א אֵין עוֹשִׂין פְּתִילָה לְנֵר שֶׁל שַׁבָּת, בֵּין נֵר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן בֵּין כָּל נֵר שֶׁמַּדְלִיק בַּבַּיִת, מִדָּבָר שֶׁהָאוּר אֵינוֹ נֶאֱחָז בּוֹ אֶלָּא נִסְרָךְ סְבִיבָיו וְהַשַּׁלְהֶבֶת קוֹפֶצֶת כְּגוֹן: צֶמֶר וְשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁהָאוּר נִתְלֶה בּוֹ, כְּגוֹן: פִּשְׁתָּה נְפוֹצָה וּבֶגֶד שֵׁשׁ וְצֶמֶר גֶּפֶן וְקָנַבּוֹס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הַגָּה: וְאִם הִדְלִיק בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' קע"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יֵשׁ נֵר אֶחָד מִדְּבָרִים הַמֻּתָּרִים, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר הָאֲחֵרִים. וְכֵן דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר בְּלֹא נֵר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ אֵצֶל נֵרוֹת הָאֲחֵרִים; וּלְצֹרֶךְ שַׁבָּת יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ק וּפ"ב דְּשַׁבָּת).
ב כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַדְלִיקִין בּוֹ עַל דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעְבּוֹת (פי' לַעֲשׂוֹתָהּ עָבָה) הַפְּתִילָה כְּדֵי לְהוֹסִיף אוֹרָהּ, אָסוּר; וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהַקְשׁוֹת הַפְּתִילָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת וְלֹא תְּשַׁלְשֵׁל לְמַטָּה, מֻתָּר. וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לִכְרֹךְ דָּבָר שֶׁמַדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי גֶּמִי אוֹ קַשׁ כְּדֵי לִתֵּן הַפְּתִילָה בַּעֲשָׁשִׁית. הַגָּה: נוֹתְנִין גַּרְגִּיר שֶׁל מֶלַח וּגְרִיס שֶׁל פוֹל עַל פִּי הַנֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹלֵק יָפֶה בְּשַׁבָּת (מַיְמוֹנִי פ"ה וְטוּר).
ג אֵין מַדְלִיקִין נֵר לְשַׁבָּת אֶלָּא מִשֶּׁמֶן הַנִּמְשָׁךְ אַחַר הַפְּתִילָה, וּלְפִיכָךְ אֵין מַדְלִיקִין בְּזֶפֶת וְלֹא בְּשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶׁמֶן הֶעָשׂוּי מִצֶּמֶר גֶּפֶן, וְלֹא בְּאַלְיָה וְלֹא בְּחֵלֶב; וְכֵן אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע וְיַנִּיחֶנּוּ וְיֵצֵא; וְלֹא בָּצֳרִי מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף, שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא מִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה.
ד אֲפִלּוּ נָתַן מְעַט שֶׁמֶן זַיִת בִּשְׁמָנִים אֵלּוּ שֶׁאֵינָם נִמְשָׁכִים וְאָז נִמְשָׁכִין, אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶם.
ה חֵלֶב מְהֻתָּךְ וּקְרָבֵי דָּגִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶם; וְאִם נָתַן בָּהֶם מְעַט מֵאַחַת מִשְּׁמָנִים שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהֶם, מֻתָּר לְהַדְלִיק בָּהֶם.
ו שְׁאָר כָּל הַשְּׁמָנִים, חוּץ מֵאֵלּוּ, מַדְלִיקִים בָּהֶם; וּמִכָּל מָקוֹם שֶׁמֶן זַיִת מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר.
ז כָּרַךְ זֶפֶת אוֹ שַׁעֲוָה אוֹ חֵלֶב סְבִיב הַפְּתִילָה, מַדְלִיקִים בָּהֶם.
ח הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק רֹב מַה שֶּׁיּוֹצֵא מִן הַפְּתִילָה מֵהַנֵּר.
ט אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַבְהֵב הַפְּתִילָה (פי' עִנְיַן הִבְהוּב יִפֹּל עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׂרָף לְגַמְרֵי וְגַם לֹא קַיָּם לְגַמְרֵי) (אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שְׁמוֹת יב, ט), תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מְהַבְהֵב). הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ לְהַדְלִיק הַפְּתִילָה וּלְכַבּוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְחֹרֶכֶת וְתֵאָחֵז בָּהּ הָאוּר יָפֶה (טוּר).
י אֵין מַדְלִיקִין בִּסְמַרְטוּטִין, אֲפִלּוּ מְחֹרָכִין.
א סָעִיף א (א) מדבר וכו' - הטעם בפסול פתילות ושמנים שאין מאירין יפה וחיישינן שמא יטה הכלי שיבוא השמן שבתוכו אל הפתילה כדי שידלק יפה וחייב משום מבעיר:
ב סָעִיף א (ב) וקנבוס - והא"ר כתב דנכון להחמיר לכתחלה בקנבוס אם אפשר באחר:
ג סָעִיף א (ג) האסורים - בין פסול פתילות ובין שמנים:
ד סָעִיף א (ד) אסור להשתמש - אפי' תשמיש שאין צריך עיון שמא יטה דאלו בדבר שצריך עיון אסור לעשות בשבת לאור הנר אפילו בנר יפה כבסימן ער"ה והט"ז לקמן בסימן תרע"ג כתב דבעניננו אפילו ביש אחר עמו שרואה אותו אפילו הכי אסור דא"א ליזהר שלא יטה:
ה סָעִיף א (ה) מותר להשתמש - אפילו הנרות עומדות בחדר אחר דכיון שיש במקום אחד נר כשר יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים כן פירש במ"א ובא"ר כתב שכונת הרמ"א היינו דוקא באותו חדר עצמו ועיין בביאור הגר"א בד"ה וי"א דאם וכו' מדמה עניננו לנר חנוכה להי"א הזה ושם הלא אינו מותר להשתמש לנר חנוכה כ"א כשהנר כשר עומד אצלם ולא בחדר אחר הרי דמפרש כהא"ר וכן בספר קרבן נתנאל מחמיר כשעומד בחדר אחר:
ו סָעִיף א (ו) בלא נר - כגון לשכב בחדר או למשוך יין מן המרתף והיינו דרך כלי [שקורים הא"ן או ליבע"ר בל"א] אבל לא דרך ברזא:
ז סָעִיף א (ז) מותר לעשות - הא"ר פירש דוקא כשיש עכ"פ נר אחד כשר בבית שעי"ז מותר אפילו בחדר אחר אבל שארי אחרונים פירשו דאפילו אין נר כשר כלל מותר להי"א הזה:
ח סָעִיף א (ח) בדיעבד - ואם יש נר אחד כשר ועומד אצלו נר פסול כתב המ"א דמותר להשתמש אפילו שלא לצורך שבת דלא יהא אלא נר אחד בלחוד וכמ"ש סימן רע"ו ס"ד עי"ש ועיין בבה"ל. והיינו דוקא לענין להשתמש כשכבר הדליק ומטעם דכיון דיש לו נר כשר שמדליק יפה תו לא אתי להטות אבל אין להקל מטעם זה להדליק לכתחלה נר כשר עם פסול [פמ"ג ולבו"ש]:
ט סָעִיף ב (ט) אסור - אף דעתה ע"י הכריכה האור נאחז ומאיר יפה ולא אתי להטות אפ"ה אסור גזירה שמא ידליק בו לבדו:
י סָעִיף ב (י) מותר - אפילו מדליק שניהם יחד דכיון שאין מכוין לפתילה להדליקו לא גזרו בו:
יא סָעִיף ב (יא) של מלח - לפי שהמלח צולל את השמן שתמשך אחר הפתילה:
יב סָעִיף ב (יב) של פול - כדי להניח הפתילה עליו. ובתוספתא פ"ב איתא טעם העושה כן כדי שיהא שוהה ודולק:
יג סָעִיף ג (יג) בזפת וכו' - היינו שיניחם בנר ויתן הפתילה בתוכם כמו שעושין בשמן אבל נרות כעין שלנו מבואר בס"ז דשרי. אין מדליקין בשמרי שמן דהוא עב ואינו נמשך היטב אחר הפתילה:
יד סָעִיף ג (יד) ולא בחלב - ושומן הבהמה הוא ג"כ בכלל חלב לענין זה כמו שביררנו בביאור הלכה ולענין חמאה יש לעיין אך לפי מה שידוע דדרך להתיך החמאה והשומן קודם שמדליקין בו יש עצה לזה דהיינו שיתן לתוכם מעט משמנים הכשרים ומהני בודאי וכדלקמן בס"ה אך מ"מ לכתחלה טוב ליזהר מלהדליק בהן אם יש לו שמנים אחרים כי לפעמים נשאר בנר שומן ונותן חמאה ומבשלן ועובר על איסור בישול בשר וחלב וגם על איסור הנאה אם לא בשומן עוף דקי"ל דאין בו משום בישול והנאה:
טו סָעִיף ג (טו) ויניחנו ויצא - וחובה לאכול בשבת אצל הנר:
טז סָעִיף ג (טז) בצרי - הוא שמן אפרסמון וריחו טוב מאד:
יז סָעִיף ג (יז) יסתפק ממנו - ויש עוד טעם אחר בש"ס מפני שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומבעיר את הבית ואדם בהול על ממונו ויבוא לכבות וכתב המג"א דמזה למדנו שלא יסתום התנור בעצים שלא יבוא לידי חילול שבת עי"ז:
יח סָעִיף ד (יח) מעט וכו' - אבל אם היה רובו משמנים הכשרים ומיעוט מהפסולים בטל ברוב ומותר:
יט סָעִיף ד (יט) אין מדליקין - דגזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו:
כ סָעִיף ה (כ) חלב מהותך - שהתיכו אותו על האור או שהוא חלב מחוי ממעי הבהמה והוא שעדיין לא נקרשו אבל אם נקרשו הר"ן אוסר אפילו בנתינת שמן לתוכו וכתב הא"ר דכן עיקר אח"כ מצאתי בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שפסקו כן והביאו ראיה מירושלמי:
כא סָעִיף ה (כא) וקרבי דגים - שנימוחו. ושמן צלול שעושין מגלגל עינו של דג או מבשרו מותר אפילו בעיניה:
כב סָעִיף ה (כב) מותר וכו' - דלפי עיקר הדין היה מותר בחלב מהותך לפי שנמשך אחר הפתילה שפיר אלא דרבנן גזרו בו אטו שאינו מהותך וכשהוא בתערובות לא גזרו בו דה"ל גזירה לגזירה:
כג סָעִיף ו (כג) המובחר - דהוא נמשך אחר הפתילה טפי מכולהו ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים שאורן צלול והם קודמין לנר שעוה ונר שעוה קודם לנר של חלב דאורה צלול ויפה [מטה משה] ונ"ל דכ"ז לפי ענין הנר דבנר שלנו [שקורין סטרין] שצלול בודאי יותר מן השעוה ואינו רגיל להטות בו אפילו בחול זה עדיף מנר שעוה ואולי אף מכל השמנים דהרי בודאי לא אתי להטות ועיין מה שנכתוב לקמן בסימן ער"ה:
כד סָעִיף ז (כד) כרך זפת וכו' - דלא אסרו בכולהו אלא אם היו נתונים בכלי ונותן הפתילה בתוכם כמו שעושין בשמן שאז אין נמשכים אחר הפתילה אבל בזה נמשך שפיר עם הפתילה שבתוכו:
כה סָעִיף ז (כה) סביב הפתילה - דוקא אם הפתילה כשרה אבל אם היא פסולה לא מהני הכריכה סביב לה:
כו סָעִיף ח (כו) צריך שידליק - כדי שיהא הלהב עולה יפה מיד שיסלק ידו כמו שהיה הענין בהדלקת המנורה [לבוש]:
כז סָעִיף ח (כז) מן וכו' - וה"ה בנר שעוה וחלב:
כח סָעִיף ט (כח) ומ"מ נהגו - ואף בנר הכרוך כעין שלנו עושין כן. וזה יעשה האיש מתחלה ויהיה תועלת שלא תשהה האשה בהדלקתה בהגיע זמנה:
כט סָעִיף י (כט) בסמרטוטין - היינו בלאי בגדי פשתן הגסים ומטעם שאין האור נאחז יפה בהן ועיין בפמ"ג. אין מדליקין על השלחן בנר חרס ישן דמאיס אא"כ הסיקו באור ואם הוא של זכוכית או של חרס מצופה שרי שאינו מאוס כ"כ. ובאיש עני שאין לו ודאי מותר ממה שיתבטל מנר שבת דהוא חובה [פמ"ג]:
א סָעִיף א אסור להשתמש. אפי' תשמיש שאין צריך עיון שמא יטה ועסי' ער"ה:
ב סָעִיף א מותר להשתמ'. אפי' הנרו' עומדי' בחדר אחר דכיון שיש במקום אחר נר כשר יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים (שם):
ג סָעִיף א בלא נר. כגון למשוך יין מן המרתף (שם):
ד סָעִיף א בדיעבד. ונ"ל דאם יש נר א' כשר ועומד אצלו נר פסול מותר להשתמש דלא יהא אלא נר אחד בלחוד וכמ"ש סי' רע"ו ואף על גב שהב"ח מחמיר בזה לטעמיה אזיל שכתב בסי' תרע"ג דאין היתר בשמש אצל נרות חנוכה ע"ש אבל לדידן פשיטא דשרי:
ה סָעִיף ב נתכוין להקשות. אפי' מדליק שניהם יחד דכשמכוין להקשות לא גזרי' שמא יטה:
ו סָעִיף ב ומטעם זה. בב"י כ' דזה לכ"ע שרי כיון דגמי או קש לא חזי לפתילה בעינייהו ליכא למיגזר שמא ידליק בהן בעינייהו וא"כ אפי' נתכוין להעבות הפתיל' שרי:
ז סָעִיף ג בשעוה. פי' שיניחנו בנר ויניח הפתיל' בתוכ' אין מדליקין בשמרי שמן (ש"ג):
ח סָעִיף ג מצמר גפן. בגמ' יש עוד פירושי' על שמן קיק ודלגם הטור והרב"י משום שאינם מצוים בינינו ובכ"מ האריך ע"ז בחנם:
ט סָעִיף ג ויניחנו ויצא. וחובה לאכול בשבת אצל הנר (תוס') עססי' רע"ג ועוד יש ט"א בגמרא ובתוס' בצרי מפני שהוא נדבק בכותלי הבית ומבעיר הבית וחיישי' שיה' בהול על ממונו ויכבה ע"כ ומכאן יש ללמוד שלא לסתום התנור בעץ מטעם זה וכמה פעמים ראיתי שבאו לידי חילול שבת:
י סָעִיף ד אין מדליקין. דגזרין דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו:
יא סָעִיף ה חלב מהותך. מדסת' משמע דס"ל דהיינו חלב מבושל כמ"ש רש"י ורמב"ם דלא כר"ן והוא נמשך אחר הפתיל' אלא דגזרי' דלמא אתי לאדלוקי בשאינו מהותך:
יב סָעִיף ו שמן זית מצוה. ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים והן קודמין לשעוה כיון דיש אוסרין בשעו' ומ"מ נר שעוה קודם לנר חלב ועסי' תרע"ג (מט"מ ושל"ה) וב"ח כ' דאף הגאונים לא החמירו אלא בשעוה עם הפסולת אבל בשעוה שלנו לא דהא עינינו רואות שאורן צלול ע"כ ועסי' ער"ה דיש מקילין יותר בנר הכרוך:
יג סָעִיף ז כרך. אבל אם כרך שמן פסול ופתיל' פסולה יחד אסו' (טור רי"ו):
יד סָעִיף ח רוב היוצא. וה"ה בנר של שעו' צריך להדליק רוב היוצא (ש"ג), י"ט שחל להיות ע"ש אין מדליקין בחתיכו' בגד שהיא ג' אצבעות על ג"א מצומצמי' דכיון דאדליק בה פורתא ה"ל שבר כלי ואסור להדליק בה כמ"ש סימן תק"א ס"ז אא"כ גדל הפתיל' מעי"ט דנתבטל מתור' כלי (גמ'):
טו סָעִיף ט ומ"מ נהגו. ואף בנר הכרוך עושין כן:
טז סָעִיף א בסמרטוטין. צ"ל דהיינו בלאי בגד פשתן הגסים דאלו בגד צמר אין מדליקים בו כלל כמ"ש ס"א ובלאי בגד פשתן מדליקין בו כדאי' ריש פ"ב בגמרא גבי בגדי כהונ' אלא צ"ל כמ"ש: אין מדליקין על השלחן בנר ישן של חרס (רש"ל פ"ה) עסי' תרע"ג:
א סָעִיף א מדבר שאין האור נאחז כו'. הטעם בפסול בפתילות ושמנים שאין מאירין יפה וחיישי' שמא יטה הכלי שיבוא השמן שבתוכו אל הפתילה וידלוק יפה:
ב סָעִיף ב כרך דבר כו'. בטור כתב תחילה פירש"י אם כוון להדליק אסור כו' ואח"כ פי' הרי"ף והרא"ש והטעם שתלוי בכוונתו כו' והקשה ב"י דהא לרש"י לא תליא מלתא בכוונתו מדסיים הרא"ש הטעם שתלוי בכוונתו לפי' הרי"ף ש"מ דלרש"י אינו כן ולא דק בקושי' זו דודאי לרש"י תלוי ג"כ בכוונה שהרי עיקר הטעם לאיסור משום שמא ידליק באיסור בעין בלא היתר וזה לא שייך אלא במתכוין להדליק אלא דפלוגת' בין רש"י לרי"ף היא בזה דלרש"י צריך הוכח' לעין כל היאך כוונת המדליק אם להדליק אם להקפות ע"כ פי' דלהקפות היינו מעשה אחר שאינו כורך לגמרי סביבו אלא מניחו תחתיו אבל הרי"ף פי' שגם להקפות הוא כורך ממש כמו בלהדליק ואין חילוק לעין הרואה אלא שבלב המדליק תלוי הדבר אם הוא להדליק או להקפו' וע"כ סיי' הרא"ש והטור הטעם שתלוי בכוונתו פי' שהוא המסור ללבו של המדליק בלי שום הוכח' לאחרים וכן הוא פי' דברי הרמב"ם שכ' כאן בש"ע כמו הרי"ף והרא"ש שזכרנו דהיינו אם כורך סביבו ונתכוין כדי להעבותו שידליק יפה אסור אבל אם כורך סביבו ונתכוין להקשות הפתיל' מותר ומ"ש הרב המגיד על פי' רמב"ם וכן פירש"י פירושו לענין דינא בזה דגם לרש"י הוה הדין אם נתכוין להוסיף אור אסור ולאפוקי מנוסחת הרי"ף בקצת ספרים וכן ברי"ף שבידינו דהא דלהקפו' מותר היינו להוסיף אור ע"ז אמר הרב המגיד וכן פירש"י אע"ג דלרש"י הוי פי' להקפות שאינו כורך כלל אלא מניחו תחת הפתילה הכשרה ובעי' דוקא הוכחה לזה שלא נתכוין להדליק כמ"ש בסמוך מ"מ לענין דין זה דבכורך כדי להוסיף אור אסור זה דעת הרי"ף באמת דלא כנ"א שזכרנו וכן כוונת הרמב"ם זהו כוונת הרב המגיד לפי ע"ד וא"כ אין מחלוקת בין הרא"ש להרב המגיד כדעת הרי"ף ולא כב"י שכתב מחלוקת ביניהם:
ג סָעִיף ד אפי' נתן כו'. גזיר' שמא לא יתן בהם שמן:
ד סָעִיף ה חלב מהותך כו'. לפי עיקר הדין מותר בחלב מהותך לפי שנמשך אחר הפתיל' שפיר אלא דרבנן גזרו בו אטו שאינו מהותך וכשהו' בתערובות לא גזרו בי' דה"ל גזיר' לגזיר' וא"ל הא גם בשאר פסולי' ה"ל גזירה לגזר' דשמני' פסולי' אפי' בלא תערובו' אין האיסו' אלא משום שמא יטה הא ל"ק דחדא גזיר' היא דבשע' שגזרו שלא להדליק בשמן פסול בכלל הי' בין בפ"ע בין עם תערובו' משא"כ בחלב מהותך שהוא גזיר' בפ"ע אטו שאינו מהותך ולא הי' בכלל שאר פסולי' כלל כנ"ל:
ה סָעִיף ז כרך זפת כו' דלא אסרו אלא אם הזפת או שעוה מהותכים בכלי שאין נמשכי' אחר הפתיל' אבל בזה נמשך שפיר עם הפתיל' שבתוכו:
א סָעִיף א האחרים. אפי' הנרות עומדים בחדר אחר דכיון שיש במקום א' נר כשר יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים:
ב סָעִיף א נר. כגון למשוך יין מן המרתף:
ג סָעִיף ב להקשות. אפי' מדליק שניהם יחד דכשמתכוין להקשות לא גזרינן שמא יטה:
ד סָעִיף ג בשעוה. פי' שיניחנו בנר ויניח הפתילה לתוכה. אין מדליקין בשמרי שמן. ש"ג. ובחמאה יש להחמיר ליתן בתוכה מעט שמן. אבל יש ליזהר להדליק בשמן דוקא כדאיתא בספר חסידים שהאריך ימים בשביל זה. ועוד לפעמים נוטף מהחמאה למאכל בשר. ולפעמים מדליקין שומן אף שעדיין מלוכלך מהחמאה ועובר על לאו דבשר וחלב. ואם אין לו שמן כתב בתשב"ץ דיסחוט אגוז לתוך החלב:
ה סָעִיף ג ויצא. וחובה לאכול בשבת אצל הנר. עוד יש ט"א מפני שהוא נדבק בכותלי הבית ומבעיר הבית וחיישינן שמא יכבה ומכאן יש ללמוד שלא לסתום התנור בעץ מטעם זה וכמה פעמים ראיתי שבאו לחילול שבת עבור זה. מ"א:
ו סָעִיף ד בהם. גזירה שמא ידליק בעינייהו:
ז סָעִיף ה מהותך. לפי עיקר הדין מותר בחלב מהותך אלא דרבנן גזרו אטו אינו מהותך וכשהוא בתערובות לא גזרו דהוי גזירה לגזירה:
ח סָעִיף ו המובחר. ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים והם קודמין לשעוה. ומ"מ נר שעוה קודם לנר חלב. מט"מ ושל"ה עי' סי' תרע"ג ס"א וב"ח כתב דאף הגאונים לא החמירו אלא בשעוה עם הפסולת אבל בשעוה שלנו לא דהא עינינו רואות שאורן צלול. ועי' סי' רע"ה:
ט סָעִיף ז זפת. ואם כרך שמן פסול ופתילה פסולה יחד אסור. טור:
י סָעִיף ח שיוצא. וה"ה בנר של שעוה צריך להדליק רוב היוצא. ש"ג:
יא סָעִיף י בסמרטוטין. אין מדליקין על השלחן בנר ישן של חרס. רש"ל פ"ה:
א סָעִיף א (ס"ק א) אסור כו' שאין צריך עיון כו' ועיין סי' רע"ה דשם מבואר דאפי' שמן כשר אסור לשמש נגדו דבר הצריך עיון ע"כ כאן מיירי אפי' דבר שא"צ עיון והט"ז לקמן סי' תרע"ג ס"ק ג' כ' אע"ג דבפתיל' כשר' כ' לקמן סי' רע"ה אי איכא אחר עמו מותר אבל כשהפתיל' או השמן פסול ל"מ כשאחר עמו:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) בלא נר כגון למשוך יין לרבותא נקטינן דהא גם למשיכת יין צריך נר וכמו שכ' מ"א סי' רס"ג ס"ק ט"ו בשם מהרי"ל דהדלקת נר במרתף לצורך משיכ' יין הוי צורך אכילה ורשאי לברך עליו מ"מ אין בו צורך כ"כ דניחוש שמא יטה ועיין בספר א"ר:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) בדיעבד ונ"ל דאם יש כו' ר"ל דרמ"א לא רצה לסמוך להתיר אם יש נר כשר אלא כשנר הכשר אינו עומד אצל נר הפסול אלא הוא באותו חדר או בחדר אחר לכן לא התירו רמ"א כי אם לעת הצורך אבל אם הנר כשר עומד אצל הפסול אפי' ליכא צורך מותר וכמ"ש סי' רע"ו גוי שהדליק נר לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו אבל אם היה לישראל כבר נר דולק מותר להשתמש נגד נר גוי כ"ז שנר ישראל דולק דזה לא מקרי נהנה מנר גוי כיון דא"ל בלאו הכי נר שלו ואע"ג דע"י נר גוי נתוסף אור' וה"ה הכא: לטעמיה אזיל כו' דאין היתר בשמש אצל נר חנוכה אבל לדידן פשיט' דשרי לפי פשיט' נתכוין דהב"ח ס"ל דאע"ג דשמש עומד אצל נר חנוכה מ"מ אסור להשתמש אצל נ"ח אע"ג דא"ל נר אחר דהיינו שמש מ"מ נקרא הנאה במה שנשתמש אצל נ"ח וה"ה הכא משא"כ לדידן דס"ל דמותר להשתמש אצל נ"ח כשיש שמש ה"ה הכא דשרי אבל זה ליתא אדרבא רמ"א כתב לקמן סימן תרע"ג וזה לשונו ויש לעשותו (ר"ל שמש) יותר ארוך משאר נרות שאם בא להשתמש ישתמש באותו נר עכ"ל מזה משמע אע"ג דאיכא שמש מודה רמ"א דאסור להשתמש נגד נ"ח וכ"כ מ"א שם ס"ק ד' בשם מלחמות ה' וז"ל מ"מ אסור להשתמש אצלן דהרואה אומר לצורכו הוא דאדליק כלם לפעמים כו' עכ"ל וגם אין דמיון נ"ח לכאן דהתם הטעם דהרואה אומר לצורכו הדליקן כנ"ל בשם מלחמות אבל בשבת ל"ש ה"ט דהא בשבת מותר להשתמש לאורו וכמ"ש מ"א כה"ג לעיל בסי' רס"ג ס"ק כ"ב. אלא לשון מ"א קצת מגומגם כוונתו לענין אחר. שהב"ח לקמן כתב על מ"ש בת"ה הובא שם בבית יוסף. נתערב נר אחד של חנוכה בשני שמשים דאינו בטל ברוב דה"ל דבר שבמנין ופסקו שם בש"ע. וכתב ע"ז רמ"א אם מרליק שני נירות דידוע שנר א' מהן של היתר דהא לא נתערב כ"א נר א' של חנוכה אם כן דולק ודאי א' של היתר ומותר להשתמש לאורן (ור"ל דאע"ג דאפי' יש שמש מ"מ אסור להשתמש אצל נ"ח כנ"ל. היינו משום שלא יאמרו לצורכו הדליקן כנ"ל. וזהו כשדולקים בזמן מצותן לשם מצו' משא"כ בנדון זה שאין דולקים לשם מצוה ובאמת לצרכו הדליקן) והב"ח שם חולק על דין זה ואסר כה"ג וכ' דלא כרמ"א ע"ש. ולדין זה נתכוין מ"א. והואיל והמעשה בת"ה היה בשמש כנ"ל נקט מ"א ג"כ שמש ומ"מ הלשון אינו מדוקדק. אולם בס' ת"ש הקשה על מ"א מדברי התוס' דף כ"ז ע"א ד"ה ר"י כו' שהקשו אהא דאמרי' שם דאין מדליקים בעטרן מפני שריחו רע כו' ת"ל הא ר"י ס"ל דכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו מפני שאינו נמשך אחר הפתיל'. ועטרן גם הוא יוצא מן העץ ולדברי מ"א מאי קושיא הא איצטריך לטעם ריחו רע. דלפי זה אפי' דולק נר כשר אצלו מ"מ אין מדליקין בו. משא"כ לטעם שאינו נמשך אחר הפתילה ולענ"ד מ"א לא התיר אלא דיעבד. אבל לכתחלה מודה דלא סמכינן אטעמיה דידיה וכן מורה לשון מ"א וכיון דר"י מיירי לכתחלה שפיר הקשו התוס' דלענין לכתחלה סגי בטעם שאינו נמשך אחר הפתילה ואפילו עומד אצל נר כשר אסור לכתחלה עכ"פ. אלא שבס' ת"ש הוכיח דלדעת מ"א דמתיר דיעבד להשתמש כ"ש שלכתחלה מדליקים בו. דהא אי משתמש אצלו ליכא כ"א חדא גזירה שמא יטה ואפ"ה מותר כ"ש להדליקו לכתחל' דמותר דהוי כעין גזירה לגזירה שמא ישתמש אצלו ושמא יטה אבל לענ"ד אינו כן נראה מל רמ"א שכתב ואם הדליק כו' אסור להשתמש כו' והוא תשובת רשב"א משמע דהוי ס"ד דאע"ג דלכתחלה אין מדליקין בו מ"מ אם הדליקו מותר להשתמש לאורו. ומ"ש דלהדליק לכתחלה הוי גזירה לגזירה י"ל דזה ל"מ גזירה שמא ישתמש דקרוב לודאי שישתמש בו וכעין מ"ש התוס' דף כ"ג ע"ב ד"ה גזירה כו' לענין גזירת שמא יטה אלא לפ"ז מנ"ל למ"א דהב"ח חולק דלשון הב"ח מור' דמיירי לכתחל' וי"ל וק"ל:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) נתכוין כו' דכשמכוין כו' זה דעת הרי"ף דבכוונתו תליא מלתא. ומ"ש מ"א ל"ג שמא יטה הוא לאו דוקא. דהא בכרך כו' ל"ל לשמא יטה דהא כה"ג האור נתלה בו. אלא בנתכוין להעבות אסור דגזרינן שמא ידליק בעיני' עם פתילה פסולה לבד אלא כוונת מ"א במ"ש כ"ג שמא יטה דל"ג שיבא לכלל חשש שמא יטה דהיינו שידליק בו בעיני' דהא גם השתא שכרך כו' לא עשאו להאיר:
ה סָעִיף ב (סק"ו) ומטעם זה ובב"י כתב דזה לכולי עלמא שרי ר"ל דבש"ע פוסק כדעת הרי"ף דבכוונתו תליא מלתא ומ"ש בגמרא להקפות מותר היינו שכוונתו להקשות. אבל ר"ש ס"ל אפי' כוונתו להקשות מ"מ גזרינן דלמא אתיא לאדלוקי בעינייהו כיון דעכ"פ גם הפסול דולק. ומ"ש להקפות מותר. ר"ל שמניחו תחת הפתילה הכשרה שיהיה צף למעלה אבל הפסול אינו דולק כלל. וכיון שכתב הרב"י ומטעם זה כו' משמע דוקא מה"ט הואיל וקי"ל כהרי"ף דבכוונ' תליא לכן ג"כ מותר לכרוך ע"ג קש וגמי כו' דשם ג"כ אין כוונתו להוסיף אורה. אבל לדעת רש"י אפילו ע"ג קש וגמי אסור דלא אזלינן בתר הכוונה וגזרינן דלמא אתיא לאדלוקי בעינייהו אבל בב"י כתב דע"ג גמי וקש לכ"ע שרי אפילו לשיטת רש"י דל"ל דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו דל"ח לפתילה. וכתב עוד מגן אברהם ואם כן אפילו נתכוין כו' ר"ל דתחל' נא דייק מג"א כ"א על לשון הרב"י שכתב ומטעם זה ועכשיו הוסיף דנ"מ לדינא גם לדידן דקי"ל כהדי"ף מ"מ לפי מ"ש בב"י אפילו נתכוין כו' דמודה הרי"ף דאסור מ"מ בגמי וקש מודה דשרי דשם ליכא למגזר:
ו סָעִיף ג (ס"ק ז) בשעו'. פי' שיניחנו כו' ר"ל שמניח השעוה קרוש או מהותך תוך כלי תמורת שמן ומניח בתוכו הפתילה לאפוקי אם כרך שעוה סביב הפתילה קי"ל בסעיף ז' דמותר דלא כחכמי נרבונא האוסרים ואם כרך שעוה סביב הפתילה ומניחו תוך שמן גם חכמי נרבונא מודים דשרי עיין בראשונים:
ז סָעִיף ג (ס"ק ח) מצמר גפן בגמ' יש עוד פי' ר"ל דשמן העשוי מצ"ג הוא פי' על מאי דתנן ולא בשמן קיק ועז"כ מ"א דבגמרא יש עוד פי' כו' על שמש קיק:
ח סָעִיף ג (ס"ק ט) ויניחנו כו' עסס"י רע"ג דבמקום צער גדול א"צ לקדש ולאכול אצל הנר ורשאי לאכול בחצר וכ"כ גם לעיל סי' רס"ג סעיף ט' דמצות נר לעונג ליתן ולא לצער: ועוד יש טעם אחר כו' מצויין בטעות וקאי על צרי שנתן טעם בש"ע שמא יסתפק כו' ועז"כ דבגמרא יש טעם אחר:
ט סָעִיף ה (ס"ק יא) חלב כו' מדסתם כו' ור"ל דרש"י פי' חלב מהותך שנתבשל והר"ן הקשה מדכללה המשנה חלב מבושל עם שאר שמנים פסולים משמע דדיניהם שוה וכמו בכל שמנים פסולים אפי' נתן לתוכו מעט שמן זית אין מדליקין ה"ה בחלב מבושל והא דשריא חלב מהותך אם נתן לתוכו מעט ש"ז ר"ל שהוא מהותך מתחלת הוצאתו מן הבהמה עד שיקפיא ויקריש ומדסתם בש"ע וכ' חלב מהותך ולא פי' משמע דס"ל כר"ש ואפי' שאר חלב שנתבשל וניתך ג"כ מותר אם נתן לתוכו מעט שמן זית: והוא נמשך כו' דלמא אתיא לאדלוקי באינו מהותך כיון שנתן בו מעט שמן זית אפי' אינו מהותך נמשך אחר הפתילה אלא דגזדי' דלמא אתיא לאדלוקי בלא תערובות ש"ז כמ"ש מ"א ס"ק י' א"כ בחלב מבושל הוי גזירה לגזירה והט"ז ס"ק ד' הקשה הא גם בשאר שמנים פסולים אם נתן לתוכן מעט שמן זית הוי גזירה לגזירה אחד שמא ידליק בעיניה ב' שמא יטה ע"ש מ"ש אולם התוס' בשבת דף כ"ד ע"א כ' סוף ד"ה גזירה כו' וז"ל אע"ג דבחלב מהותך (ר"ל אי לא נתן בו ש"ז) גזרי' גזירה לגזיר' דגזרינן אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך אטו שמא יטה הא לא חשיב גזרה לגזרה דכשאינו מהותך ודאי יטה לפי שאינו נמשך אחר הפתילה כו' עכ"ל:
י סָעִיף ו (ס"ק יב) שמן זית כיון די"א בשעוה הם חכמי נרבונא כמ"ש לעיל ס"ק ז': ועסימן עה"ר די"מ יותר בנר כרוך ר"ל דשם מבואר דדבר הצריך עיון אסור לעשות אפי' נגד נר כשר דגזרי' שמא יטה וכתב מ"א שם בשם הב"ח דבנר שעוה מותר דל"ל שמא יטה אלא שמא ימחט ויסיר הפחם ואסור משום מכב' ולהפוסקים כר"ש דמלאכ' שא"צ לגופ' פטור א"כ במכבה ליכא איסור תורה חוץ שמכבה פתילה להבהבה או מכבה לעשות פחמי' דאז צריך לגופה א"כ בנר שעוה ליכא חשש איסור תורה משא"כ שמן דא"ל שמא יטה ואיכא משום מבעיר דהוי איסור תורה ועיין שם:
יא סָעִיף ח (ס"ק יד) רוב כו' ה"ל שבר כלי דג"א על ג"א מיקרי כלי דחזי לעניים וכיון דאדליק ביה פורתא הרי חסר קצת מג"א והוי שבר כלי וקי"ל ביום טוב מדליקין בכלי ואין מדליקין בשברי כלים שנשבר בי"ט דהוי נולד וכמ"ש לקמן סי' תק"ב וכיון דאדליק פורתא הוי שבר כלי והוא צריך להדליק רוב היוצא: דנתבטל מתורת כלי מעי"ט:
יב סָעִיף י (ס"ק טז) בסרמטוטין כו' ובלאי בגדי פשתן כו' גבי בגדי כהונה והוא בשבת דף כ"א ע"א תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת א"מ בהן בבית המקדש כו' ת"ש דתני רבה ב"מ בגדי כהונה שבלו מפקיעים אותם ומהם עושים פתילות למקדש מאי לאו דכלאים (פירש"י כגון אבנט שהיה מעורב בו צמר והיא פסול להדלקה בשבת) ומשני לא דבוץ היינו אותם בגדים שהיו של פשתן לבד בלא תערובת צמר מבואר מזה דבבגדי פשתן מותר להדליק בשבת ועכ"ל הא דאוסר בסמרטומין היינו בגדי פשתן גסים וראיתי בספד חמד משה שדחה ראיית מ"א ע"פ פירש"י שם על תיבת מפקיעים קורעים ועושים מהן פתילות והיינו שהיו מנפצין הבגד עד שיהיו חוטים כמו קודם ארוגה ומאותן חוטים היו מתקנים פתילות אבל בבגד ממש אין להדליק אפי' הדקים עכת"ד ולענ"ד אין הפי' כמ"ש בס' ח"מ דא"א דכוונות הגמרא שהיו מנפצין החוטין והוי ליה להניח סברת המקשן שהיה משל אבנט אלא שהיו מנפצין ומבררין מתוכן חוטי פשתן וא"ל דבאמת זה כוונת המתרץ לא דבוץ ר"ל של פשתן שהיו מבררים מתוך האבנט ז"א דע"כ המקשן דאמר מאי לאו דכלאים ר"ל האבנט כמו שהוא בלי ניפוץ ואין כוונות של המקשן שהיו מבררים דק הצמר לבד אלא רצה לומר דכלאים הבגד הוא של כלאים היינו אבנט. ודומיא דהכי דמשני דבוץ רצה לומר בגד של בוץ שאין בו תערובות צמר ועכצ"ל כמו שהוא בלא ניפוץ כנ"ל דאל"כ המ"ל אפי' דכלאים כנ"ל וכן לעיל מיניה פריך מדתנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם (דהיינו אבניטים) היו מפקיעים ומדליקים ומשני שמחת בית השואבה שאני דשם הותר ע"ש הטעם ומי דחקו לחלק בין שמחת בית השואבה למנורה ה"ל ג"כ לשנויי דבוץ ואע"ג דקתני בהדיא ומהמייניהם דהוי כלאים מ"מ הוי מ"ל דהוי מנפצים הפשתן לבד ודוחק לומר כדמשני דבוץ נדי תי' א' שמחת ב"ה שאני דהא הרמב"ם פ"א מהל' כלי מקדש דין ו' פסק כן דבשמחת ב"ה מותר אע"ג דקי"ל כרמי ב"ח דפתילות כו' א"מ בהם במקדש גם סתם שם וכתב ומכתונ' כהנים הדיוטים היו עושים פתילות למנורה ומשמע אבל לא באבנטים דהא חילק וכ' דבשמחת ב"ה מותר להדליק באבנטים אבל לא במנורה אלא בכתונת וע"כ ר"ל בלי ניפוץ וכ"מ מדברי הש"ס שהביא מ"א ס"ק י"ד משמע דב"פ הדקים מדליקי' ממה שכ' בגד של ג"א כו' והוא דף כ"ח ע"ב משמע דאם הוא יותר הרב' מג"א על ג"א או פחות מותר להדליק וע"כ בבגדי פשתן הדקים: אין כו' חרס ע"ס תרע"ג מבואר שם דאם הסיקו דינו כחרש וכלי זכוכית או כלי חרס מצופה דדינו ככלי מתכות:
א סָעִיף א ס"א בין נר כו' בין. מדאמרי' שם כ"א פתילות ושמנים כו': כגון צמר ושער. שם בגמ' תנא כו' ונקט הרמב"ם היותר גרועים לדמיון: כגון פשתה. שם כ"ז ב': נפוצה. שם כ' ב': ובגד שש. כ"א א': וצמר גפן כו'. דלא כרש"י שכ' שהן יוצאין מן העץ וראיה ממנחות קנבוס ולוף אסרה כו' ומברכות מ"ם כל היכא כו': ואם הדליק. כמש"ל רנ"ה ס"א ואם לא כו': וי"א דאם. מדאמרי' שם כ"א פתילות ושמנים כו' מ"ט כו' ואסור להשתמש לאורה ושם אמר רבא וצריך נר וכו' ולמדו מכאן דכל שיש נר אחד אצלם מותר להשתמש לאורם וכמ"ש בסי' תרע"ג ס"א ואפ"ה מותר להדליק בפתילות ושמנים שאין כו'. אבל לפרש"י שם דמשום היכר לא מ' מידי וטעמו של רש"י דהא רבא ס"ל דמותר להשתמש לאורה והא דאמר רבא פשיטא לי נר ביתו כו' משום דנ"ח מדליק מבחוץ. וגם ר"ן מפרש משום היכר אע"ג דס"ל דרבא אוסר להשתמש לאורה כס' הרשב"א כ' דמניחה על שולחנו ע"כ משתמש לאורה וצריך נר אחר משום היכר. וע"ל סי' תרע"ג ס"א ונוהגים לעשות כו'. אבל לדעת רש"י ור"ן לא מהני: וכן דבר. שם אסור להרצות כו' והקשו ל"ל לאשמועינן הא כל תשמיש אסור ותירצו דתשמיש עראי מותר:
ב סָעִיף י ס"ב נותנין גרגיר. תוספתא פ"ב דמכילתין: ס"ט ומ"מ נהגו, כמ"ש שם ל"א ב' הכא כו'. דר"ע לא פליג אלא שמדליקין בהם: ס"י אין. ע"ש תוס' כ"ט א' ד"ה ולא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.