א
וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו׃
רַשִׁ״י
ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים. לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל שֶׁיִּהְיוּ מִצְרִים נִצָּבִים עָלָיו וְשׁוֹמְעִין שֶׁאֶחָיו מִתְבַּיְּשִׁין בְּהִוָּדְעוֹ לָהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וְלָא יְכִיל יוֹסֵף לְאִתְחַסָּנָא לְכֹל דְּקָיְמִין עִלָּוֹהִי וּקְרָא אַפִּיקוּ כָל אֱנַשׁ מֵעִלָּוָי וְלָא קָם אֱנַשׁ עִמֵּהּ כַּד אִתְיְדַע יוֹסֵף לְוַת אֲחוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם
ולא יכול יוסף להתאפק עוד, כי עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו, כמו שכתוב למעלה ויתאפק ויאמר שימו לחם:
לכל הנצבים עליו: בפני כל הנצבים עליו לא יכול עוד להתאפק, ויקרא למשרתיו הוציאו כל הנצבים עלי מן הבית, כך עיקר פשוטו:
אִבְּן עֶזְרָא
להתאפק. לסבול: לכל הנצבים עליו. טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו. והוצרך לקרוא להוציאם:
רַמְבַּ״ן
ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו לא יכול לסבול שיהיו המצריים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ה:א׳) ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית מ״ה:א׳) להתאפק לסבול לכל הנצבים עליו טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו והוצרך לקרא להוציאם אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית מ״ה:א׳) תרגם לאתחסנא להתחזק וכן ואתאפק ואעלה העולה (שמואל א יג יב) וכן כל לשון התאפקות בכל מקום חזוק והנכון בעיני שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה ולא יכול יוסף להתחזק לכלם ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם ויצאו מעליו ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה ויתכן כי פירוש "הנצבים עליו" משרתיו העומדים לפניו כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב ו) שרי הנצבים (מלכים א ה ל) להתיצב על ה' (איוב א ו) וטעם "ויקרא" שהרים קולו בכעס ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי בלתי האנשים האלה וטעם בהוצאה שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה כי תהיה להם (לחרפה) וגם אליו למכשול שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם אלו אנשי בוגדות לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו בגדו באחיהם גם באביהם בגדו מה יעשו במלך ובעמו וגם ביוסף לא יאמינו עוד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו. נראה מזה כי הנצבים עליו שהיו שם בבית המלכות היו מחלים פניו בזה מפני שנתרכך לבם לתחנוני יהודה, ויגיד הכתוב כי לא יכול יוסף לסבול זאת ולחזק לבו כנגד כלם, ומפני זה קרא הוציאו כל איש מעלי, ואחרי כן ויתן את קולו בבכי, כלומר בצאתם, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה.
ובמדרש ולא יכול יוסף להתאפק, אמר רבי שמואל בר נחמני בצרה גדולה הביא יוסף נפשו באותה שעה שאלמלי הרגוהו אין כל בריה יכולה להצילו ואין כל בריה תובעו, ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי אמר מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים.
סְפוֹרְנוֹ
להתאפק לכל הנצבים עליו. להתאפק התאפקות מספיק לברר עסקי כל הנצבים עליו:
אוֹר הַחַיִּים
ולא יכול יוסף להתאפק. פירוש, שלא עצר כח להמתין עד שיצאו כל הנצבים מעצמן, וקרא בקול גדול: ״הוציאו כל איש״, פירוש, במהרה, לא שיאמרו להם לצאת, כי כשיצאו מעצמן יצאו במיתון ולא סַבל אורך זמן ההוצאה, ואמר: ״ולא עמד״, פירוש, לא נתעכב איש אלא במהרה תיכף יצאו יחד:
בהתודע יוסף וגו'. פירוש, בשביל התוַדעותו אל אחיו, פירוש, הכרת דבר כדי שיכירו ויצדיקו כי הוא יוסף, ודבר זה צריך להזכירם במכירתו ולא רצה לזלזל באחיו שיחזיקו אותם בדבר נבלה כזו למכור אחיהם, ואמר בסמוך: ״ויתן את קולו בבכי, וישמעו מצרים וכו׳״, הרי זה מגיד כי מה שמנע הזולת בהתודעו לאחיו, לא לצִדו, כי הוא קרא בקול ושמעו כל העיר את הדבר אלא לצד בושת אחיו הוא שעשה מטעם הנזכר:
ב
וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה׃
רַשִׁ״י
וישמע בית פרעה. בֵּיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, כְּלוֹמַר, עֲבָדָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ, וְאֵין זֶה לְשׁוֹן בַּיִת מַמָּשׁ, אֶלָּא כְמוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בֵּית יְהוּדָה, מישנ"דה בְּלַעַז:
אוּנְקְלוֹס
וִיהַב יָת קָלֵהּ בִּבְכִיתָא וּשְׁמָעוּ מִצְרַיִם וּשְׁמַע אֱנַשׁ בֵּית פַּרְעֹה
רַשְׁבַּ״ם
וישמעו מצרים: אנשי העיר ואחר כן וישמע בית פרעה:
ג
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו׃
רַשִׁ״י
נבהלו מפניו. מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא יוֹסֵף הַעַד כְּעַן אַבָּא קַיָּם וְלָא יָכִילוּ אֲחוֹהִי לַאֲתָבָא יָתֵהּ פִּתְגָּם ארֵי אִתְבְּהִילוּ מִן קֳדָמוֹהִי
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
העוד אבי חי. תחלת דבורו שאל להם על אביו העוד אבי חי. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לבשם חרדה ואשתקל מלולם מפני שמכרו אותו לעבד והיו רואים אותו כמו מלך, ועוד נבהלו כי יראו לנפשם שמא יגמלם רעה, וכענין שכתוב (שעיה יג) ונבהלו צירים וחבלים יאחזון.
ובמדרש אמר להם יוסף לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא יוסף בן יעקב בוא אצלי והיו מסתכלין בארבע פנות הבית. אמר להם מה אתם מסתכלים אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. אמר ר' יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו אחיו לענות אותו, כשהקב"ה עומד לדין על ברואיו על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיה י) ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבא, וכתיב (מלאכי ג) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו.
סְפוֹרְנוֹ
העוד אבי חי. אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי:
כְּלִי יָקָר
. אע"פ שכבר אמרו לו שהוא חי כמובן מכל דברי יהודה, מ"מ חשב יוסף אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה כי נפשו קשורה בנפשו, ע"כ שאלם שנית העוד אבי חי, ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עונם על כן אמר העוד אבי חי, לומר שאביו הוא ולא אביכם כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם. ע"כ נבהלו ולא יכלו לענות דבר.
ועוד טעם אחר על בהלה זו, לפי שאמר אני יוסף ולא הזכיר אחיכם, על כן נבהלו נחפזו שם רעדה אחזתם, כי אמרו פן יבקש להיות אויב ומתנקם והסיע את עצמו מן האחוה כאשר עשו המה לו שהסיעו את עצמם מן האחוה, כמו שפרש"י על פסוק נסעו מזה , ע"כ אמר להם שנית אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, אע"פ שלפחות היה לכם למכור אותי לאיזו אומה אחרת שאינן שטופי זמה כל כך, מ"מ אחיכם אני ואל יחר בעיניכם אשר מכרתם אותי הנה למצרים כי למחיה שלחני אלהים, כי רואה אני שנתגלגל הדבר שבאתי בין שטופי זמה וקרה לי מקרה באשת פוטיפר שכבשתי את יצרי ועי"ז זכיתי להיות רועה ישראל זן ומפרנס, כמ"ש ותשב באיתן קשתו וגו' משם רועה אבן ישראל ורז"ל הסכימו לזה שאמרו כל הבא על אשת איש לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא כו', ואילו לא הייתי בין שטופי זמה אולי היה נבחר איש אחר לתיקון שני הרעב, אבל מאחר שנזדמן לי שנמכרתי לעם שטופי זימה לא זכה שום אחד מהן לתקן הרעב כ"א אני, ואם כן המכירה הנה למצרים גרמה לי כי למחיה שלחני אלהים לפניכם.
ורז"ל אמרו, שמבהלה זו יוקח לימוד על יום הדין, כדאמר רבי אלעזר בן עזריה ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו כשהקב"ה עומד לדין על אחת כמה וכמה שנאמר ומה תעשו ליום פקודה וגו', כי האחים סברו שיוסף הזכיר עונם בדרך שנתבאר, ומה יעשה האדם ליום פקודה כי יפקד מושבו ומשאו ומתנו, וביד כל אדם יחתום לומר ראי דרכך מה עשית, ודעת ר"א שלכך כתבה לנו התורה שאחיו נבהלו כדי שהמשכיל יתן אל לבו חרדת יום הדין וללמוד ק"ו מאחי יוסף.
ד
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו גְּשׁוּ־נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה׃
רַשִׁ״י
גשו נא אלי. רָאָה אוֹתָם נְסוֹגִים לְאָחוֹר, אָמַר עַכְשָׁו אַחַי נִכְלָמִים, קָרָא לָהֶם בְּלָשׁוֹן רַכָּה וְתַחֲנוּנִים, וְהֶרְאָה לָהֶם שֶׁהוּא מָהוּל (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי קְרִיבוּ כְעַן לְוָתִי וּקְרִיבוּ וַאֲמַר אֲנָא יוֹסֵף אֲחוּכוֹן דִּי זַבִּנְתּוּן יָתִי לְמִצְרָיִם
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
גשו נא אלי ויגשו. ראה אותם נבהלים ונרתעים לאחוריהם אמר להם להתקרב אליו כדי להשקיט אימה שנפלה עליהם.
ובמדרש ,גשו נא אלי הראה להם ברית מילה. אני יוסף אחיכם, אע"פ שמכרתם אותי מצרימה אחיכם אני, איני משתרר עליכם כלל.
סְפוֹרְנוֹ
גשו נא אלי. שלא ישמעו שומעי הבכי את מכירתו: אשר מכרתם. ובזה תדעו שאני יוסף בלי ספק שלא ידע איש במכירתי ושאני אחיכם זולתנו כי הקונים לא ידעו שאני אחיכם:
כְּלִי יָקָר
. הראה להם שהוא מהול, רצה בזה להראות צדקתו שהיה בין שטופי זמה ולא נכשל בעריות כי הבועל ארמית משכה ערלתו ומצינו שישראל נגאלו ממצרים בזכות ד' דברים, שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, ולא היו בהם בעלי לה"ר, והיו גדורים מעריות, וטעמו של דבר יתבאר בפרשת שמות בעז"ה וכמו כן כאן ששלח יוסף אחר אביו ואחיו הודיע להם באיזה זכות יעלו משם ורמז להם ארבע אלו שהיה יוסף שלם בכולם, שלא שנה שמו שאמר להם אני יוסף, אע"פ שפרעה קרא שמו צפנת פענח מ"מ אני יוסף זה שמי לעולם, ושלא שינה לשונו שאמר כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש, ולא היה פרוץ בעריות שנאמר גשו נא אלי הראה להם שהוא מהול, ושלא היה בעל לה"ר שנאמר גשו אלי כי לא רצה שישמע בנימין אחיו ענין המכירה ואפילו לאביו לא הגיד כלום, כי אילו היה מגלה ודאי היה מצוה לו קודם מותו שא נא פשע אחיך, ורמז להם יוסף כי בעון המכירה ישלמו שטר חוב כי גר יהיה זרעך וגו', כמ"ש ועתה אל תעצבו, דווקא עתה אבל לעתיד תעצבו, על כן רמז להם גם הגאולה והדברים המסבבים הגאולה, ויש אומרים ועתה רמז לעשרה הרוגי מלכות שלעתיד יעצבו על המכירה.
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר יוסף וגו' גשו נא וגו'. טעם ההגשה: לצד שרצה לומר להם ענין המכירה, לזה לא רצה לומר להם אלא בלחישה, לזה אמר: ״גשו״, ואחר שנגשו, אמר להם וגו' אשר מכרתם אותי וגו'. והגם שאמר ״הוציאו כל איש״ וגו', ולא עמד שם אדם, אף על פי כן חש לאזנים לקיר, ודִבר באזניהם:
אני יוסף אחיכם וגו'. טעם שחזר פעם ב' ״אני יוסף״ לצד שראה שלא ענוהו, חשש לב' דברים:
האחד, שפחדו ממנו ולא יכלו להשיב, כבושת גנב כי ימצא,
והב', שלא האמינוהו שהוא יוסף, לזה אמר: כנגד צד היראה שאתם יראים ונבהלתם - לא תחושו לדבר כי ״אני יוסף אחיכם״, פירוש, מתנהג עמכם במדת האחוה וכאלו לא היה הדבר ההוא,
גם סַמך לומר ״אחיכם אשר מכרתם״, לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני,
וכנגד צד הצדקת הדבר שהוא יוסף, אמר להם דבר שבו יצדיקו בסימן מובהק כי הוא זה, באומרו: ״אשר מכרתם אותי מצרימה״, ודבר זה לא ידעו אדם ואפילו נביא (ילקוט קמ"ב), אם לא שתאמר ודאי גמור כי הוא זה יוסף:
ה
וְעַתָּה אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
למחיה. לִהְיוֹת לָכֶם לְמִחְיָה:
אוּנְקְלוֹס
וּכְעַן לָא תִתְנַסְסוּן וְלָא יִתְקָף בְּעֵינֵיכוֹן אֲרֵי זַבִּנְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֲרֵי לְקַיָּמָא שַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן
רַשְׁבַּ״ם
כי למחייה שלחני: הקב"ה עשה כל זאת לטובתכם:
אוֹר הַחַיִּים
ועתה אל תעצבו וגו'. צריך לדעת:
א', אומרו ״ועתה״ מה בא לשלול.
ב', למה כפל לומר ״אל תעצבו ואל יחר״, ועוד, הם ב' דברים הפכים: העצבון יורה על שברון הלב, וחרון אף יגיד על הגאוה.
עוד צריך לדעת למה דקדק לומר תיבת ״הנה״.
אכן פי' של דברים הוא על זה הדרך: יודע אני כי אתם נעצבים על המכר, וכמו שגילו דעתם באומרם (מ"ב) ״אבל אשמים אנחנו״, גם לפי המדרש (ב"ר פצ"א), שאמרו שירדו לפדותו בדמים יקרים, לזה אמר להם ״ועתה״, פירוש, כיון שמבוקשם מצוי להם, בהודעה זו תסירו העצבון. ונתכוין גם כן בזה לרמוז להם ולהודיעם כי יודע בהם שדעתם קרובה אצלו והם נעצבים עליו עד עתה, ובזה יצדיקו כי לבו נכון עמם.
ואומרו ״אל יחר בעיניכם״, פירוש, לטעם שמכרתם אותי הֵנה, שגרמתם לעצמיכם כל התגלגלות הענינים, ההשתחויות אשר בשבילם נתחכמתם למכור דכתיב (וישב לז): ״ונראה מה יהיו״ וגו', ודבר זה יסובב הכעס כאדם שבא לתקן דבר ונמצא מקלקל ויחר אפו על אשר גרם לעצמו, ונתן טעם לזה, כי אדרבא, מעשיהם גרמו להם טובה גדולה כי ״למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה וגו' לשום לכם שארית וגו׳״, ומעתה לא יחר בעיניכם על הדבר:
ו
כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִּיר׃
רַשִׁ״י
כי זה שנתים הרעב. עָבְרוּ מִשְּׁנֵי הָרָעָב:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי דְנַן תַּרְתֵּין שְׁנִין כַּפְנָא בְּגוֹ אַרְעָא וְעוֹד חָמֵשׁ שְׁנִין דִּי לֵית זְרוֹעָא וַחֲצָדָא
רַמְבַּ״ן
כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ הזכיר להם מה שעבר וידעו גם הם לומר כי הארץ אשר עברו עליה שתי שנים ברעב ואכלו כל מה שהיה בידם ונתיקר השער מאד ועוד יעברו עליהם חמש שנים לא תהיה לכם בה מחיה כלל אם לא שלחני השם לפניכם:
ז
וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה׃
אוּנְקְלוֹס
וְשַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן לְשַׁוָּאָה לְכוֹן שְׁאָרָא בְּאַרְעָא וּלְקַיָּמָא לְכוֹן לְשֵׁיזָבָא רַבָּא
ח
וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
אוּנְקְלוֹס
וּכְעַן לָא אַתּוּן שְׁלַחְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ וְשַׁוְּיַנִי לְאַבָּא לְפַרְעֹה וּלְרִבּוֹן לְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְשַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
סְפוֹרְנוֹ
ועתה לא אתם שלחתם. הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג בזולת אלה הסבות הקודמות אין ספק שהסבות הקודמות היו גם כן ברצון אלהי לסבב זה התכלית: לאב לפרעה. יועץ למלך: ולאדון לכל ביתו. ממונה על הבית: ומושל בכל ארץ מצרים. להנהיג עניני העמים:
אוֹר הַחַיִּים
ועתה לא אתם וגו'. פירוש, לתת טעם להסיר מלבם חשש השנאה, לבל יחשבו כי יוסף ישטום אותם וישנאם על אשר נתאכזרו עליו, ויהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמם,
לזה אמר להם: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראוים הם להיות שנואים אצלו:
אכן עתה, אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים ידע כי המעשה היה מאת ה' והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם, ובזה אין מקום לשמור להם איבה, ולא להרחיק מדת האחוה מהם:
ואולי, כי בזה היה להם פנים לעמוד לפני אביהם כשנִגלה הדבר, כי הם הגורמים לו אֵבל ובכי כ"ב שנה, ועשו המעשה המופלא במכר אחיהם, ורואני שגם בוש לא יבושו מאביהם,
והיה נראה לומר, כי יעקב לא ידע גוף המעשה, וזה דרך רחוק, כי פשיטא שלא ימנע מחקור זאת היאך נתגלגלו הדברים עד שירד יוסף למצרים, וגם מעשה כתונת הפסים המובא אליו מוטבל בדם,
אלא ודאי כי בטענת ״לא אתם שלחתם״ וגו' שאמר יוסף, הוכר הדבר כי מאת ה' היתה זאת ואין להרהר אחר מדותיו, והוא אומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ז): ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות וכו':
ט
מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל־מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד׃
רַשִׁ״י
ועלו אל אבי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת:
אוּנְקְלוֹס
אוֹחוּ וּסְקוֹ לְוַת אַבָּא וְתֵימְרוּן לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר בְּרָךְ יוֹסֵף שַׁוְּיַנִי יְיָ לְרִבּוֹן לְכָל מִצְרָיִם חוּת לְוָתִי לָא תִתְעַכָּב
י
וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ־גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ׃
אוּנְקְלוֹס
וְתֵתֵב בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וּתְהֵי קָרִיב לִי אַתְּ וּבְנָיךְ וּבְנֵי בְנָיךְ וְעָנָךְ וְתוֹרָךְ וְכָל דִּי לָךְ
רַמְבַּ״ן
וישבת בארץ גשן היה יוסף יודע באביו שלא ירצה לעמוד בארץ מצרים אשר שם הבירה למלכות על כן שלח לו מעתה כי בארץ גושן יושיבנו וטעם אתה ובניך מחובר בפסוק העליון רדה אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והיית קרוב אלי. גשן קרוב למצרים היה והיה יודע יוסף באביו שלא ירצה לעמוד בעיר מצרים אשר שם הבירה למלכות וע"כ שלח לו שיושיבנו בארץ גשן. ומ"ש וכלכלתי אותך שם פן תורש, יאמר שאם תתעכב בארץ כנען תורש, ואני א"א לכלכלך שם פן יחשדוני אנשי הארץ שאני שולח שם תבואה למכור כדי לעשות שם אוצרות כסף ומטמוני מסתרים וכי רצוני לשוב לארץ מולדתי, אבל בבוא כלכם לגשן קרוב למצרים ידעו הכל כי באו אלי אבי ואחי ואז יתן לי המלך רשות, כן פירש הרמב"ן.
יא
וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי־עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן־תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ׃
רַשִׁ״י
פן תורש. דִּלְמָא תִּתְמַסְכַּן, לְשׁוֹן מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר:
אוּנְקְלוֹס
וְאֵזוּן יָתָךְ תַּמָּן אֲרֵי עוֹד חֲמֵשׁ שְׁנִין כַּפְנָא דִּלְמָא תִתְמַסְכַּן אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ וְכָל דִּי לָךְ
רַשְׁבַּ״ם
פן תורש: תתגרש מן הארץ על ידי רעבון, כמו והורשתם והאבדתם מהר, מגזרת ירש יאמר תורש, מן יקש יאמר תוקש בו:
רַמְבַּ״ן
ואמר פן תורש אתה וביתך דרך כבוד כי לאחיו אמר כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ולשום לכם שארית שהיו מתים ולא ישאר להם שארית אבל לאביו לא רצה לאמר כן ואמר שאם תתעכב בארץ כנען תורש כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי יתן לי המלך רשות:
סְפוֹרְנוֹ
פן תורש. לחסרון מרעה הצאן כאמרם אחר כך כי אין מרעה לצאן:
יב
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
והנה עיניכם ראות. בִּכְבוֹדִי, וְשֶׁאֲנִי אֲחִיכֶם שֶׁאֲנִי מָהוּל כָּכֶם, וְעוֹד, כי פי המדבר אליכם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (בראשית רבה): ועיני אחי בנימין. הִשְׁוָה אֶת כֻּלָּם יַחַד לוֹמַר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵין לִי שִׂנְאָה עַל בִּנְיָמִין אָחִי, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בִמְכִירָתִי, כָּךְ אֵין בְּלִבִּי שִׂנְאָה עֲלֵיכֶם:
אוּנְקְלוֹס
וְהָא עֵינֵיכוֹן חֲזָן וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין אֲרֵי בְלִישַׁנְכוֹן אֲנָא מְמַלֵּל עִמְּכוֹן
רַשְׁבַּ״ם
כי פי המדבר אליכם: ועד עתה על ידי מליץ, ולפי עיקר פשוטו בשורה שתאמרו לאבי לא מפי שמועה ששמעתם מאחרים, שהרי אתם בעיניכם רואים ומכירים כי אני יוסף אחיכם מדבר אליכם, ולפיכך והגדתם את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם:
אִבְּן עֶזְרָא
כי פי. ידוע כי פה מוכרת וכאשר יהיה סמוך ישוב הה"א הנעלם ליו"ד נעלם כמו כי פי צדיק גם כן לשון רבים ופי רשעים. ובהתחבר זה היו"ד עם יו"ד סימן המדבר חסרו האחד. כמו כי פי המדבר. והטעם שהיה מדבר בלשונם עמם בלא מליץ:
רַמְבַּ״ן
כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בלי מליץ זה) דעת המפרשים (רש"י הראב"ע והרד"ק) והוא תרגום אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית מ״ה:י״ב) ויתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש כי על דעתי הוא שפת כנען כי אברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא והגל הזה עד ואיננו לשון לאיש אחד לבד אבל הוא לשון כנען ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא ואף כי המושל שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות וכמו שתראה בנבוכדנצר שאמר בלשון הקדש (דניאל ב ג) חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום בעבור שהיו שם חרטומים ואשפים ומכשפים וכשדים מלשונות רבים ומישראל וכולם יבינו אותו והם ענו לו בארמית וידברו הכשדים למלך ארמית כי הם היו הקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות ולהם היה הרשות לדבר אל המלך ועוד כי כאשר בא יוסף משם למצרים יבאו רבים ויותר היה להם ראיה בהזכירו שמו וענין המכירה אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה והנכון בעיני כי יאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם ומצוה להוריד אבי אלי לכלכלו אם כן תגידו לאבי את כל הכבוד ואת כל אשר ראיתם בעיניכם ותמהרו להורידו אלי כי הדברים אמת ויש בי כח להצילו ולהחיותו ברעב והוא כמו כי פי אני דברתי ובגמרא במסכת מגילה (מגילה ט״ז) אמרו כפי כן לבי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין. השוה בנימן לשאר אחיו ללמד שאהבתם שוה אצלו כאהבת בנימן שלא היה במכירתו. כי פי המדבר אליכם. בלשון הקדש. וכתב הרמב"ן ז"ל כי זו אינה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, ורבים במצרים יודעים אותו אף כי המושל כי מנהג המלכים והמושלים לדעת הלשונות. והראיה הגמורה בהזכיר שמו וענין המכירה, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי. אבל כונת הכתוב לומר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין, כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם ומצוה אתכם להוריד את אבי לכלכלו.
ובמדרש כי פי המדבר אליכם, כפי כן לבי. ולא נזכר לב בכתוב, אבל דרשו רז"ל כן מפני שהיה יכול לומר כי אני המדבר אליכם, ומה שהזכיר כי פי מפני שהדבור המושם בפה הוא כלי הלב להוציא אשר בתוכו, ומזה דרשו כפי כן לבי
סְפוֹרְנוֹ
ועיני אחי בנימין. שלא ידע במכירתי: כי פי המדבר אליכם. בלתי מליץ והנה במכירתי לא היה איש מדבר בלשוננו זולתנו כי הקונים היו ישמעאלים ומדינים:
יג
וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־אָבִי הֵנָּה׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְחַווּן לְאַבָּא יָת כָּל יְקָרִי בְּמִצְרַיִם וְיָת כָּל דִּי חֲזֵיתוּן וְתוֹחוּן וְתַחֲתוּן יָת אַבָּא הָכָא
רַשְׁבַּ״ם
את כל כבודי: לא ידאג לבא כי יש בי כח ויכולת להטיב לו:
סְפוֹרְנוֹ
ומהרתם והורדתם את אבי הנה. למען ישמח לראות:
יד
וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו׃
רַשִׁ״י
ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. עַל שְׁנֵי מִקְדָּשׁוֹת שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְסוֹפָן לֵחָרֵב: ובנימין בכה על צואריו. עַל מִשְׁכַּן שִׁילֹה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְסוֹפוֹ לֵחָרֵב (שם):
אוּנְקְלוֹס
וּנְפַל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אֲחוּהִי וּבְכָא וּבִנְיָמִן בְּכָא עַל צַוְּארֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
צוארי. ימצא לשון רבים ויחיד. ועם תוספות נו"ן אכן האל"ף לא נעדר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויפול על צוארי בנימן אחיו. יגיד הכתוב כי יוסף נפל על צוארי בנימן, ובנימין ג"כ נפל על צוארו כמנהג אחים בני אם אחת שאהבתם עזה, כענין שכתוב (שיר ח) מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי, וכתיב (דברים יג) כי יסיתך אחיך בן אמך. ומה שהזכיר צוארי בלשון רבים ידוע כי הצואר שהוא אחורי האדם הוא הנקרא עורף שהוא כנגד הפנים, כענין שכתוב (ירמיה ב) ערף ולא פנים, ושלפני האדם גם הצדדים נקראים צואר. וע"כ הזכיר הכתוב צוארי בלשון רבים.
ובמדרש ויפל על צוארי בנימן אחיו, בכה יוסף על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימן ועתידים ליחרב. ומפני שהצואר בגובה גופו של אדם המשיל בו בית המקדש שהוא בגובה ההר. ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.
טו
וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ׃
רַשִׁ״י
ואחרי כן. מֵאַחַר שֶׁרָאוּהוּ בוֹכֶה וְלִבּוֹ שָׁלֵם עִמָּהֶם דברו אחיו אתו שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיוּ בוֹשִׁים מִמֶּנּוּ:
אוּנְקְלוֹס
וּנְשַׁק לְכָל אֲחוֹהִי וּבְכָא עֲלֵיהוֹן וּבָתַר כֵּן מַלִּילוּ אֲחוֹהִי עִמֵּהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. הודיעם שאין בלבו עליהם ודעתו ורצונו להיטיב להם. ואחרי כן דברו אחיו אתו, כי עד עתה נוטל מהם הדבור ולא יכלו לדבר עמו כי נבהלו מפניו ועתה נתישבה דעתם ודברו עמו.
ובמדרש וינשק לכל אחיו, מלמד שכל אחד ואחד היה מנשקו ובוכה, שנאמר וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. וכשם שלא פייס את אחיו אלא מתוך בכיה כך אין הישועה באה לישראל אלא מתוך בכיה שנאמר (ירמיה לא) בבכי יבאו ובתחנונים אובילם.
אוֹר הַחַיִּים
ויבך עליהם ואחרי כן דברו וגו'. פירוש, אחר שראו שבכה עליהם, אז סמך לבם ודברו אתו כי כל הדברים שהיה אומר אפשר שהיה אומר להם כן להסיר מהם הבושה ולעולם לבבו ימר עליהם מצד המעשה.
אכן כשראו שחבק אותם ובכה על פרידתם הכירו במדת טובו כי אח נאמן הוא ודברו אתו.
והגם שבכה מקודם אין הוכחה מזה, כי אפשר זַכר צרתו ובכה עליה, מה שאין כן בכי זה שבכה עליהם.
גם בכי הראשון יש מקום לתלות שבכה על פרידת בנימין, מה שאין כן כשבכה עליהם בפרטות זה יגיד אחוה בלב:
טז
וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו׃
רַשִׁ״י
והקל נשמע בית פרעה. כְּמוֹ בְּבֵית פַּרְעֹה, וְזֶהוּ לְשׁוֹן בַּיִת מַמָּשׁ:
אוּנְקְלוֹס
וְקָלָא אִשְׁתְּמַע בֵית פַּרְעֹה לְמֵימַר עַלּוּ אֲחֵי יוֹסֵף וּשְׁפַר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדּוֹהִי
רַמְבַּ״ן
וטעם באו אחי יוסף כי היה יוסף מגיד לבית פרעה כי יש לו אחים נכבדים בארץ העברים כי גנב גונב משם ועתה שמעו כי באו אחי יוסף כאשר אמר: וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו כי היה הדבר להם לחרפה שימשול בהם איש נכרי עבד מבית האסורים יצא למלוך ועתה בבוא אליו אחים נכבדים ונודע כי הוא הגון להתיצב לפני מלכים שמחו כולם בדבר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והקול נשמע בית פרעה. כבר היו יודעים כל מצרים כי היו ליוסף אחים נכבדים בארץ העברים כי הגיד להם, ועתה כששמעו בבואם אמר וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי מתחלה היה להם לחרפה למשול עליהם איש נכרי, עבד מבית הסורים יצא למלוך, ועתה שמחו שמחה גדולה בראותם כי הוא נכבד וכל בית אביו נכבדים.
ובמדרש והקול נשמע בית פרעה, כיון שהכירו אחיו ליוסף בקשו להרגו, ירד מלאך מן השמים ופזרם לארבע פנות הבית, באותה שעה צוח יהודה בקול גדול ונפלו כל חומות שוקים שבמצרים והפילו כל המעוברות ונפל יוסף מכסאו וגבורים שהיו עומדים עמו נהפכו פניהם שנאמר (איוב ד) שאגת אריה וקול שחל ושני כפרים נתעו, הוי אומר והקול נשמע בית פרעה, ואין קול זה אלא קולו של יהודה שנאמר (דברים לג) שמע ה' קול יהודה.
סְפוֹרְנוֹ
וייטב בעיני פרעה. שחשב שמכאן ואילך תהיה השגחת יוסף על הארץ לא כהשגחת גר מנהיג אבל בהשגחת אזרח. הושב לשבת בארץ הוא וזרעו ולזה ישגיח בכל לב להטיב לארץ וליושביה:
אוֹר הַחַיִּים
והקל נשמע וגו' לאמר וגו'. פירוש, להיות שכבר הודיע הכתוב למעלה כי שמעו מצרים ובית פרעה בכי יוסף, דכתיב (פסוק ב'): ״וישמעו מצרים״ וגו׳, עתה מודיע הכתוב כי הקול ששמעו בית פרעה האמור למעלה, ולא ידעו מה הוא ועל מה היה, ועתה אמרו להם, כי זה היה לצד ביאת אחיו של יוסף:
וייטב בעיני וגו'. פירוש, כי קודם היתה להם חרפה כי עבד מולך, ובביאת אחיו ״וייטב בעיניו״, כי הוכר שאינו עבד:
יז
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֱמֹר אֶל־אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת־בְּעִירְכֶם וּלְכוּ־בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֱמַר לְאַחָיךְ דָּא עִיבִידוּ טְעוּנוּ יָת בְּעִירְכוֹן וֶאֱזִילוּ אוֹבִילוּ לְאַרְעָא דִּכְנָעַן
אִבְּן עֶזְרָא
טענו. שימו משא. ומטועני חרב קרוב ממנו: בעירכם. בהמתכם. וכן אנחנו ובעירנו:
סְפוֹרְנוֹ
אמור אל אחיך זאת עשו. שזאת היא הכוונה שתעשו שתקחו את אביכם ואת בתיכם:
אוֹר הַחַיִּים
זאת עשו. פירוש, דבר זה אינכם צריכין לעשותו ברשות אבל העגלות אינכם יכולין לעשות כי אם ברשות,
ואפילו רשות מיוסף לא תועיל אלא צריך שיאמר שהוא עושה ברשות פרעה, והוא אומרו: ״ואתה צויתה״ וגו׳, וכן הוא אומר: ״ויתן להם״ וגו׳ ״עגלות על פי פרעה״, וזה היה מנימוסי מצרים.
עוד ירצה באומרו ״זאת עשו״, פירוש, כי הוא בצו להם, לא שמתרצה לבד לעשות עמהם חסד אלא שהוא חפץ בדבר, ואומר ״זאת עשו״.
ומה' יצא הדבר כדי שירדו אבותינו מצרים:
יח
וּקְחוּ אֶת־אֲבִיכֶם וְאֶת־בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת־חֵלֶב הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
את טוב ארץ מצרים. אֶרֶץ גֹּשֶׁן, נִבָּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה נִּבָּא, סוֹפָם לַעֲשׂוֹתָהּ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים: חלב הארץ. כָּל חֵלֶב לְשׁוֹן מֵיטַב הוּא:
אוּנְקְלוֹס
וּדְבָרוּ יָת אֲבוּכוֹן וְיָת אֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן וְעוּלוּ לְוָתִי וְאֶתֵּן לְכוֹן יָת טוּב אַרְעָא דְמִצְרַיִם וְתֵיכְלוּן יָת טוּבָא דְאַרְעָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואכלו את חלב הארץ. פרעה נבא ולא ידע מה נבא, וכן אמר כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא, רמז הכתוב למה שעתידים ישראל לעשות להם בגאולת מצרים כענין שכתוב (שמות יב) וינצלו את מצרים.
יט
וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ־לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת־אֲבִיכֶם וּבָאתֶם׃
רַשִׁ״י
ואתה צויתה. מִפִּי, לוֹמַר לָהֶם: זאת עשו. כָּךְ אֱמֹר לָהֶם, שֶׁבִּרְשׁוּתִי הוּא:
אוּנְקְלוֹס
וְאַתְּ מְפַקָּדָא דָּא עִיבִידוּ סִיבוּ לְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עֶגְלָן לְטַפְלֵּיכוֹן וְלִנְשֵׁיכוֹן וְתִטְּלוּן יָת אֲבוּכוֹן וְתֵיתוּן
רַשְׁבַּ״ם
ואתה צויתה: עתה אני מצוה אותך לקחת עגלות ובהמות למשוך, כי לא היה אדם יכול להוציא מן המלכות עגלה כי אם על פי פרעה, ודוגמא זו בתלמוד, אין פרה וחזירה יוצאה ממצרים אלא אם כן נטלה האם שלה:
רַמְבַּ״ן
ואתה צויתה זאת עשו אמר הדבר בצואה לו מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך ולא ידע אתו מאומה על כן חשב פרעה אולי לא ירצה לשלוח לאביו דבר על כן אמר לו אני מצוה אותך שתעשה זאת על כל פנים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואתה צויתה זאת עשו. היה יודע פרעה ענותנותו של יוסף ונאמנותו שלא היה שולח כלום לאביו ולאחיו זולתי אם יצוה עליו, וע"כ הוצרך לאמר לו כן בדרך צואה.
סְפוֹרְנוֹ
ואתה צויתה. ואמור להם גם כן שאתה צוית עליהם: זאת עשו. ולהשיג זה המכוון שלא ימאן אביכם מבא: קחו לכם מארץ מצרים עגלות. כי כשיראה העגלות מוכנות שלוחות מאתנו לא ימצא כל כך מקום לדחות ולמאן וכן הי' אחר כך באמרו וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ויאמר ישראל אלכה ואראנו:
כ
וְעֵינְכֶם אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם כִּי־טוּב כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא׃
אוּנְקְלוֹס
וְעֵינְכוֹן לָא תְחוּס עַל מָנֵיכוֹן אֲרֵי טַב כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּלְכוֹן הוּא
סְפוֹרְנוֹ
ועינכם אל תחוס על כליכם. שלא תאחרו וירבה הנזק במקנה ברב האיחור:
כא
וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל־פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ׃
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף עֶגְלָן עַל מֵימַר פַּרְעֹה וִיהַב לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
עגלות על פי פרעה. שלח לו סימן שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, וזהו שכתוב וירא את העגלות ותחי רוח יעקב וגו'.
כב
לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת׃
אוּנְקְלוֹס
לְכָלְהוֹן יְהַב לִגְבַר אִצְטְלַּוָּן דִּלְבוּשִׁין וּלְבִנְיָמִן יְהַב תְּלַת מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף וַחֲמֵשׁ אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשִׁין
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולבנימן נתן שלש מאות כסף. טעם שלש מאות כנגד מה שהיו האחים חייבים במכירתו כי עשרה פעמים שלשים שקלים שהם דמי עבד הם ג' מאות. וזה ממה שאמרו המוכר עבדו לעכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו כלומר בדמי העבד שהם שלשים.
וחמש חלפת שמלת. רמז לו שעתיד לצאת ממנו מרדכי הצדיק שיצא בחמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, וזהו שכתוב בו (אסתר ב) בן קיש איש ימיני, כי מבנימן היה.
כג
וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ׃
רַשִׁ״י
שלח כזאת. כַּחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה, וּמַהוּ הַחֶשְׁבּוֹן? עשרה חמרים וגו': מטוב מצרים. מָצִינוּ בַתַּלְמוּד שֶׁשָּׁלַח לוֹ יַיִן יָשָׁן שֶׁדַּעַת זְקֵנִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה גְּרִיסִין שֶׁל פּוּל: בר ולחם. כְּתַרְגּוּמוֹ: ומזון. לִפְתָּן:
אוּנְקְלוֹס
וְלַאֲבוּהִי שְׁלַח כְּדָא עַסְרָא חֲמָרִין טְעִינִין מִטּוּבָא דְמִצְרָיִם וַעֲסַר אַתְנָן טְעִינָן עִיבוּר וּלְחֵם וּזְוָדִין לַאֲבוּהִי לְאָרְחָא
רַשְׁבַּ״ם
כזאת: כמו כן:
עשרה חמורים: לעשרה אחיו, ואע"פ שבנימין חזר עמהם לא רצה להטריחו:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם כזאת. מחליפות שמלות מהטובות שהיו במצרים: בר. דגן: ולחם. כמשמעו: ומזון. אפונים ופול ועדשים ודוחן וכסמין ותאנים וצמוקים ותמרים כי אלה לבדם הם מזון חוץ מדגן ושעורה:
רַמְבַּ״ן
ולאביו שלח כזאת כחשבון הזה ומהו החשבון עשרה חמורים וגו' לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ה:כ״ג) ואיננו נכון שירמוז על החשבון אבל יתכן שיאמר כזאת המנחה ויהי שעורו ולאביו שלח זאת המנחה עשרה חמורים וגו' והכ"ף כאילו יתירה רק דרך הלשון לדבר כן כמו ותדבר אליו כדברים האלה עשה לי עבדך (בראשית ל״ט:י״ט) או יאמר ולאביו שלח צידה כצידה הזאת אשר נתן לאחיו ולא להשוותן רק כאשר נתן להם צידה לדרך בלכתם כן שלח לאביו בר ולחם ומזון לדרך בבואו והוא הנכון והזכיר חמורים ואתונות כי המשא ונושא המשא הכל שלח לו והמנהג לשלוח זכרים ונקבות כאשר עשה אביו (בראשית ל״ב:ט״ז):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולאביו שלח כזאת. כמנחה הזאת, כשם שנתן צדה לאחיו לדרך כך שלח לאביו לדרך. ומה שלח עשר חמורים ועשר אתנת שיהיו נושאים המשא שלו, ושלח המנחה הזאת זכרים ונקבות כמנחה ששלח אביו לעשו (בראשית לב) עזים מאתים ותישים עשרים.
בר ולחם ומזון. בר זו תבואה, והוא כולל חמשת המינין. ולחם אלו מיני קטניות כגון פול ועדשים שמהם עושים לחם. ומזון אלו מיני פירות שהן מזון לאדם כגון תאנים וצמוקים ותמרים וכיוצא בהם. ודע כי כל בר עושים ממנו לחם, אבל כל לחם אינו מן הבר, וכן כל לחם מזון אבל כל מזון אינו לחם.
סְפוֹרְנוֹ
ולאביו שלח כזאת. כמו מתנת בנימין ועם זה שלח עשרה חמורים ועשר אתונות כי ברבים תהיה הוא"ו בסוף כמו יששכר זבולן ובנימין:
אוֹר הַחַיִּים
ולאביו שלח כזאת וגו'. טעם אומרו כזאת ולא הספיק המפורש, להיות שאמר נושאים מטוב מצרים, ולא נודע מה הוא טוב מצרים, לזה הקדים לומר: ״כזאת״, לומר כמין המוזכר בסמוך שמלות וכלי כסף מהמובחר הנמצא ממין זה במצרים.
ולדברי רז"ל שאמרו: טוב מצרים יין ישן, ולמ"ד (ב"ר פ' צ"ד): גריסין של פול, יהיה הכתוב חסר וא"ו וכאלו אמר ״כזאת ועשרה״ וגו׳, והכוונה באומרו ״כזאת״, כמו שפירשנו ועוד עשרה וגו':
ועשר וגו' לאביו וגו'. טעם שחזר לומר פעם ב' ״לאביו״, נתכוין לומר כי לא שלחם אליו בגדר שליחות הסמוכה לה, אלא נתנם לאֵחיו ואמר להם שהם לאביו לדרך.
כד
וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ׃
רַשִׁ״י
אל תרגזו בדרך. אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה שֶׁלֹּא תִרְגַּז עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ, דָּ"אַ אַל תַּפְסִיעוּ פְסִיעָה גַסָּה וְהִכָּנְסוּ בַחַמָּה לָעִיר; וּלְפִי פְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יֵשׁ לוֹמַר, לְפִי שֶׁהָיוּ נִכְלָמִים, הָיָה דוֹאֵג, שֶׁמָּא יָרִיבוּ בַדֶּרֶךְ עַל דְּבַר מְכִירָתוֹ, לְהִתְוַכֵּחַ זֶה עִם זֶה וְלוֹמַר עַל יָדְךָ נִמְכַּר, אַתָּה סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, וְגָרַמְתָּ לָנוּ לִשְׂנֹאתוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וְשַׁלַּח יָת אֲחוֹהִי וַאֲזָלוּ וַאֲמַר לְהוֹן לָא תִתְנַצוּן בְּאָרְחָא
רַשְׁבַּ״ם
וישלח את אחיו: כל לשון לווייה משקל דגש, לשון שליחות של חזור משקל רפי:
אל תרגזו: אל תיראו כלום בדרך מפני לסטים, כי שלום לי מכל צד, וכן רגזו ואל תחטאו היו יראים מן הקב"ה ולא תחטאו, וכן ונתן ה' לך לב רגז דחיל כתרגומו, וכן ירגזון יריעות, לשון ניענוע כאדם המתיירא, וכן רגזה בוטחות, המרגיז ארץ ממקומה, אבל רגזה של תרגום של דניאל ושל עזרא לשון כעס, טרנבל"ר לעז של רוגז של כ"ד ספרים:
רַמְבַּ״ן
אל תרגזו בדרך רגז לשון רתת ותנועה ויאמר בבאו מן הפחד על הרוב לב רגז (דברים כח סה) ורגזו וחלו (שם ב כה) ותחתי ארגז (חבקוק ג טז) ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזקאל יב יח) ולכן הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך והענין כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות יפחדו אולי בדרך בלכתם יבואו עליהם לסטים וכל שכן בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא כמו שנאמר (בראשית מ״ה:ט׳) מהרו ועלו אל אבי ואל יפחדו כלל בדרך כי שמו עליהם שהוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו לשלום:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וישלח את אחיו וילכו. כל אחיו, ראובן ושמעון וכל השאר ובנימן בכללם. והנה יהודה קיים תנאו במה שנדר ונדה את עצמו אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך. ומה שנענש על זאת כמו שאמרו רז"ל כל אותן מ' שנה שעמדו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, לפי שהנדר ההוא היה תלוי ביד אחרים והיה הדבר ספק בידו אם יתקיים אם לאו ולפיכך נענש אע"פ שהחזירו לאביו, ומכאן למדו רז"ל נדוי על תנאי אפילו מקיימו צריך הפרה. וכן דרשו במסכת מכות פרק ואלו הן הגולין (דף יא ב) אמר רב יהודה אמר רב נדוי על תנאי צריך הפרה מנא לן מיהודה שנאמר אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וגו'.
אל תרגזו בדרך. אל תפחדו מלשון (דברים כח) ולב רגז. (דברים ב) ורגזו וחלו מפניך. ולפי שבנוהג העולם נושאי בר ולחם ומזון בימי הבצורת הם מתפחדים כ"ש בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר, לכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא כמו שאמר מהרו ועלו אל אבי ולא יפחדו בדרך כלל, כי שמו עליהם שהוא מושל על כל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו בשלום, זה לשון הרמב"ן ז"ל.
ודרשו ז"ל אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה מפני טורח הדרך. ולא מנע מהם כי אם העיון הגדול מפני הטורח אבל לא מנע מהם שלא ילמדו כלל ח"ו שהרי אמרו רז"ל שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם ד"ת ראוים לישרף שנאמר (מ"ב ב) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, לפי שהיו מדברים דברי תורה ויפרידו הא לא היו מדברים היו נשרפים.
סְפוֹרְנוֹ
וישלח את אחיו. פטרן ונתן להם רשות. כמו שלחני כי עלה השחר. שלחוני ואלכה לאדוני:
כְּלִי יָקָר
. פירש רש"י אל תתעסקו בדבר הלכה, ד"א אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר, גירסא זו היא במסכת תענית א"ר אלעזר אמר יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך, פירש"י תתעו, איני והאמר רבי אלעי שני ת"ח שמהלכין בדרך ואין ביניהם ד"ת ראויין לישרף כו' לא קשיא הא למגרס הא לעיוני, פירש רש"י למיגרס מבעי ליה באורחא ולא לעיוני, במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר כו', ותלמוד שלנו חולק על הבראשית רבה כי שם מסיק אל תפסיעו פסיעה גסה ואל תעמידו עצמיכם מד"ת והכניסו חמה לעיר. והנה מקום אתי ליישב שני מדרשים אלו שאין מחלוקת ביניהם, כי הגירסא היינו הדיבור בפה בדברים פשוטים שדינם מבואר בתורה, ואלו נקראים ד"ת שידבר מן עיקרי הדינין של תורה, אבל העיון נקרא דבר הלכה, כי כל התורה נקראת דרך כמ"ש אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', והליכה זו היא ההעתק ממקום למקום, וזה מצוי בעיון חכמת התורה שהמעיין בה נעתק ממדריגה למדריגה, מחכמה לבינה, ומבינה לדעה�
ולפי זה נוכל לתרץ, מה שמסיק בבר"ר ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה, היינו למגרס דיני התורה לדבר בם בלכתו בדרך, ומה שכתוב בגמרא אל תתעסקו בדבר הלכה היינו לעיוני, כי זה נקרא הלכה שהמעיין הולך ונעתק ממדריגה למדריגה, ומקשה מרבי אלעי שאמר שני ת"ח המהלכין בדרך ואין ביניהם ד"ת כו', כי לא אסיק אדעתיה עדיין לחלק בין לשון דבר הלכה לד"ת, עד שתירץ לו הא למיגרס הא לעיוני, ודקדוק הלשון מסייע אל התרצן כאמור, ולא פליגי כ"א במשמעות הכתוב אל תרגזו בדרך, אם הכוונה בו שלא יפסידו העיון ויטעו בו ע"י טורח הדרך, או להפך שלא יפסידו סתם דרך על ידי שלא יעסקו בתורה, כי דעת ר"א הוא שיוסף הזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה הצריך עיון וצילותא כיומא דאסתנא, כי יש לחוש שמא ירגז עליכם הדרך, מחמת טורח הדרך יהיה לכם לב רגז ובלתי מיושב, ועי"ז תבואו לידי טעות בעיון בדברים אלהיים, וזה שפירש"י תתעו ר"ל תבואו לידי טעות בעיון החכמות. אבל בב"ר רצה לפרש אדרבה שיוסף בא להזהירם שיתעסקו בתורה בדרך בדברים פשוטים, כדי שלא יתעו בסתם דרך כי התורה שעוסקין בה בדרך תנחהו אל מחוז חפצו לשלום, כמ"ש בהתהלכך תנחה אותך וגו', וביאור הכתוב אל תרגזו אל תפחדו מלשון שמעו עמים ירגזון וענינו הפחד, ורוצה לומר אם תעסקו בתורה אז לא תצטרכו לפחד לא מן הלסטים ולא מן הטעות בדרך, כי התורה תנחה אתכם ותציל אתכם מכל פחד וטעות, כאילו אמר להם הזהרו בדבר המציל אתכם מן רוגז ופחד המצוי בדרך והיינו התורה, שבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.
דבר אחר, שדעת הבר"ר הוא לפרש אל תרגזו לשון רוגז וכעס ממש, אך שהקשה לו וכי בדרך אל ירגזו ובביתם ירגזו, אלא ודאי שכוונתו שבדרך אתם צריכין להיות נזהר ביותר בתלמוד תורה שלא תעמידו עצמכם מד"ת אפילו שעה אחת, כדי להציל אתכם מכל פורעניות המתרגשות ובאות בדרך, והרוגז מפסיד הלימוד כי כל כעס מביא לידי טעות, ואם תרגזו אז בהכרח תצטרכו להפסיק מד"ת פן תבואו לידי טעות ע"י הרוגז, לפיכך אל תרגזו בדרך כדי שלא תצטרכו להעמיד אתכם מד"ת ולהפסיק בשעת הכעס, ולפי שבמקום הסכנה ביותר האדם צריך זירוז על כן נקט בדרך, אבל בבית אין כל כך קפידא אע"פ שבאמת הרוגז מזיק בכל מקום.
ויש מפרשים, אל תתעסקו בדבר הלכה מלשון רז"ל מתעסק בקדשים פסול, והוא מדבר במי שאינו לומד בעיון אלא כמתעסק בעלמא בלא כוונה, ואולי כוונתם לומר שהרוגז יביאם לידי זה ויהיו קרובים אל הטעות, אמנם במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר, דעתם לפרש הרוגז שענינו המהירות והחפזה, מלשון פחז כמים המדבר בחפזון של רוגז, לפי שיוסף אמר להם מהרו ועלו אל אבי, ר"ל תמהרו לילך מכאן ואל תעמדו פה, וחשש אולי יבינו מלשון מהרו שגם בדרך לא ילכו במתון כ"א בחפזה כדי למהר הבשורה אל אביהם ועי"ז יפסיעו פסיעות גסות יותר מן הנהוג, וילכו עד הערב ממש אחר שקיעת החמה, ע"כ אמר להם אל תרגזו בדרך, דוקא מכאן מהרו ועלו, אבל בדרך עצמו על תרגזו אלא תלכו במתון בפסיעות בינונית, והכניסו לעיר בעוד החמה זורחת כי לעולם יכנס בכי טוב.
ויש אומרים, לפי שנאמר אף חכמתי עמדה לי מה שלמדתי באף וכעס, ועל זה אמר אל תרגזו בדרך ללמוד החכמה באף, ואולי כוונו לדבר הצריך עיון רב כאמור, ואני מוסיף לקח טוב טעם ודעת, לפי שכל כעס מביא לידי טעות, ואמרו רז"ל אין אדם עומד על דבר הלכה אא"כ נכשל בה תחלה, ע"כ אמרו שהחכמה שלמדתי באף וכעס אשר הביאני לידי טעות היא שעמדה לי, כי הטועה בדבר פעם אחד אז ביותר הוא נשמר ממנו להבא.
אוֹר הַחַיִּים
וישלח את אחיו. פירוש, כולן ובנימין עמהם, וכן הוא אומר בדברי יוסף (פסוק ט'): ״מהרו ועלו אל אבי וגו' והנה עיניכם וגו' ועיני אחי בנימין״, הרי כי מצדיק הדברים בלב יעקב מעדות בנימין הרואה, ומעתה לא נתלה לומר טעם שהיו עצמותיו של יהודה מתגלגלין הוא לצד שלא קיים דברו אלא לצד שנידוי על תנאי צריך התרה כאומרם ז"ל :
כה
וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃
אוּנְקְלוֹס
וּסְלִיקוּ מִמִּצְרָיִם וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִּכְנַעַן לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן
כו
וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם׃
רַשִׁ״י
וכי הוא משל. וַאֲשֶׁר הוּא מוֹשֵׁל: ויפג לבו. נֶחֱלַף לִבּוֹ וְהָלַךְ מִלְּהַאֲמִין, לֹא הָיָה לִבּוֹ פוֹנֶה אֶל הַדְּבָרִים, לְשׁוֹן מְפִיגִין טַעֲמָן בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה וּכְמוֹ מֵאֵין הֲפֻגוֹת (איכה ג'), וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר (ירמיהו מ"ח), מְתַּרְגְּמִינַן וְרֵיחֵיהּ לָא פָג:
אוּנְקְלוֹס
וְחַוִּיאוּ לֵהּ לְמֵימַר עַד כְּעַן יוֹסֵף קַיָּם וַאֲרֵי הוּא שַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וַהֲווֹ מִלַּיָּא פָּיְגָן עַל לִבֵּהּ אֲרֵי לָא הֵימִין לְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם
וכי הוא מושל: ואל תירא מלבא אליו:
ויפג לבו: החליף לבו לומר אין זה אמת.
כי לא האמין להם: כמו אל תתני פוגת לך, וריחו לא נמר מתורגם וריחיה לא פג:
אִבְּן עֶזְרָא
ויפג לבו. מגזרת אל תתני פוגת לך. והטעם שעמד לבו ודמם. כטעם וימת לבו כי לא האמין. ויהי כראות העגלות ותחי רוחו. ואל תתמה על מלת ויפג כי כן דרך הנביאים לדבר כמו ונשמה לא נשארה בי:
רַמְבַּ״ן
ויפג לבו נחלף לבו והלך מלהאמין לא היה לבו פונה אל הדברים לשון מפיגין טעמן לשון משנה (גמ' ביצה יד) וכמו מאין הפוגות (איכה ג מט) וריחו לא נמר (ירמיהו מח יא) מתורגם וריחיה לא פג לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ה:כ״ו) ואיננו נכון כי לשון פוגה שביתה וביטול כמו אל תתני פוגת לך (איכה ב יח) וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג מט) שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק וכן מפיגין טעמן שמפזרין אותו ומתבטל וכן על כן תפוג תורה (חבקוק א ד) תבטל ותפסק וגם זה ויפג לבו שנתבטל לבו ופסקה נשימתו כי פסקה תנועת הלב והיה כמת וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו והנה נפל הזקן כמת ואמר כי לא האמין להם להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה וזהו ותחי רוח יעקב אביהם ואונקלוס תרגם ושרת רוח נבואה בעבור שהדבר אמת הוסיף זה ודרש כן במלת רוח שלא אמר "ויחי יעקב אביהם" ועשאו מענין רוח ה' אלהים עלי (ישעיהו סא א) ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו (שם מח טז) איש אשר רוח בו (במדבר כז יח):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויפג לבו. מלשון (איכה ג) מאין הפוגות, כלומר אין הפסק לדמעות ופירושו פסקה תנועת לבו והיה כמת, וכן בדרך הטבע כאשר תבא שמחה פתאום על האדם יתעלף ויהיה כמת, וטעם הדבר כי יפתח הלב ויתרחב פתאום והחום הטבעי שבתוך הלב יוצא ממנו ויתפשט בחיצוני הגוף ואז ישאר הלב מבפנים קר ומתוך כך בא לידי עלוף. והענין הזה ברוב הוא נמצא בזקנים ובבני אדם חלושי הכח בבוא להם השמחה פתאם. וכענין שדרשו רז"ל במסכת כתובות הות יתבא דביתהו וקא נהלה קמחא דל עיניה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה אמר עניה זו לשוא שמרה בעא רחמי עלה ואחיה. כי ברוב השמחה שבא לה פתאום בראותה את בעלה ויפג לבה ופרחה נשמתה.
סְפוֹרְנוֹ
ויפג לבו. נתעלף וחסרה קצת דפיקת לבו ורוחו ממה שהיה קודם כמנהג בעלוף מדאגת לבו בהזכירם את יוסף: כי לא האמין להם. לפיכך ותחי רוח יעקב ולא אבדה רוחו אחר כך כשהאמין כמו שיקרה בעת השמחה הפתאומית הממית בצאת הרוח החיוני אל החוץ כי אמנם נכנסה לפנים בעת הדאגה הקודמת כשלא האמין:
אוֹר הַחַיִּים
ויגידו לו לאמר. טעם אומרו ״ויגידו״, שהלשון יגיד על הקושי, להיות שאמרו דברים שהם קשים אצלם לאומרם, כי סוף סוף תגלה רעתם אצלו אשר עשו, ואשר גרמו לאביהם כל הצער והבכי,
וכפי זה אמר: ״ויגידו״ לְמה שנוגע להם, או לצד שבשורה זו גורמת ירידת מצרים והשעבוד הקשה אשר מררו את חיי ישראל במצרים, וכן תמצא שהיה ירא מירידת מצרים עד שאמר לו ה' (מ"ו ג'): ״אל תירא מרדה מצרימה״:
וטעם אומרו ״לאמר״: נתחכמו לבשרו בדרך שלא יסתכן יעקב, כי דבר ידוע הוא כי בשורה טובה כשתהיה על יגון, ומה גם כשתהיה מופלאת לרוב השמחה, יסוכן האדם ויחלש ויגוע פתע פתאום. אשר על כן חששו על הדבר ונתחכמו לדבר אליו בדרך שלא תארע תקלה, והוא אומרו: ״ויגידו לו לאמר״, פירוש, אמרו לו שיש להם בשורה לאמר לו, ובזה תתרחב נפשו וישמח לבו, ואחר כך אמרו לו: ״עוד יוסף חי״ ולא נסתכן כי הוכן בלבו הכנת קבלת בשורה טובה.
או יתבאר שיעור הכתוב על זה הדרך: ״ויגידו לו לאמר״ עוד פירוש, מלבד שבאו שלמים שִמעון ובנימין עמהם, עוד יש להם לאמר לו,
ואחר שהכין דעתו לדבר טוב הודיעוהו יוסף חי,
והוסיפו עוד לומר ״וכי הוא מושל״, בשורה אחר בשורה לטעם הנזכר:
ראיתי לתת לב בענין יוסף איך לא חש על צער אביו כמה שנים,
והן אמת, בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח,
אלא אחר שעלה לגדולה, למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו ויתאבל עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשרו.
ותגדל עוד הקושיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען, ולא חש על צערו.
ועוד, מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה שלא להודיעו תיכף ומיד:
והן אמת, כי לְמה שנתגלגל בעניינים שגזר הגוזר רבים הם שהיו צריכין להיות כן:
הא', לשלם ליעקב כ"ב שנים שלא שמש אביו, וכמו כן היה הוא בצער כ"ב שנים,
וגם למספר רד"ו שגזר ה' שיהיו במצרים, וגם לירד יעקב בכבוד גדול, מה שלא היה כן אם היה יורד קודם, וכמה פרטים שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר:
ונראה, כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא, כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך אין סיפק בידו להודיע לאביו, ואפילו שיונח שהיה סיפק בידו חש על נפשו שידעו אחיו בדבר ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם,
וגם אפשר כי יקללם וימית כולם ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם,
לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו, ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר גדול והלְכה לה חששה ראשונה, אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו, והוא על דרך אומרם ז"ל : ״מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו״, וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם.
ועוד, אף כי אחר שעלה לגדולה חשב יוסף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו ויתיעצו עליו לעוקרו מהעולם, וכמו כן תמצא שאמרו ז"ל (תנחומא) שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן.
והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ"א) שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים, ישתנה הדבר אם יפדוהו הם שאז יכיר באחוותם, וזולת זה עברתו שמֻרה נצח ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדמו הם להורגו.
הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי הוא חי, היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם.
וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה לגלות עצמו תיכף להם ולא לאביו כי עודנו בסכנת מיחוש כנזכר, עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם.
גם נגלה הדבר כי מה' יצא, וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה,
וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם, כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, וכמו שפירשתי בפסוק (ח') לא אתם וגו׳, ואז גילה להם, ואף על פי כן הוצרך ה' לשלוח מלאך להצילו מידם כמאמרם ז"ל (תנחומא ויגש).
ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר.
או אפשר שידע שהצילו מלאך ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קודם ולא יחוש אל האחים, כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם, כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר ונכון:
כז
וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל־דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃
רַשִׁ״י
את כל דברי יוסף. סִימָן מָסַר לָהֶם בַּמֶּה הָיָה עוֹסֵק כְּשֶׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ – בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, וְלֹא נֶאֱמַר אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה: ותחי רוח יעקב. שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה, שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנּוּ:
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִּילוּ עִמֵּהּ יָת כָּל פִּתְגָּמֵי יוֹסֵף דִּי מַלִּיל עִמְּהוֹן וַחֲזָא יָת עֲגַלָּתָא דִּשְׁלַח יוֹסֵף לְמִטַּל יָתֵהּ וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן
רַשְׁבַּ״ם
את כל דברי יוסף שאר דברים שדיבר אליהם הכתובים למעלה, שבכה על צואריהם והכירו בודאי שהוא אחיהם, וגם ראה את כל העגלות אשר שלח יוסף על פי פרעה, ותחי רוח יעקב, כי שמר את הדבר שסוף יוסף להיות מושל והעגלות הללו אינן יוצאות ממצרים כי אם על פי מושל כמו שפירשתי למעלה:
רַמְבַּ״ן
וידברו אליו את כל דברי יוסף יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג-ז) ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו' ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו כי ישא פניו ולא ימרה את דברו ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. כתב הרמב"ן ז"ל זהו שהגידו לו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגו', וכי הש"י שלחו למחיה להם ושיכלכל את אביו ואת אחיו. ובאמרו את כל דברי יוסף אין בכללם שיגידו לו מה שאמר להם אשר מכרתם אותי מצרימה, כי יעקב אבינו לא ידע זה מעולם אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרוהו למצרים, והם לא הגידו לו כי לא יגידו חטאם, ועוד כי יפחדו פן יקלל אותם כמו שעשה לראובן גם לשמעון ולוי, גם יוסף במוסרו וענותנותו לא הגיד לאביו. והראיה שלא ידע זה מעולם, הכתוב האומר (בראשית מט) ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא. ואלו ידע יעקב בענין היה ראוי שיחלו פני אביהם לצוות את יוסף שימחול להם ובודאי ישא פניו ולא ימרה דברו ולא יצטרכו לבדות דברים מלבם.
ותחי רוח יעקב אביהם. תרגם אונקלוס ושרת רוח נבואה לפי, שהיה יכול לומר ויחי יעקב אביהם ומפני שהוסיף מלת רוח תרגם רוח נבואה.
סְפוֹרְנוֹ
וידברו אליו את כל דברי יוסף. שאמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר כדי לערב בדבר הבשורה איזהו דאגה: ותחי רוח יעקב. נרפא מן העלוף הקודם בהדרגת השמחה עם הדאגה:
כְּלִי יָקָר
. פירש רש"י סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, לפיכך וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. ופירושו רחוק מאוד וכי דרכו של רש"י להוציא המקרא מפשוטו לגמרי, שהרי הכתוב אומר אשר שלח יוסף לשאת אותו, ועוד עגלות למה לי די בעגלה אחת. ע"כ אומר אני שגם רש"י הבין עגלות כפשוטו, אך מה שנאמר אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, הבין רש"י מזה ששלח פירושו לויה, שיוסף עשה לויה לאותן עגלות אשר שלח, שכן נאמר וישלח את אחיו וילכו ואין שילוח זה אלא לויה, ויוסף למד דין הלויה מן יעקב, שכן נאמר לכה ואשלחך אליהם, וכי אחר שילך ישלחו, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר לכה אליהם, אלא שאמר ללותו, ויעקב למד דין הלויה מן אברהם, שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם, פירש"י ללותם, וז"ש וישלחהו מעמק חברון, ששלוח זה היינו לויה, ולמד דין הלויה מעמק אותו צדיק הקבור בחברון, כי אברהם התחיל בלויה ויטע אשל. נוטריקון אכילה שתיה לויה, וכשליוה יעקב את יוסף מסתמא הגיד לו מצות הלויה שמקורה מן פרשת עגלה ערופה, שיאמרו זקני העיר ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה וכן עשה גם יוסף כשליוה את אחיו מסתמא היה נפטר מהם מתוך דברי הלכה הליכות עולם, להגיד להם דין הלויה אשר בה היה עסוק, וכתיב וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וכללו בזה כל הדברים, הן הדברים שדבר להם בביתו,הן הדברים אשר דבר אליהם כשליוה אותם, ושם דבר עמהם דין פרשת עגלה ערופה.
וירא את העגלות. ראייה זו ענינה התבוננות, כי התבונן יעקב במה שספרו לו כי יוסף עשה הלכה למעשה וליוה אותן העגלות, בזה ידע יעקב כי הוא יוסף כי אין בכל ארץ מצרים עושה טוב אין גם אחד שומרי משמרת ה', לפיכך ותחי רוח יעקב אביהם. אבל מן הדברים אשר שם יוסף בפיהם אין ראיה כי שמא יוסף למד דין זה לאחרים, אך מן המעשה לקח ראיה. ומה שתלה הלויה בעגלות, ובודאי שלצורך אחיו עשה הלויה ולא לצורך העגלות, והיה לו לומר וירא כי שלח את אחיו. ביאור הדבר כך הוא, כי מהידוע שמה שאמרו לא פטרנוהו בלא לויה אין זה הלכתא בלא טעמא, כי מה ענין הלויה אל ידינו לא שפכה את הדם הזה. וטעמו של דבר הוא שכל ההולך בלא לויה מן העיר יש לחוש שמא יראו הלסטים שהוא הולך לבדו ויחשבו שאין לו גואל וקרוב, כי אין פרידתו קשה על שום אדם כי אין לו גואל הדם גם בן ואח אין לו, לפיכך כל מוצאו יהרגהו בחשבו שאין מי אשר ידרוש דמו מידו, ואפילו הלסטים אשר לא ראהו יוצא מן העיר, מכל מקום לפחות הצלה פורחא מיהא הוי הלויה, שמצלת מן הלסטים הרואים שמלוין אותו ויש לו גואלים אז מפחדים לפגוע בו ולהמיתו, פן ידרשו ויחקרו אחריו קרובים או אוהביו ודורש דמים אותם ימצא ודמו מידם ידרוש, גם קרוב לומר שסתם לסטים אינן פוגעים בו, כי אם אחר החקירה והדרישה אם ליוהו אדם או לא.
ועל פי טעם זה, יש מקום לומר שמצוה זו מן המושכלות, וא"כ אין ראיה מן הלויה שליוה יוסף את אחיו כי הוא יוסף, שמא מושל הארץ ההוא איש צדיק ועשה הלויה להם מצד שהוא דבר שהשכל מחייב, כי מי שאינו מלוה דומה לשופך דמים ע"כ ראוי לעשות כן לכל הולך בדרך, אבל כשראה יעקב העגלות אשר שלח וליוה אז אמר יעקב אכן נודע הדבר כי זה האיש קיים הלויה מצד דת התורה ולא מצד שהשכל מחייב דבר זה, לפי שבכל מצרים אין העגלות נתונות כ"א ע"פ פרעה, לפי שהעגלות מטכסיסי מלכות המה, כמ"ש ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה נראה מזה שהעגלות היו מיוחדים למרכבתו של מלך וההולך עם אותן העגלות הנכרות וידועות שמבית המלך המה אינו צריך אל הלויה להצילו מן הלסטים, כי בלאו הכי מורא מלכות עליהם הן בארץ מצרים הן בארץ כנען, כי הכל היו צריכין למרי דחיטא בשני רעבון, וא"כ למאי נפקא מינה ליוה המושל את האחים שהלכו עם מרכבות המשנה אשר למלך, כי מי האדם שיבוא אחרי המלך או אחרי הרכב והמחנה שלו, אלא ודאי שאותו איש עשה הלויה מצד דין תורה כי גזרת הכתוב הוא ולא פליג בין לויה אחת לחבירתה, לפיכך כאשר ראה והתבונן את העגלות אשר שלח וליוה יוסף וידע שמצד מצות הש"י עשה כן ואין בכל מצרים שומר משמרת ה' כי אם זרע יעקב, לפיכך ותחי רוח יעקב אביהם.
ובחיבורי עוללות אפרים, מאמר תקל"ג בארנו כי למד מן פרשת עגלה ערופה שיוסף חי, כי כמו שמודדין מדידה גשמית לראות לאיזו עיר קרוב החלל ולתלות העון באותה עיר, כך מודדין השערה ומדידה שכלית באיזו עון מת זה אם בעון עצמו, אם בעון קרוביו, או בעון בני עירו, ומי שהוא קרוב ביותר אל החלל לתלות בו הוא צריך כפרה, ע"כ שלח לו יוסף פרשת עגלה ערופה כדי שמתוכה יתבונן יעקב איזה חטא גרם לו ליעקב להיות בצער כל הימים הללו, ויחפש וימצא שזה החטא שלא קיים מצות כיבוד אב ואם כ"ב שנה, גרם לו להיות בצער זה כ"ב שנה, שלא יהיה מכובד גם הוא מבנו החביב עליו ביותר, ומזה התבונן שודאי יוסף חי כי אילו היה מת א"כ יהיה יעקב בצער זה יותר מן כ"ב שנה ויסבול יתר על מה שחטא ולא יהיה העונש מדה כנגד מדה, לכך כשראה העגלות ונזכר לפרשת עגלה ערופה מיד, ותחי רוח יעקב אביהם.
כח
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת׃
רַשִׁ״י
רב. רַב לִי עוֹד שִׂמְחָה וְחֶדְוָה הוֹאִיל וְעוֹד יוֹסֵף בְּנִי חַי:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל סַגִּי לִי חֶדְוָא עַד כְּעַן יוֹסֵף בְּרִי קַיָּם אֱזֵיל וְאֶחֱזִנֵּהּ עַד לָא אֵמוּת
רַשְׁבַּ״ם
רב: די בפוגת לבי שלא האמנתי אלא ודאי עוד יוסף בני חי, פשטות אחרים של ערמומיות אומ' והנם הבל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויאמר ישראל. עד שלא באה אליו רוח נבואה הזכירו הכתוב בשם יעקב ותחי רוח יעקב, משבאה אליו הרוח הזכירו בשם ישראל ויאמר ישראל, ויסע ישראל, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. ומה שהקב"ה קראו יעקב והוא עצמו יתברך קרא שמו ישראל, מכיון שנסיעתו למצרים היתה להיותו גולה שם לא הזכירו בשם השררה רק בשם השפלות, ואחר שהקב"ה קראו בשם יעקב יזכירנו הכתוב ג"כ בשם הזה, ויקם יעקב מבאר שבע, את יעקב אביהם. ומה שכתוב וישאו בני ישראל, כי רצה להזכיר בירידה זו שני שמותיו ישראל ויעקב להורות שאע"פ שהוא עתה יעקב בירידה עתידים הבנים להגאל ולצאת ביד רמה ולחזור לשררותם ולגדולה ממנה, ומזה הוצרך להזכיר בני ישראל כי יכול היה הכתוב לומר וישאו בני יעקב את אביהם, וזהו שכתוב ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, כי הבאים מצרימה הם יעקב ובניו והם עתידים להקרא בני ישראל ולהפקד במספר שמות.
רב עוד יוסף בני חי. ע"ד הפשט לפי שאמר, לו שני דברים עוד יוסף חי וכי הוא מושל, השיב להם מה לי אם הוא מושל רב לי שהוא חי.
וע"ד המדרש רב עוד יוסף בני חי, שכר הרבה ורבוי טובה יש לי בעוה"ז ובעוה"ב כאשר יוסף בני חי, והוא כלשון (תהלים לא) מה רב טובך. והוסיף מלת עוד המורה על הענין להבא כמו שכתוב (תהלים פד) עוד יהללוך סלה.
ונראה לי כי לזה רמז אונקלוס שתרגם סגי לי חדוא, ואין רבוי שמחה כי אם לנפש לעוה"ב, כי שמחת העוה"ז דבר כלה ואף כי ליעקב שכל ימיו מצאוהו צרות רבות וכמו שדרשו רז"ל אין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. וכלפי שאמר כשאבד ממנו כי ארד אל בני אבל שאולה, מפני שמיתת בנו בחייו הוא המעיד על רשעו ומפני זה היה מתירא מעונש גיהנם שהוא שאול, אמר עתה כשראהו חי כי בטוח הוא שיזכה לג"ע ולעוה"ב.
כְּלִי יָקָר
. לפי שהבטיחו הקב"ה שאם לא ימות אחד מן בניו בחייו לא יראה פני גיהנם ויזכה למה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ע"כ אמר כאן רב, מעתה אזכה לשכר העולם הבא הנקרא רב, כי הוא עולם שכולו ארוך, משא"כ בחיי העולם הזה שהם מעט ורעים, כי לא הרבה יזכור ימי חייו, ועוד שכבר קבל עונש של ביטול מצות כיבוד אביו בעולם הזה, ומעתה יקבל שכרו משלם לעולם הבא, לכך נאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. ולא הזכיר גם אברהם, אלא שרצה לתקן במה שקלקל וחזר לנהוג כבוד באביו יצחק, ד"א רב עוד יוסף בני חי. מה זה אתם אומרים כי הוא מושל בכל ארץ מצרים, רב ודי לי שהוא חי, די לי קורת רוח בזה ואין אני מקפיד אם הוא מושל או לא.
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.