א מִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּשֶׁעוֹקֵר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמַנִּיחוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ אִיפְּכָא, אֲבָל פָּשַׁט יָדוֹ לְפָנִים, וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ, וּנְטָלוֹ חֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד בִּפְנִים, אוֹ שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ וּנְטָלוֹ חֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד בַּחוּץ, שֶׁזֶּה עָקַר וְזֶה הִנִּיחַ, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִדְּרַבָּנָן. וְאִם פָּשַׁט יָדוֹ לְפָנִים וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ וְהִנִּיחוֹ לְתוֹךְ יַד חֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד בִּפְנִים, אוֹ שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְפָנִים וְנָטַל חֵפֶץ מִתּוֹךְ יַד חֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד בִּפְנִים וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ, שֶׁנִּמְצָא שֶׁהָעוֹמֵד בַּחוּץ לְבַדּוֹ עָקַר וְהִנִּיחַ, הוּא חַיָּב וַחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, וַאֲפִלּוּ אִם הָעוֹמֵד בַּחוּץ הוּא עַכּוּ"ם, אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹתְנוֹ עַל מְנַת לְהוֹצִיא. וְהוּא הַדִּין לְהוֹצִיא יָדוֹ לַחוּץ וְהִנִּיחוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד בַּחוּץ, אוֹ שֶׁנָּטַל מִיַּד חֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד בַּחוּץ, וְהִכְנִיס בִּפְנִים, שֶׁהָעוֹמֵד בִּפְנִים חַיָּב שֶׁהוּא עָקַר, וְהָעוֹמֵד בַּחוּץ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר.
א סָעִיף א (א) אלא וכו' - שזה נקרא מלאכה שלמה שעקר החפץ מרשות זה והניח ברשות אחר אבל אם אינו עושה אלא חצי מלאכה או שנעשית המלאכה שלמה ע"י שנים שזה עוקר וזה מניח פטורים שכן דרשו רז"ל מקראי בפ"ק דשבת מדכתיב גבי חיוב חטאת מעם הארץ בעשותה העושה את כולה חייב חטאת ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורים ומ"מ מדרבנן אסור שמא יבוא כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלמה:
ב סָעִיף א (ב) כשעוקר חפץ מרה"י - דע דשם עקירה לאו דוקא כשעוקר החפץ מע"ג קרקע ממש אלא אפילו אם היה החפץ מונח בבגדיו שלבוש בהן מע"ש ונטלו משם ופשט ידו לחוץ והניחו בר"ה ג"כ חייב דמה שהיה מונח מתחלה בכיסו חשוב כמונח ע"ג קרקע דבגדים שהוא לבוש בהן בטלין לגבי גופו והנחת הגוף כהנחת חפץ דמיא וממילא כשנטלו משם חשוב עקירה. וכן כשהיה החפץ מונח בידו ברה"י מע"ש ופשט ידו לחוץ והניחו שם ג"כ חייב דמה שהיה מונח מתחלה בידו חשיב כמונח ע"ג קרקע דידו וגופו דבר אחד הוא וכן בכל זה לענין הנחה וכמו שיבואר לקמיה:
ג סָעִיף א (ג) ונטלו חבירו וכו' - ר"ל שלא נתן המכניס לתוך ידו אלא הוא לקח ממנו דנמצא שעשה הראשון רק עקירה לבד וההנחה עשה השני ואפילו לא הניחו ע"ג קרקע אלא השאירו בידו הנחה חשיבא:
ד סָעִיף א (ד) אבל אסור - הטעם כנ"ל וה"ה אם עשה אדם אחד רק עקירה או הנחה לבד ג"כ אסור מדרבנן:
ה סָעִיף א (ה) לתוך יד חבירו - ואע"ג דקי"ל דבין עקירה ובין הנחה צריך שיהיה מקום שהוא ד' על ד' טפחים ידו של אדם חשובה כד' על ד':
ו סָעִיף א (ו) והוציא לחוץ - ואפילו אם לא הניחו בארץ הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ וכנ"ל:
ז סָעִיף א (ז) פטור אבל אסור - לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ או להכניסו ויש בזה איסור תורה משום לפני עור ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג"כ דבר איסור כמו לשאר ישראל. ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ"א) עוד כתב דלעובד כוכבים ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי לרוב הפוסקים אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו דשם שייך לפני עור אבל אם יש לו אבר מן החי משלו או שיכול לקנות במקום אחר ליכא איסורא ובביאור הגר"א יו"ד סימן קנ"א משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא דיכול לקנות במקום אחר ג"כ אסור ע"ש וכן פסק בפתחי תשובה שם בשם שו"ת אמונת שמואל וכן מצדד בברכי יוסף שם. דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך ואפילו לעו"ג אבל מי שעוסק במלאכת איסור אסור לומר לו כך:
ח סָעִיף א (ח) והניחו ביד חבירו - ואם יד חבירו למעלה מיו"ד פטור דמקום פטור הוא ויש חולקין. הזורק ונעקר חבירו ממקומו וקבלו שניהן פטורין הראשון משום דלא אתעביד הנחה מכחו שהשני חטפו באמצע הליכתו והשני משום דלא עשה רק הנחה ואם רץ הוא עצמו וקבלו ה"ז ספק אם חייב אף דעשה גם ההנחה בעצמו אפשר שאין ההנחה גמורה עד שינוח במקום שהיה לנוח בשעת עקירה. הזורק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע או מרה"י לרה"י ור"ה באמצע פטור ואם הלך החפץ שתי אמות בר"ה זה ושתי אמות בר"ה שמעבר השני ה"ז חייב שהרשויות מצטרפות. המושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה בדיוטא אחד [ר"ל ששני רה"י עומדים בצד אחד לאורך ר"ה ור"ה מפסיק בין שני רשות היחיד] אפילו למעלה מיו"ד שהוא מקום פטור חייב בשני דיוטות [דהיינו ששני רה"י עומדים זה כנגד זה] פטור והיינו אפילו למטה מיו"ד ע"ש בגמ' הטעם פשט ידו לפנים ונטל מים מעל גומא והוציאו לחוץ חייב שהמים כגוף אחד הן ומונחים על הארץ וכשלוקח מהן מעט שעוקר מן הקרקע אבל אם נטל פירות או שמן מע"ג המים פטור שמה שהיו מונחין ע"ג המים לא הוי הנחה וממילא כשעקרן מעל המים לא מקרי עקירה:
ט סָעִיף א (ט) או שנטל וכו' - ואפילו אם העומד בפנים היה נכרי ג"כ העומד בחוץ יש איסור עלי' שיאמרו שהוא נותן לו ע"מ להכניס:
א סָעִיף א לחוץ וחפץ בידו. ואם היתה ידו למטה מג' הוי כאלו הניח' בארץ וי"א דידו בתר גופו גריר עיין במ"מ פי"ג:
ב סָעִיף א לתוך יד חבירו. דידו של אדם חשובה לו כד' על ד':
ג סָעִיף א והוציאו לחוץ. אף על פי שלא הניחו בארץ הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ (רמב"ם):
ד סָעִיף א אבל אסור. דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם הוא מונח באופן שאם אפי' לא היה בידו הי' יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומ"מ איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו (הרא"ש) ועסי' שמ"ג ונ"ל דלעכו"ם ליכא אסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע"א דף ו' וכ"כ הר"ן רפ"ק דע"א וספ"ק וכ"כ התוספות בקדושין דף נ"ו ע"ש, וכתבו התוס' שם דאסור להושיט למומרים דבר איסור וע' בירוש' רפ"ג דפיאה ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכ' אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל בדבר שאינו מצוי אסור אם לא מפני דרכי שלום ע' בגיטין ד' ס"ה ובתו' ובע"א דף נ"ה משמע ברש"י דאפי' בעכו"ם אסור לסייעו בדבר שנצטווה ע"ש ועבי"ד סי' קנ"א סס"א ובש"כ שם: דרך ארץ לומ' לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך (שבת ד' פ"ט) ואפי' לעכו"ם אבל מי שעוסק במלאכת איסור אסור לו' לו כך (גיטין ספ"ה):
ה סָעִיף א והניחו ביד חבירו. ואם יד חבירו למעלה מי' פטור דמקום פטור הוא ויש חולקין (מ"מ), הזורק ונעקר חבירו ממקומו וקבלו פטורין ואם רץ הוא עצמו וקבלו ה"ז ספק אם חייב שאין ההנחה גמורה עד שינוח במקום שהיה לנוח בשעת עקירה הזורק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע או מרה"י לרה"י ור"ה באמצע פטור ואם הלך החפץ ב' אמות בר"ה זה וב' אמות בר"ה זה חייב המושי' מרה"י לרה"י דרך ר"ה בדיוטי א' אפי' למעלה מי' חייב בב' דיוטות פטור ערסי' שנ"ג, פשט ידו לפנים ונטל מים מעל גומא חייב שהמים כגוף אחד הן, ואם נטל פירות או שמן מעל גבי המים פטור שהרי לא עוקר מעל גבי מקום ד' שלא נחו על הארץ:
א סָעִיף א לחוץ. ואם היתה ידו למטה מג' הוה כאילו הניחם בארץ וי"א דידו בתר גופו גריר עיין במ"מ פרק י"ג:
ב סָעִיף א מדרבנן. אבל מכרמלית לר"ה מותר דלא גזרינן גזירה לגזירה עבודת הגרשוני סי' ק"ד והיד אהרן חולק עליו ע"ש ועיין מ"ש בסי' רס"ו ס"ז:
ג סָעִיף א יד חבירו. דידו של אדם חשובה כד' על ד':
ד סָעִיף א אסור. לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול. ואם הוא מונח באופן שאם אפי' לא היה בידו היה יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומ"מ איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו הרא"ש. ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע"ז דף ו' וכ"כ התוספות שם דאסור להושיט למומרים דבר איסור ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל בדבר שאינו מצוי אסור אם לא מפני דרכי שלום עיין בגיטין דף ס"א ובע"ז דף נ"ה משמע ברש"י דאפי' בעכו"ם אסור לסייע בדבר שנצטווה ע"ש ועיין בי"ד סימן קנ"א סס"א ובש"ך שם. דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה תצליח במלאכתך שבת דף פ"ט ואפי' לעכו"ם אבל מי שעוסק במלאכת איסור אסור לומר לו כך. גיטין ספ"ה:
ה סָעִיף א חבירו. ואם יד חבירו למעלה מיו"ד פטור דמקום פטור הוא ויש חולקין. מגיד משנה. הזורק ונעקר חבירו ממקומו וקבלו פטורין ואם רץ הוא עצמו וקבלו ה"ז ספק אם חייב שאין ההנחה גמורה עד שינוח במקום שהיה לנוח בשעת עקירה. הזורק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע או מרה"י לרשות היחיד ור"ה באמצע פטור ואם הלך החפץ ב' אמות בר"ה זה וב' אמות בר"ה זה חייב. פשט ידו לפנים ונטל מים מעל גומא חייב שהמים כגוף אחד הם ואם נטל פירות או שמן מעל גבי המים פטור שהרי לא עקר מעל גבי מקום ד' שלא נחו על הארץ וכתב רמ"א כששולחים עכו"ם להביא שכר מחוץ לעירוב שיקח העכו"ם הכלי מעל השלחן ולא יתן הישראל שלא יעשה עקירה ועיין מ"א בסימן ש"ז סי"ד ס"ק כ' מש"ש:
א סָעִיף א ודע דמ"ש בש"ע בהגה' וכן בגגים שלנו הבולטים מלבד שאין להם מחיצות בלא"ה כיון שהם משופעים לא אמרינן פ"ת כדלקמ' סי' שס"א ס"ב וע"ש בט"ז:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) והוציאו כו' הואיל והוא בידו וידו וגופו הם ברשות א':
ג סָעִיף א (ס"ק ד) אבל אסור כו' כמו אבר מ"ה דאסור גם לבני נח וכן איתא בהדי' בע"ז דף ו' דאיבעיא להו אהא דתנן התם ג"י לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עם העכו"ם טעמא מאי אי משום הרווחה דאית לעכו"ם הרווחה במה שקנה או מכר ואזיל ומודה לעכו"ם ועבר ישראל על לא ישמע על פיך שלא יהי' נזכר לשבח שם עכו"ם ע"י ישראל או טעמא משום לפני עור דמוכר לעכו"ם דבר שמקריב העכו"ם לעכו"ם ועכו"ם נצטוה על עכו"ם (וטעם לקנות ע"ש בתוס') ואמר למאי נ"מ אי א"ל לעכו"ם בהמה בלא"ה אי משום הרוחה איכא אבל א"א משום לפני עור ליכא דהא בלא"ה א"ל לדידיה להקריב ופריך וכי א"ל לא עבר על לפני עור והתניא א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מ"ה לבני נח ת"ל ולפני עוד כו' והא הכא דאי לא יהיב ליה שקיל איהו דס"ד דמיירי באבר מ"ה ששייך לעכו"ם ומשני הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרי דאי לא יהיב לי' לא מצי שקיל עכת"ד הגמ' הרי א"א דטעמא דמתני' דלפני אידיהן משום לפני עור אי א"ל בהמה לעכו"ם דליכא לפני עור שרי למכור לו בהמה דהא קאי אמתני' דלפני אידיהן דמיירי לענין איסור דוקא ולא לענין לעבור על לאו ואע"ג דעכ"פ מסייע לו אלמא דבעכו"ם אפילו בדבר שמוזהר עליו כמו עכו"ם אפ"ה היכי דליכא לפני עור ליכא איסור' במה שמסייעו וכתבו התוס' שם במס' ע"ז ד"ו ע"ב דבר איסור האסור לישראל כי אע"פ שחטא ישראל הוא: ודוקא בדבר המצוי ר"ל שאותו דבר שתולין בו להיתר הוא דבר המצוי משמע ברש"י אהא דתנן התם דורכים עם העכו"ם בגת כ' רש"י ואע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י וגזרו על העכו"ם שיהיו כזבים א"כ גורם דריכתו עם העכו"ם לטמא הענבים מ"מ כבר בתחלת הדריכה שהתחיל העכו"ם לבד כבר נטמאו וכ' עוד רש"י ואי דמסייע ידי עוברי עבירה הא אין העכו"ם מצווה ע"ז שלא לגרום טומאה כו' משמע אלו הי' מצווה ע"ז הי' אסור לסייע בדריכ' אף ע"ג דליכא לפני עוד דהא בלאו ישראל ג"כ ה"מ לדרוך אעפ"כ הוי אסור לסייעו: ועבי"ד כו' ובש"ך שם דרמ"א הביא ב' דעות אם אפשר למומר ליקח נבלות וטריפות במקום אחר אי רשאי ישראל למכור לו נבילות וטריפות וש"ך חולק וכ' דאין מחלוקת בין הפוסקים דלכ"ע בישראל אפי' אפשר לו ליקח האיסור במקום אחר אסור למוכרו לו אם ידעי' שרוצה לאכלו דאפי' להפרישו אנו מצוים כ"ש שלא לסייעו אבל בעכו"ם בדבר האסור לו או במומר בדבר האסור לישראל אם הוא בענין דליכא משום לפני עור מותר למכור לו דאין אנו מצווי' להפרישו וכמ"ש מ"א לעיל וכ' שאין מחלוקת וברש"י בע"א דף נ"ה מצינו שחולק כנ"ל: דרך כו' ואפי' לעכו"ם אפי' עוסק במלאכ' שאסורה לישראל כגון בשבת או בשביעית כיון דאין העכו"ם עושה איסור דאינו מוזהר עליו:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) והניחו כו' הזורק ונעק' כו' ואם רץ כו' שאין ההנח' גמור' כו' גם הרמב"ם פי"ג נתן טעם זה לשני הדינים דהא בין בדין דאשון ובין בדין שני לא נח במקום שהי' כוונתו שתנוח בשעת עקירה אולם הא הדין הראשון הוא פטור ודאי והשני הוא ספק דהוא אבעיא דלא אפשט' בשבת דף ה' ע"א ואיך יספיק טעם א' לשניהם דא"כ למה בדין א' הוא פטור ודאי ובשני ספק אולם מבואר שם בגמ' דהספק הוא אם שני כחות באדם א' כשני בני אדם דמי או לא והוא דבשלמא בדין ראשון כיון דלא נתקיימ' מחשבתו בהנח' א"כ הוא לא עביד כ"א עקידה גדידא והשני שנעקר ממקומו וקבלו הא ניחא לי' בהנחה זו א"כ עביד הנחה בלא עקיר' ולכך שניהם פטורים אבל בדין השני ניהו דבשעת עקירה לא הי' דעתו להנחה זו ואח"כ נתחרט ורץ וקבלו א"כ עקיר' ראשונ' הוא בלי הנח' והנחה שניה היא בלי עקירה ונסתפק הש"ס א"א דהוי כדין א' דנעשה ע"י ב' בני אדם דפטורים ה"ה דפטור הוא כאן בדין שני דה"ל כאלו עביד ב' פעמים חצי מלאכה או דלמא חייב דה"ל כאדם א' דעכ"פ עשה עקירה והנחה: הזורק כו' ורה"י באמצע כו' פטור דלא אמרי' קליטה כמי שהונחה: המושיט כו' בדיוטא אחת. ר"ל ששני הרה"י עומדים בצ"א לאורך ר"ה ור"ה מפסיק בין שני רה"י ואם מושיט מרה"י זה לרה"י אחר דרך ד"ה שביניהם אפי' למעל' מיו"ד שהוא מקום פטור אפ"ה חייב אבל בשני דיוטות דהיינו ששני רה"י עומדים זה כנגד זה פטור אף שר"ה ביניהם כיון דמלאכות שבת ממשכן ילפי' ובדיוט' א' כה"ג מצינו במשכן שכן הי' עבודת הלוים משא"כ בשני דיוטות לא מצינו כה"ג במשכן שלטועני המשכן ניתן שש עגלות והיו הולכים כשנוסעים והמשכן על העגלות שתי עגלות זה בצד זה וכן אחריהם שני עגלות זה בצד זה וכן אחריהם שני עגלות שלישית זה בצד זה וכשהגיעו למקום תחנותן היו פורקים הקרשים מהעגלות הראשונות ומקימים המשכן אח"ז היו פורקים משני עגלות לאחריהם ולא היו נושאים הקרשים למקום שהיו מקימים המשכן אלא היו מושיטין מהעגלות השניות אל שני עגלות הראשונות ומשם היו פורקים ומקימים המשכן א"כ מצינו הושטה מרה"י לרה"י דרך ר"ה בדיוט' א' דהא אותה הושט' הנ"ל הי' בדיוטא א' והי' מרה"י לרה"י ור"ה באמצע דהא העגלות היו רה"י וביניהם היו ר"ה וגם היה למעל' מיו"ד דהא העגלות היו גבוהים יותר מיו"ד ולכך כה"ב חייב משא"כ בשני דיוטות לא מצינו במשכן דהא ודאי לא הושיטו הקרשים מעגלה לעגלה שבצדם שלא הי' להם תכלית בזה דההושט' לא הי' כ"א לקרבן אל מקום שמקימים המשכן: פשט ידיו כו' שלא נחו ע"ה גמרא שבת דף ה' ע"ב ובעי שם אגוז בכלי והכלי צף ע"ג מים והוציא האגוז אי בתר אגוז אזלי' והא נח או דלמא בתר כלי אזלי' והא לא נח וסלקו בתיקו:
א סָעִיף א ס"א אבל אסור. ג' א' והא דלא כ' רק ב' בבות ובסיפא לענין חיוב כ' כל הד' בבות משום דר"ל חיוב ופטור בהוצאה והכנסה דעני והוצאה והכנסה דבעה"ב אבל כאן בשני בבות השמיענו הכל והא דתני במתני' משום דשם לא חשיב רק פטורי דאתי לידי ח"ח כמ"ש שם: אבל אסור. כקושית התוס' ד"ה בבא וע"ש ברא"ש: ואפי'. שם בתוס' ושם י"ט א' נותנין כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.