריות נכסים חייבין לשלם דוקא בגזילה משא"כ ברבית דמדעתיה דאין חייבין לו כלום אלא משום מ"ע וחי אחיך ובכה"ג פטירי וכמ"ש (ס"ב א' ורפ"ט דב"ק) הניח להם אביהם כו' אלמא אע"ג שקיימת פטורין ועריב"ש סי' תס"ה אבל סה"ת ומרדכי חולקין ע"ז וכתבו דיוצאה בדיינין: (ליקוט) אם עבר כו' והאכיל כו'. משמע דוקא האכיל ועריב"ש וע' משנה למלך ספ"ד (ע"כ):
נ סָעִיף כ וגם האפוטרופוס כו'. שאינו בהשבון דלא לקח כלום רק סרסורא דעבירה הוא. שם:
נא סָעִיף כ ומיהו כו'. עש"ך:
נב סָעִיף כא אי אוזיף כו'. אע"ג דבגמ' אמר בדרך ספיקא מ"מ קי"ל דבתר מעיקרא אזלינן ממש"ש ס"ב א' והא סאה כו' וערש"י שם ד"ה ובדיננו כו': (ליקוט) אי אוזיף כו'. אבל מרדכי והג"א כ' דמספקא לן וכמ"ש בגמ' שם אבל נ"י ר"פ כ' כדברי הרשב"א וש"ע וכ' דלהכי תנן במתני' סאתים בשלש דהוא רבית קצוצה בסתמא ולא מפליג אי אייקר או לא (ע"כ):
נג סָעִיף כא (ליקוט) ואי אוזיף כו'. כמש"ש מ"ד ב' ואף ר"ח סבר כו' ונחושת ודאי פירא לגבי כספא כמש"ש במתני' ומשם ג"כ מוכח דבתר מעיקרא אזלינן ואינו אלא רבית דרבנן דאי רבית דאורייתא לא היה ניתר משום דה"ל דינרי כו' ועתוס' מ"ו א' ד"ה נעשה כו' (ע"כ):
נד סָעִיף כג המלוה כו'. כמש"ש ס"ד ב' דאפילו חצר דלא קיימא כו' וערא"ש שם: (ליקוט) המלוה כו'. טור ולמד מדברי הרא"ש בשם הרמב"ן בסי"ז ה"ז דומה לכהן כו' ופשוט ליה דאסור משום רבית כנ"ל סי"ב וכ"מ בתוספתא וירושלמי המוכר שדה לחבירו וא"ל ע"מ שאהא בה אריס ע"מ שאהא בה שותף ע"מ שהמעשרות שלי כו' מותר ואם אף במלוה מותר מאי קמ"ל במכר וז"ש ע"מ שכל כו' (ע"כ):
נה סָעִיף כג ולמ"ד כו'. כמ"ש הרי"ף שם שמחלק בין הלוני להלוהו כו' אבל למ"ד אינה ממון לא כמ"ש הרמב"ן שם דבדלא קיימא לאגרא לא הוי הרבית קצוצה והוכיח שם ממש"ש ס"ה א' הדרי בי ולא מצינו ששילם לצאת ידי שמים אלא דכה"ג אף לצאת י"ש א"צ ע"ש (וע"ל סי' קס"ו ס"ק ב') ועח"מ סי' ר"ג שפסק דאינה ממון:
נו סָעִיף כג וכן כל כו'. עתוס' ורא"ש שם וכנ"ל ס"ז וז"ש אבל כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.