א יִתְפַּלְּלוּ הַצִּבּוּר בְּלַחַשׁ תְּפִלַּת מוּסָף ט' בְּרָכוֹת, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר יִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן עִמָּהֶם בְּלַחַשׁ.
ב הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל בְּנֵי סְפָרַד שֶׁאֵין מַזְכִּירִין פְּסוּקֵי קָרְבַּן מוּסָף כְּלָל. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּאַשְׁכְּנַז וּבִגְלִילוֹת אֵלּוּ לוֹמַר פְּסוּקֵי מוּסָף רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאֵין אוֹמְרִים פְּסוּקֵי מוּסָף רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֶלָּא אוֹמְרִים: מִלְּבַד עוֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעוֹלַת הַתָּמִיד וְכו' וּשְׁנֵי שְׂעִירִים לְכַפֵּר וּשְׁנֵי תְּמִידִין כְּהִלְכָתָן (טוּר); וְאוֹמְרִים גַּם כֵּן מוּסְפֵי יוֹם הַזִּכָּרוֹן (רַ"ן סוֹף רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְכָל בּוֹ).
ג צָרִיךְ לוֹמַר: אֶת מוּסְפֵי יוֹם הַזִּכָּרוֹן, כְּדֵי לִכְלֹל גַּם מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ; וְגַם בְּיוֹם שֵׁנִי יֹאמַר: אֶת מוּסְפֵי.
ד אוֹמְרִים עֲשָׂרָה פְּסוּקִים שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, וְי' שֶׁל זִכְרוֹנוֹת, וְי' שֶׁל שׁוֹפָרוֹת בְּכָל בְּרָכָה; ג' מֵהֶם שֶׁל תּוֹרָה, ג' שֶׁל כְּתוּבִים, ג' שֶׁל נְבִיאִים וְא' שֶׁל תּוֹרָה; וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף עַל אֵלּוּ י', רַשַּׁאי מִיהוּ אִם לֹא הִתְחִיל בְּשׁוּם פָּסוּק רַק אָמַר: וּבְתוֹרָתְךְ כָּתוּב לֵאמֹר, יָצָא (טוּר).
ה אֵין אוֹמְרִים פָּסוּק בְּמַלְכֻיּוֹת, וְלֹא בְּזִכְרוֹנוֹת וְלֹא בְּשׁוֹפָרוֹת, שֶׁל פּוּרְעָנִיּוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל; וְאֵין אוֹמְרִים פָּסוּק זִכְרוֹנוֹת שֶׁל יָחִיד.
ו יֵשׁ קוֹרִים תִּגָּר עַל מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לְהַשְׁלִים פְּסוּקֵי שׁוֹפָרוֹת בַּפָּסוּק וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם, שֶׁאֵין מַזְכִּיר בּוֹ שׁוֹפָר אֶלָּא חֲצוֹצְרוֹת, וְהָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן כָּתְבוּ לְקַיֵּם הַמִּנְהָג.
ז וַעֲקֵדַת יִצְחָק הַיּוֹם לְזַרְעוֹ תִּזְכֹּר, כָּךְ הִיא הַנֻּסְחָא הַמְפֻרְסֶמֶת; וְהַמְדַקְדֵּק לוֹמַר: לְזֶרַע יַעֲקֹב תִּזְכֹּר, מְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת וְאֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. הַגָּה: וְאוֹמְרִים: עָלֵינוּ, וּמְלֹךְ, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹסִיף: אוֹחִילָה וּשְׁאָר פִּיּוּטִים, כָּל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ (טוּר).
ח לֹא יִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד תְּפִלַּת מוּסָף בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד אַחַר ג' שְׁעוֹת הַיּוֹם.
א סָעִיף א (א) יתפללו הצבור וכו' ט' ברכות - לאפוקי מאיזה פוסקים שסוברין שבלחש לא יתפללו רק ז' ברכות כמו בשחרית. מקום שנוהגין שהקהל מתפללין עם הש"ץ בשוה והש"ץ תוקע וטעה אסור לשוח באמצע ולגעור בו דכבר יצאו בתקיעות דמיושב ואף אם לא שמעו התקיעות דמיושב יחזרו ויתקעו אחר התפלה אותו סימן שטעה ודיו:
ב סָעִיף ב (ב) שאין מזכירין וכו' - שאין לומר פסוקי מוסף אלא בשבת ור"ח דרגילי בהו ולא אתי למיטעי אבל בשאר מועדים דלא רגילי בהו אתי למיטעי לכך אין מזכירין אותן אלא אומרים ככתוב בתורתך וכו':
ג סָעִיף ב (ג) וא"א פסוקי מוסף ר"ח - ואפילו בבקר אצל פרשיות הקרבנות א"א אותו והטעם בכ"ז כדי שלא יאמרו יום ב' דר"ח עיקר כמו בשאר ר"ח [ובאמת אינו כן דחודש אלול לעולם אינו מעובר] ועוד טעם שלא לתת ליום זה מעלה מצד שהוא ר"ח שהרי יש לו מעלה גדולה מזו מצד ר"ה ור"ח נכלל במה שאומרים זכרון דקאי גם על ר"ח וכתיב ביום הכסא זהו ר"ה שהחדש מתכסה בו:
ד סָעִיף ב (ד) ושני שעירים לכפר - היינו השעיר שהוא לחטאת והשעיר של ר"ח:
ה סָעִיף ב (ה) ואומרים ג"כ מוספי יום הזכרון - לכלול גם ר"ח ואע"ג שהמחבר כתב זה בעצמו בס"ג כתבו הרמ"א פה להודיענו דאף למנהגנו שאומרים הפסוקים יאמר מוספי:
ו סָעִיף ג (ו) וגם ביום שני וכו' - ר"ל אע"ג דבחודש תשרי היום ראשון הוא העיקר שמונין בו למועדים אפ"ה אומרים מוספי כדי דלא לזלזולי ביה ובדיעבד אם אמר מוסף א"צ לחזור אבל ביום ראשון אם אמר מוסף חוזר:
ז סָעִיף ד (ז) אומרים עשרה וכו' - כנגד י' פסוקים של הללו אל בקדשו וכנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם [גמרא]:
ח סָעִיף ד (ח) מלכיות - לקבל עליו מלכות שמים וזכרונות שעי"ז יעלה זכרונינו לפניו לטובה ובמה בשופר [גמרא]:
ט סָעִיף ד (ט) ואחד של תורה - ואם השלים בנביא יצא [שם]:
י סָעִיף ד (י) רק אמר ובתורתך וכו' - לשון זה לאו דוקא ור"ל שאומר ככתוב בתורתך ובזה נחשב כאלו הזכיר אותן הפסוקים בפיו:
יא סָעִיף ד (יא) יצא - עיין במ"א דדוקא דיעבד אבל לכתחלה יש ליזהר לומר כולם. עוד כתב דצ"ל ג"כ וכ"כ בדברי קדשך וכן נאמר ע"י עבדיך הנביאים:
יב סָעִיף ז (יב) משנה וכו' - דזרע יצחק ג"כ אין עשו בכללו ומ"מ יצא בדיעבד דאין זה משנה ממש וי"א דאדרבא יותר טוב לומר לזרעו של יעקב דבתפלה בעינן לפרושי טפי כל מה דאפשר וע"כ וע"כ ינקוט כ"א לפי מנהג מקומו דיש לכל אחד על מי לסמוך:
יג סָעִיף ח (יג) לא יתפלל וכו' - יצוייר דין זה ביחיד שדר בישוב וא"א לו לילך למקום שיש מנין דבעיר אף אחר ג' שעות אין לו להתפלל ביחידי:
יד סָעִיף ח (יד) ביחיד וכו' עד אחר ג' שעות - דבשלשה שעות ראשונות הקב"ה דן את עולמו ושמא יעיינו בדינו ביחוד ומי יצדק אבל כשהוא מתפלל בצבור הן אל כביר לא ימאס. ומה דנקט ר"ה אף דבכל יום הקב"ה דן עולמו בג' שעות ראשונות דשם אינו אלא לפקידה בעלמא לאותו יום אבל בר"ה הקב"ה דן לכל השנה ולפעמים לשנים רבות ודוקא תפלת מוסף שזמנו כל היום רגילים העולם לאחרו אחר ג' שעות אבל תפלת שחרית רגילין העולם להתפלל בבוקר בתוך ג' שעות ראשונות וע"כ כשהוא מתפלל באותו הזמן תקובל תפלתו בתוך תפלת הצבור ובמקומות שנוהגין להתפלל שחרית בהשכמה בתוך שעה ראשונה או שניה יצמצם אז להתפלל תפלתו ג"כ בתוך אותו הזמן [מ"א וש"א]:
טו סָעִיף ח (טו) היום - וכן יזהר היחיד שלא יתקע תקיעת מצוה עד אחר ג' שעות על היום משום דיפקדו בדינו וכמו שכתבנו בסימן תקפ"ח סק"ב במ"ב:
א סָעִיף ב אף על פי שש"ץ מוציא בר"ה ויה"כ אפי' הבקי מ"מ אין כל אדם יכול לשמוע מתחלה ועד סוף כמ"ש סי' קכ"ד (טור) וגם לפי פירש"י ותו' לא פטר אלא מי שהיה אנוס ולא הי' יכול לסדר תפלתו ולפי' הר"ן אינו מוציא אלא משני ברכות אבל ז' ברכות מחויב להתפלל כשאר י"ט לכן מוטב להתפלל כל א' בלחש כל הט' ברכות ועוד נ"ל דאפי' בדיעבד לא יצא בתפלת הש"ץ כיון שמפסיקים עכשיו בפיוטים לא יצא י"ח כלל עמ"ש סי' ס"ח ועסי' קכ"ד ס"י וסי' תקצ"ב ס"ב: וא"א פסוקי כו'. אפי' קודם הקרבנות א"א אותו [טור מנהגים לבוש סי' תקפ"ב]:
ב סָעִיף ב ואומרי' ג"כ מוספי כו'. אף על גב שהרב"י כתבו בסמוך ס"ג כתבו רמ"א כאן להודיענו דאף למנהגנו שאומרים הפסוקים יאמר מוספי דלא כב"ח שנדחק שלא לו' מוספי ע"ש, וכ"מ בר"ן שכ' שלא לומר פסוקי מוסף ר"ח משמע פסוקי ר"ה אומרים ואפ"ה כ' לו' את מוספי כו' ע"ש: במקום שהקהל מתפללין עם הש"ץ והש"ץ תוקע וטעה אסור לשוח ולגעור בו דתקיעות שעל סדר הברכות אין מעכבות כ"ש שהיחידים א"צ לשמוע על סדר הברכות ואף אם לא שמעו תקיעות דמיושב יחזרו ויתקעו אחר התפל' אותו סי' שטעה ודיו [רשב"א סי' רצ"ה]:
ג סָעִיף ג וגם ביום ב'. נ"ל דהטעם דלא לזלזלו ביה:
ד סָעִיף ד וא' של תורה. ואם השלים בנביא יצא:
ה סָעִיף ד ובתורתך. וצ"ל ג"כ וכן כתוב בדברי קדשך וכן ונא' ע"י עבדיך הנביאים [ש"ג כ"ה]:
ו סָעִיף ד יצא. ואפי' בתחלה רשאי שלא לו' שום פסוק אבל אם התחיל פסוק א' צ"ל כולם (כ"ה בגמ' וטור וב"ח) ומ"מ נראה לי דהאידנא שויי' עלייהו כחובה וצ"ל כול' כמ"ש הרי"ף גבי תפלת ערבית ולכן כ' רמ"א לשון דיעבד:
ז סָעִיף ז לזרע יעקב. דאם או' לזרעו יהיה עשו בכלל טוע' שהרי שנינו האומר קונם מזרע אברהם מותר באומות שנא' כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל ריב"ש וכ"כ המפרש בנדרים ר"ל דאמרי' ביצחק ולא כל יצחק וצריך עיון דהא מילתא אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שעשו לא יקרא על שמו אבל נקרא על שם יצחק והנודר מזרע יצחק אסור בעשו וי"ל מדקאמר רחמנא ליצחק לזרעך אתן את כל הארצות האל ולעשו לא נתן ש"מ אין עשו בכלל כ"כ בירושלמי בנדרים, וקשה דהא נתן לעשו קיני קניזי קדמוני כמ"ש רש"י פרשת דברים וי"ל דאין זה ירושה ממש כמו בבני לוט ע"ש:
ח סָעִיף ז משנה ממטבע. מ"מ יצא בדיעבד דאין זה משנה ממש, ובמהרי"ל כ' לזרע יעקב כו' וכנ"ל אבל בי"מ מאכ"ח ח"ב סי' ל"ב כ' לו' לזרעו ע"ש:
ט סָעִיף ח לא יתפלל. וה"ה שלא יתקע ביחיד עמ"ש סי' תקפ"ט ס"ו אבל שחרית מותר לו להתפלל כיון דאיכא צבורא דמצלי שחרית בכל מקומות לא נדחית תפלתו [עמ"ש סי' צ' ס"ט] אבל מוסף הואיל וזמנה כל היום יש שמתפללין אותה בבוקר ויש מאחרין [רש"י] וא"כ נראה דהאידנא שנהגו בכל תפוצות ישראל להתפלל שחרית בהשכמה א"כ אין ליחיד להתפלל שחרית אחר שעה ראשונה שבודאי כבר התפללו הצבור ואף על פי שהש"ץ או' עדיין פיוטים מ"מ אין זה מקרי בשעה שהצבור מתפללים דהא אפי' הם מתפללים שחרית והוא מוסף לא מקרי בשע' שהצבור ומכ"ש פיוטים ואם נא' שימתין עד אחר ג' שעות כבר יעבור זמן ק"ש ואם יקרא ק"ש בסוף שעה ג' ויתפלל מיד א"א לצמצם לכן נ"ל דיזהר מאוד להתפלל בשעה ראשונ' ואם לא עשה כן יתפלל בשעה שניה דהא רש"י כ' בתלת שעי קמייתא בשעת חרון והתו' כתבו שהחרון הוא בשעה שלישית ע"ש וא"כ משמע שבשעה ראשונ' ושניה שרי להתפלל וכ"מ בב"י שהביא התו' אלא דהטור והש"ע ס"ל דלא יתפלל בכל ג' שעות דקשה על דברי רש"י מאי איצטרך בגמ' למימר וא"א תורה דכתיב ביה אמת וכו' תיפוק ליה משום דהוי שעת חרון אלא ע"כ אין הטעם משום החרון אלא כיון שאדם מתפלל ומבקש צרכיו מעיינין בעובדי' וכיון שהקב"ה עוסק בתורה אין עושה לפנים משורת הדין וידחה תפלתו ולכן בכה"ג יש לסמוך על רש"י כנ"ל: וא"ת הא אמרי' ססי' צ"ח דדוקא כשאומר ראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא תפלתו מזכירין עונותיו משמע דכשמתפלל כפשוטו אין מזכירין עונותיו והיכי אמרי' הכא דלמא מעייני' בעובדיה וי"ל דהתם ודאי מזכירין עונותיו והכא אינו אלא שמא: ופרש"י מוספי כל השנה הם שבח וסיפורי מעשה אבל בר"ה הואיל ואו' מלכיות זכרונות ושופרות מיפקד דינא טפי עכ"ל ולפ"ז צ"ל הא דפריך בגמ' א"ה צפרא נמי קאי אשחרית של כל השנה שהיא ג"כ שאלת צרכיו ואינה שבח וספורי מעשה ויש לחוש גם כן דמפקד דינא ומשני כיון דאיכא צבורא וכו' וא"כ יש ליזהר בכל השנה שלא להתפלל שחרית ביחיד בשעה ראשונה דבודאי אין הצבור מתפללין באות' שעה בזמן הזה בקיץ ובחורף הוי איפכא דלאחר ב' שעות בודאי התפללו כל המקומו' וצ"ע בזה לדינא: אבל התו' רפ"ד דברכות כתבו דכל השנה שרי א"נ י"ל דרש"י כ"כ לתי' בתרא דמשני תור' דכתיב ביה אמת וכו' ש"מ אף על פי שאין עוסק בדין מ"מ כיון שהוא מתפלל מעיינין בעובדי' א"כ ה"ה כל השנה אבל לתי' קמא דוקא בר"ה שהוא דן ממש מעיינין בעובדי' אבל בשאר ימות השנה אינו דן אלא לפקידה או לבחינ' בעלמ' ליכא למיחש כלל כנ"ל וא"כ פריך שפיר א"ה דצפרא נמי וכ' בס"ח סי' תשס"ג כיון שהקב"ה דן בכל יום ג' שעות וכן בר"ה וי"כ א"כ מה בינם לשאר ימים אלא שבר"ה דן על עליונים ותחתונים מה שיהיה לשנים רבות כגון ז' שני רעב כו' ע"ש: י"ל ואין לפר' עילום שמך ולא יאמר ואין פירו' לעילום שמך כי יש פי' לעילום שמו [תשב"ץ בשם מהר"מ]:
א סָעִיף ב שאין מזכירין פסוקי כו'. שאין לו' פסוקי מוסף אלא בשבת ור"ח דרגילי בהו ולא אתי למטעי אבל בשאר מועדי' דלא רגילי בהו אתי למטעי לכך אין מזכירין אותן אלא אומרי' ככתוב בתורתך כו' היכא דיוצא בו ידי מלכיות זכרונות ושופרות:
ב סָעִיף ב ושני שעירים לכפר. היינו השעיר שהוא לחטאת והשעיר של ר"ח והא דאין מזכירין ר"ח היינו כדי שלא יאמרו יום ב' דר"ח עיקר כמו בשאר ר"ח. ויש עוד טעם שלא לתת ליום זה מעלה מצד שהוא ר"ח שהרי יש לו מעלה גדולה מזו מצד ר"ה ור"ח נכלל במ"ש זכרון דקאי גם על ר"ח וכתיב ביום הכסא והוא ר"ה שמתכסה החדש בו:
ג סָעִיף ז משנה ממטבע כו'. כ"כ ריב"ש הטעם שא"ל לזרע יעקב דאפי' לזרע יצחק סתם הוא יעקב כדאמרי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק לאפוקי עשו אבל בס' זבחי שלמים לבעל הפרדס ראיתי שכתב לחלוק ע"ז ואמר כיון דאשכחן ביבמות דזרע פסול נמי אקרי זרע לענין וזרע אין לה ובתפלה בעי' לפרושי טפי כל מה דאפשר ומביא ראיה ע"ז מס' הזוהר מתפלתו של יעקב ע"כ י"ל לזרעו של יעקב ולא לזרעו דהזרע מתיחס ליצחק ביעקב וכן עיקר וראוי לו' כן:
ד סָעִיף ח עד אחר ג' שעות. לפי שבג' שעות האלו הקב"ה דן עולמו ודוקא יחיד אבל רבים הן אל כביר לא ימאס ודוקא מוסף כיון שאינו מחויב להתפלל אותה בזמן ההוא משא"כ תפלת יוצר שזמנו אז אין לדחות:
א סָעִיף ב מוספי. אע"ג שהרב"י כתבו בסמוך ס"ג כתבו רמ"א כאן להודיענו דאף למנהגינו שאומרים הפסוקים יאמר מוספי ועיין מ"א. ואם אמר ביום השני מוסף א"צ לחזור המבי"ט חלק א' סי' מ"ו והלק"ט חלק ב' סי' רכ"ב וע' יד אהרן:
ב סָעִיף ד תורה. ואם השלים בנביא יצא. מ"א ועיין יד אהרן:
ג סָעִיף ד יצא. ואפי' לכתחלה רשאי שלא לומר שום פסוק אבל אם התחיל בפסוק אחד צריך לומר כולם ומ"מ נ"ל דהאידנא שוויא עלייהו כחובה וצ"ל כולם כמ"ש גבי תפלת ערבית ולכך כתב רמ"א לשון דיעבד מ"א וצ"ל וכן כתוב בדברי קדשך. וכן נאמר ע"י עבדיך הנביאים. ש"ג כנה"ג:
ד סָעִיף ז יעקב. והט"ז כתב דכן עיקר לזרע יעקב ע"ש ועיין מ"א:
ה סָעִיף ח שלשה שעות. לפי שבשלשה שעות האלו הקב"ה דן עולמו ודוקא יחיד אבל רבים הן אל כביר לא ימאס ודוקא מוסף כיון שאין מחויב להתפלל אותה בזמן ההוא מה שאין כן תפלת יוצר שזמנו אז אין לדחותו. וה"ה שלא יתקע ביחיד ועיין מ"א שהאריך בזה. י"ל ואין לפרש עילום שמך ולא יאמר ואין פי' לעילום שמך כי יש פי' לעילום שמו. תשב"ץ מ"א:
א סָעִיף ב אעפ"י שש"ץ כו' אפי' הבקי. דקיי"ל כר"ג דס"ל דש"ץ מוציא אפילו בקי. וניהו דבתפלה דכל השנה לא קי"ל כוותיה דר"ג. מ"מ בתפלה דר"ה ויוה"כ (ודע דיוה"כ שהוזכר פה הוא יוה"כ של יובל דהיו גם כן מתפללים מלכיות זכרונות שופרות) כיון דאוושי ברכות וקשה גם על הבקי לכן מוציא אפי' את הבקי. אין כל אדם יכול לשמוע שלא יחסר לו מלה אחת שלא שמע ולא נתכוין לה. אבל כשמתפלל בעצמו אפי' אמר מקצתה בלי כוונה מ"מ יצא הרא"ש וטור: שהיה אנוס כו' ר"ל דלבקי אינו מוציא דאע"ג דאוושי ברכו' מ"מ אי לאו דהיה אנוס הא אפשר לסדר לו הברכות. שיהיה שגורים בפיו קודם שמתפלל ולפי' הר"ן אינו מוציא אלא משני ברכות כו' וז"ל הר"ן. לפרש דברי הירושלמי דשאל ר' זעירא לר' חנינא שהתפלל מוסף דר"ה דל"ל הא קי"ל כר"ג. ניהו דשחרית דליכא רק שבע ברכו' גם בר"ה צריך להתפלל ואין הש"ץ מוציא מידי דהוי שאר י"ט דגם כן איכא שבע ברכות אבל מוסף דאיכא תשע ברכות קי"ל כר"ג דש"ץ מוציא. ואהדר ליה דהלכה כר"ג באינון תקיעת'. ופי' הר"ן וז"ל פי' לברכות של מלכיות זכרונות שופרות קרי תקיעת' לפי שתוקעים בהן: ובהני קי"ל כר"ג אבל ז' ברכו' של מוסף עצמו צריך כל יחיד להתפלל כו' דברכות שבמלכיות זכרונות ושופרו' בלבד הוא שש"ץ מוציא. ולפיכך יש שהיו נוהגים להתפלל ואח"כ היו שומעים תפלת המוספים מש"ץ מתחלה ועד סוף והיו יוצאים בה י"ח מלכיות זכרונות שופרות שש"ץ מוציאן ומיהו דוקא כששמעו את כל התפלה מתחלה ועד סוף. אבל אם לא שמעו אלא אותן ג' ברכו' לבד לא יצאו ידי חובתן עכ"ל. א"כ מ"ש מ"א אינו מוציא אלא משני ברכות לאו דוקא דהא מג' ברכות מוציא. דהיינו מלכיות זכרונות שופרות: אך הדין עם מ"א. דהא קי"ל ניהו דבכל י"ט שמתפלל שבע. דהיינו ג' ראשונות וג' אחרונו'. וברכה שביעית היא קדושת היום היא באמצע בין ג' ראשונו' לאחרונות אבל בר"ה אומר ג' ראשונו' ואח"כ ג' ברכות מלכיות זכרונות שופרות. וכולל קדושת היום תוך ברכת מלכיו'. ואח"כ ג' אחרונו' ולכן הוי תשעה ברכות וכיון דיחיד צריך להתפלל להר"ן בפ"ע שבע ברכו' א"כ לא נשאר במה שהש"ץ מוציאו כ"א שני ברכו' דהיינו זכרונו' ושופרות. דהא מלכיות כבר התפלל היחיד דהא קדוש' היום שאמר היחיד הוא תוך מלכיו' וע"כ גם מלכיות התפלל. אולם לענ"ד אין לשון הר"ן משמע כן אלא יחיד המתפלל שבע אומר באמצע קדוש' היום בפני עצמו ואינו אומר מלכיו' ומשלשתן רהיינו מלכיות זכרונות שופרות ש"ץ מוציאו והדבר שקול אצלי כעת:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ואומרים כו' דלא כהב"ח שנדחק כו' וכתב דדוקא למנהג ספרד שאין מזכירים פסוקי קרבנות כלל. גם אין אומרים מלבד עולת החודש כו' לכן צ"ל את מוספי לשון רבים כדי לכלול גם מוסף של ראש חורש שהיה ג"כ קרב בר"ה. אבל למנהג שכתב רמ"א שמזכירים פסוקי קרבנות של ר"ה. ושל ר"ח נכלל במה שמסיימים הפסוק מלבד עולת החדש כו' דכל קרבנות מוספי ר"ח היה עולות מלבד שעיר שהיה חטאת שאין נכלל במה שאומרים מלבד עולות כו' לכן צ"ל ושני שעירים כו' אחד של ראש השנה ואחד של ראש חודש א"כ אין לומר מוספי כיון שכלל בתיבת מוספי גם של ר"ח והתחיל לפרש קרבנות של ראש השנה צריך לגמור ולהזכיר בפי' קרבנות של ר"ח כמו בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרו'. דא"צ להזכיר הפסוקים ואעפ"כ אם התחיל ואמר פסוק אחר צריך לומר כולם וכמ"ש מ"א סעיף קטן ו': אסור לשוח כו' ד"ל דאסור להפסיק בתפלה. כיון דאין קפידא כ"כ בטעותו:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) וגם ביום ב'. נ"ל הטעם כו' צריך לטעם דלכאורה הוי עדיף שלא לומר בשני את מוספי כמ"ש הרב"י בשם הכלבו. כדי שלא יאמרו כמו בשאר חדשים אם שני ימים ר"ח דשני עיקר ומונין המועדות מיום שני דר"ח. ה"ה בראש השנה יום שני עיקר וימנו המועדים מיום שני של ר"ה. ובאמת בראש השנה יומא קמא עיקר. דהא לא מצינו אלול מעובר ואם כן למה לנו לעשות נגד דברי הכל בו שדבריו דברי טעם לכן כתב מ"א שיש סברא טובה להזכיר גם ביום שני את מוספי לכן לא חיישינן לטעם הכל בו:
ד סָעִיף ד (ס"ק ו) יצא כו' כמ"ש הרי"ף גבי תפלת ערבית. ר"ל אע"ג דקי"ל תפל' ערבית רשות. מ"מ כיון דעכשיו הכל מתפללים אותה שויא עלייהו חובה:
ה סָעִיף ז (ס"ק ז) לזרע יעקב כו' ולא כל יצחק. ובא למעט שאין עשו נקרא זרעו. והנודר מזרע יצחק כו' אין דין זה מפורש אלא מ"א כ' כן מסברא דנפשיה דכן ראוי לפסוק: וי"ל כו' ולעשו לא נתן. ש"מ אין עשו בכלל זרע יצחק. והשתא הנודר מזרע יצחק מותר בבני עשו והא דהוצרך הריב"ש לראי' דקרא דכי ביצחק ולא כל יצחק. דמהא דאמר ה' ליצחק לזרעך אתן כו' גרידא אין ראיה דעשו אינו נקרא זרעו. די"ל מה שנקט עשו קני וקניזי. זה מיקרי ירושה (ועיין בב"ב דף נ"ו ע"א) ואע"ג דגם בני לוט לקחו ולגבייהו ודאי לא הוי בחורת ירושה וכמ"ש מ"א אח"ז. אין זה מספיק כ"א ליישב אם אנו אומרים דעשו לא ירש דלא תיקשי הא נטלי קני וקניזי. לזה אנו משיבים בני לוט יוכיחו דלגבייהו ודאי לא היה בתורת ירושה מאברהם ויצחק. מ"מ ודאי די"ל מה שלקח עשו קני וקניזי היה בתורת ירושה. וא"כ אזדא הוכחת מ"א. ולכן הוצרך ריב"ש לראיה ביצחק ולא כל יצחק. ובצירוף שני הראיות יחד א"ש. דהא דאמר ה' לאברהם כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך. הרי הבטיחו דלא יתן הארץ כ"א לזרעו. והרי עשו עכ"פ לא נקרא זרע אברהם דהא כתיב ביצחק ולא כל יצחק. א"כ ע"כ צ"ל מה שנטל עשו קני וקניזי אינו בתורת ירושה. דהאמר ליצחק כי לך ולזרעך אחן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. הרי שהבטיח ליצחק ליתן לזרעו כל הארץ שהבטיח לאברהם ליחן לזרעו. ומה שהבטיח לאברהם ע"כ לא ירש עשו דהא אינו זרע אברהם כנ"ל. וא"א דקני וקניזי שלקח עשו הוא מתורת ירושה מיצחק. הרי שתי ההבטחות דהיינו מה שהבטיח לאברהם והבטח' ליצחק סותרת זו את זו. אע"כ דקני וקניזי לאו בתורת ירושה הם ואע"ג דאמר ליצחק לזרעך אתן כו' ע"כ עשו אינו זרע יצחק. ובתוך דברי מוסר ה' אשר שם ה' בפי ענות לנהל על מבועי הוראה. אמרתי ליישב קושי' מ"א על הריב"ש דמקר' דביצחק לא שמענו דעשו לא מיקרי זרע יצחק במה שיש לדייק בלשון נוסח התפלה שסדרו לנו ותראה לפכיך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו ע"ג המזבח וכבש רחמיו כו' הרי שאנו מזכירים זכות מעשה אברהם שעקד בנו לעשות רצונו ית'. טפי ה"ל להזכיר זכות יצחק שמרצונו הניח א"ע לעקוד שכבר היה בן ל"ז שנים שלכאורה זכות יצחק יותר גדול מזכות אברהם אע"כ צ"ל דזכית מעשה אברהם יותר גדול. וכדאיתא במדרש רבה דנסיון העשירי דהיינו העקדה היה יותר גדול מט' נסיונות שקדם לו. ופי' בספר נזר הקדש הטעם אע"ג דא' מהנסיונות היה שהשליך אברהם נפשו מנגד לאהבת ה'. וקיבל על עצמו והפילו לכבשן האש. לולי רחמיו ית' היה נשרף מ"מ נסיון העקדה יותר גדול. דצער השרפה אינו אלא לפי שעה עד צאת הנפש. משא"כ לשחוט בנו יחידו האהוב לו וניתן לו אחר מאה שנה. הוא צער מתמיד כל ימי חיי אברהם אשר יראה העדרת בנו הנחמד ואהוב לו עד מאד ע"ש. וא"כ מה"ט היה בעקד' עצמו ג"כ זכות אברהם יותר גדול מזכות יצחק. דגבי יצחק אינו אלא צער שעה ובאברהם היה צער מתמיד לכן אנו מזכירים זכות אברהם שעקד שהוא זכות היותר גדול. ולפ"ז מה שאנו מסיימים אותה ברכה ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור קאי אדלעיל. ור"ל עקדת יצחק שעקדו אברהם כנ"ל רהו' זכות היותר גדול א"כ אנו מזכירים מעשה אברהם. ועליו קאי היום לזרעו תזכור. ר"ל לזרעו של אברהם ולפ"ז א"ש דברי הריב"ש דאייתי ראיה. מביצחק ולא כל יצחק דאין עשו זרע אברהם ואף אי נאמר דנקרא זרע יצחק. הא כונתינו לזרע אברהם. דהא באברהם אנו קיימים ובזכותו כנ"ל:
ו סָעִיף ז (ס"ק ח) משנה כו' דאין זה משנה ממש וכו' וכמ"ש מ"א לעיל סי' ס"ד ס"ק ג' וסי' קי"ד ש"ק ט' דלא מיקרי שינוי מטבע כ"א אם פתח או חתם בברכה במקום שלא תיקנו חכמים או להיפך. אבל שינוי לשון באמצע ברכ' לא מיקרי משנה ממטבע:
ז סָעִיף ח (ס"ק ט) לא יתפלל כו' לא נדחית תפלתו. ועמ"ש סי' צ' ס"ח דאע"פ שאינה נדחית מ"מ אינה מקובלת אלא כשהיא עם הציבור בבה"כ והם דברי התוס' בע"ז דף ד' ע"ב. דהא אפי' הם מתפללים שחרית כו' ל"מ בשעה שהצבור מתפללים. דאל"כ למה לא הותר להתפלל מוסף בתלת שעי קמייתא דהא הצבור מתפללים אז שחרית א"ו דל"מ בשעה שהצבור מתפללים כבר יעבור זמן ק"ש כמ"ש לעיל סי' נ"ח ויתפלל מיד כדי להסמיך גאולה לתפלה. דהא רש"י כתב בתלת שעי קמיית' ר"ל הא דאמר ר' יוסף בע"ז דף ד' ע"ב לא לצלי אינש מוסף בר"ה בתלת שעי קמייתא. ע"ז פירש"י בשעת חרון. והתו' כתבו כו' וז"ל בתלת שעי קמייתא פי' בשלישית כדאמרי' בסמוך בשעה שהחמה זורחת ומלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהן ומשתחוים לחמה מיד כועס ודרכן של מלכים לעמוד בג' שעות עכ"ל (מזה מוכח דאין ישנים כ"א עד סוף שני שעות ושע' ג' עומדים ועמ"ש לעיל סי' נ"ח): מאי איצטריך כו' דאהא דאמר ר"י לא לצלי אינש תפלת מוסף בר"ה בג' שעות ראשונות דלמא כיון דמיפקד דינא דלמא מעיינים בדיני' ודחפי לי' פריך והאמרי' ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה ג' שעות שניות יושב ודן כו' ומשני איפוך ראשונו' יושב ודן בשניו' יושב ועוסק בתורה ואב"א לא תיפוך תור' דכתיב בה אמת אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין. אבל כשיושב ודן עושה לפנים מש"ה. וקשיא למ"א ניהו דעל תי' א' דאמר איפוך לא קשיא דה"ל למימר לא תיפוך אלא אע"ג דבראשונות עוסק בתורה. מ"מ כיון שהוא שעת חרון לכן לא יתפלל. דפשטות ל' ר' יוסף משמע משום דבג' ראשונות הקב"ה יושב ודן דאמד כיון דמפקד דינא כו' לכן ניחא ליה טפי לתרץ איפוך דבראשונות יושב ודן. מ"מ על תי' בתרא קשה דהא תי' תורה דכתיב ביה אמת. כו' הרי אע"ג דלפ"ז בראשונות אין הקב"ה דן מ"מ לא יתפלל משום דאז אין הקב"ה עושה לפנים מש"ה. וע"כ לא דייק ל' ר' יוסף כיון דמפקיד דינא אלא ר"ל שבאותו יום מפקיד דינ' לפ"ז קשה למ"א דהל"ל משום דהוי שעת חרון: על רש"י דס"ל דוקא שעה ג' ואם תאמר האמרי' ס"ס צ"ח כו' ס"ל לפ"ד מ"א דאין הטעם משום דהוי שעת חרון אלא כיון שמתפלל ומבקש צרכיו משמע כל מי שמתפלל מעייני' בעובדי' אפי' כשאינו אומר בלבו שראוי שתקובל תפלתו. ופירש"י כו' ולפ"ז הא דפריך כו' ומשני כיון דאיכא צבורא דמצלי לא מדחי אבל התו' רפ"ד דברכות כתבו דכל השנה שרי ר"ל דשחרית דכל השנה מותר אבל לא הבנתי ראייתו. דז"ל התו' שם אהא דרצו להוכיח הא דקתני שם תפל' המוספים כל היום. היינו אפי' מיד בשחרית. וה"נ אמרי' בע"ז לא לצלי אינש תפלות מוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד כו' אבל בשאר ימות השנה יכול להתפלל עכ"ל. והיינו מדאמר ר"י בריש שתא. משמע דוקא בר"ה אבל כל השנה מותר. אולם מיירי התוס' במוסף זה מותר כל השנה. אבל מתפלת שחרי' לא דברו התו' כלל. ואיך כתב מ"א בשם התוס' דשחרית כל השנה מותר. ועל צד הדוחק י"ל קצת. דהמ"א הוכיח דע"כ התוס' ס"ל דאפילו שחרית מותר כל השנה. משום דהוי קשיא למ"א ניהו דהתוס' ה"מ להביא ראיה מדהוצרך ר"י ליתן טעם דלמא מעייני בדיני' ולא אמר דעדיין אין זמן תפל' מוסף. א"ו דזמן מוסף משחרית. מ"מ התוס' חד מהראיות נקט מדאמר דוקא בריש שתא משמע דבשאר ימות השנה מותר ע"כ זמנה משחרית מ"מ על ראיות התוס' יש לפקפק דלמא בזמן ר' יוסף ניהו דשחרית של ר"ה היו הצבור מתפללים בתלת שעי קמייתא. דלמא כל השנה היו הצבור משכימים להתפלל שחרי' בשעה ראשונה. א"כ גם תפלת שחרי' אין להתפלל כל השנה בתל' שעי קמייתא רק בשעה ראשונה ולפמ"ש התו' פה העיקר איסור דברי ר"י הוא בשעה ג' שהוא זמן חרון. ולכן נקט ר"י ראש השנה דאעפ"י שהצבור מתפללים שחרית בג' ראשונו' ניהו דהותר לו להתפלל שחרי' ביחיד אבל מוסף לא יתפלל ביחיד דזה לא מיקרי בשעה שהצבור מתפללים כנ"ל. אבל כל ימות השנה אפי' שחרית אין לו להתפלל בג' ראשונו' דלאו זמן תפלת צבור היא. א"ו דהתו' ס"ל דכל השנה כיון דלאו זמן דין מותר להתפלל שחרי' אפילו בג' ראשונות ומדנקט שלא יתפלל מוסף בד"ה בג' ראשונות ולא נקט סתם דאין להתפלל מוסף בג' ראשונות משמע דכל ימות השנה מותר דגם בג' ראשונות הוא זמן תפלת מוסף וודאי על רש"י לא קשיא למ"א הא דהוצרך רש"י לומר דמוספי כל השנה מותר לפי שהן דברי שבח. ומנ"ל לרש"י דלמ' נקט ר"י ראש השנה דאז רק מוסף אסור אבל כל השנה גם שחרית אסור כנ"ל. דרש"י כתב האמת בלי הכרח דהכי מסתבר ליה כיון שהוא רק דברי שבח מותר. אבל התו' דרצו להוכיח דתפל' מוסף אף בשחרית זמנו קשה מנ"ל כנ"ל. כן יש לדחות קצת. אינו דן אלא לפקידה או לבחינה כדאי' בר"ה דף ט"ז ע"א. וא"כ פריך שפיר א"ה דצפרא נמי. ר"ל דפשטות הלשון משמע דוקא על שחרי' דר"ה מקשה דבי' איירינן אלא שהמ"א הוצרך לומר לפירש"י דגם על של שחרית של כל השנה מקשה כמש"ל אבל השתא למסקנ' מ"א דרש"י לא כ' דבריו כ"א לתי' בתרא כו' א"כ לדעת המקשן דלא מסיק תי' הש"ס וודאי גם לדע רש"י שחרית של כל השנה מותר. וא"כ קושית הש"ס א"ה דצפרא נמי נשאר כמובן הפשוט דוקא שחרית של ראש השנה:
א סָעִיף א ס"א יתפללו הציבור בלחש כו'. גמרא ר"ה ל"ד ב' א"ל לדבריך למה צבור כו' ואע"ג דאמרי' בפ"ד דברכות הני תשע דר"ה כו' דמשמע לכאורה בכל תפלות וכ"ד הרז"ה אבל בירושלמי פ"ק דשבועות גרסינן ר' יעקב בשם ר' יוסי העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה בשחרית בש"א שמנה ובה"א שבע במוסף בש"א עשר וב"ה אומר תשע ר"ל אם חל בשבת ומ"ש בפ"ד דר"ה השני מתקיע מ"ט כו' ונעביד בראשון כו' ה"ק נימרו בשחרית תשע וליתקע שם ועיין ר"ן וכ"ד כל הפוסקים וכן פירש הרא"ש ורי"ץ גיאו' אבל דעת' הגאונים שאין הצבור מתפללין בלחש אלא שבע כמו בשחרית וכן הסכים הרמב"ן וכ' דמ"ש הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויוה"כ היינו במלכיות זכרונות ושופרות לבד דאוושי וכ"ה בירושל' א"ר הונא צפורנאה בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באלין תקיעתא ר"ז ור' חסדא הוו יתבי לאלין תקיעתא מאן דצלו אתא צלותי' קם רב חסדא א"ל ר' זעירא ולאו כבר מצלינן א"ל מצלי אנא והדר מצלי דנחתון מערבאי להכא אמרי בשם ר' יוחנן הלכ' כר"ג באלין תקיעתא ור"ל שהתפללו שחרית וחזר ר"ח וצלי מוסף בלחש והקשה ר"ז בשלמא שחרית שהן ז' אין הש"ץ מוציא אבל מוסף שהן מ' הש"ץ מוציא ולמה ליה להתפלל ותירץ לו שאין הש"ץ מוציא אלא באלין תקיעתא במלכיות וזכרונות ושופרות לבד כנ"ל. ר"ן ודלא כרז"ה הנ"ל ועיין שם שהאריך וע' ברא"ש שם ועיין במלחמות טענות של הרמב"ן וסתירתם עיין שם שהאריך מאד אבל עתה אין נ"מ בכ"ז שא"א יכולין לכוין לצאת בברכת דש"ץ: ושליח צבור כו'. גמרא שם כדי להסדיר כו':
ב סָעִיף ב ס"ב המנהג פשוט. רא"ש שם וע"ש הטעם ועט"ז: והמנהג הפשוט. כ"מ בגמ' שם ל"ה א' כיון שאמר כו' דיעבד דוקא וכפרש"י וכ"ש לפר"ת דאפי' דיעבד לא יצא: ואין אומרים פסוקי כו'. רא"ש שם וע' תוס' ח' ב' ד"ה שהחדש ועוד פי' מתכסה כו' ואפילו ר"ת מודה בזה וע' במדרש שם וירושלמי הביאו הרא"ש פ"ד רב מפקד לתלמידיו לאדכורי במוספין ועולת החדש ומנחתה ושני שעירין לכפר ושני תמידין כהלכתן וכ' שם שי"ל מלבד עולת כו' משמע ג"כ שאין לומר פסוקים של מוסף ר"ח: אלא. תוס' שם ורא"ש שם בשם הירושל':
ג סָעִיף ג ס"ג צריך לומר. כמ"ש בתוס' הנ"ל ח' ב' וער"ן: וגם. ב"י דלא ככל בו משום דלא לזלזולי בי' כמ"ש בעירובין מ' א':
ד סָעִיף ד ס"ד אומרים. ר"ה ל"ב: ג' מהם. שם א' ב' וע"ש רש"י ד"ה ומתחיל בתורה עד מתני' וע"ש ברא"ש בשם מ"מ: ואם רצה. רא"ש שם וכן משמע מדקאמר אין פוחתין כו' וכ' הרא"ש ואע"ג שאמרו כנגד מי ה"נ אמרו בפ"ג דמגילה במנין הקרואים ואפ"ה אמרו מוסיפין עליהם: מיהו אם. גמרא ל"ה א' וע' תוס' ח' ב' ד"ה אילימא ור"ת פי' כו' וש"ע השמיטו כמ"ש בב"י שהרמב"ם ס"ל כפירש"י אבל הרא"ש והטור אף שחולקים על ר"ת במה שכ' דלא קאי אפסוקי מוסף ועסי' רס"ח ס"ד בהגה מ"מ בזה מסכימין במה שסובר כפי' רבותיו של רש"י וכ"ד הרב:
ה סָעִיף ה ס"ה אין. שם ל"ב א': וא"א. שם ב'.
ו סָעִיף ו ס"ו יש קורין. רא"ש שם: והרא"ש. שכת' כיון דקי"ל כר' יוסי תרועה שאין עמה כלום כו' ה"ה לתקיעה משום דכתי' חצוצרות לא גריעא: והר"ן כו'. בשם הרא"ה דבספרי יליף מהאי קרא מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות אני ה' אלקיכם זכרונות והיו לכם לזכרון שופרות ותקעתם. וכן מ' בירושלמי פ"ד בעון קומי רבנן מהו להזכיר של ר"ח בר"ה א"ר יעקב בר אחא בשם ר' יוסי העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה א"צ להזכיר של ראש חודש ואתיא כר"ח דאמר זכרון א' עולה לכאן ולכאן מעתה יבטל ר"ח בתפלה כיון שאמר בסוף שופרות וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר"ח יצא וע' ברא"ש שם:
ז סָעִיף ז ועקידת. נדרים ל"א א':
ח סָעִיף ח ס"ח לא. ע"ז ד' ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.