א הַתּוֹקֵעַ בְּתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה, אוֹתָם הָעוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְהַמְּעָרָה יָצְאוּ; וְהָעוֹמְדִים בַּחוּץ, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמְעוּ, יָצְאוּ, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמְעוּ, לֹא יָצְאוּ; וְכֵן הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ חָבִית גְּדוֹלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא.
ב אִם הִתְחִיל לִתְקֹעַ בַּבּוֹר וְעָלָה חוּץ לַבּוֹר וּגְמָרָהּ, יָצָא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁשָּׁמַע בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ הָיָה קוֹל שׁוֹפָר. הַגָּה: וְכֵן אוֹתָם שֶׁהָיוּ בַּבּוֹר בִּתְחִלַּת הַתְּקִיעָה (גְּמָרָא).
ג הַשּׁוֹמֵעַ מִקְצָת תְּקִיעָה שֶׁלֹּא בְּחִיּוּב, וּמִקְצָתָהּ בְּחִיּוּב; אוֹ שֶׁאָמַר לַתּוֹקֵעַ כְּמִתְעַסֵק: כַּוֵּן לְהוֹצִיאֵנִי יְדֵי חוֹבָתִי, וְתָקַע וּמָשַׁךְ בָּהּ שִׁעוּר תְּקִיעָה, לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּצָא אִי אִיכָּא שִׁעוּר תְּקִיעָה בְּחִיּוּב; הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע מִקְצָת הַתְּקִיעָה קוֹל הֲבָרָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַתּוֹקֵעַ בְּבוֹר וְהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ וּבְאֶמְצַע הַתְּקִיעָה יָצָא לַחוּץ (טוּר).
א סָעִיף א (א) בתוך הבור - הוא דינא דמשנה וכתבו הראשונים שמשנה זו לצורך נשנה בשעת הגזירה שגזרו האומות שלא יקיימו ישראל את המצות ונתחבאו בבורות ובמערות לקיים:
ב סָעִיף א (ב) או בתוך המערה - וה"ה מרתף וכה"ג מקום שהוא תחת הקרקע שקול התקיעה מתערב עם קול הברה לעומדים בחוץ. ובבנין שרובו על הקרקע ומקצתו בתוך הקרקע שרי דע"י שרובו למעלה מן הקרקע לא מתבלבל הקול ונשמע קול שופר אף לעומדים מבחוץ ועיין בה"ל מ"ש בזה:
ג סָעִיף א (ג) אותן העומדים בתוך וכו' - דבתוך הבור גופא אינו נשמע קול הברה ולאו דוקא אם כל גופם בבור אלא אפילו הכניסו רק ראשם לבור סגי:
ד סָעִיף א (ד) והעומדים מבחוץ - ובהיה כולו בתוך הבור רק שראשו חוץ לבור כעומד מבחוץ דמי:
ה סָעִיף א (ה) יצאו - והוא שיתכוין התוקע להוציאם או בש"ץ שדעתו מן הסתם להוציא לכו"ע:
ו סָעִיף א (ו) ואם קול הברה שמעו - פי' שעם קול השופר שמעו לבסוף קול הברה לא יצאו שהרי קול פסול מעורב עם קול השופר:
ז סָעִיף א (ז) לא יצאו - וכתבו הפוסקים דסיבת ד"ז תלוי בעומק הבור או בריחוק המקום וכל אדם יש בידו להבחין ולהכיר אם קול שופר שמע בלחוד או מעורב בו קול הברה ויש אומרים עוד דאפילו התוקע בביהכ"נ ויש עומדים בחוץ קצת רחוק ממנו שייך בזה ג"כ הבחנה לפי הריחוק מביהכ"נ ועיין בה"ל מ"ש בזה ויש מי שמחמיר ואומר דלעומדים מבחוץ תמיד נשמע קול הברה ויש לחוש לדעה זו שלא בשעת הדחק ולתקוע עוד פעם אבל בלי ברכה עד שיהיה ברור לו שקול הברה שמע:
ח סָעִיף א (ח) וכן התוקע וכו' - המחבר לא חילק כאן בין עומדים בתוך החבית לעומד חוצה לה וכמו שחילק לענין בור משום דאין דרך ב"א ליכנס בתוך חבית כמו שדרך ליכנס בבור ורק מכניס השופר לשם ותוקע והוא עומד מבחוץ וי"א דמש"ה לא חילק בזה המחבר דבחבית קול הברתה גדולה ואפילו העומד בתוכה אפשר ששומע קול הברה וע"כ יש להחמיר בזה ולחזור ולתקוע בלי ברכה אלא א"כ ברור לו שקול שופר שמע:
ט סָעִיף ב (ט) ועלה חוץ לבור וכו' - ומיירי שביחד הוציא ראשו והשופר מן הבור ומילתא דפשיטא הוא דשרי אלא דקמ"ל דלא חיישינן למיגזר דילמא אפיק רישיה מעל לבור ואכתי שופר בבור ותקע ואפשר בזה לשמוע קול הברה (גמרא). ובהוציא השופר תחלה וראשו עדיין בבור ותקע אם חיישינן בזה לקול הברה תלוי בפלוגתת הפוסקים אם מחוץ לבפנים נשמע קול הברה ויתבאר במשנה ברורה לקמיה:
י סָעִיף ב (י) וכן אותם שהיו בבור וכו' - פי' ועלו ג"כ ביחד עם התוקע ושמעו גמר התקיעות בחוץ ויצאו ידי חובתם ג"כ מטעם הנ"ל שכל מה ששמעו היה קול שופר ויש מקילים בזה אפילו לא יצאו כלל רק שמעו גמר התקיעות שתקע בחוץ בהיותם בבור ול"ח לקול הברה דדוקא מבפנים לחוץ נשמע קול הברה אבל לא מבחוץ לפנים ולמעשה יש להחמיר בשלא יצאו לתקוע שנית בלי ברכה אם אינו ברור להם שקול שופר שמעו. התוקע שהכניס שופר לבור ותקע והוא בעצמו עומד כולו מבחוץ העומדים בבור יצאו בתקיעתו והוא עצמו לא יצא אא"כ ברור לו שקול שופר שמע:
יא סָעִיף ג (יא) שלא בחיוב - כגון קודם עמוד השחר וכדלקמן בסימן תקפ"ח:
יב סָעִיף ג (יב) במתעסק - להתלמד או לשם שיר בעלמא דלא יצא וכדלקמן סימן תקפ"ט ס"ח:
יג סָעִיף ג (יג) ותקע ומשך - ר"ל שהאריך תקיעתו בשבילו:
יד סָעִיף ג (יד) לא יצא - שהרי עכ"פ חסר לו התחלת התקיעה וה"ה נמי אם כל התקיעה היה בחיוב אלא שהוא נכנס באמצע התקיעה או שיצא מביהכ"נ באמצע התקיעה ושוב לא שמע לא יצא אע"פ שהיה שיעור תקיעה במה ששמע וכמאן דשמע חצי שיעור תקיעה דמי:
טו סָעִיף ג (טו) וי"א דיצא - וסברא ראשונה עיקר וצריך לחזור ולתקוע ואעפ"כ לא יברך עליו דספק ברכות להקל ויותר טוב שישמע הברכה מאחר שלא יצא עדיין:
טז סָעִיף ג (טז) ובאמצע התקיעה יצא לחוץ - ר"ל התוקע והשלימה על שפת הבור ונמצא שהעומדים בחוץ שמעו רק סוף התקיעה דפלגא קמא היתה תקיעה פסולה ואם היה שיעור תקיעה על שפת הבור תלוי בשני דיעות הנ"ל וה"ה אם שמע מתחלה קול שופר כגון שהיה עם התוקע בבור ובאמצע התקיעה יצא לחוץ ולא שמע רק קול הברה נמי לא יצא דבעינן שמיעת קול שופר כשר מתחלה ועד סוף. וכתבו האחרונים דיזהרו כל העם שלא להוציא כיחם וניעם בשעת תקיעה כדי שישמעו כל הקולות מתחלתם ועד סופם וכן לא יביאו ילדיהם אצלם וג"כ מטעם זה ומוטב שיהיו אצל אמותיהם בביהכ"נ של נשים דנשים אינן מחויבות מן הדין בתקיעת שופר ומ"מ נראה דקטנים שהגיעו לחינוך מצוה להביאם ולהחזיקם אצלו ויאיים עליהם שישמעו התקיעות ולא יבלבלו להצבור:
א סָעִיף א הבור או הדות. והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף ונ"ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אף ע"פ שמקצתו תוך הקרקע שרי:
ב סָעִיף א חבית. אפי' העומד בתוכו לא יצא (ר"ן):
ג סָעִיף א יצא. ואם הוציא ראשו קודם לשופר לא יצא לכן צריך שיוציא השופר תחלה דאז יצא אבל א"ל שצריך שיוציא השופר והאזנים כא' דא"א לצמצם:
ד סָעִיף ב בתחילת התקיעה. אפי' לא יצאו לחוץ יצאו י"ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר כמש"ל וכ"כ הב"ח:
ה סָעִיף ג וי"א וכו'. וראשון עיקר [רי"ו והרא"ש פ"ד ור"ן וכן כתב לבוש]:
א סָעִיף א אם קול שופר כו'. דלא כהרא"ש דס"ל העומדים בחוץ לעולם אינם שומעים אלא קול הברה וכתב ב"י וסיבת שומעו קול שופר או קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הבר' עכ"ל. ולפ"ז גם בתוקע בבה"כ ויש עומדי' בחוץ קצת רחוק מבה"כ יש ג"כ בזה שייכות הבחנה לפי הריחוק מבה"כ ונלע"ד להביא ראיה לדברי הרא"ש מדאמרי' בגמ' דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיע' בבור יצא היינו בתוקע ועולה לנפשיה ואין אחר עמו והוא עצמו תחילתו וסופו בהיתר ופרכי' מאי למימרא ומשנינן מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה משמע מזה דאם אירע באמת כך לא יצא וכאן הוא סמוך ממש ואפ"ה שייך בו ערבוב קול ק"ו אם כולו עומד בשפת הבור ואע"פ שהכריע ב"י דלא כהרא"ש מ"מ כיון דבהרב' דוכתי מצינו שבדב' הבקיאו' אין אנו סומכין עצמינו על שום דבר לומר שנסמוך על הבקיאות ק"ו כאן שהרא"ש ס"ל שאין לברר דבר זה בבקיאות היאך נסמוך אנחנו על הבקיאות הלכך אם התוקע הוא בתוך הבור יש להעומדים על שפת הבור חיוב לשמוע שנית בכל גווני ומיהו בלא ברכה שנית עד שיבורר לו היטב שלא שמע רק הברה אז יברך שנית אבל לענין ריחוק להעומדים מן בה"כ שזכרנו יש לנו לסמוך על קירוב המקום אם נראה לו ברור שקול שופר שמע יצא כיון שעכ"פ במקו' התקיע' אין שם ערבוב קול כלל משא"כ בבור כנלע"ד לענין לסמוך עליו:
ב סָעִיף ג מקצת תקיעה שלא בחיוב. כגון קודם שעלה ע"ה:
ג סָעִיף ג והוא עומד בחוץ כו'. ב"י כתב דה"ה לתוקע עומד חוץ לבור מתחלה ועד סוף והשומע הוא שעומד בקצת התקיעה תוך הבור ומקצתה חוץ לבור עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל ע"ז איני יודע מנין לו דאף ע"פ שהשומע עומד בבור אין קול הכופר מתבלבל בבואו לבור כיון ששם במקום התקיעה חוץ בלבול וכ"מ במשנה שלא שנאה רק אם התוקע הוא תוך הבור ושם הקול מתבלבל ובאמת סברא חדא היא דמה לי שהתקיעה הוא בבור או שהקול שמבחוץ בא לבור ודאי הבל הבור מבלבלו:
א סָעִיף א הבור. והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף. ונ"ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אע"פ שמקצתו תוך הקרקע שרי. מ"א:
ב סָעִיף א חבית. אפי' העומד בתוכו ר"ן מ"א. ואפי' התוקע עצמו שם תלוי בהבחנתם אם קול שופר שמעו יצאו. עטרת זקנים:
ג סָעִיף ב בתחילת. ואפי' לא יצא לחוץ יצאו י"ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר. ב"ח מ"א. וט"ז ס"ק ג' לא כ"כ ע"ש:
ד סָעִיף ג שיצא. וראשון עיקר. פוסקים ואחרונים:
ה סָעִיף ג ובאמצע. כתב מהרי"ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעות וכן שלא לוישפר"ן למען ישמעו כל העם שופר ונכון שינוחו התינוקות בבית דדוקא במגילה עבדינן משום שמחה ואם א"א להניחם יחזיקם האשה אצלה בבה"כ נשים שלא יבטלו. וכתב הט"ז העומדים חוץ בריחוק מקום אם נראה לו ברור שקול שמע יצא עיין שם וע' הלק"ט סימן רע"ו:
א סָעִיף א (ס"ק א) הבור והיינו שהוא בנין תחת כו' במשנה פ"ג דר"ה דקתני בור ודות פירש"י ורמב"ם והר"ע מקום מוקף מחיצות על הארץ וכן משנה ב' פ"ד דמס' ב"ב פי' הר"ע ג"כ שהוא על הארץ. ורשב"ם פי' שם בור חופרים בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין. ודות חופרים בור בעפר תיחוח ובונין לו כותל אבנים עכ"ל וזהו כמ"ש מ"א. והתי"ט שם בב"ב כתב שמדברי הרמב"ם בחבורו פ' ך"ה מהלכות מכירה משמע דס"ל כפי' רשב"ם ע"ש ומ"א הוכיח מדכ' בש"ע בתוך הבור או מער' והוא ל' הרמב"ם ולא העתיקו גם דות אע"כ צ"ל דס"ל גם הכא דות פי' בנין תחת הקרקע היינו מערה. וכן צ"ל דס"ל להרא"ש שחולק על הש"ע לפי פרושו בגמ' דהעומדים חוץ לבור וודאי לא יצאו דוודאי רק קול הברה שמעו. אבל בעומדים תוך הבור אז יש חילוק אם קול הברה או קול שופר שמעו: א"כ תיקשי לדידי' סיפא דמתני' וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנס' ושמע קול שופר כו' אם כיון לבו יצא. וא"א דדות היינו בנין ע"ג קרקע. א"כ מ"ש בה"כ מדות. דהא בדות ס"ל להרא"ש דהעומדים בחוץ לא יצאו. אע"כ צ"ל דגם הרא"ש מפרש דות תחת הארץ:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) חביות אפילו העומד בתוכו כו' דחבית הברתו גדולה דאפילו העומד בפנים שומע קול הבר' כ"ה בר"ן:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) יצא. מצויין בטעות וקאי על סעיף ב' אם התחיל כו' ועלה כו' יצא: צריך שיוציא השופר תחלה. ואע"ג דהשופר בחוץ והשומע תוך הבור. מ"מ שומע קול שופר וכמ"ש ס"ק שאח"ז וע"ש:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) בתחלת כו' אפי' לא יצאו כו' וכ"כ הב"ח. דלא כהרב"י והט"ז הסכים עם הרב"י:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) וי"א כו' והראשון עיקר. לא ידעתי מאי חידש הא כן דרכו של הרב"י בכ"מ דדעה קמא שכתב סתם עיקר בעיניו:
א סָעִיף א ס"א התוקע כו'. רמב"ם וכן משמע מפירש"י דלא כהרא"ש שם: וכן התוקע. לא חילק כאן הרמב"ם מדלא חילקו בגמרא כאן:
ב סָעִיף ב ס"ב וכן אותם. גמרא כ"ח א' הכא בור מקום כו' וכמ"ש בס"א אותם כו':
ג סָעִיף ג ס"ג השומע. מחלוקת בירושלמי וכפי' הרמב"ן הביאו הרא"ש פ"ד דר"ה ס"ח וכן הכריח הרשב"א כהאי פירושא דאי כפי' הראשון דאמתני' תקע בראשונה ומשך כו' קאי א"כ אפי' תקיעה ראשונה לא עלתה לו דהא הפסיק בינתיים וכמ"ש בסי' תק"ץ ס"ח וע' מ"א בשם הפוסקים דהלכה כסברא ראשונה וכמ"ש הרמב"ם וש"פ דקי"ל בכ"מ כמ"ד שהוקבע בגמ' באחרונה: וי"א. ערא"ש שם: וה"ה. דלסברא ראשונה שהוא ת"ק דירושלמי הגמ' דבור מיירי שאין שיעור תקיעה ולר' אבא אפי' יש בו שיעור תקיעה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.