Genesis 44 — בְּרֵאשִׁית מד

פָּרָשַׁת מִקֵּץ · פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ (from 44:18)

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיְצַו אֶת־אֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת־אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף־אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וּפַקֵּיד יָת דִּי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ לְמֵימַר מְלֵי יָת טוֹעֲנֵי גֻּבְרַיָּא עִיבוּרָא כְּמָא דִּי יָכְלִין לְמִטְּעַן וְשַׁוִּי כְסַף גְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ

רַמְבַּ״ן כאשר יוכלון שאת יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו: ושים כסף איש בפי אמתחתו לדעתם כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להטיב לכם שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף אבל היה לדעתם וידעו בכסף כאשר ידעו במשא כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת ואם היה שלא לדעתם אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון ולא יתכן כן בגביע ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד מכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה היו הבאים נותנין שקיהם וכספיהם למשביר והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא בהם והם לוקחים הניתן להם באשר דבר מלך שלטון ועוד כי באמונה הוא עושה ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כאשר יוכלון שאת. פירש הרמב"ן ז"ל יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו. ושים כסף איש בפי אמתחתו. כסף שני זה לדעתם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה זה לדעתם וידעו בכסף כאשר ידעו במשא כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת. ואם היה שלא לדעתם אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו. ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד בכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה היו הבאים נותנים שקיהם וכספיהם למשביר והוא מודד להם כפי הכסף הנמצא והם לוקחים הנתון להם באשר דבר מלך שלטון, ועוד כי באמונה הוא עושה, ועל כן לקחו פעם ראשונה גם בשניה שקיהם סגורים ולא ידעו מה שבתוכם.

סְפוֹרְנוֹ ושים כסף איש בפי אמתחתו. בידיעתם שתאמר להם שחפצתי לשלם להם טובה תמורת הצער שצערתים:

אוֹר הַחַיִּים מלא וגו' ואת גביעי וגו'. צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו. ואם לצערם - הלא מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום. ואולי כי נתכוין לג' דברים: הא', כדי שיכופר להם עון הגניבה שגנבוהו - היה עושה להם דברי חשד כדי שיהיה הבושת על מין העון עצמו של יוסף ויכופר עונם; והב', לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחוה עם אחיו ויכפר להם עונם; הג', לרמוז להם ענין הגניבה, אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים, דכתיב (מ"ג ל"ג): ״וישבו לפניו הבכור כבכורתו״ וגו', וכאלה רבות:

ב וְאֶת־גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר׃

רַשִׁ״י גביעי. כּוֹס אָרֹךְ, וְקוֹרִין לוֹ מדיר"נש בְּלַעַז:

אוּנְקְלוֹס וְיָת כַּלִּידִי כַּלִּידָא דְכַסְפָּא תְּשַׁוֵּי בְּפוּם טוֹעֲנָא דִּזְעֵירָא וְיָת כְּסַף זְבִינוֹהִי וַעֲבַּד כְּפִתְגָּמָא דְּיוֹסֵף דִּי מַלִּיל

אִבְּן עֶזְרָא גביעי. כוס:

סְפוֹרְנוֹ תשים בפי אמתחת הקטן. לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו:

ג הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם׃

אוּנְקְלוֹס צַפְרָא נְהָר וְגֻבְרַיָּא אִתְפַּטָּרוּ אִנּוּן וַחֲמָרֵיהוֹן

רַשְׁבַּ״ם הבקר אור: האיר כמו ראו נא כי אורו עיני לשעבר, וכן מה טובו אהליך יעקב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והאנשים שולחו ה'מה ו'חמוריהם ה'ם י'צאו את העיר. גם זה מן הרמזים שבתורה כי מדת הדין מתוחה כנגדם מפני חטא המכירה. וכבר בארתי לך בענין דור הפלגה כי בכל מקום שתמצא בתורה השם המיוחד רשום למפרע הוא רמז למדת הדין, ומפני זה הוצרכו אחי יוסף לחזור לאחור בלכתם למחוז חפצם. לא הרחיקו. כדי שלא יטריחו עליהם שיצטרכו לחזור ממקום רחוק.

ד הֵם יָצְאוּ אֶת־הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה׃

אוּנְקְלוֹס אִנּוּן נְפָקוּ מִן קַרְתָּא לָא אַרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ קוּם רְדַף בָּתַר גֻּבְרַיָּא וְתַדְבְּקִנּוּן וְתֵימַר לְהוֹן לְמָה שַׁלֶמְתּוּן בִּישָׁא חֳלָף טַבְתָא

רַשְׁבַּ״ם יצאו את העיר: כמו עברו וסבו את העיר, וכן כצאתי את העיר, כמו בני יצאוני יצאו ממני:

ה הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם׃

אוּנְקְלוֹס הֲלָא דֵּין דְּשָׁתֵי רִבּוֹנִי בֵּהּ וְהוּא בָּדָקָא מְבָדֵק בֵּהּ אַבְאֶשְׁתּוּן דִּי עֲבַדְתּוּן

רַשְׁבַּ״ם והוא נחש ינחש בו: יש לומר שהיה מראה עצמו לעיניהם כיודע עניינים על ידי קסם ונחש, ושמא בכוס היה קוסם, ויש מפרשים חכם כמותו ינחש על הכוס מי גנבו ממנו, לפי שכתב לפנינו כי נחש ינחש איש אשר כמוני, ואין כתוב שם ינחש בו:

אִבְּן עֶזְרָא והוא נחש ינחש בו. הוא נסה אתכם בו לדעת אם אתם גנבים. כמו נחשתי. וכן כי נחש ינחש. וטעמו למה לא פחדתם כי לנסותכם שמתי גביע הכסף לפניכם והעלמתי עיני עד שתקחוהו. ויאמר ר' יונה כי פי' בו. בעבורו וכן הוא טעמו והוא ישאל למנחשים בעבורו. גם כי נחש ינחש כי איש כמוני יש לו מנחשים וי"א כי הגביע היה מצוייר ובו היה מסתכל לפני אחיו ואומר זה הוא הגדול וזה נולד אחריו:

רַמְבַּ״ן הלא זה אשר ישתה אדני בו לא הזכיר להם הגביע אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע ולכך אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו גם הם ענו כאילו אינם יודעים מה מבקש ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב ואמרו אשר ימצא אתו מעבדיך כסף או זהב גנוב ומת: וטעם אשר ישתה אדני בו עלילה להגדיל עליהם האשם כי הגונב כוס המלך אשר ישתה בו בוזה המלכות ולא יועיל כי ירבה שחד ותשלומין: והוא נחש ינחש בו כי איננו רוצה שיהיה הכוס שלו לאחרים וישאל למנחשים עליו וזהו שאמר איש אשר כמוני וכוונתו לומר כי על פי המנחשים ידע שהם גנבוהו ולכך רדף אחריהם יותר מכל הבאים בביתו וכל זה להתנכר בענין כאשר התנכר בחפשו שהחל בגדול ובקטן כילה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הלא זה אשר ישתה אדני בו. פירוש הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו. והעליל אותם בגביע כדי להגדיל אשמתם, כי הגונב כוס מבית המלך הלא הוא מבזה את המלכות והוא חייב מיתה. והוא נחש ינחש בו. כלומר היה לכם לחשוב כי ישאל למנחשים על זה וידע שאתם גנבתם אותו. ונתן בדבריו אלו טעם למה שרדף אחריהם יותר מכל הבאים שם משאר הארצות לפי שידע זה בחכמת הנחש שהם גנבוהו. והשיבו הם.

סְפוֹרְנוֹ הלא זה אשר ישתה אדוני בו. היה דברו עמהם כחושב שיהיו כולם יודעים הדבר:

אוֹר הַחַיִּים הלא זה וגו'. לא הוצרך להזכירו, להיות האיש הלז הוא הנותן הגביע באמתחת בנימין, לזה לא היה צריך להזכירו ומובן אצלו הדבר שעל הגביע הוא מדבר; וכוונת דבריו הוא להודעת טעם הרגשתם בגניבה תיכף ומיד, כי זה יגיד שהדברים מעשה ידיהם אשר כוננו, לזה אמרו: הלא זה אשר ישתה אדוני בו - פירוש: בתמידות, ומצד זה הוא דבר הרגיל להשתמש בו ומזה ידעו תכף לגניבתו. ואומרו והוא נחש ינחש - בא לתת טעם לדבריו בדרך זה בפשיטות שהם גנבוהו ולא חשד בזולת, לזה אמר נחש ינחש פירוש נחש מה שלפניו ינחש מה שעתיד להיות ובו נחש וידע כי הם יגנבוהו, ואולי כי לטעם זה נתנו לב עליו אחר הליכתם: הרעותם אשר עשיתם. קשה אחר שאמר למה שלמתם רעה תחת טובה מה מקום לומר הרעותם וגו'. הלא אין לך רעה בעולם כמשלם רעה תחת טובה. ואולי שנתכוין לסתור הוכחת ההפכיות ממה שהחזירו הכסף השכוח באמתחתם, כי זה האיש אשר אליו גלו שהשיבו עמהם כסף הנמצא אתם ואם כן יעשה ק"ו הן כסף וגו' ואיך נגנוב כמו שהשיבוהו אחר כך, לזה אמר הרעותם אשר עשיתם כי בזה סתרתם לאותה חזקה שהחזקתי אתכם בכשרות במעשה אשר עשיתם בהשבת הכסף והורעה חזקתם כי לא אנשי אמת הם ותולה אני המעשה בדרך מקרה והוא מהמקרים אשר יעשו גם הגנבים ולא ממוסר השכל. עוד ירצה באומרו הרעותם אשר עשיתם פירוש בהשבת הכסף כי באמצעות דבר זה גילו אדעתם כי מה שהחזירו הכסף זה אדרבא מהרשע עשו כן להחזיק אותם באנשים בעלי אמונה שבאמצעות זה יאמינו בהם וימצאו מקום לגנוב דברים יקרים וחשוב מכסף המושב, כי מחזיק הגביע ליקר הערך מהכסף שהשיבו עמהם:

ו וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃

אוּנְקְלוֹס וְאַדְבֵּיקִנּוּן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן יָת פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין

ז וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה׃

רַשִׁ״י חלילה לעבדיך. חֻלִּין הוּא לָנוּ, לְשׁוֹן גְּנַאי, וְתַרְגוּם חַס לְעַבְדָּיךְ – חַס מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהִי עָלֵינוּ מֵעֲשׂוֹת זֹאת, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּתַּלְמוּד "חַס וְשָׁלוֹם":

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ לֵהּ לְמָה יְמַלֵּל רִבּוֹנִי כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין חַס לְעַבְדָּיךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי למה ידבר אדני כדברים האלה וגו'. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב. וזהו ק"ו שדרשו רז"ל מכלל עשרה ק"ו הנמצאים בתורה אם המציאה חזרנו ק"ו שלא נגנוב.

סְפוֹרְנוֹ למה ידבר אדוני כדברים האלה. כמו חושד את כולנו:

אוֹר הַחַיִּים למה ידבר וגו' כדברים וגו'. פי' מה מקום יש לו לדברים, לא מבעיא הדברים עצמם אלא אפילו הדומה להם אין ראוי לו לדבר כל דדומה לכיעור זה חלילה לעבדיך לעשות אפילו דומה לזה, והוא אומרו כדברים האלה. ואומרו הן כסף וגו' והוא כבר סתר ק"ו זה כמו שפירשתי, נתכוונו לסתור טענתו בין מה שפירשנו כי כוונתו לומר כי סתרו לחזקת השבה כי אינה לצד אמונתם אלא דבר מקרה אמרו כי הן אמת כי יהיה דבר זה דרך מקרה באיש גזלן לעשות כדברים האלה, אבל לא בסדר זה שאחר שזכה בו והוליכו למקום רחוק ימים רבים אפילו לאיש נאמן קשה הוא אצלו להשיב גזל הנאכל, ואנו השבנוהו אליך מארץ כנען אחר שזכינו בו למרחוק, מציאות זה לא ימצא אלא בבחינת הנאמן גמור. וכנגד מה שנתחכמת לומר כי למרמה נתכווננו בהשבת הכסף, הן אמת כי דבריו יוצדקו אם היה הגביע נחשב אצלם לפעולתו לנחש יהיו הדברים כטענתו אבל כפי האמת הוא אצלם כשאר כסף בעלמא כי לא ינחשו וגם לא ידעו לנחש בו ואינו אצלם אלא כשאר כסף והוא אומרו איך נגנוב וגו' כסף וגו' פי' אינו אצלינו הגביע אלא בגדר כסף. ומה שאמרו או זהב נתכוונו לומר שאינם יודעים הגביע שהוא טוען עליו אם הוא כסף או זהב וזה יגיד שאין להם ידיעה בו כל עיקר:

ח הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב׃

רַשִׁ״י הן כסף אשר מצאנו. זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה קַל וָחֹמֶר הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, וְכֻלָּן מְנוּיִין בִּבְ"רַ:

אוּנְקְלוֹס הָא כַסְפָּא דִּי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּם טּוֹעֲנָנָא אֲתֵיבְנוֹהִי לָךְ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַן וְאֶכְדֵּין נִגְנוּב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ כַּסְפָּא אוֹ דַּהֲבָא (מָנִין דִּכְסַף אוֹ מָנִין דִּדְהָב)

ט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם־אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים׃

אוּנְקְלוֹס דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ מֵעַבְדָיךְ וּמִית וְאַף אַנַחְנָא נְהֵי לְרִבּוֹנִי לְעַבְדִין

אוֹר הַחַיִּים אשר ימצא וגו'. פירוש כמשפט בן נח שנהרג על הגניבה (סנהדרין נז) וגם אנחנו מחייבין עצמינו להיות עבדים:

י וַיֹּאמֶר גַּם־עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן־הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם׃

רַשִׁ״י גם עתה כדבריכם. אַף זוֹ מִן הַדִּין אֱמֶת כְּדִבְרֵיכֶם כֵּן הוּא, שֶׁכֻּלְּכֶם חַיָּבִין בַּדָּבָר – י' שֶׁנִּמְצֵאת גְּנֵבָה בְּיַד א' מֵהֶם כֻּלָּם נִתְפָּשִׂים, אֲבָל אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָכֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַף כְּעַן כְּפִתְגָּמֵיכוֹן כֶּן הוּא דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן תְּהוֹן זַכָּאִין

רַשְׁבַּ״ם כדבריכם כן הוא: שהרי כולכם שותפים, וכן מנהג סוחרים ללקות זה על זה, אבל איני חפץ אלא הוא לבדו יהיה לי עבד:

רַמְבַּ״ן גם עתה כדבריכם כן הוא אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכלכם חייבין בדבר עשרה שנמצאת גנבה ביד אחד מהן כלן נתפשין אבל אני אעשה לכם לפנים מן השורה אשר ימצא אתו בלבד יהיה לי עבד לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ד:י׳) ואין לשון "גם עתה" נופל יפה על הפירוש הזה ואולי יאמר גם עתה שכדבריכם כן הוא המשפט אשר ימצא אתו יהיה לי עבד בלבד אבל יוסף אמר חלילה לי מעשות זאת ויורה כי אין משפטם שיהיו כלם נתפשין בגנבה ולכן אמר חלילה לי כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות לכם חמס כי אין חיוב בעשרה בהמצא גנבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה בהוסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו והנכון כי מתחילה היה מאשים את כולם למה שלמתם רעה תחת טובה הרעותם אשר עשיתם והם פטרו עצמם באמרם אשר ימצא אתו ומת כי הוא הגנב וגם אנחנו הנקיים מן הגניבה נהיה לעבדים הנה דעתם לומר שהגנב אשר ימצא אתו הוא לבדו היודע בגנבה כי אם היו כולם בגנבה למה ימות זה ויחיו הם ראוי שימותו כולם או יהיו כולם עבדים כי הדין בהם שוה אבל הם טוענים שלא ידעו האחרים בגנבה רק קנסו את עצמם שיהיו גם הם לעבדים ולכן אמר להם גם עתה שאתם נועדים ונמצאים יחדיו כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו הוא הגנב והוא לבדו הראוי להענש ויהי לי עבד כי בתשלומיו אני חפץ יותר ממיתתו ואתם תהיו נקיים כי אולי לא ידעתם בגנבה כאשר אמרתם או טעם כן הוא כן יהיה גם עתה שאין כן המשפט כדבריכם כן יהיה וכמהו ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו (יהושע ב כא) טעמו כן יהיה והוא הנכון בעיני והוא דברי רבותינו בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ב:ח׳) שאמרו עשרה בני אדם שנמצאו בגנבה אין כולם בסירה אני איני עושה כן וכו' נתכוונו למה שפירשתי לא כדברי רש"י ונוכל לתקן לדעת הרב שאמר יוסף חלילה לי מעשות זאת שאהיה לכם אני רע מאשר על ביתי שפטר אתכם מתחילה ואמר לכם ואתם תהיו נקיים כי אני אקים דבר עבדי ועצת מלאכי אשלים חסלת פרשת מקץ:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי גם עתה כדבריכם כן הוא. כן הדין אצלנו כדבריכם שכולכם חייבין בדבר, עשרה שנמצאת גנבה אצל אחד מהם כולם נתפשין. אבל אני אעשה לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים.

סְפוֹרְנוֹ גם עתה כדבריכם כן הוא. אע"פ שעתה בזה הענין כן הוא הדין כמו שאמרתם בהיות הגביע גביע השליט אשר שלם לכם טובה להשיב כספכם איש אל שקו מכל מקום האיש אשר ימצא אתו הוא יהי' לי עבד ולא כולכם וגם הוא לא ימות כמו שהיה מן הדין: ואתם תהיו נקיים. מעבדות ומכל עונש אחר:

כְּלִי יָקָר . איך אמר כדבריכם כן הוא הלא המה אמרו שהגנב בן מות והמה יהיו לעבדים והוא לא כן אמר, אלא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. ופירושו של רש"י אינו כפי דקדוק הלשון, ועוד איך אמר השליח יהיה לי עבד, היה לו לומר יהיה עבד לאדוני, כי הוא עצמו עבד וא"כ עשה אותם עבד לעבדים, ועוד הוא אמר ואתם תהיו נקיים ויוסף אמר ואתם עלו לשלום אל אביכם, ומהו לשון תהיו נקיים הל"ל ואתם נקיים, גם לשון גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו צריך ביאור, ובעקידה פירש שאמרו יודעים אנחנו שעון זה אין בנו זולת שהאלהים מצא עון עבדיך ועון אחר גרם לנו מכשול זה, והיינו עון מכירת יוסף שלא היה לבנימין חלק בזה, על כן אמרו לא זו אנחנו פשיטא שדין עלינו להיות עבדים בעון שמכרנו אחינו לעבד, אלא אפילו גם זה אשר נמצא הגביע בידו שאין לו חלק באותו עון מ"מ גם הוא יהיה עבד, ולפירושו קשה אם כן המושל לא ידע ולא יבין דבריהם, ומהו לא זו אף זו יש כאן, כי בלי ספק לא גלו לו מכירת אחיהם. על כן צריך אני לפרש, לא זו אף זו בענין שהבינו גם המושל. וזה כי ארבע חלוקות ודתות היה כאן, כי מתחלה הפריזו האחים על המדה לומר שהגנב עצמו בן מות והמתחברים אליו ראוי להקל בעונשם על כן יהיו עבדים, כי היה להם להיות עומד על המשמר כי ודאי גנב עתיקא הוא מאחר שלא יכול להתאפק מלגנוב אפילו משלחן המושל, ושלוחו של יוסף אמר כי בדיננו אין הגנב בן מות ואין דנין מיתה על גניבת ממון כ"א עבדות, ולפ"ז דין הוא שתהיו כולכם עבדים אך לפי שחרפה לכם להשות אתכם בדין אחד עם הגנב עצמו כדי שלא יאמרו שגם אתם גנבים כמותו, ע"כ אעשה חלוקה זו שניה, וגם לפי חלוקה זו יהיה כדבריכם שלא תהיו שוים אל הגנב עצמו, כי הוא יהיה לי עבד דהיינו עבד לעבדים, ואתם תהיו גם כן עבדים אבל לא לי כ"א אל המושל עצמו דהיינו עבדות בדרך נקיה, לכך אמר תהיו נקיים שיהיה הויה גם לעבדותכם, אמנם בדרך נקיה קצת, ורמז להם שיהיו נקיים מנכסיהם כי מה שקנה עבד קנה רבו, כמו שפירש"י על פסוק ובעל השור נקי. יצא פלוני נקי מנכסיו, כך רמז להם שיהיה להם גם כן עבדות אבל לא יהיה להם מיני הגלות התלוין בעבדות, רק זה לבד שיהיו נקיים מנכסיהם ולא יהיו בני חורין, אבל הגנב עצמו זולת זה, יש לו עוד הרבה מיני גנאי התלויין במה שיהיה עבד לעבדים, ועל שלא השוה גם לפי סברתו האחים אל הגנב עצמו, אמר גם עתה לפי סברתי כדבריכם כן הוא. והאחים בבואם לפני יוסף אמרו הננו עבדים לאדוני כאשר פסק עבדך עלינו אך מה שפסק שהגנב יהיה עבד לעבדים זהו גנות גדול, ועל זה בקשו מן המושל להקל מעליהם ודרך פשרה החמירו על עצמם להשוות את עצמם אליו ויהיו כולם עבדים אל המושל, כי אין לחוש שיחזור ויגנוב כי אנחנו נעמוד על המשמר, ואמרו דרך לא זו אף זו, גם אנחנו לא זו אנחנו פשיטא שדין הוא שלא נהיה עבד לעבדים, כי אין אנו חשודים בעיניך שהרי כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב מבית אדוני, אלא אפילו גם אשר נמצא הגביע בידו מבקשים אנו לעשות לו חסד שיהיה עבד לאדוני ולא עבד לעבדים, ויוסף אמר חלילה לי מלהשוות אתכם אל הגנב, אלא הוא יהיה לי לעצמי עבד כאשר בקשתם ואם כן בהכרח הוא שאתם תעלו בשלום אל אביכם. @90פרשת ויגש�

אוֹר הַחַיִּים ויאמר גם עתה וגו'. צריך לדעת אומרו גם מה נתחדש עתה לענין הדין. ועוד קשה אומרו כדבריכם כן הוא ורואני שהוא הפך דבריהם כי הם אמרו אשר ימצא אתו ומת והוא אמר יהיה עבד. ואולי שנתכוין להשיב על מה שאמרו הן כסף אשר מצאנו וגו' ואמר גם עתה אחר שנחשדו בדבר אני מצדיק דבריכם שלא גנבתם ועומדים אתם בחזקת אמונה ראשונה אבל אינכם יכולין להצדיק כל אחד ואחד מכם כי אפשר שימצא בהם אח לא לאמונה עשה ואותו נטל הגביע ואין טענתי אלא על אחד מכם ומשפטו הוא יהיה לי עבד, והגם שחייב מיתה הדבר תלוי בידי לשעבדו עד עת אשר אחפוץ להמיתו. או ירצה שטען שאין בפיהם נכונה שאמרו ומת כי אין חיוב מיתה אלא אם יש עדות על הגניבה שראוהו שנטלו אבל מציאות זה אינו אלא אומדנא לא יתחייב אלא מדינא דמלכותא, ואומרו ואתם תהיו נקיים כי בחזקת כשרות עומדים ולא יתפשו מדין עשרה שנמצאת ביד אחד מהם הגניבה כיון שאין עדות עליהם שנועדו יחד וגנבו:

יא וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְאוֹחִיאוּ וְאוֹחִיתוּ גְּבַר יָת טּוֹעֲנֵהּ לְאַרְעָא וּפְתָחוּ גְּבַר טוֹעֲנֵהּ

יב וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן׃

רַשִׁ״י בגדול החל. שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא:

אוּנְקְלוֹס וּבְלַשׁ בְּרַבָּא שָׁרֵי וּבִזְעֵירָא שֵׁצִי וְאִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בְּטוֹעֲנָא דְבִנְיָמִן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בגדול החל. כדי שלא ירגישו שהיה יודע שאין הגביע כי אם באמתחת בנימן ועשה זה כדי להתנכר. וימצא הגביע באמתחת בנימן. היו מביישים אותו והיו קורין לו גנב בר גנבתא, על שם שכתוב (בראשית לא) ותגנוב רחל את התרפים והיו מכים אותו על כתפיו. ולפי שהיו חושדים אותו ואין בו זכה ששרתה שכינה בחלקו זהו שכתוב (דברים לג) ובין כתפיו שכן. ומה שכתוב ויקרעו שמלותם אף בנימן בכלל, ולפי שהיו חושדים אותו והיה זכאי זכה ולקח עטרה על זה, שיצא ממנו מרדכי שקרע בגדיו על ישראל שנאמר ויקרע מרדכי את בגדיו. אבל הם היו ראויים לזה שבסבתם קרע אביהם את בגדיו שנאמר (בראשית לז) ויקרע יעקב שמלותיו, והנה הענין מדה כנגד מדה הן לעונש הן לשכר. ומה שקרעו אחי יוסף שמלותם הכל היה על ידי מנשה, שהרי מה שכתוב ויצו את אשר על ביתו מנשה היה, ולפי שהוא עשה כל הענין הזה והיה שליח לרדוף אחריהם ולהתעולל עליהם בגביע והיה סבה שקרעו שמלותם לכך נקרעה נחלתו חציה בארץ כנען וחציה בעבר הירדן.

יג וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל־חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה׃

רַשִׁ״י ויעמס איש על חמרו. בַּעֲלֵי זְרוֹעַ הָיוּ, וְלֹא הֻצְרְכוּ לְסַיֵּעַ זֶה אֶת זֶה לִטְעֹן: וישובו העירה. מֶטְרוֹפּוֹלִין הָיְתָה, וְהוּא אוֹמֵר הָעִירָה, הָעִיר כָּל שֶׁהוּא אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְעֵינֵיהֶם אֶלָּא כְעִיר בֵּינוֹנִית שֶׁל י' בְּנֵי אָדָם לְעִנְיַן הַמִּלְחָמָה:

אוּנְקְלוֹס וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמוֹ גְּבַר עַל חֲמָרֵהּ וְתָבוּ לְקַרְתָּא

יד וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה׃

רַשִׁ״י עודנו שם. שֶׁהָיָה מַמְתִּין לָהֶם:

אוּנְקְלוֹס וְעַל יְהוּדָּה וַאֲחוֹהִי לְבֵית יוֹסֵף וְהוּא עַד כְּעַן תַּמָּן וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי לְאַרְעָא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויפלו לפניו ארצה. כל העשרה ובנימן עמהם ג"כ, כדי לקיים ואחד עשר כוכבים משתחוים לי.

טו וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה־הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי־נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי׃

רַשִׁ״י הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו'. הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי אִישׁ חָשׁוּב כָּמוֹנִי יוֹדֵעַ לְנַחֵשׁ וְלָדַעַת מִדַּעַת וּמִסְּבָרָא וּבִינָה, כִּי אַתֶּם גְּנַבְתֶּם הַגָּבִיעַ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף מָה עוֹבָדָא הָדֵין דִּי עֲבַדְתּוּן הֲלָא יְדַּעְתּוּן אֲרֵי בָדָקָא מְבָדֵק גַּבְרָא דִּי כְוָתִי

רַשְׁבַּ״ם איש אשר כמוני: כי דרך השרים לקסום קסם, כמו שמצינו כי עמד מלך בבל אל אם הדרך וגו' לקסום קסם, והנני יודע מי גונב ממוני:

סְפוֹרְנוֹ מה המעשה הזה. שהיה בו רשע עם סכלות שהיה לכם לחשוב שלא יעלה זה בידכם:

אוֹר הַחַיִּים הלא ידעתם כי נחש וגו'. בזה נתכוון לסתור גם כן טענתם שיאמרו מי גילה לכם סוד זה כי אנו הגנבים זולת אם נאמר כי מעשה ידיהם המה והוא עשה הדבר, לזה אמר הלא ידעתם כי נחש וגו' ומזה ידע. ואומרו איש אשר כמוני פי' מן הסתם כל אדם גדול כמוני ינחש לדעת נסתרות אשר יוכל השיג ואם כן יתגלה הדבר אלי והיה לכם לחוש על הדבר שלא יפלא ממני:

טז וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה־נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ׃

רַשִׁ״י האלהים מצא. יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁלֹּא סָרַחְנוּ, אֲבָל מֵאֵת הַמָּקוֹם נִהְיְתָה לְהָבִיא לָנוּ זֹאת, מָצָא בַּעַל חוֹב מָקוֹם לִגְבּוֹת שְׁטַר חוֹבוֹ: מה נצטדק. לְשׁוֹן צֶדֶק, וְכֵן כָּל תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ צָדִ"י וְהִיא בָּאָה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן מִתְפָּעֵל אוֹ נִתְפָּעֵל, נוֹתֵן טֵי"ת בִּמְקוֹם תָּי"ו, וְאֵינוֹ נוֹתְנָהּ לִפְנֵי אוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְסוֹד הַתֵּבָה אֶלָּא בְאֶמְצַע אוֹתִיּוֹת הָעִקָּר, כְּגוֹן נִצְטַדָּק מִגִּזְרַת צדק, וְיִצְטַבַּע מִגִּזְרַת צבע, וַיִּצְטַיָּרוּ מִגִּזְרַת וְצִיר אֱמוּנִים, הִצְטַיַּדְנוּ מִגִּזְרַת צֵדָה לַדֶּרֶךְ. וְתֵבָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סָמֶ"ךְ אוֹ שִׁי"ן, כְּשֶׁהִיא מִתְפָּעֶלֶת, הַתָּי"ו מַפְרֶדֶת אֶת אוֹתִיּוֹת הָעִקָּר, כְּגוֹן וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת י"ב), מִגִּזְרַת סבל; מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא (דניאל ז'), וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו') מִגִּזְרַת שמר; וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל (ישעיהו נ"ט), מִגִּזְרַת מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל (איוב י"ב), מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי (שמות ט"ו), מִגִּזְרַת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה (ירמיהו י"ח):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְהוּדָה מַה נֵּימַר לְרִבּוֹנִי מַה נְּמַלֵּל וּמַה נִזְכֵּי מִן קֳדָם יְיָ אִשְׁתְּכַח יָת חוֹבָא דְעַבְדָּיךְ הָא אֲנַחְנָא עַבְדִּין לְרִבּוֹנִי אַף אֲנַחְנָא אַף דְּאִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא טי"ת נצטדק. תחת תי"ו התפעל בעבור הצד"י: האלהים מצא. על דרך משל. כי עון היה לנו וכאילו נשכח ואיננו והיום נמצא: או יהיה פי' עון עבדיך. כמו גדול עוני מנשוא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מה נאמר לאדני. בכסף ראשון. מה נדבר עתה בגביע. ומה נצטדק ומה טענה נטעון ונצטדק. האלהים מצא את עון עבדיך. הצדיקו עליהם את הדין ואמרו ידענו כי נקיים אנחנו מכל זה אבל אנחנו חייבין ממקום אחר, ומלפני ה' יתעלה יצא המקטרג להזכיר את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו.

סְפוֹרְנוֹ מה נאמר לאדוני. להשיב על דבריך כשאמרת מה המעשה הזה כי אמנם מה נדבר. להכחיש שלא עשינו זאת אע"פ שהדין עמנו: ומה נצטדק. להוכיח במישור שהיה הכל תחבולה להתעולל: האלהים מצא את עון עבדיך. לא בשביל זה אנו נענשים שלא חטאנו בזה כלל אלא בשביל עון שעשינו לימים ראשוני' רצה האל להענישנו להפרע ממנו על ידך על דרך מרשעים יצא רשע כמאמר לוליינוס ופפוס (באיכה רבתי) באמרם אנו הרבה נתחייבנו מיתה למקום אלא הרבה שלוחים למקום נמרים ואריות שפוגעים בנו ולא נפרע ממנו אלא על ידך שעתיד לתבוע דמנו מידך:

אוֹר הַחַיִּים מה נאמר לאדוני. פי' אמירה בדרך ריצוי: מה נדבר פירוש דיבור קושי בדרך מלחמה, מה נצטדק פי' במשפט אם נבוא לפני דיינים כי אין מפלט להם בכולן ואין זה אלא מעשה אלהים המה להפרע מהם עונם כשמצא לגבות חובו, ולצד כי העון שבידם הוא לכלם יחד הננו עבדים לאדוני וגו'. עוד ירצה באומרו מה נצטדק כי מעתה כשנמצאת הגביע באמתחת בנימין אין עוד מקום לק"ו האמור בדבריהם הן כסף וגו', כי בנימין לא היה מהמחזירים כסף השב: גם אנחנו. פי' הגם שלא נמצא בידינו הגניבה, ואומרו גם אשר וגו' פירוש לצד שהעון שהוכר אצלם אין בנימין בכלל העון לזה אמרו גם אשר נמצא וגו', על דרך אומרם (סנהדרין צג) שני עצים יבשים וחד רטוב וכו' וכיון שכולם נלכדו בעונם והוא היה עמהם נלכד בשחיתותם. או ירצה שלא יבין שעודם בדעת ראשון שאמרו אשר ימצא אתו ומת וגם אנחנו, לזה גמרו אומר כי אין הסכמת מות ביניהם אלא גם אשר נמצא משפט עבדות יש לו ולא משפט מות, ומטעם שאין עדים על הגניבה ויוכל לומר לא ידעתי מי שם וגו':

יז וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל־אֲבִיכֶם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר חַס לִי מִלְּמֶעְבַּד דָּא גַּבְרָא דִּי אִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּ הוּא יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן סָקוֹ לִשְׁלַם לְוַת אֲבוּכוֹן: ססס

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי חלילה לי מעשות זאת. כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות חמס לכם. ונראה כי דעת יוסף היתה כי חיוב העשרה אשר נמצאת גנבה ביד אחד מהם אינו אלא כשהם מתאספים כולם ביחד לגנוב ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו, אבל כשנמצאה הגנבה ביד אחד מהם הוא לבדו חייב מיתה והאחרים פטורין כי אולי לא ידעו בגנבה. ועל כן אמרו הם הננו עבדים לאדני, אנו קונסים את עצמנו להיות עבדים לאדני, זהו שאמרו גם אנחנו כלומר גם אנחנו הנקיים שלא ידענו בגנבה, גם אשר נמצא הגביע בידו אנו מקבלים על עצמנו להיות הדין שוה בנו כאלו ידענו בגנבה. והשיב יוסף חלילה לי מעשות זאת לקחת אתכם לעבדים כי אולי לא ידעתם בגנבה אבל האיש הנמצא הגביע בידו, הוא חייב מיתה וזהו שהוסיף הוא, אבל איני רוצה להמיתו אלא הוא יהיה לי עבד ואתם הנקיים עלו לשלום אל אביכם. וע"ד הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף. וכבר ידעת כי כתונת הפסים היה תחלת הסבות וראשית גלגול הדברים ונחשב להם לאכזריות גדול מה שטבלו הכתונת בדם השעיר ואמרו לאביהם זאת מצאנו, לפיכך היה העונש בהם בגופם שהתחיל השעבוד בהם אחרי מות יוסף מיד, ואחר זמן בהרוגי מלכות שנדונו בגופותם, כי הגוף כתונת לנפש, ועל כן תמצא בפרשה זו י' פעמים האנשים לרמוז על עשרה הרוגי מלכות. והיה לו לומר אחי יוסף או בני יעקב, ואלו הם ויקחו האנשים את המנחה הזאת, הבא את האנשים, כי אתי יאכלו האנשים, ויבא האיש את האנשים, וייראו האנשים, ויבא האיש את האנשים, ויתמהו האנשים, אמתחות האנשים, והאנשים שלחו, אחרי האנשים, הרי עשר פעמים אנשים. ואלו הם עשרה הרוגי מלכות. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי חנניא בן תרדיון, רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חוצפית המתורגמן, ר"א בן שמוע. עליהם, אמר דוד ע"ה (תהלים ט) כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים. ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולן ביחד. וכן תמצא בפרקי היכלות אמר רבי ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאת השמועה מכרך גדול שברומי שצוה לופינוס קיסר ותפשו ארבעה אנשים אלו מאבירי ישראל רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע ורבי אלעזר בן דמא ורבי יהודה בן בבא ומאתים ושמונה אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם. וכיון שראה ר' נחוניא בן הקנה גזרה זו עמד והורידני למרכבה ובקשתי שאלה מסוריאל שר הפנים ואמר לי עשרה נכתבו בבית דין של מעלה ונתנו לו לסמא"ל הרשע שרו של עשו ואמרו לו לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים גזרת (שמות כא) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ושמורה לו להנקם ממנו עד שתגיע (ישעיה כד) יפקד ה' על צבא המרום במרום, בגדיים וכבשים של יום הבכורים. אמר רבי ישמעאל כל ההתראות הללו וכל התנאין הללו התרו בו והתנו עם סמא"ל הרשע, והוא אמר קבלתי עלי ויבחר עשרה מאבירי ישראל. אמר רבי ישמעאל מה עשה זהוריאל ה' אלהי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזרות ומכות גדולות קשות ועזות ומבוהלות ונוראות וכבדות על רומי מפני חמה שנתמלא על סמאל הרשע שקבל עליו כל התנאים הללו, אלא מיד נטל נייר וכתב עליו נקמה זו עתידה ושמורה לרומי הרשעה, תעלה ענן אחד ותעמוד למעלה מרומי ששה חדשים וירד שחין לח על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל הפירות וכל מיני מתכות, ואחרי כן תעלה ענן אחרת ותדחה את חברתה ותעמוד במקומה ששה חדשים אחרים, וירד נגע צרעת וספחת ובהרת וכל מיני נגעים על רומי הרשעה עד שתבא שעה שיאמר אדם לחברו הילך רומי הרשעה בפרוטה היא וכל אשר בה ויאמר לו אינה מתבקשת לי, עד כאן בפרקי היכלות. אבל יש לתמוה ממה שכתוב כי רבי חנינא בן תרדיון הוחלף בלופינוס קיסר ולופינוס קיסר הוא שנשרף, וכן כל השאר כי כן כתוב שם וכמדה זאת לכל חכמי ישראל. ושמעתי בזה כי כשם שהוחלף יצחק באיל והוקבע לו שכר כאלו הוקרב וכאלו עפרו צבור על גבי המזבח, כן הוחלפו חכמי ישראל באחרים, וכיון שטעמו טעם מיתה במה שנתפשו ונגמר דינם לכך הם קבלו ענשם והרי זה כאלו נהרגו. ומה שאמר הכתוב ושים כסף איש בפי אמתחתו, ירמוז אל הענין הזה, כי הכתוב המשיל את הנפש לכסף צרור והגוף לאמתחת כי הוא אמתחת הנפש. וכן לפי דעתי מה שהזכיר למעלה כי עתה שבנו זה פעמים, רמז למה שאמר הכתוב (איוב לד) על תשובות באנשי און, וכתיב (איוב לג) פעמים שלש עם גבר, והוא מאמר יהודה שהתחיל במצות יבום תחלה. והבן היטב כי מזה הזכיר בסוף וישובו העירה והיה אפשר לומר וישובו מצרימה, אבל הוא מלשון עיר קטנה והמשכיל יבין. ומפני זה נחתמה הפרשה. ואתם עלו לשלום אל אביכם. והיה יכול לומר לכו לשלום לדרככם, אבל הפרשה מבוארת באחי יוסף לשעה, ורומזת לעשרה הרוגי מלכות לדורות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכן דרשו רז"ל חכמי האמת ז"ל עשרה הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, וכן הכתוב אומר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

סְפוֹרְנוֹ חלילה לי מעשות זאת. שאהיה אני השליח להפרע מכם מעונותיכם הקודמים כענין מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך לא אקח לעבד ולא אעניש זולתי החוטא אלי עתה בזה החטא בלבד: חסלת פרשת מקץ.

אוֹר הַחַיִּים חלילה לי וגו'. פי' אם ה' מצא לכם עון אני לא אדון על הדבר אלא על מה שנתגלה לי מהמשפט הצדק ועל חטא זה אני שופט האיש אשר נמצא וגו' יהי' לי עבד וגו' ואתם עלו לשלום. ובזה נחה דעתי במה שרואני שדבר יהודה כדברים האלה שזה יגיד כי כלו לו דברי פיוס וקבל המשפט ואיך תוך כדי דיבור ויגש אליו ודבר דברים עתיקים, ולדברינו צדקו הדברים כי מקודם חשב כי מה' יצא הדבר כי מצא האלהים עונם וכשראו שלא קבל יוסף אלא בנימין לבד אמר הרי זה לך לאות כי לא על עון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ויגש אליו יהודה: חסלת פרשת מקץ

יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה׃

רַשִׁ״י ויגש אליו וגומר … דבר באזני אדני. יִכָּנְסוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ: ואל יחר אפך. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁדִּבֵּר אֵלָיו קָשׁוֹת: כי כמוך כפרעה. חָשׁוּב אַתָּה בְעֵינַי כְּמֶלֶךְ, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ סוֹפְךָ לִלְקוֹת עָלָיו בְּצָרַעַת כְּמוֹ שֶׁלָּקָה פַרְעֹה עַל יְדֵי זְקֵנָתִי שָׂרָה עַל לַיְלָה אַחַת שֶׁעִכְּבָהּ (בראשית רבה). דָּבָר אַחֵר מַה פַּרְעֹה גוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, מַבְטִיחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, אַף אַתָּה כֵן; וְכִי זוֹ הִיא שִׂימַת עַיִן שֶׁאָמַרְתָּ לָשׂוּם עֵינְךָ עָלָיו? דָּבָר אַחֵר, כִּי כָּמוֹךָ כְּפַרְעֹה, אִם תַּקְנִיטֵנִי אֶהֱרֹג אוֹתְךָ וְאֶת אֲדוֹנֶךָ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וּקְרֵב לְוָתֵהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי יְמַלֵּל כְּעַן עַבְדָּךְ פִּתְגָּמָא קֳדָם רִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָּךְ אֲרֵי כְפַרְעֹה כֵּן אָתְּ

רַשְׁבַּ״ם כי כמוך כפרעה: הרי אתה כמלך ויראתי מחרון אפך:

אִבְּן עֶזְרָא ויגש וגו'. כי כמוך כפרעה. אתה כמלך והמלך כמוך. וכן כל שני כפי"ן שהן זה אחר זה. כמו כעמי כעמך. והיא דרך קצרה:

רַמְבַּ״ן ידבר נא עבדך דבר לאמר כי דברים מועטים ידבר לא יהיו עליו לטורח והנכון בעיני כי "דבר" הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו כי לא יבקש ממנו דבר אחר ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה: ואל יחר אפך בעבדך יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך: כי כמוך כפרעה ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף (משלי טו, א) שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה. ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות. והנה יהודה בן יעקב החזיק במדה הזאת שדבר ליוסף בלשון רכה ועל כן השיב חמתו שהיה מראה להם שהוא כועס על דבר הגביע. וידוע כי לא היה ראוי כעס ליוסף המעליל אותם בענין הגביע כי אם ליהודה ויתר אחיו הנקיים שהיו מתנצלים ולא שוה להם, ואע"פ כן היה יהודה חכם גדול וגבור בגבורת הגוף ובגבורת הנפש שכבש את יצרו ולא כעס, אע"פ שהיה ראוי להם לכעוס ראה יהודה כי עתה לא היה מקום לכעוס אבל היה צריך למענה רך כדי להשיב חמת האדון יוסף, ועל כן נגש אליו להתוכח עמו ורצה לגלגל הענינים כולן שאירעו להם עמו עד עתה וכוון לשלשה דברים. לדין, לפיוס, ולמלחמה, וזהו שכתוב ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים. דין ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב (דברים כה) ונגשו אל המשפט ושפטום. פיוס הוא שכתוב (יהושע יד) ויגשו בני יהודה אל יהושע. למלחמה שנאמר (שמואל ב י) ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה. והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר בי אדני, כמי שבא וכלי מלחמתו בידו והוא ערוך מלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה אם לדין אם לפיוס אם למלחמה. או יאמר בי אדני, העון בי, מפני שנמצא עון הגביע לבנימן ואין ליהודה ואחיו בזה עון אשר חטא זולתי לבנימן לבדו, על כן יחלה פניו לאמר לו שלא ישים העון בבנימן כי אם בו וכשיעכב אותו כאלו נמצא הגביע בידו ושיפטור לבנימן, כי זאת שאלתו של יהודה בכל ספורי דבריו והוא הדבר אשר היה מבקש, שעליו אמר ידבר נא עבדך דבר, כי הדבר הזה הוא חלופי בנימן בו. ואל יחר אפך בעבדך. כלומר כשאני אומר לפטור לבנימן החשוד ולתפוש אותי שאני נקי, טענה יש לי בזה כי איש כמוך נגיד ומצוה לאומים כפרעה ראוי לך שתשמע טענותי והסבה שעליה אני אומר לך כזאת לתפוס הנקי ולפטור החשוד. ומספר טענותיו והולך כי זאת לו בסבת הערבות שעשה עליו, ומתחיל להזכיר ראשונות אדוני שאל את עבדיו. ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה כענין שכתוב (משלי כה) בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם. וכתיב (משלי טו) מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו שהזכיר להם (בראשית מב) את האלהים אני ירא. ועל כן אמר אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני, הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה. והורידו עבדיך. כנוי שהיה לו לומר והורדת. או יאמר והורידו כי הם הגורמים. ולכן תפול נא תחנתי לפניך שתתחסד עמנו ותרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער עבד עולם, כי טוב אני ממנו לכל דבר ולך תהיה צדקה, ונמצאת אתה עושה כמה טובות, תקנה עבד טוב ממנו, ותקיים נפש הזקן, ותציל אותי מן החטא, כי אין תקנה בלא זאת. ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וגו' כי איך אעלה אל אבי. כלומר טוב לי שאהיה עבד עולם ממה שאעלה אל אבי מבלעדי הנער. ובמדרש ויגש אליו יהודה, עמד האריה כנגד השור, יהודה נקרא אריה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה, יוסף נקרא שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו. ויאמר בי אדני, אל תעביר עלינו מדת הדין. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, יכנסו דברי באזניך, זקנתו של זה ע"י שעכבה פרעה לילה אחד לקה הוא וביתו בנגעים גדולים שנאמר (בראשית יב) וינגע ה' את פרעה וגו', הזהר שלא תלקה. אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אביו שנאמר (בראשית לא) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, הזהר שלא תחול עליך קללה. שנים ממנו נכנסו לכרך שכם והחריבוהו בשביל נקבה, וכאן בשביל זכר, כל שכן על אכסניא של הקב"ה שנאמר (דברים לג) חופף עליו כל היום. כי כמוך כפרעה, מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף עתה גוזר ואינך מקיים, וכי זו היא שימת עין שאמרת ואשימה עיני עליו. מה פרעה להוט אחר הזכרים אף אתה להוט אחר הזכרים. מה פרעה מלך ואתה שני לו, כך אבא מלך בארץ ואני שני לו. ואם שולף אני חרבי ממך אני מתחיל ומסיים אני בפרעה רבך.

סְפוֹרְנוֹ ויגש אליו. ידבר נא עבדך דבר. מאחר שֶׁאָמַרְתָּ "חלילה לי מעשות זאת" (פסוק יז), שלא תחפץ שתהיה תקלה על ידך אפלו לחיּבים. ידבר נא עבדך. להודיעך התקלה שׁתּארע על ידך אם תּעשׂה זה. ואל יחר אפך. בּאמרי אליך שאתה גּרמתּ זאת התקּלה על כּרחנו. כי כמוך כפרעה. כי מה שאטיח דּברים כנגדך לא יהיה מהיותי בלתי מחשׁיב אותך, כי אמנם אתה חשׁוב בּעיני כמו פרעה שהוא המלך.

כְּלִי יָקָר . לפי שכבר אמרו לו האחים האלהים מצא עון עבדיך, רוצה לומר מצא לו בעל חוב מקום לגבות את חובו, ורמזו לו שכל זה עלילות דברים הוא והאלהים אנה לידם כל הקורות הללו מחמת עון אחר שעשו, והוא מה שעשו לאחיהם יוסף כמ"ש אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', ועל אותו עון אמר יהודה כמתודה על חטאיו ואמר בי אדוני, אותו עון אחר אשר אנו חושבים שהוא סבב לנו כל הקורות תלוי בי יותר מבכל אחי, ע"כ אני מוכרח ליכנס בעובי הקורה ולדבר בפניך יותר מכולם, והאמת כך הוא כמו שנאמר וירד יהודה מאת אחיו פירש"י אחיו הורידוהו מגדולתו ואמרו אתה אמרת לנו למוכרו ואילו אמרת לנו להשיבו היינו עושים. ומחמת שני טעמים, אמר יהודה ליוסף בי אדוני אותו עון תלוי בי, האחד הוא מחמת שבא לתרץ למה אני נגש לדבר לפניך יותר מכולם, לפי שאני חבתי בכל אותן גלגולים שעברו עליהם מחמת אותו עון, ואע"פ שרש"י פירש על מה שאמר כי עבדך ערב וגו' למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי כו' לפי שנתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות כו', מ"מ הוא גופא קשיא למה הוא קבל עליו נדוי יותר משאר אחיו אלא לפי שהרגיש בעצמו שהוא היה חייב באותו עון אשר סבב להם עלילת, מרגלים אתם, ושלא יוכלו להפטר ממנה כ"א ע"י שיביאו את בנימין, על כן הוצרך הוא לקבל עליו הנדוי כדי שיתן את בנימין על ידו ושיוציא את אחיו מן העלילה אשר סבב הוא להם, ע"י שאמר להם למכור את יוסף ועוד שיעקב אמר להם לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וגו', שמע מינה שאם לא היה יעקב יכול לטעון עליהם טענה זו היה שולח את בנימין מיד, ונמצא שיהודה מצד שצוה למכור את יוסף סבב שלא רצה יעקב לשלח את בנימין, ובעבור זה הוצרך ליכנס בעובי הקורה ולקבל עליו הנדוי ועל זה אמר בי אדוני. הטעם השני הוא, לפי שר"ל ישב נא עבדך עבד תחת הנער וגו' ויטעון עליו המושל למה יצא החייב זכאי והזכאי יצא חייב ליכנס בעול העבדות חנם, ע"כ אמר בי אדוני באמת שאותו עון הגורם לכולם שיהיו עבדים תלוי בי יותר מבכולם ע"כ דין הוא שעונש העבדות הנפסק על בנימין יחול עלי, והאמת כן הוא כי הוא גרם שלעבד נמכר יוסף, אבל לשאר אחיו אין האשמה גדולה כל כך, וכל שכן בנימין שאין לו חלק כלל באותו עון. ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. לפי שרצה לדבר אליו שכל ענין הגביע הוא עלילה ע"כ נגש אליו ללחוש באזניו שלא יתבייש ועי"ז יבא לידי חרון אף. כי כמוך כפרעה. כמו שראוי לחלוק כבוד למלכות ושאין לדבר קשות בפני המלך כי חמת מלך מלאכי מות כך אין נכון לדבר גבוהה להוציא עתק מפיו נגד כל השומעים, וממנו למדו זה, כי יוסף אמר קום רדוף אחרי האנשים והשגתם, דווקא כשתשיגם ותהיה סמוך להם תדבר באזנם ענין הגביע, ולא תצעק עליהם מרחוק להריע עליהם כגנב אלא בינך לבינם תדבר להם שלא ידעו המצרים דבר מזה, ע"כ גם בויכוח זה רצה יהודה ללחוש באזניו וקולו לא ישמע אל המצרים ואמר ואל יחר אפך בעבדך, כי כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יכנסו טענותי באזניך אף אם יהיו נכוחים למבין כי הכעס יגרום שלא תוכל לשפוט בצדק, וא"ת ומה בכך כי אם לפעמים איזו שר ומושל, טעה בדבר המשפט, יש גבוה מעל כל גבוה והוא המלך שלוקחין המשפט אל המלך והוא יתקן מה שקלקל המושל, על זה אמר כי כמוך כפרעה ואצלך הגמר דין כמו אצל פרעה, ואין ליקח המשפט ממך אל המלך ומלפניך משפטי יצא מכל וכל, על כן אני מבקש שעיניך תחזינה מישרים ואל יחר אפך ואז לא תבא לידי טעות. ויש לדקדק למה אמר בלשון נסתר ידבר נא עבדך דבר, ונוכל לומר לפי שרצה לומר ישב עבדך תחת הנער. לכל דבר אני מעולה ממנו לגבורה ומלחמה ולשמש, הזכיר כאן עוד ענין אחד כי כל עבד צריך לידע לדבר בפני המלכים ולסדר דבריו שיכנסו באזניהם, כשיהיו בהשכל ובסדר נכון, אבל העבד שאינו יודע לסדר דבריו אינו ראוי להיות עבד אל המושל החשוב כמלך, לכך אמר כלפי מה שאמר יוסף דרך פסק האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד, והרי עודו נער ואינו ראוי אפילו לדבר בפניך, ועל זה אמר תנסה ותבדוק וידבר נא עבדך אשר בחרת לך, דבר באזני אדוני באופן שאל יחר אפך בעבדך, ותמצא כי בודאי יחר אפך שהרי כמוך כפרעה, ולדבר לפני איש כערכך צריך איש חכם ונבון לא נער ובער כמוהו, אבל בי אדוני תמצא כל מה אשר אתה מבקש ולא בו כי אפילו הדבור אינו בו, וכל שכן שאינו יודע שאר טכסיסי מלכות. וי"א שאמר ידבר נא עבדך אשר עשה מעשה הגביע ונתנו באמתחת בנימין, והוא יגיד על כל הקורות ושכל זה עלילות דברים.

אוֹר הַחַיִּים ויגש אליו. למה הוצרך לומר ״ויגש״ אחר שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה. ורז"ל דרשו יעויין שם דבריהם (ב"ר פ' צ"ב) וצל"ד פשט הכתוב. עוד לא היה צריך לומר תיבת ״אליו״ ומובן הדבר. עוד צל"ד אומרו ״בי אדוני״, לא נודע הריצוי למה, ואם לבל יחר אפו, היה לו לאומרו סמוך ל״ואל יחר״ וגו'. עוד צל"ד אומרו ״באזני אדוני״, ורז"ל (שם) אמרו, שיכנסו דבריו באזניו, וזה דרך דרש. עוד צל"ד כוונת אומרו ״כי כמוך״, כי לא נודע נתינת טעם זה להיכן חוזרת, ואדרבא, לצד שהוא גדול כפרעה יקפיד על מיעוט הנהגת כבוד וגדולה. אכן פשט הכתוב, הוא, כי דבר ידוע הוא כי מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם, והיה אם בא איש על דבר משפט או דבר מאת המלך, לא יעמוד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות, וחוץ לעגול יעמוד ושם ידבר. וכמו כן היה מדַבר יהודה עד עתה ואח"כ ״ויגש אליו״, פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך. ועיין מה שכתב מהר"מ אלשקר (בתשובותיו ס' צ"ג) בשינוי תיבת לו לתיבת אליו. וחילה פני המלך שיתרצה לו לדבר ביחוד אליו, והוא אומרו: ״בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני״ באין שומע זולתך, וזה לא יתכן אם לא באזניו, וחילה פניו שלא ימהר להתכעס על אשר שואל כזה ואינו מהמוסר, והוא אומרו: ״ואל יחר אפך בעבדך״, פירוש, כי דרך זה יעשוהו גדולים השוים בגדר גדולה זה לזה לא עבד לאדונו, והוא אומרו ״בעבדך״, וטעם הדבר: ״כי כמוך כפרעה״, פירוש, על דרך מעשה שהובא בגמרא של קטיעא בר שלום שאמרו לו: נצחת למלכא וכל דנצח למלכא וכו'. ע"כ. לזה, אם היה נוצח יהודה ליוסף בפני השומעים יכנס בסכנת מות מדין נוצח למלך, ולבל יטעון כי המלך הוא פרעה לזה אמר ״כי כמוך כפרעה״ ודינם שוה, אשר ע"כ מבקש על נפשו לדבר באזנו ובזה הגם שינצחהו בטענות אין בזוי למלך ולא יכנס בדין נוצח למלך שחייב כיון שהוא בינו לבין המלך. עוד ירצה כי כמוך וגו' ע"ד אומרו : ״לב מלך ביד ה׳״, ואם ידבר בדרך שתשַמע מִלתו לכל הנמצאים שם, יעשו למלך הפך דעתו ורצונו של מלך, ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה' בלבו ויעוותו יועציו את לבו, לזה אל יחר אפו על כניסתו לפנים ממחיצתו לדבר באזני המלך. גם בזה הגיד לו כי הוא איש חסד, ודוקא רואי פניו נכנסו בחשד דבר תקלה ב"מ: ובדרך דרש יתבאר אומרו ״ויגש אליו״, על דרך אומרו : ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי ע״ז, כי ״לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים״, וממזג נפשם לשנוא אשר בשר חמורים בשרם. לזה הוצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו ולהשיבו בתוואני דליביה. עוד ירצה, כי לא נגש יהודה לדבר אלא לְמה ש״אליו״, פירוש, לְמה שהבינו כי הגזירה לא מאת ה' באה כמו שפירשתי בפרשה הקודמת בפסוק (י"ז) חלילה, וכיון שאין הענין בא אלא מיוסף ואליו הם הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות לזה ויגש. עוד ירצה לומר כי לטובתו של יוסף הוא נגש כי בכל פרטי הנאות אשר יעשה העבד יהודה יעשה יותר מבנימין והוא אומרו ויגש אליו פירוש לטעון טענה שהיא לטובת המלך והוא (ל"ג) ישב נא וגו'. עוד ירצה באומרו אליו לבל יאמר האומר איך סותר יהודה דברי עצמו הננו עבדים גם אנחנו, (ט"ז) לזה אמר כי מה שנגש לדבר דברים האמורים בענין ישב נא עבדך וגו' והנער יעל עם אחיו הוא אליו פירוש לדברי יוסף הוא שמצא ליכנס לדבר כדברים האלה שאמר חלילה וגו' אבל למה שאמר יהודה אין מענה בלשונו לדבר מה שאמר בענין: ואומרו ״בי אדני״, נתכוין לג' דברים: הא', לבל יאמר אליו יוסף למה ידבר הוא לבד מכולם, ומה גם במה שקדם, שהכיר יוסף כי ראובן הבכור דכתיב (מ"ג ל"ג): ״וישבו לפניו הבכור״ וגו', ואם כן, יאמר: למה ידבר כל כך הוא ולא אחיו, לזה אמר: בי נוגע הדבר, כמו שביאר לו לבסוף. ולהיות שחש לו להתכעס קודם הגעת הדבר אליו, לזה קדם תכף והודיעו, והוא אומרו: בי נוגע הדבר, אדוני. והב', שנתכוין לטעון טענה הנשמעת להציל בנימין, והוא: ״בי אדוני״, פירוש, אני גנבתי הגביע והנחתיו באמתחת בנימין, ומעתה שורת הדין תתן כי הוא ילכד, כי בנימין מכחיש ויהודה מודה, הוא יהיה עבד, הג', רַמז הכתוב כי השררה אליו היא נתונה. וזה שיעור הדברים: בי תלוי כינוי תיבת ״אדוני״ כי הוא המלך, ואומרו ״ידבר נא״, פירוש, ידבר עתה בכינוי עבדות לפי שעה, אבל אין הדבר עומד כן, כי יהודה הוא המלך וכסאו יכון עולם. עוד ירמוז הכתוב באומרו ״בי אדוני״, פירוש, באמצעותי השגת זה כי הוא הסובב ליוסף אדנות, שאמר (ל"ז כ"ז): ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״, שמזה נתגלגל הדבר והשיג יוסף האדנות:

יט אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת־עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ־לָכֶם אָב אוֹ־אָח׃

רַשִׁ״י שאל את עבדיו. מִתְּחִלָּה בַעֲלִילָה בָאתָ עָלֵינוּ, לָמָּה הָיָה לְךָ לִשְׁאֹל כָּל אֵלֶּה? בִּתְּךָ הָיִינוּ מְבַקְּשִׁים? אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה מְבַקֵּשׁ? וְאַף עַל פִּי כֵן

אוּנְקְלוֹס רִבּוֹנִי שְׁאִיל יָת עַבְדּוֹהִי לְמֵימָר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אָחָא

רַשְׁבַּ״ם אדוני שאל: אתה גרמתה לנו להביאו הנה וחולין הוא לך לעכבו:

רַמְבַּ״ן אדני שאל את עבדיו לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו) וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו אינה טענה כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלהים יחנך בני (בראשית מ״ג:כ״ט) ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות והרבה משאות להם ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת יותר מן הכסף שהביאו לו כאשר פירשתי (רמב"ן על בראשית מ״ד:א׳) ומה לעשות לו ואשר יראה לי על דרך הפשט שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (בראשית מ״ג:כ״ג) וזה ענין הסיפור אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב כי אמרת לא תוסיפון לראות פני לא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל ואז הודה בפחד ובדאגה ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו ולך תהיה צדקה וזה טעם כל הפרשה ויתכן שיהיה והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו כנוי לכבוד והורדת את שיבת עבדך אבינו וכן וחטאת עמך (שמות ה טז) ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו זו היא השמת עין יאמר כי כמוך כפרעה ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר ופחד לפרש לו יותר אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם כי למה יבקש לראותו על כרחם וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ג:ח׳) אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו כמה מדינות ירדו ליקח אוכל כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו:

אוֹר הַחַיִּים אדוני שאל וגו' לאמר. טעם הצעת הדברים, לומר, כי לצד ההכרח לקחו בנימין מאת אביו, ואם לא יראהו עמהם - ימות אביו מדאגתו. והתחיל לומר: ״אדני שאל את עבדיו״, פירוש, לא היתה שאלת אדם לכיוצא בו שיוכל למנוע התשובה ממנו, אלא כי היתה מאת אדוני לעבדיו, וכיון שכן, בהכרח לאמר לך אמיתתן של דברים. עוד ירצה באומרו ״לאמר״, כי מלבד השאלה עשית לנו דבר המחייב אותנו לאמר לך בלא העלמה, כי עשה אותם כמרגלים והוצרכו לאמת דבריהם כמשפט בדיקת האנשים הנחשדים ברוגל שנבדקים בכל הפרטים הגם שאינן נוגעים בענין הריגול,ואם העלם יעלימו דבר ינתנו בקולר, לזה הכריחם לאמר.

כ וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי יֶשׁ־לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ׃

רַשִׁ״י ונאמר אל אדוני, לֹא כִחַדְנוּ מִמְּךָ דָּבָר (בראשית רבה): ואחיו מת. מִפְּנֵי הַיִּרְאָה הָיָה מוֹצִיא דְּבַר שֶׁקֶר מִפִּיו, אָמַר אִם אוֹמַר לוֹ שֶׁהוּא קַיָּם, יֹאמַר הֲבִיאוּהוּ אֶצְלִי: לבדו לאמו. מֵאוֹתוֹ הָאֵם אֵין לוֹ עוֹד אָח:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי אִית לָנָא אַבָּא סָבָא וּבַר סִיבְתִין זְעֵיר וְאָחוּהִי מִית וְאִשְׁתָּאַר הוּא בִלְחוֹדוֹהִי לְאִמֵּהּ וַאֲבוּהִי רְחִים לֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא אב זקן. כי הגדול שבכולם הוא בן מ"ה שנים ויתכן להיות אביהם בחור:

סְפוֹרְנוֹ ואביו אהבו. יותר מכלנו ולכן לא הניחו בראשונה לבא עמנו וזאת היתה הסבה שלא היה עמנו אז לא ששלחנוהו לרגל כאשר חשבת:

כא וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַרְתָּ לְעַבְדָּיךְ אֲחִיתוֹהִי לְוָתִי וֶאֱשַׁוֵּי עֵינִי עֲלוֹהִי

רַשְׁבַּ״ם ואשימה עיני עליו: אפילו פשע גנאי הוא למושל הארץ להכרית דבריו:

אִבְּן עֶזְרָא ואשימה עיני עליו. שאראה אותו:

רַמְבַּ״ן ואשימה עיני עליו אמר רבי אברהם הטעם שאראה אותו ולא מצאתי בכתוב שימת עין על הראיה בלבד ושמתי עיני עליהם לטובה (ירמיהו כד ו) קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע (שם לט יב) כי לא צוה אותו שיראנו אחר שיקחנו אלא שישמור אותו ויטיב לו אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו ואם לא נזכר בפירוש כאשר יקצר שם בכל הדברים האלה אשר ספר יהודה בפניו ולא הזכיר מאסר שמעון ועלילת מרגלים אתם דרך מוסר או אימת מלכות:

סְפוֹרְנוֹ ואשימה עיני עליו. ואין צריך שידאג אביו לשלחו:

כְּלִי יָקָר . קשה למאי נפקא מינה אמר שיורידוהו אליו ושרצונו לשום עין השגחתו עליו, ועוד קשה שלא מצינו שיוסף אמר ואשימה עיני עליו, בשלמא מה שאמר לו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח, אע"פ שלא מצינו שיוסף שאלם על זה, מ"מ מכח התירוץ אנו למידין מה עלה על דעת המקשה כי מאחר שהוצרכו לתרץ את עצמם בעלילת מרגלים אתם. ולומר יש לנו אב זקן וגו'. וכמו שאמרו והנה הקטן את אבינו היום וגו'. היה דומה להם כאילו שאלם בהדיא על זה כי ודאי ידעת שאין אנחנו מרגלים, אלא שבאת לחקור עי"ז אם יש לנו אב או אח ע"כ ונאמר אל אדוני כו'. לפי שהבננו כוונתך ועל פי זה השבנו לא כחדנו דבר, אבל מאמר ואשימה עיני עליו לא מצינו שדבר יוסף זה כלל אפילו ברמז. ונראה לפרש, ששימת עין זה אינו שימת עין השגחתו, אלא לפי שיוסף אמר להם שעל ידי בנימין הוא רוצה לבחון דבריהם כמ"ש בזאת תבחנו וגו', וא"כ היה רצונו לשום עיניו עליו ולראות על ידו אם דבריהם כנים או לא. והמפרשים אמרו שמתחלה נאמר שם ויבחנו דבריכם.ואחר שהיו במאסר אמר להם ויאמנו דבריכם, כי הבחינה היינו דרישה וחקירה כקטן מסיח לפי תומו, ולא נתרצו האחים לזה, כי אמרו פן ילמדוהו לדבר תועה ובחרו לישב במאסר, ואח"כ הוציאם מן המאסר ואמר להם ויאמנו דבריכם בלא דרישה וחקירה, ולזה נתרצו להביאו, וע"כ אמר לו כאן שאתה אמרת ואשימה עיני עליו כי בהבאתו לבד תראה שדברינו נאמנו מאוד, ואיך נהפכת עליו כרגע להתגולל ולהתנפל עלינו.

אוֹר הַחַיִּים ותאמר אל עבדיך הורידוהו. פירוש, לא הספיק לך לאמת הדבר בדברינו או על ידי בירור אחר, זולת להורידו אליך ותוסף לחזק עלינו לבל נראה פניך זולתו, והודענו הדבר לאבינו ולא הועיל לשלוח אותו ״עד אשר כלתה התבואה״ וגו', והוצרכנו להורידו:

כב וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי לֹא־יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת־אָבִיו וְעָזַב אֶת־אָבִיו וָמֵת׃

רַשִׁ״י ועזב את אביו ומת. אִם יַעֲזֹב אֶת אָבִיו, דּוֹאֲגִים אָנוּ שֶׁמָּא יָמוּת בַּדֶּרֶךְ, שֶׁהֲרֵי אִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ מֵתָה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי לָא יִכּוּל עוּלֵימָא לְמִשְׁבַּק יָת אֲבוּהִי וְאִם יִשְׁבּוֹק יָת אֲבוּהִי וּמִית

רַשְׁבַּ״ם ועזב את אביו ומת: אביו ימות:

אִבְּן עֶזְרָא ועזב את אביו ומת. ולמה לא הביא המזכיר החמשה שאין להם הכרע כמו וישלוף נעלו וזה עמהם:

רַמְבַּ״ן ועזב את אביו ומת פירש רבי אברהם ומת אביו ואם כן היה אומר לא יוכל אבינו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת או לא נוכל שיעזוב הנער את אביו כי לא יתלו החמלה על אביהם בנער כי הם יחזיקוהו כילד לא ידע בין טוב לרע אבל פירוש לא יוכל הנער לעזוב את אביו מפני נערותו והיותו ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו ואם יעזבנו ויבא בדרך ימות הנער:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועזב את אביו ומת. ימות הנער בבואו בדרך מצד שהוא מעונג ורך ולא נסה שיבא ארח ברגליו. ויכלול עוד מה שימות גם אביו מצער בנו, ובא ללמד בזה כי חיי האב תלויים בחיי הנער, וכן באר אחר כך כי מצד שנפש יעקב קשורה בנפש הנער אם אולי יקרה לו אסון לנער ימות גם אביו, וזהו שאמר והיה כראותו כי אין הנער ומת.

סְפוֹרְנוֹ לא יוכל הנער לעזוב את אביו. כי מאז שיעזוב את געגועי אביו והסברת פניו יתעצב ונפל למשכב ואז ימות: ועזב את אביו ומת. ועם זה אביו ימות בלי ספק:

כג וַתֹּאמֶר אֶל־עֲבָדֶיךָ אִם־לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַרְתָּ לְעַבְדָּיךְ אִם לָא יֵחוֹת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא עִמְּכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמֶחֱזֵי אַפָּי

סְפוֹרְנוֹ אם לא ירד. אע"פ ששמעת טענותינו האמתיות גזרת עלינו ברצון פשוט ובקנס שנביאהו:

כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד־לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד סְלֵיקְנָא לְעַבְדָּךְ אַבָּא וְחַוֵּינָא לֵהּ יָת פִּתְגָּמֵי רִבּוֹנִי

רַמְבַּ״ן כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני אמר כי בבואם אליו מיד הגידו לו שלא יוסיפו לראות פניו בלא אחיהם הקטן ולא אבה לשלחו והיה מניח לו שמעון במאסרו וזה טעם ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל כי לא רצה להודות לשלחו בכל אשר אמרנו עד שדחקו הרעב:

סְפוֹרְנוֹ ונגד לו את דברי אדוני. ואעפ"כ לא שמע לשלחו אז:

כה וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אָבוּנָא תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא זְעֵיר עִיבוּרָא

סְפוֹרְנוֹ שובו שברו לנו. ובהכרח הרעב הכרחנוהו לשלחו ובכל זאת העיד בנו שאולי לא נביאהו אליו ונהיה סבת מיתתו ביגון:

כו וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם־יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי־לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַרְנָא לָא נִכּוּל לְמֵיחָת אִם אִית אָחוּנָא זְעֵירָא עִמָּנָא וְנֵחוֹת אֲרֵי לָא נִכּוּל לְמֶחֱזֵי אַפֵּי גַּבְרָא וְאָחוּנָא זְעֵירָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא

כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה־לִּי אִשְׁתִּי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר עַבְדָּךְ אַבָּא לָנָא אַתּוּן יְדַעְתּוּן אֲרֵי תְרֵין יְלִידַת לִי אִתְּתִי

רַמְבַּ״ן אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי אם יאמר שהוא יחיד לאמו מה טעם בזה שתרד שיבתו ברעה שאולה אחרי שיש לו כמה בנים רבים ובני בנים ואמו כבר מתה לא תבכה עליו בפניו אבל הטעם כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל וזה טעם ילדה לי "אשתי" כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי והשאר כבני פילגשים הם אלי ואחיו מת וזה לבדו בני יחידי אשר אהבתי ולכן יקדים הכתוב רחל ללאה כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל (רות ד יא) ויקרא לרחל וללאה השדה (בראשית ל״א:ד׳) כי היא הקודמת במחשבתו ואמרו המפרשים כי לכך יאמר בסדר הזה (בראשית מ״ו:י״ט) בני רחל אשת יעקב כי היא תקרא אשתו באמת בלא מרמה ולדעתי היה זה מפני שהזכירה שם בין השפחות וכבר הזכרתי כן (רמב"ן על בראשית ל״א:ל״ג):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ילדה לי אשתי. היה ראוי שיאמר ילדה רחל, אבל הענין כי לא לקח אשה מדעתו כי אם רחל ולכן יאמר עליה אשתי, כלומר שלא נולד לי מאשה שהיא אשתי ברצוני רק שנים ושמתי עליהם אהבתי כאלו הם יחידים והשאר כבני הפילגשים הם אלי. וזהו שמקדים הכתוב בכל מקום רחל ללאה, שנאמר (רות ד) כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, (בראשית לא) ויקרא לרחל וללאה השדה, כי עיקר הבית היתה רחל. ובפרשה זו כתוב בני רחל אשת יעקב, ובלאה לא הזכיר הכתוב כן. כן פי' הרמב"ן ז"ל.

כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה׃

אוּנְקְלוֹס וּנְפַק חַד מִלְוָתִי וַאֲמָרִית בְּרַם מִקְטַל קְטִיל וְלָא חֲזִתֵּהּ עַד כְּעָן

אִבְּן עֶזְרָא אך טרף טרף. והעד כי לא ראיתיו עד הנה:

אוֹר הַחַיִּים אך טרוף וגו'. רַמז באומרו ״אך״ כי מעט ״טרוף טורף״, כי אינו לא בצרת עבדות ולא בצרת משמר, ולזה גמר אומר: ״ולא ראיתיו עד הנה״, הרי זה מגיד כי ישנו בנמצא אלא שעדיין לא ראהו עד עתה. עוד ירצה באומרו ״אך טרוף״ וגו', פירוש, ״אך״ מיעוט דוקא בטריפות, אבל במה שאמר (שם ל"ג) חיה רעה אכלתהו שאמרו ז"ל (ב"ר פפ"ד) שנתכוין אל אשת פוטיפר בזה אין מיעוט כי כבר בעונות היה מה שהיה שגרמה לו לאבד י' בנים שעתיד היה להעמיד י"ב שבטים כאומרם ז"ל , ובאמצעות הרשעה נשרו ממנו י' טיפות ולא יצאו ממנו אלא ב':

כט וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה׃

רַשִׁ״י וקרהו אסון. שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה (בראשית רבה): והורדתם את שיבתי וגו'. עַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא אֶצְלִי, אֲנִי מִתְנַחֵם בּוֹ עַל אִמּוֹ וְעַל אָחִיו, וְאִם יָמוּת זֶה, דּוֹמֶה עָלַי שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן מֵתוּ בְּיוֹם אֶחָד:

אוּנְקְלוֹס וְתַדְבְּרוּן אַף יָת דֵּין מִן קֳדָמַי וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא וְתַחֲתוּן יָת שִׂבְתִי בְּבִישְׁתָא לִשְׁאוֹל

רַמְבַּ״ן וקרהו אסון והורדתם את שיבתי אם יקראהו אסון כאחיו תורידו את שיבתי ברעה שאולה או וקרהו אסון שיקרנו כן מפני היותו נער ורך ולא נסה ללכת בדרך וכמו שאמר למעלה (מב ד) פן יקראנו אסון כי פירוש אסון מות מקרית כמתים בידי אדם וחיה רעה או בשנוי האויר בדרך:

ל וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן כְּמֵיתִי לְוַת עַבְדָּךְ אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא וְנַפְשֵׁהּ חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ

רַשְׁבַּ״ם ונפשו קשורה בנפשו: ולכך בראותו כי אין הנער ומת:

סְפוֹרְנוֹ ועתה כבואי והורידו עבדיך. מאחר שהעיד בנו הנה כאשר יהיה כן לא ייוחס זה אל המקרה אבל ראוי שייוחס לנו שעשינו זאת התקלה בידים כענין בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם:

לא וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה׃

רַשִׁ״י והיה כראותו כי אין הנער ומת. אָבִיו מִצָּרָתוֹ:

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי כַּד יֶחֱזֵי אֲרֵי לֵית עוּלֵימָא וּמִית וְיַחֲתוּן עַבְדָּיךְ יָת שִׂיבַת עַבְדָּךְ אָבוּנָא בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל

לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים׃

רַשִׁ״י כי עבדך ערב את הנער. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה אֲנִי נִכְנָס לַתִּגָּר יוֹתֵר מִשְּׁאָר אַחַי? הֵם כֻּלָּם מִבַּחוּץ וַאֲנִי נִתְקַשַּׁרְתִּי בְקֶשֶׁר חָזָק לִהְיוֹת מְנֻדֶּה בב' עוֹלָמוֹת:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי עַבְדָּךְ מְעָרַב בְּעוּלֵימָא מִן אַבָּא לְמֵימָר אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ וָאֱהִי חָטֵי לְאַבָּא כָּל יוֹמַיָּא

רַשְׁבַּ״ם כי עבדך: לכך אני מדבר יותר מכל אחי ואהיה עבד תחתיו:

רַמְבַּ״ן כי עבדך ערב את הנער יאמר כי ירד ביגון שאולה עליו כי גם בכל זה שאמרנו לו לא רצה הזקן לשלחו עד שנעשיתי לו ערב עליו ובטח בי ועל כן ישב נא עבדך תחתיו ואם יהיה פירוש "והורידו עבדיך" כפשוטו יאמר אנחנו הגורמים מיתת הזקן ברעה כי אני ערבתי בו.

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי עבדך ערב את הנער. נכנסתי ערב בשבילו וקבלתי עלי תנאי מה שאין לו פדיון כל הימים, כל אחי מבחוץ ואני מבפנים להיות מנודה בשני עולמות, וזהו שהזכיר כל הימים, בעוה"ז ובעוה"ב, כלשון הכתוב (דברים ו) לטוב לנו כל הימים שפירושו כן. ונראה כי כיון שהזכיר לשון אליך היה ראוי לומר וחטאתי לך, ועוד כי כן אמר לו (בראשית מג) אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים, אבל אמר וחטאתי לאבי, כאלו אמר וחטאתי לאלהים, ויכלול יעקב אביו ואביו שבשמים, כי מפני שכבר הזכיר להם את האלהים אני ירא לכך יודיענו יהודה כי נקשר בזה בקשר חזק ואמיץ להיות גוזל אבותיו וחוטא לשניהם בשני עולמות, וזהו שאמר כל הימים כלומר בכל הימים. ובמדרש כי עבדך ערב את הנער, זהו שאמר הכתוב (משלי ו) בני אם ערבת לריעך וגו', דרך הערב לשאול מן הלוה תרצה שאכנס ערב בשבילך, על זה אמר נוקשת באמרי פיך, ודרך הערב ג"כ שהוא מודה למלוה בכך ועל זה אמר (שם) נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך, רעיך השני מלא, כלומר שצריך להתרפס לפני שניהם לפני המלוה שימתין לו ולפני הלוה שיוציאנו מן הערבות. ועל מי נאמר מקרא זה על יהודה שהיה ערב ליעקב אביו, שאמר כי עבדך ערב את הנער. אמר לו יוסף כשם שאתה ערבת לבנימן למה לא ערבת לאחיך, שאני רואה בגביע שלי שאתה מכרת לאחיך בכסף וצערת את אביך עד שאמר טורף טורף. כששמע יהודה צעק בקול גדול, אמר כי איך אעלה אל אבי וגו'. אמר לו בוא ונתוכח שנינו, אמור מליך וסדר זיינך. אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה שוקים במצרים, קפץ וחזר ואמר י"ב, אמר יהודה לאחיו אני אחריב מהם שלשה, טולו כל אחד שוק אחד. אמרו לו יהודה אין מצרים כשכם, אם תחריב מצרים תחריב את כל העולם כלו. אמר לו בתחלה באת עלינו בעלילה ואמרת לנו מרגלים אתם, שניה לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הזקן ואתה נשבע בחיי פרעה הרשע, אם אני מוציא חרבי מנרתקה אמלא כל מצרים הרוגים, א"ל יוסף אם תוציא חרבך אני כורכה על צוארך. א"ל יהודה אם אפתח פי אבלע אותך. אמר לו יוסף אם תפתח פיך אני סותמה באבן. אמר יהודה מה נאמר לאבי, אמר לו יוסף אמור לו הלך החבל אחר הדלי. אמר לו דין שקר אתה דן אותנו, אמר לו אין דין שקר אלא מכירת אחיכם. אמר יהודה נורא דשכם דלוק בלבי, אמר לו יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי. אמר יהודה רתח אנא ולית מהימן לי. אמר יוסף רתחא דידך אנא מתבר. אמר יהודה עכשיו אני צובע שוקים שבמצרים בדם, אמר לו צובעים אתם כל ימיכם שכן צבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרוף טורף יוסף. הסכימה דעתם להחריב את מצרים כיון שראה יוסף כן אמר אתודע להם ולא יחריבו מצרים, מיד ויאמר יוסף לאחיו אני יוסף אחיכם.

סְפוֹרְנוֹ כי עבדך ערב. והטעם שימות בראותו כי אין הנער מבלתי שישאל מה היה לו הוא מפני שעבדך ערב ומאחר שלא אביאנו יחשוב שאבד בלי ספק ושבשביל זה לא יכולתי לקיים נדרי:

לג וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו׃

רַשִׁ״י ישב נא עבדך וגו'. לְכָל דָּבָר אֲנִי מְעֻלֶּה מִמֶּנּוּ, לִגְבוּרָה וּלְמִלְחָמָה וּלְשַׁמֵּשׁ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן יֵתֶב כְּעַן עַבְדָּךְ תְּחוֹת עוּלֵימָא עַבְדָּא לְרִבּוֹנִי וְעוּלֵימָא יִסַּק עִם אֲחוֹהִי

סְפוֹרְנוֹ ועתה ישב נא עבדך תחת הנער. לפיכך אני מבקש להיות עבד תחתיו כדי שלא אחטא לאבי כל הימים כמו שקבלתי עלי:

אוֹר הַחַיִּים ישב נא עבדך. והגם שאמר (מ"ג ט') ״והצגתיו לפניך״, שלוחו של אדם כמותו:

לד כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אֶכְדֵּין אֶסַּק לְוַת אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמִּי דִּלְמָא אֶחֱזֵי בְּבִישׁוּ דִּי יִשְׁכַּח יָת אַבָּא

רַמְבַּ״ן ואמר כי איך אעלה אל אבי להודיעו כי יבחר להיות עבד עולם מעלותו אל אביו בלתי הנער שלא יוכל לראות ברעתו כי יבכה תמיד ויתאונן עליו כל היום והזכיר זה שלא יחשוד אותו שיעשה מרמה בעבור שהוא ידע לברוח יותר מן הנער:

סְפוֹרְנוֹ כי איך אעלה. אע"פ שחשבתי שיצטער עלי טוב לי שלא אראנו באותו הצער:

אוֹר הַחַיִּים כי איך אעלה וגו'. פירוש, בלא טעם האמור שאמר ״וחטאתי וגו' איך אעלה וגו'״. ועוד, אולי שנותן טעם לְמה שאמר בתחלה (ט"ז): הננו עבדים גם אנחנו וגו׳ כי איך אעלה וגו' פן אראה ברע, וכשלא יעלו כולן לא יראה וגו'. עוד יכוין, להשיב לטענת אשה חכמה ששלח יואב לדוד כי קמה המשפחה להרוג את מכֵה אחיו ותמיתהו בנפש אחיו וגו', והנה הוא הנדון שלפנינו, כי כשיגיד יהודה לאביו כי אנוס הוא ואינו יכול להציל בנימין מיד המלך, פשיטא שלא יתאכזר יעקב וישכל גם שניהם יהודה ובנימין ויתיר לנידויו של יהודה, לזה אמר טענה שנית ״כי איך אעלה״ וגו', כי חושש לסכנת מות אביו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.