א כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַמְּזוּזָה, כּוֹתְבִין שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שְׁמַע (דְּבָרִים ו, ד ט) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ (דְּבָרִים יא, יג כא) עַל דַּף אֶחָד בִּירִיעָה אַחַת, וְעוֹשֶׂה לָהּ רֶוַח מִלְּמַטָּה וְרֶוַח מִלְּמַעְלָה כְּמוֹ חֲצִי צִפֹּרֶן, וּבִתְחִלָּתָהּ יְשַׁיֵּר כְּדֵי לָגֹל אוֹתָהּ אַחַר שֶׁתִּכָּרֵךְ. וּבְסוֹפָהּ אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ כְּלָל (טוּר).
ב צָרִיךְ לְכָתְבָהּ בְּדַף אֶחָד. וְאִם כְּתָבָהּ בִּשְׁנַיִם אוֹ בְּג' דַּפִּין, כְּשֵׁרָה.
ג כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא עַל הַסֵדֶר, אֲפִלּוּ שָׁכַח מִלִּכְתֹּב אוֹת אַחַת, פְּסוּלָה וְאֵין לָהּ תַּקָּנָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה.
ד כְּתָבָהּ בִּשְׁנֵי עוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁתְּפָרָן, פְּסוּלָה.
ה צְרִיכָה עִבּוּד לִשְׁמָהּ, לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאִם יַמְתִּין לְעוֹר מְעֻבָּד לִשְׁמָהּ יִתְבַּטֵּל מֵהַמִּצְוָה, יִכְתְּבֶנָּה עַל עוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד, הַנִּמְצָא, וִיקַיֵּם הַמִּצְוָה מִיָּד בְּעוֹד שֶׁמְּבַקֵּשׁ עוֹר מְעֻבָּד לִשְׁמָהּ.
ו כְּתָבָהּ עַל הַקְּלָף אוֹ עַל הַגְּוִיל, כְּשֵׁרָה. לֹא אָמְרוּ: דּוּכְסוּסְטוֹס, אֶלָּא לְמִצְוָה. וּקְלָפִים שֶׁלָּנוּ כְּשֵׁרִים לַכֹּל (מָרְדְּכַי הֲלָכוֹת קְטַנּוֹת).
ז דִּינָהּ לְעִנְיַן הַדְּיוֹ וְהַכְּתִיבָה וְהַתַּגִּין שֶׁל שַׁעְטְנֵ"ז גֵּ"ץ, כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.
ח צְרִיכָה שִׂרְטוּט. וְאִם כְּתָבָהּ בְּלֹא שִׂרְטוּט, פְּסוּלָה.
ט כּוֹתֵב כָּל שִׁיטוֹתֶיהָ שָׁווֹת, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַחַת אֲרֻכָּה מֵחֲבֶרְתָּהּ. וְאִם הֶאֱרִיךְ בְּשִׁיטָה אַחַת יוֹתֵר מִבְּאוֹתָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, וּבְאוֹתָהּ שֶׁתַּחְתֶּיהָ קִצֵּר יוֹתֵר מִבְּאוֹתָה שֶׁלְּפָנֶיהָ וְלִפְנֵי פָּנֶיהָ, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כְּקֻבָּה אוֹ כְּזָנָב אוֹ כְּעִגּוּל.
י עַל הָאָרֶץ (דְּבָרִים יא, כא) יִכְתֹּב בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה, וְלֹא יִכְתֹּב בָּהּ יוֹתֵר.
יא נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹתָהּ כ"ב שִׁיטִין.
יב צָרִיךְ לְכָתְבָהּ בְּיָמִין, כְּמוֹ בִּתְפִלִּין.
יג רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשַׁת שְׁמַע (דְּבָרִים ו, ד ט) לְפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ (דְּבָרִים יא, יג כא) מִצְוָה לַעֲשׂוֹת פָּרָשָׁה סְתוּמָה. וְאִם עֲשָׂאָהּ פְּתוּחָה, כְּשֵׁרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה.
יד כּוֹרְכָהּ מִסוֹפָהּ לְרֹאשָׁהּ, מֵאֶחָד (דְּבָרִים ו, ד) כְּלַפֵּי שְׁמַע (דְּבָרִים ו, ד).
טו אָסוּר לְהוֹסִיף בָּהּ מְאוּמָה, אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ כּוֹתְבִין: שַׁדַּי, כְּנֶגֶד תֵּבַת וְהָיָה (דְּבָרִים יא, יג) שֶׁבִּפְנִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים נֶגֶד הָרֶוַח שֶׁבֵּין הַפָּרָשִׁיּוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי ה"ק וְרַמְבַּ"ם והגה"מ בְּשֵׁם סה"ת), וְכֵן נוֹהֲגִין, וּמַנִּיחִים נֶקֶב בַּקָּנֶה נֶגֶד שֵׁם שַׁדַּי, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה מִבַּחוּץ (שָׁם בְּמָרְדְּכַי והגמי"י). עוֹד נוֹהֲגִין לִכְתֹּב מִבַּחוּץ: כוז"ו במוכס"ז כוז"ו נֶגֶד ה' אֱלֹהֵינוּ ה' (דְּבָרִים ו, ד) (טוּר) וְיַהֲפֹךְ אֵלֶּה הָאוֹתִיּוֹת מִכְּתִיבַת הַמְּזוּזָה, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ כָּל אוֹת נֶגֶד הָאוֹת שֶׁמִּתְחַלֵּף בּוֹ בְּאַלְפָ"א בֵּיתָ"א (הגהמי"י), אֲבָל בִּפְנִים אֵין לְהוֹסִיף שׁוּם דָּבָר עַל ב' פָּרָשִׁיּוֹת (טוּר וְרַמְבַּ"ם).
א סָעִיף א א"צ להניח כלל. פי' שום גליון א"צ להניח אבל מכל מקום צריך להניח מעט כדי שיהיו האותיות שבסוף השטות מוקפות גויל:
ב סָעִיף ג ואין לה תקנה. לפי שאין תולין בה כמו שתולין בס"ת משום דבעינן שתהא נכתבת כסדרן כ"כ הפוסקים והאחרונים הטעם ולפי זה יכול לגרוד ממטה למעלה עד מקום החסרון ויכתוב שם החסרון ואח"כ יכתוב מה שגרד על מקום הגרד דכה"ג הוי כסדרן ועיין בא"ח סי' ל"ב סכ"ג וכ"ד:
ג סָעִיף ד בשני עורות. כלומר בשני קלפין מחולקין:
ד סָעִיף ה לכתחלה. ודעת רוב הפוסקים נראה דאפי' דיעבד פסולה בעור שאינו מעובד לשמה וכ"פ הב"ח ועכ"פ נראה באם ימתין לעור מעובד לשמה תבטל המצוה יקבענה בלא ברכה דכדאי הם הרמב"ם וסייעתו לסמוך עליהם בשעת הדחק דלא כמ"ש הב"ח דלא יקבענה כלל אלא יקבענה שם וישתדל להמציא אחרת כשרה:
ה סָעִיף ז כמו בס"ת. ושאר דיני כתיבתה בחסרות ויתרות הוא כמו שכותבין פ' שמע והיה אם שמוע בתפילין ונתבאר בא"ח סימן ל"ב וכ' הטור שנכתבה שלא מן הכתב והוא מהש"ס והמחבר והרב לא כתבו זה משום שסמכו אמה שנתבאר בא"ח סי' ל"ב גבי תפילין שכותבין פרשת שמע והיה שלא מן הכתב כששגורות בפיו וא"כ פשיטא דה"ה למזוזה ובחנם תמה עליהם בספר מע"מ דף פ"ז ע"א:
ו סָעִיף ט שלא יעשנה כקובה. אפי' מצד הא' כקובה או כזנב כו' פסולה:
ז סָעִיף ט כקובה. כאהל שהוא צר למעלה ורחב למטה וכזנב הוא רחב למעלה וצר למטה. טור:
ח סָעִיף יא כ"ב שיטין. מהו התחלתן שמע. הויה (דבתר ואהבת את) . הדברים. לבבך. ובשכבך. בין. והיה. מצוה. בכל. יורה. עשב. פן. והשתחויתם. השמים. ואבדתם. ושמתם. אותם. אותם. (כצ"ל שתי פעמי' אותם דלא כדאיתא בעט"ז) בדרך. ובשעריך. אשר. על הארץ. כן הוא בטור ופוסקים:
ט סָעִיף יב כמו בתפילין. וכמו שנתבאר בא"ח סי' ל"ב ס"ה:
י סָעִיף יג סתומה כו'. ע"ל סי' ער"ה ס"ב איזה סתומה ומ"מ הכא במזוזה אינו יכול לעשות סתומה שכשרה אליבא דכ"ע וכמ"ש המחבר שם דהיינו שיסיים פרשה שלפניה בתחלת שטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שטה עצמה כו' שהרי צריך להתחיל שטה שביעית והיה אם שמוע כו' וכמ"ש בסמוך בשם הפוסקים אלא יעשה סתומה שכשרה לדעת הרמב"ם כמ"ש הרב שם שאם לא יוכל לכוון בכך לא יסור מדברי הרמב"ם ועיין בתשובת מהרש"ל סי' ל"ז:
יא סָעִיף טו כוז"ו כו'. והם בא"ב האותיות שאחר ידו"ד אלדינו ידו"ד:
א סָעִיף ג ואצ"ל אם הקדים פרשה כו'. תימה לי דאפכא מסתברא דיותר יש פסול בכותב שלא כסדר בההיא פרשה גופה מבהקדים פרשה לפרשה שהרי מצינו בא"ח סי' ס"ד קראה למפרע לא יצא בד"א בסדר הפסוקים אבל הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה והכא נמי אינה סמוכה לה וכן מוכח ברמב"ם שהרי בפרק א' כ' שאם הקדים אות אחת שלא כסדר לא יצא ובפ' ה' הוצרך לכתוב הקדים פרשה ובסי' ר"ץ הוכחתי שלדעת התוס' כשר באמת בהקדים פרשה וע"ש:
ב סָעִיף ה אבל במקום כו'. כ' כן לפי שהרמב"ם לא מצריך עיבוד לשמה גבי מזוזה כלל לפי שאינה חובת הגוף כמו תפילין וס"ת ושאר הפוסקים לא סוברים כן אלא הוה כמותן וממילא אפי' בדיעבד פסולה בלא עיבוד לשמה וסמך בעל הש"ע על הרמב"ם בשעת הדחק ופשוט הוא שלא יברך על אותה מזוזה. ובכ"מ הקשה על הרמב"ם מהא דתנן אין בין ס"ת לתפילין ומזוזה כו' ובמס' מנחו' (ד' ל"ב) מקשים התוס' על כתיבת התפילין ומזוזה דשניהם בגויל [פסולי'] ומה שתירצו שם שייך לתרץ גם כאן ע"ש. וכ' מו"ח ז"ל שאע"פ שאין לו מזוזה כשרה יניח כך בלא מזוזה הפסולה הזאת שנעשית מקלף שלא עובד לשמה דשמא יתעצל אח"כ מלבקש אחר כשרה ומביא ראיה מירושלמי מביאו ב"י בא"ח סי' קמ"ג דאין קורין בחומשין בצבור מגו דנפשין עגומין זבין להו תורה פי' כל עוד שנפשינו עגומה שנאסר לקרות בחומש יקנו תורה וה"נ כן הוא:
ג סָעִיף ז כמו בס"ת. בטור סיים אלא שנכתבה שלא מן הכתב הטעם דשכיחי בפי כל אדם כדאמרינן בגמרא הנהו פי' תפילין ומזוזות מיגרס גריסין ואף על פי שבהלכות תפילין כ' הטור דמ"מ לכתחלה יכתוב מן הכתב נראה דהני שכיחי טפי דפרשת שמע והיה אם שמוע אנו אומרים בכל יום פעמים כנ"ל לדעת הטור אבל מכל מקום יש לכתוב מתוך הכתב דהיינו מתוך הספר מוגה דשמא ישכח בחסרות ויתרות ומש"ה לא זכרו כאן בשולחן ערוך:
ד סָעִיף ט ולפני פניה כשרה. פי' אע"ג דאם השורה הזאת שהיא קצרה ביותר אם היתה עומדת למעלה מהשטה שלפני הארוכה היה פסול דהוה כקובה שזכר אח"כ דהיינו כאוהל שהוא הולך ומתרחב מ"מ כאן כשר:
ה סָעִיף י בראש השיטה כו'. הטעם דשיטה שלפניה מסיימת השמים ורחוקה מהתחלת שיטה אחרונה דכתיב שם על הארץ והוא רמז כי היכי דמרחקי שמים מארץ כן ירבו ימיכם וימי בניכם:
ו סָעִיף טו כוז"ו כו'. שהם אותיות הסמוכות באלפ"א בי"ת לאותיות ידו"ד אלהינו ידו"ד אחד:
ז סָעִיף טו אבל בפנים אין להוסיף. הרמב"ם כ' כן לפי שראה שהיו כותבין שמות מלאכים בפנים לשמירה וכעס עליהם אלא צריך שיעשה כפי מה שהיא בתורה והשמירה תבוא ממילא ע"י עשיית המצוה שצוה הוא יתברך עלינו כן פירש בעל כסף משנה:
א סָעִיף א כלל. רק מעט כדי שיהיו האותיות שבסוף השטות מוקפות גויל. ש"ך:
ב סָעִיף ג תקנה. לפי שאין תולין בה כמו שתולין בס"ת משום דבעינן שתהא נכתבת כסדרן ולפ"ז יכול לגרוד ממטה למעלה עד מקום החסרון ויכתוב שם החסרון ואח"כ יכתוב מה שגרד על מקום הגרד דבכה"ג הוי כסדרן ועיין בא"ח סימן ל"ב סכ"ג וכ"ד עכ"ל הש"ך וכ' הט"ז דיש לתמוה על המחבר שכ' ואצ"ל בהקדים פרשה ואיפכא מסתברא דיותר יש לפסול בכותב שלא כסדר בפרשה עצמה מבהקדים פרשה לפרשה וכן מצינו בא"ח סימן ס"ד קראה למפרע בד"א בסדר הפסוקים אבל הקדים פרשה וכו' ע"ש:
ג סָעִיף ד עורות. כלומר בשני קלפין מחולקין:
ד סָעִיף ה לכתחלה. ודעת רוב הפוסקים נראה דאפי' דיעבד פסולה בעור שאינו מעובד לשמה. כ"כ הט"ז וש"ך:
ה סָעִיף ה ויקיים. כתב הש"ך דיקבענה בלא ברכה דכדאי הם הרמב"ם וסייעתו לסמוך עליהם בשעת הדחק דלא כמ"ש הב"ח דלא יקבענה כלל אלא יקבענה שם וישתדל להמציא אחרת כשירה עכ"ל:
ו סָעִיף ז לענין. כ' הש"ך ושאר דיני כתיבתה בחסרות ויתרות הוא כמו שכותבין אותן הפרשיות בתפילין ונתבאר בא"ח סימן ל"ב וכ' הטור שנכתבה שלא מן הכתב והרב לא כתבו שסמך אמ"ש בא"ח גבי תפילין וה"ה למזוזה עכ"ל והט"ז כ' דמ"מ יש לכתוב מתוך הכתב דהיינו מתוך ספר מוגה דשמא ישכח החסרות ויתרות ומש"ה לא זכרו בש"ע:
ז סָעִיף י בראש. הטעם דשטה שלפניה מסיימת השמים ורחוקה מהתחלת שטה האחרונה דכתיב שם על הארץ והוא רמז כי היכי דמרחקי שמים מארץ כן ירבו ימיכם. ט"ז:
ח סָעִיף יג סתומה. כ' הש"ך ומ"מ אינו יכול לעשות סתומה שכשרה אליבא דכ"ע דהיינו שיהיה חלק באמצע כמ"ש בסי' ער"ה ס"ב שהרי צריך להתחיל שטה שביעית והיה אם שמוע וגו' אלא יעשה סתומה הכשרה לדעת הרמב"ם כמ"ש הרב שם ועיין במשובת מהרש"ל סי' ל"ז עד כאן לשונו:
א סָעִיף א כמו חצי צפורן. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן נ"ג דבדיעבד אינו מעכב ע"ש:
ב סָעִיף א ישייר כדי לגול אותה. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ק"ח שנשאל על מה סמכו הסופרים שאין מניחין כדי לגול והשיב דאף דבש"ע סתם דין זה מ"מ במחלוקת שנויה בין הפוסקים ודעת רוב הפוסקים נראה שא"צ להניח לכן הנח לישראל אם אינם נביאים כו' כי יש להם גדולי פוסקים לסמוך עליהם וא"ת מה בכך נחמיר לכתחלה ויניח כדי לגול זה אינו דהא יש לחוש שיכסה שם של שדי ואי ינקב הגויל יהיה גנאי כמו שכתבנו לכן שב ואל תעשה עדיף והיכא דנהוג נהוג ע"ש:
ג סָעִיף ג שלא על הסדר. עש"ך ועיין בדבר שמואל סימן קנ"ד שכתב שאין לתלות תיבה אחת בין השיטין בכתיבת התפילין והמזוזות אף במקום שהכתיבה כסידרה בין המוקדמת למאוחרת חדא דגם זה מקרי שלא כסדרן מחמת שינוי וגם מפני שדרך כתיבתן להיות דוקא בלא ריוח הרבה בין שיטה לשיטה לכך אין תולין ע"ש עיין בגינת וורדים חא"ח כלל ב' סימן ד' כתב ג"כ הכי דאם נזדמן להסופר שהשיטה דחוקה מהכיל התיבות ששיער לה אין להתיר שיתלה תיבה אחת למעלה בין השיטות ואח"כ ירד לכתוב כסדר השיטה ושם כתב דלדעת רש"י תפילין ומזוזות חמירי טפי ואפילו בתליית אות אחת ג"כ מיחזי כמנומר ע"ש:
ד סָעִיף ד אע"פ שתפרן. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן רי"ג דבתפרן מקודם הכתיבה משמע מדברי רש"י מגילה דף ח' סוף ע"ב ד"ה לתפרן בגידין דכשר וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם כתבם בשני עורות ותפרה ע"ש והנה מ"ש ליישב דברי רש"י בזה צ"ל דכוונתו דמיירי שתפרן זה למטה מזה באופן שהם דף אחד דאל"כ קשה הרי רש"י גופא ס"ל במנחות דף ל"ג גבי הא דאמר התם ראויה לב' סיפין קאמר דאפילו בעור אחד פסול בשני דפין וכ"כ הטור בשמו רק דאנן לא קיי"ל הכי וא"כ מה מהני מה דתפרן קודם והוי חבור והוי כעור א' כיון דהוא בשני דפין ועכצ"ל דמיירי שתפרן באופן שהם בדף אחד ולא הוי ראויה לב' סיפין דמיירי שלא הניח גויל חלק בנתיים רק השורות סמוכים זה לזה וצ"ע. וע' עוד שם סימן י"א:
ה סָעִיף ח צריכה שרטוט. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן נו"ן במזוזה שנמצא שהאותיות נכתבין בין שרטוט לשרטוט אם יש תקנה לשרטט עתה בראשי השורות כדינו והשיב דלא מהני וראיה מסוגיא דמנחות טעמא דאין מורידין כו' והא קיי"ל דתפילין א"צ שרטוט ומזוזה צריכה שרטוט ואם איתא דמהני שרטוט אחר הכתיבה מאי קושיא הא יכול לשרטט עכשיו וכ"מ מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו ואם לא שרטט פסולה משמע דאין לזה תקנה (ומבואר שם דלאו משום דבעי במזוזה כסדרן לכן לא מהני שרטוט אח"כ דז"א דהא אין חסרון בגוף האותיות והוי רק תיקון אחר כמו חקיקת נגיעה דמהני במזוזה אלא צ"ל דמאחר דהלל"מ דבעי שרטוט אי כתב בלא שרטוט לאו שמה כתיבה וצ"ע בזה לענין ס"ת) וכ' עוד דיש להסתפק אם שרטט בבדיל קודם הכתיבה ולאחר הכתיבה בעוד שהשרטוט דבדיל היה קיים היה משרטט בקנה כדין די"ל כיון דלא היה פעם בלא שרטוט והכתיבה היה כדינו דמהני ואף לאחר שנתפשטו השרטוטים דבדיל י"ל דמהני לשרטט בקנה כיון דהכתיבה היה בהכשר וגם עתה נשרטט בקנה ומה דבינתיים לא היה משורטט י"ל דאינו גרע דלא הוי דיחוי כיון דבידו לשרטט והוי כמו קבל הכשר ונתן לפסול בפ"ג דזבחים דף ל"ד וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף י בראש השיטה. עיין בספר חומות ירושלים סי' רמ"ה שכ' אם שינה במזוזה בסיום על הארץ ממאי דאיתא בש"ס אין קפידא וכן בהיפוך בתפילין אם כ' על הארץ כבמזוזה ש"ד וראיה מהך דמירושלמי ומ"ס דמזוזה לתפילין או בהיפוך משנין או לא ועכ"פ מצד כתיבה אין קפידא ע"ש:
ז סָעִיף יא כ"ב שיטין. עש"ך סדר התחלתן ועיין בספר חומות ירושלים סימן רמ"ה שכ' דשורה ד' לבניך וט"ס מ"ש בש"ך לבבך ע"ש:
ח סָעִיף יג פרשה סתומה. עיין בספר באר יעקב בא"ח סימן ל"ב דף ג' ע"ג מ"ש בזה:
א סָעִיף א על כו' ביריעה כו'. ירושלמי פ"א דמגילה ריב"ל שאל ולמה לינן אמרין יש בספרים משא"כ בתפילין ומזוזות שהספרים נכתבין בשני דפין ותפלין ומזוזות אינן נכתבין אלא בדף אחד התיב ר"י בריה דר' חייא כתובה דרבה שהספרים נכתבין בשני עורות ותפלין ומזוזות אינן נכתבין אלא בעור אחד ועס"ב:
ב סָעִיף א ובתחלתה כו'. עתוס' שם ד"ה ועושה כו' וכמ"ש בב"ב י"ג ב' ובתוס' שם ד"ה ועושה ועא"ח סי' תרצ"א מש"ש:
ג סָעִיף א ובסופה כו'. דאף בספרים א"צ אלא כדי לגול עמוד משא"כ כאן:
ד סָעִיף ב צריך כו'. רמב"ם מהירושלמי הנ"ל ומפרש דלכתחלה דוקא וכפי' מש"ש בגמ' מזוזה שעשאה שתים ושלש כו' כמ"ש הרמב"ם כאן ובלבד שלא יעשנה כקובה כו' וז"ש ואם כו':
ה סָעִיף ג כתבה כו'. מכילתא הביאה הרא"ש כתבן שלא כסדרן יגנזו ושלא כדברי תוס' שם ל"ב א' סד"ה דלמא ובשבת ע"ט ב' ד"ה הא כו' וז"ש ואצ"ל כו':
ו סָעִיף ג אפי' כו'. ירושלמי דמגילה שם תולין בספרים ואין תולין בתפלין ומזוזות:
ז סָעִיף ד כתבה כו'. רמב"ם וכפי' תוס' שם ראויה כו' היינו בשני עורות ומזה למד הרמב"ם ג"כ דהא דס"ב כשר בדיעבד ופשטא דירושלמי הנ"ל משמע כדברי רש"י ודברי תוס' שם סד"ה כתבה צ"ע דמירושלמי משמע להיפך:
ח סָעִיף ד אע"פ כו'. רמב"ם ודלא כתוס' שם ל"ב א' ד"ה דלמא כו':
ט סָעִיף ה צריכה כו'. שהרמב"ם פסק דא"צ וכל הפוסקים חולקים עליו והכריע ש"ע במקום דלא אפשר לסמוך על הרמב"ם וטעמו של הרמב"ם עתוס' שם מ"ב ב' ד"ה תפלין כו' ועבא"ח סי' תרצ"א ס"א:
י סָעִיף ו כתבה כו'. שבת ע"ט ב' כרב ומדפריך שם מזוזה אקלף כו' ולא קאמר נמי אגויל ש"מ דבגויל כשירה:
יא סָעִיף ו לא אמרו כו'. שם ובמנחות שם הל"מ כו':
יב סָעִיף ז דינה כו'. כמ"ש בפ"ק דמגילה (ח' ב') אין בין כו' ובירושלמי שם ר"ז בשם ר' אמי ב"ח ככתב ספרים כן כתב תפלין ומזוזות:
יג סָעִיף ז והתגין. עברמב"ם עוד ז' תגין אלא שכולם על שעטנ"ז ג"ץ וכשיטתו וכמ"ש בא"ח ס"ס ל"ו ומ"מ גם בתפלין מקצתן על שעטנ"ז ג"ץ וכתבו המפרשים שהן תגין גדולות:
יד סָעִיף ח ואם כתבה כו'. שם:
טו סָעִיף ט כותב כו'. מדקאמר כשירה משמע דיעבד דוקא:
טז סָעִיף ט או כעיגול. כתב כ"מ שכן גירסת הרמב"ם בגמ':
יז סָעִיף יב צריך כו'. כמש"ש ל"ז א' וכתבתם מה כתיבה כו':
יח סָעִיף טו אסור כו'. כמש"ש כתבה אגרת פסולה ופי' הרמב"ם שלא דקדק בחסרות ויתירות או שהוסיף מבפנים אפי' אות אחת:
יט סָעִיף טו אלא כו' כנגד כו'. זוהר פ' ואתחנן רס"ו א':
כ סָעִיף טו וי"א כו'. רמב"ם ורא"ש וש"פ:
כא סָעִיף טו שיהא כו'. ע' זוהר שם: (עוד נוהגין כו'. עמ"ש רבינו בביאורו על תז"ח מ"א ע"ב ד"ה דא יד כו'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.