א סֵדֶר הַיּוֹם, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת, וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, וּקְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע: אַתָּה בְחַרְתָּנוּ וְכו' וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, וְע"ל סִימָן ת"צ סָעִיף ג', זְמַן חֵרוּתֵנוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְהַשִּׂיאֵנוּ וְחוֹתֵם: מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים; וְאִם אָמַר: מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, וְחָזַר בּוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, יָצָא אַחֲרֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. וְאִם חָל בְּשַׁבָּת אוֹמֵר: אֶת יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְאֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, וְחוֹתֵם: מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים; וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת מֵעֵין שֶׁבַע.
ב אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר מְקַדֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
ג שָׁכַח לוֹמַר אַתָּה בְחַרְתָּנוּ וְאָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא, יָצָא. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הָיָה שַׁבָּת, אִם הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא, יָצָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). וְאִם אָמַר אַתָּה בְחַרְתָּנוּ וְהִזְכִּיר בּוֹ שַׁבָּת, אֲפִלּוּ הָכֵי צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַזְכִּירוֹ בְּיַעֲלֶה וְיָבֹא (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל); מִיהוּ אִם לֹא הִזְכִּירוֹ בְּיַעֲלֶה וְיָבֹא, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר (בֵּית יוֹסֵף). וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב בְּשַׁחֲרִית, עַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קכ"ו.
ד בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח גּוֹמְרִין הַהַלֵּל בְּצִבּוּר בִּנְעִימָה בִּבְרָכָה תְּחִלָּה וְסוֹף, וְכֵן בְּלֵיל שֵׁנִי שֶׁל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. הַגָּה: וְכָל זֶה אֵין אָנוּ נוֹהֲגִים כֵּן, כִּי אֵין אָנוּ אוֹמְרִים בַּלַּיְלָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַהַלֵּל כְּלָל.
א סָעִיף א (א) את יום טוב וכו' - ומנהגנו לומר את יום חג המצות הזה זמן חירותינו מקרא קודש וכו' ואין אומרים באהבה מקרא קודש שהרי כבר אמרו ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה אכן כשחל בשבת יש אומרים שאומרים שני פעמים באהבה [אחרונים]:
ב סָעִיף א (ב) מקדש ישראל והזמנים - ואם אמר מקדש ישראל לבד לא יצא וכן בשבת אם לא אמר מקדש השבת ואמר מקדש ישראל ג"כ לא יצא אף שהזכיר באמצע התפלה של שבת כיון שלא חתם בשל שבת וכל זה בין בקידושא בין בצלותא:
ג סָעִיף א (ג) וחזר בו - היינו שחזר ואמר מקדש ישראל והזמנים:
ד סָעִיף א (ד) תוך כדי דיבור - היינו שלא שהה משגמר מקדש השבת רק כדי ג' תיבות ואם שהה יותר משיעור זה לא מהני חזרתו וצריך לחזור לראש הברכה כיון שהחתימה היתה שלא כהוגן אף שהזכיר של יו"ט באמצע:
ה סָעִיף א (ה) אחרי שהוא יודע - ר"ל בעת שאמר ברוך אתה ה' היתה כהוגן ע"ד לסיים בשל יום טוב אלא שאח"כ נכשל בלשונו ומשמע מלשון זה דאם טעה בעת שאמר ברוך אתה ה' שהיה סבור שהוא שבת אפילו אם חזר בתוך כ"ד לאחר שסיים מקדש השבת וסיים כדין לא יצא אבל רוב הפוסקים ס"ל אע"פ שלא ידע שהוא יו"ט יצא כיון שנזכר בתוך כדי דבור וחתם כדין כן פסקו הרבה אחרונים ועיין בביאור הגר"א שגם הוא מכריע כן להלכה:
ו סָעִיף א (ו) המנוח - ומנהגנו לומר את יום השבת הזה ונהרא נהרא ופשטיה [חק יעקב]:
ז סָעִיף א (ז) מקדש השבת וכו' - ובדיעבד אם לא הזכיר רק שבת או ישראל והזמנים לבד יש דעות בין האחרונים אם צריך לחזור או לא ועיין בבה"ל שהכרענו דאם לא הזכיר רק שבת לבד בודאי אין לחזור הברכה משום זה:
ח סָעִיף א (ח) וישראל והזמנים - וי"א שצריך לומר ישראל בלא וי"ו וכן הסכים המהרש"ל בפ"ב דביצה אבל מנהגנו כהשו"ע:
ט סָעִיף א (ט) וא"א ברכת וכו' - דלא נתקנה אלא מפני המזיקין [וכדלעיל בסימן רס"ח סק"כ במ"ב] ובפסח הוא ליל שמורים ואומרים ויכולו בקול רם וקדיש שלם אחריו [פמ"ג]:
י סָעִיף ב (י) אין ש"ץ מקדש וכו' - דענין הקידוש הוא כדי להוציא מי שאין לו יין ובפסח אין עני בישראל שאין לו יין והסכימו האחרונים דאפילו כשאין יין בעיר כ"א בביהכ"נ אפ"ה אין לקדש:
יא סָעִיף ג (יא) ואמר יעלה ויבוא - דהרי מזכיר ענינו של יום ביעלה ויבוא ומיירי שחתם כל הברכה כדין דאם לא חתם אפילו אמר גם אתה בחרתנו לא יצא ואם נזכר אחר שהתחיל רצה חוזר לאתה בחרתנו ואם עקר רגליו חוזר לראש התפלה ועיין לעיל סימן קכ"ב ס"ה ואם לא אמר אתה בחרתנו וגם לא יעלה ויבוא רק והשיאנו אע"פ שאמר מועדי קדשיך אם לא הזכיר חג פלוני בפרט לא יצא [דה"ח אבל בפמ"ג מסתפק בזה]:
יב סָעִיף ג (יב) יצא - ואפילו אם נזכר קודם שחתם הברכה א"צ לחזור לאתה בחרתנו:
יג סָעִיף ג (יג) ואפילו היה שבת - ר"ל דכיון שלא אמר אתה בחרתנו ותתן לנו ממילא לא הזכיר גם של שבת מ"מ כיון שחזר והזכירו ביעלה ויבוא שאמר ביום השבת הזה וביום חג פלוני הזה יצא דהא עכ"פ הזכיר של שבת בתוך הברכה ומשמע מלשון זה דאם גם ביעלה ויבוא לא הזכיר של שבת לא יצא ויש לעיין דהא מזכיר שבת בוהשיאנו שאומר והנחילנו וכו' שבת ומועדי קדשך ואולי משום דהוא מזכירו רק סמוך לחתימה לבד ואנן בעינן שיהא פותח נמי בשל שבת כדאיתא בגמרא וצ"ע:
יד סָעִיף ג (יד) צריך לחזור ולהזכירו - כמו שמזכיר שניהם באתה בחרתנו:
טו סָעִיף ג (טו) א"צ לחזור - דיש בזה פלוגתא דרבוותא אם צריך להזכירו ולכן בדיעבד אין צריך לחזור וגם בלא"ה הרי הזכיר פעם אחת באתה בחרתנו ואיננו לעיכובא בדיעבד לכו"ע. ודע דהרבה אחרונים הסכימו שאפילו לכתחלה אין להזכיר של שבת ביעלה ויבוא וכן המנהג ועיין בלבוש שכתב טעם נכון לזה שעיקר יעלה ויבוא נתיסד על הזכירה ועל הפקידה ואין שייך זכרון אלא ביו"ט ובר"ח דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר"ח וגו' ונזכרתם ולא נזכר שם שבת כלל:
טז סָעִיף ד (טז) אין אנו נוהגים - היינו במדינות אלו ומנהג ספרדים לומר:
א סָעִיף א וחזר בו. שחזר ואמר מקדש ישראל והזמנים:
ב סָעִיף א אחרי שהוא יודע שהוא י"ט. רק שטעה בדבורו אבל אם טעה וסבר שהוא שבת ונזכר תוך כ"ד לא יצא וכמ"ש סי' ר"ט אבל רוב הפוסקי' ס"ל אף על פי שלא ידע שהוא י"ט יצא כיון שנז' וחת' כדין עמש"ש ומ"מ משמע כאן דאם לא נזכ' וחת' בשל שבת לא יצא והיינו דוקא כשלא הזכיר של י"ט באמצע אבל הזכי' של י"ט באמצע יצא דהא כבר פסק בסי' רס"ח ס"ד אפי' התפלל תפלת חול יצא אם הזכיר של שבת באמצע וכ"ש כאן דחתם מקדש השבת דהא י"ט נמי מקרי שבת וכ"מ ס"ג אם אמר יעל' ויבוא יצא משמע אפי' לא חתם בשל י"ט יצא וא"כ אם חתם מקדש ישראל והזמנים אפי' לא הזכיר של יום טוב באמצע יצא וצ"ע דהא משנה שלימה שנינו מקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום, ותניא כללו של דבר הכל הולך אחר חיתום ברכות וע"ק כיון שקבעו חכמים לשבת ברכ' בפ"ע היאך יוצא אם התפלל של חול והזכיר של שבת ולא חתם בשל שבת וצ"ל כיון דבדין הוא לצלויי י"ח בשב' אלא מפני כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן לכן אם התפלל של חול והזכיר של שבת יצא ומשמע בפסחים ד' קי"ז דאם חתם בי"ט או בשבת מקדש ישראל יצא ודוקא בתפלה אבל בקידוש לא יצא:
ג סָעִיף א וא"א ברכ' מעין ז'. דלא נתקנ' אלא מפני המזיקין ובפסח הוא ליל שמורים:
ד סָעִיף ב אין ש"צ מקדש. שאין עני בישראל שאין לו יין מיהו נ"ל דאע"פ שאין יין בעיר אלא בב"ה לא יקדש בב"ה דהא בכל השנ' נמי רבים אומרים שלא לקדש בב"ה כמ"ש סי' רס"ט אלא שנוהגים מנהג ראשונים ובפסח מעולם לא היה מנהג לקדש בב"ה:
ה סָעִיף ג צריך לחזור ולהזכירו. וביש"ש פ"ק /פרק ב/ דביצ' פסק שאין להזכיר שבת ביעל' ויבוא וכ"פ הלבוש בשם כמה גדולים וכ"כ ב"ח ומהרי"ל בתשו' סי' ג':
א סָעִיף ב אין ש"צ מקדש בב"ה. הטעם בטור לפי שאין עני בישראל שאין לו ד' כוסות וא"כ כל אדם מקדש בביתו עכ"ל כ' זה לפי המנהג שמקדשין כל השנה על היין אבל דעת הטור עצמו בסי' רס"ט דאי איישר חילי אבטליניה ולפי הטעם של הטור אם הוא במקום שאין יין בעיר לכל הקהל רק ליחידים יש לקדש בב"ה להוציא מי שאין לו יין:
ב סָעִיף ג צריך לחזור ולהזכירו ביעל' ויבא. אע"ג דבר"ח שחל בשבת כ' בסי' תכ"ה שאין מזכירין ביעלה ויבא של שבתשאני התם שנתן הרא"ש בפ' ב"מ טעם שכבר חתם בשל שבת כשאומר מקדש השבת והמרדכי נתן שם טעם לפי שאם אין ר"ח אין שבת בעבודה וכ' ב"י ולפ"ז יש להזכיר של שבת בי"ט שחל בשבת ביעל' ויבא שאין שייך שם טעמי' אלו וגם בב"ה בר"ח שחל בשב' אין מזכירין שבת ביעל' ויבא לפי שכבר אמר רצה והחליצנו שהו' בשביל שבת משא"כ כאן דמסתבר להזכירו דמ"ש יעלה ויבא מאתה בחרתנו שמזכיר שניהם. ובתשו' מהרי"ל סי' ג' וכן בדרשותיו כתב מחלוקת גדולים בזה. ומביא ראיות אלו שזכרנו אלא שהוא הכריע שלא להזכיר שבת בו וראייתו מפ"ב דביצה דף י"ז יו"ט שחל בשבת מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע ופירש"י שאו' ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוח הזה ואת יום חג פלוני הזה הרי שלא להזכיר קדוש' של שבת אלא תחלה וסוף משמע באמצע לא ואע"ג דאנו אומרים שבתות למנוח' היינו משום דסמך לותתן לנו כו' שהוא בכלל התחל' ומה"ט אומרים שבת ומועדי קדשך לו' מעין החתימ' ע"כ. ואין ראי' לפע"ד כלל דהוא מפ' מ"ש קדוש' היום באמצע אתי לאפוקי קדושת שבת שלא תהי' באמצע אלא בהתחל' והא ודאי ליתא דהא איתא שם עוד בריית' שבת שחל בר"ח במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת וקדושת היום באמצע והתם ודאי מזכירין קדושת שבת גם באמצע דהא מדכרי פסיקי קרבן שבת וישמחו במלכותך באמצע אלא ודאי דמ"ש קדוש' היום באמצע לא בא אלא למעט דלא לימא בסוף של י"ט אלא חותם בשל שבת לבד כי הוא עיקר ובו התחל' וסוף לחוד ואין לי"ט מעלה כמותו אבל במעלת י"ט שהי' באמצע יש ק"ו שיהיה מעלה לשבת עמו שהרי מקדימין פסוקי דשבת לקרבן מוסף מי"ט. וזה מבואר בכוונת ברייתא זו גם גבי י"ט בשבת שהרי ר' חולק ואו' דחותם גם בשל י"ט וכוותי' קי"ל כמבוא' דלא באו לחלוק אלא בחתימ' וא"כ כי היכי דבמוסף מזכיר של שבת אף באמצע למה יגרע בשחרית בי"ט בשבת מלהזכירו ביעלה ויבוא וא"כ אדרבא יש לנו ראי' מבוררת מכאן להזכיר של שבת ביעלה ויבוא בי"ט שחל בשבת וכ"כ ב"י שמנהג העולם להזכירו כמ"ש רמ"א כאן ורש"ל בפ"ב דביצ' סי' י"ג הביא דברי מהרי"ל וכתב שכן עיקר דיעל' ויבוא לא ניתקן לשבת ואין בזה כדאי להוכיח להכריע מזה דודאי ניתקן בכל י"ט לאמרו כפי מה שהוא אם בי"ט מזכיר י"ט ואם בר"ח אף בשבת אין מזכירין שבת כ"א בטעמו לפי שכבר אמר תפלה מיוחד' לשבת ישמח משה וכן בב"ה ברצה ע"כ יאמר אח"כ תפלת מיוחדת לר"ח (וי"ט) משא"כ בשבת (וי"ט) שאין בהם דין חלוק' וכל שמזכיר שניהם הוא מזכיר. ובלבוש וכן מו"ח ז"ל הסכימו שלא להזכיר שבת ביעל' ויבוא בי"ט בשבת כמהרי"ל. ולענין הלכ' ודאי מסתבר לן להזכירו אש"פ שבר"ח אין מזכירין וכן בב"ה אין בכך כלום. וגדולה מזו מצינו בנוסח כי אל מלך חנון ורחום אתה שמביא רמ"א בסימן קפ"א ס"ג שאין לו' מלך בב"ה ובתפל' אומרי' אותו משום שיש חילוק ביניהם כדאיתא שם כמ"ש בזה שיש לחלק ואפי' לאותם גדולים שאין מסכימים להזכירו אין למחות בשום אדם אם מזכירו דהא אין כאן ברכה לבטל אלא הזכרה לחוד ואין הפסד בכך אדרבא מסתבר להזכירו שיהיה זכות שבת בצירוף י"ט מסייע למלא בקשתינו במה שמתפללים ביעלה ויבא כנלע"ד:
א סָעִיף א קודש. ומנהגינו לומר את יום חג המצות הזה זמן חירותינו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים וא"א באהבה מקרא קודש שהרי כבר אמרו ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה אכן כשחל בשבת י"א שאומרין ב' פעמים באהבה ועיין בלבוש הטעם:
ב סָעִיף א וחזר. פירוש שחזר ואמר מקדש ישראל והזמנים:
ג סָעִיף א י"ט. רק שטעה בדבורו והיינו דווקא כשלא הזכיר של י"ט באמצע אבל הזכיר של יו"ט באמצע אפי' חתם של שבת יצא ואם כן אם חתם מקדש ישראל והזמנים אפי' לא הזכיר של יו"ט באמצע יצא עמ"א. ואם חתם בי"ט או בשבת מקדש ישראל יצא ודוקא בתפלה אבל בקידוש לא יצא מ"א ע"ש והח"י חולק ע"ז וכתב דגם בתפלה אפשר דלא יצא ע"ש:
ד סָעִיף א המנוח. ומנהגינו את יום השבת הזה ואת יום חג המצות הזה. עח"י וביד אהרן:
ה סָעִיף א וישראל. ואם חתם מקדש ישראל והזמנים ולא הזכיר שבת א"צ לחזור כנה"ג ומהר"א כהן אבל מהר"ם גלאנט"י ומהר"י אלפנדרי הסכימו דצריך לחזור וכן הסכים הפר"ח עיין יד אהרן:
ו סָעִיף א שבע. דלא נתקנה אלא מפני המזיקין ובפסח הוא ליל שמורים:
ז סָעִיף ב מקדש. שאין עני בישראל שאין לו יין. ומיהו נ"ל דאע"פ שאין יין בעיר רק בבה"כ אפ"ה לא יקדש בבה"כ דהא דמקדשין בבה"כ הוא רק לקיים מנהג ראשונים ובפסח מעולם לא היה מנהג לקדש בבה"כ מ"א וט"ז כתב אם הוא במקום שאין יין בעיר לכל הקהל רק ליחידים יש לקדש בבה"כ להוציא מי שאין לו יין עיין שם ועיין ח"י:
ח סָעִיף ג ויבא. ורוב האחרונים הסכימו שאין להזכיר שבת ביעלה ויבא והט"ז פסק דאע"ג דבברכת המזון וכן בראש חודש אין להזכיר של שבת ביעלה ויבא מ"מ בתפלת החג יש להזכירו ועיין בו שהאריך בזה והעלה לבסוף אפי' לאותם גדולים שאין מסכימים להזכירו אין למחות בשום אדם אם מזכירו דהא אין כאן ברכה לבטלה אלא הזכרה לחוד ואין הפסד בכך ע"ש:
ט סָעִיף ד גומרין. וכן הוא ע"פ קבלת האר"י ז"ל:
א סָעִיף א (ס"ק ב) אחרי כו' אבל רוב הפוסקים כו' דדוקא הרמב"ם ולפי מה שהבין הכ"מ דברי הרמב"ם אזלינ' בתר הכונה אבל רוב הפוסקים וכן י"ל דברי הרמב"ם דלא אזלינן בתר כונתו כי אם כפי מה שהוציא בשפתיו: דוקא שלא הזכיר של י"ט כו' דהא כבר כתב בסי' רס"ח ס"ד אפילו התפלל תפלת חול כו' וכ"ש כאן כו' דהא יו"ט נמי מיקרי שבת הבין בס' א"ר וכן בס' תוס' שבת דדעת מ"א לדינ' אם הזכיר של י"ט באמצע אפי' חתם בשל שבת יצא. ולכן בס' א"ר בסי' רסח כתב שדברי מ"א מ"ש כאן סותר למ"ש בסי' רס"ח ובס' תוס' שבת סי' רסח על מ"ש מ"א שס ס"ק ה' וז"ל על מ"ש שם בש"ע דאם התפלל תפלת י"ח בשבת והזכיר של שבת באמצע יצא וז"ל דין זה צ"ע דהא בסי' תפ"ז ס"א כ' דאם חתם בי"ט מקדש השבת לא יצא אף ע"פ שהזכיר של יום טוב באמצע כיון שחתם שלא כדין כו' וכ"ש היכי דלא קבע ברכה כלל לשבת. וצ"ל דגרע טפי כשחתם בשל יום אחר וצ"ע עכ"ל וכתב בס' ת"ש וז"ל ותירוצו דוחק דהא קי"ל בסי' ק"ח דהטועה ומזכיר מאורע שאר הימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסק וה"ה בזה נמי כו' אבל בסי' תפ"ז תי' המ"א דשם מיירי כשלא הזכיר של י"ט באמצע עכ"ל ת"ש מה שהקשה מסי' ק"ח לענ"ד אינו קושיא דמה ענין ההזכרה באמצע לחתימה ניהו דהפסקה לא הוי מ"מ בחתימה גרע דשינה ממטבע חכמים דהכל הולך אחר החיתום וכמ"ש פה. אך בגוף הדין לענ"ד כוונות מ"א בסי' רס"ח וכאן הם תאומים יחדיו וכונה אחת להם. וגם כאן ס"ל דאפי' הזכיר של י"ט באמצע כיון שחתם שלא כדין. דניהו דכאן כתב תחלה דוקא שלא הזכיר של י"ט באמצע. מ"מ במסקנתו פה מסיק כמ"ש בסי' רס"ח דהא הקשה אח"ז גם על הדין של רס"ח דהא הכל הולך אחר החיתום. ותי' כיון דבעו לצלויי י"ח בשבת אלא דלא אטרחוהו. וא"כ כשמתפלל של חול בשבת לא הוי שינוי בחתימה ממה שטבעו חכמים. דאדרבא גם החכמים דעתם להתפלל של חול. אלא שהקילו עליו שדי לו שיתפלל תפלה קצרה ז' ברכות של שבת. ואם כן אם הוא מחמיר על עצמו להתפלל ח"י ברכות אין בזה שינוי מטבע של חכמים א"כ זה ניחא אהאי דסי' רס"ח. אבל הכא שהתפלל וחתם בשל שבת אף שהזכיר יום טוב באמצע. מה בכך הא הכל הולך אחר החתימה. והוא שינה במטבע החתימה. ואפי' התפלל כל תפלת י"ט רק שהחתימה היתה של שבת והוי החתימה שלא כדין לא יצא שלא חתם כתיקון חכמים: ואע"ג שכתב תחלה וכ"ש כאן דחתם מקדש השבת דהא י"ט נמי מיקרי שבת. משמע דהכא עדיף מאלו התפלל תפלת י"ח זה כתב קודם דאסיק האי סברא כיון דבדין דבעי לצלויי ח"י בשבת א"כ ודאי הכא שחתם בשל שבת עדיף אבל לבתר דמסיק האי כיון דבדין דבעי לצלויי י"ח בשבת כו' אדרבא האי דסי' רס"ח עדיף. לכן גם פה מסקנתו דאם חתם בשל שבת אפי' הזכיר י"ט באמצע לא יצא. אע"ג דאם התפלל י"ח והזכיר של שבת באמצע יצא. הכא גרע כיון שחתם בשל יום אחר גרע דשינה מטבע חכמים וכמ"ש מ"א סי' רס"ח. משא"כ בהתפלל תפלת חול דלא מקרי שינוי מטבע כנ"ל. וכ"מ ס"ג כו' אפי' לא חתם של י"ט. ר"ל קצת משמע כן מדכתב שכח אתה בחרתנו ואמר יעלה ויבא. ולא כ' ואמר יעלה ויבא והשיאנו משמע דגם והשיאנו שכח. א"כ כיון דשכח והשיאנו רגלים לדבר שלא חתם בשל י"ט דמה"ת יהא רגיל על לשונו בברכה אחרת שאינה של י"ט דהא והשיאנו הוא ברכת י"ט. וכיון דלא אמר והשיאנו ע"כ אמר ברכה אחרת. ולמה יסיים הברכה אחרת מקדש ישראל והזמנים. א"ו דאפי' לא חתם של י"ט כיון דהזכיר באמצע יצא. ולפי מסקנתו כמ"ש לעיל ע"כ צ"ל דאין זה ראיה ובאמת אינו הכרח גמור: וא"כ אם חתם כו' דהא הכא מיירי שלא הזכיר של י"ט וגם טעה בחתימה וסיים מקדש השבת. מ"מ כיון שחזר תכ"ד ואמר מקדש ישראל כו' יצא. כ"ש אם סיים כדינו מקדש ישראל והזמנים: דהא משנה שלמה שנינו. ברכות דף י"א ע"א: ותניא כללו כו' שם דף י"ב ע"א: כיון דבדין הוא כו' כדאיתא שם דף כ"א ע"א: ומשמע בפסחים דף קיז ע"ב איתא אמר רבא אשכחיתינהו לסבי דפומבדותא. דקאמרי בשבת בין בתפלה ובין בקידוש חותם מקדש השבת ובי"ט בין בתפלה ובין בקידוש חותם מקדש ישראל והזמנים. די"ט כיון דישראל קבעו לה ע"י קידוש החדש והשנים. לכן תולין הקדושה בישראל. וחותמים מקדש ישראל דמקדשי לזמנים. אבל שבת קביע' מששת ימי בראשית ולא תליא בישראל לכן אינו מזכיר ישראל בחתימה. וא"ל רבא ניהו דבקידוש הדין עמכם אבל בתפלה לא כדבריכם אלא דצלותא בין בשבת בין בי"ט מקדש ישראל וטעמי דידי כיון דתפלה היא ברבים לכן משום כבוד הצבור יש להזכיר ישראל אפי' בשבת בחתימה ומסקנת הש"ס שם כסבי דפומבדיתא. והכי קי"ל. וס"ל למ"א הא דאמר רבא בתפלה בין בשבת ובין בי"ט מקדש ישראל ר"ל דאינו אומר יותר וגם בי"ט א"צ לסיים והזמנים לכן ניהו דלכתחלה קי"ל כסבי דפומבדיתא מ"מ דיעבד אי עביד כרבא לא מהדרינן עובד'. ולכן סיים מ"א אבל בקידוש לא יצא דבקידוש מודה רבא. כנ"ל. אבל ח"י כ' ע"ד מ"א שאין דבריו מוכרחים דרבא קיצר בדבריו. ולא נקט כ"א במה שחולק על סבי דפומבדיתא דהם ס"ל דבשבת אין להזכיר ישראל בחתימה. ואמר רבא דבתפלה שוה שבת לי"ט שצריך להזכיר ישראל: וממילא נדע שצריך לסיים כ"א כדינו בשבת צריך להוסיף תיבת השבת בחתימה ובי"ט צריך להוסיף תיבת והזמנים. וכן הסכים על ידו בס' א"ר. ואולי אפשר כוונת מ"א דא"א דלא פליג רבא כ"א דגם בשבת צריך להזכיר ישראל בחתימה. א"כ מה לו להאריך דצלותא בין בשבת ובין בי"ט מקדש ישראל מה לו להזכיר של י"ט דהא בי"ט מודה ולא הל"ל כ"א דצלותא אפילו בשבת מקדש ישראל אלא ע"כ דגם בי"ט פליג דא"צ לסיים והזמנים ובשבת א"צ להזכיר שבת. אך אין זה הכרח דהא הזכיר גם קידוש ע"ש בגמרא. ובקידוש לא פליג כלל ועיין בח"י הביא בשם כה"ג דאם אמר בי"ט שחל בשבת מקדש ישראל והזמנים ולא הזכיר שבת בחתימה יצא. ופר"ח חולק וס"ל דצריך לחזור ולהתפלל דהוי שינוי מטבע. וה"ה אם חחם בשל שבת לחוד ואמר מקדש השבת ותו לא נמי הוי שינוי וכן אם חתם מקדש ישראל והשבת והזמנים נמי מיקרי שינוי וחוזר וכדאיתא במס' ביצה דף י"ז ע"א דאין להקדים מקדש ישראל לשבת. דישראל לא מקדשי לשבת אלא קביעא מששת ימי בראשית משא"כ י"ט דתליא קדושת יום טוב בקדושת ישראל דע"י שנתקדשו ישראל הם מקדשים חדשים ושנים ועי"ז מתקדשים הי"ט ע"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) וא"א כו' מפני המזיקים כו'. כדאיתא בשבת דף כ"ד ע"ב וז"ל רש"י שם משום סכנת מזיקים שלא היו בה"כ שלהם ביישוב. וכל שאר לילות החול היו עסוקים במלאכתן ובגמר מלאכתן מתפללים ערבית בביתם אבל בליל שבת באים לבה"כ וחשו שיש שאין ממהרים לבא ושוהין לאחר תפלה. לכן האריכו תפלת הצבור עכ"ל:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) אין כו' כמו שכ' סי' רסט דהא מתחלה לא ניתקן אלא להוציא האורחים האוכלים בחדרים הסמוכים לבה"כ ועכשיו אין אורחים שאוכלים שם:
א סָעִיף א ס"א סדר היום כו'. פ"ב די"ט ת"ר י"ט כו' וע' רש"י שם ד"ה מתפלל שבע כשאר כו' ובעירובין מ' ב' ד"ה כולל כו' ועמ"ש למטה וחותם כו': וחותם. פסחים קי"ז ב' ועבה"ג: תוך כ"ד. כ"כ התוס' לשיטתן וכ"ה דברי השואל ברשב"א סי' ל"ה ועמ"ש בס' ר"ט ס"ב ועמ"א שם ס"ק ד': אחרי כו'. הוא דברי התוס' ספ"ק דברכות דפסק לחומרא. ולכן צריך לידע שהוא י"ט דאז תחילת ברכתו כהוגן דאל"כ אף שסיים כהוגן לא עשה כלום רק חתימתו לא היתה כהוגן ולזה מהני תכ"ד וטעמא של תוס' דפסקו לחומרא אף דאמרינן שם כ"א א' ספק כו' משום דהלכה כר' יוחנן שם דאמר ולואי כו' ופירש תוס' שם ד"ה ור"י כו' דבספק מיירי והטעם כמ"ש בסוף ר"ה דברכה שאינה צריכה אינו אסור אלא מדרבנן אבל בה"ג וש"פ כתבו שם ממ"ש שם מ"ט ק"ש כו' ש"מ דבכל ספק ברכות דרבנן לקולא ודברי ר"י מפרשים אפי' בודאי וכמ"ש בפ"ד דפסחים ובתורת נדבה וכמש"ש: ואם חל. עבה"ג וע' רש"י שם ד"ה מתחיל וד"ה ואומר כו': וחותם כו'. שם: אין כו'. עמ"א ועפ"ב דשבת כ"ד ב' וע' פ' ע"פ:
ב סָעִיף ב ס"ב אין. עמ"א:
ג סָעִיף ג ס"ג שכח כו' ואפי' כמ"ש לעיל בסי' רס"ח ס"ד: ואם אמר כו'. אע"פ שאין יעלה ויבא בשבת כמ"ש בשבת שם יה"כ שחל בשבת כו' כ"ש כאן וכן משמע בראש ומרדכי שכת' בר"ח שחל בשבת שאין להזכיר של שבת ביעלה ויבא בר"ח ע"ש ושם: מיהו אם כו'. שיש חולקים שאין להזכיר וע' ט"ז ס"ק ב' בשם מהרו"ל וכת' ב"י לפיכך א"צ להחזיר הואיל ופלוגתא דרבוותא וא"צ לכ"ז כיון שהזכיר פעם אחת כנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד בליל ראשון כו' וכן. ירושלמי וכן בפ"ג דשקלים ופ"א דברכות ופרק ע"פ והביאו תוספות דברכות י"ד א' ד"ה ימים כו' ובתוספתא והביאו התוס' שם ובמ"ס פ"כ הלכה ט' והביאו הר"ן פ' ע"פ: וכ"ז כו'. כי לא נתקן לבקיאים כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דפסחים בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבה"כ וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרים את כולו ואם א"א להם כן גומרין את כולו וכן משמע בירושלמי הנ"ל שם ושם אם שמעה בבה"כ יצא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.