Englishעברית

Genesis 46 בְּרֵאשִׁית מו

פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק׃

רַשִׁ״י בארה שבע. כְּמוֹ לִבְאֵר שֶׁבַע; הֵ"א בְּסוֹף תֵּבָה בִּמְקוֹם לָמֶ"ד בִּתְּחִלָּתָהּ: לאלהי אביו יצחק. חַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו יוֹתֵר מִבִּכְבוֹד זְקֵנוֹ, לְפִיכָךְ תָּלָה בְּיִצְחָק וְלֹא בְאַבְרָהָם:
אוּנְקְלוֹס וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וְכָל דִּי לֵהּ וַאֲתָא לִבְאֵר שָׁבַע וּדְבַח דִּבְחִין לֵאלָהָא דְאֲבוּהִי יִצְחָק
רַשְׁבַּ״ם לאלהי אביו יצחק: שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע, כשנגלה לו הקב"ה כמב שכתוב בפרשת אלה תולדות יצחק, ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו:
רַמְבַּ״ן ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ו:א׳) ואיננו מספיק שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (בראשית מ״ח:ט״ו) ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (בראשית ל״ב:י׳) או יאמר ויזבח זבחים לה' כמו שאומר באברהם (בראשית י״ב:ז׳) ויבן מזבח לה' ומה צורך לפרש בו יותר אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ד:ה׳) כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו ומשם נטל רשות בלכתו לחרן ואמר הכתוב זבחים להודיע שלא היו עולות כאבותיו כי אברהם עולות הקריב ורבותינו אמרו (זבחים קטז) לא הקריבו בני נח שלמים עולות הקריבו ובנח כתוב מפורש (בראשית ח׳:כ׳) ויעל עולות במזבח אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ד:ה׳) שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר בתחילה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בכבוד הרב וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קלה) בלשון הזה וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית ל״א:נ״ג) וכי יש אדם שנשבע כך באמונת פחד אביו אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק ומאי ניהו הוא דכתיב ביה (מלכים א יח לח) ותפול אש ה' ותאכל את העולה וכתיב (דברים ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וגו' עד כאן במדרש ומדבריהם נלמוד שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לה' לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם והוצרך לפרש עתה והנה בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה זהו שאמר אלהים במראות הלילה והוא מה שאמר אנכי האל אלהי אביך כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (בראשית ל״א:י״ג) והוא אלהי אביך הוא השם והיא המדה והבטיחו שלא יירא במצרים כי יזכה בדינו ויגאל אחר הענוי וזהו טעם ואנכי אעלך גם עלה וכתב הרב בפרק כז בחלק הראשון במורה הנבוכים כי תרגום אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה אנא איחות עמך ואנא אסקינך ונפלא הרב בזה על דעת אונקלוס ואמר כי אונקלוס שם כל מאודו להרחיק הגשמות בכל סיפור אשר בתורה וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהאל ומתרגם וירד ה' (שמות יט כ) ואיתגלי ה' ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א) איתגלי כען ואיחזי ואם כן למה תרגם כאן אנא איחות ופירש הרב כי בעבור שאמר בתחלת הענין ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה לא היה קשה לאונקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה כי הוא סיפור אמירה לא סיפור מעשה שהיה כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראה הלילה ובין מה שיאמר במחזה ובמראה ובין מה שיאמר בדבר מוחלט ויהי דבר ה' אלי לאמר או ויאמר ה' אלי לאמר אלו דבריו וכן אמר (הרמב"ם במו"נ א מז) שהרחיק אונקלוס השמיעה בכל מקום וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא או קבול תפלה ויתרגם שמיע קדם ה' (תרגום אונקלוס על בראשית כ״ט:ל״ג) וקבלא אקביל קבילתיה (שמות כב כב) ואם כן הדבר כדברי הרב למה יברח אונקלוס מן התנועה וירחיק השמיעה גם כן מיראתו שתורה על גשמות ולא יברח מן האמירה והדבור ולא מן הקריאה בשום מקום בין בחלום בין במראה בין במאמר מוחלט כי בכולם יתרגם ואמר ה' ומליל ה' וקרא ה' למשה והיא גם היא תורה על גשמות והיה לו לתרגם ויתאמר מן קדם ה' או ואמר יקרא דה' או ויתרעי ה' כפי הראוי בענין כמו שפירש הרב בדיבור ובאמירה (מו"נ א סד) ולמה ירחיק בשמיעה ולא ירחיק הראיה שתרגם אותה וחזא ה' ואשר אמר הרב (שם מז) כי יורה על ענין השגת שכל כאשר יורה על השגת העין כל שכן שהוא זה בשמיעה כי היא תאמר על ההשגה בשכל וברצון ברוב מקומות כגון וישמע אברם לקול שרי (בראשית ט״ז:ב׳) שמע קול תחנוני (תהלים כח ב) גם כי תרבו תפלה אינני שומע (ישעיהו א טו) הנה שמוע מזבח טוב (שמואל א טו כב) והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א) וכן לב שומע (מלכים א ג ט) וכן רובם והנה אונקלוס לא היה לו לירא מן השמיעה שלא תורה רק על קבלת הדבר והרצון בו ולא ברח מן הראיה בשום מקום אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום שהדבר מושג בראיה בלבד אבל כאשר איננו מושג בראיה בלבד והוא צריך השגחה והתבוננות יתרגם כפי הראוי בו כאשר אמר (בראשית כ״ט:ל״ב) כי ראה ה' בעניי ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג ז) וירא אלהים את בני ישראל (שם ב כה) שאין הראיה בהם שיראה את גופם אבל שישגיח בענינם וידע אותו וזה דרכו בכל התורה לא כטעם שעלה בדעת הרב ונשתבש בידו והשני מקומות האחרים שתרגם אותם (לעיל ו יב כט לא) וחזא אליו ולא השלים אותו ובלשון העברה כנה אונקלוס ותרגם ויעבר ה' על פניו (שמות לד ו) ואעביר ה' שכינתיה על אפוהי שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו ולא יזכיר לשון תנועה בבורא כפי מה שהזכיר הרב ואם כן איך תרגם ה' אלהיך הוא עובר לפניך (דברים לא ג) ה' אלהיך הוא עבר קדמך והנה זה מין תנועה בספור מעשה ולא ירא ממנו אונקלוס וכן בפסוק וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא) תרגם בו וחזא ישראל ית גבורתא ידא רבתא נופל בו הגבורה מפני לשון אשר עשה והשאיר בו ידא רבתא ולא היה ירא ומתפחד מן היד ולא יכנה אותה כלל וכן נהג בתרגום כתובים באצבע אלהים (שם לא יח) באצבעה דה' ומה שתירץ בו הרב (במו"נ א סה) כי ישים אונקלוס האצבע כלי נברא אשר פתח הלוחות בחפץ הבורא איננו אמת כי הנה מימינו אש דת למו (דברים לג ב) כתב ימיניה ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות וכן מן האצבע ועוד תרגם (שמות טו יב) ארימת ימינך ואמר (שם פסוק ו) ימינך ה' תברת שנאה ותרגם ידך החזקה (דברים ג כד) ית ידך תקיפא ואמר (שם ד לד) בידא תקיפא ובאדרעא מרממא וכן ותאחז במשפט ידי (שם לב מא) ותתקיף בדינא ידי וכן תרגם (שם יא יב) תדירא עיני ה' אלהיך בה מרישא דשתא והנה ביעקב כתוב בתחילת הענין ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' (בראשית כ״ח:י״ב) ופחד אונקלוס ממנו ותרגם והא יקרא דה' מעתד עלוהי ולא תרגם והא ה' בעבור שהוא בחלום ותרגם והנה אנכי עמך (שם טו) והא מימרי בסעדך ולא אמר והא אנא עמך כמו שתרגם אנא אחות עמך ואף על פי שהוא ספור דבר שנאמר בחלום כמוהו בשוה ותרגם ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד יב) ואנא אהי עם פומך ואמר בויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות (שם ג יב) ארי יהא מימרי עמך ועוד נזהר אונקלוס בחלומות ותרגם ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ׳:ג׳) ויבא אלהים אל לבן בחלום (בראשית ל״א:כ״ד) ואתא מימר מן קדם ה' ואם תאמר שחשש שלא תהא הביאה קודמת לחלום ויחשוב בה שהיא ממש הנה בשלמה כתוב (מלכים א ג ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ותרגם אותו יונתן אתגלי ה' לשלמה ואם הדבר נאמר בחלום יספרו אותו כאשר נאמר בחלום ההוא ואל יקשה עליהם אף על פי שהוא מאמר יורה על הגשמות כי היותו בחלום יתרץ להם שאינו ממש גם כן הדבר שיאמר כי הוא נראה בחלום ראוי שיספרו אותו באשר הוא כי מה שנאמר בו שהוא בחלום הלילה ילמד שאינו ממש אבל הוא חלום שנדמה לו ממנו כן ואל תחשוב שהיה זה ליונתן בן עוזיאל מפני שלא יאמר בארמית לשון ראיה בחלומות כי וארא בחלומי (בראשית מ״א:כ״ב) מתורגם וחזית ובנבוכדנצר חזה הוית (דניאל ב לא) וכן תרגם אונקלוס לא עלינו תלונותיכם כי על ה' (שמות טז ח) אלהין על מימרא דה' ואין כאן יראה ופחד מן הגשמות וכן וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה) ואתרעם עמא על מימרא דה' וכן ביני וביניכם (בראשית ט׳:י״ב) בין אלהים ובין כל נפש חיה (שם טז) בין מימרי ומימרא דה' וכיוצא בהן הרבה וכן תרגם יצף ה' (שם לא מט) יסך מימרא דה' אלהים עד (שם לא נ) מימרא דה' סהיד ואין לו בהן יראת הגשמות וגם אין למימרא ענין בכאן שיאמר בו שיצפה ויעיד וכן השבעה לי באלהים (שם כא כג) קיים לי במימרא דה' ואין הנשבעים מזכירין אני נשבע במאמר אלהים וכיוצא באלו רבים לאונקלוס וסודם ידוע למשכילים וכן בלשון עמידה אמר הרב (במו"נ א כז) ששם יונתן בן עוזיאל כוונתו לפרש בו קיום ולכך תרגם ועמדו רגליו (זכריה יד ד) ויתגלי בגבורתיה וכן תרגם כל דבר עסק ותנועה גבורתא והנה אונקלוס לא יתיירא מלשון עמידה ותרגם הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות יז ו) הא אנא קאים קדמך תמן על טינרא ומה שאמר הרב (שם) כי אונקלוס ישים ענין התנועה גלוי השכינה והראות כבוד נברא הנה אונקלוס מן הכבוד יברח מלתת בו כלשונות האלה ויתרגם וירא כבוד ה' אל כל העדה (במדבר טז יט) ואתגלי יקרא דה' כמו שיאמר ואתגלי ה' (שמות יט כ) ולא יתרגם ואיתחזי יקרא דה' וכן יתרגם במלאכים (שם ג ב) ואתגלי ואם ידבר אונקלוס במלאכים ובכבוד נברא בעניני הגשמות כמו שאמר הרב (במו"נ א כו) היה ראוי שלא יתיירא מן הראיה שיראה האדם ויתרגם בהם ואתחזי כמו שעשה כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית ל״ב:ל״א) ארי חזיתי מלאכא דה' וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב כאן ובפרקים רבים מספרו והוא תרגם אם אין פניך הולכים (שמות לג טו) אם לית שכינתך מהלכא ביננא ומשה לא יחפוץ בלכת עמו כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא הנה מלאכי ילך לפניך (שם לב לד) ולא היה מתרצה בכך אבל היה מבקש שילך עמו האל בעצמו ובכבודו (שם לג יד) וכן אחר ששמע השם בקולו ואמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שם יז) אמר משה ילך נא אדני בקרבנו (שם לד ט) תהך כען שכינתא דה' ביננא וכן תרגם לא תוכל לראות את פני (שם לג כ) לא תוכל למחזי אפי שכינתי ארי לא יחזינני אינשא ואמר יונתן בן עוזיאל (יחזקאל ג יב) בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה ואם הכבוד הזה ירצה בו הכתוב עצם הבורא ואמתו ויהיה כמו הראני נא את כבודך (שמות לג יח) שפירש בו הרב כן (מו"נ א נג סג) הנה הזכיר בו אתר ובית שכינתיה ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בפסוק וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ לה) וזולתו איך יקבעו בו ברוך והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל יתברך אבל הענינים האלה לאונקלוס ויונתן בן עוזיאל דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן ובמעמד הר סיני יתרגם אונקלוס כל מלת אלהים הנזכר בפרשה יקרא או מימרא דה' וכאשר תזכיר הפרשה השם המיוחד לא יאמר כן והכל בהשגחה ובחכמה ממנו ועוד אזכיר זה בעזרת השם יתברך (שמות כ יט) ומה שתרגם אונקלוס וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שם כ א) ומליל ה' טעמו בזה משום שנאמר פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה ד יט) והמשכיל יבין אבל מה שאמר כאן אנא אחות עמך רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא שירה ג) גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיהו מט לח) ושמתי כסאי בעילם והנה האמירה והירידה שוים כמו שפירשתי למעלה ולא היה יכול לתרגם אלא כן בשום פנים כאשר רמזתי (ריש פסקא זו) אבל שם ביעקב לא יתכן לתרגם והא אנא עמך בעבור כי שם כתוב והנה ה' נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג) והמשכיל יבין ומפני שמצא אונקלוס שאינו כפשוטו ממש ברח ממנו ועשאו ענין עזר בלבד ואמר מימרי בסעדך ולא אמר מימרי עמך כמו שאמר במשה (שמות ג יב) והאל יראנו מתורתו נפלאות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. היה ראוי שיאמר הכתוב ויזבח זבחים לה', וכשלא אמר כן ואמר לאלהי אביו פירושו כי הקריב קרבנותיו לפחד אביו יצחק היא מדת הגבורה הקרובה אליו, כי כבר זכה הוא בחלקו ומפני זה ייחד ההקרבה לאלהי אביו יצחק. ולזה נתכוונו חכמי האמת בלשונם הנסתר שאמרו בב"ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, קרא אביו פחד יצחק ולמדת החסד קרא זקנו. והכונה הזאת בעצמה רמוז שם בלשון אחר, והוא שאמרו בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואחר כן שואלים בשלום הרב, כלומר שהאדם מוצא תחלה התלמידים והרב אחריהם, ולכך שואלים בשלומם תחלה, ואח"כ בשלום הרב שהוא האחרון לשואל ופנימי מן התלמידים, ומפני שיצחק תלמיד לאברהם לכך זבח יעקב לאלהי אביו יצחק. ומ"מ ראוי היה יעקב להזכיר ליצחק יותר או מצד שהוא אביו או מצד שהוא תלמיד לאברהם וזה מבואר. והקרבנות שהקריב היו שלמים, כי מפני שראה הגלות מתחיל עתה בזרעו והיה מתפחד מזה וע"כ הוצרך להקריב הקרבן הזה לפחד יצחק, והיו שלמים כדי להשלים אליו המדות, וכיון שהקריב קרבנותיו אל הכונה הזאת אז נראה לו פחד יצחק במדת הדין רפה, לבאר כי אע"פ שיגלו שם בניו לא יכלו בגלותם. וע"כ אמר אלהים במראות הלילה כלומר מדת הגבורה ובמדת הדין רפה והוא שבשרהו בגאולה אחר השעבוד והענוי.
סְפוֹרְנוֹ לאלהי אביו יצחק. שאמר ליצחק אל תרד מצרימה:

ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃

רַשִׁ״י יעקב יעקב. לְשׁוֹן חִבָּה:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְיִשְׂרָאֵל בְּחֶזְוֵי דְלֵילְיָא וַאֲמַר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַאֲמַר הָא אֲנָא
רַמְבַּ״ן ויאמר יעקב יעקב אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה כי מעתה הגלות תתחיל בו וזה טעם ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (בראשית מ״ו:ח׳) כי בשם בני ישראל יבאו שמה כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם והזכיר הכתוב ער ואונן עם שמות בני ישראל הבאים מצרימה לסוד ידוע מדברינו שכתבנו כבר (רמב"ן על בראשית ל״ח:ח׳) והמשכיל יבין זה וטעם כל הפסוק וכן הזכירם בפקודים (במדבר כו יט-כ) בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם ובדברי הימים (א ב ג-ד) מנאם במספר אמר בני יהודה ער ואונן ושלה שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח כל בני יהודה חמשה:
סְפוֹרְנוֹ ויאמר אלהים לישראל. מה שאמר לו עתה היה בשביל היותו ישראל שיצטרכו בניו להשתרר על אויביהם בכנען:

ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל־תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם׃

רַשִׁ״י אל תירא מרדה מצרימה. לְפִי שֶׁהָיָה מֵצֵר עַל שֶׁנִּזְקָק לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲנָא אֵל אֱלָהָא דְאָבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְּמֵיחַת לְמִצְרַיִם אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשֵׁוִּנָּךְ תַּמָּן
אִבְּן עֶזְרָא מרדה. מקור והוא חסר הפ"א כמו אשר תנה הודך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אנכי האל אלהי אביך. שמנעתיו לירד למצרים ואמרתי לו אל תרד מצרימה ועכשיו אתה יורד למצרים אל תירא מרדה מצרימה. וכן הכתוב אומר (ישעיה מא) אל תיראי תולעת יעקב וגו', וכתיב (שם מא) אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך.
סְפוֹרְנוֹ אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך אל תרד מצרימה אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה אתה וזה כי לגוי גדול אשימך שם כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתני' בכנעני' ומתערבים עמהם אבל במצרים לא יקרה זה כי לא יוכלון המצרי' לאכול את העברים לחם ובכן יהיו לגוי נבדל כאמרם רז"ל ויהי שם לגוי מלמד שהיו מצויינים שם:
אוֹר הַחַיִּים אל תירא וגו' כי לגוי וגו'. צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות אם כן מה הוא כוונת ה' באומרו אל תירא במה מסיר ממנו המורא, ואם כוונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה כי שם נשתעבדו בניו בעינוי ועבודה קשה. עוד קשה אומרו כי לגוי גדול מה נתינת טעם זה להסרת המורא, עוד צריך לדעת אומרו לגוי גדול אשימך שם ולמה לא ישימהו גוי גדול במקום אחר. עוד צריך לדעת למה אמר לגוי ולא אמר כי גוי גדול אשימך וגו'. אכן כוונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם דכתיב כי גר יהי' זרעך וגו' ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפורש בדבריהם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים כי שם יסבלו בניו הגלות לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה, אשר על כן נגלה אליו ה' ואמר לו אנכי אלהי אביך נתכוון באמירה זו כי כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד ועינוי כמו כן אתה אל תירא הגם שאתה יורד מצרימה, ולצד שיחשוב יעקב לחזור ולעלות ממצרים כשימצא שעת הכושר והוא אחר עבור שנת רעב והבטחתו יתברך שאומר לו אל תירא היא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם פירוש רוצה אני לשום אותך שם לצורך גוי גדול. ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב"י ואנשי סודו (ליקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה, וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים, והוסיפו לומר ז"ל (שם וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים ואליו אמר משה נביא ה' ומי גוי גדול וגו', ולזה עצמו יכוין ה' בדברו עם יעקב טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס' ריבוא יוצאי חלציו, ואותם ס' ריבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל בעוני מצרים ויצאו מזוקקים, וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד ועינוי, ועודנו בצער קבורת הארץ לזה אמר אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך וגו'. עוד יכוין לומר לו טעם אשר חפץ הוא שיתקיים השעבוד והעינוי במצרים שבזה יהיה הדבר כבד על בניו כי לגוי גדול וגו' שהוא שם ומוכרח הדבר להיות כן:

ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם־עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל־עֵינֶיךָ׃

רַשִׁ״י ואנכי אעלך. הִבְטִיחוֹ לִהְיוֹת נִקְבָּר בָּאָרֶץ:
אוּנְקְלוֹס אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם וַאֲנָא אַסֵּקִנָּךְ אַף אַסָּקָא וְיוֹסֵף יְשַׁוֵּי יְדוֹהִי עַל עֵינָיךְ
רַשְׁבַּ״ם אעלך גם עלה: כלומר ארד עמך וגם עלה אעלך, כמו וברכתם גם אותי: גם עלה: שנקבר עם אבותיו במערת המכפלה: ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו:
אִבְּן עֶזְרָא וטעם אעלך גם עלה. שיקבר בארץ ישראל: ויוסף ישית ידו על עיניך. במותך כי כן מנהג החיים עם המתים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אנכי ארד עמך מצרימה. ע"ד הפשט הבטיחו שיהיה עמו באותה ירידה, ומפני זה אמר ארד עמך ולא אמר אורידך כשם שאמר אעלך. ואנכי אעלך. רמז לו שיקבר בארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות אשר שם שער השמים. והוסיף גם עלה כי משם יתעלה בעליה אחרת עליונה לאור באור החים וזהו כפל העליה. ועוד יתכן לפרש בכפל העליה כי הוא הבטחה לזרעו שיגאלם אחר הגלות ויעלה אותם לא"י, ואחר שיהיו מיושבים בארץ ישראל ששם עיקר קיום התורה והמצות הבטיחם בעליה אחרת והוא העוה"ב הצפון לזרעו. נרמז בזה מה שאמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, והוא דבר בלעם מקטרג של ישראל שהודה על כרחו וראה זה בנבואה והוא שאמר (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. רמז שאין בכל העכו"ם נוחלי ג"ע כי אם ישראל, ומזה סמך לו מיד (שם) הן עם לבדד ישכן. וזהו שהזכיר לשון אנכי כי בזכות התורה שעתידים זרעו לקבל תהיה השכינה עמהם בגלות מצרים, ויזכו לשתי עליות הללו אשר בהם תועלת הגוף והנפש בשני העולמות. וע"ד הקבלה אנכי ארד עמך מצרימה, רמז לשכינה שירדה עמהם למצרים, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם, וכדי לרמוז על זאת תרגם אונקלוס אנא אחות, ולא תרגם אנא אתגלי כענין (שמות לד) וירד ה' שתרגם ואתגלי ה'. ואחר שהוא מכוין בכל מקום להרחיק הגשמות ובורח מלהזכיר מלה המורה עליו היה לו לתרגם גם בכאן אנא אתגלי, אבל תרגם אנא אחות, כי רצה לרמוז על המאמר הזה גלו למצרים שכינה עמהם, ומזה הזכיר בו לשון ירידה כפשוטו אע"פ שהיא מלה מורה על גשמות. ומה שהזכיר הכתוב מצרימה בתוספת ה"א, וגם כן עלה אות ה"א, רמז לשכינה, ועל כן נרשמת הה"א בירידה גם בעליה כי ירדה עם יעקב למצרים והיא העולה עמהם, והיא ה"א אחרונה שבשם, והיא שפרנסה וכלכלה את כל ארץ מצרים בחמש שני הרעב, וכן רמז יוסף בדבריו שאמר (בראשית מז) הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, וכתיב ונתתם חמישית, והיא שהאבידה המצריים במצרים ועל הים, והיא הנקראת יד ונאמר במצרים במכה החמישית שנאמר (שמות ט) הנה יד ה' הויה. והזכיר ה' מינין, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, ונאמר על הים וירא ישראל את היד הגדולה. והיא שהזכירה יחזקאל הנביא בשעת הכעס בחורבן בית המקדש והוא שכתוב (יחזקאל טז) וגם אני הא דרכך בראש נתתי נאם ה' אלהים. וכבר הזכיר חמשה פעמים לא אחמול ר"ל מפרשת (יחזקאל ה) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך, עד פרשת ואראה על הרקיע תמצא ה' פעמים לא תחוס עיני ולא אחמול. וכן הזכירה דניאל (ב) שאמר הא כדי פרזלא לא מתערב בחסף טינא, והזכיר ה' מינין. דהבא, כספא, נחשא, פרזלא, חספא. והנה נזכרת במקרא שלשה פעמים. בתורה בנביאים, ובכתובים. וכן נמצא במסורת ה"א ג' בקריאה, הא לכם זרע, וגם אני הא, הא כדי פרזלא, והה"א הזאת עם ישראל בכל הגליות, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, וזהו לשון עמך מלשון צרה רמז למה שכתוב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישע' מג) למענכם שלחתי בבלה, גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (שם סג) מי זה בא מאדום וגו'. תן אל לבך מי קורא זה. וכן הזכיר עוד זה הדור בלבושו, וכתיב (שמות טו) זה אלי ואנוהו, נמצאת למד שהה"א הזאת רמוזה רשומה בכל הגליות, מצרים ובבל ואדום, וזהו שהזכיר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה, לא אמר אל תירא לרדת, כענין שכתוב (שופטים ז) ואם ירא אתה לרדת. וכן יוסף הזכיר לאביו (בראשית מה) רדה אלי אל תעמוד, ולא אמר רד אלי, לרמוז כי הה"א הזאת ירדה עמו, וכיון שהה"א הזאת ירדה עם יעקב ושבעים נפש למצרים אין לך לתמוה על רבוי הברכה שבזרעם כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, לפי שהשכינה עמהם והיתה ביניהם ושם צוה ה' את הברכה עד שעלו לששים רבוא שבהם נתנה התורה ונראית להם השכינה. ומעתה יש לך להבין מאמר החכם אשר היה דורש ברבים שהיה אומר אשה אחת היתה במצרים שילדה ששים רבוא בכרס אחד, כי ענין הלידה השפעת הכח. ומה שהוצרך לדרוש ברבים המאמר הזה והוא מאמר מתמיה למי שאינו מבין הכונה, לפי שהעם היו מתנמנמין ורצה החכם להעיר אותם מתנומתם במאמר אחד מורה על הפלגה והגוזמא, יתמהו עליו כל השומעין מן ההמון, אע"פ שהיה פשוט ומבואר בלתי מתמיה ליחידים ולחכמים כיוצא בו, וכאשר הקיצו מתנומתם ואותם שלא היו מבינים הוצרכו לשאול לו מי הוא אז השיב להם כפי השגתם כפשטו של מאמר, זו יוכבד שילדה למשה שהיה שקול כנגד ששים רבוא. ומה שאחז לשון אשה הוא הלשון שהזכיר שלמה ע"ה בחכמתו (משלי לא) אשת חיל מי ימצא. ואמר (שם יב) אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה, והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ אעלך גם עלה. אחר שאעלך ואוציאך משם תוסיף מעלה על מה שהיה לך קודם רדתך שם כאמרו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה: ישית ידו על עיניך. לא תצטרך לפקוח עיניך להשיג חפציך כי יוסף יגיעם אליך בזולת השגחתך ולא תצטרך אתה להתעסק עם המצרי' הבלתי ראוים לקרוב אליך:
כְּלִי יָקָר . כל הסבות והגלגולים האלו היו להורידם מצרימה כדי לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, וזו היא העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, אשר יעץ ואשר בירר לו הגליות לירד לארצות העמים העמוקים מן ארץ כנען במקום עומק שאול הגיהנם, ובילקוט מביא מדרש הדורש על יוסף פסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, ולי נראה לפרש שגם יוסף נתכוין לזה לסבב ירידתם למצרים למקום מים עמוקים מים הזדונים, וזו היא העצה היעוצה אשר בלב יוסף ואין אדם יכול לעמוד על דעתו, כי אם יהודה איש תבונות ירד לסוף דעתו וידלנה להוציא לאור מחשבתו אשר חשב על היהודים להורידם לארצות העמים, וע"כ נראה ה' אל יעקב במראות הלילה, כדרך שמצינו כשיעד לאברהם כי גר יהיה זרעך נראה אליו בזמן שהשמש שוקעת בנפול תרדמה על האנשים, כמ"ש ויהי השמש לבא ותרדימה נפלה על אברם, כך נראה ה' אל יעקב במראות הלילה. כי כל זה רמז אל חשכת הגלות, ועל כן היה יעקב מתירא לירד למקום חושך ענן וערפל עד שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וזה ע"י העינוי שאמרו פן ירבה והקב"ה אמר כן ירבה, והעינוי היה סבה לעשותם לגוי גדול כמ"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה� ובזה מדוקדק הלשון, שאמר לו ה' אנכי ארד עמך הקדים ירידת השכינה לירידתו, כי אנכי ארד היינו ירידת השכינה, עמך היינו ירידת יעקב, ובעליה נאמר בהפך זה ממש, ואנכי אעלך היינו עליית יעקב תחלה, ואח"כ גם עלה היינו עליית השכינה, המשל בזה למי שמוליך את חבירו למים עמוקים וחבירו ירא לרדת שמה פן יטבע ברוב עומקם, ע"כ אינו יורד לתוך המים עד שירד שמה תחלה זה המוליכו והוא אחריו, אבל בעליה אינו רוצה שילך מוליכו תחלה והוא ישאר במים לבדו, אלא הוא העולה תחלה ומוליכו אחריו, כדי שבין בירידה ובין בעליה לא ישאר הוא לבדו רגע אחת במים, כך לא רצה הקב"ה שיהיו ישראל בגלות רגע אחד בלא השכינה, ע"כ הקדים בירידה ירידת השכינה, ובעליה הקדים עלית יעקב וזהו ענין נכון ויקר. דבר אחר, בעליה הזכיר השכינה פנים ואחור, כי אמר ואנכי היינו השכינה, אעלך היינו עליית יעקב באמצע, גם עלה זו השכינה, אך לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל ע"כ לא נתקיים בהם יעוד זה, כי לא הלכה השכינה כ"א לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם, ע"כ מסיק במדרש הה"ד ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון שכינה, פי' הדבר הוא, לפי שלא היתה השכינה כי אם לפניהם ע"כ הוצרכו לאכול בחפזון כדי למהר הליכתם אחרי השכינה, כמי שהולך אחרי איזו אדם המוליכו צריך לילך אחריו במהירות שלא יתרחק מן ההולך לפניו, אבל מ"מ דבר אלהינו יקום לעולם ויתקיים יעוד זה לעתיד, שלא יצטרכו לילך בחפזון כי יהיו מסובבים מן השכינה פנים ואחור, כמ"ש כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל, דהיינו פנים ואחור, והוא היעוד הנאמר כאן ואנכי אעלך גם עלה.
אוֹר הַחַיִּים אנכי ארד מצרימה וגו'. מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל (שמו"ר פ' י"ב) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל דכתיב כצאתי את העיר: ואולי שכוונת דברי ה' היא על דרך אומרו עמו אנכי בצרה שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה פירוש לשון מיצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף, אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו', ואמרו עוד (ב"ר פ' צ"ד) כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים כי בפרטן אינם אלא ס"ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים. אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות פ"ג) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב' ואחד אמרו ז"ל כי מצויה שכינה, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן ואחר כמה הכנות האמורים ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני ולמטה ממנה השראתו בבית המקודש ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם ז"ל כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה כצאתי את העיר, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים, והגם שבאורו יתברך לא יוצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות שהם אור מאור כסא כבודו יתברך יש ביניהם הפרשות מופלאות והבן. ובזה מצאנו גם כן נחת רוח במה שאמר הכתוב ואנכי אעלך שכפל לומר פעם ב' ואנכי ולא הספיק במה שכתב בתחלה אנכי ארד וגו' שנתכוון לומר על הבחינה העליונה אעלך וגו' והוא סוד אומרו (יתרו) אנכי ה' אלהיך והיא בחי' שכינה העליונה שנת היובל שנת המ"ט והוא סוד מ"ט פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה. עוד יכוון באומרו ואנכי פעם ב' רמז לו שההצלה תהיה על ידו יתברך, והוא על דרך אומרו (מכילתא בא) ויוציאנו ה' וגו' לא על ידי מלאך ולא וגו' אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו וגו', והוא אומרו ואנכי בכבודי אעלך וגו'. וטעם כפל אעלך גם עלה, רמז לו ב' עליות האחד יציאת מצרים, והב' שיעלהו משם לבל יקבר בארץ מצרים שהוא המורא שהיה ירא כמו שכתבנו למעלה, ואמר תיבת גם לרמוז תוספת הריבוי שיעלו בו ממצרים בין בבחינת המעלה בין בבחינת הבירורים שיבררו שמה ניצוצי הקדושה לאין קץ. או ירצה גם עלה לרמוז אל חלק הרוחני היורד עמו מצרים, ועיין בזוהר בפירוש פסוק יצאו כל צבאות ה': ויוסף ישית ידו וגו'. נתכוון להבטיחו שלא ימות בחייו, גם לצד שכמה פעמים הזכיר יעקב זכרון המות על יוסף ואמר גם כן (וישב לח) כי ארד אל בני וגו', לזה חזר להבטיחו שלא יחוש לשגגה היוצאה וגו'. עוד נתכוון לומר אליו כי העליה של יעקב לא תהיה בחיים חיותו אלא לאחר מיתה והוא אומרו ויוסף וגו', גם מזה ידע כי אין לו רשות לצאת ממצרים בחיים חיותו כדי שיקוים דבר ה' שישית יוסף ידו על עיניו ואם יצא אין הדבר יכול להתקיים:

ה וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְיָת טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן בַּעֲגַלְתָּא דִּי שְׁלַח פַּרְעֹה לְמִטַּל יָתֵהּ
סְפוֹרְנוֹ וישאו בני ישראל. שהיו צריכים מכאן ואילך להיותם עם בני ישראל להשתרר עם אלהים ועם אנשים המתקוממים בלכתם עתה אל אדמת נכר: את יעקב אביהם. שבלכתו אל שמחתו זאת אשר אין אחרי התוגה אחר שעברו עליו כל הצרות שעברו הורה מה שיקרא לו בעקב ובאחרית הימים כאמרו רנו ליעקב שמחה:

ו וַיִּקְחוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם וְאֶת־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל־זַרְעוֹ אִתּוֹ׃

רַשִׁ״י אשר רכשו בארץ כנען. אֲבָל מַה שֶּׁרָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם נָתַן הַכֹּל לְעֵשָׂו בִּשְׁבִיל חֶלְקוֹ בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה; אָמַר נִכְסֵי חוּצָה לָאָרֶץ אֵינָן כְּדַאי לִי, וְזֶהוּ אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי, הֶעֱמִיד לוֹ צִבּוּרִין שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף כְּמִין כְּרִי וְאָמַר לוֹ טֹל אֶת אֵלּוּ:
אוּנְקְלוֹס וּדְבָרוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן וְיָת קִנְיָנְהוֹן דִּי קְנוֹ בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְמִצְרָיִם יַעֲקֹב וְכָל בְּנוֹהִי עִמֵּהּ
אוֹר הַחַיִּים ויקחו את מקניהם וגו'. טעם שלא אמר כן בתחילת הנסיעה כשאמר (א') ויסע וגו'. אולי כי מקודם לא נסעו אלא ללוות יעקב גם לראות פני יוסף אך אחר מראה הנבואה נתגלה להם כי מסכים אל עליון שיגורו שם במצרים עד יום שירצה להעלותם משם וכמו שפירשתי בפסוק אנכי ארד ואנכי וגו', בזה הסכימו להוליך עמם כל מקניהם ורכושם וגו', גם הודיע הכתוב כי הגם שידעו כי שם צוה ה' הגלות, לא הקשו עורפם ולא נמנעו ח"ו מלקיים שטר חוב הגלות אלא נשאו טפם וגו' ויבואו מצרימה:

ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל־זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה׃

רַשִׁ״י ובנות בניו. סֶרַח בַּת אָשֵׁר וְיוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי:
אוּנְקְלוֹס בְּנוֹהִי וּבְנֵי בְנוֹהִי עִמֵּהּ בְּנָתֵהּ וּבְנַת בְּנוֹהִי וְכָל זַרְעֵהּ אַיְתִי עִמֵּהּ לְמִצְרָיִם
אִבְּן עֶזְרָא בנותיו. היא דינה לבד' ויתכן שהיו לדינה שפחות קטנות גדלו עמה ובעבור בתו קראם הכתוב בנות יעקב בעבור שגדלו בביתו כמו בני מיכל. וכן ובנות בניו. כי אחת היא:
רַמְבַּ״ן ובנות בניו שרח בת אשר ויוכבד בת לוי לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ו:ז׳) ומה ירבה בבנותיו אבל דרך הכתוב כשידבר ביחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג) ובני פלוא אליאב (במדבר כו ח) וכן בנותיו דינה ובנות בניו סרח בת אשר אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר כל נפש ששים ושש אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו (ב"ב קכג):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בנותיו זו דינה, וכן (בראשית מו) ובני דן חושים, (דה"א ב') ובני איתן עזריהו. מכאן למדו רז"ל האומר נכסי לבניי והיה לו בן ובת, הבן יטול את הכל, והקשו בגמרא מי קרו אינשי לברא בניי, א"ל אין דכתיב (במדבר כו) ובני פלוא אליאב. ובנות בניו. סרח בת אשר.
אוֹר הַחַיִּים בניו ובני וגו'. אחר שאמר בסמוך יעקב וכל זרעו לא היה צריך לומר פעם ב' בניו ובני וגו'. עוד צריך לדעת למה הפסיק בין בניו ובני בניו לבין בנותיו ובנות בניו וכל זרעו בתיבת אתו, ולא הספיק במה שאמר לבסוף הביא אתו מצרימה. אכן כוונת הכתוב הוא שבא להודיע כי יש הפרש בין בני יעקב בירידתם למצרים כי יש מהם שבאו ברצונם לקבל גזירת מלך בלב שלם ויש מהם שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל, וציינם הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם, ואמר בניו ובני בניו אתו פירוש אלו לא הוצרך להביאם הוא אלא הם מעצמם באו אתו בדומה לו, ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם עד שהוצרך יעקב להורידם בעל כרחם, והוא אומרו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו פירוש בני בני בניו אלו הביא אתו מצרימה פירוש הוא הביאם לא לרצונם באו. וראיתי לתת לב לדבריהם ז"ל (שמו"ר פ"א) שאמרו שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קיים לא התחיל השעבוד דכתיב וימת יוסף וגו' וכל הדור ההוא פירוש שירדו מצרים אז התחיל השעבוד, כי אולי שזה היה להם לתשלום קבלת גזירת מלך ברצון פקע מהם השעבוד כי סמא דיסורי קבולי. והעד הנאמן לזה גם כן כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים (ב"ר פ' צ"ד) ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא לצד שהביאם יעקב ולא מרצונם, ועיין בדברי הזוהר (ויקהל קצח א) בפירוש פסוק אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה':

ח וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן׃

רַשִׁ״י הבאים מצרימה. עַל שֵׁם הַשָּׁעָה קוֹרֵא לָהֶם הַכָּתוּב בָּאִים, וְאֵין לִתְמֹהַּ עַל אֲשֶׁר לֹא כָתַב אֲשֶׁר בָּאוּ:
אוּנְקְלוֹס וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעַלּוּ לְמִצְרַיִם יַעֲקֹב וּבְנוֹהִי בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן
רַשְׁבַּ״ם יעקב ובניו: יעקב מחשבון שבעים נפש כמו שמוכיח לפנינו לפי הפשט, כל נפש בניו ובנותיו של יעקב ולאה הכל שלשים ושלש עם יעקב, ורבותינו פירשו זו יוכבד שנודלה בין החומות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. שלשת האבות נקראו ישראל ובכאן קורא יצחק ישראל, שהרי אמר כי יעקב ובניו הם בני ישראל, ואם כן הרי יצחק נקרא בשם ישראל. אברהם גם כן נקרא ישראל ממה שכתוב (שמות יב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכבר ידעת כי החשבון הוא משנולד יצחק וקרא אותם בכלל בני ישראל, א"כ הרי אברהם נקרא בשם ישראל ועל כן קראו התלמוד לעשו ישראל מומר, וכדאיתא בפרק קמא דקדושין בשמעתא דנכרי יורש את אביו דבר תורה, לפי שהיה מזרע האבות ולא הלך בדרכיהם.
סְפוֹרְנוֹ ואלה שמות יעקב ובניו. הראוי' בכל אלה שיהיה נחשב כל אחד מהם ונודע בשם אישיי הם יעקב ובניו בלבד כאמרו ונשא אהרן את שמותם לפני ה' אבל שאר שבעים נפש אע"פ שהיו צדיקים לא עלו למעלת אלה:
אוֹר הַחַיִּים ואלה שמות וגו'. יש להעיר בפירוש מספר זה, א' למה הוצרך לומר יעקב ובניו, גם אין לה משמעות בהרדפת הענין. ב' אומרו (ט"ו) כל נפש בניו וגו' שלשים ושלש. ובפרטן אינם כי אם ל"ב. ורז"ל הרגישו מזה ואמרו (ב"ר פ' צ"ד) שהיא יוכבד שנולדה בין החומות, ודבריהם ז"ל יקובלו מפיהם ולא מפי זולתם כי אין ראיה לזה מהכתוב. גם מהם אמרו (שם) כי שכינתו יתברך היא המשלמת ע', ולדבריהם ז"ל אין כאן יוכבד במנין שאם לא כן שלמים הם במספר הע', ודבריהם ז"ל יוצדקו ביישוב פסוק (כ"ז) הבא באחרונה כל הנפש הבאה וגו' שבעים לא בפסוק זה כי למה יצטרף לבני לאה לבד וא"כ מה יענה בל"ג שאינם אלא ל"ב. ולמדרש שאמר זו יוכבד וכו' ודאי שיחלוק על מדרש הנזכר, וקשה לי גם עליו כי לפי דבריו שאמר שיוכבד נולדה ובה נשלמו ל"ג בני לאה אם כן למה כשחזר הכתוב לכלול כל פרטי המניינים בסמוך אמר (כ"ו) כל הנפש הבאה ליעקב וגו' ששים ושש ואם נולדה יוכבד יהיה החשבון ששים ושבע, על זה הדרך, ל"ג של לאה, ששה עשר של בני זלפה הרי ארבעים ותשע, אחד עשר של בני רחל מלבד יוסף ושני בניו שהיו במצרים הרי ששים, ושבעה של בני בלהה הרי ס"ז, ולמה יכחיש הכתוב עצמו ויאמר כל הנפש וגו' ששים ושש ובפרטן הוא מונה ששים ושבע. עוד יש לתמוה כי חזר באחרונה וצירף יוסף ובניו וגו' ואמר כל הנפש וגו' שבעים, ואינו כן, הן אמת לדברי המדרש שצירף ה' עמהם שכינתו יתיישב פסוק זה וקשה לדבריו פסוק ראשון. והנכון בפשט הכתובים הוא כי ב' מנינים מונה הכתוב באחד מונה יעקב ובאחד מונה זרע יעקב, ולזה כשכולל יעקב ובניו הנה הם שבעים וכשמפרט בניו מבלעדי יעקב אינם אלא ס"ט. גם בזה ידוייקו הכתובים במה שהערנו בהם כי בתחלה הראנו באצבע כי מכניס יעקב במנין הראשון של בני לאה, והוא אומרו יעקב ובניו פירוש כי מכניסו בכלל מנין זה ולזה אמר לבסוף כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש פירוש כל נפש האמורים בפרשה זו בצירוף בניו ובנותיו והוא עמהם בצירוף החשבון ולא הוצרך להזכירו וסמך על מה שרשם בתחילת הענין יעקב ובניו. ואולי כי לזה אמר תיבת כל לכלול האב עם הבנים במספר זה. ותמצא שבצירוף בני זלפה שאמר בסמוך אמר (י"ח) ותלד וגו' שש עשרה נפש ולא אמר כל, והגם שבמספר בני רחל (כ"ב) אמר כל להיות שרצה לכלול בני יוסף שבהם עולה החשבון לסכום הרשום, ומה שאמר (כ"ה) כל בבני בלהה נתכוין לומר שאין בכולן אלא שבע חשבון קטן. עוד תמצא שבכל שלשת האמהות אמר זכרון הלידה בזלפה אמר ותלד את אלה וגו', ברחל אמר אשר יולד ליעקב, בבלהה אמר ותלד את אלה וגו', מה שלא אמר כן בבני לאה, ולדרכינו נתכוון הכתוב להעיר כי לא כל הל"ג הם נולדים, ולזה אם היה אומר ותלד אלה ליעקב שלשים ושלש היה הנשמע כי שלשים ושלש ילדה ולא כן הוא שלא ילדה אלא ל"ב ובצירוף אביהם עם בניו ובנותיו ל"ג, ואשר על כן כשצירף באחרונה העירך כי חשבון הבנים ובנות בפני עצמן לבד מיעקב אינו כן, והוא אומרו בצירוף פרטי החשבון. כל הנפש הבאה ליעקב הרי הוציאו מכלל החשבון ודקדק לומר יוצאי ירך יעקב ששים ושש, ולא תקשה קושייתנו שששים ושבע, כי שם כלל יעקב וכאן לא כללו, ובצירוף מספר הכל לבסוף אמר כל הנפש לבית יעקב פירוש הוא ובניו שבאו מצרימה שבעים. גם שנתחכם הכתוב להעירך למה שפירשנו במה שדקדק לשנות דבריו בב' כתובים הבאים כאחד בב' הצירופים, באחד דקדק לומר כל הנפש הבאה ליעקב הקדים הביאה להזכרת יעקב, ובפסוק ב' אמר כל הנפש לבית יעקב הבאה הקדים הזכרת יעקב להזכרת הביאה נתכוון בזה לומר כי בצירוף חשבון ראשון אין יעקב בכלל ולזה אמר הבאה ליעקב פירוש הבאה לו הא למדת כי הוא אינו בכלל, ובצירוף חשבון ב' אמר כל הנפש שיש לבית יעקב שבאו מצרימה וגו' הא למדת כי יעקב לא יצא מהכלל. וכדי שלא לסתור ח"ו דברי רז"ל שאמרו יוכבד נולדה בין החומות אולי שרמזה הכתוב באומרו כל נפש וגו' ובנותיו ולא מצינו לו אלא בת אחת אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות, אבל לא כללה בחשבון כי יעקב הוא המשלים כמו שכתבתי. ויש עוד טעם בדבר שלא תכלל בחשבון כי אם נולדה בין החומות וצריכה ל' יום כדי שתצא מכלל נפל ולא היתה ראויה להימנות בכניסתם. ולא יקשה בעיניך שיהיה פרושינו הפך דברי חז"ל, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר חכו ממתקים וכולו מחמדים. ויש ליישב מה שהקשינו לדבריהם ז"ל והוא דחוק והפשט כראי מוצק והדרשה תדרש:

ט וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי

י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן־הַכְּנַעֲנִית׃

רַשִׁ״י בן הכנענית. בֶּן דִּינָה שֶׁנִּבְעֲלָה לִכְנַעֲנִי; כְשֶׁהָרְגוּ אֶת שְׁכֶם לֹא הָיְתָה דִּינָה רוֹצָה לָצֵאת עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ שִׁמְעוֹן שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא
אִבְּן עֶזְרָא בן הכנענית. לעד כי נשי השבטים היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות והזכיר זו לבדה בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת כנענית. ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן בעבור היותם בני כנענית:

יא וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי

יב וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי־פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. יחשוב הכתוב ער ואונן שכבר מתו מכלל השבעים הבאים, וזה תימה כיון שמתו כבר איך הזכירם הכתוב בכלל הבאים. אבל הענין הזה ידוע בקבלה והוא מפורש ומבואר בסדר פינחס, שאמר הכתוב בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען, וסמך אז מיד ויהיו בני יהודה, וזהו סוד הכתוב האומר (רות ד) והיה לך למשיב נפש, ומאמר השכנות (שם) יולד בן לנעמי, והיה ראוי לומר יולד בן לרות, והבן זה.
אוֹר הַחַיִּים ובני יהודה ער ואונן וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הזכיר אותם שכבר מתו. גם אין חידוש בהודעת מיתתם. גם צריך לדקדק אומרו ויהיו בני פרץ וגו' שהיה לו לומר ובני פרץ וגו' כאומרו אחר זה ובני בריעה מה היא כוונתו באומרו ויהיו וגו'. ואפשר כי לפי מה שקדם אצלנו במצות יבום כי יביא נפש המת, ובמציאות שלפנינו לצד שמתו ער ואונן בלא בנים ויוצרך המיבם להביאם והנה נעשה יהודה מיבם בעד שלה והביא ב' הנפשות עצמן, והודיע הכתוב כי ער ואונן במקומן עומדים שנכנסו במקומן חצרון וחמול, וזה הוא שיעור הכתוב ובני יהודה ה' בנים ער ואונן וגו' וימת וגו' ולצד זה היו ער ואונן חזרו להיות בני פרץ חצרון וחמול כי חזרו לעולם מעוברים בסוד נפש מת והיו חצרון וחמול. ובדרך פשט יכוין הכתוב בהזכרת ער ואונן ללמד עליהם זכות כי טעם מיתת ער ואונן היה לצד שהיו בארץ כנען על דרך אומרו (אחרי י"ח) כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו' ואמרו ז"ל (ויק"ר פ' כ"ג) השוה הכתוב מעשה מצרים וכו', ולצד שהיו שם ער ואונן למדו ממעשיהם וזולת זה בניו של אותו צדיק אין שורשם רע ומר ח"ו, ותמצא שיצו האל ישראל לבל ילמדו מהם דכתיב כמעשה וגו'. וטעם אומרו ויהיו רמז כי לאלה יקרא הויה ואין כמותם לצד כי מהם יצא חוטר לישי משיחנו מלכנו אשר יהיה לנס עמים אליו גוים ידרושו:

יג וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן

יד וּבְנֵי זְבוּלֻן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל

טו אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל־נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ׃

רַשִׁ״י אלה בני לאה, ואת דינה בתו. הַזְּכָרִים תָּלָה בְלֵאָה וְהַנְּקֵבוֹת תָּלָה בְיַעֲקֹב, לְלַמֶּדְךָ, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה: שלשים ושלש. וּבִפְרָטָן אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם, אֶלָּא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁנּוֹלְדָה בֵין הַחוֹמוֹת בִּכְנִיסָתָן לָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם – לֵדָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָהּ בְּמִצְרַיִם:
אוּנְקְלוֹס אִלֵּין בְּנֵי לֵאָה דִּילִידַת לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְיָת דִּינָה בְרַתֵּהּ כָּל נֶפֶשׁ בְּנוֹהִי וּבְנָתֵהּ תְּלָתִין וּתְלָת
רַמְבַּ״ן שלשים ושלש ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר שנאמר (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים זו היא שיטת רבותינו (סוטה יב) ורבי אברהם השיב ואמר כי זה תימה אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה יוכבד אמי אחרי התנחמי והנה היא בת מאתים וחמשים שנה וכי אחיה השילוני חיה כך וכך שנים דרך הגדה או דברי יחיד אלו דבריו והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו אני צריך לענות אליו ואומר כי על כל פנים יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כי היא בת לוי עצמו לא מתיחסת אליו כמו שכתוב (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים ועוד כתוב (שמות ו כ) את יוכבד דודתו והנה אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו והיתה לידתה אחר רדתו למצרים מעט הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו ואם נאמר שנולדה לו אחר שבתו במצרים ימים רבים והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה והוא יהיה בן מאה שנה כי ברדתו היה בן מ"ג שנים והנה יהיו בזה שני פלאים שיהיה הוא זקן כאברהם אשר הזכיר הכתוב (בראשית י״ז:י״ז) הלבן מאה שנה יולד וכתיב (בראשית י״ח:י״ב) ואדני זקן ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי הנה יהיה פלא גדול משל אברהם אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כה יב) וזולתו במקומות הרבה ולמה יזכירם הכתוב כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (רמב"ן על בראשית י״ז:א׳) ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב ויקרא כו יא) והנה אתן לך עד נאמן על מה שאמרתי ידענו כי מעת בוא ישראל לארץ עד לדת אדונינו דוד היה כשלש מאות ושבעים שנה והימים יתחלקו לארבעה דורות שלמון ובועז ועובד וישי ויגיע לכל אחד מהם צ"ג שנה והנה כלם זקנים קרוב לאברהם והיו מולידים כל אחד בשנת מותו שלא כדרך כל הארץ כי אין החיים בזמנם מאה שנה ואם הוליד אחד מהם בבחרותו כמנהג יהיו האחרים זקנים מאד יותר מאברהם ויהי בהם הפלא גדול יותר מאד כי ימי האדם בדור אברהם ארוכים ובשנות דוד חזרו למחציתם ואולי חיו יותר כי אפשר שהיו לשלמון ימים רבים בבואם לארץ ולכן נתנו אנשי הקבלה והם חכמי אמת לעובד ימים רבים והוא נס נסתר נעשה לאבי המלוכה בן הצדקת הבאה לחסות תחת כנפי השכינה וכן יזכירו באמו ארך ימים רבים וכבר פרשתי כי הפלא באברהם איננו כאשר יחשוב החכם הנזכר וזולתו מבעלי המקרא כי אברהם הוליד את יצחק טרם מותו שבעים וחמש שנה והנה לא עברו עליו שני חלקים בימיו והאנשים בכל דור אין הזקנה בהם עד עבור עליהם שלשת חלקי ימותם כאשר יחשבו הרופאים הילדות והבחרות והאישות והזקנה ובדורות האלה אשר הימים בהם כשבעים שנה לא יחשבו לו הרופאים זוקן עד אחר ששים ועוד כי אברהם הוליד בנים רבים אחרי ארבעים שנה מלדת יצחק ויהיה הפלא כפלי כפלים ואם נאמר שהחזירו האל לימי בחורותיו יקשה עליו כי לא הזכיר הכתוב הפלא הגדול הזה והוא נס גלוי ומפורסם בהפך מן הטבע ומן הידוע כי האנשים בדור הזה מהם שיולידו בזקנתם עד מלאת שבעים שנה או שמונים שנה ויותר כפי התקומם בהם הלחות לפי טבעם וגם הנשים אין להם זמן וכל עוד היות להן האורח תלדנה רק התימה באברהם ושרה כאשר פירשתי שם מפני שלא הולידו בנעוריהם ועתה הולידו זה מזה ועוד בשרה היה פלא כי חדל ממנה ארח כנשים ואחרי כן לא תלדנה והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים איננו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה ולא הגיע הקץ איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם ולא יפלא מה' דבר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. אין יעקב מחשבון השבעים, ותחלת חשבון השבעים מראובן, ותמצא מראובן עד דינה ודינה בכלל ל"ב, והכתוב אומר שלשים ושלש, אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן למצרים. והנה שבעים נפש נמנים בפרשה זו לד' חלקים כנגד ד' הנשים. והזכיר מלת נפש בכל חלק וחלק ואחרי כן כלל את כולם והזכיר כל השבעים בלשון נפש הוא שאמר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, והבן זה.

טז וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבּוֹן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי

יז וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחַתְהוֹן וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל

יח אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר־נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת־אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ׃

אוּנְקְלוֹס אִלֵּין בְּנֵי זִלְפָּה דִי יְהַב לָבָן לְלֵאָה בְרַתֵּהּ וִילִידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב שִׁית עֶשְׂרֵי נַפְשָׁא
רַמְבַּ״ן אלה בני זלפה וגו' בני רחל אשת יעקב וגו' דרך הכתוב למנות בני הגבירות יחד בתחילה כמו שאמר בסדר וישלח יעקב (לעיל לה כג-כו) ובסדר ואלה שמות בני ישראל (שמות א ב-ד) או למנותם כתולדותם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו כאשר עשה בברכתם בסדר ויחי יעקב אבל בכאן מפני שבא למנות מספרם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה הקדים המרובה בנפשות ולכך הזכיר רחל בתוך הלחינות והוצרך להזכירה בכבוד ואמר אשת יעקב כאשר הזכרתי למעלה (לא לג מד כז):

יט בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן׃

רַשִׁ״י בני רחל אשת יעקב. וּבְכֻלָּן לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן אֵשֶׁת, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת:
אוּנְקְלוֹס בְּנֵי רָחֵל אִתַּת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן
סְפוֹרְנוֹ בני רחל אשת יעקב. שהיתה עיקר כוונתו וכן ממנה נולדו יוסף ובנימין. שהיו מעולים בשבטים כאמרם רז"ל (סוטה פרק אלו נאמרים) ראוי היה יוסף שיצאו ממנו שנים עשר שבטים כיעקב וכאמרם רז"ל (שבת פרק האשה) על בנימין שמת בעטיו של נחש וכן העיד באמרו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך:

כ וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת־מְנַשֶּׁה וְאֶת־אֶפְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וְאִתְיְלִידוּ לְיוֹסֵף בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם

כא וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ
אִבְּן עֶזְרָא ונעמן. הוא בן בנימין. כי יש נעמן שהוא בן בנו:

כב אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר׃

אוּנְקְלוֹס אִלֵּין בְּנֵי רָחֵל דְּאִתְיְלִידוּ לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁא אַרְבָּעָה עֲשָׂר

כג וּבְנֵי־דָן חֻשִׁים׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי דָן חֻשִׁים
אִבְּן עֶזְרָא ובני דן חשים. יתכן שהיו שנים ומת אחד מהם ולא הזכירו הכתוב כי כן דרך הלשון.

כד וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם

כה אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר־נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת־אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁבְעָה׃

אוּנְקְלוֹס אִלֵּין בְּנֵי בִלְהָה דִּיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ וִילִידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁא שִׁבְעָא

כו כָּל־הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי־יַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ׃

רַשִׁ״י כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:
אוּנְקְלוֹס כָּל נַפְשָׁא דְּעַלָּא לְיַעֲקֹב לְמִצְרַיִם נָפְקֵי יַרְכֵּהּ בַּר מִנְּשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁתָא שִׁתִּין וְשִׁית
רַשְׁבַּ״ם יוצאי יריכו הבאים מצרימה כל נפש ששים ושש: כי יעקב שהוא מחשבון של שלשים ושלש של לאה אינו בכלל יוצאי יריכו, כי יוצאי יריכו לא היו כי אם ששים ותשע, וכי אמר משה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, שיעקב ובניו היו שבעים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב. כלומר שהם יוצאי ירכו כדעת רז"ל שאמרו תאומות נולדו עם כל השבטים ואחיותיהם נשאו השבטים, כי מה טעם שאמר מלבד נשי בני יעקב, הכנעניות, אבל היו יוצאי ירכו ג"כ ולא פרסם אותם הכתוב. ומה שאמר ששים ושש, כי הארבעה לא היו מן הבאים כי במצרים היו, והם יוסף ומנשה ואפרים ויוכבד, שכתוב בה (במדבר כו) אשר ילדה אותה ללוי במצרים.
כְּלִי יָקָר . אע"פ שהיו נפשות רבות מ"מ קראם כולם נפש לפי שקודם זה היו האחים מתקנאים ביוסף והיו נפשות חלוקות ועכשיו נעשו לאחדים וסרה קנאתם, וגם יוסף לא היה לו לב עליהם ע"כ הודיע לנו הכתוב שהיו כולם נפש אחת, להעיד על צדקתו של יוסף ועל צדקת האחים, לכך אמר תחלה כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה להעיד על צדקת האחים, ואח"כ חזר ואמר ובני יוסף וגו' כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, להעיד על צדקת יוסף.

כז וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֻלַּד־לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל־הַנֶּפֶשׁ לְבֵית־יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי יוֹסֵף דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּמִצְרַיִם נַפְשָׁתָא תְרֵין כָּל נַפְשָׁתָא לְבֵית יַעֲקֹב דְּעַלּוּ לְמִצְרַיִם שִׁבְעִין
אִבְּן עֶזְרָא יש אומר כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון כי ששים ותשע היו. וזה המפרש טעה בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והם שלשים ושתים ובדרש כי יוכבד נולדה בין החומות. גם זה תמה למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה בהולדת משה והיא בת ק"ל שנה ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים. ולא די לנו זה הצער עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה. יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה וכי אחיה חי כך וכך שנים דרך אגדה או דברי יחיד. והנכון בעיני שיעקב בחשבון וממנו יחל כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש. והראיה על זה שאמר בתחלה יעקב ובניו. ואם טען טוען ויאמר כי הנה כתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים. כאשר אמר אשר יולד לו בפדן ארם ולא נולד לו בנימין שם. כי גם בזו הפרשה שנים עדים האחד שאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל. כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים כי שם היו ושם נולדו וכתוב אחריו בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ואלה שניהם לא ירדו ג"כ זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון כי נפש יש לו והוא העיקר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. היו שבעים זולתי יעקב, שכן כתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ועמו ע"א. וכ"כ (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ועם משה ע"א. וכן סנהדרי גדולה במקדש שבעים, ועם הנשיא שעל גביהן ע"א. וכן אומות הקדמונים ע', ועם ישראל ע"א. וכל זה דוגמא של מעלה כנגד שבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד, ועם ה' אלהי ישראל ע"א, והם נקראים בית דינו. ועל כן כשהזכיר השבעים לא אמר ליעקב כמו שהזכיר בכתוב שלמעלה ממנו, אבל הזכיר לבית יעקב כי יעקב עם ביתו רמז לבית דינו של הקב"ה וזה ע"א. והתבונן מזה מעלתו של יעקב שנאצלו מכחו שבעים נפש שמהם יצאו ששים רבוא כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה, שאין מנינם פחות מששים רבוא והם תכלית כל הדעות, ולכך לא היו ישראל ראוין לקבל את התורה עד שעלו לששים רבוא כי אז היו כנגד המספר העליון ואז נתנה התורה בהסכמת הכל, והשכינה אינה שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא שהם שש מאות אלף. והענין כי השכינה כלולה משש קצוות ויש בשש מאות אלף ששה פעמים מאה אלף הם עשרה רבוא, לכל קצה וקצה עשרה רבוא. ומיום ששרתה שכינה בהר סיני במתן תורה לא זזה מישראל עד שחרב בית ראשון, ומיום שחרב בית ראשון לא שרתה שכינה בישראל כי בבית שני לא שרתה שכינה, ואין הכונה לומר שלא שרתה שכינה בבית שני כלל שהרי מצינו שכינה שורה בשתי רבוא, ממה שכתוב (במדבר י) שובה ה' רבבות אלפי ישראל, וכתיב (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ואין צריך לומר בארבע רבוא שהשכינה שורה בהם, ועוד שהכתוב מעיד (חגי א) וארצה בו ואכבד. כלומר אשרה בו הכבוד שהוא השכינה, אלא שלא שרתה בו תדיר כמו בבית ראשון לפי שלא היו שם ששים רבוא, שלא עלו מבבל כי אם מ' אלף שכן כתוב (עזרא ב') כל הקהל כאחד ארבע רבוא. והוא שדרשו רז"ל (חגי א) וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב, חסר ה"א לפי שחסרו משם ה' דברים. ארון, שמן המשחה, אש, שכינה, ואורים ותומים. ומפני זה אמר ואכבד לבאר כי הכבוד היה שם שהיא השכינה לא התפארת, וזהו ואכבד למעט התפארת, וחסרון הה"א שהיא אחרונה שבשם על שם שחסרה משם שכינה, שהרי היא מה' דברים שחסרו, והיאך חסרה, והכתוב אומר ואכבדה, אלא שלא שרתה שם תדיר כמו בבית ראשון אלא חופף, אבל לעתיד לבא יהיו ישראל רבים בלא מספר, הוא שכתוב (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים, לא אמר והיה זרע ישראל כחול הים אלא והיה מספר, כלומר אותם שהיו באים במספר מבן עשרים שנה ומעלה יהיו כחול הים ואז יחזור התפארת והכבוד, וכן הבטיח ישעיה (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, והבן זה.

כח וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן׃

רַשִׁ״י להורת לפניו. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְפַנּוֹת לוֹ מָקוֹם, וּלְהוֹרוֹת הֵיאַךְ יִתְיַשֵּׁב בָּהּ: לפניו. קֹדֶם שֶׁיַּגִּיַע לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְהוֹרוֹת לְפָנָיו – לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה:
אוּנְקְלוֹס וְיָת יְהוּדָה שְׁלַח קֳדָמוֹהִי לְוַת יוֹסֵף לְפַנָּאָה קֳדָמוֹהִי לְגשֶׁן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דְגשֶׁן
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. שלח לפניו את יהודה להכין לו בית בגושן לפי שהוא הגבור והזריז משאר האחים. ודקדקו ז"ל אחר מלת להורות ואמרו להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה שיהיו השבטים הוגין בתורה. תדע לך שהוא כן שהרי יוסף כשפירש מאביו היו עוסקין בתורה בפרשת עגלה ערופה, כיון שראה העגלות נזכר שבפרשה עגלה ערופה פרש ממנו, ואז האמין, וזהו שכתוב (בראשית מה) וירא את העגלות וגו', וכתיב (שם) ותחי רוח יעקב. ובמדרש ואת יהודה שלח לפניו. אתמול שור וארי מנגחין זה עם זה, ועכשיו הולך אליו בשליחות, זהו שאמר הכתוב (ישעיה סה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן, זאב, זה בנימן, שנאמר בנימן זאב יטרף, וטלה אלו השבטים שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל, ירעו כאחד, שירד בנימן עמהם, שיעקב היה אומר לא ירד בני עמכם, כיון שהגיעה השעה וירד עמהם היו ממצעין אותו ומשמרים אותו. ואריה זה יהודה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה. כבקר יאכל תבן, זה יוסף שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו. נמצאו אוכלים כאחד שנאמר (בראשית מג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו, הוי אומר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף.
סְפוֹרְנוֹ להורות לפניו גושנה. למען יורה יהודה איך יתוקן בית דירה לפני בוא יעקב לגושן:

כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עוֹד׃

רַשִׁ״י ויאסר יוסף מרכבתו. הוּא עַצְמוֹ אָסַר אֶת הַסּוּסִים לַמֶּרְכָּבָה לְהִזְדָּרֵז לִכְבוֹד אָבִיו: וירא אליו. יוֹסֵף נִרְאָה אֶל אָבִיו: ויבך על צואריו עוד. לְשׁוֹן הַרְבּוֹת בְּכִיָּה, וְכֵן כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד (איוב ל"ד), לְשׁוֹן רִבּוּי הוּא – אֵינוֹ שָׂם עָלָיו עֲלִילוֹת נוֹסָפוֹת עַל חֲטָאָיו; אַף כָּאן הִרְבָּה וְהוֹסִיף בִּבְכִי יוֹתֵר עַל הָרָגִיל; אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע:
אוּנְקְלוֹס וְטַקֵּיס יוֹסֵף רְתִכּוֹהִי וּסְלֵיק לְקַדָּמוּת יִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי לְגשֶׁן וְאִתְגְּלִי לֵהּ וּנְפַל עַל צַוְארֵהּ וּבְכָא עַל צַוְארֵהּ עוֹד
רַשְׁבַּ״ם עוד: הרבה, כדכתיב כי לאעל איש ישים עוד:
אִבְּן עֶזְרָא ויאסר יוסף. על ידי צווי כמו ויבן שלמה את הבית:
רַמְבַּ״ן וירא אליו יוסף נראה אל אביו ויבך על צואריו עוד לשון הרביית בכיה אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף בנו ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ו:כ״ט) ולא ידעתי טעם ב"וירא אליו" כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו ככתוב (בראשית מ״ח:י״ב) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו והשעה הזו ראויה יותר להשתחות לו וכן כל "עוד" בכתוב תוספת על עיקר הוא איננו כמו הרבה לא על איש ישים עוד (איוב לד כג) שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל או הבן הבכור המולך ואל תחוש בעבור אמרו ויאמר ישראל כי ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו וכן (לעיל מא מח-נ) ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים וגו' וליוסף יולד שני בנים וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאסר יוסף מרכבתו. דרשו רז"ל אמר רבי יודן שני בני אדם ראו כבוד שלא ראה בריה מעולם, ואלו הם יתרו ויעקב, כשבא יתרו אצל משה מה כתיב ביה (שמות יח) ויצא משה לקראת חותנו, מי ראה למשה יוצא, ואינו יוצא מי ראה לאהרן יוצא והוא אינו יוצא, מי ראה שבעים זקנים יוצאים והוא אינו יוצא, נמצאו כל אלו יוצאין אחר יתרו. וכן יעקב, מי ראה ליוסף יוצא לקראת אביו והוא אינו יוצא, מי ראה לזקני פרעה יוצאין והוא אינו יוצא, מי ראה כל מחנה מצרים והוא אינו יוצא, לקיים מה שנאמר (ישעיה כד) ונגד זקניו כבוד. ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. כתב הרמב"ן ז"ל אין להבין כי יוסף נפל על צוארי אביו כי לא היה מדרך המוסר, אבל הראוי לנשק את ידיו או להשתחוות לו, אבל הכל חוזר ליעקב כי יעקב נפל על צוארו של יוסף ובכה על צואריו עוד כאשר בכה תמיד עד עתה כשלא ראהו, וידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי אחר היאוש ואחר האבלות או הבן הבחור אשר המליכוהו על כל ארץ מצרים.
סְפוֹרְנוֹ וירא אליו. מתוך עבדיו הסובבים אותו ולא המתין שיבא אביו אליו אל המרכבה:

ל וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת־פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי׃

רַשִׁ״י אמותה הפעם. פְּשׁוּטוֹ כְתַרְגּוּמוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ סָבוּר הָיִיתִי לָמוּת שְׁתֵּי מִיתוֹת, בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי שְׁכִינָה, וְהָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיִּתְבָּעֵנִי הַקָּבָּ"ה מִיתָתְךָ, עַכְשָׁו שֶׁעוֹדְךָ חַי, לֹא אָמוּת אֶלָּא פַעַם אַחַת:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף אִלּוּ אֲנָא מָאִית זִמְנָא הָדָא מְנַחֵם אֲנָא בָּתַר דַּחֲזֵיתִי יָת אַפָיךְ אֲרֵי עַד כְּעַן אַתְּ קַיָּם
סְפוֹרְנוֹ אמותה הפעם. מצרות אחרות נושעתי ואחר התשועה מהם אפפו עלי רעות עתה בזאת הפעם שנושעתי מצרתך אחרי ראותי את פניך יהי רצון שאמות בזאת התשועה ולא יוסיף עצב עמה:
כְּלִי יָקָר . לפי שקודם זה היו חייו חיי צער והיה חשוב כמת בחייו כאילו כבר מת ועבר ובטל מן העולם, אבל עכשיו שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם שנעשה איש חי, מעתה יהיה מעותד אל המיתה ורק פעם אחת ולא הרבה מיתות, כי החשוב כמת מחמת חיי צער דומה כאילו בכל יום הוא מת, וכן נאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה ויהי ימי חייו קמ"ז שנה, כי ע"י חיי שלוה שהיה לו באותן י"ז שנים היה דומה למפרע כאילו חיה כל קמ"ז שנים חיים נעימים הקרוין חיים באמת.
אוֹר הַחַיִּים ויאמר וגו' אמותה הפעם וגו'. טעם אומרו הפעם פירוש להיות שאמר (וישב ל"ז) כי ארד אל בני אבל שאולה עתה אמר לא אראה השחת. עוד נראה לומר בדקדוק אומרו כי עודך חי ולא הספיק לומר אחרי ראותי פניך והדבר מובן כי חי הוא. גם צריך לדעת למה לא אמר יעקב כן כשבשרוהו האחים כי יוסף חי ומצינו שהאמין כשראה העגלות (מ"ה) ותחי רוח וגו' ומה דבר חדש ראה. אכן כוונת דברי יעקב הם כי הגם שנתבשר כי עודנו חי זה הועיל לדעת שישנו במציאות אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין האומות שפל עבד מושלים אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, או לצד היותו מובדל ממנו ונתון תוך הקליפות ובפרט טומאת מצרים, ומה גם לצד מה שעברו מרוח הקודש שאמר (ל"ז) טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, (ב"ר פ' פ"ד) ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש ומה גם יעקב הצדיק, אשר על כן לא היתה שמחתו שלימה מספק זה עד וירא אליו והכיר בו בפניו כי הכרת הפנים תענה באיש, וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר, לזה כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם פירוש הפעם הזאת בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי פי' צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי כי הצדיקים קרויים חיים ונכון:

לא וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו וְאֶל־בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית־אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי׃

רַשִׁ״י ואמרה אליו אחי וגו'. וְעוֹד אֹמַר לוֹ, והאנשים רועי צאן וגו':
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי וּלְבֵית אֲבוּהִי אֶסַּק וְאֵחַוֵּי לְפַרְעֹה וְאֵימַר לֵהּ אַחַי וּבֵית אַבָּא דִּי בְאַרְעָא דִּכְנַעַן עַלּוּ לְוָתִי
סְפוֹרְנוֹ אעלה ואגידה. שמלאכתכם היא מרעה הצאן מבלתי שאשאל ממנו אז שיתן לכם ארץ גושן כדי שיאמין כשתאמרו לו שזאת מלאכתכם ולא יחשוב שתאמרו כן כדי שיתן לכם ארץ גושן:

לב וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי־אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְגֻּבְרַיָּא רָעֵי עָנָא אֲרֵי גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ וְעָנְהוֹן וְתוֹרְהוֹן וְכָל דִּי לְהוֹן אַיְתִיאוּ
רַשְׁבַּ״ם והאנשים רועי צאן: כל זה אמר יוסף לפרעה:
רַמְבַּ״ן והאנשים רעי צאן כי אנשי מקנה היו אמר להם שהם רועים אבל לא שירעו בהמות של אחרים כי גם בשל עצמם יש להם עבדים ובני בית ירעו אותם אלא שעשרם במקנה וזה טעם כי אנשי מקנה היו והיה להם עושר ועבודה רבה מאד במקנה רב אשר להם כי לא רצה להזכיר רק לכבוד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והאנשים רועי צאן. כלומר משלהם, וכדי שלא תבין כי היו הצאן מאחרים והיו מתעסקים בשכר, לכך הוסיף לומר כי אנשי מקנה היו, להורות שלא היו משל אחרים רק משל עצמם, כי עשירים גדולים היו. ומה שבחרו השבטים האומנות הזאת והיא אומנות אבותיהם מפני שני דברים, האחד שיש בה ריוח גדול בגיזה ובחלב ובולדות, והיא אומנות אינה צריכה יגיעה רבה וטורח גדול ומבלי עון, ועליה הזהיר שלמה בחכמתו (משלי כז) ידע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים. והשני לפי שהשבטים היו יודעים שיגלו למצרים הם וזרעם, ומפני שהמצריים היו עובדים לצורת הצאן תפשו להם אומנות זו כדי שיהיו זרעם מורגלים בה, ותהא עבודת הצאן רחוקה בעיניהם וכן תמצא רוב הצדיקים והנביאים שהיו רועים, תמצא בהבל (בראשית ד) ויהי הבל רועה צאן, וכן במשה (שמות ג) ומשה היה רועה, וכן שמואל הנביא, וכן שאול ודוד כולם רועים. והטעם בהם כדי שיתרחקו מן הישוב לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות, וכל מה שהוא מתרחק מן הישוב הוא מתרחק מן העון ומן הגזל והחמס ושאר העברות, והראיה מה שכתוב בלוט (בראשית יט) ויעל לוט מצוער וישב בהר, הוצרך לצאת מסדום פן יספה בעונם, ואחר שיצא משם הלך לצוער שימלט שם כמו שאמר (שם) הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, לפי שיושביה חדשים מקרוב באו לכך היו עונותיהם מצערין, ואע"פ כן עדיין היה מתירא בצוער מפני פחד העונות המצויים בישוב, על כן הוצרך לצאת משם אל ההר, ועוד ששם מקום התבודדות לנבואה ואין אדם רואה שם דבר שיטריד מחשבתו מן המחשבה בהש"י. וכבר ידעת כי מגדולי הנביאים היו מתרחקים ופורשים מן הישוב ומתבודדים במדבר אפילו בלא מרעה, והם אליהו ואלישע, הוא שכתוב באלישע (מלכים א יט) וי"ב צמדים לפניו, ופירש מן האומנות הזאת והלך אחריו, הוא שכתוב (מלכים שם) אלכה נא אשקה את אבי ואת אמי ואלכה אחריך, וכתיב (שם) וילך אחרי אליהו וישרתהו. וכן היה בלי ספק מנהג בני הנביאים בדור ההוא ואשר לפניו להניח עסקי העולם וישובו ומניחין ההשגחה בעניני הגוף ויוצאים אל המדברות להתבודד שם ולהיות מחשבתם דבקה בה' יתברך.
כְּלִי יָקָר . יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לדבריו כי אנשי מקנה היו, יהיו אנשי מקנה או לא סוף סוף רועי צאן המה, ועוד שאמר כי יקרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, יותר היה נכון שיאמרו רועי צאן היו עבדיך, כי דווקא רועי צאן תועבת מצרים המה אבל לא אנשי מקנה וכי פרעה לא היה לו מקנה, ועוד קשה כי המה שינו ולא אמרו כאשר צוה להם יוסף כי השיבו לפרעה רועי צאן היו עבדיך, ועוד גם אבותינו מיותר, וכי שאלם על מעשה אבותיהם. וביאור הדבר הוא, שתכלית כל הדברים הללו היה כדי שירחיקם פרעה מעליו ויושיבם בארץ גושן, אע"פ שגם לפרעה היה צאן ובקר ורועים מכל מקום היו רועי מצרים נוהגין כבוד במין הצאן לכבוד מזל טלה אשר בו שמו כסלם, והכבוד הוא לרעות אותן במרעה שמן וטוב כר נרחב ושלא להכותם במקלות, אבל שאר אומות אינן נזהרים בזה ע"כ תועבת מצרים כל רועי צאן. לפיכך כשאמר יוסף לפרעה והאנשים רועי צאן כדי שירחיקם מעליו הוצרך ליתן טעם של התנצלות שלא יחשוד אותם שלכך בחרו אומנות הרעיה כדי להקהות שיני כל המאמינים במזל טלה בראותם הצאן אשר יעבור תחת השבט מוכה ומעונה, על כן נתן טעם כי אנשי מקנה היו שכך קרה להם שכל עיקר רכושם היה המקנה על כן בחרו להם אומנות הרעיה.

לג וְהָיָה כִּי־יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶם׃

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אֲרֵי יִקְרֵי לְכוֹן פַּרְעֹה וְיֵימַר מָה עוֹבָדֵיכוֹן
כְּלִי יָקָר והיה כי יקרא לכם פרעה. יש לחוש שלכך הוא קורא אתכם כדי לבחור בכם אנשים למלחמתו לפיכך כשישאל לכם מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, ולא תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן, ואינו מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך והס להזכיר לפניו בפירוש דבר שהוא כנגד דתו, דאל"כ למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי עצמו שאמר שהם רועי צאן וטעמו כי תועבת מצרים כו', אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא צוה להם לומר שהם רועי צאן, אמנם המלך יבין מעצמו מאחר שאנשי מקנה אתם ודאי כולכם רועי צאן, וכדי שלא יבקש מכם להחליף מלאכת הרעיה באומנות דבר אחר, על כן תאמרו מנעורינו ועד עתה לא הורגלנו בשום אומנות אחרת כי אם בזה, וכדי שלא יאמר שמנעוריכם בחרתם באומנות זו להכחיש דעת המאמינים במזל טלה, ע"כ תאמרו גם אבותינו מעולם קודם שנתפשטה אמונה זו בעולם, אבל יוסף רצה לומר בפירוש אל פרעה כי המה רועי צאן, כי כך אמר תחילה שהוא רוצה לומר לפניו והאנשים רועי צאן כי אליו יתכן לומר בפירוש כן כדי שירחיק אתכם מעליו, אבל לכם לא יתכן לומר בפירוש לפניו דבר שיגרם ההרחקה, אלא הוא יבין זה מכלל דבריכם. ולסוף הוחלפה השיטה, שיוסף לא אמר לפני פרעה כי המה רועי צאן, ואחיו אמרו בפירוש רועי צאן עבדיך לפי שראה שפרעה לא שלח אחריהם לקרא אותם ולא היה חושש פן יקח מהם הגבורים למלחמתו, על כן לא הוצרך הוא להזכיר כי רועי צאן המה, והמה אמרו בפירוש רועי צאן עבדיך כדי שירחיקם מעל גבולו כאמור, כי כך התנה יוסף שאחד מהם יאמר בפירוש כי המה רועי צאן, ואחד יאמר סתם אנשי מקנה או הוא או אחיו, דאל"כ למאי נפקא מינה הגיד יוסף לאחיו מה שרוצה לדבר בפני פרעה, אלא כך אמר יוסף לאחיו, אם אני אדבר בפירוש שרועי צאן אתם אזי די כשתאמרו אתם אנשי מקנה, כי אינו מדרך המוסר להזכיר שני פעמים רועי צאן כי הוא נגד דתו, ואם אני לא אומר בפירוש רועי צאן אז אתם תאמרו בפירוש, וכך היה לסוף ובזה הותרו כל הספיקות.

לד וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד־עַתָּה גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם־אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן׃

רַשִׁ״י בעבור תשבו בארץ גשן. וְהִיא צְרִיכָה לָכֶם שֶׁהִיא אֶרֶץ מִרְעֶה, וּכְשֶׁתֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁאֵין אַתֶּם בְּקִיאִין בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת, יַרְחִיקְכֶם מֵעָלָיו וְיוֹשִׁיבְכֶם שָׁם: כי תועבת מצרים כל רועה צאן. לְפִי שֶׁהֵם לָהֶם אֱלֹהוּת:
אוּנְקְלוֹס וְתֵימְרוּן גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ עַבְדָּיךְ מֵעוּלֵמָנָא וְעַד כְּעַן אַף אֲנַחְנָא אַף אַבְהָתָנָא בְּדִיל דִּי תֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא
רַשְׁבַּ״ם כי תועבת מצרים: נבזים היו בעיניהם כל רועי צאן, כי מאוס הצאן בעיניהם בין לאכילה בין לזבח כדכתיב הן נזבח את תועבת מצרים וגו':
אִבְּן עֶזְרָא כי תועבת מצרים כל רועה צאן. לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר. ולא יעזבו אדם שיזבח צאן כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.