א סְפֵק חֲשֵׁכָה, וְהוּא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, (הַיְנוּ כְּדֵי שִׁעוּר הִלּוּךְ ג' רְבִיעֵי מִיל אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה (טוּר בְּסִימָן רצ"ג וּכְדִלְקַמָּן סוֹף סִימָן ב') (וְשִׁעוּר מִיל הוּא שְׁלִישׁ שָׁעָה פָּחוֹת חֵלֶק ל') אֵין מְעַשְּׂרִים אֶת הַוַּדַּאי וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת וְאֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְע"ל סי' תט"ו ס"ב, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְע"ל סי' שצ"ג. וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לְהַדְלִיק נֵר לְצֹרֶךְ שַׁבָּת; וְכֵן לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ שֶׁהוּא טָרוּד וְנֶחְפָּז עָלֶיהָ. הַגָּה: וְכֵן מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת שָׁעָה אוֹ ב' קֹדֶם חֲשֵׁכָה יָכוֹל לוֹמַר לְהַדְלִיק הַנֵּר וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ (מהרי"ו סי' קי"ו) וְע"ל סי' שמ"ב.
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ; וּזְמַן תּוֹסֶפֶת זֶה הוּא מִתְּחִלַּת הַשְּׁקִיעָה שֶׁאֵין הַשֶּׁמֶשׁ נִרְאֵית עַל הָאָרֶץ עַד זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; וְהַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהוּא ג' מִילִין וְרָבִיעַ, רָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ כֻּלּוֹ תּוֹסֶפֶת, עוֹשָׂה. רָצָה לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מִקְצָת, עוֹשֶׂה; וּבִלְבַד שֶׁיּוֹסִיף אֵיזֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה וַדַּאי יוֹם מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. וְשִׁעוּר זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הוּא ג' רְבִיעֵי מִיל שֶׁהֵם מַהֲלַךְ אֶלֶף וְת"ק אַמּוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה. הַגָּה: וְאִם רוֹצֶה לְהַקְדִּים וּלְקַבֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (טוּר וְאָגוּר בְּשֵׁם תוס' פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) וְע"ל סי' רס"ז.
ג וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּשִׁעוּר זֶה, יַדְלִיק בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת; וְאִם הוּא יוֹם הַמְעֻנָּן, יַדְלִיק כְּשֶׁהַתַּרְנְגוֹלִין יוֹשְׁבִים עַל הַקּוֹרָה מִבְּעוֹד יוֹם. וְאִם הוּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁאֵין שָׁם תַּרְנְגוֹלִים, יַדְלִיק כְּשֶׁהָעוֹרְבִים יוֹשְׁבִים מִבְּעוֹד יוֹם.
ד אַחַר עֲנִיַּת בָּרְכוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יוֹם הוּא, אֵין מְעָרְבִין וְאֵין טוֹמְנִין מִשּׁוּם דְּהוּא קַבְּלֵיהּ לְשַׁבָּת עָלֵיהּ; וּלְדִידָן הָוֵי אֲמִירַת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת כַּעֲנִיַּת בָּרְכוּ לְדִידְהוּ.
א סָעִיף א (א) בין השמשות - ואם נסתפק אם הגיע הזמן לבה"ש ג"כ אסור:
ב סָעִיף א (ב) אחר שקיעת החמה - היינו אחר סוף שקיעה דלדעת התוספות והשו"ע נמשך מתחילת השקיעה עד סופה יותר משלשה מילין וכדלקמן בס"ב ואח"כ מתחיל הזמן דבין השמשות ועיין לקמן במ"ב סק"כ:
ג סָעִיף א (ג) אין מעשרין - אפילו במעשר פירות דהוי דרבנן:
ד סָעִיף א (ד) את הודאי - דה"ל כמתקן וה"ה שאסור להפריש חלה אף בחו"ל. וחמור חלת חו"ל יותר ממעשר דלענין מעשר אם אין לו מה יאכל בשבת תו הוי לצורך מצוה וקי"ל דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך מצוה וכמו שפסק לקמיה ולענין חלה יש להחמיר בכל גווני שהרי חלת חו"ל יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר שבת ולהפריש מן המשויר ולכן כשחל שבת בע"פ ולא הפריש חלה מהמצה בע"ש מבעוד יום מותר להפריש אף בע"ש בין השמשות דא"א לאכול ולשייר חתיכה מכל מצה. וה"ה אם לא הפריש חלה מבעוד יום מהלחם חמץ שיאכל בבוקר בשבת:
ה סָעִיף א (ה) ואין מטבילין וכו' - המחבר העתיק לשון המשנה [שבת ל"ד] אף שאין נוהג עתה דהמשנה איירי לענין להטביל כלים מטומאתן משום דנ"מ מזה לדידן לענין טבילת כלים חדשים הנקחין מן הא"י לדעת האוסרים להטבילן בשבת כדלקמן בסימן שכ"ג ס"ז דאסור נמי לדידהו להטבילן בין השמשות והטעם משום דנראה כמתקן את הכלי דע"י הטבילה מותר להשתמש בה אך אם הוא צריך לשבת ואין לו אחר יכול לטבול בין השמשות ולברך כדין:
ו סָעִיף א (ו) ואין מדליקין - בזה אסור אפילו לצורך מצוה שיתבטל עי"ז מסעודת שבת וכה"ג דספיקא דאורייתא הוא. ואפילו בדיעבד אם הדליק או שעשה שאר איזה מלאכה בין השמשות אסור ליהנות ממנה כמו אם היה עושה אותה בשבת גופא דאסור אפילו אם עשה אותה בשוגג וכמבואר בסימן שי"ח [פמ"ג ועיין בבה"ל]:
ז סָעִיף א (ז) ואין מערבין ע"ת - דבגמרא יש סמך לע"ת מקרא וע"כ חמיר דאפילו לדבר מצוה אסור כ"כ העו"ש ובלבוש מיקל לדבר מצוה [ושתי דעות האלו נמצאים בספר מאירי ע"ש שכותב דלדעה המתרת יהיה איירי הגמרא דאוסר לערב דוקא בדבר הרשות ובמערב ברגליו דבעלמא מותר אפילו לדבר הרשות [עיין בסימן תט"ו סק"ב במ"א] דבפת הא קי"ל דאפילו מבעוד יום אין מערבין אלא לדבר מצוה [וכמ"ש בסימן תט"ו ס"א] עכ"ל המאירי]:
ח סָעִיף א (ח) וע"ל סי' תט"ו - ר"ל דמבואר שם דבדיעבד עירובו עירוב וע"ש במ"א:
ט סָעִיף א (ט) את הדמאי - דרוב עמי הארץ מעשרין הן ולא מקרי תיקון:
י סָעִיף א (י) וטומנין - בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש בתחלת סימן רנ"ז עי"ש שמבואר כל פרטי הדין בטעמיהן. ולשאר דברים שאסור מדרבנן חוץ מאלו דקחשיב פה דין בה"ש כמו שבת עצמה אם לא שהוא לדבר מצוה או שאר דוחק וכמבואר לקמן בסימן שמ"ב עי"ש:
יא סָעִיף א (יא) ומערבין - ויכול ג"כ לברך ועיין בס"ד ובמה שכתבנו שם. ומ"מ לכתחלה יזהר שלא יאחר הע"ח עד בין השמשות [מ"א בסימן ר"ס סק"ג ע"ש]:
יב סָעִיף א (יב) סימן שצ"ג - היינו דשיתופי מבואות יש לו דין עירובי חצירות ועוד פרטי דינים ע"ש:
יג סָעִיף א (יג) לומר לא"י - דאמירה לא"י הוא בכלל שבות ולא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצוה וכדלקמן בסימן שמ"ב ע"ש:
יד סָעִיף א (יד) בין השמשות - המחבר אזיל לשיטתו דסבירא ליה לקמן בסימן ש"ז ס"ה דבשבת גופא אסור ע"י א"י במלאכה דאוריית' אפי' אם הוא לצורך שבת וע' לקמן בסימן רע"ו ס"ב בהגה"ה:
טו סָעִיף א (טו) לצורך מצוה - אף שאיננה בשביל שבת וכדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש ובמ"ב:
טז סָעִיף א (טז) ונחפז עליה - כתב רש"ל היינו כל דבר שאם לא יהיה נעשה הוא מצטער בשבת שרי לעשות ע"י הא"י בין השמשות אבל לבי נוקף להחמיר אם אין לו בהן שום צורך בשבת רק לצורך חול אך אם הוא הפסד מרובה או לצורך גדול שרי שבותין בבה"ש ובפרט שבות דאמירה לא"י דלית ביה מעשה וע"כ מותר לומר לא"י בין השמשות להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן כלצורך גדול עכ"ל בקיצור:
יז סָעִיף א (יז) שעה או ב' - דוקא שעה או ב' אבל חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דבכל מקומות ישראל קבלו עליהן השבת חמירא טפי ואסור אפילו לומר לא"י שיעשה מלאכה מיהו לצורך מצוה שרי. ואפילו לפי מה שפוסק המחבר לקמן בס"ד דאחר קבלת שבת אסור לעבור אפילו על שבות במקום מצוה מ"מ לענין אמירה לא"י לא מחמרינן טפי מבין השמשות:
יח סָעִיף א (יח) לומר לא"י להדליק - אפילו שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו עליהן שבת ועושין בעצמן מלאכה די לנו במה שע"י הקבלה נשבות בעצמנו ממלאכה. ודע דבעניננו איירינן שהצבור שבעירו קבלו עליהן השבת וחל קדושת שבת בע"כ אפילו אם אחד לא ירצה לקבל וע"כ כתב לומר לא"י וכו' ומטעם הנ"ל אבל ביחיד שקבל עליו השבת מותר אפילו לומר לישראל חברו שיעשה לו מלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג סי"ז ע"ש הטעם במ"ב:
יט סָעִיף ב (יט) שצריך להוסיף - בין בכניסתו ובין ביציאתו וכדאיתא לקמן בסימן רצ"ג ס"ב עי"ש. ואין על הזמן הזה לא לאו ולא כרת כ"א מ"ע מה"ת וילפינן [בגמרא ר"ה ט'] מדכתיב ביוה"כ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בט' מתענין ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום כדי להוסיף מחול על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב ומדכתיב תשבתו שבתכם ילפינן דכל מקום שנאמר שבות כמו שבת ויו"ט גם כן צריך להוסיף ולשבות ממלאכה. וזמן תוספת הוא ע"כ קודם בין השמשות דבבה"ש הוא ספק שמא הוא לילה וחייב עליה אשם תלוי ולא צריך קרא לאוסופי:
כ סָעִיף ב (כ) מתחלת השקיעה - הוא דעת ר"ת וסייעתו דס"ל דשתי שקיעות הן מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת השקיעה ושוהה כדי ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה שאז מתחיל להשקע האור לגמרי והוא נקרא סוף השקיעה ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי מיל שהוא אלף ות"ק אמות והוא בה"ש ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם סימן ללילה ונמצא שלדעתו מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים היא ארבעת מילין ועיין מה שכתבנו בסמוך דהרבה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דמיד שנתכסה החמה מעינינו הוא בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה:
כא סָעִיף ב (כא) רצה לעשותו וכו' - היינו ע"י דיבור שהוא מקבלו עליו לשם תוספת שבת או ע"י אמירת ברכו וכדלקמן בס"ד. ואם מהני לזה קבלה בלב ע"ל בסי' תר"ח ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם. וע"ל ברס"ג ס"י בהג"ה דמנהגנו שהאשה המדלקת נרות לשבת היא מקבלת שבת בהדלקה זו:
כב סָעִיף ב (כב) איזה זמן - ולא סגי בהוספה כ"ש אלא שצריך קצת יותר. ושיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה ועיין בבה"ל:
כג סָעִיף ב (כג) ג' רבעי מיל - והוא לערך רבע שעה. והנה השו"ע הזכיר בסעיף זה דעת ר"ת וסייעתו אבל הרבה מהראשונים ס"ל וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבה"ש מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו ונמשך זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבים בינונים והוא לילה מה"ת לכל דבר. ולפ"ז יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה אחר שהחמה נתכסה מעינינו ואפילו מלאכת מצוה כגון הדלקת הנרות לסעודת שבת ג"כ יזהר מאד לגמור הדלקתם קודם שתשקע החמה דלאח"כ הוא בכלל בה"ש ועיין לעיל בסק"ו. ולכתחלה אין להמתין עד הרגע האחרון רק יקדים הדלקתם משעה שהשמש בראשי האילנות כדלקמן ומי שמחמיר על עצמו ופורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם שקיעה אשרי לו דהוא יוצא בזה ידי שיטת כל הראשונים. ולענין מוצ"ש עיין בבה"ל שבארנו בשם הפוסקים דלכ"ע השעור דג' רבעי מיל משתנה לפי הזמן והמקום ולא נאמר זה בגמרא אלא באופק בבל ובזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים ובמקומותינו שנוטה לצד צפון העולם מתארך הרבה יותר ע"כ יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה במוצ"ש אף שנתאחר זמן רב אחר השקיעה עד שיראו ג' כוכבים קטנים וכדלקמן בסימן רצ"ג ס"ב ועי"ש במ"ב ובה"ל:
כד סָעִיף ב (כד) קודם הלילה - לילה נקרא מה"ת לכל דבר משיראו ג' כוכבים ועיין בבה"ל:
כה סָעִיף ב (כה) הרשות בידו - ונאסר בעשיית מלאכה אבל אם קיבל עליו השבת קודם פלג המנחה אין בקבלתו כלום ופלג המנחה נקרא שעה ורביע קודם הערב ועיין לעיל בסימן רל"ג דהוא שעות זמניות דהיינו בין שהיום ארוך או קצר מתחלק לי"ב חלקים וחלק ורביע קודם הערב הוא פלג המנחה. גם כתבנו שם דיש דעות בין הפוסקים אם שעה ורביע הזו הוא קודם השקיעה או קודם צאת הכוכבים ע"כ לעניננו בדיעבד אם קבל על עצמו לשם תוספת שבת עד שעה ורביע שקודם השקיעה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה:
כו סָעִיף ג (כו) בראש האילנות - או בראשי הגגות הגבוהים:
כז סָעִיף ג (כז) יום המעונן וכו' - וה"ה כשיש לו מורה שעות שהולך בטוב ויודע עי"ז אימתי הוא זמן השקיעה יכול לסמוך עליו [ברכי יוסף בסימן של"א]:
כח סָעִיף ד (כח) עניית ברכו - משום דהוא התחלת תפלת ערבית של שבת לכך הכל פורשין אז ממלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג ס"י דהוא כמי שקבל עליו קדושת שבת בפירוש ואסור אז בכל הסייגים והגדרים שגדרו חז"ל לשבת כגון לכנוס למרחץ להזיע בעלמא וכ"ש ברחיצה בחמין וכה"ג בכל השבותין ובא המחבר להשמיענו דאפילו אותן דברים שהתירו בבין השמשות כגון עירובי חצרות והטמנה דהוא בודאי לצורך שבת וה"ה כל שבות שהוא לצורך מצוה אפ"ה אסור כאן והטעם דכיון דקבל עליו שבת בפירוש אף שהוא זמן הרבה קודם ביה"ש חמור מביה"ש בלי קבלה [ולפ"ז לא יצוייר ההיתירא דבין השמשות הנ"ל לענין ע"ח והטמנה וכה"ג רק אם הוא במקום שאין שם צבור דאל"ה בודאי רוב הצבור קבלו כבר שבת בבין השמשות והמיעוט נמשכין אחריהן בע"כ וכמ"ש בסימן רס"ג סי"ב וי"ג ע"ש] ועיין בביאור הלכה בשם הרבה אחרונים שכתבו דדוקא ע"י ברכו שהוא קבלת שבת של ציבור אבל אם יחיד קבל עליו שבת מבעוד יום לא חמיר מבין השמשות וכן משמע ממ"א סק"ז:
כט סָעִיף ד (כט) שעדיין יום הוא - ר"ל אפילו הוא זמן הרבה קודם בין השמשות כל שהוא אחר פלג המנחה:
ל סָעִיף ד (ל) אין מערבין - אפילו לדבר מצוה:
לא סָעִיף ד (לא) כעניית ברכו - דמסתמא כיון שמזכיר שבת הוי כקבלה. וכתב המ"א ועתה נוהגין לומר מזמור שיר וגו' ואפ"ה עושין כל המלאכות עד ברכו [והיינו כשהזמן הוא קודם בין השמשות] והטעם משום דמעיקרא הכי קבלו עלייהו ואין מתכוונים בזה לקבלה. וכ"ז בזמן המג"א אבל במקומותינו המנהג כהיום מיד שאומרים מזמור שיר מקבלין הצבור שבת עלייהו ואסור בכל המלאכות אפילו עדיין היום גדול [פמ"ג ודה"ח] וכתב בספר דרך חכמה דה"ה במקומות שנוהגין לומר לכה דודי ומסיימין בואי כלה הוי קבלת שבת ממש ועיין בתו"ש:
א סָעִיף א בין השמשות. ואם נסתפק אם היא ב"ה אסור (ב"ח):
ב סָעִיף א אין מעשרין. דה"ל כמתקן וה"ה דאסו' להפריש חלה וכ"מ ססי' ר"ס ועסי' תק"ו:
ג סָעִיף א ואין מטבילין. דמתקן מנא הוא:
ד סָעִיף א ואין מערבין. דמקנא ביתא הוא כמ"ש סימן תקכ"ח:
ה סָעִיף א וטומנין. בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש רסי' רנ"ז אבל לשאר דברים דין ב"ה כמו בשבת עצמה:
ו סָעִיף א ומותר לומר. אבל לעשר ולהטביל לא הוה מצוה ועירובי חצירות הוי מצו' (מ"מ) ובכ"מ כ' דע"ח לא הוה מצו' אלא שהוא טרוד ונחפז עליה ע"כ וא"כ אם אין לו מה יאכל בשבת או שאין לו כלים מות' להטביל ב"ה ומיהו יש שבותי' שאסורין גם ב"ה כמ"ש סימן ת"ט ס"ג וסימן תי"ד ס"ג וכת' רש"ל בתשובה רסי' מ"ו כל דבר שאם לא בא לידו היה מצטער עליה נמצא שהיה מצטער בשבת הוא דהתירו ועוד לבי נוקף להחמיר דאם הוא עסק גמור לצורך חול שא"צ לו כלל בשבת אסור אפי' מצטער עליה אבל לצורך גדול או בהפסד מרובה שרי שבות ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם וכן מותר לומר לעכו"ם ב"ה להדליק נר ביום שמת בו אביו מאחר שהעולם נזהרין בו חשבי' ליה כלצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה עכ"ל:
ז סָעִיף א להדליק נר. אפי' שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומו' שעדיין לא קבלו עליהם שבת ודמי' להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים (שם) וא"ת הא בלא"ה שרי דאי בעי לא קבל שבת עליה כמ"ש ססי' רס"ג וי"ל דשאני התם דמיירי ביחיד המקבל עליו שבת אבל בצבור שקבלו עליהם שבת חל עליהם שבת בע"כ וגרע מב"ה כמ"ש ס"ד ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחר ומשמע מדבריו דאם הוא חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דכל מקומות ישראל קבלו עליהם שבת אסור לומ' לעכו"ם ומיהו לצורך מצוה אפשר דשרי דלענין אמירה לא מחמרינן טפי מב"ה וכ"מ במהרי"ו שם וכ"כ רש"ל בתשובה:
ח סָעִיף ב שצריך להוסיף. והוי מ"ע דאוריית':
ט סָעִיף ב ג' רביעי מיל. והוא כמו רביעית שעה קודם צ"ה וב"ח כתב שיש להחמיר לעצמו כמ"ש ספר היראים ומרדכי והאגודה דמתחלת השקיעה הוי לילה וג' רביעי מיל קודם לזה הוי ב"ה וכן ראיתי זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכ' ב' שעות קודם שבת עכ"ל וז"ל תשו' מהרי"ל סימן קס"ג לענין תפלה וקבלת שבת פשיט' דאזלי' בכל יום אחר שעותיו דילפי' מחלקהו לשני ערבית וחשבי' לשעות מחצות עד הערב ומהנהו משערי' פלג מנחה ותוספת שבת ב' שעות לכל הקודם כדברי מהר"ח ויתישב בזה מנהג הקהילות עכ"ל ומשמע דחשבי' עד צ"ה ממש וכ"כ מנחת כהן ועמ"ש סימן רל"ג:
י סָעִיף ב מפלג המנחה. והיא מהלך ד"א קודם תחילת השקיעה (תורת האדם) ובמ"כ כתב שט"ס הוא וצ"ל ד' מאות אמה בקירוב ובאמת היא חלק עשרי' מן השעה ואינו אלא כדי מהלך של"ג אמה ושליש, כת' רי"ו ה' יה"כ דאם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום עכ"ל ומיהו כיון די"א דחשבי' מתחלת השקיעה בדיעבד יש להחמיר שלא לעשות מלאכה כמש"ל בשם הב"ח:
יא סָעִיף ד אחר עניית ברכו. בכ"ה כתב שיש מי שחולק ע"ז וס"ל דהתו' סוף סוכה שמביא במרדכי משבשת' היא דהא מותר להדליק הנר אחר תקיע' ג' כדמוכח בבריי' פ' ב"מ וכו' ואנו נקטי' כפסק הרב"י עכ"ל ולא דק דהמרדכי תקיעה שלישית שבג' אחרונות קאמר וכתב עוד שם דהמרדכי לא אסר אלא במי שקבל עליו שבת אבל מי שלא קיבל שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין עכ"ל ולא עיין במרדכי סוף הפ' שהביא ראיה מהולכת שופר שהיא שבות עסי' רס"ג סי"ג:
יב סָעִיף ד אין מערבין. משמע אפי' לדבר מצו' אסור דהא טמונה לצורך שבת היא ואסור דגרע מב"ה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע (ברכו' פ"ד):
יג סָעִיף ד מזמור שיר וכו'. ובמדינו' אלו אין נוהגין לו' מזמור וכו' ולכן ענית ברכו הוי קבלת שבת [ד"מ וכ"כ סי' רס"ג סי"ג] ועתה נוהגין לו' מזמור שיר וכו' ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו וכ"מ בב"ח סי' רנ"ז:
א סָעִיף א אין מעשרין את הודאי. פירש"י שתיקון מעליא היא ואע"ג דשבות בעלמא היא ס"ל גזרו על שבות אף ב"ה וטבילת כלים הוה נמי שבות דנראה כמי שמתקן כלי וכתב ב"י דא"כ כיון דקי"ל בסימן שמ"ב דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה א"כ מעשרין הודאי ב"ה אלא דהטור כתב שם דלא גזרו על השבות ב"ה היינו לצורך מצוה או שהיה טרוד וע"כ כ' כאן בסיפא דמותר לומ' לעכו"ם ב"ה להדליק נר לצורך שבת כו' ולפי זה דגם בטבילת כלי באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר דיכול להטביל ב"ה אלא שיש היתר אחר דהיינו ליתנו לעכו"ם במתנה כמ"ש ביו"ד סימן ק"כ סט"ז א"כ לא נתיר השבות אפילו ב"ה:
ב סָעִיף א ומערבין עירובי חצירות. בגמרא פרכינן הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צריך אדם לומר בתוך בתוך ע"ש עם חשיכה עם חשיכה אין ספק חשיכה לא פי' דלא יאמר אז ערבתם שאסור אז לערב והדר תנא ספק חשיכה מערב ומשנינן כאן בעירובי תחומין חמיר טפי דאסמכוהו רבנן אקראי כאן בעירובי חצירות וקשה דא"כ למה כתב הטור בסי' ר"ס דעם חשיכה מערבין ע"ח דהא ההיא מתניתין אוקמינא לה כאן בעירובי תחומין וי"ל דודאי לענין אזהרה לבני ביתו צריך להזכיר ע"ח עם חשיכה אע"ג דגם אח"כ בספק חשיכ' יוכל לערב ע"ח מ"מ כיון דבע"ת אסור אח"כ יזכיר גם ע"ח בעת ההיא נמצא דהא דמוקי לה בע"ת היינו לענין שאחר כך אסור אבל לענין אמירה לב"ב שוין הם דאין שייך לומר חילוק בזה דבעם חשיכה יזהיר על ע"ת ואח"כ יזהיר פעם אחרת על ע"ח דלא עשו שני זמנים לענין האמירה דודאי לכתחלה לא יסמוך עצמו על ספק חשיכה בענין ע"ח והא דלא זכר הטור בענין האמירה ע"ת לפי שאינו דבר קבוע שאינו מצוי לע"ת משא"כ ע"ח היו רגילים כ"א בכל ע"ש: בהג"מ כתוב ע"ש הרי"ף דמותר להטביל בשבת כלי על ידי הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו או לשאר צורך ומלאהו מים ע"כ. כתב רש"ל בתשוב' סי' מ"ו מי ששכח להדליק נר של יאר צייט מותר לומר לעכו"ם ב"ה שידליקנו:
א סָעִיף א בין השמשות. ואם נסתפק אם הוא בין השמשות אסור. ב"ח:
ב סָעִיף א ואין מטבילין. ואם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר יכול להטביל בה"ש אלא שיש היתר אחר ליתנו לעכו"ם במתנה או ע"י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו. ט"ז ועי' בי"ד סי' ק"ך סק"ז:
ג סָעִיף א שבת. וכן כל דבר שהוא הפסד מרובה אף שאין צורך שבת ולצורך מצוה נמי מותר לומר לעכו"ם לעשות בין השמשות. וכן מותר לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה. רש"ל ועיין מ"א ועי' סי' שמ"ב:
ד סָעִיף א הנר. אפי' שלא במקום מצוה כיון שעוד היום גדול:
ה סָעִיף ב על הקודש. והוי מ"ע דאורייתא:
ו סָעִיף ב אלף ות"ק. והוא כמו רביעית שעה קודם צ"ה ורוב פוסקים כתבו ב' שעות קודם הלילה צריך להוסיף שהוא חלק י"ב דומיא דשביעית דתוספת הוא למ"ד יום חלק י"ב משנה. ד"מ בשם מהר"ם וכ"כ הב"ח עיין ע"ת ומ"א:
ז סָעִיף ד מערבין. אפי' לדבר מצוה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע ברכות דף כ"ז. עיין כנה"ג ובתשובת חכם צבי סי' י"א:
ח סָעִיף ד השבת. ובמדינות אלו אין נוהגין לומר מזמור ולכן עניית ברכו הוי קבלת שבת ד"מ. וכ"כ בסי' רס"ג ס"י. ועתה נוהגין לומר מזמור ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו. ב"ח מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) ב"ה ואם נסתפק כו' אסור ב"ח ע"ש כי הב"ח דייק כן מלשון רש"י וקמ"ל אע"ג דהוי כעין ס"ס חדא דלמא אכתי הוא קודם ב"ה ואת"ל שהוא ב"ה הא ב"ה גופיה ספק יום הוא קמ"ל דאסור. והטעם כתב בספר ת"ש דהוי ספק חסרון ידוע. ולענ"ד אפי' ביום המעונן דהוא ספק לכל ומה שהוא ספק לכל העולם אינו בכלל ספק חסרון ידיעה. עיין בי"ד סי' ק"י ואע"ג דאפשר לדחות דאפילו ביום המעונן מקרי חסרון ידיעה דודאי אינו מעונן בכל העולם מ"מ בלא"ה א"ש ול"מ ס"ס כמ"ש התו' כתובות בסוגיא דפתח פתוח שם אונס חד הוא דב' הספיקות חד הם אי הוא לילה או יום:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אין מעשרין כו' וכ"מ ס"ס ר"ס. ר"ל מדהוצרך לשאול עם חשיכ' הפרשתם חלה מכלל דספק חשיכה אסור להפריש חלה. דאל"כ ה"ל להמתין בשאלת החלה עד ספק חשיכ' כנ"ל בסי' ר"ס בשם רש"י. ול"ל כמ"ש מ"א בסי' ר"ס גבי ערובי חצרות דוקא דיעבד הותר עירובי חצירות ב"ה משום מצוה אבל לא לכתחלה ז"א דע"כ בהפרשת חלה ליכא שבות כלל דאל"כ גם דיעבד לא היה מותר ב"ה דהא בהפרשת חלה ליכא מצו' ולא משום כבוד שבת דהא קי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וא"כ מאי כבוד שבת איכא בהפרשת חלה. ואי ס"ד דמותר להפריש חלה ב"ה ע"כ אפי' לכתחל' שרי דלית בה איסור כלל וא"כ תקשי למה הקדים לשאול על החלה עם חשכה אע"כ דאסור להפריש חלה ב"ה ומה"ט גופיה משום דליכא מצוה בהפרשת חלה דהא אוכל והולך ואח"כ מפריש ולית ביה משום כבוד שבת כנ"ל. ובחלת ארץ ישראל דאין לו תיקון ע"י שיאכל ואח"כ יפריש מודה מ"א דמותר ב"ה אם אין לו מה יאכל בשבת וכמ"ש ס"ק ו' לענין מעשר וט"כ ולכן סיים מ"א ס"ק זה וע' סי' תק"ו ר"ל בס"ק ח' שכתב מ"א שם אם חל ע"פ בע"ש ושכח ע"ש להפריש חלה מלחם חמץ דאין לו תקנה אפילו בח"ל לאכול ואח"כ להפריש א"כ כה"ג אם חל ע"ש בער"פ ושכח להפריש חלה מחמץ ונזכר ב"ה בע"ש מותר להפריש ב"ה דכה"ג הוי מצוה וכ"כ בספר ת"ש:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) ואין מערבין כו' דמיקני ביתא הוא ר"ל דכל אדם יש לו לילך מביתו וממקום שביתתו אלפים אמה לכל רוח. וכשרוצה לילך למזרח ביתו ד' אלפים אמה מניח ערובו סוף אלפים אמה מביתו. וה"ל כאלו קנה שם במקום ערובו שביתה ושם הוא ביתו. נמצא י"ל ממקום ערובו אלפים אמה לכל רוח א"כ מעירו לצד המזרח י"ל ד' אלפים. א"כ ה"ז דומה שקנה בית במקום שמניח העירוב וזה אסור ב"ה. משא"כ ע"ח דלא תקנו כ"א משום דהבתים שייכים כ"א ליחיד והחצר משותף בין כל בעלי החצר נמצא דחצר נגד הבתים דומה לר"ה נגד רה"י ואם יוציאו מן הבתים לחצר יטעו להוציא גם מרה"י לר"ה לכן תקנו ערובי חצירות דהיינו כל בית שבאותו חצר יתן פת תוך בית אח' שבאותו חצר ועי"ז הוי כאילו כלם דרים באותו בית ולא הוי משום קנין כאלו קנה אותו בית אלא משום דירה כאלו דרין כלם שם וא"כ כמו שהחצר שייך לכלם כן הבית דהא כלם דרין יחד וכן שאר הבתים נחשבו כאחד וכמבואר לקמן סי' שס"ו ולכן שבות זה דע"ח קיל מע"ת וכמ"ש סי' תקכ"ח אולם כן הוא בביצה דף י"ז דאין מניחין ערובי תחומין מי"ט ראשון לשני דלמיקנא שביתה בי"ט אסור. וכתבו התוס' אבל ערובי חצרות מותר דלא הוי קנין ע"ש. אבל כאן בפ' במה מדליקין אהאי דינא דהכא כתב רש"י ותוס' הטעם דע"ת דאסמכוהו רבנן אקרא חמיר משא"כ ע"ח דליכא אסמכתא קיל ע"ש:
ד סָעִיף א (ס"ק ו) ומותר כו' הוי מצוה כו' טרוד ונחפז כו' דהרמב"ם ס"ל ניהו דקי"ל כרבי דלא גזרו על שבות ב"ה מ"מ היינו דוקא במקום מצוה או שהוא טרוד ונחפז לאותו דבר כדלקמן סי' שמ"ב ועיין במ"א ס"ס ש"ז: וכתב רש"ל בתשובה ר"ס מ"ו כצ"ל: נמצא שהיה מצטער בשבת ר"ל וזה נראה לכאורה שהוא מותר ודומה לטרוד ונחפז ואעפ"כ סיים ועוד לבי נוקפי כו':
ה סָעִיף א (ס"ק ז) להדליק כו'. ודמיא להא דאמרי' אינהו מיכל כו' והוא בחולין דף מ"ט ע"ב מאי דקי"ל חלב טהור שהוא נגד אבר שניקב ואותו נקב מטריף הבהמה אמרינן דחלב טהור שכנגדו סותם בעד הנקב וכשר. אבל חלב טמא אינו סותם וחלב שעל הקיבה יש מקום אח' מבואר שם בגמ' מקומו פליגי בני א"י עם בני בבל. בני א"י ס"ל דהוא חלב טהור ואוכלים אותו ובני בבל ס"ל דהוא חלב טמא ואין אוכלים אותו. ומסקינן שם דאפי' לבני בבל דאין אוכלים אותו דמחזיקין אותו לחלב טמא מ"מ בזה י"ל דין חלב טהור שיסתום הנקב ובזה מודים בני בבל דהא אינהו היינו בני א"י אוכלים אותו א"כ לדידן בני בבל נקיל בזה שיסתום הנקב ומזה הביא מהרי"ו דמיון מה לנדון דידן כיון דבכמה מקומות עדיין הם עושים מלאכה. א"כ גם באותו מקום שקבלו שבת שאסורים במלאכה ע"י עצמם עכ"פ אמירה לגוי גם לגבייהו שרי. אבל באמת אינו דמיון אמיתי. דהתם הטעם דחלב טהור סותם דהוא מיהרק וחלב טמא אינו סותם דלא מיהדק וע"ז מסיק הש"ס בחלב שעל הקיבה הנ"ל כיון דבני א"י אוכלים ע"כ דמיהדק וניהו דבני בבל לא אוכלים מ"מ ודאי לא פליגי במציאות אם הוא מיהדק. אלא דבני בבל ס"ל דלא מיהדק שפיר או משום תותב כמבואר שם. מה"ט גם לבני בבל עכ"פ סותם כיון דעכ"פ מיהדק וזה ל"ש כאן ועיין במשנה למלך פ"ג מהל' שגגות דין ה' בד"ה מעתה אלך לי אל הר המור כו'. וא"כ הא בלא"ה שרי כמ"ש ס"ס רס"ג ר"ל וקשיא תרתי חדא דלא אצטריך מהרי"ו לטעמיה ועוד דמהרי"ו לא התיר כי אם אמירה לגוי. ולפי מ"ש ס"ס רס"ג מותר לו' אפי' לישראל שלא קיבל עדיין שבת: אבל בצבור כו' ומהרי"ו מיירי בצבור: וגרע מב"ה כמו שכ' סעיף ד' הוא סברת מ"א עצמו ואינו מוכרח בדברי מהרי"ו. ור"ל כיון שחל עליהם שבת בע"כ מסברא ראוי לו' דאפי' שבות דאמיר' לגוי ולצורך מצוה מ"מ אסור אע"ג דב"ה כה"ג מותר מ"מ בציבור כיון דבע"כ קבלו שבת ולאחר קבלת שבת מבואר סעיף ד' דאפילו שבות במקום מצוה לא הותר וכ"ז לולי טעם מהרי"ו וע"ז סיים מ"א ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחד: ומיהו לצורך מצוה אפשר כו' עכשיו חוזר מדבריו הראשונים שכ' אי לאו טעמים דמהרי"ו אפי' אמירה לצורך מצוה הוי אסור. ואייתי ראיה מסעיף ד' דקבלת שבת חמיר מב"ה ואפי' שבות במקום מצוה אסור. דהא אסור להטמין לצורך שבת או לערב לצורך מצוה וזה דחי עכשיו ניהו דחמיר מב"ה לענין שישראל בעצמו אסור לעשות שבות אפי' לצורך מצוה. מ"מ בשבות דאמירה לגוי דקיל משבות שעושה ישראל בזה גם אחר קבלת שבת מותר לצורך מצוה:
ו סָעִיף ב (ס"ק ח) שצריך כו' מ"ע דאורייתא דלהרמב"ם דס"ל דלא נאמר תוס' אלא לענין עינוי ביה"כ אבל לא לענין מלאכה בין ביה"כ ובין בשבת לדידיה הוכיח הרב"י דע"כ ס"ל להרמב"ם דאפי' מדרבנן א"צ להוסיף בשבת משום איסור מלאכה. וא"כ ע"כ המחבר שפסק שצריך להוסיף ע"כ צ"ל דאפי' עשה מן התורה יש בו כהפוסקים החולקים על הרמב"ם:
ז סָעִיף ב (ס"ק ט) ג' רבעי כו' כמו רביעית שעה כו' וב"ח כ' וכו' וכן ראיתי כו' שפי' ממלאכה ב' שעות כו' ונסתפקתי בטעם שיעור ב"ש דבגמ' איכא פלוגתא בשיעור התחלת השקיעה עד צ"ה דאיכא דס"ל דהוי מהלך ד' מיל ואיכא דס"ל דהוי מהלך ה' מיל. ובפוסקים איכא מחלוקת בשיעור מיל די"א דשיעור מיל הוא רביע שעה וחלק כ' משעה בשעות ההשוואה דהיינו ח"י מינוטי"ן או ששיעור מיל הוא ב' חומשי שעה והוא כ"ד מינוטי"ן וכמבואר מחלקותם לקמן סי' תנ"ט וא"כ י"ל דהני אנשי מעשה ס"ל כמ"ד דמתחלת השקיעה עד צ"ה הוא שיעור ה' מיל וס"ל כמ"ד דשיעור מיל הוא רביע שעה וחלק כ' משעה וא"כ ה' מיל עולה שעה ומחצה וג' רביע מיל לפני ה' מיל הוא ב"ה. עולה קרוב לרביעית שעה וקצת קודם ב"ה צריך להוסיף מחול על הקודש ועולה יחד קרוב לב' שעות לכן פי' ב' שעות קודם צאת הכוכבים או משום דס"ל כמ"ד מתחלת השקיעה עד צ"ה הוא ד' מיל. אלא דס"ל כמ"ד דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה והיינו כ"ד מינוטין א"כ ד' מיל עולה שמונה חומשין שהם שעה ומחצה ועוד שש מינוטין. וג' רביע מיל לפניו הוא בה"מ והוא לפ"ז ח"י מינוטין עולה יחד שעה ומחצה ועשרים וארבע מינוטי"ן וחסר משני שעות שש מינוטי"ן ולכן פי' שני שעות לפני צ"ה מפני תוס' שבת: בכל יום אחר שעותיו. דהיינו שעה זמניות לפי אורך היום ולא שעות ההשוואה דבין שהיום ארוך או קצר השעות שוין לפי מה שיחלקו השעה לס' חלקים דהיינו ס' מינוטין אבל שעה זמניות הוא לפי זמן ובין שהיום ארוך או קצר בכל פעם אנו חושבים היום לי"ב שעה וכן הלילה אלא כשהיום ארוך השעה ארוכה למשל אם היום ארוך ח"י שעה א"כ אנו חושבים שעה זמניות כל שעה היא שעה ומחצה משעות השוואה וכן כשהיום קצר ג"כ אנו חושבים היום לי"ב שעה: דילפינן מחלקהו כו'. ר"ל כיון דתפלות כנגד תמידין תקנו. ותנן ר"פ תמיד נשחט כל השנה תמיד של ב"ה נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה ר"ל זמן ההקרבה נמשך שעה א' ואמרי' מנה"מ ואמר ריב"ל דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים מדלא כתיב בערב וכתיב בין הערבים ע"כ ר"ל בין שני ערבים דמחצות ואילך מתחיל השמש לנטות למערב וזה נקרא ערב א' וסוף השקיע' הוא ערב שני ואמרה התור' בין הערבים חלקהו למה שהוא בין שני הערבים ואז זמן התמיד וכיון דמחצות עד הלילה הוא שש שעה יצא ממנו שעה א' שהי' ממשיך הקרבת התמיד נשאר ה' שעה. מש"ה יהיה ב' שעות ומחצה קודם שחיטת התמיד וב' שעות ומחצה אחר הקרב' עד הלילה ולכן הוא קרב בח' ומחצה כו' דהוי ב' שעות ומחצה אחר חצות וא"א דחשבי' שעות זמניות א"ש אלא א"א דחשבינן שעות ההשוואה לא יהיה החלוק שוה. למשל אם היום ארוך ח"י שעה א"כ מחצות היום עד הלילה הוא ט' שעות ואם התמיד נשחט בח' ומחצ' א"כ לפני השחיטה יש ב' שעות ומחצה ושעה א' היה ממשיך ההקרב' א"כ נשאר אחר ההקרב' עד הלילה ה' שעות ומחצה והתור' אמרה חלקהו. משמע שיהי' החילוק שוה לפני השחיט' עם אחר ההקרב' אלא על כרחך צריך לומר שעה זמניות וכן מוכח להיפך כשהיום קצר וכיון דלענין קרבן על כרחך חשבינן שעה זמניות ה"ה לענין תפל' וס"ל דה"ה לענין שבת אע"ג דתי' ריב"ל נדחה שם בגמרא מ"מ ילפי' מיני' שיעוד השעה דבזה לא פליגי: ותוס' ב' שעות קודם כו' וכל מה שהביא מ"א דברי מהרי"ל אין כוונתו כ"א לסוף דבריו שכ' ותוס' שבת ב' שעות כו' וזה סיוע לזקנים ואנשי מעשה שכ' הב"ח שמקדימים ב' שעות: ומשמע דחשבינן עד צ"ה ממש כו' ועמ"ש סי' רנ"ג ר"ל די"א דחשבינן עד שקיעת החמה ולדעת זה לא יבא החשבון של ב' שעות על נכון משא"כ אי חשבינן עד צ"ה בא חשבון ב' שעות מכוון כמ"ש לעיל בדעת הב"ח:
ח סָעִיף ב (ס"ק י) מפלג כו' קודם תחלת השקיעה. בא ליישב מאי בא רמ"א להוסיף על דברי המחבר שכ' שמתחלת השקיעה ע"ז כ' דמפלג המנח' הוא מעט מוקדם לתחלת השקיע' ובאמת גם המחבר מודה דיוכל להוסיף מפלג המנח' ולא דק בדבר מועט שבין פלג המנח' ובין תחלת השקיע' וראי' דהמחבר גופיה כ' בסי' רס"ג סעיף ד' דיוכל להוסיף מפלג המנח' ולכן מה"ט גם רמ"א פה לא כ' בלשון י"א דיוכל להקדים להוסיף מפלג המנח' דהא גם המחבר מודה: ובקירוב והאמת הוא כצ"ל. ר"ל כ"מ שכתבו בעלי החשבונות על חשבון שהוא בקירוב ר"ל שאינו מכוין אלא מעט יותר או פחות ומ"כ כ' ד' מאות אמה בקירוב ועז"כ מ"א והאמת הוא ר"ל החשבון האמתי ומצומצם חלק כ' מן השעה ר"ל משעות השואה שהן ס' מניטין וחלק עשרים הוא ג' מינוטי"ן והיינו לדעת המחבר דס"ל דמתחלת השקיע' עד צאת הכוכבים הוא שיעור ד' מיל וס"ל שיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק כ' משעה כמבואר סי' תנ"ט היינו שיעור מיל ח"י מינוטין א"כ ד' מיל הן ע"ב מינוטי"ן שהוא שעה וי"ב מנוטין ומפלג המנח' עד צ"ה הוא שעה ורביע ועול' ע"ה מינוטין. אם כן פלג המנח' מוקדם לתחלת השקיע' ג' מינוטי"ן היינו חלק עשרים מן השע' כנ"ל: של"ג אמה ושליש כיון דשיעור מיל שהוא אלפים אמה יוכל לילך משך רביע שעה וחלק כ' שהוא ח"י מינוטין א"כ ג' מינוטין הם חלק ששית מן ח"י מינוטין אם ילך בח"י מינוטין אלפים אמה ילך בג' מינוטי"ן שהוא חלק ששית חלק ששית מן ב' אלפים. דהיינו של"ג אמה ושליש. כיצד טול מן ב' אלפים ח"י מאות הששית מהן הוא ג' מאות נשאר מן ב' אלפים לחלק ב' מאות קח משני מאות ק"פ אמה וחלקו לו' חלקים יהיה חלק ששית ממנו שלשים אמה ועדיין נשארו מאלפים עשרים אמה ומן ח"י אמה חלק ששית ג' אמה נשארו שני אמות לחלק. חלק ששית מן שני אמות הוא שליש. הרי יחד של"ג אמה ושליש: כיון די"א דחשבינן מתחלת השקיע' ר"ל הוי לילה וג' רביע מיל לפניו הוי בין השמשות ועוד צריך להוסיף מעט משום תוס' שבת עולה יחד קרוב לשני שעות וכדעת הב"ח ומהרי"ל לעיל. לכן דיעבד אם קיבל שבת תוך ב' שעה יש להחמיר:
ט סָעִיף ד (ס"ק יא) אחר עניית ברכו כו' דהתוספתא סוף סוכה כו'. רצה לומר שהמרדכי הביא ראי' שלאחר עניית ברכו אסור בכל שבות מדתניא תוקע ומריע ותוקע ואפי' מיחם בידו מניחו בארץ ואינו מטמינו שכבר קיבל שבת וה"ה לדידן עניית ברכו דהוי במקום תקיעות דאסור להטמין וה"ה דשאר שבותים אסורים זה דעת המרדכי ועז"כ היש מי שחולק דע"כ התוספתא משבשתא ואין למדין ממנ' דאמרי' ס"פ במה מדליקין שש תקיעות היו תוקעין בע"ש ולאחר ג' תקיעות ראשונות ר"ל שכבר תקע והריע ותקע שוהה כדי שיעור הדלקת נר דאולי צריך אחד להדליק נר לשבת ושכח ידליקנו אחר ג' תקיעות הללו ומיד אח"ז תוקע ג' תקיעות דהיינו תוקע ומריע ותוקע ושובת כי אז קבלו שבת והיה סבר היש מי שחולק דהתוספתא מיירי בג' תקיעות ראשונות שאחריהן אסור בכל שבות שכבר קבלו שבת והא בש"ס דידן הנ"ל קתני לאחר ג' ראשונות מותר להדליק נר אע"כ משבשתא היא ואעפ"כ כ' הכ"ה דנקטינן כמ"ש הרב"י דפסק כהמרדכי אבל לא ביאר טעמו ומ"א כ' דאותו חולק הנ"ל לא דק דהתוספתא מיירי אחר ג' תקיעות אחרונות דגם בש"ס אמרינן ששובת אחריהן והביא המרדכי ראיה מתוספתא דקתני להדיא שאין להטמין דלא תימא דוק' איסור דאוריי' אסור אבל בתוספתא מבואר דאפי' שבות אסור: אבל מי שלא קיבל עליו שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין כן הוא לשון כה"ג הנ"ל אולם לענ"ד כוונתו דהמרדכי כ' בשם רבינו יואל להתיר שבות אחר ברכו והבי' ראי' דאותן שם תקיעות שהיו תוקעי' ודאי היו תוקעים קודם ב"ה והן במקום ברכו לדידן ומ"מ קתני במתני' דב"ה מערבין וטומנין כו' אע"ג שכבר תקעו אלמא אפי' אחר ברכו מותר בשבותין וכן פסק תחלה רבינו שמרי' ואח"ז א"ל תלמיריו לרבו ר"ש דיש חילוק בין קיבל עליו שבת ללא קיבל וחזר בו ר"ש ואסר והביא ראי' לאסור מן התוספת' דסוכ' הנ"ל תוקע כו' ואפי' מיחם כו' וסובר אותה תשובה שהבי' כ"ה דר"ש הוד' לדברי תלמידיו לחלק בין קיבל עליו שבת או לא וע"ז הבי' ראיה דאם קיבל עליו שבת אסור מן התוספת' דקתני תוקע כו' ואפי' מיחם בידו כו' משמע המיחם שביד התוקע אין התוקע רשאי להטמין כיון שהתוקע קיבל שבת אבל אדם אחר מותר בשבות והחזיק בסברת תלמידיו אלא שתלמיריו אמרו כן מסברא דראיית ר' יואל היא ממתני' דקתני ספק חשיכה מערבין כו' אע"ג דכבר תקעו כנ"ל. מזה לא נשמע דמותרים כ"א אחרים שעדיין לא קבלו שבת ניהו דאחר התקיעות כל אדם אסור במלאכה היינו מלאכת דאוריי' אבל שבותין מותרין אבל בתוקע עצמו שקיבל השבת ע"י שתקע י"ל שאסור בשבות כי אין בזה ראיה להתיר אבל לאסור ג"כ אין ראיה והבי' ר"ש ראיה מן התוספת' הנ"ל דהתוקע אסור בשבות דהא קתני אפי' מיחם בידו כו' ר"ל ביד התוקע אינו מטמינו וס"ל לתשובה שהביא כה"ג דה"ה לדידן אפי' אחר ברכו מי שלא קיבל שבת מותר בשבות (ונלע"ד דר"ל דהקהל אמרו ברכו והיחיד לא ענה או לא היה בבה"כ אלא דמ"מ אסור במלאכה דהמיעוט נגרר אחר הרוב מ"מ מותר בשבות כיון שהוא עצמו לא קיבל שבת אבל אם ענה ברכו עמהם הרי קיבל שבת כמותם ואסור אפי' בשבות) ולא עיין במרדכי סוף הפ' שהביא ראיה מהולכת שופר שהוא שבות ר"ל דמוכח משם דאפי' מי שלא קיבל שבת מ"מ אחר התקיעה ולדידן אחר ברכו אסור אפי' בשבות וז"ל המרדכי ס"פ ב"מ מדנתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו משמע אבל אדם אחר אסור ויש לדחות עכ"ל הרי דאפי' הולכת שופר שהוא שבות אסור לאחר התקיעה אפילו לאדם אחר שלא תקע והנ' הלום ראיתי בתשובת ה"ה חכם צבי סי' י"א שחולק על המרדכי והתיר שבות אחר ברכו והאריך וכ' וז"ל וראיתי בספר מ"א הביא בשם כ"ה כו' מותר בשבותין כו' וכ' עליו ולא ע' במרדכי סוף הפ' כו' ובאמת אות' ראי' אינני מכיר דאיפכ' מוכח התם דלמאי דבעי למימר שנתנו חכמים רשות לחזן הכנסת להוליך שופרו היה מותר להדליק נר לכל אדם אלא שאין משם ראיה כלל דהתם למאי דס"ד עריין לא מיקרי קבלת שבת עד שיעור הולכת שופר לביתו עכ"ל וז"ל הגמ' דף ל"ה ע"ב תנא דבי ר"י שש תקיעות כו' ותוקע ומריע ותוקע ושובת א"ר יוסי ב"ח שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן הכנס' להוליך שופרו לביתו א"ל א"כ נתת דבריך לשיעורין (פרש"י פעמים שביתו קרוב פעמים שהוא רחוק) אלא מקום צנוע יש לו בראש גגו ששם מניח שופרו עכ"ל הגמ'. וע"כ לפי הבנת ה"ה ח"צ ראיית המרדכי מדנתנו חכמים שיעור לחזן כו' והתירו לו להוליך כו' ולולי שהתירו לו חכמים לא היה רשאי להוליך השופר מכלל דלאחר שלא התירו לו חכמים נשאר באיסורו אפילו לעבו' על שבות ומזה מוכח דאפי' מי שלא קיבל שבת אסור בשבות לאחר התקיעה ולפי זה באמת קושייתו חזקה דע"כ לדעת ר' יוסי עדיין לא קיבלו שבת שום אדם עד אחר שיעור הולכת שופר דהא מותרים להדליק דהוא איסור תורה ובלא"ה י"ל מנ"ל דמי שלא קיבל שבת ג"כ אסור בשבות דלמא לחזן הוצרכו להתיר דהוא קיבל שבת ע"י התקיעה ולולי שהתירו לו חכמים לא היה רשאי להוליך שופרו לביתו אבל לאדם אחר לא הוצרך להתיר כלל דהאחרים עדיין לא קבלו שבת גם ראיתי בהג"מ שם הקשה ניהו דמוכח דמסתמא אפי' מי שלא קיבל אסור בשבות אבל מי שאומר בפי' שאינו מקבל עליו שבת אולי מותר ע"ש אולם לענ"ד אין זה כוונת המרדכי אלא נתכוין דהא חזינן דבקושי התירו לחזן להוליך שופרו כי מיד אחר התקיעות ראוי לשבות אלא ע"פ הכרח שלא יאבד השופר הוצרכו להתיר ואם איתא דאדם אחר חוץ מהתוקע מותר בשבות לא היה ליה להתיר לחזן להוליך שופרו אלא החזן כל עת תקיעה יוליך עמו אדם אחר (ולדעת הגהת מרדכי הנ"ל יאמר אותו אדם בפירוש שאינו מקבל עליו שבת עדיין) ואותו אחר הלא מותר בכל השבותים אם כן יוליך אותו אחר השופר לבית החזן אע"כ שאין חילוק ואפי' מי שלא קיבל עליו שבת אסור בשבות לאחר התקיעה אם כן אין חילוק בין חזן לאדם אחר:
י סָעִיף ד (ס"ק יב) אין מערבין כו' דגרע מבין השמשות ולענין אמירה לגוי כ' בס"ק ז' דאפשר דלא גרע מב"ה:
א סָעִיף א ס"א והוא. שם ב': והיינו. שם כרבה: ושיעור. פסחים צ"ד א' וע' סי' תנ"ט ס"ב ומש"ש: ואין מערבין. גמ' שבת שם: עירובי. שם: ומותר לומר כו' וכן. ע"ש רש"י ד"ה ספק חשיכה אבל הרמב"ם סובר דאתי אפי' כרבי ולא אמר רבי אלא בכה"ג וראיה דלא אשכחן מילתיה דר' אלא לענין עירוב וע' סי' תט"ו ס"א אין כו' או מפני כו': וכן מי שקבל. עמ"א:
ב סָעִיף ב ס"ב י"א שצריך. כת' בלשון יש אומרים לפי שהרמב"ם לא כת' תוספת אלא בעינוי יוה"כ אבל בשביתה לא כת' שום תוס' וע' בהלכות שביתת עשור פ"א וטעמו מדאמרי' בירוש' ריש שביעית ר"ג וב"ד התירו באיסור ב' פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד כו' ר' אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות כו' ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים אתה מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה וכ"ה בגמ' ריש מ"ק ד' א' ור' יוחנן אמר כו' ואע"ג דפריך שם ע"ז מ"מ משבת לא חזר וכן משמע בספ"ב דשבת דקאמר עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ואם איתא הרי תוספת שבת קדים ותוס' פ"ק דר"ה ט' א' דחיק משום דתוספת ל"ל שיעורא וכבר כ' הרא"ש בפ"ד דברכות סי' ו' דע"כ יש שיעור ממ"ש ברפכ"ג דשבת קמ"ח ב' דהא תוספת יוה"כ כו'. וע"כ אין מניחין אותן לאכול עם חשיכה ליגע באיסור כרת דהא גם שם לא אמרינן אלא תוספת דוקא וכן עיקר וכ"ה מסקנת התוס' שם דא"צ תוספת אלא ביו"כ כהרמב"ם וז"ש וב"ה מתירין עם השמש ותנן בפ"ב דשבת ל"ד א' ספק חשיכה אין מעשרין כו' אבל ודאי מצוה להוסיף וזהו התקיעות שהיו: וזמן תוספות זה מתחילת כו'. ר"ל דב' שקיעות הן כמ"ש תוס' בשבת ל"ה א' ד"ה תרי מהא דפסחים צ"ד א' וכ"ה כדבריהם בברכות ב' ב' וכפי' תוס' שם: שאין השמש. דקודם לכן א"א כמש"ש י"ז ב' במתני' וכל זה דחוק לשיטת וי"א הנ"ל שצריך תוספת אבל מתניתין מכרעא כהרמב"ם ותוס' דא"צ וכמש"ל: עד זמן. דאח"כ ג"כ לא אפשר דבלא"ה אסור: שהוא ג'. מהא דפסחים כנ"ל בתוס' הנ"ל. וכל זה הוא לשיטת התוס' הנ"ל אבל ליתא דא"כ מע"ה עד הנץ שוה כמן השקיעה עד צאת הכוכבים ובאמת אינו כן כמ"ש לעיל והחוש מכחיש לכל רואה שמע"ה הוא שיעור גדול הרבה מאוד על צה"כ אחר השקיעה ובמדינות הנוטין לצפון שע"ה מתחיל בקיץ בחצי הלילה א"כ אין צ"ה כלל בקיץ אלא דבה"ש מתחיל מתחלת השקיעה תיכף עד הכסיף התחתון והוא ג' רביעי מיל באופק בבל ובזמן תקופת ניסן ותשרי ובהתחלת השקיעה בה"ש גמור וכ"מ שהוזכר משתשקע החמה הוא בתחלת השקיעה וכן לענין תענית כל תענית שלא שקעה כו' ובתחילת השקיעה מיד מותר לאכול דקי"ל ספקו שלו מותר וע' מרדכי בפ"ק דתענית אלא שנהגו להמתין על צ"ה משום דמספקא לן אי הלכה כר"י או כר' יוסי כמש"ש הלכה כר' יהודה לענין כו' ושיעור בה"ש דר"י אחר שהכסיף כמ"ש שם דשלים בה"ש דר"י ולפיכך צריך לעשות בתענית כר' יוסי וכמש"ש והלכה כר' יוסי לענין תרומה ואע"ג דמקילינן בתענית דספקו שלו מותר לא מקילינן תרי קולי לעשות ג"כ כר' יהודה וע' רא"ש ספ"ג דשבת סכ"ג ולענין תענית אף שדבריו תמוהים בודאי שצריך לנהוג בתענית כר' יוסי כיון שנפסק הלכה כר' יוסי לחומרא אבל לענין שבת הוא כנ"ל וכן לענין חנוכה ג"כ מהתחלת השקיעה וכ"ה בר"ן ורשב"א שם אצל חנוכה דלא כדברי הטוש"ע וע' ר"ן שם וז"ש בשבת שם הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה כו' אלמא דבה"ש מיד משתשקע ובתוך שיעלה הוי לילה דשיעור עלייתו מן הים הוא חצי מיל ועתוס' שם והרשב"א נתקשה בגמ' שם מאד ע"ש שדחק הרבה. וקושיית תוס' הנ"ל מהא דפסחים צ"ד א' נראה דלא קשה כלל כי ודאי שיציאת הכוכבים וביאתן שוין וכן ביאת האור ויציאתו שוין שלכן במדינות הנוטים לא באה האור כלל בקיץ אבל כוכבים עומדים אבל צה"כ דפסחים היינו כל הכוכבים שאין כל הכוכבים נראים עד שיהא לילה משיטהר האור לגמרי מחמת קטנות הכוכבים דומיא דקאמר שם מע"ה עד נ"ה דבע"ה עדיין כוכבים עומדים זמן הרבה ועד שתנץ החמה הוי ד' מילין כן מש"ש משקיעת החמה עד צה"כ היינו ג"כ שיצאו כל הכוכבים דכך הוא מדת עובי הרקיע דקא מיירי בסוגיא דפסחים שם וז"ש בשבת שם ולא כוכבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה ר"ל אחר ביאת האור שאז נראין כל הכוכבים הקטנים ג"כ כנ"ל אבל יציאת הכוכבים דאמרינן בכל מקום שהוא לילה הוא בג' כוכבים לבד ובינונים כמ"ש בשבת והוא חילוק בתרתי והן נראין כהכסיף העליון והשוה לתחתון ולפי שצריך בקיאות גדולה בזה לידע ג' כוכבים לבד ויהיו בינונים וכמש"ש בתוס' לכך נתנו שיעור בהכסיף כו' וכן אביי דהוי דאוי כו'. ובזה מתורץ קושייתם האחרונה ג"כ מה שהקשו ועוד קשה ניחזי אנן ובאדם כו' וליתא כנ"ל ומלבד זה ל"ק מידי שהשיעור הזה של ד' מילין אינו בכל זמן ובכל מקום שנשתנה בכל זמן וזמן וגם תי' שתירצו שם י"ל דמספקא להו הוא תמוה דכבר הוא משוער בפסחים שם אבל לפמ"ש הכל ניחא ולפ"ז השיעור מן השקיעה עד הלילה אינו אלא ג' רביעי מיל ואף שבמדינתינו יותר הוא כנ"ל לפי שינוי האופקים ושינוי הזמן והזמן של הד' מילין ושל ג' רביעי מיל הכל על אופק שלהם בא"י ובבבל אבל כאן מארכת יותר וכן הזמן על הימים השוים בתקופת ניסן ותשרי שבהן הכל משתער. ובזה מתורץ שלא תוכחש מ"ש הרמב"ם וא"ע ששיעור הנשף הוא כ' מעלות שיעור שעה ושליש ולפי דעת הגמרא הוא שעה ומחצה וגם שם דברי הגמ' מוכחש בחוש שלפ"ז לא יהי' לילה ד' חדשים במדינתינו אבל שיעור הרמב"ם וא"ע על קו השוה ודברי הגמרא על אופקם. ולפי מה שכתבתי מתחיל בה"ש תיכף בשקיעת החמה וזהו בה"ש בין ביאת השמש להתחלת ביאת האור שהוא בהכסיף שאז נשקע אורה מלהאדים וכן דם נפסל בשקיעת החמה וכן אין להתפלל מנחה אז וז"ש לייט כו' אמאן דמצלי עם דמדומי חמה ואילו לדברי התוס' עוד היום גדול וכן אז יתחיל שבת וז"ש ב"ה מתירין עם השמש ותוס' שבת ל"ל כמ"ש תוס' פ"ק דר"ה ובירושלמי הנ"ל וכ"כ בס' יראים והביאו המרדכי בספ"ב דשבת וכת' דמשתשקע החמה דשם היינו תחילת השקיעה וכן בחנוכה דלשון משתשקע הוא זמן קודם לשקיעה כמ"ש בפ' הפועלים משיפקסו עד שיפקסו מבעיא ליה ובהא ניחא מ"ש אדשימשא אריש דיקלא כו' במתא חזי תרנגולא ולפר"ת הוא קודם לזמן קבלת שבת אלא שדעתו שם שבה"ש הוא קודם לתחילת שקיעה משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס ברקיע' וכל הזמן דתלתא רבעי מיל הוא קודם לשקיעה ודבריו אינן נראין בזה לומר הכסיף התחתון והעליון הכל קודם שקיעה ואביי דהוי דאוי כו' וכן תנן וב"ה מתירין עם השמש. ועוד נראה שם דג' כוכבים שהוא לילה הוא מהלך חמש מילין אחר השקיעה כדעת ר"ת ע"ש סי' ס"א ולא נראה בזה ג"כ דבריו דאם כן שיעור ג' כוכבים מופלג הרבה משיעור הכסיף עליון ואנן אמרינן שם הלכה כר' יוסי להחמיר ובה"ש שלו הוא תיכף אחר בה"ש דר' יהודה ואפי' שיעור טבילה אין ביניהם כמ"ש תוס' שם ואילו כאן א"ר יוסי כוכב א' יום כו' ג' לילה ועמש"ל וכ"כ במרדכי פ"ד דברכות סי' ע"ח משם רב האי גאון דאחר השקיעה יכול להתפלל מעריב כו' ע"ש ולפ"ז ניחא הכל. אך עדיין צ"ע לפמ"ש לעיל דהלכה כר' יוסי לענין תענית א"כ קשה קושיית תוס' שם ד"ה אלא לענין אכילה קשה דמשום שיעורא פורתא כו' ודאי דקושיא גדולה היא ותירוצם דחוק מאד דהא בהדיא אמרינן שם דשלים בה"ש דר"י והדר מתחיל כו' משמע שידוע להם שמיד הוא מתחיל וכן הרא"ש נדחק שם בתירוץ תוס' הנ"ל ודוחק גדול הוא אבל אחר העיון נראה לי העיקר שאין לזוז ממנו דטעות נפל בספרים וכצ"ל דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בה"ש דר' יהודה דבבה"ש מיד מותר לאכול תרומה כמ"ש ובא השמש וטהר אלא דג' שקיעות הן אחד התחלת השקיעה והוא בה"ש לר' יהודה והשני סוף שהשמש מאדים ומכסיף שאז נשקע ניצוצי החמה והוא בה"ש דר' יוסי אחר בה"ש דר' יהודה תיכף והוא צ"ה דאמר שמואל כוכב אחד יום שנים כו' הכל אליבא דר' יוסי וראיה דהא עלה א"ר יוסי לא כוכבים כו' והנה הכוכבים עולים זה אחר זה תיכף וז"ש כהרף עין ולעיל אמר שמואל ג' רבעי מיל אליבא דר' יהודה וכאן אליבא דר' יוסי וזה שקבעה גמ' דבריו כאן אחר שאמר הלכה כר' יוסי ומ"ש בריש ברכות דאין אוכלין עד צ"ה היינו לר' יוסי ומה דאיבעיא שם ביאת שמשו או ביאת אורו. ביאת אורו הוא משקיעה שלישית דפסחים שהוא ד' מילין אחר השקיעה שאז באה האור לגמרי כמה שכתבתי לעיל וזש"ש כדאמרי כו' איטרב שמשי ואדכי ר"ל תיכף בהערב שמש ולר' יוסי הערב שמש דכל מקום בצ"ה ניצוצים המאדימין את המזרח אבל לר' יהודה תיכף משתשקע החמה ובזה מתורץ קושיית תוס' דשבת שם ל"ה ב' ד"ה הקשה הר' פורת כו' ותירוצם דחוק מאוד ולפי מש"כ ניחא וכן לענין תענית כמ"ש בריש ברכות האי ובא השמש ביאת שמשו כו' דתוס' דחקו שם לומר דביאת אורו הוא קודם ביאת השמש והוא תמוה מאוד אבל לפי מ"ש ניחא דביאת אורו הוא בצאת כל הכוכבים וביאת שמשו הוא בג' כוכבים וס"ל לר' יוסי דבג' כוכבים הוא שקיעת השמש שאז נשקע היטב והתוס' דחקו כנ"ל לשיטתם. ומ"ש שם והדר פשטו כו' ה"פ מדקאמר סימן לדבר ואי בכל הכוכבים א"א לתת סימן בהם: ואם. ברכות כ"א וע"ש תוס' ד"ה דרב:
ג סָעִיף ד ס"ד אחר. תוספתא פ' בתרא דסוכה אע"פ שהמיחם בידו וברכו הוי קבלת שבת. ברכות שם הרא"ש ספ"ב דשבת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.