א אֲפִלּוּ בְּשַׂר חַיָּה וָעוֹף, אָסוּר לְהַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו גְּבִינָה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לְאָכְלָם יַחַד. אֲבָל בַּשֻּׁלְחָן שֶׁסֻדַּר עָלָיו הַתַּבְשִׁיל, מֻתָּר לִתֵּן זֶה בְּצַד זֶה.
ב הָא דְּאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, דַּוְקָא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּכִּירִים זֶה אֶת זֶה, אֲפִלּוּ הֵם מַקְפִּידִים זֶה עַל זֶה; אֲבָל אַכְסְנָאִים, שֶׁאֵין מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הַמַּכִּירִים, אִם עָשׂוּ שׁוּם הֶכֵּר, כְּגוֹן שֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל עַל מַפָּה שֶׁלּוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ אוֹכְלִים עַל מַפָּה אַחַת וְנוֹתְנִים בֵּינֵיהֶם פַּת לְהֶכֵּר, מֻתָּר. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאֵין אוֹכְלִין מִן הַפַּת הַמֻּנָּח בֵּינֵיהֶם לְהֶכֵּר, אֲבָל אִם אוֹכְלִין מִמֶּנּוּ, לֹא הָוֵי הֶכֵּר, דִּבְלָאו הָכֵי הַפַּת שֶׁאוֹכְלִין מִמֶּנּוּ מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן (אָרֹךְ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י). אֲבָל אִם נָתְנוּ בֵּינֵיהֶם כְּלִי שֶׁשּׁוֹתִין מִמֶּנּוּ, וּבְלָאו הָכֵי אֵין דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן, הָוֵי הֶכֵּר אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹתִין מִן הַכְּלִי (בֵּית יוֹסֵף בְּא"ח סִימָן קע"ג). וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָתְנוּ שָׁם מְנוֹרָה, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, דְּהָוֵי הֶכֵּר. וְיִהְיוּ זְהִירִים שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת מִכְּלִי אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁהַמַּאֲכָל נִדְבָּק בַּכְּלִי (הַגָּ"ה אֲשֵׁרִ"י ואו"ה). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ מִפַּת אַחַת. וְכֵן נוֹהֲגִין לְיַחֵד כְּלִי שֶׁל מֶלַח לְכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כִּי לִפְעָמִים טוֹבְלִים בְּמֶלַח וְנִשְׁאֲרוּ שִׁיוּרֵי מַאֲכָל בְּמֶלַח.
א סָעִיף א אפילו בשר כו' אסור כו'. וה"ה איפכא גבינה אסור להעלות על שלחן שאוכל עליו בשר בהמה וחיה ועוף ופשוט:
ב סָעִיף א אסור להעלות על השלחן. ונראה דוקא בשר אסור להעלות על השלחן שאוכל חלב או איפכא משום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו אבל מותר להעלות בשר נבילה על השלחן שאוכל עליו בשר כשירה וכן מבואר בדברי הר"ן ומביאו ב"י בסימן צ"ז מיהו ממ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים סוף דף מ"א גבי המודר הנאה מחבירו אוכל עמו על השלחן וז"ל ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאים זא"ז טפי מב' אכסנאים האוכלים על שלחן א' זה בשר וזה גבינה עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' רכ"א משמע דאפילו בשאר איסורים נמי דינא הכי וי"ל דנדרים כיון שאינו אסור אלא מצד נדרו חשוב כבשר וחלב שכל א' היתר בפני עצמו אבל בשאר איסורים י"ל דמודה הרא"ש והא דכתב הרשב"א בתשובה ס"ס קע"ז ומביאו ב"י בא"ח סימן ת"מ דעובד כוכבים הבא עם חמצו לבית ישראל אסור להעלותו עמו על השלחן כו' ופסק כך בש"ע שם נראה דהתם משום חומרא דחמץ שאני דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור א' משל עובד כוכבים בשל ישראל כמ"ש הרשב"א שם תדע דהא אפילו בהפסק מפה קאסר התם אכן מדברי הא"ח שהביא הב"י לשם לא משמע הכי לכאורה שכתב שם וז"ל אם רוצה העובד כוכבים לאכול חמץ בבית ישראל מותר ואפילו על שלחן ישראל קרוב הדבר להתיר זה מצה וזה חמץ דומיא דשני אכסנאים ע"כ ומדהתיר מטעמא דומיא דשני אכסנאים דוקא מכלל דס"ל דאפילו דבר שהוא אסור בפני עצמו אסור להעלות עמו על השלחן ומ"מ דברי הר"ן נראים וכן משמעות כל הפוסקים שלא כתבו איסור זה אלא גבי בשר וחלב וגם נ"ל דהא"ח מודה לזה אלא דשאני התם דעל הלחם יחיה האדם ורגיל בו כל השנה ולא בדילי אינשי מיניה וכה"ג כתב הרא"ש בפרק אין מעמידין גבי בישול עובד כוכבים דפת צריך הרחקה טפי משום דעל הלחם יחיה האדם ומביאו ב"י לקמן ר"ס קי"ד ע"ש תדע דהא ע"כ הר"ן גופיה מודה בלחם דהא אמרינן ר"פ כ"ה דף ק"ד ע"ב חלת ח"ל אי לאו דהיא דרבנן הוי גזרינן העלאה אטו אכילה (וע"ל סימן שכ"ג ס"ק ב') אע"ג דאסירה באפי נפשה א"ו דבלחם שייך למיגזר טפי ודו"ק. ולפ"ז אסור להעלות לחם של איסור על השלחן כדרך שאסור בבשר וחלב:
ג סָעִיף ב בשני ב"א המכירים זא"ז. שאינם מתביישים זה מזה ויאכל כל אחד מחבירו:
ד סָעִיף ב אפילו הם מקפידין. כ"כ הטור וכ"כ ברמזים וכ"כ ב"י בא"ח סי' קע"ג וזה דעת האחרונים ודלא כמהרש"ל שם שמתיר בשני ב"א שאינן אחין אפילו מכירין זא"ז אם מקפידין:
ה סָעִיף ב ואפילו המכירין אם עשו שום היכר כו'. ז"ל הטור וי"א שאם יש להם הוצאה אחת שאין להם היתר ע"י היכר שעושין ביניהן עכ"ל ומוכח מדברי התוספות והרא"ש והנמשכים אחריהם דיש להם הוצאה א' הוא לאו דוקא אלא ר"ל דמכירין זא"ז דחשיב כיש להם הוצאה אחת ופליג אסברא ראשונה מיהו מדברי הטור בא"ח ס"ס קע"ג ומדברי המחבר כאן משמע דאפילו יש להם הוצאה אחת מהני היכר וכן משמע מדברי הפוסקים וכן פסק בב"י שם וכן משמע בת"ח כלל ע"ז ד"ט וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סימן מ"ג והאחרונים:
ו סָעִיף ב כלי ששותין ממנו וכו'. ובב"ח פסק דאם שותין ממנו לא הוי היכר אע"פ שאין דרכו להיות על השלחן ודברי הב"י והרב עיקר:
ז סָעִיף ב אם נתנו שם מנורה כו'. היינו כשאין דרכה להיות שם כגון ביום ובכה"ג אבל אם דרכה להיות בלילה במקום הזה לא הוי היכר:
ח סָעִיף ב משום שהמאכל נדבק בכלי. והלכך אפי' הם בשתי שולחנות ואפי' שני אכסנאים אסור וכן כתוב באו"ה כלל א' דין י"ד:
א סָעִיף א שלא יבוא לאכלם יחד. ואע"פ דכשאוכלם יחד נמי ליכא איסור דאורייתא שאין איסור אלא דוקא דרך בישול יחד ונמצא דהוי גזירה לגזירה בגמרא אמרי' דבכה"ג גזרינן גזירה לגזירה:
ב סָעִיף ב אפי' הם מקפידים זה על זה. רש"ל בפ' כ"ה סי' מ"ג כתב ע"ז ולא נהירא דהא איתא בגמרא א"ל רב יימר לאביי אחין ומקפידין זע"ז מהו ופשט ליה דאסור ולא מבעיא ליה בשאר בני אדם מכירין זא"ז ומקפידין אלא ש"מ דוקא אחין שמקפידין אבל בשאר בני אדם אין שייך מכירין ומקפידין דלשון מכירין משמע שאוהבין זא"ז בלא הקפדה ובא"ח סי' קע"ג נזהר מזה וכתב אם היו מכירין זא"ז או ב' אחין אפילו מקפידין זע"ז אסור עכ"ל ולפי דברי רש"ל בשני בני אדם המכירים זא"ז הכרה בלא אהבה אלא אדרבה מקפידים מותרים ולא נלע"ד כן דהא בשני אחין ומקפידין היה ג"כ הסברא להתיר בגמרא אלא משום לא פלוג רבנן אסרו מטעם שלא יאמרו כל הסריקין כו' א"כ ה"נ בשאר המכירים זא"ז אמרי' לא פלוג א"כ מ"ש הטור בא"ח אפי' מקפידין קאי גם ארישא דהיינו מכירין זא"ז וכדבריו כאן וזה ברור:
ג סָעִיף ב ונותנים ביניהם פת להיכר כו'. בטור סיים וי"א שאם יש להם הוצאה אחת שאין להם היתר ע"י היכר שעושין ביניהם. לא נתכוין לאם יש להם לכל אחד הוצאה בפני עצמו שיהיה מותר ע"י היכר שעושין ביניהם דלפי הי"א שהוא כתב שם דתליא מילתא בהוצאה לא איכפת לן בהיכר שעושין דתלמודא לא מיירי בזה אלא כוונתו דהיתר ההיכר שעושין שזכר תחילה לא מהני מידי אם יש להם הוצאה אחת דזה גורם הקירוב אבל אם יש להם שני הוצאות מותר אפילו בלא היכר שעושין כל שאין הם עצמן מכירין זא"ז ולא כמו שהעלה [מו"ח] דברי הטור בצ"ע והש"ע פוסק כפירוש הראשון של הטור דאפי' במכירין יש היתר ע"י היכר שעושין:
ד סָעִיף ב וכ"ש אם נתנו שם מנורה כו'. היינו ג"כ במקו' שבלאו הכי לא הית' המנורה עומדת שם דאל"כ הוי היכר דבכל שלחן צריכה המנורה להיות עומדת על השלחן וכ' בד"מ בשם או"ה שצריך שתהא המנורה גבוה קצת.
א סָעִיף ב המכירים. שאינם מתביישים זה מזה ויאכל כ"א משל חבירו (נראה אפי' יחיד שיושב על השולחן ואין עמו שום אדם אפ"ה אסור משום שמא יבא לאכלם מחמת שכחה. בה"י). וכתב הש"ך ונראה דוקא בשר אסור להעלות על שולחן שאוכל שם חלב או איפכא משום דלא בדילי אינשי מיניה שכל א' הותר בפני עצמו אבל מותר להעלות בשר נבלה על השלחן שאוכל עליו בשר כשרה מיהו אסור להעלות לחם של איסור על השלחן כדרך שאסור בבשר בחלב והטעם משום דאדם רגיל בו ועיין בסי' רכ"א ובא"ח סי' ת"מ:
ב סָעִיף ב היכר. כתב הש"ך דמדברי הטור בא"ח ס"ס קע"ג ומהמחבר כאן משמע דאפי' יש להם הוצאה א' מהני היכר וכן משמע מדברי הפוסקים עכ"ל (בבית יעקב סי' י"ב התיר לישראל לישב אצל עובד כוכבים האוכל טריפות דלא חיישינן שמא יושיט לו להכשילו. אך מי שאוכל בשר אסור לישב אצל מי שאוכל גבינה כי יש לחוש מאחר דמכירו אוכל גבינה לא ידע דאכל בשר ויושיט לו ויאכל ע"ש):
ג סָעִיף ב ששותין. כתב הש"ך והב"ח פסק דאם שותין ממנו לא הוי היכר אע"פ שאין דרכו להיות על השלחן ודברי הב"י והרב עיקר:
ד סָעִיף ב מנורה. כ' הש"ך היינו כשאין דרכה להיות שם כגון ביום וכה"ג אבל אם דרכה להיות בלילה במקום הזה לא הוי היכר (דכל שלחן צריכה מנורה):
ה סָעִיף ב נדבק. והלכך אפילו הם בשתי שלחנות ואפי' ב' אכסנאים אסור וכן כתוב באו"ה:
א סָעִיף א על שלחן. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם א"ז להזהיר שלא להדליק בחמאה דגזרינן שמא ינטף ממנה על הבשר עכ"ל וכתב הבל"י דא"כ בנרות של שומן נמי והפמ"ג כתב ולדידי מהא לא איריא דחמאה מהותך בנר שקורין קרוזו"ל יש לחוש ע"י נענוע ישפוך משח"כ נר שומן עשוי כעין פתילה לא חיישינן שמא יטיף ונכון הוא עכ"ד ובא"ח סימן תל"ג סעיף ב' לא משמע כן ע"ש ויש לחלק דהתם שצריך להכניסו לחורין ולסדקין חיישינן אף בנר העשוי כעין פתילה. והא דלא כתבו ג"כ שלא להדליק בחלב י"ל דחלב בדיל מיניה ונזהר שלא להחזיקו אצל מאכל משא"כ בחמאה:
ב סָעִיף ב המכירים. עבה"ט והמודר הנאה מדבר או אוסר אכילה עליו אסור להעלות על השולחן כן משמע בש"ך ע"ש:
ג סָעִיף ב מקפידים. מדברי הרא"ש שהביא הש"ך בס"ק ב' מבואר דאם נדרו הנאה זה זה מותרים לאכול בשר וגבינה ששונאים זה את זה ע"ש וכ"כ הפמ"ג וכתב הב"ח בשם רש"ל דביושבים רחוקים זה מזה בכדי שאין יכול האחד לפשוט ידו ולאכול ממה שאוכל חבירו שרי לד"ה בלא הכירא:
ד סָעִיף ב היכר. עבה"ט מ"ש אך מי שאוכל בשר כו' והוא ט"ס וצ"ל שאכל בשר כו' ועיין פמ"ג שכתב לא ראיתי נזהרין בזה. ועיין בתשובת משאת בנימין סימן קי"ב באמצע התשובה דמשמע שם דאם גם אחרים אוכלים על שלחן זה מותר אף בלא היכר דזה עדיף מאם עשו שום היכר ע"ש ועיין במה שכתבתי לקמן סימן קצ"ה סק"ה:
א סָעִיף ב אפי' הם כו'. גמ' שם:
ב סָעִיף ב (ליקוט) אם עשו היכר כו'. זו היא לפי' ראשון שבתוס' אבל לפי' השני שם אסור וכ"כ הרא"ש שם וכ"פ בהגמ"ר פ"ק דשבת דאסור וכ' אע"ג דאמרינן בפ"ק דשבת (י"ג ה') הכי השתא התם דעות איכא שינוי ליכא משמע דהיכא דאיכא שינוי מותר ההיא דיחוייא היא דלא תפשוט מינה אבל למסקנא הא אמרינן ת"ש אל ההרים לא כו' ואיכא למימר דה"נ באכילה. מס' ראבי"ה עכ"ל שם (ע"כ): (ליקוט) ואפי' מכירים כו'. עמ"ש במ"א דזהו לפי' ראשון של תוס' ורא"ש ומרדכי אבל לפי' השני אסור כמ"ש שם ושם להדיא וע"ל סי' קצ"ה ס"ג אא"כ יש שום כו' וכ"כ המרדכי בפ"ק דשבת וסמ"ג וש"פ וכ' מדקאמר שם התם דעות איכא שינוי ליכא ת"ש לא יאכל בו' ה"נ דעות כו' והוא לכאורה תמוה הא זה לפי הס"ד אבל לפי המסקנא הא איפשוט דאפילו בבגדו ובבגדה אסור וכן הקשה בהגמ"ד שם והוא כפי' שני של תוס' דחולין הנ"ל דאסור ואף שי"ל דאף דשינוי לא מהני מ"מ הפסק אפשר דמהני אין לדחוק דהא אמרינן שם סינר מפסיק בינו לבינה ושינוי ודאי דלא מהני אבל כי מעיינת ביה ניחא דאמרינן שם ופליגא דר' פדת כו' ועתוס' שם ד"ה ופליגא כו' ורש"י דפי' כו' וכ' ומפר"ת דפליגא דר"פ כו' והשתא ע"כ מוכח דבבב"ח ע"כ מותר בשינוי דאל"כ לא מוכח דפליגא וה"ה לאכול עם הנדה דדמי לבב"ח כמ"ש בגמ' שם ולא דמי לשכיבה דאסור מן התורה משום לא תקרבו וכמש"ש שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה כו' ור"ל על השכיבה כמש"ש כי אתא רב דימי כו' במערבא כו' ועתוס' שם ולפ"ז מוכח כפי' הראשון של תוס' הנ"ל (ע"כ):
ג סָעִיף ב ויהיו כו'. כמ"ש במתני' שם ובלבד שלא כו' וגמ' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.